לפני כשבועיים פנה אלי רב ציוני-דתי בשאלה לגבי פולמוס שמעסיק את סביבתו בזמן הזה. המדובר בשאלת כשרות התמיכה שמוכנה לתת ה'קרן לידידות' לקייטנות הקיץ של ילדי ישראל. הקרן ממומנת מתרומות של נוצרים אוונגליסטים אוהבי ציון, והשאלה המרכזית היא האם יש בכוונתם של נוצרים נחמדים אלה לנסות לגרום ליהודים טובים להבין שישו הוא מושיעם הפרטי ואין בלתו. אחרי ההסתייגויות המתבקשות (אני בכל זאת לא מכיר את האנשים הספציפים האלה) עניתי שבאופן כללי אין לחשוד באוונגליסטים ציונים בכוונות מיסיון אקטיביות. מובן שכל נוצרי מאמין שמח כשזולתו הלא-נוצרי "מגלה את ישו", אבל אוונגליסטים ציונים שייכים לזרם תיאולוגי שסבור שיש ליהודים כיהודים תפקיד היסטורי הכרחי בביאתו השנייה של ישו, ולכן אין בעצם הגיון בהפיכתם כולם לנוצרים, לפחות לפני שימלאו את אותו התפקיד.

ומה התפקיד הזה? כאן יש כמה וכמה גרסאות, אבל בגדול מדובר בהגשמת הנבואות על חזרתם של היהודים לארץ ישראל והקמתה מחדש של ממלכתם. תהליך כזה אמור להביא לפריצתה של מלחמת גוג ומגוג, בה אמנם ימותו רוב היהודים, אבל הגאולה השלמה סוף סוף תגיע. בניגוד לתיאולוגיה הקתולית הקלאסית, בתסריט הזה נשמר לעם היהודי מעמדו מקודש כעמו הנבחר של האל, והנוצרים לא נחשבים כמי שהחליפו אותם לחלוטין במשבצת הזאת. שורשי הרעיון הזה נעוצים בהוגה מעניין מהמאה ה-12 בשם יואכים מפיורה (כתבתי עליו לפני עשור במוסף 'תרבות וספרות'), ומאז הוא התפתח לכל מני כיוונים, כולל לזה האוונגליסטי דנן.

כפי שמראה פרופ' יעקב אריאל בספר העוסק ביחסי אוונגליסטים-יהודים שיצא בשנה שעברה, An Unusual Relationship: Evangelical Christians and Jews, בעוד שבמאה ה-19 עסקו זרמים אוונגליסטים במיסיונריות כלפי היהודים (בעיקר בכך שהסבירו להם מה תפקידם בגאולה הקרבה ובאה), במחצית השנייה של המאה העשרים הלכה מגמה זו והדלדלה, עד שנעלמה למעשה מסדר היום של הכנסיות האוונגליסטיות המרכזיות. החליפה אותה שאיפה לדיאלוג, ובקרב דוחקי הקץ רצון לעזור למדינת ישראל לשמור על גבולות רחבים ככל האפשר, ולעיתים גם לעודדה לבנות את בית המקדש, על מנת שמנהיגם של היהודים, האנטי-כריסט, יוכל לטמא אותו, ובכך להזניק את מלחמת גוג ומגוג (ועל כך במאמר אחר שלי שפורסם ב'תרבות וספרות', כאן בגרסת הבלוג).

כל הסיפור הזה, יחד עם בואו של האפיפיור מחד ויום ירושלים מאידך גיסא, הזכיר לי דמות מעניינת ונשכחת שניסתה בכוחותיה הדלים להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד במאה ה-19. המדובר בנוצרי קנדי בשם הנרי וונטוורת' מונק, ולהלן סיפורו בקצרה.

