נאו-חסידות והמתח המובנה בין הרוחניות העכשווית להלכה

לא עברו שלוש-מאות שנה מאז מותו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, וכבר אנו נזקקים לנאו-חסידות, לחסידות חדשה. אין זו הפתעה של ממש: הרי החסידות, כידוע לכל מספידיה, הצטפדה והפכה קשוחה וחשוכה, אולי אפילו חסרת חיים. ובוודאי יש להאשמות הללו תוקף: מתנועה פורצת דרך, תנועה של התעוררות רוחנית ושינוי ערכי רדיקלי (היציאה, המטאפורית והממשית, מבית המדרש לשדות), הפכה החסידות, כלומר הפכו החצרות החסידיות, לקהילות מסוגרות, שמרניות, חרדיות. מנדל פייקאז', החוקר החשוב של החסידות המאוחרת שנפטר השנה, עומד בספרו חסידות פולין (מוסד ביאליק, תשמ"ו), על התמורה הערכית והמעשית שחלה בתנועה:

היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי, שנתייחדה לו חשיבות רבה בנסיבותיה ההיסטוריים של המחצית השנייה למאה התשע עשרה, ועל אחת כמה וכמה בארבעה העשורים הראשונים למאה העשרים. הלכי רוח דתיים שמרניים, שהחסידים בדורות הראשונים הורידום בחבטה גדולה מהאידיאל החסידי, הוחזרו בכבוד גדול בידי ראשי החסידות בדורות האחרונים. (עמ' 50)

הספדי הרוח החיה של ראשית החסידות כבר איבדו בעצמם את הרוח החיה שהיתה בהם, אולם אין לבטל את האמת שהם נושאים. למרות שחוגים חסידיים מסויימים המשיכו בכל הדורות לשמור על הגחלת הרוחנית לוחשת (ברסלב היא דוגמא טובה, וכן חב"ד, לפחות עד שנות מנהיגותו של אדמו"רם האחרון), רוב החצרות החסידיות הקפידו יותר על שמירת מצוות, ולו באופן מכאני, מאשר על העמידה באהבה ויראה אל מול האל.

אבל לא רק בגלל הדלדלותה של הרוח בחסידות יש צורך בנאו-חסידות. הצורך בזו נובע כמעט מאותו מקום שממנו נבע הצורך בחסידות עצמה במאה השמונה-עשרה. אז כהיום, האתוס החסידי מגיע לא רק כדי להטעין את חיי הדת במימד פנימי רוטט, אלא כדי להתמודד על ידי זאת עם אתגרי המודרנה. כפי שהחסידות הציבה תגובה יהודית הולמת לנאורות ולהשכלה, הנאו-חסידות מנסה לתת תשובה כזו למציאות הנוכחית: לריקנותה של החברה הצרכנית מחד גיסא, ולהתעצמותה של הדת הפונדמנטליסטית הדוגמטית מאידך.

ר' זלמן שחטר-שלומי עם ראם דאס, ממנהיגי רוחניות הניו-אייג' בשנות השישים והשבעים. בעוד ששחטר-שלומי יונק ממעיינות החסידות, מהם הוא עצמו מגיע, ראם דאס, (ד"ר ריצ'רד אלפרט לפנים) מצא בהינדואיזם רוחניות שהוא היה יכול בעזרתה להעניק לחייו, ולחייהם של אחרים, משמעות רוחניתבתור שכזו, נכללת הנאו-חסידות בפנתיאון הססגוני של הרוחניות העכשווית, זו העונה לפעמים לשם "ניו-אייג'". לתופעה זו, מבוזרת ואקלקטית כפי שהיא, קשה לקרוא תנועה, אולם בהחלט יש לה מספר מאפיינים משותפים, עד כדי כך שניתן לזקק ממנה מערך תיאולוגי בסיסי. בין מאפיינים אלה ניתן למנות אופטימיות משיחית, אינדבידואליזם ומחוייבות אישית, התמקדות בחוויה ואמונה עיקשת באמת אחת כללית ומשותפת לכל.

ואכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, מחפשים רוחניים עכשוויים אינם חושבים ש"הכל הולך" מפני ש"אין אמת". להפך: החיפוש אחר האמת הוא לוז דרכם הרוחנית. ייתכן שאמת זו היא אמורפית למדי, אולם החתירה אליה היא מרכיב כמעט הכרחי בדימויו העצמי של המחפש הרוחני בזמננו. יחד עם זאת, אחד ההבדלים המרכזיים שבין הרוחניות העכשווית לדתות הממוסדות הוא הדרך למציאת האמת הזו, שכן בניגוד לחברי מסורות הותיקות יותר, המחפשים הרוחניים של הניו-אייג' מתעקשים למצוא את האמת הרוחנית בתוכם.

הכוונה כאן היא שבעוד שבעבר מקור האמת הדתית היה המסורת עצמה, על מוסדותיה, חוקיה, מנהגיה ומנהיגיה, הרי שבתרבות הרוחנית של הניו-אייג' מקור האמת הוא הניסיון האישי, הנפשי על פי רוב, של האדם. המחפש הרוחני העכשווי מבכר את ניסיונו "הרוחני" הסובייקטיבי, החוויתי, על המסגרת "הדתית" האובייקטיבית, האמונית, הדוגמטית, המסורתית. כפי שכתב פייקאז', "היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת" הוא החשוב, והוא שהיה חשוב גם בתחילת ימי החסידות, לפני שהוא "פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי".

הרוחניות העכשווית מאפשרת גם ללא-יהודים להשתמש במקורות החסידות כדי להעשיר את חייהם הרוחניםאת היסוד הזה מחפשים הנאו-חסידים, ודרכם אליו היא כאמור אישית ואקספרימנטלית. הנה דברים שכותב אחד מאושיות הנאו-חסידות בארה"ב, ר' זלמן שחטר-שלומי על חיפושו הרוחני של הנאו-חסיד:

הנאו-חסיד אולי קרוב יותר לפרגמטיזם של ג'יימס מאשר לזה של דיואי, אבל אנחנו, כשורדים, היננו פרגמטיסטים. משהו עובד עבורנו בחסידות, וכפרגמטיסטים אנחנו לא מזלזלים במה שעובד. ובמילה "נאו" קיים הפרגמטיסט שהיה חייב לחבר עצמו לחסידות, אבל גם חייב היה להרחיק עצמו מחלק מהמאפיינים הנוספים של החסידות. (Paradigm Shift, 1993, עמ 130)

נאו-חסידים, על פי שחטר-שלומי, הם פרגמטיסטים. עקרונות הפרגמטיזם הם שמקדמים אותם, לדעתם, אל עבר חוויות הרוחניות אותנטיות: מה ש"עובד", הוא אמיתי. אולם מה בדיוק "עובד עבורנו בחסידות", כפי שמתנסח שחטר-שלומי? הפעולה החיובית שמאיצה בנו החסידות היא החוויה הרוחנית.

מסתבר, אם כן, שכחלק מהרוחניות העכשווית גם הנאו-חסידות חוזרת אל העבר כדי לינוק ממנו משמעות עבור ההווה. כפי שתנועות אחרות מחדשות פילוסופיה הינדואיסטית או מדיטציה בודהיסטית, הנאו-חסידות משתמשת בתמות חסידיות כדי להטעין את המציאות הנוכחית ביסודות החשובים לה. במקרה זה, אלו חוויות רוחניות. טקסטים ועקרונות חסידיים משמשים את הנאו-חסיד כטכנולוגיה רוחנית על מנת להפיק חוויות אותנטיות מבחינתו של קרבה אל האלוהות.

יחד עם זאת, יש לשים לב שלא את כל מה שבתנועת החסידות לדורותיה לוקחים. עבור הנאו-חסיד יש מאפיינים של החסידות שהוא חייב להרחיק עצמו מהם, כדברי שחטר-שלומי. השאלה המהותית כאן אינה מהם אלה, אלא כיצד נקבע מהם אלה. כאן שוב אנו חוזרים אל הפרגמטיזם, או גם ל"אמפריציזם" שמדגיש במקומות אחרים שחטר-שלומי: הניסיון האישי, שמושג על ידי חקירה נחושה והקפדה על יושר אינטלקטואלי, הם שיבדילו עבור הנאו-חסיד מה יש לקחת מהחסידות ומה יש לדחות.

המאבק, אם כן, אינו רק בין אמיתות שונות, בין מסגרות תיאולוגיות שונות או בין מסורות רוחניות שונות. המאבק הוא בין מקורות שונים של סמכות. האם, אם להזדקק שוב לפייקאז' מה שמנחה אותנו בדרכנו אל האלוהים הוא היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי, או דווקא היסוד ההטרונומיסטי, המסורתי.

הנ-נחים מעצבים מחדש את חסידות ברסלב, תוך הדגשת הצורך בהתעלמות מ"השכל" והפגנת שמחה מאולצת

כדי להאיר טוב יותר את זירת המאבק החשוב הזה, ברצוני לפנות לציטוט מספרו של משה ויינשטוק, אומן (ידיעות ספרים, 2011). הספר המצויין הזה מביא בפני הקורא תמונה מקיפה וחיה מאוד של המתרחש בפסטיבל העלייה לרגל השנתי לאומן, בו נפגשים, למשך ראש השנה, גברים יהודים מכל גזרות האוכלוסייה הישראלית ואף מעבר לה, ופוקדים את "הציון הקדוש" של ר' נחמן מברסלב.

בין אלו נמצאים גם לא מעט מבני הציונות הדתית, שמגיעים אל אומן באופן נאו-חסידי מובהק: הם מחפשים יסודות חסידיים שיעזרו להם להתמודד עם אתגרי חייהם. פעמים רבות יסודות אלה מכוונים לתחיה רוחנית אישית שהם מקווים לה, וזאת על רקע יובש שהם חשים בעבודת ה' במסגרות אליהן הם משתייכים כרגיל. אלא שכאן בדיוק נמצא את ההתנגשות החזיתית שבין מקורות הסמכות השונים שדיברנו בהם.

וינשטוק מביא בספרו עדויות רבות מפי יחידים שהגיעו לאומן וגילו שם חיות רוחנית ודתית שלא הכירו מבית. כפי שמספר אחד המרואיינים:

הייתה איזושהי תפילה בציון וזה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזו חיוניות ושמחה שאף פעם לא ראיתי! שבאמת נתנה מבחינתי איזה מזור לחסך לא מודע, לתפילה כזאת, מלאה בשמחה! בהתלהבות! בקרבה לקב"ה! […] החידוש היה קרבה לקב"ה. חיוניות, אני חי! אני עכשיו מדבר עם השם! אני שמח בתפילה שלי! וזה דברים שלא ממש חוויתי קודם משום בחינה. ואני ממש הבוגר הקלאסי של הציונות הדתית הלאומית. (עמ' 174)

חגיגת ראש השנה באומן מאפשרת, מסיבות רבות ומגוונות כמובן, חוויות דתיות שעולי הרגל לא הכירו מבית, ושחיפשו נואשות. אולם בלי לזלזל לרגע בחשיבותה של עבודה רוחנית לוהטת, עבורנו חשוב להבחין במתח שלעיתים קיים בין זו לבין ההלכה. מה קורה כאשר כדי להשיג את החוויה הרוחנית עלינו לעבור על איסור דאורייתא? כפי שמספר עולה רגל אחר, סרוג כיפה, בספרו של וינשטוק:

אני מגיע לציון להתבודדות הזאת ומתחיל לדבר. אין לי מושג אם מסתכלים עלי, אני לא יודע, אני בכלל לא זוכר את האנשים מסביב, לא חשוב בכלל, לא חלק משום דבר – רק העוצמה של כולם שכולם מתפללים. […] עוצם עיניים ומתחיל לזלוג, הדיבור, העיניים והלב. המוח כבר לא בסיפור כמעט. מדבר לדבר, על הילדים, על המשפחה, על הגעגועים, על הבדידות – ממש הכל. הרבה זמן, אני לא יודע באמת כמה זמן, אלי שעה, שעה וחצי. היה מאוד אמיתי, מאוד נכון.

[… מאידך] היה צריך לעבור מחסום מאוד גדול בשביל לדבר איתו [עם ר' נחמן – ת.פ.], כי יש לי כל הזמן את העניין הזה של: "איך אתה מדבר עם רבנו? הרי יש את ה' יתברך!", וזה היה מחסום שמאוד קשה לעבור אותו. ולאט לאט התחלתי לדבר איתו. […] כל הזמן יש את הדיאלוג הזה של: "איך אתה מדבר עם הקב"ה דרך מתווך? אתה מדבר עם רבנו? איך זה עובד בדיוק? (עמ' 121)

אברהם זגדון מציג גרסה משלו, רדיקלית וחיה מאוד, לחסידות ברסלב. לחצו לרשימה עליו הקונפליקט שמציג כאן עולה הרגל הוא בין מקורות הסמכות השונים: מחד גיסא, איסור דרישה אל המתים, כלומר ההלכה כחוק הטרונומי, לאו דווקא הגיוני, הנכפה עלינו מבחוץ. זהו אותו "מחסום מאוד גדול", כדברי אותו יהודי. מאידך, התפילה בדיבור ישיר אל ר' נחמן, תפילה שזורמת בצורה ספונטאנית, ללא נוסח מסורתי, ללא התערבות של "המוח", ועם כל זאת מעוררת תחושה שכל זה "מאוד אמיתי, מאוד נכון". התחושה הפנימית שזה נכון ואמיתי עומדת אל מול ההלכה הפסוקה הקובעת שזה אסור ומגונה.

ויש לשים לב: כאן אין מדובר בנהיה מופקרת אחרי החשק המיני, או החמדנות החומרית, או רדיפת הכבוד. כל אלה תשוקות פנימיות חזקות מאוד, שההלכה יוצאת נגדן, ושהכניעה להן, הגם שהיא מתרחשת באופן שגור, נתפסת כחטא על ידי שומר המצוות עצמו. בניגוד לאלה כאן מדובר בעבודת ה', כזו המושגת על ידי מעבר על איסור הלכתי, אבל שלא נתפסת כחטא, אלא כדבר טוב, נכון ואמיתי. אנו חוזים כאן בברור במתח שבין הרוחניות העכשווית להלכה. זהו האתגר המשמעותי שעומד עבור שומרי מצוות בלב הנאו-חסידות.

מוקד המתח הוא, אם כן, במאבק שבין העולם הפנימי לחיצוני, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. אין כמובן להבין שלאבותינו לא היה עולם פנימי עשיר, ושלא היה להם חשוב להזין ולפתח אותו. נהפוך הוא. למעשה חשיבותן של הרגש, הכוונה והחוויה אינה בלעדית לזמננו. במחקריו השונים עומד רון מרגולין על ההפנמה הדתית שמאפיינת תקופות וזרמים שונים ביהדות ובדתות אחרות. בספרו החדש, הדת הפנימית (שייצא בשבועות הקרובים לאור בהוצאת בר אילן) מראה מרגולין שניתן למצוא מופעים של 'דת פנימית' בכל הקורפוסים של מקורות היהדות: במקרא, בספרות חז"ל, בספרות המוסר וכו'. יחד עם זאת, מצביע מרגולין על כך שמאז ימי חז"ל, ובמשנה תוקף מאז המאה הי"ט, הועמדה עבודת ה' היהודית באופן מודגש על קיומן הפיזי של המצוות, ולו באופן מכאני, כתנאי הכרחי על מנת לצאת ידי חובה דתית.

