מבקשי פניך: שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין, חיים סבתו, ידיעות ספרים, 296 עמודים

העובדה שלא רק הארי פוטר הופך לרב מכר עוד לפני שהוא מגיע לחנויות, אלא גם ספר הגות יהודית שכולל בסופו של חשבון ראיון ארוך עם רב מלומד, היא סיבה טובה לשמחה רבה. הנה, מסתבר שלא איכות בלבד אלא גם רצינות אינה מילה גסה. מהו בכל זאת סוד הקסם של 'מבקשי פניך', שהפך להצלחה מסחרית מרשימה כל כך? אולי ההזדמנות לגמוע מתורתו של רב בכיר באופן דיאלוגי ונגיש, אולי החיבור בין הרב ליכטנשטיין לרב סבתו, שגם הוא מחובב מאוד על קהלים רחבים (סבתו חיבר מספר ספרי פרוזה מצליחים), ואין להכחיש גם את השפעתו של מסע יחצנות אגרסיבי למדי.

אולם אלו עניינים משניים, מכיוון שהספר אכן ראוי להקרא על ידי רבים, בהיותו מציג תמונה שונה, רחבה הרבה יותר, של דמות הרב ממה שבדרך כלל עלינו לסבול מהמשתקף במדיה. זאת לא רק באשמת התקשורת, שפעמים רבות באמת אינה יכולה להרחיב מעבר למידע המצומצם שבו העניין, אלא בהחלט גם באשמת הרבנים, שרבים מהם אנשים בלתי משכילים בעליל וצרי אופקים בצורה מבהילה. הרב ליכטנשטיין הוא ההפך הגמור מאלה: אינטלקטואל אמיתי, איש תרבות וספר, ואף יותר חשוב: איש מוסר.

הספר מזמין את הקורא להכיר את אסכולת "הגוש", כלומר אותו זרם בכיפות הסרוגות שיוצא ממעגלי ישיבת הר עציון, שהרב ליכטנשטיין היה רבה (יחד עם הרב עמיטל ז"ל). מול התפיסה ההלכתית היותר "רומנטית" של חסידי הרב קוק, כזו המקדשת את העם, את נהמות לבו, ואת תנועתו בהיסטוריה, מציג הרב ליכטנשטיין תפיסה "רציונלית" יותר, במובן שההלכה עבורו היא מערכת סגורה ומושלמת של קביעות אקסיומטיות והמסקנות הנגזרות מהן (בכך הוא תלמיד מובהק של רבו, הרב י.ד. סולובייצ'יק). המערכת הזו מספיקה לעצמה ואין לה בעצם צורך במגע עם המציאות כדי להתעדכן. מצד אחד זה מאפשר לה ניתוק מתהליכים היסטוריים (כגון הקמת מדינת ישראל – הדיון בציונות תופס עשרה עמודים בספר בלבד), ועל כן מעניקה לה יציבות המונעת היסחפות במדרון הלאומני; מצד שני הגישה הזו יוצרת הלכה שהיא פעמים רבות מנותקת מההגיון ומהנסיון הפשוט – הלכה אוטיסטית.

הרב ליכטנשטיין מודע לבעיה הזו, ומצהיר בפירוש ש"מי שמתעקש לשמור את המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה, הוא כאילו מסלף" (עמ' 57). מצד שני, הוא מבהיר מיד ש"דברים יכולים להשתנות, אבל נימה של שינוי מחייבת זהירות רבה, תוך כדי שמירה על גדולתם של גדולי האומה, ותוך כדי שאיבה ויניקה מתוך המקורות שהם השורשים של הווייתנו הרוחנית." (עמ' 61). כשהדברים באים לידי מבחן, מסתבר שהשמירה על גדולתם של גדולי האומה מחייבת, למשל, גם שמירה על מקומן המצומצם של נשים. הרב ליכטנשטיין מביע הסתייגות מנשים ש"בעצם חושבות על העוצמה והמעמד שלהן" – כלומר, פמיניסטיות. מתוך הספר מתבהר שהרב מוכן להתחשב במציאות כדי להכניס שינויים במנהגים למיניהם, אולם מעוניין כמה שפחות לגעת בהלכה.

