כפי שראינו ברשימתי האחרונה בנושא, קשה בזמן הזה לכתוב על המאבק בין רבני צהר לרבני הרבנות הראשית – לא סיימת את הפסקה וכבר צצה הכפשה חדשה של אחד הצדדים על רעהו בתורה. יום ליום יביע אומר, יום ליום יביא איתו את הלכלוך התורן שמשליכים אלו על אלו, את מנת הבוז והשנאה שחימם צד א' והגיש לצד ב'. ואכן אחרי שהיה משבר, הושג "הסכם", והנה שוב משבר רבתי – מתפתחת כאן סאגה שתתחרה במאמצי ההשלמה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

ובכל זאת, כמה הערות על המצב. כאמור, אחרי חגיגות הניצחון של צהר על הסכם הכניעה שהסכימו ברבנות להעניק להם בנדיבותם (הרב סתיו לא מגזים: "זהו יום ניצחון ליהדות במדינת ישראל"), ואחרי שהודו בצהר לכל העולם על התגייסות המונית שכלל לא היתה (צהר ממריאים: "ארגון רבני צהר מודה לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להישג חסר תקדים"), ולא שכחו להתלכלך קצת על הרבנות (הרב סתיו סיפר על זוגות ש"בשום פנים ואופן לא ידרכו ברבנות"; ח"כ אורבך קבע שצהר "מציג [את הרבנות] בקלונה") התברר, כפי שטענתי, שהמשבר לא נפתר, אלא רק נדחה.

אבל גם אני לא האמנתי שהוא נדחה רק ביומיים. בראיון ליאיר אטינגר, התבשרנו שעל פי הרב עמאר רבים ברבנות מפקפקים בכשרותן ההלכתית של חופות צהר (עמאר ברגע של עברית: "יש כאלה שאמרו שהם לא הקפידו שהכלה תטבול, זו דוגמה. יש הרבה דברים שדיברו."). הרה"ג יונה מצגר לא איחר לתרום את שני הזוז שלו וקבע כי "הקמפיין שנעשה נגד רבני ישראל הוא חוצפה שאין כדוגמתה", ושאין צורך בצהר שכן "אנחנו שוויוניים וממלכתיים אנחנו לא מקפחים איש" (ולא ברור מה מדאיג יותר, שהוא משקר ביודעין, או באמת מאמין בזה).

בקיצור, הרבנות החליטה לא לאפשר לצהר לחתן זוגות: "הוחלט כי תוקם ועדה משותפת לרבנות ולצהר שתדון בטענות הארגון לפיהן נמנעת מהם עריכת חופות משיקולים שאינם ענייניים, לעת עתה תימנע מחלק ניכר של רבני הארגון האפשרות לחתן זוגות." הועדה, מטעם הרבנות, "תבחן את ההבנות שהתקבלו בשבוע שעבר בין שר הדתות יעקב מרגי לבין יו"ר רבני "צהר", הרב דוד סתיו". וכידוע, אין כמו ועדה הגונה כדי להזרים אנרגיה למערכת.

אבל הנה אנחנו מגיעים לחלק היפה מכל, כי אין בעולם יופי כתמימות בתולית, כתמיהה זכה, תמה וברה, מעין פליאה טהורה שכזו, חפה מכל רמז של דעת טוב ורע. רשות הדיבור לרב סתיו:

אף אחד איננו יכול להסביר את האפליה הבוטה הזאת, וכך גם לא את הקריטריונים החריגים.

הו, תמימות קדושה! בכיפה סרוגה ושתי פאות, עמדה ושאלה: למה?
וכל הרבנים, וכל הדיינים,
וכל החזנים, וכל הגבאים,
וכל החכמים וכל המזוקנים,
עמדו חיוורי פנים ולא עשו תשובה.

ובכן ילדים, האם מישהו יודע את התשובה לשאלתו האוי-כל-כך-תמימה של הרב סתיו? האם מישהו יכול להסביר את האפלייה הבוטה הזאת? ואת הקריטריונים החריגים? האם מישהו יודע למה במדינת ישראל יש חוק שלא מאפשר לכל רב לחתן כל אזרח יהודי? אגלה לכם את התשובה, התקרבו אל המסך כדי שאוכל ללחוש: זה בגלל שלרבנות הראשית יש מונופול על הנישואין ששששש! אל תגלו לרב סתיו! התמימות הזאת כל כך מחמיאה לו!

כן ילדים, עכשיו אתם יודעים את מה שאפילו הרב סתיו לא מבין: שאם אתה מפלה אחרים, סופך גם אתה להיות מופלה. שאם יש קריטריונים שעל פיהם אתה מחליט שיש כאלה שלא ראויים לחתן יהודים (רבנים קונסרבטיבים, רפורמים, עורכי טקסים חילונים, נשים ר"ל), מסתבר שיהיו קריטריונים שעל פיהם סבורים אחרים שגם אתה לא ראוי לחתן. ואם זה מעוגן בחוק המדינה, יכול להיות שהפקידים יהיו יום אחד לא מהקליקה שלך. ואז אתה בחוץ.