בד בבד עם תהליכים אלה, מגמות שונות בחברה המודרנית הביאו לידי כך שעולמנו הפנימי הפך יותר ויותר למקור של סמכות ומשמעות בעינינו. מגמות אלה רבות ושונות, החל מהמהפכה המדעית ועד התנועה הרומנטית. אביא את דבריו של מרגולין, הקובע כי

אבדן התמימות הדתית, שהניחה כמובן מאליו קיומו של מגע ישיר עם הטרנסצנדנטי, לא ביטל את הכמיהה האימננטית לטרנסצנדנטיות, אלא העביר את מוקדה של כמיהה זו אל החיים הדתיים הפנימיים ונתן לה ביטוי במסגרתם. (עמ' 436)

מתיסיהו, שלאחרונה צמצם את תפקיד החסידות בחייו, ידע לשאוב ממנה הון סימבולי בכדי לעצב את דמותו החיצונית והפנימית. בעוד שלפנים פולחן היה יכול להיחשב אותנטי לו רק שמר על הנוסחה המסורתית של הטקס, כיום התפעול המכאני בלבד של המצוות כבר אינו מספק רבים מאיתנו מבחינה דתית. כדי להחשיב את עבודת ה' שלנו כממשית, כאמיתית, כאותנטית, אנחנו צריכים להרגיש משהו. דהיינו לא רק המיקוד בחוויה הוא בנפשנו, אלא גם הסמכות שאנחנו נותנים לה בקביעת טיבה של עבודת ה' שלנו.

זאת ועוד: אם בעבר מסלולים מיסטיים ביהדות עברו תמיד דרך שמירת ההלכה (בקבלה כמובן, כאשר קיום המצוות הדקדקני נחשב כתנאי לעלייה והשגה מיסטית), כיום זה אינו המצב. ריבוי הדרכים הרוחניות שאנו מוצאים סביבנו, יחד עם האפשרות להשוות אותן זו עם זו בצורה רציונלית, ובתוספת חוסר הנכונות של רובנו לקטלג בפשטות את כל הדרכים שאינן הלכתיות כ"סטרא אחרא", מותיר אותנו תוהים לשם מה עלינו לקיים מצוות, אם האפשרות לחוויה אינטימית של האלוהות מצוייה גם בדרכים רוחניות מהמזרח, או אף פרי פיתוחנו העצמי? אם את הגושפנקא למגע אמיתי עם האלוהות אנו שואבים מהחוויה, מדוע חוויה שמושגת על ידי מדיטציה בודהיסטית ולא על ידי תפילת עמידה שווה פחות?

האתגר, אם כן, בשימור המסגרת ההלכתית בד בבד עם מציאה של אותנטיות דתית חוויתית בה, הוא גדול מאוד. מסקירה של שדה הנאו-חסידות בימינו, ניתן לומר שהוא אינו נענה, והמחפשים הרוחניים שבין שומרי המצוות מוצאים את סיפוקם הרוחני בדרכים שאינן הלכתיות, גם אם הן לא תמיד מנוגדות להלכה האורתודוקסית (כך, למשל, ב"התבודדות" הברסלבית, או בעלייה להר הבית – פרקטיקות שנמצאות פשוט מחוץ למערך ההלכתי, אך שמגוייסות לשם התעוררות רוחנית).

האם תקום עוד מסגרת מיסטית יהודית, דוגמת הקבלה, שתוכל לנתב את יצר הרוחני בראש ובראשונה דרך המצוות? האם תיתכן חזרה לאתוס שבו כל מצווה ודקדוק מצווה משפיע על היקום כולו, ואף על האלוהות עצמה? רק מסגרת תיאולוגית מסוג זה יכולה להטעין את המצוות עצמן באש רוחנית, דבר שיאפשר לראות אותן – וחשוב מזה, לחוות אותן – כחלק אינטגרלי מהדרך הרוחנית. לשם כך יש צורך לא בנאו-חסידות, אלא בנאו-קבלה, ולא מהסוג ששרה עליו מדונה.

סתם

התפרסם בגיליון דעות החדש, מס' 54

76 תגובות

  1. בתור מי שנמנה על החוגים שהזכרת – כמה הצעות לתיקון:
    1. הירידה של המתח הרוחני המעמיק בחב"ד לא התרחשה בימי האדמו"ר האחרון אלא זה שלפניו (הריי"צ). ויש בחב"ד שראו זאת כבר בימי אביו הרש"ב, כאשר מיסד את החסידות והקים את ישיבת תומכי תמימים. יש שראו בכך כבר נפילה.
    2. וזה חשוב: החסידות לא באה כמענה להשכלה. להיפך! היא צמחה ופרחה לפני בוא ההשכלה. ומשהגיעה ההשכלה והנאורות למזרח אירופה מה שקרה לחסידות זה שהיא לא השכילה להכיל את האור של התנועה הזו אלא התאבנה מולה. שם למשל פסקה המחלוקת החריפה של המתנגדים והחסידים, כי ראשי שתי התנועות התאחדות במלחמה באוייב המשותף: ההשכלה! והרבה מהחזרת החומרות אל השדה החסידי באה כתוצאה מכך (כולל בברסלב, עוד בימי ר' נחמן עצמו)
    3. וזו כבר דעתי האישית: נאו-קבלה נדרשת לא כדי לשקם את מעמדן של המצוות וההלכה. ממש לא. אלא כדי לחשוף את התיאולוגיה העומדת מאחורי מה שבאמת מתרחש בעולמות במאות השנים האחרונות: שינוי במעמד האישה (מעמד הנוקבא…), שיבת חלק מעם ישראל לכנען, דמוקרטיזציה של מערכות שלטון – ולא מלכות כאידיאל שלטוני בין-לאומי, משבר אקולוגי והכרה בתלות האקולוגית של רקמת החיים כולה על פני כדור הארץ, האנשים, הלוויתנים והגויים והיהודים והערבים והמדוזות והעכברים – כולנו קשורים זה בזה. על כל אלו ואחרים צריך לחשוף קבלה חדשה.

    אהבתי

    1. אוהד שלום,
      בהחלט אתה נמנה עם החוגים הללו, ובמאמר ארוך יותר אולי היית נכנס : )

      לגבי הערותיך:
      1. תראה, הרי ברור ששום דבר אינו כמו ההתחלה, ולכן אפשר לומר שמאז רש"ז היתה ירידת מתח. אבל מה שמיוחד באדמו"ר האחרון הוא שהוא באופן כמעט רשמי שינה את האידיאל החב"די מ"עובדים" ו"משכילים" לשלוחים.

      2. החסידות צמחה כחלק מהמודרנה, כמו ההשכלה, ולכן היוותה לא אלטרנטיבה פנים-יהודית. נכון שהיא לא השכילה להכיל את האור של ההשכלה, והתנוונה לסגירות וקפדנות הלכתית. זה, אגב, בדיוק הביקורת של הנאו-חסידות (כפי שאתה עצמך מדגים).

      3. כתבתי "רק מסגרת תיאולוגית מסוג זה יכולה להטעין את המצוות עצמן באש רוחנית, דבר שיאפשר לראות אותן – וחשוב מזה, לחוות אותן – כחלק אינטגרלי מהדרך הרוחנית" כאבחנה דסקרפטיבית, לא פרסקרפטיבית ולא נורמטיבית.

      אהבתי

  2. "בניגוד לאלה כאן מדובר בעבודת ה', כזו המושגת על ידי מעבר על איסור הלכתי, אבל שלא נתפסת כחטא, אלא כדבר טוב, נכון ואמיתי. אנו חוזים כאן בברור במתח שבין הרוחניות העכשווית להלכה. זהו האתגר המשמעותי שעומד עבור שומרי מצוות בלב הנאו-חסידות"
    שלום תומר, זהו האתגר המשמעותי? מדוע לשים דגש כה גדול על המתח עם ההלכה? ההלכה, ועדיף לומר התורה, ממש בעד עבודת ה', בעד חוויות של דבקות רגשית ונפשית, אז מדוע להעצים את המתח, הרי כמעט ואין סתירות? גם במקרה הזה הסתירה ממש לא קיימת, וקל וחומר ברוב המוחלט של המקרים!
    נכון שיש גורמים שנמצאים בקונפליקט עם ההלכה, למשל אוהד אזרחי, אולי גם ר' זלמן שלומי, אבל אלו גורמים שנמצאים במקרה הטוב בצד הקונס' של המפה הדתית – ממש לא התמונה הרווחת בקרב הנוסעים לאומן ולא בארץ.

    אהבתי

    1. אייל,
      מה היית עושה במקרה שמתואר בציטוט? לו חוויה של קרבה לה' היתה מושגת על ידך על ידי תפילה שהיא איסור דאורייתא (דרישה אל המתים). האם היית ממשיך ופועל לקראתה?

      אהבתי

      1. אני ממש לא בטוח שזה אכן אסור. הרבה יותר פשוט בעיני שזה לא אסור. בכלל, כל דבר שנעשה מתוך יראת שמיים וממניעים דתיים טהורים, אעדיף לפרש שאינו אסור, ובסוגיה הזו, שאיני מצוי בה, אני מניח שאצדק.
        בכל מקרה המתח שבין איסורים הלכתיים להתקדמות דתית אינו משמעותי בעיני, בטח לא אצלי (לצערי איני חי מספיק את המתח והדרישה להתקדמות דתית) אך גם לא בקרב אחרים. מה שכן, ועל זה חשבתי אחרי תגובתי הקודמת, יש מתח אחר, שאליו כן התייחסת: כאשר המוטיבציה ואבן הבוחן מכוונת פנימה, לחוויה הדתית, יש פחות מוטיבציה להקפיד על ההלכה היבשה – שלוש תפילות כאשר אין כוח ובכל מקרה התפילה לא תהא משמעותית וכן הלאה על זו הדרך. שוב – לא לעשות "עבירה לשמה" לצורך התקדמות דתית, זו תופעה שולית שבשולית, אלא סתם לא להקפיד על ההלכה (לא לעבור איסורי דאורייתא וכדומה). זאת באמת תופעה חדשה ומעניינת – בעבר הייתה קורלציה הדוקה יותר בין הקפדה על גדרי ההלכה לבין חיים דתיים משמעותיים.

        אהבתי

        1. הערותיך האחרונות מצביעות אכן על חלק מהעניין.

          והערתך זו: "כל דבר שנעשה מתוך יראת שמיים וממניעים דתיים טהורים, אעדיף לפרש שאינו אסור" מסמנת שגם אתה תעדיף את הסמכות הפנימית (יראה, מניע מסויים) על החיצונית (הלכה פסוקה). זה בדיוק המתח, שאתה פותר לכיוון מסויים, ואילו אחרים יחשבו שיש לפתור לכיוון ההפוך.

          אהבתי

          1. לגבי משפטך הראשון, אכן, מאוד.
            לגבי המשפט השני, רק אנסה להעמיד דברי על דיוקם: זה לא קשור להעדפת הסמכות הפנימית חלילה, אלא הבנה שמן הסתם התורה לא התכוונה לאסור דבר תמים ויפה שכזה. היא התכוונה לאסור בעלי אוב, מאגיה שחורה וכאלה דברים. לא תפילה תמימה ויפה לר' נחמן בן פייגא. כך היא דרך הפוסקים מעולם – כאשר עם ישראל נוהג דבר מסויים הם מניחים שהתורה לא אסרה אותו ומפרשים את האיסור אחרת. זה לא קשור להעדפת הסמכות הפנימית וכדומה.
            שיהיה חנוכה שמח, והמשך שנה יפה וטובה ותמשיך לכתוב ולראיין (אולי גם את ישראל בן שלום?)

            אהבתי

            1. אישית אני מסכים שהתורה לא התכוונה לאסור דבר יפה שכזה, אבל אתה מבין שיש אחרים שלא מסכימים לכך, כולל כל מני מפרשים מכובדים של ההלכה, כמו הרמב"ם.

              חנוכה שמח, ואולי, אם תהיה הזדמנות טובה.

              אהבתי

              1. בתורה מופיע ההגדרה של קברים כמקום טומאה לכן קשה מאוד לטעון שהתורה לא אוסרת השתטחויות ותפילות במקום טומאה.
                בתנ"ך מופיעים דוגמאות אף לעונשים חמורים על מחטאים שנעשו מתוך בקשת האל וממניעים שלהרגשת המבצע טהורים. דוגמאות:
                -מעשה נדב ואביהוא
                -חטאו של שאול והמענה של שמואל "הן שמוע מזבח טוב"
                -יש מפרשים שמפרשים בצורה זו את חטא העגל.

                אצל חז"ל מופיע משפט, שמעדיף בברור את שמירת התורה על בקשת האל: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו".

                בקשר לדרך הפוסקים:
                הרי היום החלק בעם שמסתיג מההשתטחויות על קברים גדול מהחלק שמשתטח. לעומת זאת רוב העם משתמש בחשמל בחג, לא מחזיק 2 כיורים ושאר עיניינים שאינם חמורים כמו חשש עבודה זרה.

                אהבתי

            2. בעניין אחר, אולי תדבר אתה עם דעות, ואולי אחרים מדעות שקוראים כאן:
              פירסמת בדעות והפנית לשם. כמה אנשים כבר יעשו מנוי לכתב העת הזה? על אחת כמה וכמה, כמה אנשים כבר יעשו מנוי באינטרנט כדי לקרוא את המאמרים שלהם? כלום. הם בכל מקרה לא ירויחו מזה הרבה, אז למה שלא יפתחו את כל המאמרים באתר שלהם בחינם? הרי המטרה שלהם היא הפצה והשפעה ולא עשיית רווחים, רווחים שבכל מקרה הם לא יעשו.
              אפילו מבחינת הרווחים: שישתמשו בכתב העת ככלי ליצירת אתר טוב וחזק, יחד עם בלוגים של כל מיני אנשים מעניינים מנאמני תורה ועבודה, וכן הלאה, (אולי לשים שם גם את אקדמות?) ואז גם יתכן שיהיו אנשים שירצו לפרסם שם. אפילו אם לא, בכל מקרה אם המטרה היא השפעה על השיח, אין דבר טיפשי מלעשות כתב עת ולא לפרסם את כל המאמרים שלו בחינם באינטרנט, הם הרי יכולים להגדיל את החשיפה, שהיא המטרה, במאות אחוזים!

