(1) המאבק החברתי בארה"ב מדבר על ייצוג "ה-99%", אבל מכיוון שארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב, תוהה ה- L.A. Times איך זה שהמחאה רובה ככולה חילונית? AP שואלים את אותה שאלה, ומוסיפים שמנהיגי דת חוששים כרגע להזדהות עם המפגינים. התהייה על העדרותם היא אכן במקום, מפני שאמריקה בהחלט ידעה מנהיגים דתיים שהם גם אקטיביסטים חברתיים – הדוגמא המובהקת היא מרטין לותר קינג כמובן. אבל אם לא נחפש דת ממוסדת אלא רוחניות מבוזרת, דווקא נמצא, כמו שאפשר להבין גם מהמאמר ההוא בל.א.טיימס, וגם, למשל, מהוידאו הזה של הרב עמיחי לאו-לביא עורך קריאה אלטרנטיבית בתורה. ופיטר ברגר דווקא רואה סימנים להתעניינות במחאה מקרב הכנסייה הקתולית.

(2) כאמור, ארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב. עד כמה? סקר חדש של מכון Pew משווה אותה עם כמה מדינות אירופאיות ומעלה את הממצאים הבאים – ראו משמאל.

(3) מצד שני, ייתכן שאופנת ה"מגה-כנסייות" מגיעה לסיומה. על פי הכתבה הזו, כנסיות אלה, שמונות החל מאלפיים מאמינים, מונהגות על ידי דור הבייבי-בום, שידוע בחיפושיו הרוחניים הרציניים, אבל שילדיו, כלומר דור ההמשך, לא ממש הולכים בדרכו, ולכן משאירים את מפעלי התפילות העצומים האלה מחוסרי הנהגה. מצד שני, ייתכן שהשמועות על מותן של הכנסיות הענקיות האלו מוגזמות, והן לא מתות, אלא מתחלפות: רק שמונה מ-25 הכנסיות הגדולות ביותר בארה"ב ב-2004 עדיין נמצאות ברשימת ה-25 הגדולות כיום, אבל הרי כנסיות גדולות עדיין יש. ריק ווארן, אחד ממנהיגי הכנסיות האלה (ומחבר רב המכר The Purpose Driven Life) אומר שהדברים משתנים כל הזמן, וחוזה את כניסת הפולחן לאינטרנט, כך שתכולת המבנה כלל לא תשנה, והמאמינים ישתתפו מהבית. (רעיון, אם יותר לי, מטומטם, שהרי כל העניין בפולחן משותף הוא שהוא משותף, שכן לקהילה המתכנסת יחד יש כוח משלה.)

(4) הרולד בלום במאמר פרובוקטיבי (וקצת שטחי) על התהוותו המסתברת של מועמד מורמוני לנשיאות ארה"ב. בלום כתב כבר לפני כעשרים שנה ספר תחת הכותרת The American Religion: The Emergence of The Post-Christian Nation שבו הוא מבכה את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. המורמונים הם עבורו התגלמות "הדת האמריקאית" הבזויה, והוא דואג להחצין את רגשותיו.

(5) אבל זה כנראה לא ישנה הרבה: בסקר מעודכן של מכון Pew מסתבר שהאוונגליסטים, אחד ממעוזי הכוח של הרפובליקאים, אולי לא מתים על מורמונים ויסתייגו מהם בבחירות המקדימות, אבל אם מורמוני יוצב כנגד אובמה, הם יתנו לו את קולם בלי לחשוב פעמיים.

(6) שלוש הרצאות של משה אידל מפברואר השנה הועלו עתה לרשת, כולן על הקשר בין השפה, לידע, ליקום – דהינו ניסיונות שונים לאורך ההיסטוריה להבין את העולם מתוך התבוננות בשפה, מספר יצירה ועד ז'ק דרידה. אלן בריל כותב כמה מילים ומעלה שאלות בבלוגו המעניין, וההרצאות הן על ספר יצירה ופרשניו; ידע מתוך שפה אצל דרידה, אקו וקוליאנו; וכניסת הרעיון הנ"ל מהקבלה לתרבות אירופה דרך רמון לול ופיקו דלה-מירנדולה.