מה מסתבר? שלמרות שההלכה (כן, גם זו האורתודוקסית) קובעת שבשביל ששני יהודים יתחתנו צריך בסך הכל חפץ שווה פרוטה, שני עדים, הסכמת האישה ומלמול "הרי את", הרבנות החליטה (למה? כי היא יכולה) שצריך גם רב, וגם מקווה, וגם שיעורי "טהרת המשפחה", וגם תעודת כשרות של האולם, ועוד כיד ההתעמרות הטובה עליהם. ומה אז קורה? רבני צהר, אנשים טובים ונחמדים שהם, מדי פעם מקילים על הזוג הצעיר, שאין לו כוח למה שעבורו הוא שטויות, ומוותרים לו על הא או על דא. הכל בהתאם להלכה כמובן, רק לא בהתאם להלכה של הרבנות.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומוסר. והגינות. וקידוש ה' גדול 

ויש גם את המימד המוסרי. זוכרים את המחאה החברתית? אל תדאגו, היא לא הלכה לשום מקום, רק נחה. אבל כשהיא רק התחילה, אמר הרב שרלו, מראשי צהר כידוע, ש

אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור […] בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש.

לגיטימי מאוד שצהר ילחמו על זכותם לחתן אזרחים, אבל יש לשים לב שהם נאבקים אך ורק על רצונם בפתרון בעיותיהם הם. מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט זאת לא, כי את האחרים שגם מבקשים את אותן זכויות הם שכחו. או אולי, לא שכחו, אלא זכרו היטב ולכן עושים הכל כדי שחס ושלום לא יקבלו את אותן זכויות שהם עצמם מבקשים. שהרי כפי שכתבתי ברשימה הקודמת על הנושא, ניתוק בין צהר לרבנות, שיוביל להקמת בית דין חיצוני לרבנות, יסמן את תחילת הפרטת שירותי הדת במדינה ופירוק המונופול של האורתודוקסיה. צהר, קנאי דת קטנים שכמותם, כמובן אינם מעוניינים בזה, ולכן (יחד עם הממלכתיות הנאמנה שלהם) היו מוכנים לכל השפלה שהרבנות תשית עליהם. אבל על דאטפת אטפוך, והפוסל במומו פוסל.

ויש גם את המימד התדמיתי. אני חושב שצהר מפספסים הזדמנות פז להרחיק את עצמם מהממסד הרבני השנוא. צהר היתה יכולה, ועדיין יכולה, להכריז על עצמאות ולפתוח בית דין משלה (תוך הכרה בזכותם של אחרים לעשות כן גם כמובן), והיתה גם מצליחה מאוד, כי אכן רבים רוצים להתחתן על פי האורתודוקסיה, וזו הרבנות החרדית שדוחה אותם. המהלך האחרון של צהר לא רק השפיל אותה כאמור, אלא גם קשר אותה בברור לרבנות, ועוד כמי שמחזרת אחרי פתחיה, דבר שיפגע בה תדמיתית. מכיוון שסופה של הרבנות, כך אני בטוח, ליפול, וסופם של נישואים אזרחיים להתקיים, צהר עושה טעות כשהיא מתעקשת לעלות על ספינה טובעת.

ויש גם את המימד הציבורי. כפי שראינו, יחד עם הדאגה ל"כלל ישראל" הידוע, צהר דואגים לעצמם, לזרם הדתי המצומצם שלהם, לקליקה. בזה הם לא שונים מאגודת ישראל או מש"ס. רק שבניגוד לאלו, הם ציונים ושואפים להנהגה. משום מה הם לא מצליחים להבין שאם הם רוצים להיות כוח חברתי מוביל עליהם לדאוג גם לאזרחים שלא מזדהים איתם, ולא רק לאנ"ש. עד שיעשו זאת הם ישארו לא הרבה יותר מגרסה חיוורת, תרתי משמע, של ש"ס.

ומילה אחרונה על נישואים ואחריות. הבעיה המרכזית של הנישואים בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, היא שהאזרחים לא לוקחים אחריות על חייהם. אם את כמות הזמן ותשומת הלב שמקדישים לשמלה ולדי-ג'יי היו מקדישים לחופה, לברכות, למשמעות הטקס והמעמד, ממילא לא היה צורך בטכנוקרטים התפלים של הרבנות. לכן יש לפרק את המונופול של הרבנות לא רק מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם יכולים להתחתן (כל מני עולים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם), ולא רק מכיוון שזו זכותו המובנת מאילה של כל אזרח להתחתן בטקס כרצונו וכפי דתו. יש לפרק את המונופול של הרבנות מפני שזו תחילת הדרך להחזרת האחריות של האזרחים על אחד הרגעים המשמעותיים בחייהם. ברגע שיש בחירה יש לפחות פתח למחשבה, למודעות, לתשומת לב, ולכן ללקיחת אחריות.

