1. מסתבר שמלחמות הדת עברו באיים הבריטיים מרחובות אירלנד לצידי האוטובוסים. לא מזמן כתבתי כאן על מודעות האוטובוס שפרסמו מני אתאיסטים (דוקינס ושות'). אם כן הקונטרה-רפורמציה לא איחרה לבוא: אם אז פורסמו מודעות על אוטובוסים בבריטניה שהכריזו:

"סביר להניח שאין אלוהים, אז הפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים"

הרי שעתה, על פי הגרדיאן, מעטרות את אוטובוסי הממלכה המאוחדת הצהרות האמונה הבאות:

"בטוח יש אלוהים, אז הצטרפו למפלגה הנוצרית ותיהנו מהחיים" (מאת המפלגה הנוצרית)

"י ש אלוהים, ה א מ י נ ו. אל תדאגו ותיהנו מהחיים" (הכנסייה הרוסית אורתודוקסית – ההדגשות במקור)

"אמר נבל בלבו: אין אלוהים" (Trinitarian Bible Society , זה ציטוט מתהילים נ"ג, א', אולם הם מתרגמים "נבל" כ- fool)

כרגיל, הצהרות האדוקים מחד מגוחכות בוודאות שלהן, ומאידך מבישות בצביעות שלהן: האם אכן יברך נוצרי הגון את עמיתו ש"יהנה מהחיים"? עם כל אהבתי לאיש מנצרת, הנצרות כתופעה תרבותית היא אחד הכוחות היותר מדכאי שמחה שהפיקה האנושות. מינימום של יושר אינטלקטואלי היה מחייב את אותם גופים נוצריים לא לאמץ את הקו ההסברתי של האתאיסטים, אלא דווקא להדגיש את המחוייבות שיש ליטול על עצמנו, את הכניעה לסמכות, את קבלת העול של ערכים ואמונות ואת אימוץ השקפת העולם השמרנית והקפוצה שהם מטיפים לה ודאי מעל לדוכנים בכנסיותיהם. הרי יש להם סחורה מקורית משלהם (על איכותה ניתן כמובן להתווכח), אז למה להפוך להדוניסטים בגרוש כמו יריביהם? אין זאת אלא שכפי הנראה הם לא חושבים שניתן היום למשוך אנשים אם לא מבטיחים להם כיף, והכניעה להיגיון הזה על כן במודעות הנוצרים, הרבה יותר משהיא משכנעת שיש אלוהים, מכריזה בעצם על פשיטת הרגל הכללית של הכנסיות הללו בפני התרבות הפופולרית.

2. בהמשך לדברי משלשום על המאבק הבאמת מעניין בבחירות אלה, זה שבין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, בגליון "נקודה" שנחת ממש אתמול על מפתן דלתי כותב מוטי קרפל העורך כך:

לדעתי שורש המחלוקת [בין המפד"ל לאיחוד הלאומי] עמוק הרבה יותר [ממאבקים אישיים]. המפד"ל מייצגת את היסוד הדתי אורתודוקסי (גם אם בגרסתו הלאומית) במונחיו של הרב קוק, ואילו האיחוד הלאומי […] מנסה לבטא את התפיסה האמונית, זו שנובעת מן 'הקודש העליון'. התודעה האמונית יונקת מהאידאה הא-לוהית, לא מהאידאה הדתית. […] אם אכן זהו שורש המחלוקת, זו מחלוקת משמעותית מאוד שראוי שנהיה מודעים לה.

קרפל מתכוון, אם הבנתי אותו נכון, שהאידאה הדתית היא התגלמות זו האלוהית בצורה מוגבלת, בחלק מהעם, אבל לא כשלם, וכחלק נרפה ולאה משהו. האידאה האלוהית היא חיבור ישיר אל הקדושה החיה, ולכן היא כוללת בתוכה את האורתודוקסיה, וגם את הלאומיות והאוניברסליות (שלוש ה"סיעות" בעם על פי חלוקת הרב קוק, שקרפל מתייחס אליה ברשימתו), והיא בעלת תעוזה וראייה אל האופק שעבור אחרים הוא בלתי רציונלי או אפשרי. האיחוד הלאומי יונק משם, ולכן הוא מפלגת האל האמיתית. הבית היהודי (שקרפל מכנה המפד"ל, כנראה כדי להדגיש את ארכאיותו), הוא רק אורתודוקסי נורמלי.