              אהבתי

              1. אייל שלום
                טענתך נכונה. ודאי שאנו רוצים להפיץ את הדברים. אלא שלצערנו, ל"דעות" יש עלויות רבות. החל מבחירת המאמרים, עריכתם, תיקונם ע"י עורכת לשונית, עיצוב, הדפסה ועוד. ומי בדיוק יממן זאת אם נפיץ הכל בחינם? נכון להיום אנו מקבלים מימון חלקי ממשרד התרבות. רק הודות לכספי המנויים מצליחים להפוך זאת למפעל מתמשך.
                הצעתך- ליצור אתר טוב ולהרוויח מהפרסום אינה מעשית. לצערנו, מספר האנשים המסוגלים לקרוא מאמר שכזה, קטן מאחוז אחד בהשוואה לפוטנציאל הקוראים של ווינט יהדות, למשל. מדוע שמישהו יפרסם באתר שאותו קוראים תלמידי חכמים ואליטה אינטלקטואלית שאפילו 60/180 ש"ח בשביל מנוי אין לה…
                אם יש לך רעיון אחר, אשמח לשמוע.
                שמואל, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה.

                אהבתי

                1. שלום שמואל, תודה רבה על התגובה.
                  תשמע רעיון: תקימו יחד עם ארץ אחרת ואקדמות מקום משותף שיעלה כ- 15 ש"ח בחודש ושם תפרסמו את כתבי העת, בנפרד כמובן, חוץ מהמהדורות המודפסות. תוסיפו לזה בלוגים מעניינים, שידורי וידיאו של ימי עיון ועוד ועוד – לדעתי יש לזה סיכוי.
                  אתם לא מפסידים הרבה: כי המחיר כמעט אותו מחיר; כי בכל מקרה רוב האנשים לא יבטלו את המנוי המודפס שלהם ונראה לי (זו סתם הערכה, אין לי את הנתונים) שחלק גדול מהמנויים זה ספריות שודאי לא יבטלו את המנוי ; ובעיקר כי אתם פונים לקהל הרבה יותר גדול שבחיים לא יעשה מנוי לכתב עת שעולה כארבעים שקל לעותק – הרי היום זה כמעט המחיר של ספר. חוץ מזה, אתם מוזילים עלויות – מקבלים כסף ללא הוצאות דפוס.
                  כרגע הן האתר שלכם, והן האתר של ארץ אחרת ואקדמות נראים אתרים די חלשים. האיחוד, בתוספת הבלוגים והצילומים, יכולים ליצור מקום די חזק ומעניין. מקום שאולי יימצא לו אפילו אבא גדול יותר – מקור ראשון למשל, עם האתר הגרוע להפליא שלהם, שבת? חוץ מזה, יתכן שגם בית מורשה וקרן אבי חי יראו את הפונטציאל וירצו להשקיע בזה.
                  שוב תודה וחנוכה שמח.

                  אהבתי

                  1. אייל שלום
                    תודה על הרעיון. ודאי אתה רואה שב"דעות", "אקדמות" ו"ארץ אחרת"- יש פירסומים של אלו את אלו. אנחנו משתפים בכך פעולה.
                    ביחס לאתר- גם אתר טוב זה דבר שעולה הרבה כסף. לדעתי זה יעלה יותר מאשר להדפיס. זה דורש גם את עלות הבנייה וגם את עלות העסקת אדם לשם כך.
                    אנשים מוכנים לשלם בשביל לקבל משהו ביד. בודדים ישלמו בשביל לראות מאמרים באינטרנט. איני רוצה לתת כאן דוגמאות לכאלו שניסו לעשות דברים שכאלו ונכשלו כישלון חרוץ.
                    ואגב, אכן "נקודה" ועוד אחרים נבלעו בתוך מקור ראשון. זו אכסנייה נפלאה, אך אסור שתהיה רק אחת כזו לציונות הדתית.

                    קשה למכור מחשבות לאנשים.
                    שמואל

                    אהבתי

  3. שלום.
    א. טענתך, שמושפעת מפייקאז' ומחוקרי חסידות, כי החסידות התאבנה, זקוקה לראיות סוציולוגיות. אמנם החסידות הפכה להיות שמרנית ונורמטיבית, אך אין בכך בכדי להוציא את הממד החוויתי והרוחני. אתה מוזמן לטיש בכל אחת מחצרות החסידות, או לתפילה מיוחדת, או לשבת וכו' לחוות בעצמך רוממות רוח וחיוניות דתית, שנשמרת גם בתוך העולם האורתודוכסי.
    שים לב שהניאו חסידים לא מגיעים מהעולם הזה, כך שאין כאן תחייה של החסידות הישנה, אלא הם מגיעים מציונות הדתית ומהעולם החילוני בעיקר, שהוא קצת איבד את הלחלוחיות הדתית לפני זמן מה (יחד עם האתוס הציוני).
    ב. יש שני (או שלושה?) גוונים של ניאו חסידות – יש את אלו שהשלהבת הרוחנית גורמת להם לשמירה מרובה יותר על המצוות, דקדוקים דתיים רבים יותר (צומות, ותיקין, תפילין של רש"י וכו'). אני מכיר רבים כאלה שהפכו לצדיקים ונורמטיביים הרבה יותר לאחר שהתקדמו בכיוון הניאו-חסידי (לכל היותר פרט לאיחור זמן תפילה). הסוג השני, משתמש בניאו חסידות ככלי חוץ הלכתי והוא יותר ניו אייג'י (גם הראשון במידת מה, לא אתעסק בהגדרות יבשות, הכוונה ברורה). סוג שלישי משתמש בניאו-חסידות ככלי אנטי נורמטיבי או נון-קונפורמי לכתחילה, למשל אוהד אזרחי שהגיב או זגדון שהתמונה של הגרפיטי שלו למעלה
    שלושת הסוגים נבדלים זה מזה במטרות, אורח חיים, מסגרות דתיות מניעים וכו'. יש לדון בכל אחד בנפרד. באומן כולם נפגשים, אבל בשאר השנה איש איש בדרכו (עם ממשקים כמובן)

    אהבתי

    1. שלום,
      א. ודאי שיש תופעות של רוממות רוחנית וכו'. אני לא חולק על כך. יחד עם זאת, יש לא מעט התאבנות של דרכי הפולחן, יש אבדן של התנופה האדירה שהיתה אז, אין חדשנות כפי שהיתה בתחילת ימי התנועה (הרי את הטיש המציאו מתישהו), ולפעמים יש אך ורק הקפדות ולחלוחית – אין (ולפעמים בכוונת מכוון – ראה חב"ד). בנוסף, חלק מהתופעות הרוחניות כיום (למשל ראה מאמריו המעניינים של יהונתן גארב על הרנסנס המיסטי בעולם החרדי בימינו) הם עצמם נאו-חסידיות, בכך שהן במודע שואבות רעיונות ותפיסות מראשית החסידות, ולא ממשיכות מסורת קודמת.

      ב. אתה צודק בהחלט. יש גוונים וכיוונים שונים, וגם אם הם נפגשים בנקודות מסויימות (פיזית באומן, רעיונית ברצון לחידוש החסידות) הם שונים בהרבה קוים אחרים, כמו היחס להלכה כמובן. צריך לעשות סדר, ומי יודע, אולי אצליח יום אחד.

      אהבתי

  4. תודה רבה, תומר, מקרב לב. מאמר חשוב מאד. כמי שבא לנושא מכיוון ברסלב, אני משתדל לדבר עם אלוהים, בייחוד להודות. רק להודות. לא מבקש כלום. רצונו ייעשה ולא רצוני. רק להודות ולפרט. מתוך כך אני מתמלא אהבה ושמחה, שהם החשובים מכל. יש עוד כללי ברסלב איך ידבר ומה יעשה כשמוטרד מבעיה חשובה, פרנסה, בריאות, זיווג וכיו"ב. קיום קשר הכרתי עם אלוהים. וכל המרבה – הרי זה משובח. לא יתלונן, לא יבוא בטענות. לדעתי – 3 דברים יבקש. ראשית – תן לי אמונה, שגם זה לא טריוויאלי. שנית, הכוונה, מה נכון לעשות. שלישית, לקבל את הכוח לבצע מה שנכון. זה הכל. יכול לבקש בשביל אחר, גם לא רצוי. רצונו ייעשה. אגב, בהחלט ענין של אימון, לפרש שיחו עם בורא עולם, ולהבדיל, עם מוהר"ן, או כל העולה בדעתו, לעניות דעתי.
    הרחבתי כאן:
    על חופש האמונה והתפילה – איך ולמי יתפלל הלא – מאמין (והמאמין) ולאיזה צורך – ויליאם ג'יימס, רמב"ם, נחמן מברסלבhttp://cafe.themarker.com/post/2294209/

    אהבתי

  5. תודה תומר, מעניין מאוד.

    נכון שהמתח בין ההלכה המקובעת וההטרונומית לרוחניות האותנטית היא אחת מנקודות היסוד של הניאו-חסידות, לא לחינם אחד ממקורות המפתח של הניאו-חסידות הוא 'מי השילוח' שעסק רבות בקונפליקט הזה, אבל אני לא מסכים עם המסקנה שלך בסוף. ההתחיות הניאו חסידית נמצאת בדרך-כלל דווקא בתוך גבולות ההלכה (אגב, לא נראה לי שיש בעיה הלכתית אמיתית לדבר עם ר' נחמן. היחס לצדיקים כאל חיים גם לאחר מיתתם קיים בהלכה) ופעמים רבות גם מביאה לתהליך של "חזרה בתשובה" לחיים הדתיים וההלכתיים. למשל בדוגמא שהבאת על ההתבודדות, נכון שההתבודדות אינה חלק ממערכת המצוות הנורמטיבית אבל ההתבודדות אמורה גם לשנות את התפילה הרגילה ולהכניס גם בה חיות. בסופו של דבר, לפחות מההכרות שלי, דווקא מתוך הכרת הקונפליקט שבין הצו ההטרונומי לחוויה האותנטית העולם הניאו-חסידי מביא גם, ואפילו בעיקר, להתחיות של העולם הדתי ה"נורמטיבי" של האדם.

    אהבתי

    1. יאיר,
      לא טענתי שהמתח הזה אינו פורה, או באופן דטרמיניסטי הרסני. הוא ודאי יכול להיות פורה. אבל יש בכל זאת לשים לב שהמצוות פעמים רבות מאבדות את מקומן המרכזי ככלי הראשי לעבודת ה' (כאשר עבודה זו מוגדרת כמשהו שאמור להיות אותנטי, חוויתי, מרגש). נכון שיכול להיות שבתום הסיבוב בחוץ נחזור למצוות עם מרץ מחודש, אבל המרכז הוא עדיין המרץ, ולא המצוות – זה מה שיהיה לנו חשוב ביותר. אין כאן את החיבור שהיה בקבלה בין כל דקדוק הלכתי לגורלו של המדקדק וגורל הקוסמוס כולו, לזה התכוונתי.

      אהבתי

  6. לענ"ד בהתחלה היה דגש בחסידות הן על התחדשות בעבודת השם והן על תלמוד תורה ומחויבות בשמירת מצוות. לכן כל הצדיקים מהמגיד ממזריטש ואליך היו גם גאונים בתורה וגם חידשו דרך חדשה בעבודת השם. לקראת מלחמת העולם הראשונה, עקב הפיכת התנועות החסידיות ליותר המוניות, שמו דגש גדול יותר על החויה האישית ופחות על חשבון נפש ומחויבות בכוונה בשמירת מצוות. כתוצאה מכך החסידות התאבנה, וכדי להפיח בחסידות רוח-חיים החסידים החלו להחמיר כמו הליטאים. התוצאה שרוב החסידויות בדורות האחרונים התרחקו מדרכו של הבעש"ט.

    אהבתי

  7. אני חושב שיש כאן "החמצה" מסוימת של הנקודה העיקרית.
    החסידות היא גוון מסוים של תורת הגלות. היא אולי "אתחלתא דגאולה" בהסתכלות מסוימת , אך בשורה תחתונה היא תורה גלותית.
    כבר הרמב"ן כתב כי כל המצוות הנעשות בחו"ל הן בבחינת "הציבי לך ציונים" דהיינו הן משהו על מנת "לשמר את הגחלת" , והן אינן "הדבר" עצמו.
    אנו איננו מכירים יהדות כפי שהתורה התכוונה אליה. התורה התכוונה ליהדות כזו בה יש בית מקדש אחד , כהן גדול אחד , וסנהדרין גדולה אחת , ועם ישראל כולו מסתובב מסביבם.
    היהדות היא קודם כל מיועדת לעם. היא לא דת של יחידים. תורתו של אברהם אבינו היתה ליחידים. בודהיזם היא תורה ליחידים. כנ"ל אפילו נצרות. אבל תורת משה היא דת המיועדת לעם , השוכן על אדמתו.
    בגלות נוצרה יהדות מסורסת. יהדות שקודם כל מתרכזת בפרט ולא בעם. יהדות שהן מבחינת המצוות ,והן מבחינת המחשבה שמאוחוריה שונה לחלוטין מאיך שיהדות צריכה להיראות – גם אליבא דמשה רבינו , וגם אליבא דחכמי המשנה , למשל.
    אני מניח שאם הם היו מגיעים הנה , הם היו מופתעים מהרבה דברים הנאמרים בשמם . .. כנ"ל אם נקפוץ במנהרת הזמן לבית שני או אפילו לבית ראשון , ונראה מה היתה היהדות שם , נקבל הלם לא קטן.
    מבחינה מסוימת , כל עוד היהדות הגלותית שולטת בכיפה ובמחשבה , אי אפשר להתקדם הלאה. רבנים היום לא יכולים אפילו להסתכל על המושג שנקרא "סנהדרין" בצורה רצינית.
    כי אף רב לא יעז היום לדרוש הלכות לפי פסוקים או להכריע במחלוקות של ראשונים ואמוראים , למשל. שלא לדבר על התיחסות באופן רציני לנבואה ודברים מהסוג הזה.
    השמרנות והפחד מלאבד את הקיים – משתקת , ולא מאפשרת ליהדות להתקדם לשלב הבא.
    (זה מזכיר כמובן את הפחד מלעלות לארץ ישראל אצל הציבור החרדי במאה שעברה).
    לפיכך בניין היהדות הוא חורבן המוכר והידוע – חורבן תורת הגלות.
    היהדות בצורתה הנוכחית צריכה "להישבר". על מנת שיתקיים "וישן מפני חדש תוציאו". התהליך שעובר כרגע על העולם הדתי \ החרדי הוא לדעתי תהליך של שבירה.
    אינני מודאג מה"ניאו חסידות" , וממה שראיתי עד עתה אינני חושב שהיא תנועה רצינית : אני חושב שבסך הכל יש שם תופעות שקצת מזכירות שבתאים ופרנקיסטים , או נתינת דרור לכל מיני יצרים. אין שם עדיין אמירה רוחנית יהודית "חזקה" . יש שם קבלה של כל מיני רעיונות מהחוץ מהמזרח ומהעולם המערבי. זוהי לא תורה רוחנית מוסדרת.
    אבל אני כן מצפה לזה שיתחולל סוג של "שבירת הכלים" ביהדות הממוסדת , ושתיווצר אלטרנטיבה רצינית ליהדות הממוסדת : אלטרנטיבה כזאת שתיעזר בנבואה , אלטרנטיבה כזו שתיצור שיטות ודרכים ובית מדרש לדרישת התורה , אלטרנטיבה שתהיה אלטרנטיבה להרבה מערכי העולם המערבי ועוד.