היה משהו מיוחד בחנן פורת. לא הכרתי אותו, אפילו לא ראיתי אותו ולו פעם אחת בחיי, אבל אני רוצה להביא כאן כמה קטעים קצרים לזכרו, קטעים שהוא כתב, קטעים שנותנים לקורא הרגיש להבין עד כמה היה הכותב רגיש. הרב שג"ר אמר פעם שגוש אמונים ביטא "מיסטיקה חסרת רוח מיסטית: את הנוסחאות הם קיבלו מהראי"ה, אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות". לפחות עבור אדם אחד, שהיה במרכז גוש אמונים, לא היו אלה דוגמות קשוחות בלבד.

אצטט ראשית מהדוקטורט של גדעון ארן*, מחקר שטח סוציולוגי שנכתב בעצם ימי פעילותו של גוש אמונים, ושאני מאוד מקווה שייצא מתישהו לאור כספר, מפני שמלבד היותו רב חשיבות הוא יפיפה. בכ"א, לקראת סוף הדוקטורט כותב ארן בעצם את מה שאמר הרב שג"ר, ומתלונן על שעם כל הדיבורים על קדושה וגאולה, יש בעצם מעט מאוד רוחניות בתנועה. או כפי שארן כותב,

בקבליזם הקוקיסטי יש לפעמים יותר 'סגנון' מאשר 'מהות'. אכן, להוויי הקבליסטי של חלק ניכר מהקוקיסטים אין כיסוי מלא בתודעה מיסטית יהודית סדירה או במודעות עצמית אותנטית של מיסטיקונים. (עמ' 489)

אבל יש גם יוצאים מהכלל – וארן מביא את פורת ככזה. הוא מצטט ממכתב שפורת כותב "למי שחזרה בתשובה בעקבות מאמציו", כלומר למי שהתפרסמה בתור "ענת" בספר שיצא לאור בשם "את ענת אנוכי מבקש" (ותודה לנועם הלוי שהפנה אותי לספר). מדובר בדברים שכתב פורת אחרי חוויה רוחניות שעברה עליו באי סנפיר שבים סוף.

הציטוט (עמ' 489-490 בדוקטורט) שונה מכפי שמובא בספר (בעמודים 50-54 במהדורה שלי), ואני משער שזוהי הגרסה המקורית, לפני העריכה – הדוקטורט הוגש בתשמ"ז, ואם אני לא טועה המהדורה הראשונה של הספר יצאה בתשמ"ח (אשמח לתיקונים מקוראים שיודעים יותר). השינויים אינם מהותיים – בספר נוספים שירים עבריים בין הפסקאות והמילים מדי פעם שונות. ריבוי שלושת-הנקודות כנראה במקור.

…שעת לילה מאוחרת… אופל גדול. נר רוטט. רוח פראית, הומה ומייבבת… הים נוהם וגואה… באדם הראשון הרהרתי, זה שעמד יחידי בשעת סערה משתוללת… איך ציפה אז למענה אלוהים מהסערה… ביקש בשפתיים דולקות – אלוהים. הבה אור. י-ה, בוא לגאול מן הבדידות והחשיכה… והן אנו כולנו ילדים קטנים כמותו. מה הם כל אותם קירות סוככים ונרות שהדלקנו למעט חשכה, כל אותה כסות קורי עכביש של 'קידמה ותרבות'.

…בסערה מול הים האדום הבנתי יותר. הבנתי כי יש דרך אחרת לגמרי ומהלך אחר במוחלט לעמידתו של האדם מול העולם. …והיא דרך הקודש. …לא 'עמידה מול' צריכה להיות אלא 'הליכה עם', בהרגשה של דבקות וחיבור להוויה אחת עם החיות האלוהית…

כן, גם אני יודע להגיד 'להבדיל' כשצריך. ואפילו בהברה אשכנזית מנגנת. פרי ירושת דורות גודריי גדרים חוצי מחיצות, כשראוי וכשצריך. אבל לא את 'להבדיל' מבקש אני עתה. אל האחד נכספה נפשי, זה האחד 'גבוה מעל גבוה'. ועמו שם אין עוד מחיצות ותחומים – הללו בטלים. …ושם לחשי הוי-ה… מצטרפים לניגון אחד. פלגים פלגים זורמים נוזלים ובעדם נשקף קולו, 'וקולו כקול המון מים רבים והארץ האירה מכבודו'.

…כפיתי על עצמי בדי עמל לעצור את הרעדה שפשטה בגוף. די, די לך! גערתי בלב הדוהר ללא רסן – רב מלהציץ במה שלמעלה ממך.

פורת מתחיל ביחס של "עמידה מול" של האדם והאלוהים: האדם קטן, האל גדול; האדם חסר ישע, האל כל יכול. אולם הוא עובר מיד ליחס אחד, של חיבור אל האלוהות. הוא מדבר על חיבור להוויה, חיבור לחיות האלוהית, דבר שיאפשר "הליכה עם" האל האימננטי, ולא עוד עמידה אל מול האל הטרנסצנדנטי. בעצם זו תקווה לחוויה של התמזגות עם האלוהות, או לפחות מגע-של-זרימה עמה. "אל האחד נכספה נפשי" כותב פורת, בלי יותר מדי "להבדיל". יש להניח שפורת גם טעם משהו ממה שהוא קיווה לו, דבר שמביא אותו מראש לאותה הבנה מול הים האדום.