לחלוקה שאני התייחסתי במונחים סוציולוגים-אידיאולוגים, מתייחס קרפל במונחים תיאולוגים. ועל זה אני רוצה לומר (בלי כל קשר לתוכן הדברים): איפה עוד ניתן היום למצוא שיח תיאולוגי שכזה שמתנהל מעל במה ציבורית (כלומר לא רק בקונטרסים פנימיים של ישיבות)??? איפה עוד ניתן לקרוא אנשים מבוגרים דנים ברצינות באידאות אלוהיות, מבנים מטאפיזיים וישויות מיתיות??? רבותי, כבר אמרתי זאת ואומר זאת שוב: "נקודה" הוא נווה מדבר, ועם כל כמה שאני לא שותף לרוב הגדול של הדעות שהיא מציגה, אני חושב שיש לשמור עליה כאילו היתה פרח בר בסכנת הכחדה. עשו מנוי עוד היום: 02-6277777

3. כאשר הרב עובדיה מכריז לפני הבחירות שהצבעה עבור ליברמן היא נתינת כוח לשטן (!), ובקלטת שמפיצה ש"ס מספר הבאבא ברוך, שאביו, הבאבא סאלי, נגלה לו בחלום ואמר "תזהיר את הציבור שלנו בשמי, אני אביך! […] מי שיש בלבו חרדה לדבר השם, ומי שרוח האלוהים פועמת בלבו, חייב להצביע רק ש"ס. אסור לו להצביע שום דבר אחר, ובמיוחד לא ליברמן" – השאלה שצריך לשאול היא לא האם הציבור מטומטם, אלא עד כמה הוא מטומטם. אני חושב שגם ציבור מצביעי ש"ס לא עד כדי כך מטומטם, והמאמצים הפתטיים האלה לא רק שלא עושים עליהם רושם טוב, אלא גם תורמים להוזלת כל דבר שהרב יוסף או הבאבא סאלי יבטיחו בעתיד.

4. Edward Luttwak, שאני לא מכיר בכלל, כותב משהו מעניין ב- Prospect על התיאולוגיה המוסלמית על רקע המבצע האחרון בעזה. הוא טוען שבקוראן מוצאים התייחסויות רבות ושונות ליהודים:

קשה לסכם את ההשקפות הסותרות לרוב על היהודים, אבל אפשר לקבל את הרושם מהקוראן שבזמנו של הנביא היהודים היו עם חלש, ושנראה היה שהם ישארו חלשים. ובאופן מודגש יותר, הקוראן מבטיח עוצמה וכוח עדיף למוסלמים. היום העליונות הצבאית של היהודים על המוסלמים מעלה ספקות איומים לגבי האיסלאם עצמו. בדרפור ישנם קורבנות מוסלמים רבים, אך גם רבים מאלו שהורגים אותם. כתוצאה מכך מעולם לא היתה זעקה מוסלמית כנגד ההרג בדרפור שאפילו קרובה לזעם כנגד הנעשה בעזה.

5. והנה ראיון עם ג'יל טיילור, אותה אחת שחוותה שבץ מוחי שפתח לה את התודעה למצב מיסטי חביב למדי ודיברה על זה בהרצאה יפיפיה (אם כי פשטנית משהו) ב- TED

6. קית' דאומן, מורה דזוגצ'ן שאני מעריך ואוהב, מגיע לארץ. כתבתי עליו ועל תורתו כאן, וראיינתי אותו כאן. והנה הפרטים:

1. לדעתי אחת מזירות המאבק המרתקות באמת במערכת הבחירות הזאת (ואין הרבה כאלה) היא הדרבי הגדול בין שתי התנועות שיצאו מתוך הציונות הדתית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. המאבק הזה הוא למעשה ביטוי דמוקרטי (ופומבי מאוד) ראשון לחיכוך המתמיד, שליווה את הציונות הדתית כמעט מתחילתה, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, בין העקרונות הציוניים-לאומיים של תנועת "המזרחי" והרב ריינס, לבין אלו של הראי"ה קוק ובית מדרשו המיתי-קבלי.

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

לפני שלושה חודשים התפרסם מאמר של יאיר שלג (שאף הפניתי אליו בזמנו) ובו הרב ד"ר בני לאו מנבא ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף". לאו אמנם מתייחס שם לחיכוכים על בסיס הלכתי יותר מאשר אידיאולוגי-פוליטי, אבל החלוקה האחרונה הזאת חופפת במקרים רבים את הראשונה. האורתודוקסיה מתפצלת, והבחירות הללו הן ההכרזה הרשמית הראשונה על כך.