(7) מהבלוג של בריל גם למדתי על מאמר מעניין מאוד שנוגע לכינוס של מורי הדהרמה (הבודהיסטית) הגדולים של ארה"ב. המבוגרים יותר שביניהם, כלומר הדור שפחות או יותר הביא את הבודהיזם להמונים בארה"ב (שוב: דור הבייבי-בום הרציני בחיפושיו), מתמודדים עם מה שהם רואים כדילול של מסר: כיום לא מחפשים הארה ושחרור סופי מהסבל, אלא חיים נוחים, הפחתת מתחים או מקסימום תרפיה עצמית ושטחית – במילה אחת: wellness. בכנס דיברו על זה, ובסוף הכתבה יש גם וידאו שבו מתראיינים שלושה מהמורים הגדולים, ג'ק קורנפילד, סילביה ווצל ונורמן פישר. כולם ממשפחות יהודיות כמובן.

(8) פרוייקט חדש, freq.uenci.es, מבקש ממאה חוקרים לכתוב מאה מאמרונים על מה שעולה להם בראש למשמע המילה "רוחניות". התוצאה מרנינה: יש מאמרים על המונח החשוב enthusiasm, על איינגר יוגה, על LSD, על ג'ון קייג', על מאגיה, מאמר של ג'פרי קרייפל (פחות חשוב על מה), על טארוט, על רוחניות וקפיטליזם (של ריצ'רד קינג), ועל בהאקטיודאנטה סוואמי פרבהופאדה, הגורו הגדול שהקים את תנועת ISKCON, הלא היא "הרה קרישנה" בארה"ב.האתר מעלה מאמר אחד ביום, ואנחנו כבר ביום ה-63 מתוך מאה.

(9) וזה מזכיר לי שלפני שנים כתבתי אני מאמר, שגם במרחק הזמן נראה לי מצויין, על פרבהופאדה ותנועתו, בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב, שהיה בית לרשימותי במשך תקופה ארוכה. מסתבר שיש כוונה לסגור את הערוץ, שמהווה אתר יחודי לקולות רבים ומגוונים. פרטים על כך ועל הנסיונות למנוע את הסגירה, כאן.

(10) אחרי מחקר שארך 13 שנה יצא לאור ספרו החדש של רוברט בלה, מגדולי הסוציולוגים של הדת בזמננו. הספר, Religion in Human Evolution, fro the Paleolithic to the Axial Age, הוא מחקר עצום בהיקפו על התפחותה של התופעה הדתית לאורך האבולוציה האנושית (יש המשווים את המחקר הזה למחקריו של מקס ובר בתחילת המאה העשרים, לא פחות), ובימים אלה מתנהל לגביו דיון מעניין באתר חשוב של חקר הדת, The Immanent Frame. בלה עצמו, אחרי שהוא קוטל את הספרים היותר פופולרים שיצאו לאחרונה בנושא, מדגיש במאמר משלו לאתר את העובדה שעם כל ההתפתחות בתפיסותינו הדתיות, הרי שאין לשכוח את השתמרותם של המנגנונים הקדומים יותר של האדם להתייחסות לעולם ולאחרים (ולאלוהים). כלומר, על אף שהיום התקדמנו מתקשורת על ידי חיקוי לתקשורת על ידי מילים, וכן מחשיבה מיתית אל חשיבה רציונלית-תיאורטית, למנגנונים הקודמים והקדומים עדיין יש השפעה עלינו. במילים אחרות, למצוות ולטקסים עדיין יש כוח. בעוד מילים אחרות: הרמב"ם טעה כשציפה לדת שמתנהלת "רק במחשבה בלי מעשה כלל".

