1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]

האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

1. יש לי תחביב: אני אוהב לתת לאנשים קרדיט. אני אוהב להאמין לאנשים. יכול להיות שבגלל זה אני קצת לא מוצא את עצמי בין חברי בשמאל בחלק מהסוגיות הקשורות למבצע האחרון בעזה. קחו למשל את ההתבטאויות הבאות, מתוך המדור "שליפות" בערוץ היהדות של אתר מעריב:

אלוקים
בורא עולם הוא מלכו של עולם, משגיח עלינו ואוהב אותנו.

כיבוש
של מה? הארץ שלנו היא, ואנו נמצאים בשלבי שחרורה.

הר הבית
מקום מקדשנו שייבנה במהרה בימינו. המסגדים נמצאים שם זמנית, אך לא עלינו להסירם משם. מן השמיים יעשו את העבודה.

משיח
מחכים לו בכל יום שיבוא. התקווה הגדולה של העולם ההולך ושוקע בתרבויות הבל.

הדברים האלה נאמרו לאחרונה על ידי הח"כ מהמפד"ל לשעבר הרב יצחק לוי. כשאני קורא אותו מתבטא כך, אני מבין שהוא אדם לא מאוד מתוחכם, שתמונת עולמו בנויה מקוביות בניין מיתיות ודתיות-פונדמנטליסטיות, שמודבקות יחד על ידי אמונה תמימה. ולמה אני מגיע למסקנה הזאת? כי אני מאמין לו. אני מאמין שהוא באמת חושב כפי שהוא מדבר. וזה כמובן מצער אותי מאוד.

עוד מצער אותי לשמוע מפי אנשי חמאס שלדעתם "הישות הציונית" היא כתם בתוך הרצף הפאן-איסלאמי, וככזה יש למחות אותה מעל פני האדמה. הנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה" (מתוך אמנת החמאס משנת 1998, כאן).

והנה עוד ציטוט, מהסעיף הפותח את אמנת החמאס: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". יופי, לא?

והנה עוד אחד (סעיף 8): "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, הג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מה לא ברור?

ולסיום (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [ווקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה." כן כן, עד תחיית המתים.

טוב, רק עוד אחד (סעיף 13): "היוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מפלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת […] אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד".

כשאני קורא את הדברים האלה, או שומע את דוברי החמאס חוזרים עליהם ועל שכמותם, אני מבין שמדובר בפנאטים חשוכים שאינם טובים יותר מדניאלה וייס או הרב משה לוינגר. מדובר, בפשטות, בפסיכים. ולמה אני חושב ככה? כי אני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אני חושד שחלק גדול מחברי בוחר לא להאמין שהם ממש "כאלה". שאולי הפנאטיות הפונדמנטליסטית היא נחלתם של יהודים ונוצרים בלבד, ומוסלמים לא ממש מתכוונים לדברים כאלה, למרות שהם עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להוכיח שהם בעצם רציניים עד מוות.

האם זה אומר שצריך להרוג אותם? ודאי שלא. אבל זה בודאי אומר שלא צריך לנקות אותם מאשמה לגבי מצבם. ושוב: זה לא מנקה אותנו מאשמה למצבם ומצבנו כמובן (בכלל, על פי רוב אנשים שותפים באחריות על מצבם, עאכו"כ עמים). כיום, כאשר ניתן לשמוע את גם את טוני בלייר מיואש מאפשרות של דיאלוג עם החמאס, ואת מצריים או את אבו-מאזן מאשימים אותם בתוקפנות הישראלית, קשה לי להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לראות בחמאס קורבנות תמימים. ודאי שישראל אשמה בחלק ניכר מאיך שהסכסוך הזה נראה. אבל צריך גם להכיר בכך שבשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים, והחמאס תורם את חלקו ביד רחבה.

הבעיה הקשה, אני זוכר את עצמי אומר לחברים כבר מזמן, היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים. אבל לא. שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו.