ומעניין שכל העניין מתרחש לא בבית הכנסת, אלא בטבע. יש כאן מעין nature mysticism, וזאת דווקא מאדם שבית הכנסת ובית המדרש לא זרים לו כלל. מצד שני, אולי זה לא מוזר, בהיות גוש אמונים בסופו של דבר תנועה בעלת לב רומנטי רוטט.

אבל כשהלב הזה נחשף הדבר לא תמיד מתקבל בברכה: "אין ספק שחנן פורת יוצא דופן," פוסק ארן, "הן בעצם החוויה והן בנכונותו וביכולתו לדווח עליה". והוא מוסיף: "בשולי ההערצה לחנן השתמעו גם ביקורות שהאשימוהו ברהב ופריצת גדר." (עמ' 490) הפחד ממיסטיקה אינו מפתיע, בעיקר בתנועה שהמתח המשיחי שהיא נמצאת בו מאיים גם כך לפרוץ את גדרי ההלכה (ארן כותב שהטראומה השבתאית ניקרה כל הזמן בתודעותיהם של אנשי הגוש, לבל יתדרדרו לכיוונה).

פורת כנראה לא חשש, או אולי הרגש הרוחני היה אצלו עז מדי בכדי לדכאו. האם אכן היה פורת מיסטיקן בצעירותו? הוא כותב במפורש שהוא ידע על מה שהוא מדבר:

ראי ענת: אני יודע מבשרי, כי בשורש רצון זה [הרצון "לחבוק את הכל" ו"לטעום מהכל" – ת.פ.] מונחת נקודה יסודית מחייה ומאירה והיא התשוקה להתמזג עם ההוויה כולה, "לבל יידח ממנו נדח". (את ענת אנוכי מבקש, עמ' 19, ההדגשה שלי)

שוב, התשוקה להתמזגות עם האלוהות, והפעם גם הודאה שמבשרו שלו הוא יודע עליה.

פורת היה אם כן אדם בעל רגישות רוחנית יוצאת דופן. היו בו עומקים חבויים של כמיהה אל האינסוף, כמיהה שאף מומשה מדי פעם. אין אלא להצטער שהוא לא כתב יותר על כך. חבל שלא הגה יותר. שהוא לא עשה יותר מדיטציה. בסופו של דבר הרצי"ה שבו גבר על הראי"ה שבו, והוא הקדיש את חייו לעשייה.

מאז שנפטר פורת קראתי יותר מעשרים הספדים עליו, מקרובים אליו ומרחוקים, ולא מצאתי ולו אזכור אחד לצד זה של אישיותו הרבגונית, כלומר להיותו אדם רוחני מאוד, ולמעשה (על פי המינוח האקדמי) מיסטיקן. מעניין לשאול האם לא נזכר פן זה באישיותו מפני שלא ידעו עליו, מפני שידעו והדחיקו, או מפני שאף ביקשו להצניע אותו – ומה משמעותה של כל אחת מהאופציות הללו.

ההה

—

* גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

—

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

—

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

—

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

—

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.

ב-12 בצהריים עמדו ליד קבר הרב קוק כעשרים איש, וקראו מתוך דפים שחולקו במקום. הסככה הקטנה שהקימו היתה גדולה מספיק עבור הקהל, והקהל עצמו שקט ומתחשב, עומד איש איש (וכמה נשים) מכונס בעצמו, ממלמל. עמדתי גם אני ונשאתי תפילה, הודאתי לרב על תורתו וגם ביקשתי ברכה. החלפתי מבט עם אשתי לראות האם מיצינו, וזהו, הלכנו לנו הביתה.

זה היה ביום שישי האחרון, ג' אלול כמובן, הר הזיתים. היארצייט של הרב. אולי בבוקר היו ההמונים, אמרתי לעצמי. אולי. אולי זה פשוט לא מעניין אף אחד, למרות המודעות הצבעוניות שקראו מעל דפי עלוני בית הכנסת ועיתוני המגזר הסרוג לעלות "בהמונינו" אל "הציון הקדוש" של הרב. ערוץ 7 דיווח שהיו אלפים, אבל על פי הוידאו שהוא עצמו מביא זה לא נראה ככה.

ואולי על פי המבוכה שניתן היה להרגיש שעולה מהמודעות אפשר היה לנחש את המבוכה סביב הקבר עצמו. וכי מה למייסד ישיבת מרכז הרב ולהילולות צדיקים – אפילו יהיה הוא עצמו הצדיק? ממתי "מרכז" הפכו למשתטחי קברים? והרי רק לפני שנה, לקראת ראש השנה ופסטיבל אומן השנתי, הזכיר הרב אבינר ש"בתורה ובתרי"ג המצוות בהן מחויב כל יהודי, לא מוזכרת מצוות תפילה על קברי צדיקים", הרב שרלו קבע כי "הפיכת קבר של צדיק למוקד עליה לרגל – היא משובשת", ואילו הרב אמנון בזק הסביר שתופעת אומן "שמה דגש קיצוני על דמות אחת ביהדות, וגם כאן מדובר בסטייה מדרכה של היהדות לאורך כל הדורות" – ונדמה שאי אפשר לשמוע דברים ברורים יותר מאלו.