וגם כאן יצאו כמה כותרים מעניינים:

הגיליון החדש של אקדמות (כ"ז, חשון תשע"ב, בית מורשה) פשוט מצויין, עם מאמרים מעניינים מאוד של רחל ווזנר ואביעד הכהן על סוגיית הדרת הנשים המתגברת בחברה האורתודוקסית; אלון גושן-גוטשטיין על הרוחניות של אומן; אריאל פינקלשטיין על הביסוס ההלכתי הרעוע של תורת המלך והכשלים בתפיסת עולמו; דיאנה וילה על התהליכים המעניינים בפסיקת ההלכה הקונסרבטיבית בימינו; יואב שורק במאמר נוסף על "ההלכה החילונית" שלדעתו חייבת להיוולד, ועוד. באמת מלא כל טוב.

הספר אגדתא (דביר) של שמואל פאוסט מביא שלל מדרשים על מדרשים, כלומר פרשנות למדרשי חז"ל. פאוסט, שהוא עורך מדור הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, פשוט כותב מאוד מאוד יפה.

יונתן מאיר, שממש לא מזמן קיבל פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון, סוקר בספרו רחובות הנהר: קבלה ואיזוטריקה בירושלים (תרנ"ו-תש"ח) (יד בן צבי) את השדה הקבלי שהתהווה במחצית הראשונה של המאה העשרים בירושלים. מאיר מראה שלמרות שהיום אנחנו שומעים בעיקר על הרב קוק והרב אשלג, היו מקובלים גדולים נוספים בזמנם, על פולמוסיהם, התככים ביניהם ויצירותיהם. אני מקווה לכתוב עוד על הספר אם תהיה לי הזדמנות.

הספר לב הקבלה: מבחר מקורות מתורת הסוד היהודית (עולם קטן) הוא תרגום של רב המכר העצום, The Essential Kabbalah שיצא ב-1995 בארה"ב, ובו הביא פרופ' דניאל מט מבחר מקורות קבליים מכל התקופות והזרמים. מט עצמו הוא פרופסור למחשבת ישראל מקליפורניה, שמפעלו העיקרי הוא תרגום ספר הזוהר כולו לאנגלית (ממנו יצאו לאור כבר חמישה כרכים מתוך תריסר). ספר מצויין כמבוא שלא מסביר את הקבלה, אלא מאפשר מפגש איתה.

לא מזמן כתבתי על ספר חדש של חביבה פדיה, והנה ספר חדש נוסף שלה: מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (הקיבוץ המאוחד). טרם הספיקותי, כמו שאומרים, אבל, טוב, זה ספר של חביבה פדיה, וזה אמור להספיק. וגם יש לכבודו ערב בואן-ליר ביום שלישי בשש.

אציין גם עוד שני ספרים שיצאו לאחרונה ועדיין לא קראתי: אני (לא) מאמין: ישראל והיהדות – עבר, הווה עתיד (כתב) של חיים היימס-עזרא, פרופ' להיסטוריה באונ' בן גוריון, שעוסק בשינויים שחייבת לעבור היהדות עכשיו כש"תהליך הגאולה הסתיים עם הקמתה של מדינת ישראל".

הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית (מופ"ת) של ראובן גרבר שמנסה להעלות "השקפת עולם ישראלית הומניסטית המשלבת את האידיאלים האלה כמערכת הדרכה ל'אמנות החיים'" על פי תורותיהם של ברדיצ'בסקי, בובר, גורדון ואחד העם.