לסיום, אני בעד לגמור את המבצע הזה שלשום. הוא לדעתי השיג כל מה שהוא אי פעם יוכל להשיג. תמונות ההריסות וההרוגים גורמות לי עצב רב. החיוכים של הגנרלים והשדרנים אחרי ולפני התמונות האלה גורמים לי בחילה. ששון הקרב הכללי ששוטף את המדינה מזכיר לי עוד כמה רבה הדרך. אני מתפלל לשלומם של הפלסטינאים התמימים בעזה, ומקווה גם לרווחתם. ובכלל, אין לנו מה לעשות בעזה, ואין לנו דרך אמיתית להפיל את החמאס, כי הוא תנועה שורשית פלסטינאית, למרבה הצער. צריך לנסות להגיע איתם להבנה, לתת להם לחיות בתנאי שיתנו לנו, ואולי הזמן יעשה את שלו והם יתפקחו מתישהו. אבל כרגע מדובר בחבורה מפגרת של פונדמנטליסטים חמושים.

2. Charles M. Blow כותב בניו-יורק טיימס שבעקבות הממצאים המפתיעים בסקר הדתות הגדול ביוני, נשאלו שוב האמריקאים האם הם באמת חושבים שלא חייבים להיות נוצרים על מנת לזכות בעולם הבא. אז אמרו 70% שכן. כלומר שלא צריך. הפעם, אחרי חקירה עקשנית ודקדקנית יותר, אמרו 65% שאכן לא חייבים את הבן בשביל להגיע אל האב (זאת בניגוד מפורש לבשורה על פי יוחנן 14:6, שם אומר ישו: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב בִּלְתִּי עַל־יָדִי"). למעשה, 50% חושבים שאפילו אתאיסטים יגיעו לגן עדן! התנאי הוא אחד: שיהיו אנשים טובים ומוסריים. כדבריו: "just by being a good person". למעשה, אחוז אחד בלבד חושבים שהדרך לעדן מחייבת לציית לספר הספרים.

"מה זה אומר?" הוא שואל, ומביא דבריו של Alan Segal, פרופסור לדת, שמסביר שאנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, ומצפים שגם בשמיים נחיה כך. אנחנו פוגשים אנשים נחמדים ולא מסוגלים להניח שאלוהים לא ייתן להם להיכנס בשערי גן עדן.

אני הייתי מוסיף, ראשית, שזה אומר שאנשים התרגלו לרוח הניו-אייג'ית, שעבורה האלוהות היא טובה וטובה בלבד, כלומר אין גיהנום ואין שטן, ותפסיקו לנסות להפחיד אותנו עם שטויות. ושנית, ברמה עמוקה יותר מה שקורה הוא שאנשים בעצם מרפים מהמיתוס, ונאחזים באתוס. לא במה ומי אתה מאמין הוא מה שמשנה, אלא מה אתה עושה ואיך אתה חי. אם אתה טוב והגון, ולא מאמין בישו, אלוהים אוהב אותך. אם אתה לא, ומאמין, אלוהים לא אוהב אותך. המיתוס יורד, ההגיון עולה. לאט, אבל הוא עולה. לצערנו הרב, במזרח התיכון הוא עולה לאט מדי.

3. בעקבות דברי הקצרים כאן על כך שנדמה שקרישנמורטי היה קצת מעצבן לקראת סוף ימיו, קיבלתי מייל מפסי פייג, מורה ותיקה (וטובה, ורגישה) ליוגה כאן בצפון. היא כתבה שבזמן שהיתה אצל דונה הולמן, מורה די מפורסמת ליוגה שהיתה תלמידתו הישירה של ב.ק.ס. איינגאר, היא סיפרה לה מעט על ק., אותו ראתה מקרוב.

