ציונות דתית

צבא ההגנה ליהדות

1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]

מלחמות הדת בבריטניה, וכמה ענייני בחירות

סיסמת האתאיסטים

1. מסתבר שמלחמות הדת עברו באיים הבריטיים מרחובות אירלנד לצידי האוטובוסים. לא מזמן כתבתי כאן על מודעות האוטובוס שפרסמו מני אתאיסטים (דוקינס ושות'). אם כן הקונטרה-רפורמציה לא איחרה לבוא: אם אז פורסמו מודעות על אוטובוסים בבריטניה שהכריזו:

"סביר להניח שאין אלוהים, אז הפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים"

הרי שעתה, על פי הגרדיאן, מעטרות את אוטובוסי הממלכה המאוחדת הצהרות האמונה הבאות:

"בטוח יש אלוהים, אז הצטרפו למפלגה הנוצרית ותיהנו מהחיים" (מאת המפלגה הנוצרית)

"י ש אלוהים, ה א מ י נ ו. אל תדאגו ותיהנו מהחיים" (הכנסייה הרוסית אורתודוקסית – ההדגשות במקור)

"אמר נבל בלבו: אין אלוהים" (Trinitarian Bible Society , זה ציטוט מתהילים נ"ג, א', אולם הם מתרגמים "נבל" כ- fool)

כרגיל, הצהרות האדוקים מחד מגוחכות בוודאות שלהן, ומאידך מבישות בצביעות שלהן: האם אכן יברך נוצרי הגון את עמיתו ש"יהנה מהחיים"? עם כל אהבתי לאיש מנצרת, הנצרות כתופעה תרבותית היא אחד הכוחות היותר מדכאי שמחה שהפיקה האנושות. מינימום של יושר אינטלקטואלי היה מחייב את אותם גופים נוצריים לא לאמץ את הקו ההסברתי של האתאיסטים, אלא דווקא להדגיש את המחוייבות שיש ליטול על עצמנו, את הכניעה לסמכות, את קבלת העול של ערכים ואמונות ואת אימוץ השקפת העולם השמרנית והקפוצה שהם מטיפים לה ודאי מעל לדוכנים בכנסיותיהם. הרי יש להם סחורה מקורית משלהם (על איכותה ניתן כמובן להתווכח), אז למה להפוך להדוניסטים בגרוש כמו יריביהם? אין זאת אלא שכפי הנראה הם לא חושבים שניתן היום למשוך אנשים אם לא מבטיחים להם כיף, והכניעה להיגיון הזה על כן במודעות הנוצרים, הרבה יותר משהיא משכנעת שיש אלוהים, מכריזה בעצם על פשיטת הרגל הכללית של הכנסיות הללו בפני התרבות הפופולרית.

הפולמוס המשונע בבריטניה לא עבר כמובן ללא תגובה הומוריסטית: אחד העורכים בבלוגיה של הגארדיאן אירגן תחרות ססמאות-על-אוטובוסים בין הקוראים, והנה אחת הזוכות. אני אהבתי אחת אחרת, שלא עשו לה הדמייה ושלשונה היה "סביר להניח שאין מה לעשות בקשר לריצ'רד דוקינס, אז תאמין במה שאתה רוצה ונסה להינות מהחיים". עוד ססמאות זוכות כאן. ועוד אחת ודי.

2. בהמשך לדברי משלשום על המאבק הבאמת מעניין בבחירות אלה, זה שבין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, בגליון "נקודה" שנחת ממש אתמול על מפתן דלתי כותב מוטי קרפל העורך כך:

לדעתי שורש המחלוקת [בין המפד"ל לאיחוד הלאומי] עמוק הרבה יותר [ממאבקים אישיים]. המפד"ל מייצגת את היסוד הדתי אורתודוקסי (גם אם בגרסתו הלאומית) במונחיו של הרב קוק, ואילו האיחוד הלאומי […] מנסה לבטא את התפיסה האמונית, זו שנובעת מן 'הקודש העליון'. התודעה האמונית יונקת מהאידאה הא-לוהית, לא מהאידאה הדתית. […] אם אכן זהו שורש המחלוקת, זו מחלוקת משמעותית מאוד שראוי שנהיה מודעים לה.