    אהבתי

    1. לדעתי זה לא מקרה שבתורת הגלות קברי צדיקים בא"י נחשבו כמקור חיים, למרות שלפי התורה קברים הם מקום מות וטומאה, כי קברים אלה נתפסים כטהורים מ"טומאת" הגלות שבה חסרה חיות התורה .

      אהבתי

  8. יש "מאמר" מאוד מעניין בים החכמה תשע"ב לגבי התקשרות לצדיקים כולל הצגת הצדדים ההלכתיים השונים לגבי תפילה בזכות הצדיק, הסכנה בחשש ע"ז, בקשה מנשמת הצדיק להתפלל עבור אדם (וההיתרים ההלכתיים בנושא – ראה שדה חמד מערכת ר"ה ועוד…)

    המשפט הזה: "מחד גיסא, איסור דרישה אל המתים, כלומר ההלכה כחוק הטרונומי, לאו דווקא הגיוני, הנכפה עלינו מבחוץ." הוא כנראה לא כל כך מוחלט כפי שכתבת

    אהבתי

    1. אתה צריך לזכור רן, שהמאמר נכתב עבוד "דעות" שהוא מגזין מטעם המיזרוחניקיות השמאלנית הגוועת ואי אפשר לכתוב שם את האמת , כלומר שהאולטרא אורתודקסיה הרדיקלית היא הדבר הכי חם ואופנתי בשטח.

      אהבתי

      1. האולטרא אורתודקסיה הרדיקלית מחממת ומדליקה אש זרה בכתות כמו אלה בבית שמש, שהם הדבר הכי שנוא בשטח.

        אהבתי

        1. אבל בית שמש לא מטרידה אותך, האין זאת?
          מה שמטריד אותך זה שיש עשרות אלפי חילונים שמתחרדים כל שנה בשנה , בלי שישימו לב לקיומה של הבאסטה הפלוראליסטית שלך.
          אני ישבתי שלשום באומן בשולחן אחד עם שיפוצניקים מלוס אנג'לס ועם צוללנים מחופי אוסטרליה והם יבואו עוד.
          אם יורשה לי להתנבא , הם גם יביאו איתם את הילדים שלהם בעוד כמה שנים, כדי להניף אותם לפני הציון לפני גיל שבע.
          אז לפני שאתה מכנה אחרים בשם "כת" או "אש זרה" ובמקום לדמגג על בית שמש , כדאי שתחפש את הבעיות שלך קצת קרוב יותר אליך.

          אהבתי

          1. אני לא פלורליסט. אני אולטרא-מודרניסט. מה שמטריד אותי זה הכיוון האנטי שכלתני ואנטי מודרני של האולטרא-חרדיות. אין לי מוצר מוגמר ואין לי בסטה. נהפוך הוא המוצר שאני רוצה עדיין לא קים בשוק.
            חלק מסוים אולי לא גדול מבין אותם חילונים מצאו באולטרא-חרדיות מקלט מהמודרניות וחלק קטן מהם נדלק באש זרה של פנאטיות אנטי מודרנית ותאגד לכתות.

            אהבתי

            1. ההגדרה "מורדים" נראית לי לא מספיק מדוייקת. נראה לי יותר שרובם לפחות , היו באותו סרט שכלתני שלך ויצאו באמצע מרוב שעמום.

              אהבתי

              1. לדעתי היציאה לא קשורה לשיעמום אלא לרצון לחום, שאין בקטע השכלתני. אני לא אוהב להתעסק באש. אני מבין שהרוב מודע לכללי העיסוק באש ע"י השכל ו\או ע"י מסורת חסידית . תלמיד חכם אמר לי, שרוב ההקפדה ההלכתית של מקובלים ובני עליה חסידיים נועד לא לשמש אמצעי חויתי אלא להפך כאמצעי ביטחון כנגד היסחפות. העיניין שיש מיעוט, שפשוט אסור לתת לו לשחק באש.

                אהבתי

                1. אתה צודק.
                  יש סכנות בעולם הרוחני , אבל הסכנה האמיתית היא לא לחיות בתוכו ולבלות את החיים בתור יאפי פלצן או בורגני מנוון.
                  לכן הוקמה החסידות , כתנועה לערבות הדדית או כרשת ביטחון רוחנית.
                  ההתקשרות לצדיק ולימוד תורת ברסלב אצל תלמידיו הקדושים מאפשרת לנו להתמזג באור בלי להשרף כמו אותו הסנה הבוער ואיננו אוכל.

                  אהבתי

  9. הצדיק יתפלל בעדו… (קצת מקורות להרחיב את הדיון)

    שדי חמד – מערכת ר"ה פ' א' ס"ו
    שו"ת מנחת אליעזר (ח"א סי' פ'ח)
    שו"ת חתם סופר (או"ח) דהאדם אצל חברו כיוון דמצווה לגמול חסד עמו, יכול לעשות כן ולהתפלל עליו ואינו דומה למלאכים דאין להם מצווה להתפלל עליו, וזה שייך גם כן בצדיקים דגם צדיקים הנפטרים מתפללים על החיים.

    עצם העליה לקברי צדיקים

    הרדב"ז (בפירוש הרמב"ם, שופטים, הל' אבל פ"ד ד') כותב: אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם. לכן פלא איך אתה קובע חד משמעית שלשיטת הרמב"ם "הדבר אסור מכל וכל"

    הב"ח לא ממש תמה על המנהג, וז"ל הב"ח (יו"ד סוף סימן רי"ז): ודוקא להשתטח על קברי אבות ולהתפלל לפניו יתברך על כל צרה שלא תבא בזכות אבותיו הנקברים פה וכיוצא בזה, וכבר תוקנו סדר התפילה למשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה.

    הר"ן כותב בספרו (דרשות הר"ן, דרוש שמיני): ולפיכך בהמצאם לנביאים והחסידים בדורות, יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל הנמוכים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עימהם. ולא בחייהם בלבד כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן רואיים להמצא השפע שם, בצד מן הצדדים, כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוקי, עדיין נשאר בהם מן מהמעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל (סוטה ל"ד) שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלוקי.

    בעניין צורת התפילה המותרת

    המהרי"ל כותב (מנהגים – הלכות תענית י"ח): והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש מאת השם יתברך שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר תנצב"ה.

    הקב הישר כותב (פרק ע"א): "ויבא עד חברון" ופירש רש"י, "מלמד שהלך כלב על קברי האבות להתפלל שם שיהיה ניצול מעצת מרגלים". ומכאן נתפשט המנהג יפה שבישראל שאנחנו הולכים על קברי אבות להתפלל ביום שמת בו אביו או אמו, ואף אם הוא במקום אחר באותו הפעם ביארצייט ואינו במקום ששוכב שם אביו או אמו מכל מקום כשהולך על שאר קברי ישראל להתפלל מ"מ מתעוררים כל הנשמות שבגן עדן באותה התפלה וסדנא דארעא חד הוא, שהקב"ה גזר כן להיות נפשות הצדיקים מצויין על הקברות לטובת ישראל שיהיו שומעין לתחינות ותפלות ישראל הבאים להתפלל על הקברות, וכל מי שיש לו איזה צער יבא אל קברי אבותיו או שאר קברות ויודיע צערו להנפשות כי בעת שהנשמות ונפשות שומעין תפלתן של החיים המתפללין על צערו אז עולין לרוחות שבגו עדו והרוחות עולין אל חדרי גן עדן אשר שם נשמות הקדושות ומעוררין האבות שבארץ ישראל ושם משתחווים לפני כסא הכבוד ומתפללין על החיים.

    ר' יהודא החסיד כותב (ספר חסידים אות ת"נ): ברזילי הגלעדי אמר (ש"ב י"ט ל"ח) אמות בעירי, כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם, ומבקשין על נשמתן טובה, ומטיבין להם באותו עולם. וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים, וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות.

    הפרי מגדים כותב (באשל אברהם או"ח תקפ"א ס"ק ט"ז): ובסידור מענה לשון יש תפילות מה שאומרים הקברים משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שימליץ טוב בעדנו.

    המהר"ם שיק כותב בספרו (או"ח רצ"ג): כשבאים החיים בעת צרה על קבר המתים, לומר שאין להם ישועה אם לא ירחמו עליהם מן השמים. בוודאי המתים מצטערים טפי, וא"כ אתי שפיר, דאם זכותם הוא כדאי שאינם ראויים לעונש שיצטערו מרחם ה' בזכותם. ועל דרך זה שפיר מובן תפילת אחרים בעד אדם, שהפעולה הוא גם כן על דעת זה שעל ידי הצדיק המצטער בצרת אחרים מרחם ה' עליהם… אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו. ועל ידי זה בצערם יהיה תשועה לו שבזכותם ירחם ה'. ועל כן אין לנו מקום לאסור תפלה זו.

    המנחת אלעזר ממונקאטש כותב בספרו (שו"ת מנחת אלעזר חלק א' סימן ס"ח): הרי דצריך להודיע לנפשות הצדיקים על קבריהם כדי שיתפללו בעדנו ואין בזה ח"ו משום ודורש אל המתים… אלא ודאי כונת המהרי"ל דלא ישום מגמתו שהמת יושיעו באיזה כח, דזהו בודאי עון פלילי, וכשמבקש מהמת שימליץ טוב בעדו להש"י בשמי מעלה בודאי גם המהרי"ל מודה דאין חשש בע"כ… בהא נחיתנא בהא סליקנא שאין חשש איסור (ודורש אל המתים) וכמו שביארנו לעיל מדברי חז"ל בש"ס הרבה פעמים ודלא כס' חיי אדם וס' ארץ חמדה שהחמירו בזה. ואדרבא מצוה איכא כנ"ל. ומחיה חיים יתן לנו חיים ארוכים וטובים וישמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום, וזכות הקדושים אשר בארץ יגן עלינו בכל משאלותינו.

    בספרו של ר' חיים מוולוזין כתוב (עץ החיים – שיחות ושמועות קל"ב): פעם נשתטח (ר' חיים מוולוזין) על קבר הגר"א ועל קבר אחיו ר' זלמן וכסה ראשו ואמר לתלמידיו שאלמלא היה בוש היה מדבר עם אחיו ר' זלמן כדבר איש אל אחיו.

    האם השתטחות ותפילה על קברי צדיקים נכללים בגדר "דורש אל המתים"?

    כתוב בשו"ע יורה דעה סימן קע"ט סעיף י"ג: "דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה", וכך הוא בגמרא ורמב"ם ובכל הפוסקים.

    דיבור עם הצדיקים על קברם הוא מנהג פשוט בכל ישראל מדורי דורות. עוד במדרשי חז"ל מובא שהיו מדברים עם האבות על קבריהם ומבקשים מהם להתפלל על ישראל. וכן הביא הפרי מגדים בסימן תקפ"א שאין שום חשש במנהג הזה.

    כתב הרב הקדוש רבי אברהם אזולאי זי"ע (סבו של החיד"א) בספר חסד לאברהם [מעין ד´ נהר כ"ב]:
    "ויכול לקשור נפשו בהיותו בגשם בנפש הצדיק, וזה בהיותו שופך נפשו על קבר הצדיק, ומדבק נפש בנפש ומדבר עם נפש הצדיק ומודיעו, והנפש יעורר שאר הנפשות, וענין זה נתאמת אצלנו שהיה בזמננו זה, גם העידו מגידי אמת על האר"י זלל"ה ועל תלמידיו"

    ואכן כך כתב רבי חיים ויטאל זי"ע על רבו האריז"ל זי"ע [שער הגלגולים הקדמה ל"ז]:
    "וכבר הודעתיך כי הוא היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים, בכל מקום ובכל זמן, ומכל שכן בהיותו על קבריהם, ששם נפשותיהם עומדות כנודע, גם מרחוק עיניו יביטו בנפש הצדיק העומד על הקבר שלו, ועי"ז היה יודע קבר כל צדיק וצדיק, והיה מדבר עמהם"

    וראה דבר פלא שכתב רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א זי"ע בספר שם הגדולים [חלק גדולים מערכת א´ אות קצ"ט] מעשה מופלא שהעתיק מכתב יד רבי חיים ויטאל בעצמו, אשר העתיק מדברי רבי יהודה בן רבינו הרא"ש:

    "ודע שמצאתי במגילת סתריו של רבינו מהרח"ו ז"ל מטהרת ידו הקדש ממש וז"ל:
    זה מצאתי באגרת רבינו יהודה בן הרא"ש אחי רבינו יעקב בעל הטורים ולא העתקתיה כולה וז"ל:
    ולפי שיצאתי קטן מאשכנז לא השגתי לשמוע מעשיהם רק מעט מזער אבל שמעתי מא"א ז"ל ומאחות זקנתי ז"ל אשר ספרו לי כי זקני ה"ר יחיאל ז"ל נולד בשנת תתק"ע ובהיותו בן ט"ז שנה היה לו חבר נאמן בישיבה ושמו ה"ר שלמה הכהן ז"ל וכרתו ברית יחד שכל אחד מהם יהיה לו חלק עם חבירו בכל מצותיהם ומעשיהם. ויהי בליל יום הכפורים כבתה נר של שעוה של ה"ר יחיאל אשר שם בבית הכנסת, כי כן מנהג האשכנזים להוליך נר שעוה שתדליק כל הלילה וכל היום, וכיון שראה שכבה נרו נתירא מאד ובחול המועד נפטר. והי´ מנהג של אשכנז שהיו מניחין ארון של מת על אבן גדולה סמוך לבית הקברות ופותחין הארון לראות אם מחמת טלטול נתעקם המת תוך הארון או אם הוא ישר. וקרב ה"ר שלמה הכהן זצ"ל אצל ארבע אמותיו ובכה בקול רם ואמר בפני כל הקהלות אני מזכיר לר´ יחיאל גבירי וחבירי לפניכם שיזכור מהברית שכרת עמדי, ואז התחיל ה"ר יחיאל לשחק בתוך הארון וראוהו כל הקהל. ויהי היום אחרי מותו ימים וה"ר שלמה יושב ולומד בבית המדרש ביום וירא את ה"ר יחיאל יושב אליו וקורא עמו בהלכה ושאל לו מענינו ואמר לו כי הוא בגן עדן בטוב מאד ושהיה לו כסא מוכן לעצמו בין כל חסידי הדור. וא"ל ה"ר שלמה אנא אדוני בעל בריתי תמה אני אם יש לך רשות להתראות לבני אדם, ויען לו ויאמר דע לך כי יש לי רשות לילך לביתי כבתחלה אלא שאיני רוצה שמא יאמרו כמה מתגאה עצמו צדיק זה יותר מכל הצדיקים שבגן עדן. ויהי כששה חדשים אחר זה ולאחר פטירתו בליל שבת בחצי הלילה נראה לאשתו בהקיץ ואמר לה ומה את עושה הנה מהרי וקומי וקחי בניך ובנותיך והוציאם מהרה מהמקום הזה כי מחר יהרגו כל היהודים אשר במקום הזה וכן נגזר על כל הסביבות והתפללנו עליהם ונתקבלה תפלתנו חוץ מעל המקום הזה. ותקם ותעש כן וחזרה להציל את אשר לה אחר אשר הוציאה משם לא"א ז"ל ולאחריו, וכולם יצאו בליל שבת א"א ז"ל ואחיו ה"ר חיים ז"ל והיא וששה אחיות וכו´. זה לקטתי מהאגרת הנזכר ואשר כתב לבניו ודלגתי בה וקצרתי הלשון, עכ"ל רבינו מהרח"ו זצ"ל מכתיבת ידו יד הקדש עצמו".