הולמן גרה אז עם הוריה בהולנד, וק. היה בן בית אצלם, שכן הוריה היו חסידים קרובים שלו והוא נהג לשהות שם בעת מסעותיו באירופה. הוא זה שהכיר לה את איינגאר ושלח אותה ללמוד אצלו. בכל אופן, היא סיפרה שק. היה אדם רגזן, כעסן, עצבני ודיבר בצורה מגעילה לאנשים סביבו. כמו כן על פיה הוא סבל מדכאונות והסתגר ימים ארוכים בחדרו. עדות זו מצטרפת לעדויות על פיהן דיויד בוהם, בן שיחו הותיק, סבל מיחס לא נאה מצד ק., ולדעתי שלי, שכבר הבעתי אותה רק על סמך קריאת דבריו של ק., על פיה בסוף ימיו ניתן לחוש שק. היה מריר ונרגן, ובאופן כללי מאוכזב עד מוות מכך שאיש לא הבין אותו. מעניין מה הוא היה חושב על החמאס.

כל זה הזכיר לי את אותו מאמר מכה-גלים וסופג-טוקבקי-שטנה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים לאתר-מעריב (בגרסה הקודמת קודמת שלו), העוסק בקשריו הרומנטיים של ק' עם אשת מזכירו האישי ראג'גופל, בעודם נשואים. אחרי שכתבתי אותו, ובהיותי במסע השלישי שלי בהודו, דליתי עוד כמה עדויות והשלמתי עוד קצת מהפאזל הרוחְנו-רכילותי הזה. לנוחותכם העלתי את המאמר ההוא והתוספת לו לבלוג, תחת הכותרת המקורית: "קרישנמורטי בנפתולי התשוקה"

בשנות הסכם אוסלו, אולי זכור לכם, היה לנו מנהג קבוע: לחכות לגינוי של ערפאת, או של הרשות, אחרי פיגוע. והגינוי בדרך כלל הגיע. בשנים האחרונות אבו-מאזן גם מגנה "פעולות" כאלה, אבל הוא בדרך כלל אומר שמדובר במעשים שהם בניגוד לאינטרס הפלסטיני, ויש הקובלים, ובצדק, על הגינוי התועלתני הזה. מדי פעם גם עולים קולות שמתפלאים ואף מזדעזעים על כך שאין סמכות רוחנית מוסלמית אחת שמגנה בצורה ברורה את הפיגועים שמבוצעים ברחבי העולם בשם האיסלאם. והפליאה והזעזוע כמובן מוצדקים.

עכשיו זה אצלנו. "למה הם שותקים?", שואל נדב שרגאי ב"הארץ", כאשר הנוער הערכי של הימין הקיצוני חושף את ערכיו ברבים. ערכיו כוללים גזענות ונקמה, זלזול בחוק ובזכויות אדם, זעם קדוש, פנאטיות ואלימות. אלה ערכים יהודיים, ואני לא צוחק. כלומר גם אותם ניתן לינוק מכתבי הקודש ופרשנותיהם, ואפילו לא במאמץ גדול. גזענות יש שם כמובן בשפע, והרי עם סגולה יש רק אחד, לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב וכשניתנת לו הזדמנות אזי בגויים גם יתעלל. סיפורי נקמה גם לא חסרים, ולמרות שהמקרא דורש איפשהו להשאיר את הנקמה לקב"ה, במקומות אחרים הוא פחות החלטי. זלזול בחוק, שהוא "ערכאות גויים" של ממשלה שהיא "גוזלת כיסאו של בן-דוד" הוא כמובן פשוט מצווה, וזכויות אדם גם הם המצאה מתיפיפת שנולדה באוהלי יפת, ועל כן זרה ליהדות. על קנאות ורצח בשם הדת כאידיאלים אין צורך להכביר מילים.

לכן הרבנים שותקים. לכן הם לא מגנים את המעשים הללו. לא שהם מסכימים להם, אבל אולי הם התרגלו לדבר רק מתוך ובתוך ד' אמות של הלכה, ואת כל זה ההלכה פחות או יותר מכשירה. גם יואל בן-נון, שנחשב למתון שברבני יש"ע, כתב הבוקר שהאלימות מרחיקה את הציבור מחברון, ושאסור לגבות "תג מחיר" מממשלת ישראל. אף מילה על חוסר המוסריות שבתקיפת חפים מפשע וחסרי ישע. בשבילו הפוגרום מפריע רק להתנחל בלבבות.