קרפל מתכוון, אם הבנתי אותו נכון, שהאידאה הדתית היא התגלמות זו האלוהית בצורה מוגבלת, בחלק מהעם, אבל לא כשלם, וכחלק נרפה ולאה משהו. האידאה האלוהית היא חיבור ישיר אל הקדושה החיה, ולכן היא כוללת בתוכה את האורתודוקסיה, וגם את הלאומיות והאוניברסליות (שלוש ה"סיעות" בעם על פי חלוקת הרב קוק, שקרפל מתייחס אליה ברשימתו), והיא בעלת תעוזה וראייה אל האופק שעבור אחרים הוא בלתי רציונלי או אפשרי. האיחוד הלאומי יונק משם, ולכן הוא מפלגת האל האמיתית. הבית היהודי (שקרפל מכנה המפד"ל, כנראה כדי להדגיש את ארכאיותו), הוא רק אורתודוקסי נורמלי.

לחלוקה שאני התייחסתי במונחים סוציולוגים-אידיאולוגים, מתייחס קרפל במונחים תיאולוגים. ועל זה אני רוצה לומר (בלי כל קשר לתוכן הדברים): איפה עוד ניתן היום למצוא שיח תיאולוגי שכזה שמתנהל מעל במה ציבורית (כלומר לא רק בקונטרסים פנימיים של ישיבות)??? איפה עוד ניתן לקרוא אנשים מבוגרים דנים ברצינות באידאות אלוהיות, מבנים מטאפיזיים וישויות מיתיות??? רבותי, כבר אמרתי זאת ואומר זאת שוב: "נקודה" הוא נווה מדבר, ועם כל כמה שאני לא שותף לרוב הגדול של הדעות שהיא מציגה, אני חושב שיש לשמור עליה כאילו היתה פרח בר בסכנת הכחדה. עשו מנוי עוד היום: 02-6277777

3. כאשר הרב עובדיה מכריז לפני הבחירות שהצבעה עבור ליברמן היא נתינת כוח לשטן (!), ובקלטת שמפיצה ש"ס מספר הבאבא ברוך, שאביו, הבאבא סאלי, נגלה לו בחלום ואמר "תזהיר את הציבור שלנו בשמי, אני אביך! […] מי שיש בלבו חרדה לדבר השם, ומי שרוח האלוהים פועמת בלבו, חייב להצביע רק ש"ס. אסור לו להצביע שום דבר אחר, ובמיוחד לא ליברמן" – השאלה שצריך לשאול היא לא האם הציבור מטומטם, אלא עד כמה הוא מטומטם. אני חושב שגם ציבור מצביעי ש"ס לא עד כדי כך מטומטם, והמאמצים הפתטיים האלה לא רק שלא עושים עליהם רושם טוב, אלא גם תורמים להוזלת כל דבר שהרב יוסף או הבאבא סאלי יבטיחו בעתיד.

4. Edward Luttwak, שאני לא מכיר בכלל, כותב משהו מעניין ב- Prospect על התיאולוגיה המוסלמית על רקע המבצע האחרון בעזה. הוא טוען שבקוראן מוצאים התייחסויות רבות ושונות ליהודים:

קשה לסכם את ההשקפות הסותרות לרוב על היהודים, אבל אפשר לקבל את הרושם מהקוראן שבזמנו של הנביא היהודים היו עם חלש, ושנראה היה שהם ישארו חלשים. ובאופן מודגש יותר, הקוראן מבטיח עוצמה וכוח עדיף למוסלמים. היום העליונות הצבאית של היהודים על המוסלמים מעלה ספקות איומים לגבי האיסלאם עצמו. בדרפור ישנם קורבנות מוסלמים רבים, אך גם רבים מאלו שהורגים אותם. כתוצאה מכך מעולם לא היתה זעקה מוסלמית כנגד ההרג בדרפור שאפילו קרובה לזעם כנגד הנעשה בעזה.