לפני כמה ימים כתב אסף וול טור עוקצני במיוחד הנוגע לאיחורו האופנתי של הציבור הדתי לארץ המחאות החברתיות. הנה קטעים נבחרים:

האם יש בימים אלו ציבור נבוך יותר מזה המורכב מהסגסוגת הימנית-דתית-לאומית? אותו ציבור המתיימר לטעון כי הוא מחליף את האליטות הישנות? ובכן, מנהיגיו של ציבור זה הפקירו את השטח ואת החברה הישראלית להנהגתם של הגרועים ביריביהם – שמאלני התפנוקים, ממיטב אזרחיה של מדינת תל אביב.
[…]
הרי אם תעז המשטרה לעצור רב לחקירה ולפגוע ב"כבוד התורה", תיחסם מיד הכניסה לירושלים ואפילו רבני צהר ישמיעו את קולם. אלפים יפגינו על כל פינוי, יסתננו לקבר יוסף, רבנים יתראיינו לכל מיקרופון בחירוף נפש סביב הסוגיה האם יש לקרוא "יזכור אלוהים" או שמא "יזכור אלוקים". והנה, אלפי נפגעי משכנתאות פונו מבתיהם בשנים האחרונות משום חדלות פרעון. האם מי מרבני הימין צפצף? האם עושק הרופאים הטריד אותם? האם הם חשים דבר כלפי הזולת, מעבר להתנשאות המתבדלת של "מלח הארץ"?

קראו את הטור, יש שם עוד פנינים רבות. הרשימה מסתיימת בקביעה כי

יום אחד, אולי יוכלו הסרוגים לבוא במקום האליטה הקודמת, השמאל הציוני של פעם. בינתיים, הם רחוקים מאוד משם, תקועים כנראה במאחז על איזו גבעה.

אכן תקועים. אבל לא ללא סיבה, נכון?

נכון. אני חושב שברור לכולם שיש סיבות רבות לסירוב של הימין הדתי להשתתף בהמוניו במחאה החברתית, ואני חושב גם שאותן סיבות די ברורות. כמובן, התמיכה בלית ברירה בביבי והרצון לשמור על ממשלה ימנית. מנגד הפחד מתמיכה בחד"ש, ב"אנרכיסטים" ובעמדות השמאל. גם הפחד מחלוקה מחודשת של העוגה התקציבית ודאי משחק איזשהו תפקיד, שהרי האפלייה כאן היא לטובתם. אולי גם מדובר בשמרנים שנרתעים ממהפכות, או באנשים מסודרים שלא אוהבים בלגן.

הכל נכון. ויחד עם זאת, נדמה לי שהסיבות האלה אולי מסבירות את חוסר הנכונות להשתתף במחאה, אבל לא את הניתוק הנפשי ממנה ומהמוחים. קחו למשל את שני הציטוטים הבאים, מהסופ"ש האחרון:

התסריט הכי פחות טוב של המהלך הזה הוא שהחבר'ה שם בפסטיבל השאנטי סתם יבינו שמה שהם עשו הלך למקומות אחרים לגמרי ממה שתכננו, יקפלו את האוהלים שלהם ויאפסנו אותם עד למחאת גבינת השמנת והאספרסו המתוכננת לחודש הבא. (מאמר מערכת, עולם קטן, גליון 311, כ"ז תמוז, 29.6)

אחת התוצאות של מחאת האוהלים היא הסחת הדעת של נתניהו וכמה מבכירי שריו מהמתקפה המדינית שמתכננים הפלסטינים בעוש מספר שבועות. במקום שנתניהו יעסוק יומם ולילה בהכנת תשובות ראויות למתקפה המדינית של אבו-מאזן, הוא נאלץ להתמודד עם מחאת האספרסו של שדרות רוטשילד. (עמנואל שילה, טור העורך, בשבע, כ"ו תמוז, 28.6)

great minds think alike, כך נראה. או לפחות מנותקים מהמציאות בצורה דומה. כי נדמה לי שציניות נמוכה שכזאת מראה על יותר מהסתייגות או ביקורת באשר למחאה, אנשיה או אופניה. כאן מדובר בביטול עמוק, בדחייה, בקבס. הייתכן שיש כאן גם זלזול אפריורי בכל דבר שבא מהחילונים, בטח מהתל-אביבים? (לחילונים, כידוע, אין ערכים. עגלה ריקה. לא יכול להיות שהם נלחמים על משהו חיובי. זה חייב להיות רק פינוק, אגואיזם, חמדנות, תאוות נמוכות, אספרסו. ואומרים שהשמאל מתנשא.)