גם התמודדות רצינית עם ביקורת המקרא אין כאן, ובכוונת מכוון – הרב ליכטנשטיין, שלו דוקטורט בספרות אנגלית מהארוורד, אינו מסתכן בהפניית כלי החקירה הספרותיים אל המקרא. אף על שאלת ההתקדמות המוסרית של האנושות, שאם תיענה בחיוב תחייב הערכה מחודשת של עקרונות הלכתיים שונים, אין הרב מוכן לענות: "תורת ההתקדמות של העולם ושל החברה […] זהו נושא שאיני מרגיש חובה לנקוט עמדה לגביו." (עמ' 67) חובה ודאי אין, אבל גם אומץ מיוחד לא מפגין כאן הרב.

כמובן, אין להאשים שמרן בשמרנותו, אולם אם הקורא ציפה לתעוזה ומעוף הלכתיים, הוא לא ימצא אותם בספר הזה. מה שהוא ימצא הוא דיון מקיף ומעניין על מגוון רחב של נושאים שברומו של עולם. בהחלט לא מדובר ב"ספר ההגות היהודי החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק" (ולא רק בגלל שהרב סולובייצ'יק כלל אינו ספר), אבל כמבוא לחשיבתו של הרב ליכטנשטיין ואסכולת "הגוש" הספר בהחלט מספק.

סתם

—

פורסם במוסף "ז'ורנל" של מעריב ב-5/12/11. הרחבה על היבטים בספר כתבתי בעבר, שם כתבתי גם על ספרו החדש של הרב דוד הרטמן (וגם השאלתי משם כמה משפטים לרשימונת הזאת). ואפרופו הרטמן, ראיון מעניין איתו התפרסם בסופ"ש האחרון בידיעות.

כפי שראינו ברשימתי האחרונה בנושא, קשה בזמן הזה לכתוב על המאבק בין רבני צהר לרבני הרבנות הראשית – לא סיימת את הפסקה וכבר צצה הכפשה חדשה של אחד הצדדים על רעהו בתורה. יום ליום יביע אומר, יום ליום יביא איתו את הלכלוך התורן שמשליכים אלו על אלו, את מנת הבוז והשנאה שחימם צד א' והגיש לצד ב'. ואכן אחרי שהיה משבר, הושג "הסכם", והנה שוב משבר רבתי – מתפתחת כאן סאגה שתתחרה במאמצי ההשלמה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

ובכל זאת, כמה הערות על המצב. כאמור, אחרי חגיגות הניצחון של צהר על הסכם הכניעה שהסכימו ברבנות להעניק להם בנדיבותם (הרב סתיו לא מגזים: "זהו יום ניצחון ליהדות במדינת ישראל"), ואחרי שהודו בצהר לכל העולם על התגייסות המונית שכלל לא היתה (צהר ממריאים: "ארגון רבני צהר מודה לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להישג חסר תקדים"), ולא שכחו להתלכלך קצת על הרבנות (הרב סתיו סיפר על זוגות ש"בשום פנים ואופן לא ידרכו ברבנות"; ח"כ אורבך קבע שצהר "מציג [את הרבנות] בקלונה") התברר, כפי שטענתי, שהמשבר לא נפתר, אלא רק נדחה.

אבל גם אני לא האמנתי שהוא נדחה רק ביומיים. בראיון ליאיר אטינגר, התבשרנו שעל פי הרב עמאר רבים ברבנות מפקפקים בכשרותן ההלכתית של חופות צהר (עמאר ברגע של עברית: "יש כאלה שאמרו שהם לא הקפידו שהכלה תטבול, זו דוגמה. יש הרבה דברים שדיברו."). הרה"ג יונה מצגר לא איחר לתרום את שני הזוז שלו וקבע כי "הקמפיין שנעשה נגד רבני ישראל הוא חוצפה שאין כדוגמתה", ושאין צורך בצהר שכן "אנחנו שוויוניים וממלכתיים אנחנו לא מקפחים איש" (ולא ברור מה מדאיג יותר, שהוא משקר ביודעין, או באמת מאמין בזה).