מה אם כן השתנה? מה שהשתנה הוא ההכרה שהחלה לפלס את דרכה הסבוכה אל תוך תודעותיהם של רבני המגזר כבר לפני כמה שנים, ההכרה שאומן בפרט ותורת ברסלב בכלל שובה הרבה יותר את לבותיהם של צעירי המגזר מאשר תורת הרב קוק. ההכרה הזאת סוף סוף הצליחה לחדור אל הקודש פנימה, וכאסימון זה שנופל ומשמיע קול 'פינג', לא רק שהיא חדרה, אלא הביאה איתה את ההבנה הפשוטה שבכלי הנשק של פעם (לאומנות, התנחלות, בני עקיבא) אי אפשר לנצח את המלחמות של היום.

אורות החיקוי

כידוע, חכמה בגויים – תאמין, ולכן אימצו רבני המגזר את הכלל הנוכרי הידוע if you can't beat them, join them, והחליטו על ייסוד פסטיבל קברי צדיקים משל עצמם. והמחיר גם הרבה יותר זול: לא לאומן צריך לעלות, כי אם רק להר הזיתים!

ואכן, הקורא הזהיר* יכול היה להבחין בהתגבשותה של ההילולה המודרנית הזו מול עינינו: בעוד שלפני שנה (75 שנה למותו של הרב!) קראו המודעות להתאסף

בחלקת הנביאים בהר הזיתים בבית החיים בו נטמן ומול הר הבית. נשמע דברי תורה מפי חכמי דורנו כדי לינוק מאורו (ישע שלנו, גליון 208, כאן ב-pdf)

השנה כבר קראו המודעות

נעלה בהמונינו, תלמידיו וההולכים לאורו, לשאת תפילה למען עם ישראל, ארצו ותורתו על יד ציונו הקדוש בהר הזיתים מול הר הבית (ישע שלנו, גליון 258, כאן ב-pdf).

ההבדלים ברורים: לא נשמע דברי תורה, אלא נתפלל. לא "בבית החיים", אלא "על יד ציונו הקדוש". אמנם נתפלל על עם ישראל, אבל מכאן ועד תפילה לזיווג הגון בשביל אחותנו הדרך כבר לא כל כך ארוכה. ועם הנצח לא מפחד מדרך לא ארוכה.

לא צריך גם לחפש רחוק כדי למצוא את האקדח המעשן. חברי הכנסת שארגנו את העלייה לציון הקדוש מסבירים בצורה מפורשת:

האבסורד הוא שעשרות אלפים מבני הציונות הדתית נוסעים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אך את קברי צדיקנו בהר הזיתים, הם כמעט ולא פוקדים.

אולי הם לא פוקדים אותם פשוט כי חינכו אותם שעלייה לקברים לא שייכת למרכזניק שמכבד את עצמו? אולי, אבל כל זה היה ואיננו עוד. הצעירים רוצים קברים? ניתן להם קברים.

מעשה מקבצן ומלך

הבעיה היא שהצעירים רוצים יותר מקברים, הם רוצים רוחניות. את זה הם שואבים מתורתו של ר' נחמן, ואת זה הם מוצאים באומן. לא שאין רוחניות חלילה בכתבי הרב – יש ויש, ושפע ממנה מואר ומוזהב (ואישית אני הרבה יותר מזדהה עם המיסטיקה של הרב מאשר עם זו של ר' נחמן) – אלא שכפי שאמר פעם הרב שג"ר, ישיבת מרכז ובנותיה לקחו את תורתו המיסטית "אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".** לר' נחמן תורה שבורה, שלא ניתנת בקלות ליציקה לתוך תבנית, ויש לו גם את ה'התבודדות' החיה, ויש לו עוד כמה דברים שמשמרים לו את הלחלוחית.

על המתח בין "מרכז" לאומן כבר כתבתי, והבאתי שם ציטוטים ממאמרו המעניין של משה ויינשטוק בעניין. ווינשטוק, שבימים אלה יוצא לאור ספר שהוא כתב על תופעת אומן, חקר את התייחסותם של בני הציונות הדתית לציון של ר' נחמן ומביא ציטוטים (ראו שם) שממחישים את הכמיהה לדתיות חיה, כמיהה שעבור רבים מבניה של הציונות הדתית ניתן לה מענה רק שם.

ההילולה בציון הרב קוק אורגנה על ידי ח"כ אורי אריאל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, מועצת יש"ע, "עם כלביא", "משקפת", "אור האורות", "קוממיות". ניכר, אם כן, שיש כאן גיוס כללי ומאמץ אמיתי להציע לבני המגזר אלטרנטיבה תוצרת בית לאקסטאזה של אומן. ואם לשם כך צריך לשנות חלק מהשקפת העולם, אז משנים. כך קורה שבשקט ולכאורה מבלי משים עוברת הציונות הדתית מהפך מחשבתי.