אם זה נכון, נדמה לי שבימים אלה הימין הדתי מפסיד את עולמו. כן רבותי, אני חושב שזה קורה ממש מול עינינו. כי אם מחאה שזוכה לתמיכה של 88% אחוזים מהציבור, כולל 85% אחוזים ממצביעי הליכוד, מוגדרת על ידי חלק ממנהיגיו כמחאת אספרסו של ילדים מפונקים, מדובר בחוסר תקשורת עמוק בינם לבין הציבור (או בתרגום למרכזניקית, בינם לכלל עמישראל). הרב יעקב אריאל הוא היחיד שמבין את זה.

ואולי עוד דבר. שני הכותבים, אם אני לא טועה, הם מתנחלים [תיקון 15:44 – טעיתי, רק שילה מתנחל]. נראה לי שיש לזה משמעות, למרות שלא מדובר כאן רק בניתוק שנובע מכך שאכן זול יותר לחיות ברווחה בשטחים. זה הרובד הכלכלי של הניתוק. אבל הניתוק העמוק יותר הוא ברובד הנפשי. נראה שפשוט אין להם שום קשר פיזי או נפשי עם רוב רובו של העם. הם לא מזדהים עם מצוקותיו, ולא מבינים את שפתו. הם פשוט לא שם. סגורים בקהילותיהם ובהתנחלויות ההומוגניות שלהם, הם לא רואים אותו. הם גם לא מעוניינים לראות אותו.

חשוב כמובן לומר שיש גם סרוגי כיפה רבים, ביניהם ימנים רבים, שכן מזדהים עם המאבק הזה. ברשימה מתחילת השבוע עשיתי עוול לרב שי פירון על שלא הזכרתי את דבריו המרגשים בעצרת במוצ"ש. סיפרו לי שהוא דיבר על "חזון הנביאים", לא פחות. ושלשום בערב הייתי בגן הסוס בירושלים, במאהל המחאה, לדיון תחת הכותרת הישירה מאוד, "למה דתיים לא משתתפים במחאה?". ראשון עלה לדבר הרב יובל שרלו. "לו לא הייתי פחדן הלכתי," כך פתח, "הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

שרלו הסביר שהוא שמח מאוד על המחאה החשובה, והסתייגותו נובעת מה"שפה האנרכיסטית", שמהווה לדעתו סכנה לקיום המדינה. הוא קרא להפיכת תנועת המחאה לתנועת תיקון והביע תקווה שאחרי ארבעים שנה מערכת הבחירות הקרובה תעסוק לא רק בנושאי יו"ש וביטחון, אלא "בדבר החשוב ביותר", שהוא המאבק למען צדק חברתי. אי אפשר היה לטעות בהתרגשות ובהתלהבות שבקולו. אחרי הרב שרלו עלה הרב בני לאו, שנשא גם הוא דברים בנימה דומה, ודיבר על הצורך לצאת מהבית ולעשות כדי לתקן את חוסר הצדק.

אחרי הרב לאו עלתה לדבר תהילה נחלון, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה, שדבריה היו פשוטים ומבהילים. נחלון דיברה פחות על המאבק מבחינה ערכית, ויותר על נחיצותו האקוטית מבחינה מעשית. היא השוותה את מדינת ישראל עוד עשרים שנה לירושלים של היום, והתריעה ממצב שבו הדמוגרפיה וההגירה השלילית תהפוכנה את המדינה לענייה ונחשלת. ללא חלוקה הוגנת בנטל המיסים וללא טיפוח המגזר הערבי והחרדי (בדגש על לימודי ליב"ה) הציבורים העניים הללו יהפכו לרוב, כאשר תוך כדי כך כל מי שיוכל, יעזוב. כפי שהיום עוברים מירושלים לתל-אביב, יעברו מתל-אביב לחו"ל. וכבר היום רבים עוזבים (נחלון סיפרה ששמעה על הגירה של עשרת אלפים ישראלים משכילים בעשור האחרון למלבורן, דבר ששינה את פני הקהילה היהודית בעיר). מדינת ישראל כולה תהפוך לירושלים: ענייה, מסורתית, מלוכלכת, מפולגת, חסרת השכלה.