בקיצור, הרבנות החליטה לא לאפשר לצהר לחתן זוגות: "הוחלט כי תוקם ועדה משותפת לרבנות ולצהר שתדון בטענות הארגון לפיהן נמנעת מהם עריכת חופות משיקולים שאינם ענייניים, לעת עתה תימנע מחלק ניכר של רבני הארגון האפשרות לחתן זוגות." הועדה, מטעם הרבנות, "תבחן את ההבנות שהתקבלו בשבוע שעבר בין שר הדתות יעקב מרגי לבין יו"ר רבני "צהר", הרב דוד סתיו". וכידוע, אין כמו ועדה הגונה כדי להזרים אנרגיה למערכת.

אבל הנה אנחנו מגיעים לחלק היפה מכל, כי אין בעולם יופי כתמימות בתולית, כתמיהה זכה, תמה וברה, מעין פליאה טהורה שכזו, חפה מכל רמז של דעת טוב ורע. רשות הדיבור לרב סתיו:

אף אחד איננו יכול להסביר את האפליה הבוטה הזאת, וכך גם לא את הקריטריונים החריגים.

הו, תמימות קדושה! בכיפה סרוגה ושתי פאות, עמדה ושאלה: למה?
וכל הרבנים, וכל הדיינים,
וכל החזנים, וכל הגבאים,
וכל החכמים וכל המזוקנים,
עמדו חיוורי פנים ולא עשו תשובה.

ובכן ילדים, האם מישהו יודע את התשובה לשאלתו האוי-כל-כך-תמימה של הרב סתיו? האם מישהו יכול להסביר את האפלייה הבוטה הזאת? ואת הקריטריונים החריגים? האם מישהו יודע למה במדינת ישראל יש חוק שלא מאפשר לכל רב לחתן כל אזרח יהודי? אגלה לכם את התשובה, התקרבו אל המסך כדי שאוכל ללחוש: זה בגלל שלרבנות הראשית יש מונופול על הנישואין ששששש! אל תגלו לרב סתיו! התמימות הזאת כל כך מחמיאה לו!

כן ילדים, עכשיו אתם יודעים את מה שאפילו הרב סתיו לא מבין: שאם אתה מפלה אחרים, סופך גם אתה להיות מופלה. שאם יש קריטריונים שעל פיהם אתה מחליט שיש כאלה שלא ראויים לחתן יהודים (רבנים קונסרבטיבים, רפורמים, עורכי טקסים חילונים, נשים ר"ל), מסתבר שיהיו קריטריונים שעל פיהם סבורים אחרים שגם אתה לא ראוי לחתן. ואם זה מעוגן בחוק המדינה, יכול להיות שהפקידים יהיו יום אחד לא מהקליקה שלך. ואז אתה בחוץ.

מה מסתבר? שלמרות שההלכה (כן, גם זו האורתודוקסית) קובעת שבשביל ששני יהודים יתחתנו צריך בסך הכל חפץ שווה פרוטה, שני עדים, הסכמת האישה ומלמול "הרי את", הרבנות החליטה (למה? כי היא יכולה) שצריך גם רב, וגם מקווה, וגם שיעורי "טהרת המשפחה", וגם תעודת כשרות של האולם, ועוד כיד ההתעמרות הטובה עליהם. ומה אז קורה? רבני צהר, אנשים טובים ונחמדים שהם, מדי פעם מקילים על הזוג הצעיר, שאין לו כוח למה שעבורו הוא שטויות, ומוותרים לו על הא או על דא. הכל בהתאם להלכה כמובן, רק לא בהתאם להלכה של הרבנות.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומוסר. והגינות. וקידוש ה' גדול 

ויש גם את המימד המוסרי. זוכרים את המחאה החברתית? אל תדאגו, היא לא הלכה לשום מקום, רק נחה. אבל כשהיא רק התחילה, אמר הרב שרלו, מראשי צהר כידוע, ש

אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור […] בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש.