רועי שרון מסכם בקצרה את העניין כולו:

החגיגה הדמוקרטית של הכיפות הסרוגות התחילה לפני כמה חודשים. קבוצת רבנים בכירים הודיעה על "איחוד היסטורי" במחנה. המפד"ל הכריזה על פירוק, ומועצת חכמים חדשה בראשו של האלוף במילואים יעקב עמידרור כוננה בניסיון יומרני לגשר על הפערים. יריבים היסטוריים ישבו סביב שולחן אחד. אלא שהגשר שנבנה התפורר לרסיסים. רבני הימין המובהק לחצו על אורי אריאל לפרוש ולהקים מחדש את האיחוד הלאומי. אריאל פרש.

למפלגה החדשה-ישנה חברו נציגי ארבע סיעות ימין. אריה אלדד מ"התקווה", אריאל מ"תקומה", בני אלון מ"מולדת", ומיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" שייסדו הרב דב שלום וולפא וברוך מרזל [מפלגה גזענית-כהניסטית – ת.פ.]. בראש הרשימה הוצב שליחו של הרב זלמן מלמד מהבולטים ברבני הימין – יעקב כץ (כצל'ה), מייסד ערוץ 7 [… שאומר:] "האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר".

אמר אז אמר, לא?

עוד עדות למתח הרב, על גבול התיעוב ההדדי, של היריבות סטייל sibling rivalry הזאת ניתן למצוא בגיליון נקודה האחרון (ינואר). ב"עמוד הפותח", כותב מוטי קרפל, עורך כתב העת (שהוא חוזר בתשובה, תלמיד של הרב גינזבורג, בעל חזון משיחי נטורליסטי, ומחזיק שהציונות סיימה את תפקידה ושיש לזנוח את המוסר המערבי ולהקים מדינת הלכה שבמרכזה בית מקדש) על הפיצול שאוחז בימים אלה את ציבור הכיפות הסרוגות. קרפל מתענג על כך שבעוד שמפלגת "הבית היהודי" ניסתה להדיר מעצמה את "הקיצונים" ולהתמקד בפנים היפות של היהדות (חינוך, יידישקייט), הרי שהם, הקיצונים, ייסדו לעצמם בתגובה מפלגה משלהם ("האיחוד הלאומי"), והנה, בחסדו של האל, הם אף עולים על מפלגת החנונים ההיא במספר המנדטים, ואילו הראשונה מגרדת את אחוז החסימה מלמטה. קרפל אינו יכול שלא למצוא בכך צדק פואטי:

זוכרים את העץ שהכין המן למרדכי? טוב, אז הוא חוזר לבמה. בשנות התשעים, לקראת הכנסת ה- 13, תנועת התחיה הייתה בין היוזמות את העלאת אחוז החסימה לאחוז וחצי, כדי למנוע מהמרזלים למיניהם לבזבז את הקולות הקדושים ששייכים לה. בבחירות 92' היא נפלה בבור שכרתה למתחריה. אבל אף אחד לא למד את הלקח. לקראת הכנסת ה- 17 הועלה אחוז החסימה לשני אחוזים, כך שאפילו שני מנדטים לא יספיקו. נחשו מי הייתה בין היוזמות העיקריות למעשה זה? נכון, המפד"ל. טוב שיש מי שדואג שכל מני תנועות איזוטריות לא תבזבזנה לנו קולות.

אז איך מחולק בינו לבין עצמו ציבור הכיפות הסרוגות? זאת לדעתי ניתן יהיה לדעת באופן חד יותר מתמיד עם פרסום תוצאות האמת, ועל כן הבחירות הללו, באגף הזה שלהן, מעניינות מאוד. 