    וממשיך החיד"א וכותב דברים יסודיים הנוגעים לעניננו:
    "רק זה אומר כי כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיהאר"ה אצל קברות הצדיקים ואין לקרות ק"ש או להתפלל תוך ד´ אמות של מת או בבית הקברות כמ"ש בא"ח סי´ ע"א ולהרמב"ם לא יצא אף בדיעבד.
    וכיוצא בזה הייתי תמיה על מ"ש בספר עמק המלך דאאע"ה השלים מנין וכן על מעשה שעשה רבינו האר"י זצ"ל בבהכ"נ וכיוצא.
    עד שמצאתי בספר חסידים תתשכ"ט שכתב רבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין ופוטר ב"ב מקידוש כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות עכ"ד".

    ומובא בספר נפש החיים בהוצאה החדשה שרבי חיים מוולאז´ין תלמיד הגר"א אמר לתלמידו שאם לא היה מתבייש היה מדבר על קבר אחיו הצדיק רבי זלמלה כאילו הוא בחיים חיותו.

    וכן מובא בספר "מוח ולב" על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבקבר רחל היה מדבר עם רחל אמנו.

    אהבתי

  10. ציטוט:
    "האם תקום עוד מסגרת מיסטית יהודית, דוגמת הקבלה, שתוכל לנתב את יצר הרוחני בראש ובראשונה דרך המצוות? האם תיתכן חזרה לאתוס שבו כל מצווה ודקדוק מצווה משפיע על היקום כולו, ואף על האלוהות עצמה? רק מסגרת תיאולוגית מסוג זה יכולה להטעין את המצוות עצמן באש רוחנית, דבר שיאפשר לראות אותן – וחשוב מזה, לחוות אותן – כחלק אינטגרלי מהדרך הרוחנית. לשם כך יש צורך לא בנאו-חסידות, אלא בנאו-קבלה, ולא מהסוג ששרה עליו מדונה".

    ובכן, כמדומני שזהו בדיוק הקו הרוחני שמוביל הרב המקובל מרדכי שיינברגר, תלמידו וחתנו של הרב ברנדוויין שהיה תלמידו המובהק של "בעל הסולם".

    אהבתי

  11. הטענת את דקדוקי מיצוות ומינהגים גלותיים באש רוחנית זרה, תחמיר את הניתוק בין עולמו החומרי של הקב"ה ובין ההלכה, שהיא ישום התורה בעולם הזה.

    אהבתי

  12. המגמה הנאו-שבתאית לא מתחברת למספר תכונות וחידושים, שאיפיינו החסידות בראשיתה ונזנחו בקיפאונה:
    יחס חיובי לקיום התורה ועבודת האל בגשמיות.
    יחס חיובי ופניה לכל שכבות העם. בתחילתה חלק מראשי החסידות לא רק פנו להמוני העם אלא גם למשכילים, דוגמאות: שמחה בונם מפשיסחה ורבי נחמן שישב באומן המשכילית.
    השאיפה לגאולת עם ישראל.

    אהבתי

  13. לכל המספידים – בברסלב בוערת אש.
    החסידות לא סיימה את תפקידה. אולי היא ממש מתחילה אותו.

    יש תורה ויש הלכה ויש אור אינסוף. ויש צדיק שמצמצם את האור. ויש עבודה פנימית.
    המון עבודה פנימית. ויש פשטות – בעזרת השם.
    ויש שברון לב. ויש הכרה במקום שאנחנו נמצאים בו. נפשות רצוצות עם חיבור גבוה.
    מתוך המקום שבו אתה רואה את החסרון האינסופי שלך אתה נפתח לקבל את כולם ורואה גם את היופי וגם את הכאב בכל אחד.

    אהבתי

  14. מה התשובה שהנסיעה לאומן יכולה לתת להיתנגשות בין העולם האולטרה-מודרני בישראל להלכה טרום-מודרנית גלותית?

    אהבתי

  15. שתי נקודות:
    אסתכן בעליהום תחת סיסמאות "בלי פוליטיקה", אבל אחד הזרמים הנאו-יהודיים המשמעותיים ביותר בדור האחרון הוא הדתיות המתנחלית (ואפשר לכבס מילים רבות לאותו תיאור- חרד"ל, משיחיות א"י, קידוש הארץ, ציונות דתית ועוד ועוד) וקשה לי לקרוא מאמר על הנאו-חסידות ועל "החוויה הרוחנית החדשה" שלא מתייחס לזה.
    הדבר הנוסף הוא המתח בין הרפורמה לאורתודוקסיה, שלמרות שבארץ הוא לא קיים כמעט (המתח בין החילוניות לאורתודוקסיה, שעשוי היה להחליף אותו, הפך להתרפסות פחות או יותר לאורך כל הקו), הוא אחד הצירים החשובים ביותר להבנה של תהליכי התקדמות והתפתחות בתוך הארותודוקסיה. אי אפשר לדבר על המתח שבין החוויה הרוחנית הפנימית לבין ההלכה הפסוקה שלכאורה אוסרת את החוויה, בלי להתייחס לעובדה שבן דוד לא רחוק שלך מצא דרך יצירתית להפיג את המתח הזה על ידי שינוי ההלכה (או פירוש יצירתי במיוחד לאותה ההלכה). בנוסף, צריך להזכיר את המקרים בהם החוויה הרוחנית דורשת המנעות (מרצון) ממה שההלכה מכירה בו כמותר ותקין (ולא, אני לא מדבר על סגפנות). זכורה לי מלפני שנים רבות שיחה עם ידידה (שלימים הפכה לרבה) שטענה שהכיוון אליו הכשרות צריכה ללכת הוא צמחונות- אני בטוח שיהיה מי שיצליח לבנות את המסגרת הפרשנית להצדיק את זה מתוך התורה.

    אהבתי

    1. כבר הרב הנזיר היה צימחוני.
      ברור שיחידי סגולה עוד מימי קדם מקבלים עליהם הנהגות שמעבר להלכה. אין פסול בכך שיהודים ימצאו את סיפוקם הרוחני האינדיבידואלי בדרכים שאינן חובה הלכתיות כמו: תיקוני חצות, מדיטציות, התבודדויות, התבוננויות בבריאה … . לדעתי מוזר מאוד שהלכה כללית תתאים לחיפוש רוחני אינדיבידואלי .

      אהבתי

    2. ליאור שלום,
      ראשית, אתה צודק מאוד בעניין הנאו-חסידות מעבר לקו הירוק. כל אותם נערי גבעות אוהבי מרחבים ושדות החיים חיים אקולוגיים ומזמרים קרליבך – ודאי. הוסף לזה את אחד מרבותיהם, הרב גינזבורג, על הפרשנות שלו לחסידות, וכבר בכלל אין ספק. אבל מה, אי אפשר הכל במאמר קצר אחד.

      לגבי הבן דוד – מי? מה? אני לא מצליח להבין. תן סיטואציה ברורה וראשי תיבות.

      אהבתי

  16. הצד השני של המטבע.
    הלכה, שמיועדת בעיקרון לעם שלם ולא למחפשים רוחניים, לא יכולה לדרוש מאנשי חול דרישות של בני אדם עם מודעות אמונית חזקה. הבעיה הזו מחריפה והולכת. בניגוד למצב בחברה היהודית המסורתית, שלפני קבלת צפת ותחילת העת החדשה, שמירת ההלכה האורתודוקסית כיום דורשת מודעות אמונית חזקה.
    דוגמאות:
    התפילות, שתחילה היו דרך רוחנית אינדיבידואלית, התפתחו מאז החורבן לתפילות קבע הלכתית ארוכה ומלאות חזרות.
    להלכות השבת, ששיחררו מעמל כפיים, נוספו איסורי ההנאה מהשימוש בטכנולוגיות שהפחיתו את עמל הכפיים.

    אהבתי

    1. נו, ניאו חסידות למין הגברי כפי שגם אפשר להתרשם משמותיהם של המגיבים כאן.
      ככה ייעשה למי שחושב שהחסידות היתה 'תגובה יהודית הולמת לנאורות ולהשכלה'.

      אהבתי

  17. עבימים אלה הוגשה עבודת דוקטורט בנושא:
    החסידות כריפוי בעיסוק

    פרטים ועבודות אקדמיות באתר:
    http://www.hamoshi@walla.com
    המושיע האקדמי – אתר לגיבוש וסיוע בהכנת עבודות אקדמיות

    אהבתי

  18. מדהים לקרוא מאמר בסגנון עכשווי , שנכתב באיחור אופנתי של ארבעים שנה.
    נאו חסידות הוא זרם ספרותי בעיקר, שעסק בנוסטלגיה להיבטים מסויימים של יהדות אירופה המושמדת ולקחו בו חלק אושיות תרבותיות כמו עגנון, הזז ומרטין בובר.
    גם פנחס שדה עשה שם עבודה ראויה לציון , אבל בסך הכל, נאו חסידות זה משהו שהלך לעולמו אולי אפילו לפני סוף שנות השבעים.

    אין , ולא היה שום קשר בין הנאו חסידות , לבין המוטציה האמריקאית שמכונה "היהדות המתחדשת" של הרב זלמן שכטר , שהיא ניסיון ליצור היפיות יהודית. גם היא די עתיקה, עניין של שלושים שנה ובכל אופן , קשה לחוות עליה דעה כי היא כל כך אמריקאית וכל כך שונה מכל קונספציה יהודית בארץ.

    בין שתי אלו, אין קשר, אבל יש עוד איזשהו מכנה משותף , כיוון שהן ניסו לזקק מתוך המסורת החסידית מאפיינים חברתיים ומוסריים. לעומתן לניו אייג' של שנות התשעים הוא מין קוקטייל של פרקטיקות איזוטריות שהמקור שלהן מתחלף ולא ממש ברור. ניתן למצוא שם מוטיבים אינדיאניים לצד , קישקושים פסאודו בודהיסטים וציטוטים של הבעש"ט , כולם מעורבבים יחדיו ומוגשים במחיר מופקע לבורגניות משועממות. אין לניו אייג' ולא היה לו , שום אספקט חברתי, ולמען האמת, הוא סוג של בידור.

    מה שבאמת קורה בשטח, זה שהתיאוריה של פייקאז' מתה עשרות שנים לפניו, כשהחסידות המאורגנת הצליחה להתייצב מבחינה חברתית וכלכלית. מה שפייקאז' לא ידע ולא ניבא ,זו התסיסה הדתית והרוחנית ששוטפת את החסידות בעשר השנים האחרונות.
    מדובר בעיקר בזרימה תת קרקעית שמתאפיינת בעיקר בבודדים מתוך החצרות הגדולות שמתחילים לעסוק בקבלה או בתורת ברסלב ובמקרים קיצוניים , אף נוטשים את חסידויות הבית שלהם .
    המנהיג הבולט של הזרם הזה הוא הרב אברהם צבי קלוגר שליט"א ויש גם כמה אחרים שפועלים כרגע בשטח ויוצרים תהודה מטרידה בתוך הרחוב החרדי חסידי ואולי גם באקדמיה ישמעו עליהם עד שנת 2030.
    הזרם הזה שצריך לקרוא לו "חסידות מתחדשת", הוא בעל מחוייבות מוחלטת להלכה האולטרא אורתודוקסית, אבל הוא מחליף את הסמכות התיאולוגית של האדמו"ר במנהיגות צעירה ויצירתית שיש אצלה יותר משקל לעבודה הרוחנית של הפרט (דברים בסגנון ההתבודדות הברסלבית). בזה היא דווקא קרובה לניו אייג', למרות שהיא הרבה יותר מחייבת ומסודרת ממנו.
    למיטב ידיעתי, לחסידות המתחדשת, ישנה מעט מאוד השפעה מחוץ לציוויליזציה החסידית המסורתית, אולי היא קצת מדגדגת את החרד"ל. אני בספק עם חילוניים בכלל שמעו עליה. כרגע הטרמינולוגיה שלה מאוד רחוקה מלהיות קרובה למחפש הרוחני החילוני.
    אולי גם זה יגיע.

    אהבתי

    1. דרול – ברוך שובך לארץ הקודש.
      תענוג לקרוא את התגובות שלך… דרך אגב – קראת את ייחוד ההתבודדות של הרב קלוגר?
      תומר – אני כבר חודשיים רוצה לשלוח לך מייל עם המלצה חמה על "יחוד ההתבודדות" של הרב קלוגר, אז אנצל במה זאת להמליץ על הספר לך ולכל החברים.

      חנוכה שמח!!!!!!!

      אהבתי

      1. ברוכים הנמצאים, השם עימכם.
        לא קראתי את הספר של הרב, אבל שוחחתי עימו בעניין. אני גם אשמח לעיין בספר כשהדבר יסתייע.

        חנוכה שמח.

        אהבתי

        1. יש לו עוד ספרים כמו נזר ישראל העמוק או קרבה אל נפשי – הנפשי :)
          אבל ייחוד ההתבודדות – אני משער שתהנה ממנו. לא אתפלא אם תכתוב עליו.

          אהבתי

  19. מאמר מעניין, תודה.