לגיטימי מאוד שצהר ילחמו על זכותם לחתן אזרחים, אבל יש לשים לב שהם נאבקים אך ורק על רצונם בפתרון בעיותיהם הם. מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט זאת לא, כי את האחרים שגם מבקשים את אותן זכויות הם שכחו. או אולי, לא שכחו, אלא זכרו היטב ולכן עושים הכל כדי שחס ושלום לא יקבלו את אותן זכויות שהם עצמם מבקשים. שהרי כפי שכתבתי ברשימה הקודמת על הנושא, ניתוק בין צהר לרבנות, שיוביל להקמת בית דין חיצוני לרבנות, יסמן את תחילת הפרטת שירותי הדת במדינה ופירוק המונופול של האורתודוקסיה. צהר, קנאי דת קטנים שכמותם, כמובן אינם מעוניינים בזה, ולכן (יחד עם הממלכתיות הנאמנה שלהם) היו מוכנים לכל השפלה שהרבנות תשית עליהם. אבל על דאטפת אטפוך, והפוסל במומו פוסל.

ויש גם את המימד התדמיתי. אני חושב שצהר מפספסים הזדמנות פז להרחיק את עצמם מהממסד הרבני השנוא. צהר היתה יכולה, ועדיין יכולה, להכריז על עצמאות ולפתוח בית דין משלה (תוך הכרה בזכותם של אחרים לעשות כן גם כמובן), והיתה גם מצליחה מאוד, כי אכן רבים רוצים להתחתן על פי האורתודוקסיה, וזו הרבנות החרדית שדוחה אותם. המהלך האחרון של צהר לא רק השפיל אותה כאמור, אלא גם קשר אותה בברור לרבנות, ועוד כמי שמחזרת אחרי פתחיה, דבר שיפגע בה תדמיתית. מכיוון שסופה של הרבנות, כך אני בטוח, ליפול, וסופם של נישואים אזרחיים להתקיים, צהר עושה טעות כשהיא מתעקשת לעלות על ספינה טובעת.

ויש גם את המימד הציבורי. כפי שראינו, יחד עם הדאגה ל"כלל ישראל" הידוע, צהר דואגים לעצמם, לזרם הדתי המצומצם שלהם, לקליקה. בזה הם לא שונים מאגודת ישראל או מש"ס. רק שבניגוד לאלו, הם ציונים ושואפים להנהגה. משום מה הם לא מצליחים להבין שאם הם רוצים להיות כוח חברתי מוביל עליהם לדאוג גם לאזרחים שלא מזדהים איתם, ולא רק לאנ"ש. עד שיעשו זאת הם ישארו לא הרבה יותר מגרסה חיוורת, תרתי משמע, של ש"ס.

ומילה אחרונה על נישואים ואחריות. הבעיה המרכזית של הנישואים בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, היא שהאזרחים לא לוקחים אחריות על חייהם. אם את כמות הזמן ותשומת הלב שמקדישים לשמלה ולדי-ג'יי היו מקדישים לחופה, לברכות, למשמעות הטקס והמעמד, ממילא לא היה צורך בטכנוקרטים התפלים של הרבנות. לכן יש לפרק את המונופול של הרבנות לא רק מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם יכולים להתחתן (כל מני עולים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם), ולא רק מכיוון שזו זכותו המובנת מאילה של כל אזרח להתחתן בטקס כרצונו וכפי דתו. יש לפרק את המונופול של הרבנות מפני שזו תחילת הדרך להחזרת האחריות של האזרחים על אחד הרגעים המשמעותיים בחייהם. ברגע שיש בחירה יש לפחות פתח למחשבה, למודעות, לתשומת לב, ולכן ללקיחת אחריות.

היה משהו מיוחד בחנן פורת. לא הכרתי אותו, אפילו לא ראיתי אותו ולו פעם אחת בחיי, אבל אני רוצה להביא כאן כמה קטעים קצרים לזכרו, קטעים שהוא כתב, קטעים שנותנים לקורא הרגיש להבין עד כמה היה הכותב רגיש. הרב שג"ר אמר פעם שגוש אמונים ביטא "מיסטיקה חסרת רוח מיסטית: את הנוסחאות הם קיבלו מהראי"ה, אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות". לפחות עבור אדם אחד, שהיה במרכז גוש אמונים, לא היו אלה דוגמות קשוחות בלבד.