5. והנה ראיון עם ג'יל טיילור, אותה אחת שחוותה שבץ מוחי שפתח לה את התודעה למצב מיסטי חביב למדי ודיברה על זה בהרצאה יפיפיה (אם כי פשטנית משהו) ב- TED

6. קית' דאומן, מורה דזוגצ'ן שאני מעריך ואוהב, מגיע לארץ. כתבתי עליו ועל תורתו כאן, וראיינתי אותו כאן. והנה הפרטים:

המאבק המעניין של הבחירות

1. לדעתי אחת מזירות המאבק המרתקות באמת במערכת הבחירות הזאת (ואין הרבה כאלה) היא הדרבי הגדול בין שתי התנועות שיצאו מתוך הציונות הדתית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. המאבק הזה הוא למעשה ביטוי דמוקרטי (ופומבי מאוד) ראשון לחיכוך המתמיד, שליווה את הציונות הדתית כמעט מתחילתה, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, בין העקרונות הציוניים-לאומיים של תנועת "המזרחי" והרב ריינס, לבין אלו של הראי"ה קוק ובית מדרשו המיתי-קבלי.

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

לפני שלושה חודשים התפרסם מאמר של יאיר שלג (שאף הפניתי אליו בזמנו) ובו הרב ד"ר בני לאו מנבא ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף". לאו אמנם מתייחס שם לחיכוכים על בסיס הלכתי יותר מאשר אידיאולוגי-פוליטי, אבל החלוקה האחרונה הזאת חופפת במקרים רבים את הראשונה. האורתודוקסיה מתפצלת, והבחירות הללו הן ההכרזה הרשמית הראשונה על כך.

רועי שרון מסכם בקצרה את העניין כולו:

החגיגה הדמוקרטית של הכיפות הסרוגות התחילה לפני כמה חודשים. קבוצת רבנים בכירים הודיעה על "איחוד היסטורי" במחנה. המפד"ל הכריזה על פירוק, ומועצת חכמים חדשה בראשו של האלוף במילואים יעקב עמידרור כוננה בניסיון יומרני לגשר על הפערים. יריבים היסטוריים ישבו סביב שולחן אחד. אלא שהגשר שנבנה התפורר לרסיסים. רבני הימין המובהק לחצו על אורי אריאל לפרוש ולהקים מחדש את האיחוד הלאומי. אריאל פרש.

למפלגה החדשה-ישנה חברו נציגי ארבע סיעות ימין. אריה אלדד מ"התקווה", אריאל מ"תקומה", בני אלון מ"מולדת", ומיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" שייסדו הרב דב שלום וולפא וברוך מרזל [מפלגה גזענית-כהניסטית – ת.פ.]. בראש הרשימה הוצב שליחו של הרב זלמן מלמד מהבולטים ברבני הימין – יעקב כץ (כצל'ה), מייסד ערוץ 7 [… שאומר:] "האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר".

אמר אז אמר, לא?

חורבן הבית היהודי

עוד עדות למתח הרב, על גבול התיעוב ההדדי, של היריבות סטייל sibling rivalry הזאת ניתן למצוא בגיליון נקודה האחרון (ינואר). ב"עמוד הפותח", כותב מוטי קרפל, עורך כתב העת (שהוא חוזר בתשובה, תלמיד של הרב גינזבורג, בעל חזון משיחי נטורליסטי, ומחזיק שהציונות סיימה את תפקידה ושיש לזנוח את המוסר המערבי ולהקים מדינת הלכה שבמרכזה בית מקדש) על הפיצול שאוחז בימים אלה את ציבור הכיפות הסרוגות. קרפל מתענג על כך שבעוד שמפלגת "הבית היהודי" ניסתה להדיר מעצמה את "הקיצונים" ולהתמקד בפנים היפות של היהדות (חינוך, יידישקייט), הרי שהם, הקיצונים, ייסדו לעצמם בתגובה מפלגה משלהם ("האיחוד הלאומי"), והנה, בחסדו של האל, הם אף עולים על מפלגת החנונים ההיא במספר המנדטים, ואילו הראשונה מגרדת את אחוז החסימה מלמטה. קרפל אינו יכול שלא למצוא בכך צדק פואטי:

זוכרים את העץ שהכין המן למרדכי? טוב, אז הוא חוזר לבמה. בשנות התשעים, לקראת הכנסת ה- 13, תנועת התחיה הייתה בין היוזמות את העלאת אחוז החסימה לאחוז וחצי, כדי למנוע מהמרזלים למיניהם לבזבז את הקולות הקדושים ששייכים לה. בבחירות 92' היא נפלה בבור שכרתה למתחריה. אבל אף אחד לא למד את הלקח. לקראת הכנסת ה- 17 הועלה אחוז החסימה לשני אחוזים, כך שאפילו שני מנדטים לא יספיקו. נחשו מי הייתה בין היוזמות העיקריות למעשה זה? נכון, המפד"ל. טוב שיש מי שדואג שכל מני תנועות איזוטריות לא תבזבזנה לנו קולות.

אז איך מחולק בינו לבין עצמו ציבור הכיפות הסרוגות? זאת לדעתי ניתן יהיה לדעת באופן חד יותר מתמיד עם פרסום תוצאות האמת, ועל כן הבחירות הללו, באגף הזה שלהן, מעניינות מאוד. 

עד כמה השפיע הפינוי מעזה

אבל כבר לפני כן ניתן היה להעריך: באוגוסט 2007 יצא מחקר של יאיר שלג (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה), תחת הכותרת "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן", בו סוקר המחבר את השפעת פינוי הישובים מרצועת עזה וצפון השומרון על בני הציונות הדתית לסוגיהם השונים (הנה עמוד המוקדש לו, ובו ניתן להורידו כ- pdf). בזמנו קראתי בשקיקה את המחקר, ואף הפניתי אליו כאחד מאותם אייטמים בצד הימיני של הבלוג. ואני מביא כאן דברים שכתבתי אז, לגבי ניתוחו של שלג את חברת הכיפות הסרוגות, בתוספות מסויימות:

שלג ראשית מחלק את הציונות הדתית לשני חלקים עיקריים: הרוב הגדול והדומם, ה"מודרני", שכולל בתוכו משפחות הגרות בערים הגדולות של ישראל, אנשים מבוססים (שלג אף מכנה אותם "בורגנים") שהשתלבו כמובן מאליו בכל שדרות המערך החברתי והכלכלי ושאין לו חזיונות גאולתיים יוצאי דופן (וודאי שלא אקטיביים) או דקדוקי הלכות מחמירים במיוחד. בקיצור, שומרי מצוות הפתוחים אל העולם הגדול. החלק השני הוא מיעוט המכונה חרד"לי, כלומר חרדי-לאומי, המתאפיין ביתר סגירות, ואף ניתוק מהעולם (למשל, בהתנחלויות מבודדות או מסוגרות) ושעולם התורה ממלא פחות או יותר את כל אופקיו.

את החרד"לים מחלק שלג שוב לשניים: "האגף הגאולתי", בהנהגת זרם "הר המור" והרב צבי טאו (ושכולל למשל גם את הרב אבינר) מדגיש את קדושתה של המדינה על מוסדותיה, ואת היותה היא ראשית צמיחת גאולתנו, שאמורה כמובן לפרוח במהרה בימינו. לצידו עומד "האגף ההלכתי", שבראשו (עד לא מזמן) הרב אברהם שפירא, שמחזיק בהשקפה קרובה יותר להשקפה החרדית, מהבחינה שהוא נזהר יותר לתת מעמד של קדושה למדינה (למרות שהיא מאוד חשובה לו כמובן) ורואה את העולם דרך פריזמה הלכתית יותר מאשר משיחית, ועל כן מקפיד הקפדה יתרה על המצוות. לשתי קבוצות אלה ניתן להוסיף את השוליים הפרועים של נוער הגבעות ואנשים דוגמת דניאלה וייס וברוך מרזל.