    בכל אופן, הערה אחת (מני רבות שעלו בדעתי בזמן הקריאה):
    מבחינה רעיונית רואים בחסידות את אותו מתח בין "הלכה אובייקטיבית" ובין "עבודת ה' אינדיבידואלית", וכבר העיר אחד המגיבים שלא לשווא 'מי השילוח' זוכה לפופולריות רבה עקב עיסוקו הנרחב במתח זה.
    אמנם, כידוע לכולנו, מה שקבע לאורך ההיסטוריה מי יישאר תחת כנפי היהדות ומי ימצא עצמו בחוץ לא היה תלוי באמונות ודעות, כי אם בפרקטיקה (בניגוד גמור לנצרות, למשל). ובנושא זה, החסידות לא התעלמה משום הלכה לאורך מאתיים וחמישים שנותיה, אולי למעט זמן תפילה (וגם זה רק בחב"ד ובחלק מהפלג הפולני של פרשיסחא). סיפורים זה יפה, והנער עם החליל באמת משמעותי בכדי להציב את עבודת ה' מעל ההלכה, אבל בפועל לא הסתובבו חסידים עם כלי נגינה בבתי הכנסת של מזרח אירופה בימים הנוראים (וזה אפילו בקושי איסור דרבנן, שלפי התוספות בביצה לכאורה היום יש להתיר נגינה בשבת ובמועד). כלומר, המתח בין ההלכה הפסוקה והמעשה של היחיד קיים מאד בתיאוריה, אך בפועל אין לו כמעט ביטוי מוחשי, ועיקר עבודת החסידות היה לחדש את עבודת ה' בתוך מסגרות ההלכה, אם מרצון ואם מכפייה (הגר"א), ולטעמי זהו גם מה ששמר את החסידות בתוך כנפי היהדות (לשמחתי הרבה. ולא שאני יודע בהכרח מה היה קורה אם המציאות הייתה אחרת, אבל השבתאות והפרנקיזם יוכיחו).
    לכן קשה להשוות את ראשית החסידות ואת מה שאתה מכנה ה'נאו-חסידות', ולו מהסיבה הפעוטה הזו.

    אהבתי

    1. שלמה,
      לא השוותי את ראשית החסידות לנאו-חסידות. בדיוק להפך: טענתי שהנאו-חסידות לוקחת אלמנטים מראשית החסידות ועושה איתם כל מני דברים שלא התכוונו אליהם במקור.

      אהבתי

  20. לתומר-חיפוש אינדיבדואלי של האמת האישית שלי בהתקרבות אל אלוהים,המאגדת בתוכה התנגדות מוקדמת לקבלת תכתיב כזה או אחר מגורם חיצוני-אינה חיפוש אמת כלל ועיקר.יש חיפוש אמת באשר היא ויש חיפוש האמת שלי-שני דברים מנוגדים לחלוטין

    חיפוש האמת באשר היא- אין לו חוקים,כללים,נטיות ,השקפות מוקדמות או דעות.המחפש אמת באשר היא מחפש אותה מכל כיוון אפשרי-חיצוני או אינדבדואלי.

    חיפוש אמת אינדבדואלית שלי-ממילא כפוף לטבעים שלי,ליצרים שלי,לנוחויות שלי.חיפוש כזה אינו חיפוש אמיתי כי יש לו הלכות משלו,יש לו חוקים וכללים אפריורים.הוא מוגבל למה שאני מרגיש,הוא מוכתב על ידי רגשות מזדמנים,על ידי חושים,מצבי רוח,אינטואיציות משתנות וגחמות פרועות והפכפכות.חיפוש אמת שמתאימה לי -אינו חיפוש אמת כלל אלא חיפוש ווליום להרגעת המצפון והנפש במחיר משתלם.

    חזל אמרו על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם-"שלא תעשה ליבך אלילך "-עוד הם אמרו "צדיקים ליבם ברשותם ,רשעים ברשות ליבם ".היומרנות האנושית לחשוב כי הוא יודע לזהות את האמת המוחלטת והאבסולוטית דרך רגשותיו,מצפונו ונטיותיו היא עבודת אלילים של ממש,אדם הופך את הכרתו,רגשותיו ומחשבותיו לאובייקט אלוהי שאין להרהר אחריו.התורה טוענת שאדם מורכב מטוב ורע ,רק אדם קדוש שביטל את יצרו הרע והפך אותו ליצר הטוב יכול להקשיב לליבו,כי רבי נחמן אומר שדברי הלב ומחשבותיו זה ממש רוח הקודש ,אצל אדם מרומם ונשגב מכל גשמיות אנוכיות והרגשה עצמית.אצל רוב בני האדם הרע מעורב לחלוטין עם הטוב.אדם לא יודע לזהות מי חושב ,מדבר ופועל מתוכו,האם הוא עצמו ויצרו הטוב או כוחות היצר הרע והקליפות שמתדמים לו כהוא עצמו..ולכן אין שום ערך להקשבה העצמית כערך טוטאלי,כחזות הכל..

    אבקש את תגובתך המהירה כי יש לי עוד נקודות חשובות להעלות פה

    אהבתי

  21. לתומר-אגב גם ההפך הוא הנכון.חיפוש אמת דווקא ורק מגורם חיצוני דינו כחיפוש כזה דווקא ורק דרך עצמי .כי לחיפוש אמת אין חוקים וכללים נקודה !.כל כלל או השקפה מוקדמת שדרכה מחפשים את האמת וההתקרבות לבורא הופכת את החיפוש למוגבל ,צר ומזויף

    1.גם הקבלה וגם החסידות בעצם דוגלות ברעיון דומה-התורה והמצוות הם לא משהו חיצוני לאדם,המנותק מהאינדיבדואל ומנשמתו הפנימית.כל מצווה והלכה קשורה לחלק אחר מנשמת האדם.על ידי המצוות אדם מתקן את תר"יג חלקי נפשו,רוחו ונשמתו,שהם מקבילים כמובן לתר"יג המצוות עשה ולא תעשה,כלומר-ההכתבה החיצונית והשעבוד החיצוני לתורה באה בעצם כדי שאדם יגלה את נפשו רוחו ונשמתו .כל עבירה מרחיקה מהאדם את חלקי נשמתו וכל מצווה והוספת קדושה מחזירה לו אותם.

    הבעל שם טוב ותלמידיו,ובפרט רבי נחמן ,גילו שהדרך לתקן את נפשו של האדם עוברת דרך עבודת השם אינדבדואלית כמו התבודדות למשל.הם לא ביטלו את תפילת השמונה עשרה אלא הוסיפו את ההתבודדות לצידה,כדבר משלים.בתפילת 18 עצמה כל אות וכל מילה ומשפט שייכים לנפש ,רוח ונשמה של כל אחד מאיתנו,כלומר טמון בכל מילה ואות אורות רוחניים נשגבים,ואם אדם מתפלל לאט,תוך כדי ניגון אותם אותיות הוא מקבל הארה רוחנית אישית עצומה,את התפילה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה שהיו נביאים בחלקם,וברוח קודשם הכניסו הארה רוחנית עצומה בתפילת18 -למי שמתפלל אותה נכון.

    2.לגבי גדרי קדושה ואיסור שמיעת קול אישה מזמרת וכדומה-האיסורים,ההגבלות והגדרים בהלכה לא נובעים חס ושלום מהסתכלות על האישה כטמאה.ממש לא.אלא מהסתכלות על כל אחד מאיתנו,ובפרט הזכרים כמלאים ביצר הרע,מוקפים ברוחות טומאה מסביבנו,רוחות הטומאה האלה באו לעולם כתוצאה מחטא אדם הראשון,ולכן לפני החטא כשכללל לא היה יצר רע בעולם יכלו להסתובב ערומים,כמו ילדים טהורים ,ללא תאווה.

    התורה ירדה לנבכי הנפש הטבעית-בהמית של האדם כדי להזהיר אותו מכל הדברים הגדולים והקטנים שעלולים לעורר אצלו את יצר התאוווה המיני.התורה מתייחסת לצד המיני שבנו כעובדה.היא בהחלט מודעת אליו ולכן היא מזהירה אותנו מהשתלטות חלק זה עלינו על ידי גדרים רבים.הווי אומר-זה שהתורה מרבה לאסור ולגדור בענין יחסים בין איש לאישה אינה מפני שהתורה תופסת אותנו עצמנו,בהוויתנו הפנימית ,במהותנו העצמית-רוחנית ,כחפץ מיני-בדיוק להפך,בגלל שהתורה רואה בנו מהות רוחנית,אלוקית,מהות של קדושה של נזר הבריאה,בין איש ובין אישה -המשולה בתורת החסידות והקבלה לשכינה הקדושה-לכן היא אוסרת עלינו להשחית ,להשפיל ולרדד את החלק הפנימי שלנו על ידי חשיפה מסוכנת לחלק החיצוני הבהמי.

    לומר שגדרי וחוקי הצניעותהמרובים מתייחסים אל האישה כאובייקט מיני זה בדיוק כמו לטעון כלפי כל חוק אנושי מודרני אוניברסלי האוסר באופן כללי על מעשי שידול,אינוס ,וכיוצא בהם-שעצם כתיבת החוק ועצם הימצאות החוק הופך את בני האדם בעיני המחוקק לאובייקטים
    מיניים .או שכל חוק אנושי אוניברסלי האוסר על רצח,איום ברצח או אלימות – בעצם ניסוחו וכתיבתו מתייחס הוא אל בני אנוש כחיות פראיות משולחות רסן

    אלא וודאי שטיעון זה משולל כל הגיון ,שהרי החוק לא בא לחלק לנו ציונים או לבצע החפצה של האדם או או להגדיר או להצהיר דבר זה או אחר,הוא רק בא להזהיר אותנו מפני השלטת יצרינו הטבעיים שהאנושות כולה מודעת להם ומודה בהם ללא כל חולק בדבר.אלא שבעוד שבחוק האנושי רק הטרדה מינית וגרורותיה אסורות-על פי התורה אפילו הסתכלות בעלמא על אשת איש לשם תאווה היא חמורה עד מאוד,כל שכן נגיעה לשם הנאה.על פי התורה מחשבה של זנות אפילו על פנויה אסורה לחלוטין-לפי רוב הראשונים היא איסור תורה.וממילא באופן טבעי הגדרים חייבים להיות מיושמים במעגלים הרבה יותר חיצוניים ורחבים מאשר בחוק האנושי.
    העיקרון הוא בדיוק אותו עיקרון,כל דבר שהמוסר האוניברסלי-טבעי רואה בו באופן מוחלט כדבר שלילי כמו אונס למשל,הוא לא אוסר רק את הדבר עצמו אלא מרחיב מסביבו את גבולות האיסור-אסור לפתות ,לרצות,לשדל,להטריד מינית,להעיר הערה המשתמעת כרמז מיני ,לגעת בנגיעה קלה ,ממש כמו אותם גדרות,חומרות וסייגים שהתורה מטילה על מה שהיא רואה באופן אבסולוטי כשלילי !!!!

    ההבדל היחיד הוא בכמות האמיתות האבסולוטיות שרואה התורה לבין אלו של המוסר האנושי הטובעי
    מחכה לתגובתך

    אהבתי

    1. אני מתקשה מאוד לראות את ההבדל בין "לראות את האישה כטמאה" לבין לראות את הזכרים מוקפים ביצרים רעים , בטומאות וברוחות רעות.
      עכשיו , לפני שאתה קופץ , חכה.
      ברור לי ששנו הבדל טכני , במקרה אחד , האישה טמאה ובמקרה השני הזכר טמא או מוקף בטומאה שזה לעיננינו היינו הך.
      אבל הקונספציה היא אותה קונספציה , אתה נתקל בטומאה בכל מקום וממהר מאוד להדיר אותה או להתהדר ממנה.
      כיוון שהטומאה היא עניין כל כך מצוי, אזי ההתעסקות בלהמנע ממנה , הופכת להיות עניין מאוד מרכזי בחיי היום יום . כאן , אתה הופך להיות עבד לצורך שלך להתרחק מהטומאה, ובסופו של יום אתה הופך להיות נשלט על ידי הטומאה הזו.

      אהבתי

  22. תומר,סליחה על האריכות וההתפלספות אבל יש לי הרבה מה לומר-אנא קרא במתינות ובסבלנות.

    במאמר למעלה אתה מתנסח בערך כך " איסור דרישה אל המתים,כחוק הנכפה עלינו מבחוץ ,לאו דווקא הגיוני "-הרשה לי להתעכב על הסיפא שלך.להגיון הטבעי והמוגבל שלנו אין כלל יחס אל דברים רוחניים במונחים של הגיוני -רציונלי או לא הגיוני ולא רציונלי.כיוון שההגיון השכלתני שלנו כלל לא תופס דברים רוחנים באופן מוחשי ושכלי.אי אפשר לומר על שום ענין רוחני שהוא לא הגיוני ממש כמו שאי אפשר להגדירו כהגיוני.כאן בדיוק תופסת האמונה את מקומה-האמונה היא סוג של הכרה רוחנית המגיעה כתוצאה מהארה רוחנית סובייקטיבית ,אישית וחוויתית.

    למעשה ,בתוך הרציונל שלנו היבש והצר,ישנו חלק אימננטי ומשמעותי שרואה באי רציונלי-דבר הגיוני ורציונלי.כלומר,חלק מהרציונליות שלנו היא לשער ולהעריך שישנם הרבה מאוד גורמים רוחניים שונים ומשונים שמשפיעים על עולמנו ,למרות שהם לא נתפסים בחושינו כלל .כלומר-זה מאוד רציונלי והגיוני לחפש את האמת המוחלטת שמעבר ומעל הרציונליות שלנו

    פה באה היהדות וטוענת שהבסיס האמוני שלה הוא בסיס רציונלי מובהק-כלומר התגלות המונית של האל להמוני אדם.אבל לא על נקודה זו באתי להתעכב וללהג פה

    2.לגבי החסידות והניאו חסידות-בעיני,החסידות היא השילוב המושלם .היא מכניסה את עבודת השם האישית,האקספרימנטלית והפרסונלית בתוך מסגרת של עבודת השם על בסיס אמוני,אובייקטיבי וקונפורמיסטי .יש לה גבולות הלכתיים ,היא יודעת למתוח אותם אבל לעולם לא לקרוע אותם,כמו שעושה הניאו חסידות.היא הופכת את התבשיל הזה שנקרא יהדות לרותח,מבעבע וחוויתי,אבל לעולם לא גורמת לתבשיל לצאת מחוץ לגבולות הסיר ולהתפזר לארבע קצוות תבל.היא בעיני לשון המאזניים בין הליטאיות הקרה,היבשה והצרה ,לבין תנועות ניאו חסידות האנרכיסטיות,הנון קונפורמיסטיות,הפרועות מדי וחסרות הבקרה והגבולות הנכונים והמחוייבים.

    אני מסכים איתך שחלק מתנועות החסידות כמו סאטמר,ויזניץ ,תולדות אהרון ועוד,הפכו שמרניות ומסתגרות,בניגוד לדרכו של הבעל שם טוב.אגב,חלק גדול מהרעיונות והאידאות של מחוללי החסידות היו חרדים במהותם-פרישות,ביטול היצרים והחומר,שמירה מרובה ומחמירה של גדרי צניעות וקדושה .

    אהבתי

  23. לעמית,

    סלח לי מאוד,אבל אתה פשוט מסלף ומעוות פה כמה מושגים ועובדות

    1.אין שום קשר בין השתטחות על קברי צדיקים לחשש עבודה זרה,אין איזכור לחשש זה בספרות ההלכתית ,לא בראשונים ולא באחרונים-אלא אך ורק לאיסור דרישה אל המתים.וגם חשש זה נדחה על ידי רוב הפוסקים.כי התורה אסרה דרישה אל המת דווקא בדרך האלילית-מאגית שבה השתמשו הגויים ולא בדרך של תפילה זכה וטהורה.