אצטט ראשית מהדוקטורט של גדעון ארן*, מחקר שטח סוציולוגי שנכתב בעצם ימי פעילותו של גוש אמונים, ושאני מאוד מקווה שייצא מתישהו לאור כספר, מפני שמלבד היותו רב חשיבות הוא יפיפה. בכ"א, לקראת סוף הדוקטורט כותב ארן בעצם את מה שאמר הרב שג"ר, ומתלונן על שעם כל הדיבורים על קדושה וגאולה, יש בעצם מעט מאוד רוחניות בתנועה. או כפי שארן כותב,

בקבליזם הקוקיסטי יש לפעמים יותר 'סגנון' מאשר 'מהות'. אכן, להוויי הקבליסטי של חלק ניכר מהקוקיסטים אין כיסוי מלא בתודעה מיסטית יהודית סדירה או במודעות עצמית אותנטית של מיסטיקונים. (עמ' 489)

אבל יש גם יוצאים מהכלל – וארן מביא את פורת ככזה. הוא מצטט ממכתב שפורת כותב "למי שחזרה בתשובה בעקבות מאמציו", כלומר למי שהתפרסמה בתור "ענת" בספר שיצא לאור בשם "את ענת אנוכי מבקש" (ותודה לנועם הלוי שהפנה אותי לספר). מדובר בדברים שכתב פורת אחרי חוויה רוחניות שעברה עליו באי סנפיר שבים סוף.

הציטוט (עמ' 489-490 בדוקטורט) שונה מכפי שמובא בספר (בעמודים 50-54 במהדורה שלי), ואני משער שזוהי הגרסה המקורית, לפני העריכה – הדוקטורט הוגש בתשמ"ז, ואם אני לא טועה המהדורה הראשונה של הספר יצאה בתשמ"ח (אשמח לתיקונים מקוראים שיודעים יותר). השינויים אינם מהותיים – בספר נוספים שירים עבריים בין הפסקאות והמילים מדי פעם שונות. ריבוי שלושת-הנקודות כנראה במקור.

…שעת לילה מאוחרת… אופל גדול. נר רוטט. רוח פראית, הומה ומייבבת… הים נוהם וגואה… באדם הראשון הרהרתי, זה שעמד יחידי בשעת סערה משתוללת… איך ציפה אז למענה אלוהים מהסערה… ביקש בשפתיים דולקות – אלוהים. הבה אור. י-ה, בוא לגאול מן הבדידות והחשיכה… והן אנו כולנו ילדים קטנים כמותו. מה הם כל אותם קירות סוככים ונרות שהדלקנו למעט חשכה, כל אותה כסות קורי עכביש של 'קידמה ותרבות'.

…בסערה מול הים האדום הבנתי יותר. הבנתי כי יש דרך אחרת לגמרי ומהלך אחר במוחלט לעמידתו של האדם מול העולם. …והיא דרך הקודש. …לא 'עמידה מול' צריכה להיות אלא 'הליכה עם', בהרגשה של דבקות וחיבור להוויה אחת עם החיות האלוהית…

כן, גם אני יודע להגיד 'להבדיל' כשצריך. ואפילו בהברה אשכנזית מנגנת. פרי ירושת דורות גודריי גדרים חוצי מחיצות, כשראוי וכשצריך. אבל לא את 'להבדיל' מבקש אני עתה. אל האחד נכספה נפשי, זה האחד 'גבוה מעל גבוה'. ועמו שם אין עוד מחיצות ותחומים – הללו בטלים. …ושם לחשי הוי-ה… מצטרפים לניגון אחד. פלגים פלגים זורמים נוזלים ובעדם נשקף קולו, 'וקולו כקול המון מים רבים והארץ האירה מכבודו'.