עד כמה השפיע הפינוי מעזה

אבל כבר לפני כן ניתן היה להעריך: באוגוסט 2007 יצא מחקר של יאיר שלג (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה), תחת הכותרת "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן", בו סוקר המחבר את השפעת פינוי הישובים מרצועת עזה וצפון השומרון על בני הציונות הדתית לסוגיהם השונים (הנה עמוד המוקדש לו, ובו ניתן להורידו כ- pdf). בזמנו קראתי בשקיקה את המחקר, ואף הפניתי אליו כאחד מאותם אייטמים בצד הימיני של הבלוג. ואני מביא כאן דברים שכתבתי אז, לגבי ניתוחו של שלג את חברת הכיפות הסרוגות, בתוספות מסויימות:

שלג ראשית מחלק את הציונות הדתית לשני חלקים עיקריים: הרוב הגדול והדומם, ה"מודרני", שכולל בתוכו משפחות הגרות בערים הגדולות של ישראל, אנשים מבוססים (שלג אף מכנה אותם "בורגנים") שהשתלבו כמובן מאליו בכל שדרות המערך החברתי והכלכלי ושאין לו חזיונות גאולתיים יוצאי דופן (וודאי שלא אקטיביים) או דקדוקי הלכות מחמירים במיוחד. בקיצור, שומרי מצוות הפתוחים אל העולם הגדול. החלק השני הוא מיעוט המכונה חרד"לי, כלומר חרדי-לאומי, המתאפיין ביתר סגירות, ואף ניתוק מהעולם (למשל, בהתנחלויות מבודדות או מסוגרות) ושעולם התורה ממלא פחות או יותר את כל אופקיו.

את החרד"לים מחלק שלג שוב לשניים: "האגף הגאולתי", בהנהגת זרם "הר המור" והרב צבי טאו (ושכולל למשל גם את הרב אבינר) מדגיש את קדושתה של המדינה על מוסדותיה, ואת היותה היא ראשית צמיחת גאולתנו, שאמורה כמובן לפרוח במהרה בימינו. לצידו עומד "האגף ההלכתי", שבראשו (עד לא מזמן) הרב אברהם שפירא, שמחזיק בהשקפה קרובה יותר להשקפה החרדית, מהבחינה שהוא נזהר יותר לתת מעמד של קדושה למדינה (למרות שהיא מאוד חשובה לו כמובן) ורואה את העולם דרך פריזמה הלכתית יותר מאשר משיחית, ועל כן מקפיד הקפדה יתרה על המצוות. לשתי קבוצות אלה ניתן להוסיף את השוליים הפרועים של נוער הגבעות ואנשים דוגמת דניאלה וייס וברוך מרזל.

שלג טוען שדווקא החלק החרד"לי של הציונות הדתית, על שני אגפיו, סובל פחות משבר אידיולוגי בעקבות ההתנתקות – הוא פשוט הגיע אליה מצוייד מראש בנראטיב חלופי לזה הציוני (מי בדיאלקטיקה הגאולתית של הרבנים קוק ומי בהקפדה הסמי-חרדית על ההלכה והנטייה לבדלנות). החלק המודרני של הציונות הדתית, כלומר רובה, הוא שסובל ממשבר ערכי, שכן באבדן האתוס הציוני אין לו ממש לאן לסגת או להמשיך. השבר שחווה הציבור הזה בולט פחות לעין, אבל הוא ממשי, והוא כולל על פי שלג בעיקר התנתקות רגשית הולכת וגוברת מעוצמת המחוייבות שלו למדינה.

דווקא "הבורגנים", אם כן, חוו משבר אמוני גדול עם הפינוי מחבלי הארץ, שנערך בידי ממשלת ישראל, ומי יודע לכמה מהם משבר זה גרם לנטישת המחנה שלהם ואימוץ העקרונות של החלק החרד"לי. גם את זה ניתן יהיה אולי לבדוק על פי התפלגות ההצבעות בישובים והתנחלויות שונות בין שתי המפלגות המתחרות על קולותיהם: האם בשטחים הכבושים ינתנו קולות רבים יחסית לבית היהודי (=התפכחות וויתור על חלום א"י השלמה)? האם ברעננה יזכה האיחוד הלאומי ליצוג נאה (=הקצנה ואימוץ השקפה מיתית)? אחרי הבחירות ניתן יהיה לבדוק לא רק את חלוקת הכוחות בציבור הכיפות הסרוגות, אלא גם מגמות של הקצנה או התברגנות.

וכמובן, יש עוד אפשרות: אם שתי הפלגות לא תעבורנה את אחוז החסימה, לא יהיה יצוג אמיתי לציבור הגדול (והיקר והטוב ברובו הגדול לדעתי) הזה. אם זה יקרה "זה יהיה יום כיפור של הציונות הדתית, והראש שייערף הוא של אורי אריאל [מי שהפר את התחייבותו לאחדות ופרש מהבית היהודי לאיחוד הלאומי – ת.פ.]", אומר מקור אנונימי של רועי שרון. בכל מקרה יהיה מעניין.