ורק עוד עניין פעוט: ביציאה מ"בית החיים" (שם אידיוטי) עמד דוכן ספרים, ועליו ספר חדש, "שיצא ממש עכשיו", כדברי המוכר: שני המאורות: הרבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הספר מקבץ בתוכו עדויות שונות לקשר שהיה בין הרב קוק לתורת וחסידי ברסלב.

כך למשל, נכתב על "זיקתו של הראי"ה לתורת ברסלב", מובאות "הקבלות בין תורת הראי"ה לתורת ברסלב", ואף מאירים את עינינו על כך ש

מסופר כי הראי"ה התבטא פעם כך: "חסידות ברסלב היא ה'שפיץ' של החסידות".

הנה כי כן, עוד לא שבענו מהניסיון מעורר הרחמים להציע תחליף אומן על הר הזיתים, והנה ממשיכים אנו גם בין דפי ספר את ריקוד "מה יפית" מול אהלי ברסלב.

—

* ותודה לקורא הזהיר – שביקש להישאר עלום שם – שהסב את תשומת לבי לעניין.
** הציטוט מתוך הרצאה של ד"ר סמדר שרלו על הנטישה של תורת הרב לטובת תורת הצדיק.

רוח בלהות מהלכת בעת הזו על פני הציונות הדתית. זוהי רוח הבלהות של הכשרת החילוניות לכתחילה; של "ביטול החברה הדתית". רבני הציונות הדתית הישנה חברו יחד למלחמת-מצווה ברוח הזו. אולם אם כנפיה של הרוח הן ההיגיון מחד גיסא וההכרח ההיסטורי מאידך גיסא, יש לשער שמלחמתם לא תצלח.

הרב יואל בן נון מכשיר את הישראליות החילונית

הנה, למשל, מסימני הרוח: לקראת יום העצמאות האחרון, לפני כחודשיים, יצא ספר חדש של הרב יואל בן נון, תחת השם נס קיבוץ הגלויות: כוחה של יהדות ישראלית (ג"נ: הספר נערך ע"י גיסי היקר והמוכשר, אביעד יחיאלי). בספר מכונסים מאמרים בהם קושר הרב בן נון את הגאולה הישראלית הראשונה, יציאת מצריים, לגאולה הישראלית האחרונה, שהיא על פיו קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל. לבד מהמסות של בן נון ישנם גם קטעי "הגדה לליל העצמאות", כלומר קטעי תפילה, הגות וספרות שהרב בן נון מייעד לקריאה בערב יום העצמאות, שכן "ראוי ליל העצמאות ל'הגדה' משלו, כמו ליל הסדר" (ואכן, מזה שנים שהרב בן נון עורך בביתו סדר ליל העצמאות שכזה).

ישנם פרקים רבים מעניינים בספר, אולם כאן אני רוצה להתייחס לפרק אחד, לא מעט מהפכני. על אחורי הספר כתוב שהוא "מציב אתגר רוחני-ציוני מלכד אל מול החותרים לפצל את החברה היהודית-ישראלית ל'דתיים' לחוד ו'חילוניים' לחוד", ומול הפיצול הזה יוצא בן נון במיוחד בפרק "מגילת העצמאות, פשר ומשמעות".

הפרק הזה ממשיך קו מרכזי בחשיבתו של הרב יואל בן נון, שמבקש לאחד בין חלקי העם השונים, מבקש את אחדות ישראל, ויחד עם זה לא את אחידותה; כל זאת גם לא כסיסמה פשוטה של "התנחלות בלבבות" אלו של אלו ולהפך, אלא מתוך ההגיון הפנימי של עולם התורה. ניתן למצוא את הקו הזה, למשל, במאמר שכתב באקדמות (י', כסלו תשס"א), בו ביטא עמדה סובלנית מאוד כלפי הישראלים החילונים, תוך עיון בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, וכמובן הרבנים קוק. בפרק שלפנינו (ומעניין להשוות ולראות את כברת הדרך שעשה הרב בן נון מאז ועד היום), מסתמך בן נון על הראי"ה קוק, אבל יוצא מתוך מגילת העצמאות. למעשה בספר מתייחס הרב בן נון אל מגילת העצמאות כטקסט מקודש, ומפרש ומצליח למצוא בה סימנים לחזונו.

בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". משם ממשיך בן נון ומפרש את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. לא אביא כאן את פרשנותו היפה, אלא רק את מסקנותיה: "'העצמות היבשות' היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל". את אחדות ממלכות יהודה וישראל שבחזון יחזקאל מעתיק הרב בן נון אל ימינו, ורואה בה את אחדות היהדות הדתית והיהדות החילונית:

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר "תאונה" זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב"עצמות היבשות" והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של "חזון שני העצים" – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

הרב בן נון מכריז שהחילוניות איננה תאונה זמנית, שהחילוניות היא חלק אורגני מהישראליות, ושהיא לא הולכת להיעלם. את זה מקשר בן נון למספד בירושלים הידוע של הראי"ה קוק, אותו הספד שנשא במלאת שבעה למותו של בנימין זאב הרצל, ובו בעצם רמז שהרצל ממלא את תפקידו של משיח בן-יוסף, מבשרו ומכין-דרכו של משיח בן-דוד. עבור בן נון, ניתן להבין מכך כי