…כפיתי על עצמי בדי עמל לעצור את הרעדה שפשטה בגוף. די, די לך! גערתי בלב הדוהר ללא רסן – רב מלהציץ במה שלמעלה ממך.

פורת מתחיל ביחס של "עמידה מול" של האדם והאלוהים: האדם קטן, האל גדול; האדם חסר ישע, האל כל יכול. אולם הוא עובר מיד ליחס אחד, של חיבור אל האלוהות. הוא מדבר על חיבור להוויה, חיבור לחיות האלוהית, דבר שיאפשר "הליכה עם" האל האימננטי, ולא עוד עמידה אל מול האל הטרנסצנדנטי. בעצם זו תקווה לחוויה של התמזגות עם האלוהות, או לפחות מגע-של-זרימה עמה. "אל האחד נכספה נפשי" כותב פורת, בלי יותר מדי "להבדיל". יש להניח שפורת גם טעם משהו ממה שהוא קיווה לו, דבר שמביא אותו מראש לאותה הבנה מול הים האדום.

ומעניין שכל העניין מתרחש לא בבית הכנסת, אלא בטבע. יש כאן מעין nature mysticism, וזאת דווקא מאדם שבית הכנסת ובית המדרש לא זרים לו כלל. מצד שני, אולי זה לא מוזר, בהיות גוש אמונים בסופו של דבר תנועה בעלת לב רומנטי רוטט.

אבל כשהלב הזה נחשף הדבר לא תמיד מתקבל בברכה: "אין ספק שחנן פורת יוצא דופן," פוסק ארן, "הן בעצם החוויה והן בנכונותו וביכולתו לדווח עליה". והוא מוסיף: "בשולי ההערצה לחנן השתמעו גם ביקורות שהאשימוהו ברהב ופריצת גדר." (עמ' 490) הפחד ממיסטיקה אינו מפתיע, בעיקר בתנועה שהמתח המשיחי שהיא נמצאת בו מאיים גם כך לפרוץ את גדרי ההלכה (ארן כותב שהטראומה השבתאית ניקרה כל הזמן בתודעותיהם של אנשי הגוש, לבל יתדרדרו לכיוונה).

פורת כנראה לא חשש, או אולי הרגש הרוחני היה אצלו עז מדי בכדי לדכאו. האם אכן היה פורת מיסטיקן בצעירותו? הוא כותב במפורש שהוא ידע על מה שהוא מדבר:

ראי ענת: אני יודע מבשרי, כי בשורש רצון זה [הרצון "לחבוק את הכל" ו"לטעום מהכל" – ת.פ.] מונחת נקודה יסודית מחייה ומאירה והיא התשוקה להתמזג עם ההוויה כולה, "לבל יידח ממנו נדח". (את ענת אנוכי מבקש, עמ' 19, ההדגשה שלי)

שוב, התשוקה להתמזגות עם האלוהות, והפעם גם הודאה שמבשרו שלו הוא יודע עליה.

פורת היה אם כן אדם בעל רגישות רוחנית יוצאת דופן. היו בו עומקים חבויים של כמיהה אל האינסוף, כמיהה שאף מומשה מדי פעם. אין אלא להצטער שהוא לא כתב יותר על כך. חבל שלא הגה יותר. שהוא לא עשה יותר מדיטציה. בסופו של דבר הרצי"ה שבו גבר על הראי"ה שבו, והוא הקדיש את חייו לעשייה.

מאז שנפטר פורת קראתי יותר מעשרים הספדים עליו, מקרובים אליו ומרחוקים, ולא מצאתי ולו אזכור אחד לצד זה של אישיותו הרבגונית, כלומר להיותו אדם רוחני מאוד, ולמעשה (על פי המינוח האקדמי) מיסטיקן. מעניין לשאול האם לא נזכר פן זה באישיותו מפני שלא ידעו עליו, מפני שידעו והדחיקו, או מפני שאף ביקשו להצניע אותו – ומה משמעותה של כל אחת מהאופציות הללו.

ההה

—

* גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

—

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

—

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

—

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

—

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.