 

2. וליברמן. ליברמן לדעתי הוא בדיחה גרועה. הוא בדיחה, כי כפי הנראה הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, וגם אם כן, הוא יודע שלעולם לא יממש, ואף לא ינסה לממש, את מה שהוא מבטיח. הבדיחה היא גרועה, כמובן, כי בכל זאת אסור להכניס לשיח הציבורי רעיונות עיוועים שכאלה, וזה שהם זוכים לכזו פופולריות זה מדכא. אבל הוא לא יותר מבדיחה גרועה. כי לליברמן אין אידיאולוגיה. עם כל הגזענות הפאשיסטית שלו, הוא מחוויר מול קודמיו מהמאה העשרים. למוסוליני ולהיטלר היתה אידיאולוגיה (לגבי היטלר ניתן להתווכח על זה). ללנין בטח שהיתה אידיאולוגיה. לליברמן, כמו לפוטין, אין. לכן אין לו את אותו הלהט, את אותו זעם קדוש, את אותו הצדקה שבאה בילט-אין להרוג כל מי שעומד בדרכך. טירוף שכזה שמור בימינו לדתות בלבד.

לכן ליברמן מפחיד אותי הרבה פחות מאנשים כמו אורי אריאל או ברוך מרזל. כי מה שמניע אותו שונה לגמרי ממה שמניע אותם: הוא מונע על ידי תאוות כוח; הם מונעים על ידי אידיאולוגיה (במקרה שלהם: תיאולוגיה). אריאל יעשה בדיוק מה שהרבנים שלו יאמרו לו, והם לא מתחשבים בפוליטיקה מקומית או בינלאומית, ואפילו לא ביחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות שסביבו, מעזה ועד איראן. הם סומכים על הקב"ה. ליברמן לא סומך על קב"ה, ולכן מתחשב בעובדות. ליברמן בסופו של דבר פרגמטי (כן כן, אמרו את זה גם על היטלר, לפני, זה לא משנה). לעומת אריאל, מרזל פשוט עושה רושם של אדם בעל אישיות גבולית ("על סף טירוף" כיוון אליו אתמול יהואר גל). ליברמן בהחלט שפוי, ולכן גם לא יעשה שום דבר שמרזל ישוש לעשות. אני מאוד מקווה שאני לא טועה, אבל כפי שכתב איפשהו בני ציפר, נראה שמפלגת הטרנד הנוכחית, עד כמה שהתמיכה המאסיבית בה מדאיגה ומצערת, אינה יותר מבלון נפוח. ומי יודע, אולי בזכותה נקבל סוף סוף נישואים אזרחיים.

 

3. אני אצביע מרצ.

האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

בשנות הסכם אוסלו, אולי זכור לכם, היה לנו מנהג קבוע: לחכות לגינוי של ערפאת, או של הרשות, אחרי פיגוע. והגינוי בדרך כלל הגיע. בשנים האחרונות אבו-מאזן גם מגנה "פעולות" כאלה, אבל הוא בדרך כלל אומר שמדובר במעשים שהם בניגוד לאינטרס הפלסטיני, ויש הקובלים, ובצדק, על הגינוי התועלתני הזה. מדי פעם גם עולים קולות שמתפלאים ואף מזדעזעים על כך שאין סמכות רוחנית מוסלמית אחת שמגנה בצורה ברורה את הפיגועים שמבוצעים ברחבי העולם בשם האיסלאם. והפליאה והזעזוע כמובן מוצדקים.

עכשיו זה אצלנו. "למה הם שותקים?", שואל נדב שרגאי ב"הארץ", כאשר הנוער הערכי של הימין הקיצוני חושף את ערכיו ברבים. ערכיו כוללים גזענות ונקמה, זלזול בחוק ובזכויות אדם, זעם קדוש, פנאטיות ואלימות. אלה ערכים יהודיים, ואני לא צוחק. כלומר גם אותם ניתן לינוק מכתבי הקודש ופרשנותיהם, ואפילו לא במאמץ גדול. גזענות יש שם כמובן בשפע, והרי עם סגולה יש רק אחד, לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב וכשניתנת לו הזדמנות אזי בגויים גם יתעלל. סיפורי נקמה גם לא חסרים, ולמרות שהמקרא דורש איפשהו להשאיר את הנקמה לקב"ה, במקומות אחרים הוא פחות החלטי. זלזול בחוק, שהוא "ערכאות גויים" של ממשלה שהיא "גוזלת כיסאו של בן-דוד" הוא כמובן פשוט מצווה, וזכויות אדם גם הם המצאה מתיפיפת שנולדה באוהלי יפת, ועל כן זרה ליהדות. על קנאות ורצח בשם הדת כאידיאלים אין צורך להכביר מילים.