נחזור לימין הדתי. אם לסכם את מה שאנחנו רואים כאן, הרי שעוד קו של חלוקה פנים-סרוגה נחשף כאן, כאשר החרד"לים, נכון לרגע זה לפחות, שוב מדגימים עד כמה הם פשוט לא חלק ממה שקורה בישראל. עד כמה הם סקטורילים, עד כמה פניהם רק פנימה, מתבוננים בטבורם. וכולם יכולים לראות אותם כעת מביטים בטבורם. כאילו כדי להוכיח שאכן כך פורסם אתמול "מכתב רבנים" (כבר מצחיק) נוסף, שקורא "לפתור את מצוקת הדיור על ידי בנייה מאסיבית ביו"ש". אותו פתרון מוצע על ידי פעילי ימין שהקימו מאהל. כאמור, הם פשוט חיים בעולם משל עצמם. ולכן בפעם הבאה שהם יזעקו על זכויותיהם, נגד פינוי, ידרוש בנייה עבור "ריבוי טבעי" או ימחו על ההקפאה, זה פשוט לא יישמע טוב. זה יישמע כמו צרות של עשירים מנותקים. כמו מחאת אספרסו.

אבל יש לומר מילה נוספת וחשובה: אני מקווה מאוד שזה ישתנה. אני מקווה מאוד שהמחאה הזאת תצליח להתגבר על החלוקות המגזריות הללו (אם כי בשום אופן לא במחיר טשטוש חוסר ההסכמות העמוקות), משום שזה כל כך חשוב לעתיד המדינה. כי המדינה שלנו צריכה לאתחל את עצמה בכמה וכמה מישורים כלכליים וחברתיים, וזה יכול להעשות בצורה המיטבית, ואולי בצורה היחידה, רק מתוך שיתוף פעולה, או לכל הפחות מתוך שיח. על החלק היותר ימני או חרד"לי של הציונות הדתית להתעורר. כי המאבק הזה אינו על אספרסו. ואוי להם, ובמידה מסויימת גם לנו, אם על המאבק הזה הם ישקיפו מהצד.

—

חלקים מהרשימה התפרסמו אתמול בנוסח אחר באתר אבי חי. ובהזדמנות זו אני מזכיר לכם את ערב העיון שיתקיים ביום א', בבית הכנסת יקר, תחת הכותרת Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי. יהיה מעניין.

חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.

הירצה ראמה באלפי קוקוסים, ברבבות נחלי-שמן?

לא מכבר כתבתי על גנדהי, והנה אתמול נחל ניצחון חשוב ממשיך עכשווי של דרכו. כותרות העיתונים ההודים עסקו אתמול כולן רק בו, ב- Anna Hazare, מהארשטרי בן 72 שכבר כמה עשורים פועל כאקטיביסט חברתי מהז'אנר ההודי (בערך המפורט שלו בויקיפדיה אפשר לקרוא על מאבקיו הקודמים, ועל הפרסים השונים שקיבל). אתמול בבוקר הוא סיים עוד מאבק מוצלח, לא לפני ששבת רעב במשך 96 שעות. מאבקו היה למען תיקון (דהיינו, הקשחת) חוק מסויים כנגד שחיתות, שמתגבש בימים אלה בהודו אחרי שכמה וכמה פרשיות שחיתות מכוערות במיוחד נחשפו שם בחודשים האחרונים. מאות שבתו רעב יחד איתו, אך אין ספק שהוא הכוכב הבלתי מעורער של המאבק הזה, כמו גם מאבקים אחרים. למעשה אפילו כוכבי בוליווד שונים הביעו את תמיכתם בו.