שמעתי את רועי שרון מ"מעריב" מספר שהמנהיגים הרוחניים של אותו נוער מעולה הם הרב לוינגר והרב גינזבורג (על האחרון כתבתי לא מזמן), ואם הוא צודק אין ספק שרבנים אלה ודאי מוצאים הכשר הלכתי למעשים. הבעיה היא שאין רבנים שעבורם חוסר המוסריות הזה מנוגד להלכה. כמובן שיש הבדל גדול בין פיצוץ מגדלי התאומים לבין חוליגניות על-גבול-הלינץ', אבל היו אלה שקיוו שיש גם הבדל גדול בין חכמי הדת שלהם לאלה שלנו. לצערי הרב כרגע עושה רושם שאין.

כשרואים את שיתוף הפעולה בין אותם פרוטסטנטים פונדמנטליסטים אמריקאים ליהודים קיצוניים כמו ח"כ בני אלון, האם לא ברור יותר מתמיד שפנאטי כל העולם דומים דמיון מבהיל? מבחוץ, לכאורה, דעותיהם רחוקות כמזרח ממערב, אבל מתחת לפני השטח, אני בטוח, מלחשת ביניהם הערכה עמוקה, חיבה אפילו, למי שמוכן כמוהם לבסס את כל חייו, ובלהט, על אמונות חסרות שחר. את מי אם כן ישנאו אותם מאותגרים רציונלית? כמובן: את אחיהם הם, המשולהבים מעט פחות.

אני שב וכותב על בטאון הימין הדתי "נקודה" (כתבתי עליו בעיקר כאן, ועוד קצת כאן, וכאן), כי בגליון האחרון (פברואר) פורסמו כמה וכמה מאמרים שמלמדים על הלך רוח עצבני במיוחד בקרב הציבור המשיחי הקיצוני, ולמעשה לדעתי מניחים את היסודות לפוטש אלים (כן: הפיכה צבאית) שיבוא מכיוונם. מתוך זווית ראייה שפעמים רבות ניתקל בה אצל המדוכאים והבלתי-רציונלים, כזו הרואה את יריביהם כערוכים במעין רשת קונספירטיבית אחת גדולה ועל כן שולטים-למרות-שברור-שטועים-והעם-כבר-מזמן-לא-איתם, כותבים כמה מהם נגד ממשלת ישראל כאילו היא שלטון זר ורודני. שימו לב:

—

נתחיל עם בעז העצני, תושב קריית ארבע, שאמנם לא חובש כיפה, אבל ברור לו ש"המדינה הפסיקה להיות דמוקרטית. המשחק הפוליטי הפך להיות מכור בידי אליטה דקיקה שנרקבה והושחתה בממדים מבהילים, ואחיזתה המוחלטת במוקדי הכוח החדירה יאוש מאפשרות לתיקונה." הבעיה היא כמובן ש"הרוב החילוני שבוי בידי התקשורת". הוא ממשיך ומכנה את הממשלה "הכת השלטת" כמה פעמים, ושואל "האם ניתן להיות חייל או קצין בצה"ל, ולהימנע מלהשתתף בפעולות פוליטיות אנטי יהודיות שמבצע הצבע בפקודת הכת?" ולמרות שהוא דווקא בעד להתגייס, ברור שכמעט כל פקודה של צבא הנשלט על ידי כת היא בלתי חוקית בעליל.

הרב יהודה יפרח, ר"מ במכינה הקדם צבאית אלישע שבצופית ובמדרשת שובה בעפרה, טוען ש"המפה הפוליטית השתנתה: במקום החלוקה המקובלת בין ימין לשמאל נוצרה חלוקה חדשה בין היהודים לישראלים. המונח "ישראלים" כולל את האליטות שבשדה התרבותי והתקשורתי, ואת רובם המוחלט של הפוליטיקאים בשלוש המפלגות הגדולות, הליכוד, העבודה וקדימה." מבינים למה אי אפשר בעצם להחליף את השלטון? מבינים למה השלטון הוא בעצם לא לגיטימי?