לכן הרבנים שותקים. לכן הם לא מגנים את המעשים הללו. לא שהם מסכימים להם, אבל אולי הם התרגלו לדבר רק מתוך ובתוך ד' אמות של הלכה, ואת כל זה ההלכה פחות או יותר מכשירה. גם יואל בן-נון, שנחשב למתון שברבני יש"ע, כתב הבוקר שהאלימות מרחיקה את הציבור מחברון, ושאסור לגבות "תג מחיר" מממשלת ישראל. אף מילה על חוסר המוסריות שבתקיפת חפים מפשע וחסרי ישע. בשבילו הפוגרום מפריע רק להתנחל בלבבות.

שמעתי את רועי שרון מ"מעריב" מספר שהמנהיגים הרוחניים של אותו נוער מעולה הם הרב לוינגר והרב גינזבורג (על האחרון כתבתי לא מזמן), ואם הוא צודק אין ספק שרבנים אלה ודאי מוצאים הכשר הלכתי למעשים. הבעיה היא שאין רבנים שעבורם חוסר המוסריות הזה מנוגד להלכה. כמובן שיש הבדל גדול בין פיצוץ מגדלי התאומים לבין חוליגניות על-גבול-הלינץ', אבל היו אלה שקיוו שיש גם הבדל גדול בין חכמי הדת שלהם לאלה שלנו. לצערי הרב כרגע עושה רושם שאין.

כשרואים את שיתוף הפעולה בין אותם פרוטסטנטים פונדמנטליסטים אמריקאים ליהודים קיצוניים כמו ח"כ בני אלון, האם לא ברור יותר מתמיד שפנאטי כל העולם דומים דמיון מבהיל? מבחוץ, לכאורה, דעותיהם רחוקות כמזרח ממערב, אבל מתחת לפני השטח, אני בטוח, מלחשת ביניהם הערכה עמוקה, חיבה אפילו, למי שמוכן כמוהם לבסס את כל חייו, ובלהט, על אמונות חסרות שחר. את מי אם כן ישנאו אותם מאותגרים רציונלית? כמובן: את אחיהם הם, המשולהבים מעט פחות.

אני שב וכותב על בטאון הימין הדתי "נקודה" (כתבתי עליו בעיקר כאן, ועוד קצת כאן, וכאן), כי בגליון האחרון (פברואר) פורסמו כמה וכמה מאמרים שמלמדים על הלך רוח עצבני במיוחד בקרב הציבור המשיחי הקיצוני, ולמעשה לדעתי מניחים את היסודות לפוטש אלים (כן: הפיכה צבאית) שיבוא מכיוונם. מתוך זווית ראייה שפעמים רבות ניתקל בה אצל המדוכאים והבלתי-רציונלים, כזו הרואה את יריביהם כערוכים במעין רשת קונספירטיבית אחת גדולה ועל כן שולטים-למרות-שברור-שטועים-והעם-כבר-מזמן-לא-איתם, כותבים כמה מהם נגד ממשלת ישראל כאילו היא שלטון זר ורודני. שימו לב:

—

נתחיל עם בעז העצני, תושב קריית ארבע, שאמנם לא חובש כיפה, אבל ברור לו ש"המדינה הפסיקה להיות דמוקרטית. המשחק הפוליטי הפך להיות מכור בידי אליטה דקיקה שנרקבה והושחתה בממדים מבהילים, ואחיזתה המוחלטת במוקדי הכוח החדירה יאוש מאפשרות לתיקונה." הבעיה היא כמובן ש"הרוב החילוני שבוי בידי התקשורת". הוא ממשיך ומכנה את הממשלה "הכת השלטת" כמה פעמים, ושואל "האם ניתן להיות חייל או קצין בצה"ל, ולהימנע מלהשתתף בפעולות פוליטיות אנטי יהודיות שמבצע הצבע בפקודת הכת?" ולמרות שהוא דווקא בעד להתגייס, ברור שכמעט כל פקודה של צבא הנשלט על ידי כת היא בלתי חוקית בעליל.