כמובן, הבוליוודים עשו כן כדי להראות שהם לא "מנותקים מהעם" (ה-Times of India מדגיש את תמיכת ההמונים בהזארה), אם כי הזארה מטיף לחיים שונים לחלוטין מחייהם. וכאן העניין האמיתי, שכן כמיטב המסורת הגנדהיאנית הזארה הוא פעיל חברתי דתי מאוד. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל על פי נאום הניצחון שלו אפשר לסמן את האתוס שמניע אותו: חיי דלות וצניעות, הקרבה עצמית למען הכלל, מאבק למען השכבות החלשות ומה שאפשר לכנות "מוסר הנביאים" הישן והטוב. הנה כמה ציטוטים מהנאום שלו אתמול, עם נצחונו האחרון:

אני חי בחדר של 8X10 בתוך מקדש. יש לי מיטה לישון עליה וצלחת לאכול ממנה. ועדיין, אנשים תומכים בי. […] העניין כאן אינו אנה הזארה. אולי יאמרו אנשים שאני עושה את זה למען עצמי. אני פיקחתי על תוכניות ששוות מיליוני רופי, אבל מעולם לא היה לי חשבון בנק משל עצמי. קיבלתי פרס על סך 2.5 מיליון רופי, ותרמתי הכל לעמותה, למען עזרה לנישואי נשים עניות [יענו, 'הכנסת כלה' – ת.פ.]. אני לא קיבלתי מזה דבר. כל קארמה שאתה עמל בה בחייך היא כמו פולחן לאל. זה הפולחן שלי. ראיתי אנשים שמבלים חצי שעה במקדשים. זה טוב, אבל הם גם מבלים שעה בתפיסת אדמתם של אחרים. […] אני עובד את האל שעבד סוואמי ויווקאננדה. אל אשר עבודתו היא השירות לזולת, למדוכאים ולנזקקים.

"קארמה" כאן היא במובן "מעשה", שהוא המובן הראשוני של המילה. הפעולות שלנו בעולם, אומר הזארה, הן הפולחן שלנו לאל; הפעולות הן הקורבנות שאנחנו מקריבים, אנו נותנים אותם כמנחה לאל מפני שאנחנו עושים אותן בצורה נטולת-אגו, ללא אינטרס וללא צפייה. כל זה המשך ישיר להטפות של גנדהי, וזאת בעקבות הבהאגווד גיטה, שבה בעצם הוצאה להמונים אופציה פשוטה לעבוד את האל דרך מעשיהם. הוא מזכיר בדבריו עוד אושיה הינדית מודרנית, ותיקה מגנדהי, והיא סוואמי ויווקאננדה, שתרם לזקיפות הקומה ההינדית בתחילת המאה העשרים והיה מראשוני המייצאים של היוגה למערב, ושהקים תנועה חברתית גדולה שמבוססת על נזירים הינדים שפועלים בשם האל.

וכמה שדבריו מזכירים גם את דברי נביאי ישראל השונים כנגד נטייתם של העבריים לעשוק את העניים ומיד לרוץ אל המקדש ולהקריב קורבנות לאלוהיהם! האין לנו כאן מעין נביא מודרני, שבשם האל לוחם למען החלכאים? ואפשר להרחיב את השאלה ולשאול, האם הדת היא גורם הכרחי כיום במאבקים חברתיים, כאתר בחברה ההיפר-קפיטליסטית שעדיין לא קיבל על עצמו בהכנעה את מערך הערכים הניאו-ליברלי? לא הניצול הציני של הדת על חשבון החלשים כמו בתנועת ש"ס, וכמובן לא כהפנמה המלאה של הקפיטליזם הגלובלי כמו בחלקים גדולים של הניו-אייג', אלא הדת כמקור סמכות אלטרנטיבי לכוחות השוק הצודקים תמיד, כדרישה לאידיאלים שאינם האקזיט המולטי-מיליונרי, כמחסן של ערכים ישנים ומוזרים כמו ענווה, דאגה לחלש והקרבה עצמית אותם אפשר לשלוף בעת צרה.