לד"ר יצחק קליין, ראש "המרכז המדיני לישראל", ברור ש"כבר היום רוב הציבור בישראל מאמין ברמה החשובה ביותר […] בבורא ובאמיתות המורשת היהודית […] הבעיה היא שהאליטה השלטת, על חוקיה ובתי המשפט שלה, מעבירה את המסר שהדת היא לכל היותר עניין של הפרט [……] התרבות החילונית המודרנית מובילה את ישראל לאבדון, ואי אפשר להמשיך לסבול את שלטונה." מבינים? העם איתנו, רק החוקים ובתי המשפט נגדנו.

לאיתי אליצור, חוקר במכון המקדש (איזה יופי של תואר, הא?), הכל ברור, והוא אף ממשיל משל נאה: "האם מוסרי לכפות את האמונה בה' על אחרים? אני תמה על עצם השאלה. נניח שאתה נוסע במכונית שדוהרת במלוא המהירות, ואתה יודע בוודאות שבסוף הכביש פעורה תהום. היית שם וראית. אבל כל נוסעי המכונית מלבדך מאמינים בלב שלם שאין שום תהום בסוף הכביש. יש עמם כמה פרופסורים שאף כתבו על כך תזות באקדמיה והוכיחו זאת. אין לך שום יכולת להוכיח שהצדק עמך. האם אתה מתלבט בשאלה המוסרית האם אתה רשאי לעצור את המכונית בכוח ולכפות את דעתך? אם לדעתך יש הבדל בין מקרה זה לבין השאלה האם אני רשאי להשיב בכוח את כל העם בתשובה, כנראה האמונה שלך בך שהעולם נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ושייך לו, היא פחותה מהאמונה שלך שבקצה הכביש יש תהום. אתה לא באמת מאמין בקדוש ברוך הוא."
הוא 'היה שם וראה', מבינים? יש לו גישה להורוסקופ של הקב"ה. הוא יודע מה ריבונו יעשה. וכמובן: כל מי שלא מסכים איתו מיד נחשד בחוסר אמונה. רק הוא מאמין באמת.

ואיך אפשר בלי יהודה עציון, טרוריסט בעבר ועורך ספרים בהווה: "במדינה הזאת, בצורתה ובתרבותה – גם אם כל כולה גן עדן, אין פרץ וצווחה – פסול היה בה המשטר המנוכר לתורתנו, עומד להחלפה (אם לא מיד אז בעתיד), כי עצם ניכורו עושהו זר, גוזל כסא דוד." הוא כותב, אגב, מאוד יפה, עציון. והוא מצפה לבן דוד, כלומר למלך.

על כך גם כותבים ניר מנוסי ואהרן אריאל לביא: "אנחנו רוצים לפתוח מחדש את נושא החזון המדיני היהודי […] מבין האפשרויות השונות המוצעות בהקשר זה, יותר מכל אנחנו אוהבים את החזון התורני של המלוכה." נהדר. אגב, גם בכנסת יש לנו מלוכני: ח"כ אריה אלדד רוצה מלך, כלומר הוא אנטי-דמוקרט מוצהר, וקשה לי להבין למה מאפשרים לו לחתור תחת הדמוקרטיה מתוך הפרלמנט.

—

אני חושב שהדברים ברורים: קבוצה קטנה בימין המשיחי רואה בממשלת ישראל שלטון בלתי-לגיטימי. או שהממשלה היא כת רודנית בלתי-דמוקרטית, או שדווקא היותה דמוקרטית היא הבעיה, כי הם בכלל מפנטזים על מלך. מצד אחד מתלוננים על שלטון שמושל בניגוד לדעת העם, מצד שני לא איכפת לכפות את העם לקבל עול מצוות שהוא אינו רוצה. זה בסדר, אל תחפשו כאן הגיון: השכל הישר, צלם אלוהים על פי הרמב"ם, נכפף כאן מזמן אל מול האמונה. (ונכון, אלה אנשים שונים שלא כולם חושבים אותו דבר על כל דבר, אבל מול עיניהם מטרה יחידה, ובליבם יוקדת שנאה זהה)