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי […] הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

הגאולה תלויה בשיתוף הפעולה שבין היהדות הדתית ליהדות החילונית. שני זרמים אלה תלויים זה בזה. לכן שני זרמים אלה נצרכים, ואין אחד מהם צפוי להיעלם. לכן על היהודים הדתיים להכיר בלגיטימיות של היהודים החילוניים, ולא לשבת כסוסי ציפורניים בצפייה שהם יחזרו בתשובה. במילים אחרות: הרב יואל בן נון מכשיר את החילוניות לכתחילה ורואה בה צורת חיים יהודית לגיטימית.

נדמה שכאן טמון מהפך גדול, ולמעשה מסימניה של תנועה, תנועה שיוצאת מתוך היהדות האורתודוקסית המרכזניקית ומביאה את החזון הקוקי-מרכזניקי למה שניתן לכנות השלב ההכרחי הבא. לאמור, אם תרגום חזונו של הרב קוק היה עד כה הניסיון של הדתי-לאומי להשתלב במפעל הציוני תוך צפייה שהציוני ימהר לחזור בתשובה ולהשתלב במפעל ההלכתי, כעת כשמתברר מעבר לכל ספק שהחילוני לא ממש מתכוון לחזור בתשובה (וגם שיש מעלים ספקות לגבי הציוניות שלו), עובר המרכזניק לתמונת עולם בה יש שיתוף פעולה על בסיס שוויון ולגיטימציה הדדית בין הישראלי החילוני לבין הישראלי ההלכתי.

דיאלוג שכזה, בין שווים, לפחות לא יעורר סלידה בקרב החילוני, שלא ממש מתמלא אהבה אם מתיחסים אליו כתינוק (שנשבה). דיאלוג שכזה גם יאפשר בנייה תרבותית פורה וחיונית עם החילונים שמעוניינים בכך, שעדיין ציונים ושרואים את עצמם כחלק פעיל ואחראי מהתרבות היהודית. והנה נושבת הרוח.

יואב שורק מבטל את החברה הדתית

קול נוסף שנושב לאותו כיוון הוא כמובן יואב שורק, שכבר שנים קורא להפסקת הצפייה האינסופית של האורתודוקסיה הן לגאולה ניסית והן לחזרה בתשובה המונית, ולהכרה במצב הנוכחי כ"גאול" (או אולי "גאול מספיק", על משקל good enough mother של וויניקוט), על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית – כלומר, התאמת ההלכה למציאות מתוך תעוזה ויוזמה, ולא מתוך התלות בתקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות.

שורק פרסם בפסח האחרון מאמר רציני וחשוב תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית" (מוסף "פסח", מקור ראשון, י"ד ניסן התשע"א), מאמר שזכה להדים רבים, חיוביים ושלילים (ואף שליליים מאוד, שהגיעו גם עד אתר "העין השביעית"). המאמר בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו ועד סופו (אנא, קראו אותו), ואביא כאן רק כמה פסקאות מייצגות. שורק, אם כן, מציע לחבריו סרוגי הכיפה ש

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'.

שורק מציע לגיטימציה לחילוניות לכתחילה. יהודים חילונים יהיו יהודים טובים, לא תינוקות ולא כופרים. יהודים שומרי הלכה יהיו מעין סופר-ג'וז, יהודים פורטה, שלוקחים על עצמם מחוייבות מועצמת לברית בין האל לעם.

מדובר, בעצם, במודל ששרר כשהיה קיים בית המקדש, בו כוהנים מעטים היוו אליטה דתית ונותני שירותי דת עבור ההמונים, המשיך כנראה בימי בית שני, בהבחנה בין "חכמים" ל"עם הארץ", ופותח הלאה מאוחר יותר בנצרות, בה רק חלק קטן מהאוכלוסייה מקדיש את חייו בצורה אינטנסיבית לדת. זה גם מודל שכבר היום מתממש בפועל בקהילות יהודיות רבות בארה"ב, בהן רק הרב (האורתודוקסי, הקונסרבטיבי או החב"די) מקיים מצוות, ואילו כל השאר מגיעים לבית הכנסת במכונית כדי להיות חלק מהקהילה. יש כאן, אם כן, לא רק התקדמות (של המטריאליזם ההיסטורי, אם נמשיך את הקו הרטורי) אלא במובנים רבים חזרה למקורות.

ועוד לא עמדנו על העיקר: שלא כמו בארה"ב, בישראל למודל הזה יש פוטנציאל להעשיר לא רק את חיי היהודים החילונים, אלא להעצים את היהדות עצמה, מפני שכאשר התרבות הדומיננטית היא יהודית, וכאשר החילונים מרגישים חלק לגיטימי מהתרבות הזאת (כפי שכבר היום מתרחש בפריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים) הם יכולים גם לשנות ולשפר אותה. אני מדבר על מצב בו החילונים לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם. לדעתי זהו אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה).