הרב יהודה יפרח, ר"מ במכינה הקדם צבאית אלישע שבצופית ובמדרשת שובה בעפרה, טוען ש"המפה הפוליטית השתנתה: במקום החלוקה המקובלת בין ימין לשמאל נוצרה חלוקה חדשה בין היהודים לישראלים. המונח "ישראלים" כולל את האליטות שבשדה התרבותי והתקשורתי, ואת רובם המוחלט של הפוליטיקאים בשלוש המפלגות הגדולות, הליכוד, העבודה וקדימה." מבינים למה אי אפשר בעצם להחליף את השלטון? מבינים למה השלטון הוא בעצם לא לגיטימי?

לד"ר יצחק קליין, ראש "המרכז המדיני לישראל", ברור ש"כבר היום רוב הציבור בישראל מאמין ברמה החשובה ביותר […] בבורא ובאמיתות המורשת היהודית […] הבעיה היא שהאליטה השלטת, על חוקיה ובתי המשפט שלה, מעבירה את המסר שהדת היא לכל היותר עניין של הפרט [……] התרבות החילונית המודרנית מובילה את ישראל לאבדון, ואי אפשר להמשיך לסבול את שלטונה." מבינים? העם איתנו, רק החוקים ובתי המשפט נגדנו.

לאיתי אליצור, חוקר במכון המקדש (איזה יופי של תואר, הא?), הכל ברור, והוא אף ממשיל משל נאה: "האם מוסרי לכפות את האמונה בה' על אחרים? אני תמה על עצם השאלה. נניח שאתה נוסע במכונית שדוהרת במלוא המהירות, ואתה יודע בוודאות שבסוף הכביש פעורה תהום. היית שם וראית. אבל כל נוסעי המכונית מלבדך מאמינים בלב שלם שאין שום תהום בסוף הכביש. יש עמם כמה פרופסורים שאף כתבו על כך תזות באקדמיה והוכיחו זאת. אין לך שום יכולת להוכיח שהצדק עמך. האם אתה מתלבט בשאלה המוסרית האם אתה רשאי לעצור את המכונית בכוח ולכפות את דעתך? אם לדעתך יש הבדל בין מקרה זה לבין השאלה האם אני רשאי להשיב בכוח את כל העם בתשובה, כנראה האמונה שלך בך שהעולם נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ושייך לו, היא פחותה מהאמונה שלך שבקצה הכביש יש תהום. אתה לא באמת מאמין בקדוש ברוך הוא."
הוא 'היה שם וראה', מבינים? יש לו גישה להורוסקופ של הקב"ה. הוא יודע מה ריבונו יעשה. וכמובן: כל מי שלא מסכים איתו מיד נחשד בחוסר אמונה. רק הוא מאמין באמת.

ואיך אפשר בלי יהודה עציון, טרוריסט בעבר ועורך ספרים בהווה: "במדינה הזאת, בצורתה ובתרבותה – גם אם כל כולה גן עדן, אין פרץ וצווחה – פסול היה בה המשטר המנוכר לתורתנו, עומד להחלפה (אם לא מיד אז בעתיד), כי עצם ניכורו עושהו זר, גוזל כסא דוד." הוא כותב, אגב, מאוד יפה, עציון. והוא מצפה לבן דוד, כלומר למלך.

על כך גם כותבים ניר מנוסי ואהרן אריאל לביא: "אנחנו רוצים לפתוח מחדש את נושא החזון המדיני היהודי […] מבין האפשרויות השונות המוצעות בהקשר זה, יותר מכל אנחנו אוהבים את החזון התורני של המלוכה." נהדר. אגב, גם בכנסת יש לנו מלוכני: ח"כ אריה אלדד רוצה מלך, כלומר הוא אנטי-דמוקרט מוצהר, וקשה לי להבין למה מאפשרים לו לחתור תחת הדמוקרטיה מתוך הפרלמנט.