ב-12 בצהריים עמדו ליד קבר הרב קוק כעשרים איש, וקראו מתוך דפים שחולקו במקום. הסככה הקטנה שהקימו היתה גדולה מספיק עבור הקהל, והקהל עצמו שקט ומתחשב, עומד איש איש (וכמה נשים) מכונס בעצמו, ממלמל. עמדתי גם אני ונשאתי תפילה, הודאתי לרב על תורתו וגם ביקשתי ברכה. החלפתי מבט עם אשתי לראות האם מיצינו, וזהו, הלכנו לנו הביתה.

זה היה ביום שישי האחרון, ג' אלול כמובן, הר הזיתים. היארצייט של הרב. אולי בבוקר היו ההמונים, אמרתי לעצמי. אולי. אולי זה פשוט לא מעניין אף אחד, למרות המודעות הצבעוניות שקראו מעל דפי עלוני בית הכנסת ועיתוני המגזר הסרוג לעלות "בהמונינו" אל "הציון הקדוש" של הרב. ערוץ 7 דיווח שהיו אלפים, אבל על פי הוידאו שהוא עצמו מביא זה לא נראה ככה.

ואולי על פי המבוכה שניתן היה להרגיש שעולה מהמודעות אפשר היה לנחש את המבוכה סביב הקבר עצמו. וכי מה למייסד ישיבת מרכז הרב ולהילולות צדיקים – אפילו יהיה הוא עצמו הצדיק? ממתי "מרכז" הפכו למשתטחי קברים? והרי רק לפני שנה, לקראת ראש השנה ופסטיבל אומן השנתי, הזכיר הרב אבינר ש"בתורה ובתרי"ג המצוות בהן מחויב כל יהודי, לא מוזכרת מצוות תפילה על קברי צדיקים", הרב שרלו קבע כי "הפיכת קבר של צדיק למוקד עליה לרגל – היא משובשת", ואילו הרב אמנון בזק הסביר שתופעת אומן "שמה דגש קיצוני על דמות אחת ביהדות, וגם כאן מדובר בסטייה מדרכה של היהדות לאורך כל הדורות" – ונדמה שאי אפשר לשמוע דברים ברורים יותר מאלו.

מה אם כן השתנה? מה שהשתנה הוא ההכרה שהחלה לפלס את דרכה הסבוכה אל תוך תודעותיהם של רבני המגזר כבר לפני כמה שנים, ההכרה שאומן בפרט ותורת ברסלב בכלל שובה הרבה יותר את לבותיהם של צעירי המגזר מאשר תורת הרב קוק. ההכרה הזאת סוף סוף הצליחה לחדור אל הקודש פנימה, וכאסימון זה שנופל ומשמיע קול 'פינג', לא רק שהיא חדרה, אלא הביאה איתה את ההבנה הפשוטה שבכלי הנשק של פעם (לאומנות, התנחלות, בני עקיבא) אי אפשר לנצח את המלחמות של היום.

אורות החיקוי

כידוע, חכמה בגויים – תאמין, ולכן אימצו רבני המגזר את הכלל הנוכרי הידוע if you can't beat them, join them, והחליטו על ייסוד פסטיבל קברי צדיקים משל עצמם. והמחיר גם הרבה יותר זול: לא לאומן צריך לעלות, כי אם רק להר הזיתים!

ואכן, הקורא הזהיר* יכול היה להבחין בהתגבשותה של ההילולה המודרנית הזו מול עינינו: בעוד שלפני שנה (75 שנה למותו של הרב!) קראו המודעות להתאסף

בחלקת הנביאים בהר הזיתים בבית החיים בו נטמן ומול הר הבית. נשמע דברי תורה מפי חכמי דורנו כדי לינוק מאורו (ישע שלנו, גליון 208, כאן ב-pdf)

השנה כבר קראו המודעות

נעלה בהמונינו, תלמידיו וההולכים לאורו, לשאת תפילה למען עם ישראל, ארצו ותורתו על יד ציונו הקדוש בהר הזיתים מול הר הבית (ישע שלנו, גליון 258, כאן ב-pdf).