שלג טוען שדווקא החלק החרד"לי של הציונות הדתית, על שני אגפיו, סובל פחות משבר אידיולוגי בעקבות ההתנתקות – הוא פשוט הגיע אליה מצוייד מראש בנראטיב חלופי לזה הציוני (מי בדיאלקטיקה הגאולתית של הרבנים קוק ומי בהקפדה הסמי-חרדית על ההלכה והנטייה לבדלנות). החלק המודרני של הציונות הדתית, כלומר רובה, הוא שסובל ממשבר ערכי, שכן באבדן האתוס הציוני אין לו ממש לאן לסגת או להמשיך. השבר שחווה הציבור הזה בולט פחות לעין, אבל הוא ממשי, והוא כולל על פי שלג בעיקר התנתקות רגשית הולכת וגוברת מעוצמת המחוייבות שלו למדינה.

דווקא "הבורגנים", אם כן, חוו משבר אמוני גדול עם הפינוי מחבלי הארץ, שנערך בידי ממשלת ישראל, ומי יודע לכמה מהם משבר זה גרם לנטישת המחנה שלהם ואימוץ העקרונות של החלק החרד"לי. גם את זה ניתן יהיה אולי לבדוק על פי התפלגות ההצבעות בישובים והתנחלויות שונות בין שתי המפלגות המתחרות על קולותיהם: האם בשטחים הכבושים ינתנו קולות רבים יחסית לבית היהודי (=התפכחות וויתור על חלום א"י השלמה)? האם ברעננה יזכה האיחוד הלאומי ליצוג נאה (=הקצנה ואימוץ השקפה מיתית)? אחרי הבחירות ניתן יהיה לבדוק לא רק את חלוקת הכוחות בציבור הכיפות הסרוגות, אלא גם מגמות של הקצנה או התברגנות.

וכמובן, יש עוד אפשרות: אם שתי הפלגות לא תעבורנה את אחוז החסימה, לא יהיה יצוג אמיתי לציבור הגדול (והיקר והטוב ברובו הגדול לדעתי) הזה. אם זה יקרה "זה יהיה יום כיפור של הציונות הדתית, והראש שייערף הוא של אורי אריאל [מי שהפר את התחייבותו לאחדות ופרש מהבית היהודי לאיחוד הלאומי – ת.פ.]", אומר מקור אנונימי של רועי שרון. בכל מקרה יהיה מעניין.

 

לאדם שקורא לספר שלו "האמת שלי" אין אידיאולוגיה במובן הישן והרע של המילה

2. וליברמן. ליברמן לדעתי הוא בדיחה גרועה. הוא בדיחה, כי כפי הנראה הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, וגם אם כן, הוא יודע שלעולם לא יממש, ואף לא ינסה לממש, את מה שהוא מבטיח. הבדיחה היא גרועה, כמובן, כי בכל זאת אסור להכניס לשיח הציבורי רעיונות עיוועים שכאלה, וזה שהם זוכים לכזו פופולריות זה מדכא. אבל הוא לא יותר מבדיחה גרועה. כי לליברמן אין אידיאולוגיה. עם כל הגזענות הפאשיסטית שלו, הוא מחוויר מול קודמיו מהמאה העשרים. למוסוליני ולהיטלר היתה אידיאולוגיה (לגבי היטלר ניתן להתווכח על זה). ללנין בטח שהיתה אידיאולוגיה. לליברמן, כמו לפוטין, אין. לכן אין לו את אותו הלהט, את אותו זעם קדוש, את אותו הצדקה שבאה בילט-אין להרוג כל מי שעומד בדרכך. טירוף שכזה שמור בימינו לדתות בלבד.

לכן ליברמן מפחיד אותי הרבה פחות מאנשים כמו אורי אריאל או ברוך מרזל. כי מה שמניע אותו שונה לגמרי ממה שמניע אותם: הוא מונע על ידי תאוות כוח; הם מונעים על ידי אידיאולוגיה (במקרה שלהם: תיאולוגיה). אריאל יעשה בדיוק מה שהרבנים שלו יאמרו לו, והם לא מתחשבים בפוליטיקה מקומית או בינלאומית, ואפילו לא ביחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות שסביבו, מעזה ועד איראן. הם סומכים על הקב"ה. ליברמן לא סומך על קב"ה, ולכן מתחשב בעובדות. ליברמן בסופו של דבר פרגמטי (כן כן, אמרו את זה גם על היטלר, לפני, זה לא משנה). לעומת אריאל, מרזל פשוט עושה רושם של אדם בעל אישיות גבולית ("על סף טירוף" כיוון אליו אתמול יהואר גל). ליברמן בהחלט שפוי, ולכן גם לא יעשה שום דבר שמרזל ישוש לעשות. אני מאוד מקווה שאני לא טועה, אבל כפי שכתב איפשהו בני ציפר, נראה שמפלגת הטרנד הנוכחית, עד כמה שהתמיכה המאסיבית בה מדאיגה ומצערת, אינה יותר מבלון נפוח. ומי יודע, אולי בזכותה נקבל סוף סוף נישואים אזרחיים.