שורק מתייחס לכך:

המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

אני לא יודע אם אני שותף לאופטימיות המרכזניקית של שורק, על כך שברגע שיפול הגבול בין דתיים לחילניים מלחמת התרבות "תוכרע במהרה לטובת הזהות ה'יהודית'". כלומר, אני חושב שבסופו של דבר רוב הציבור יבחר להחזיק בזהות היהודית, למרות שברור שיהיו יהודים שלא ירצו כל קשר עם המסורת. אני גם לא בטוח שגם הציבור שיבחר להיות "יהודי" יראה דווקא בהלכה ובמצוות משהו משמעותי – ודאי חלק כן וחלק לא. אבל אני מסכים שמדובר במהפכה רבתי בצורה שבה תיראה החברה היהודית במדינה.

הדבר העיקרי הוא כמובן האפשרות לבנייה משותפת של המסורת וליניקה משותפת מערכיה, ללא הפקדתה כמונופול בידי "הדתיים". על כך מיד, אבל רק בהערת אגב, תארו לכם איך היתה המדינה נראית לולא היתה מעין כניעה מובנית בעמידתם של החילונים אל מול (הגופים) הדתיים, קל וחומר אל מול (מפלגות) החרדים. לא אכנס לפרטים הידועים לכולם (מתקציבים דרך גיוס ועד שעון קיץ). העניין הוא שהכבוד האפריורי שמוענק לאורתודוקסיה (המוביל בצורה בלתי נמנעת גם למשטמה מובלעת), שבזכותו זו נהנית מטובות הנאה מושחתות על פי כל קנה מידה, יפחת בצורה משמעותית.

הפסקה השנייה בדברי שורק לעיל לא פחות חשובה, בהדגישה את החזרה לשימוש ההלכתי בשכל, בהיגיון. מדובר בערעור על האקסיומה ההלכתית השגורה כיום שמחזיקה שככל שדבר יותר מהווה אבסורד גדול יותר (או סתם ביזאר), כך סביר יותר שאלוהים רוצה שנעשה דווקא אותו (וכתבתי על זה כאן). שורק מציע שדרך הארץ הכללית של העולם, או בשפה חילונית, השגרה הנורמלית, תהיה שיקול מרכזי בקביעת הלכה. במאמרו הוא מסרטט קווים כלליים של חברה כזו:

מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא).

החברה המתוארת כאן היא סוף ההתחפרות, וההתכרבלות, של המגזר הדתי בתוך עצמו, ויציאתו לשילוב מלא בחיי העם והארץ. החברה המתוארת כאן היא תוצאה של הכלאה של התרבות והמסורת היהודית עם ההגיון הבריא, היא מהווה חיבור אמיתי בין ההלכה והמציאות הפשוטה, והיא הצורה היחידה בה רוב הציבור יוכל להרגיש חיבור אמיתי וחי למורשת היהודית.

שורק ממשיך ומתאר, ובעצם מגזים מאוד באופייה ההלכתי של החברה שתיווצר במקרה כזה לדעתי (ראו שם). כנראה שקל יותר להסיר את הכיפה מאשר את הלהט המרכזניקי. יחד עם זאת יש לשבח אותו על הנכונות והאומץ לפרוט את החזון לפרטים קונקרטיים – ואחרי הכל, מהותו של החזון הזה הוא הקונקרטי. אבל הכיוון הוא ברור, והרוח, כאמור, מהלכת.

שינוי שאפשר להאמין בו

האם יש לזה סיכוי להתגשם? כיוזמה של הרבנים, כנראה שלא. למרות התעוזה של הרב בן נון לעיל, הוא מהווה מיעוט מזהיר. התגובות שקיבל שורק על הצעתו מעידות על פחד גדול משינוי, וגם, יש להודות, אמונה גדולה בצדקת הדרך כפי שהיא. ייתכן אמנם שזה עניין של עוד דור או שניים, שהרי אנחנו רואים שינויים גדולים מול עינינו, אבל ייתכן שעוד דור או שניים תהיה רק התחפרות עמוקה יותר בעמדות. כך או כך, אין שום סיבה לחכות.

על השינוי הזה לבוא מלמטה, מאיתנו, והכוונה כאן הוא בעיקר לחילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים, שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי. אלו יהיו יהודים שלא יפחדו לתבוע גושפנקא של לגיטימיות ואותנטיות ליהדות שהם יפתחו, קודם כל מעצמם, ולא יפחדו להעז ולקבוע מנהגים והלכות. במידה לא פחותה זה כבר קורה (במניינים השיוויוניים, בבתי המדרש הפלורליסטים, ברנסנס התרבותי וכו'). אולם המבצע הגדול הזה יצליח בה במידה שנהיה מחוייבים כלפיו, וכלפי התרבות שנפתח. נחשוב ונעשה לקראת זה בשנים שיבואו. עולם ישן בהחלט לא נחריבה עדי יסוד, אלא נחדש ונשכלל ונשפר ונעצים אותו.