ההבדלים ברורים: לא נשמע דברי תורה, אלא נתפלל. לא "בבית החיים", אלא "על יד ציונו הקדוש". אמנם נתפלל על עם ישראל, אבל מכאן ועד תפילה לזיווג הגון בשביל אחותנו הדרך כבר לא כל כך ארוכה. ועם הנצח לא מפחד מדרך לא ארוכה.

לא צריך גם לחפש רחוק כדי למצוא את האקדח המעשן. חברי הכנסת שארגנו את העלייה לציון הקדוש מסבירים בצורה מפורשת:

האבסורד הוא שעשרות אלפים מבני הציונות הדתית נוסעים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אך את קברי צדיקנו בהר הזיתים, הם כמעט ולא פוקדים.

אולי הם לא פוקדים אותם פשוט כי חינכו אותם שעלייה לקברים לא שייכת למרכזניק שמכבד את עצמו? אולי, אבל כל זה היה ואיננו עוד. הצעירים רוצים קברים? ניתן להם קברים.

מעשה מקבצן ומלך

הבעיה היא שהצעירים רוצים יותר מקברים, הם רוצים רוחניות. את זה הם שואבים מתורתו של ר' נחמן, ואת זה הם מוצאים באומן. לא שאין רוחניות חלילה בכתבי הרב – יש ויש, ושפע ממנה מואר ומוזהב (ואישית אני הרבה יותר מזדהה עם המיסטיקה של הרב מאשר עם זו של ר' נחמן) – אלא שכפי שאמר פעם הרב שג"ר, ישיבת מרכז ובנותיה לקחו את תורתו המיסטית "אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".** לר' נחמן תורה שבורה, שלא ניתנת בקלות ליציקה לתוך תבנית, ויש לו גם את ה'התבודדות' החיה, ויש לו עוד כמה דברים שמשמרים לו את הלחלוחית.

על המתח בין "מרכז" לאומן כבר כתבתי, והבאתי שם ציטוטים ממאמרו המעניין של משה ויינשטוק בעניין. ווינשטוק, שבימים אלה יוצא לאור ספר שהוא כתב על תופעת אומן, חקר את התייחסותם של בני הציונות הדתית לציון של ר' נחמן ומביא ציטוטים (ראו שם) שממחישים את הכמיהה לדתיות חיה, כמיהה שעבור רבים מבניה של הציונות הדתית ניתן לה מענה רק שם.

ההילולה בציון הרב קוק אורגנה על ידי ח"כ אורי אריאל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, מועצת יש"ע, "עם כלביא", "משקפת", "אור האורות", "קוממיות". ניכר, אם כן, שיש כאן גיוס כללי ומאמץ אמיתי להציע לבני המגזר אלטרנטיבה תוצרת בית לאקסטאזה של אומן. ואם לשם כך צריך לשנות חלק מהשקפת העולם, אז משנים. כך קורה שבשקט ולכאורה מבלי משים עוברת הציונות הדתית מהפך מחשבתי.

ורק עוד עניין פעוט: ביציאה מ"בית החיים" (שם אידיוטי) עמד דוכן ספרים, ועליו ספר חדש, "שיצא ממש עכשיו", כדברי המוכר: שני המאורות: הרבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הספר מקבץ בתוכו עדויות שונות לקשר שהיה בין הרב קוק לתורת וחסידי ברסלב.

כך למשל, נכתב על "זיקתו של הראי"ה לתורת ברסלב", מובאות "הקבלות בין תורת הראי"ה לתורת ברסלב", ואף מאירים את עינינו על כך ש

מסופר כי הראי"ה התבטא פעם כך: "חסידות ברסלב היא ה'שפיץ' של החסידות".

הנה כי כן, עוד לא שבענו מהניסיון מעורר הרחמים להציע תחליף אומן על הר הזיתים, והנה ממשיכים אנו גם בין דפי ספר את ריקוד "מה יפית" מול אהלי ברסלב.

—

* ותודה לקורא הזהיר – שביקש להישאר עלום שם – שהסב את תשומת לבי לעניין.
** הציטוט מתוך הרצאה של ד"ר סמדר שרלו על הנטישה של תורת הרב לטובת תורת הצדיק.