 

3. אני אצביע מרצ.

מלחמת מצווה

האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

שתיקת הרבנים

בשנות הסכם אוסלו, אולי זכור לכם, היה לנו מנהג קבוע: לחכות לגינוי של ערפאת, או של הרשות, אחרי פיגוע. והגינוי בדרך כלל הגיע. בשנים האחרונות אבו-מאזן גם מגנה "פעולות" כאלה, אבל הוא בדרך כלל אומר שמדובר במעשים שהם בניגוד לאינטרס הפלסטיני, ויש הקובלים, ובצדק, על הגינוי התועלתני הזה. מדי פעם גם עולים קולות שמתפלאים ואף מזדעזעים על כך שאין סמכות רוחנית מוסלמית אחת שמגנה בצורה ברורה את הפיגועים שמבוצעים ברחבי העולם בשם האיסלאם. והפליאה והזעזוע כמובן מוצדקים.

עכשיו זה אצלנו. "למה הם שותקים?", שואל נדב שרגאי ב"הארץ", כאשר הנוער הערכי של הימין הקיצוני חושף את ערכיו ברבים. ערכיו כוללים גזענות ונקמה, זלזול בחוק ובזכויות אדם, זעם קדוש, פנאטיות ואלימות. אלה ערכים יהודיים, ואני לא צוחק. כלומר גם אותם ניתן לינוק מכתבי הקודש ופרשנותיהם, ואפילו לא במאמץ גדול. גזענות יש שם כמובן בשפע, והרי עם סגולה יש רק אחד, לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב וכשניתנת לו הזדמנות אזי בגויים גם יתעלל. סיפורי נקמה גם לא חסרים, ולמרות שהמקרא דורש איפשהו להשאיר את הנקמה לקב"ה, במקומות אחרים הוא פחות החלטי. זלזול בחוק, שהוא "ערכאות גויים" של ממשלה שהיא "גוזלת כיסאו של בן-דוד" הוא כמובן פשוט מצווה, וזכויות אדם גם הם המצאה מתיפיפת שנולדה באוהלי יפת, ועל כן זרה ליהדות. על קנאות ורצח בשם הדת כאידיאלים אין צורך להכביר מילים.

לכן הרבנים שותקים. לכן הם לא מגנים את המעשים הללו. לא שהם מסכימים להם, אבל אולי הם התרגלו לדבר רק מתוך ובתוך ד' אמות של הלכה, ואת כל זה ההלכה פחות או יותר מכשירה. גם יואל בן-נון, שנחשב למתון שברבני יש"ע, כתב הבוקר שהאלימות מרחיקה את הציבור מחברון, ושאסור לגבות "תג מחיר" מממשלת ישראל. אף מילה על חוסר המוסריות שבתקיפת חפים מפשע וחסרי ישע. בשבילו הפוגרום מפריע רק להתנחל בלבבות.

שמעתי את רועי שרון מ"מעריב" מספר שהמנהיגים הרוחניים של אותו נוער מעולה הם הרב לוינגר והרב גינזבורג (על האחרון כתבתי לא מזמן), ואם הוא צודק אין ספק שרבנים אלה ודאי מוצאים הכשר הלכתי למעשים. הבעיה היא שאין רבנים שעבורם חוסר המוסריות הזה מנוגד להלכה. כמובן שיש הבדל גדול בין פיצוץ מגדלי התאומים לבין חוליגניות על-גבול-הלינץ', אבל היו אלה שקיוו שיש גם הבדל גדול בין חכמי הדת שלהם לאלה שלנו. לצערי הרב כרגע עושה רושם שאין.