    2.מובא בספרי הלכה כלל מאוד ברור-בכל מקום שאין בו הלכה ברורה הולכים אחר המנהג-כיום נוהגים רוב שומרי המצוות,מכל החוגים והעדות-ספרדים,אשכנזים,ליטאיים ,חסידיים ודתיים לאומיים,ואפילו יהודים מסורתיים וחילונים להשתטח על קברי צדיקים.ומנהג ישראל תורה הוא

    3.זה שהתורה מתייחסת לקבר כמקום טומאה זה רק על דרך רוב הקברים,אבל צדיקים משרים קדושה עצומה על המקום.כלומר טומאת הקברים היא גזירת הכתוב ולאו דווקא על כולם אלא רק על הכהנים וגם זה דווקא במקרים של אבלות לא משפחתית.במקרים אחרים לא מקבלים טומאה.כלומר לא הקבר עצמו מטמא אלא זו גזירת הכתוב ותו לא.

    4.הכינוי שלך להלכה כגלותית הוא פלקטי ,חלול,קלישאי וריק מתוכן.פשוט סיסמא שטוחה

    5.אתה שואל איך נסיעה לאומן פותרת את המתח בין האולטרא -מודרניות לאולטרא-שמרנות אורתודוכסית.חבל שאתה יורה את החץ לפני סימון המטרה.בעצם שאלתך אתה מניח הנחת יסוד שיש חיוב רוחני לפתור מתח שכזה או שיש צורך להתייחס התייחסות רוחנית חדשנית למצוות ,לרוח ההלכה ולחסידות רק כי העולם הפך אולטרא מודרני ורק כי אתה מגדיר עצמך ככזה.נקודת המוצא שלך שגויה

    6.יעל מוגדרת כמי שעשתה עבירה לשם שמים.שאול לא מוגדר כזה כי הוא רצה את המלוכה,גם נדב ואביהוא לקו בנגיעה שלא לשם שמים שהיתה כרוכה גם בהתלהבות יתר מבחינה דתית.אבל הגמר אומרת במסכת ערכין-" גדולה עבירה לשמה כמצווה שלא לשמה " ומביאה שם ראיה מיעל.גם בנות לוט מוגדרות כעושות עבירה לשם שמים ועל זה אומרת הגמרא-"ישרים מעשי יי צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"-הכל לפי המניע,כוונת הלב והרעיון שמאחורי המעשה החיצוני

    הגמרא במסכת ברכות אומרת על הפסוק -"בכל דרכיך דעה והוא יישר אורחותייך " ",אמר רבא ואפילו לדבר עבירה" .ר"שי על אתר אומר-"תן לב לדעת אם צורך מצוה יש בו ואם כן עשה אותו כמו אליהו בהר הכרמל " [אליהו בהר הכרמל הקריב שחוטי חוץ מחוץ לבית המקדש ,שלמה המלך ביטל צום בכיפור בחנוכת הבית הראשון ]

    7.את מאמא חזל "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו " לא מפרשים על מעשה עבירה לשמה כמו שציינת. יש ראשונים שפרשו אותו על הפילוסופים המתעסקים בחקירות אלוקות מופשטות ללא נטיה או רצון לישום מעשי של מצוות התורה

    אהבתי

  24. דרול יקר,

    אענה לך תשובה מאוחר יותר הלילה,או למחרת בבוקר -אני שמח ששאלת זה רק מחדד ומבהיר יותר את מה שאני רוצה לומר פה.אל תשכח להיכנס

    אגב גילוי נאות-אני חוזר בתשובה מזה 17 שנים

    אהבתי

  25. לדרול,

    1.יש הבדל מהותי ,ולמעשה קוטבי לחלוטין,בין לראות את מהות האדם עצמו בהוויתו,נשמתו ופנימיותו כטמא,לבין לראות את האדם שיצור רוחני ונעלה במהותו ופנימיותו,ושלצורך בחירתו בין טוב לרע מתגרים בו כוחות של קליפה וטומאה ,כוחות חיצוניים וזרים לו לגמרי,כוחות שאין להם קשר למהות האדם עצמו.כשאדם חולה במחלה מסויימת אתה לא אומר שהאדם הוא המחלה עצמה אלא שיש בתוכו גורם זר שמפריע לו.והנמשל מובן

    2.למעשה כשאנחנו מסתכלים על אישה או איש-אנחנו לא רואים לא איש ולא אישה את את צרעת הנחש בנדבקה בגופם מאז חטא עץ הדעת.הזוהר הקדוש מסביר שאדם הראשון היה מוקף ב-"זיהרא עילאה" [זוהר עליון ] טרם חטאו.לאחר החטא אדם פשט את גופו הרוחני הנשגב ,שהוא הוא למעשה הגוף האמיתי,המקורי והראשוני של כולנו !!!-ולבש "משכא דחויא " [עור הנחש ].הגוף של כולנו היום הוא לא גופנו האמיתי אלא האלטרנטיבי,המזוהם והמגושם,גוף שצורתו החיצונית ורוחות הטומאה שמקיפות אותו גורמות את היצר והתאווה המינית.רק אחרי ביאת המשיח ותחיית המתים הגוף יחזור להוויתו הראשונה והרוחנית ואז יהיה אפשר להסתכל זה על זו כי אז נבין באמת מה זה גבר ומה זו אישה.כיום אתה לא רואה אישה בכלל אלא סוג של תחפושת ,של מעטה חיצוני.

    3.הזוהר מסביר שלפני החטא לאדם הראשון היו ק"נ ריבוא נהורין שהאירו בו,ואילו לחווה היו ש"ע ריבוא נהורין שהאירו בה,פי שניים וחצי מבעלה.הזוהר כותב שאדם לא יכל להביט בפניה של חווה מאור האור שהאיר בה-והם איבדו הכל בחטאם.

    4.אגב הארי"זל בפרט ותורת הקבלה בכלל מאריכים ומרחיבים מאוד בענין זה

    5.גם רבי נחמן בתורתו הנשגבה מזכיר את הענין בליקוטי מו"הרן חלק ב תורה פ"ג-"על ידי תיקון הברית,שהוא קשת,יכול להוציא החיצים ,שהיא התפילה…ואז נעשה בן חורין,היינו שבא לקדושת שבת…ואז פושט גופו המצורע,שהוא ממשכא דחויא,ולובש בגדי שבת,הינו גוף קדוש מגן עדן…ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן הנקרא בשר,בחינת [בראשית ב ] בשר מבשרי …ואז נתרומם מזלו וזוכה לעושר…ונתבטל העצבות והליצנות הבאים ממרה שחורה" .עד כאן-מובן שקיצרתי ביותר עיין שם כל התורה כולה העמוקה והנפלאה.מה שרואים מכאן הוא שגם צדיקים גדולים כמו רבי נחמן למשל,יכולים עוד לפני ביאת המשיח לזכות לחזור ולקבל את הגוף הרוחני הזה .ולכן רבי נחמן התבטא ואמר-"אצלי אין חילוק בין איש לבין אישה ",כי הוא עמד בדרגה שכולנו נזכה לה רק בתחיית המתים-דרגה של לפני החטא [רבי נחמן היה נשמת משה רבנו עיין בספר כוכבי אור לרבי אברהם חזן הלוי ]שבו אין חשש ליצר או תאווה גשמית מכל סוג שהוא.ולכן אפשר להסתכל בדרגה כזו באישה ללא שום חשש.לעתיד לבוא יקויים הפסוק בזכריה יב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ,ואז כולנו נחזור להיות כבימי קדם,בדרגה רוחנית נשגבה ,כמו לפני החטא,כי "מה שהיה הוא מה שיהיה "

    6.לסיכום-כמו שהגוף שלנו אינו האני האמיתי שלנו אלא סך הכל כיסוי לנפש המתלבשת בו,כך הגוף הנוכחי הזמני שלנו,אינו גופנו הראשוני אלא לבוש לגוף האמיתי שלנו מלפני החטא

    7.ראשית,עדיף להפוך לעבד של בריחה מהטומאה מאשר לעבד של הטומאה בעצמה …אבל באמת,זה שאתה נמנע מהטומאה לא הופך אותך לעבד של ההימנעות עצמה אלא של עבודת השם.חלק מעבודת השם היא "קדושים תהיו כי קדוש אני יי אלוהיכם ".ברגע שאתה עושה את זה כחלק מציווי חיצוני ולא כחלק מהפרעת אישיות או צו פנימי כפייתי אתה חסין.כמו שהנחת תפילין יומיומית לדוגמא,על פי ציווי השם,לא הופכת לאובססיה ולא הופכת אותך למכור או לעבד של הריטואל הדתי הזה ,כי בשבת וחגים אתה לא מניח תפילין כי כך יי ציווה.כל ריטואל או פרקטיקה הנעשית מתוך שיעבוד הלב כלפי הבורא ורצונו המשתנה ולא כלפי המעשה עצמו
    תמיד נשאר בריא,שפוי ומאוזן.

    8.אבל באמת,גדרים חיצוניים לבד לא מספיקים,אדם יכול לשמור את עיניו ברחובות עד מחר אך ללא עבודה אישית פנימית על עצמו כל התמונות ישארו לו בראש,איך אמרת ? "בסופו של יום הטומאה תשיג אותך "-צריך לימוד תורה בעיון שהוא הסם הבסיסי כנגד היצר כמו שאומר הרמבם-"אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ",אם אדם לא משקיע את מוחו בלימוד אז הוא לא יוכל להסיח דעת מהתאווה ,כי התורה מזככת ומטהרת את הלב ,המח והדמיון-עיין בליקוטי מוהרן חלק א תורה ח אות ו שעל ידי לימוד גמרא ופוסקים בעיון אדם מפריש ממנו את החלקים הרעים והמזוהמים,ומעבר לזה צריך התבודדות ביער והרבה תפילות [עיין תורה נב חלק א ].אבל מאידך גיסא גם עבודה פנימית לא תיצלח ללא שמירה חיצונית וגדרים חיצונים כי להסתכל איפה שאסור מעורר ומבעיר את הרע באופן מיידי.צריך גם וגם

    "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו הרהורי שטות,הרהורי עבודת כוכבים,הרהורי זנות,הרהורי חרב,הרהורי עניות ,הרהורי דברים בטלים " [אבות דרבי נתן ]

    אהבתי

    1. בהשגחה פרטית נדירה נתקלתי בקטע של "הפשטת הנחש מעורו" בלימוד הזוהר שעשיתי בשבת שעברה ,שעתיים אחר חצות ,אצל הציון הקדוש.
      שמעתי עליו כבר קודם בתור אנקדוטה קבלית מבדחת, כמה פעמים, לדוגמא הרב ע"א שליט"א דיבר בזמנו על תחרות "מלכת היופי של הנחשים" וכו'.
      הדבר המסוכן הוא להפוך את האגדות המיסטיות האלו להלכה למעשה ולהתחיל ללכת בדרכים כאלו, שאינן לפי תורת ברסלב והן הפך דעת רבינו.
      וידוע עד כמה לוי יצחק עשה מסירות נפש כדי לחנך את תלמידיו שימנעו מכל עיסוק בטומאה ובקליפות, שלא יגדירו , שלא יציינו ושלא יפרסמו ואפילו שהיה מדובר בשלטון הרשע בברית המועצות שרדף אותו וכמה פעמים ניסה אף להוציא אותו להורג , היה רבי לוי יצחק נחוש, בכך שלא יגידו עליהם "אלו טומאה" ו"אלו קליפות", ואף יצא מגידרו ואמר שיש טומאה ולא קרה בחסידות ברסלב שהזכירו את שמה.

      ואני אחדד כן את העניין, כי גם לי נראה שאני מדבר בצורה מעורפלת, ואומר שאין הכוונה שרבי ל"י זיע"א התיר ללכת לרחוץ בחוף הצוק או לראות midnight hot בערוץ האופנה, אלא שהיה מדגיש עד כמה יש להימנע מהספורט החביב על הרבה אנשים שזה להלחם מהכורסא נגד האפיקורסים, הפילוסופים, המתנגדים, הקליפות, הסטרא אחרא והטומאה ושהמלחמות האלו סותרות את עבודת השם ע"פ דרך חסידות ברסלב.

      ולהזכיר שאמר שחסיד ברסלב צריך למקד את עצמו בשני עיניינים שזה התבודדות וחצות ועליהם נאמר "על פי שניים עדים יקום דבר" ובפשטת מי שיתמיד באמת ללכת בעצתו של ל"י, ממילא יגיע לכל ההשגות והמדרגות הנדרשות כדי להתקרב לרבינו הקדוש ולדרכו.

      אשרינו שזכינו להתקרב לצדיק ולתלמידיו הק'

      אהבתי

  26. לדרול ותומר,בקטנה…

    ליקוטי מוהרן חלק א תורה ר"נד -"עינים הם דברים עליונים וגבוהים מאוד,והם רואים תמיד דברים גדולים ונוראים,ואם היה האדם זוכה לעינים כשרים ,היה יודע דברים גדולים רק ממה שעיניו רואות,כי הם רואות תמיד,אך שאין יודע מה רואה,כמו למשל,כשמעבירין דבר לפני עיני האדם בהעברה ובמהירות גדול,ואזי אין האדם יודע מה ראה,כי אף שעיניו ראו הדבר בשלמות,עם כל זה מחמת המהירות לא היה פנאי בכדי שיביא הראות להדעת שידע מה שראה,כי לידע הדבר שראה זה תלוי בדעת,ולזה צריך קצת זמן,שישהה קצת הדבר הנראה לפני עיניו,בכדי שיבוא ויושיט כח הראות להדעת את הדבר הנראה,כדי שידי בהדעת מה ראה…וכן האדם רואה בעיניו תמיד דברים גדולים ,היינו מראות וחזיונות,אך שהוא כמו שמעבירין לפניו בהעברה בעלמא ובמהירות גדול,על כן אינו יודע מה ראה ".עד כאן.כלומר כדי לקבל דרגה של רוח הקודש ,של גילויים רוחניים ושל ראיה רוחנית מעבר לחושים המוגבלים ,חייבים שמירת עיניים

    על הפסוק בישעיה הנביא "ועוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון" אמרו חכמינו "כל הרואה דבר ערווה ואינו זן את עיניו ממנו זוכה ומקבל פני שכינה".שנזכה

    אהבתי

    1. ברסלבר שלום,
      תודה על התגובות.

      לגבי הטומאה של האישה, ענה לך דרול.

      לגבי המאבק בין ההגיון לחוסר ההגיון, שים לב שטיעון על פיו יש ללכת מעבר להיגיון הוא טיעון נוצרי ישן מאוד (מהמאה ה-3 למעשה) שנועד להצדיק אמונה בשילוש הקדוש. רוצה לומר, הרגע שמוותרים על ההגיון, הכל אפשרי. אני לא טוען שאין מימדים בחיים לגדולים מכל מה שההגיון יכול לתפוס. להפך, ודאי שכך. אבל אי אפשר לעשות מהויתור על השכל אידיאולוגיה, כי, בצורה הכי פשוטה, אין לה שום משמעות.