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים. בינתיים ההמונים בהודו חגגו את הניצחון ברחובות.

אלוהים לא מרגיש כל כך טוב

בעוד אני קורא בעיתונים ההודיים על הזארה, נתקלתי בסיפור על סאתיה סאי באבא, אחד הקדושים הידועים והפופולרים בהודו. באבא נחשב על ידי חסידיו לאלוהים (כפשוטו). חסידיו מונים מעל חמישה מיליון מאמינים אדוקים, והוא מפעיל מרכזים ב-166 מדינות מסביב לגלובוס, וזה כמובן הרבה מאוד. מצד שני, הוא כנראה היה פדופיל אקטיבי, וזה כמובן רע מאוד. ויש לציין בהקשר לדברינו לעיל שסאי באבא הפנה חלקים לא קטנים מהונו לבניית תשתיות, בתי ספר ובתי חולים בקרב הכפרים העניים של הודו, ובאופן כללי מטיף בצורה מודגשת לעזרה לחלשים כחלק מהדרך הרוחנית.

בכל מקרה, סאי באבא מאושפז כבר 13 יום בבית חולים הודי. מצבו יציב, אבל הוא סובל מקריסת מערכות – לא משהו שהיית מצפה שיקרה לאלוהים. סאי באבא כיום בן 85, והוא התנבא שיחיה עד גיל 96, כך שהוא אמור להחזיק מעמד אם הוא לא רוצה לאכזב קשות את מאמיניו.

כאן טוען חסיד פולני של האיש ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני", אבל האם אלהים אמור להיות חולה, אפילו זמנית? השאלה המעניינת כאן היא מה יהיה העיקרון התיאולוגי שיתרץ את חולשתו (או מותו) של הגורו: האם הוא נשא על עצמו את סבלנו ישו-סטייל? אולי זה 'מבחן', והוא רצה לבדוק את חוסן אמונתם של חסידיו? אולי 'ירד לצורך עליה' וביצע תיקון (קארמטי) בשורש החולי האוניברסלי?

נראה שכל התשובות לא נכונות, וכאן נוכל להתמוגג מתיאודיציה מקורית. בעבר סאי באבא היה כבר בבית חולים והתבטא בעניין: ב-2003 הוא טען שכל נסיגה בבריאותו היא רק זמנית, ולכן אין מה לדאוג; ב-2005 הוא טען שהוא "עבר את כל הסבל הזה כדי להדגים שאל לאיש 'להאחז' בגופו", וש"הגוף אינו שלי" ולכן אין מה לדאוג לו (לגוף). דהיינו באבא מציג כאן אנתרופולוגיה דואליסטית בה הוא עצמו אינו הגוף, והבנתו המלאה שאכן כך מאפשרת לו להתמודד עם כאב, ומקדמת גם את הבנתם של חסידיו שאין להתייחס ברצינות-יתר לגוף הגשמי. כלומר מחלת הגורו כשיעור לתלמידיו – ייתכן שזו תהיה הגרסה הרשמית.

אולם קשה לראות איך היא תעבוד במקרה של מוות, שגם יסתור את נבואתו של באבא עצמו כאמור. כרגע האשרם מבטיח שבאבא יתן דארשן, כלומר יראה למעריציו, ב-12 לאפריל, וזה יהיה המבחן הראשון להתאוששותו, או לאמונתם של החסידים. בכל מקרה ראו כאן לרשימת אנשי הניהול שיקחו את מפעליו העצומים, שמוערכים ביותר מעשרה מיליארד דולר, לידיהם אם האל החי יחליט לוותר על שירותיו הנאמנים של גופו.