והנה התחזית אפשרית – ניחוש פרוע אך לדעתי בהחלט לא מופרך – לבאות: תמיד אמרו לנו שבישראל לא תיתכן הפיכה צבאית כי הצבא שלנו הוא באמת צבא העם וכולנו אחים וכו'. זה נכון רק אם אנחנו מקבלים את ההנחה שאחים אוהבים אחד את השני ולא אמורים לכפות אחד על השני את רצונם, והאחים הללו לא אוהבים אותנו ולא חושבים ככה. הבעיה היא שהם מעטים מדי, בעיקר בדרגות הגבוהות של צה"ל. אבל זה לא יהיה המצב בעוד כחמש-עשרה שנה.

עוד אוכלוסייה שמתרבה בקצב גדול הם הפלסטינים. עכשיו חישבו מה יקרה בעוד חמש-עשרה שנה לערך, כאשר הפלסטינאים יזכו לרוב בין הירדן לים. מה אם עד אז עדיין לא תהיה מדינה פלסטינית, ומה יקרה אם הפלסטינאים יפנו לאו"ם בבקשה לאלץ את ישראל לכונן דמוקרטיה כללית, כלומר מדינת כל אזרחיה, כולל כל תושבי השטחים, ומה יקרה אם האו"ם ינסה לעשות את זה (כי עד אז לכולם כבר ימאס לגמרי מאיתנו), ויאלץ אותנו להסכים באיום של סנקציות למיניהן, סטייל דרום-אפריקה.

מכיוון שהכלכלה היא הדבר הכי חשוב לרוב הפוליטיקאים היום, הם יכנעו. אבל מכיוון שזה למעשה יהיה סופו של חלום המדינה היהודית, אותם יהודים משיחיים לא יתנו לזה להתרחש. איזה תואם אפי איתם מסונדרם-ירושלמית יבצע פוטש: יתפוס את השליטה בצבא בעזרת עוד כמה חובשי כיפה שימלאו את המטכ"ל וכמובן גם כמה לאומנים חילונים סטייל בעז העצני – שאר לובשי המדים יהיו המומים מדי מכדי להגיב בנחישות, הן מפני הפחד הקמאי מ"מלחמת אחים", והן מפני שבעומק ליבם גם הם לא ממש בעד מדינת כל אזרחיה. עם הצבא חיילי ה' ישלטו במדינה, וודאי כבר ימצאו את התירוץ הדרשני שיזדקקו כדי להכתיר את מנהיגם "משיח בן יוסף".

מה שיקרה אז הוא ניסיון לטיהור אתני (כלומר טבח המוני) של גבולות הארץ מפלסטינים. אחרי שיגמרו איתם יפנו אלינו, ויפעלו לכינון מדינת הלכה. אבל ארצות ערב כמובן לא ישארו אדישות ויכריזו מלחמה. העולם המערבי, מאידך, יהסס לעזור לנו (כזכור, עד אז ימאס לכולם מאיתנו), וכך יבוא חורבן בית שלישי, שכמו שני קודמיו יתרחש בגלל פנאטים משיחיים.

—

ולמשיחיים: כבר היינו בסרט הזה, והוא לא נגמר ב"הם חיו באושר ועושר". ר' עקיבא המהולל האמין (בכל לבו, אני בטוח) שבר כוכבא הוא המשיח וגרר את העם למרידה קטסטרופלית באימפריה הרומית, שהסתיימה במאות אלפי הרוגים ובהרס הישוב היהודי בארץ. לצערי אני חייב להעז ולהחזיק אחרי רבי יוחנן בן תורתא: יעלו עשבים בלחייכם, חוששני, ועדיין לא בא בן דוד.

[בתזמון נאה מונה שלשום עוזי סילבר בגליון האנגלי של "הארץ" רשימה מרשימה של משיחי שקר שהטעו יהודים והביאו לאסונות לאורך הדורות]