      לגבי אותה "התגלות המונית", אני לא מאמין בה, ולדעתי זה שכתוב בתנ"ך שקרה משהו זו לא "הוכחה" לכלום. לא היתה התגלות המונית, אלא אדם אחד כתב שהיתה התגלות המונית. כמו שאדם אחד כתב שהמלאך גבריאל נגלה אליו.

      לגבי הנאו-חסידות, שים לב שתחת מונח זה כללתי גם שומרי מצוות. יש כמה זרמים של נאו-חסידות.

      אהבתי

  27. לתומר,

    1.לגבי" טומאת" האישה,עניתי לו בחזרה

    2.אני לא מדבר על התעלות מעל ההגיון והשכל כקונספציה טוטאלית או כחזות הכל,אלא על מצבים מסוימים שבו אדם נדרש להתעלות מעל מוגבלות חושיו והכרתו.באותה מידה אני מתנגד לאידיאולוגיה הרואה בשכלתנות צרה כחזות הכל.רבי נחמן בחלק משיחותיו ותורותיו מדבר על הליכה מעל השכל,כמו למשל בעת התקרבות החסיד לצדיק גדול הוא חייב לבטל את שיכלו כנגד אותו צדיק ולעשות כל אשר יצווה אותו,ובכל הוא נכלל בצדיק וזוכה להשגות רוחניות נשגבות ,שאלמלא אותו ביטול לא היה יכול לזכות להם לעולם

    לעומת זאת בתורות אחרות בליק"ומ רבי נחמן קורא ל"חדד את השכל ,כי מצווה גדולה להבין הדבר על בוריו " [חלק א תורה נב ],בתורה אחרת הוא כותב שאם אדם מאמין בצדיק ללא שכל הוא יכול לסגת מאמונתו,אבל כשהוא משלב שכל עם אמונה הוא חסין מנפילה.

    3.בעיקרון-תורת ברסלב דוגלת בסיטואציות מסוימות בהליכה מעל השכל לא כמטרה מוחלטת בפני עצמה אלא כאמצעי רוחני לקבל אחרי אותה התעלות אמונית השגות חדשות ונעלות-בזכות אותו ביטול !.וכך פועל המנגנון הרוחני בכל דרגא ודרגא שנמצא בה האדם,בכלדרגא ודרגא ישנו צורך בביטול השכל והאחזות באמונה ובתפילה כדי לקבל את ההבנה הנשגבת החדשה.אבל אם אדם מנסה בכח להבין בשיכלו את מה שקשה לו ולא רוצה להשתמש באמונה ובתפילה-הוא מאבד את הכל.כי היהדות היא סוד הביטול-"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם ",בטל רצונך מפני רצונו.המדרש מספר שלאברהם אבינו היו התגרויות עצומות בעת ניסיון העקדה,בדרך למקום העקדה השטן בא לו עם מחשבות,שאלות,תמיהות וקושיות ,והוא התגבר על כולם ומסר נפשו לעשות רצון השם-מעל כל הגיון שכלי.בזכות מסירות נפש זו זכינו לקבל את התורה ונבדלנו מכל העמים [בוא לא ניכנס לויכוח על השורות האחרונות ועל עצם האמונה בתורה כרגע אני רק בא להדגיש את הפרנציפ הרעיוני ].מעשה העקדה והניסיון שהוא טמן בחובו הוא האב טיפוס של ביטול השכל והתעלות מעליו- "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי "

    4.לסיכום- תורת רבי נחמן דוגלת "בלהכיר ולדעת את השם יתברך " כלשון רבי נחמן-המטרה להגיע לידיעה שכלית-רוחנית אבל הדרך אליה עוברת בביטול השכל [כאמצעי לעלות מדרגא לדרגא ] ,בהרבה אמונה ובתפילה.המטרה היא להפוך את הלא רציונלי-לרציונלי,את הבלתי נתפס בשכל-למובן שכלית.וזה יתכן דווקא על ידי ביטול השכל.וכך בכל פעם מגיעה אי הבנה שכלית חדשה שאותה הופכים להבנה באמצעים שהזכרתי.רבי נחמן אומר שהמילה קושיא היא קראשי תיבות של -"שמע יי קולי אקרא ",כלומר כשהשכל לא תופס אין להתעקש בהשתמשות בהגיון המוגבל שלנו כדי דווקא להבין,או חילה לכפור בכל-אלא לקרוא ולצעוק מעמקי הלב לשם יתברך שיסביר לנו,שיגלה לנו.שיאיר לנו

    5.אני מאמין באופן מוחלט במעמד הר סיני.אין שום אפשרות שמישהו כתב סיפור כזה ורימה עם שלם באשר להיסטוריה שלו,ובנוסף גם הצליח להוציא את עצמו מכל התיעוד ההיסטורי,שהרי בתורה לא מוזכר שבא מישהו וסיפר שהיה כך וכך…כיוון שאין שום אפשרות להשתלת סיפור כזה,ממילא שאר הדתות אחרי היהדות מעולם לא ניסו לטעון לסיפור כזה ,וביססו את נקודת ההתחלה של אמונתם על התגלות פרטית שהיתה למייסד הדת.מעולם בהיסטוריה האנושית לא התברר למפרע שארוע שנטען כי הוא המוני לא היה ולא נברא.עם גישה כמו שלך אין שום סיבה בעוד 2000 שנים,לעם ישראל,כעם,להאמין בשואה .כי מי ראה ,מי סיפר ?הרי כבר היום הכחשת השואה הולכת ורוקמת עור וגידים אצל אומות העולם בחלקם,בעוד דור או שניים היא תקבל איצטלא מדעית.הגישה שלך להיסטוריה היהודית מסוכנת מאוד והרסנית .מעבר לזה שכל ניסיון לשיכתוב ההיסטוריה היהודית נראה בעיני הזוי וחסר כל בסיס רציונלי .אבל בבקשה-בוא לא נפתח את הויכוח הזה בנקודה הזו כי לא לזה התכוונתי בכניסתי לאתר.

    6.אגב זה שהנצרות דגלה ברעיון של ביטול השכל בנקודות מסוימות ממש לא מפריע לי,יש כאלה שמנסים לבטל את האמונה הצדיק מתוך אותה טענה שהרי ישנם קוים מקבילים ואופי דומה לאמונה בצדיק ולהבדיל אלפי הבדלות ,אמונה באותו האיש.הנצרות היא בליל של אמונות ורעיונות חלקן נכונות [כמו עצם האמונה בבורא,בגאולה,בימות המשיח,בתחייה ,בדמות של צדיק נשגב שדרך התקשרות אליו ואמונה בו מתכפרים עוונות המאמין ועוד ] וחלקן לא [זהותו של אותו צדיק,היותו חלק מהאל , ועוד כמה פרטים ],למעשה ,את הרעיונות הנכונים שלה היא שאבה מהיהדות הקדומה לה

    7

    אהבתי

  28. לדרול,
    יש לי בעיה טכנית מסוימת במחשב,
    ולכן יתכן שתהיה שיהיה בתגובתי
    שיבוש מסויים

    1.חס וחלילה לקרוא לתורת הקבלה
    "אגדה מיסטית "-זה כמעט חירוף
    וגידוף.ספר הזוהר וכתבי הארי הם
    דברי אלוקים חיים שנתגלו ברוח
    הקודש גמור.

    2.תורת הסוד נועדה בשביל ללמוד

    אותה,ללכת לאורה ולהבין מה ,מה גופנו

    אהבתי

  29. לדרול-ניסיון שני…
    1.תורת הסוד חייבת להילמד ולהיות
    מיושמת הלכה למעשה בחיי היום
    יום שלנו-אחרת מגיעים למצב שלא
    מבינים בכלל מה מהות גופנו האמיתי
    ולהבדיל-זה הנוכחי

    2.בשביל מה רבי נחמן כתב את התורה
    שציטטיתי ?כדי שנפחד לגעת בה ?
    סליחה אבל זה אבסורד מוחלט !.רבי
    נחמן רצה שנלמד את התורה וניישם
    אותה הלכה למעשה !.אחרת איך נשתחרר
    מצרעת הנחש שבתוכנו?

    אהבתי

  30. לדרול,
    3.רבי נחמן מזכיר בעשרות מקומות
    ציטוטים מתורת הסוד,למה ?להבל
    ולריק ?לא כדי שנלמד וניישם ?
    הוא אמר שכל תורה שלו מתאימה לכל
    אדם,בכל מצב,מקטן ועד גדול הלכה
    למ-ע-ש-ה-לעבוד על זה,להתפלל על
    קיום כל תורה ועצה שלו !ללא יוצא
    מן הכלל!
    4.מי הזכיר אפיקורסים ?רשעים ?
    מי קיטרג על מישהו ?לומדים על זה
    וחייבים ללמוד-אבל לא בשביל
    לכנות כך מישהו

    אהבתי

  31. 4.רלו"יצ פחד פחד מוות משלטון
    הרשע הקומוניסטי ולכן לא גינה
    אותם-ולא משום סיבה אחרת
    5.אין מצב בעולם שהוא התכוון לא
    ללמוד קבלה,זוהר ,או חלקים בתורת
    ברסלב המתיחסים לתורת הסוד.חס וחלילה
    וחס !הוא לא ישנה מדברי רבינו
    המפורשים[מה שרבנו אסר זה לכוון
    בשמות הקודש אבל ללמוד הוא חייב !

    אהבתי

  32. 6.אתה מתפרץ לדלת פתוחה .וכי
    בתגובותיי הקודמות אמרתי שיש להילחם
    עם האפיקורסים או הרשעים והקליפות?
    יש להילחם עם התאוות שלנו ועם
    רוח הטומאה והשדים שבתוכינו,לבטל
    את חומריות גופנו המזוהם ולהפוך
    אותו לגוף קדוש מגן עדן-כמו שמוזכר
    בהמון המון מקומות בלי"קומ,חובה
    לדבר על זה בשיחות חברים, ולהיות
    מודע לענין,כמו לגבי שאר
    דבריו של רבנו-ואשרינו
    שזכינו ידידי!

    .

    אהבתי

  33. לדרול,
    יכול להיות שלא הבנו זה את זה ?
    כי היה נראה לי שאתה מנסה לומר
    שאסור ללמוד על עניני קליפות,שדים
    יהודאין ובכלל סתם שדים,רוח הטומאה
    פילוסופיפ,אפיקורסים וכו-לא בתורת
    רבנו ולא בכלל,וזה בודאי אינו נכון
    .אם כוונתך לא לכנות אף אחד בשמות
    כאלה -אני איתך,אבל לא ללמוד ?להשכיל?
    ליישם בחיי המעשה כמו שרבנו דרש
    מאיתנו במפורש ע" התקדשות וביטול
    תאוות גופנו ?הס מלהזכיר.בטח לא
    לא לזה התכוונת

    אהבתי

    1. אני באמת מנסה ללמד עליך זכות ואומר שלא ייתכן שטענת שלרבי ל"י היו יראות נפולות.
      דבר שני , באמת לא הבנת אותי נכון, אם נראה לך שאמרתי שאסור ללמוד על הקלפות.
      בוודאי שמותר ללמוד ורצו ללמוד בספרי חסידות ופנימיות התורה, גם איפה שכתוב.
      העניין הוא, וזה העניין החשוב, שבין ללמוד ובין להפיק מהלימוד הלכה למעשה, רובצת תהום עמוקה ואוי ואבוי לכסילים שנופלים אליה, ר"ל.

      עכשיו לעיניננו,
      לחסידות ברסלב ישנה עבודת השם מסויימת וספציפית. היא מתוארת באופן מעשי ומפורט על ידי רבינו ועל ידי תלמידיו הקדושים.

      כל החידושים וההמצאות של הפנאטים החדשים מבית המדרש של הטאליבן ימ"ש, לא קיימים בתורת ברסלב ואף פעם לא היו קיימים בה.

      גם אותם יחידי סגולה בדורות הקודמים, שהיו נוהגים מנהגי חסידות מופלגים, היו עושים את זה לביתם ולא נהגו להריע על כך בראש חוצות. ההפך, השתיקה הייתה יפה להם.

      אני באמת מצטער על אותם טועים ומתעים, מבין אלו שמכנים את עצמם ברסלבר חסידים, שנותנים ליד לפעילויות האלו של הדרת נשים ומריבות עם החילוינים והפגנות וסמרטוטים על הראש וכיוב' , שהם , ע"פ הגדרה, רחוקים מאוד מדרך רבינו ועליהם כבר אמרו בברסלב "מי שמדמיין שהגיע לאומן".

      אהבתי

  34. לדרול,
    ידידי,לא דיברתי על יראות נפולות
    בהקשר של לו"יצ,הוא לא רצה לסכן
    את הכלל על ידי התגרות במלכות הרשעה
    ,זה לא שהוא פחד אישית

    2.מה הלכה למעשה מלימוד על עור הנחש
    זיהרא עילאה וגוף קדוש מגן עדן ?
    פשוט להתקדש כמה שיותר.לבטל עזות
    וחומריות גופנו.זה הכל.מה בעייתי בזה ?
    כמובן שצריך ללכת בהדרגה,במתינות
    ובמשקל,אבל חייבים לשאוף הכי גבוה

    אהבתי

    1. בוודאי שצריך לרצות להתקדם בעבודת השם ולרצות להגיע למדרגות גבוהות. על זה צריך להתפלל ולהתחנן אצל הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה ולבקש על זה בהתבודדות וכו'.

      אהבתי

  35. 3.הפגנות ומריבות עם חילוינים ?
    הס מלהזכיר-לא דרך רבנו.לו"יצ היה
    אומר בברסלב לא מפגינים-ההפגנה
    שלנו היא בשעת חצות בהתבודדות
    4.סמרטוטים על הראש?לגבי שאלים
    על הגוף וסביב הראש,בעיני אין יותר
    יפה,מקסים,מלא הוד והדר,מלא חן וקדושה
    יהודית,גדוש בנופך מלכותי ונסיכותי
    מזה.רעלות על הפנים זה כבר סיפור
    אחר.

    אהבתי

  36. 5.הידעת ששרה בת רבנו הקדוש
    כשהיתה יוצאת לרחוב היתה מכסה
    פניה במטפחת ?-שרה בת רבנו !!!
    לא שמעתי שאביה העיר לה על זה,להפך
    הוא אמר שהיא קרובה למעלת הנבואה
    6.הידעת שפעם אחת כשאחת מבנות
    רבינו השאירה מטפחתה על הסטנדר,בעת
    כששיפצו את בית רבינו-הוא ביקש ממנה
    שתסיר את המטפחת משם בגלל שהמוחות
    בדורות האלו כה חלושים ועלולים
    להגיע להרהור רק מזה ?

    אהבתי

  37. 7.רבנו לא החמיר כמעט בשום דבר,אבל
    בצניעות,גדרי קדושה,שמירת עינים
    ועניני טהרה ועוד איך הוא החמיר

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s