—

אני חושב שהדברים ברורים: קבוצה קטנה בימין המשיחי רואה בממשלת ישראל שלטון בלתי-לגיטימי. או שהממשלה היא כת רודנית בלתי-דמוקרטית, או שדווקא היותה דמוקרטית היא הבעיה, כי הם בכלל מפנטזים על מלך. מצד אחד מתלוננים על שלטון שמושל בניגוד לדעת העם, מצד שני לא איכפת לכפות את העם לקבל עול מצוות שהוא אינו רוצה. זה בסדר, אל תחפשו כאן הגיון: השכל הישר, צלם אלוהים על פי הרמב"ם, נכפף כאן מזמן אל מול האמונה. (ונכון, אלה אנשים שונים שלא כולם חושבים אותו דבר על כל דבר, אבל מול עיניהם מטרה יחידה, ובליבם יוקדת שנאה זהה)

והנה התחזית אפשרית – ניחוש פרוע אך לדעתי בהחלט לא מופרך – לבאות: תמיד אמרו לנו שבישראל לא תיתכן הפיכה צבאית כי הצבא שלנו הוא באמת צבא העם וכולנו אחים וכו'. זה נכון רק אם אנחנו מקבלים את ההנחה שאחים אוהבים אחד את השני ולא אמורים לכפות אחד על השני את רצונם, והאחים הללו לא אוהבים אותנו ולא חושבים ככה. הבעיה היא שהם מעטים מדי, בעיקר בדרגות הגבוהות של צה"ל. אבל זה לא יהיה המצב בעוד כחמש-עשרה שנה.

עוד אוכלוסייה שמתרבה בקצב גדול הם הפלסטינים. עכשיו חישבו מה יקרה בעוד חמש-עשרה שנה לערך, כאשר הפלסטינאים יזכו לרוב בין הירדן לים. מה אם עד אז עדיין לא תהיה מדינה פלסטינית, ומה יקרה אם הפלסטינאים יפנו לאו"ם בבקשה לאלץ את ישראל לכונן דמוקרטיה כללית, כלומר מדינת כל אזרחיה, כולל כל תושבי השטחים, ומה יקרה אם האו"ם ינסה לעשות את זה (כי עד אז לכולם כבר ימאס לגמרי מאיתנו), ויאלץ אותנו להסכים באיום של סנקציות למיניהן, סטייל דרום-אפריקה.

מכיוון שהכלכלה היא הדבר הכי חשוב לרוב הפוליטיקאים היום, הם יכנעו. אבל מכיוון שזה למעשה יהיה סופו של חלום המדינה היהודית, אותם יהודים משיחיים לא יתנו לזה להתרחש. איזה תואם אפי איתם מסונדרם-ירושלמית יבצע פוטש: יתפוס את השליטה בצבא בעזרת עוד כמה חובשי כיפה שימלאו את המטכ"ל וכמובן גם כמה לאומנים חילונים סטייל בעז העצני – שאר לובשי המדים יהיו המומים מדי מכדי להגיב בנחישות, הן מפני הפחד הקמאי מ"מלחמת אחים", והן מפני שבעומק ליבם גם הם לא ממש בעד מדינת כל אזרחיה. עם הצבא חיילי ה' ישלטו במדינה, וודאי כבר ימצאו את התירוץ הדרשני שיזדקקו כדי להכתיר את מנהיגם "משיח בן יוסף".

מה שיקרה אז הוא ניסיון לטיהור אתני (כלומר טבח המוני) של גבולות הארץ מפלסטינים. אחרי שיגמרו איתם יפנו אלינו, ויפעלו לכינון מדינת הלכה. אבל ארצות ערב כמובן לא ישארו אדישות ויכריזו מלחמה. העולם המערבי, מאידך, יהסס לעזור לנו (כזכור, עד אז ימאס לכולם מאיתנו), וכך יבוא חורבן בית שלישי, שכמו שני קודמיו יתרחש בגלל פנאטים משיחיים.

—

ולמשיחיים: כבר היינו בסרט הזה, והוא לא נגמר ב"הם חיו באושר ועושר". ר' עקיבא המהולל האמין (בכל לבו, אני בטוח) שבר כוכבא הוא המשיח וגרר את העם למרידה קטסטרופלית באימפריה הרומית, שהסתיימה במאות אלפי הרוגים ובהרס הישוב היהודי בארץ. לצערי אני חייב להעז ולהחזיק אחרי רבי יוחנן בן תורתא: יעלו עשבים בלחייכם, חוששני, ועדיין לא בא בן דוד.

[בתזמון נאה מונה שלשום עוזי סילבר בגליון האנגלי של "הארץ" רשימה מרשימה של משיחי שקר שהטעו יהודים והביאו לאסונות לאורך הדורות]