הנרי וונטוורת' מונק (1827-1896) נולד על גדות נהר אוטווה כבנם החמישי של מהגרים נוצרים שהגיעו לקנדה. ילדותו עברה עליו בעבודה חקלאית, ואחרי שאביו גילה שיש לו כישרון לקריאה וכתיבה, גם בלימודים. בגיל 25 הוא הבין את יעודו: הוא האיש אשר ההשגחה האלוהית הטילה עליו את משימת איסופם של היהודים והחזרתם לציון מכורתם. לבד מקבלת מסר אישי מהאל אין ספק שמונק שאב את תפיסת ייעודו מרוח הזמן דאז, שהיתה מלאה בתחושות פרוטו-ציוניות בקרב נוצרים פרוטסטנטים בבריטניה וצפון-אמריקה. הרוזן משפטסבורי היה אחד המפורסמים שבהם, והטיף כבר ב- 1839 לחזרתם של היהודים "לחסדו של האל ולארצם", ובהשפעתו פתחה בריטניה קונסוליה בירושלים במטרה לעזור לאינטרסים היהודיים (על קולות נוצרים-בריטים אחרים מאותה תקופה, שללא ספק היוו תרומה משמעותית למאמץ הציוני, ניתן לקרוא כאן).

מונק הושפע ישירות משפטסבורי, אולם רק עשור אחרי שקרא את דבריו של הרוזן גילה את המפתח להבאת הגאולה: הפרשנות הנכונה לספר חזון יוחנן, אותו טקסט אפוקליפטי-פסיכודלי הסוגר את הברית החדשה. על פי מונק משמעות הנבואות הסתומות שם היא חזרתם של היהודים לארץ ממנה גלו, שם תוקם מדינה שתהיה בד בבד מקלט עבורם ומשכנו של פרלמנט גלובלי עבור שאר האנושות. יעודה של המדינה שתקום בארץ ישראל הוא לשמש השראה לכל באי עולם, ובירושלים באופן ספציפי יוקם מוסד שבו יישבו נציגים מכל המדינות וינהלו מנגנון מדיני-משפטי לפתרון סכסכים ולהשכנת שלום. מי שרוצה להיות נדיב יכול לומר שמונק חזה את הקמתו של האו"ם.

על פי מונק כל זה יקרה בתוך שבעים וחמש שנים מזמן כתיבת ספרו, אם כי ייתכן שלא לפני תלאות ואסונות רבים. הספר, A Simple Interpretation of the Revelation (כאן ב-pdf), ראה אור ב-1857. נסו לחשב ותראו מה יוצא. הנה ציטוט בעניין המסכם את חזונו, מתוך הקונטרס Stand up O Jerusalem, שהוציא מונק לאור בשנת מותו (1896, כאן ב-pdf):

ברגע שהעם היהודי, באופן כללי, והעם הבריטי, באופן כללי, יתעניינו באמת בהקמתה של סמכות עליונה לעולם כולו, כי אז יהיה זה מן העניין לפנות לכל האומות הנוצריות כדי שישתתפו במאמץ ההומניטארי הגדול הזה, כדי שהממשלה הכללית תהפוך לחזקה מספיק על מנת שתהיה אחראית לאכיפתו המתמשכת של החוק והסדר הבינלאומי על כל העולם כולו – כאשר כל אומה מיוצגת באופן הוגן בממשלה הכללית. התוצאה תהיה ממשלה אוניברסלית המושלת בצדק, שהיא אך שם נוסף לחזון הקדום בדבר מלכות האלוהים על פני האדמה.

מונק שהה פעמיים בחייו בירושלים, ולא לתקופות ארוכות. לא היה לו כסף והוא היה תלוי בחסדיהם של אחרים. אלא שהמוסלמים והיהודים לא ממש ידעו מה לעשות איתו, והנוצרים בעיר לא ממש אהבו אותו – ראשית, הוא כמובן היה תמהוני ולא היה מוכן לקבל סמכות דתית מאחרים. שנית, בניגוד אליהם הוא לא חשב שצריך לנצר את היהודים – עבורו היהודים היו אחים למסע אל הגאולה, ולא מועמדים להמרה. בביקורו הראשון בירושלים, ב-1854 (מיד אחרי שגילה את ייעודו), הוא תואר כך על ידי מי שהיה לימים חברו, הצייר וויליאם הולמן האנט:

בין התושבים היה אדם אחד בשם הנרי וונטוורת' מונק, שאנשי הכנסייה בירושלים ראו בו פטפטן חסר יראה דתית. מטרותיו היו לא פחות ולא יותר מאשר הגשמתן של נבואות הנביאים העברים בשאיפתם לכינונה של מלכות השלום עלי אדמות. הוא הגיע מקנדה כדי להכיר מקרוב את אופיה של הארץ המובטחת. בקיאותו ולהיטותו אחר ההיסטוריה וים המחשבה המתקדמת האצורים בתנ"ך הפכוהו בעיני למרתק ביותר. על-סמך לימוד העבר בנה תכניתו לימים יבואו להפסקת המלחמה בין עמי-העולם – אלה הסוגדים לאלוהי אברהם […] מונק נקט בכל האמצעים כדי לפרסם את רעיונותיו ולהפיצם בין אפיפיורים, צארים, קיסרים, מלכים, נשיאי- רפובליקות, שרים, ראשי-כנסייה, סופרים – מקומיים וזרים, ועורכי עיתונים. טבעי הדבר שנחשב למשוגע, אך דבר זה היה לשביעות רצונו המלאה, משום שכך זכתה הבעיה עליה התריע לפרסום רב. (הציטוט מתוך מאמרו של אלכסנדר מישורי על האנט – כאן ב-pdf)

מונק כאמור לא נשאר בעיר הקודש יותר מדי זמן. הוא בילה הרבה בלונדון, שם מצא נוצרים שאהדו את רעיונותיו. כששמע על פרוץ מלחמת האזרחים באמריקה עלה על ספינה לשם כדי לנסות להשכין שלום. הוא נפגש עם לינקולן ואפילו נתן לו עותק מספרו, אם כי לינקולן לא הסכים איתו שעדיף פילוג האיחוד מאשר מלחמה. כשרצה להתחיל במסע דרומה ולהיפגש עם מנהיג הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, איימו עליו בוושינגטון שישפטו אותו כמרגל.

הוא שב ללונדון, ומשם שוב לירושלים ב-1863, בפעם השניה בחייו. כשלא מצא מקום לנוח בו עלה על ספינה שהסכימה להוציא אותו מישראל תמורת עבודתו על הסיפון, הפעם לבוסטון. הספינה התרסקה על חופי אמריקה, ומונק היה הניצול היחיד. הוא שחה לחוף, אבל קרוב אליו ראשו הוטח בסלע. בשארית כוחותיו גרר עצמו מהמים אל החוף המסולע והמיוער. כאן התקיפה אותו להקת כלבי בר. הוא ברח מהם ועלה על עץ, ועליו נורה בידי חוואי מקומי שחשב שהוא דב. החוואי, יש לציין, טיפל בו במסירות ברגע שהתגלתה הטעות, עד שהחלים.

בזאת נסתיימו מסעותיו מעבר לאוקיינוס, אולם עד סוף חייו המשיך מונק לעשות נפשות לרעיון שלו, ופעל על מנת להביא את כל היהודים לארץ ישראל ולהקים בירושלים פרלמנט בינלאומי. הוא נפגש עם חברי פרלמנט, כתב לעיתונים, גייס כספים והעלה רעיונות שונים ומקוריים. מונע מתחושת דחיפות ומתוך שכנוע פנימי חסר-מעצורים מונק לא נח לרגע, וניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שפגש. לרוב הוא לא ממש הצליח. סמוך למותו הוציא כאמור לעיל קונטרס שמבטא את תחושותיו בשם Stand up O Jerusalem. הכותרת המלאה שלו היא:

Stand up O Jerusalem that the Land of Israel may soon become like the garden of Eden and the joy of the whole earth (as predicted) now that the federation of the world and parliament of man has at last become an imperative necessity.

הקורא בקונטרס זה לא יכול שלא לשמוע את קול ייאושו העמוק של מונק. מונק מתחנן בפני היהודים שיקימו נציגות נבחרת שתבחר בעצמה מנהיג שינהיג אותם, שכן ברור לו שהם זקוקים למישהו שיוציא אותם מהגלות ויביא אותם לציון:

מילות הנבואות מבהירות בצורה מספקת כי נחזה מראש בברור שכאשר העם היהודי ייקרא להתעורר ולקום, להציל את עצמם, ואת כל העמים כולם, כאשר יגיע המשבר המתקרב ובא בהיסטוריה העולמית, שלא יימצא אף אחד מביניהם בשום מקום בעולם שיוכל להיות מנהיג עבורם […] אחד כזה (כפי שנחזה בברור) עכשיו קורא לעם היהודי להתעורר ולקום, מפני שעזרתם הכרחית על מנת שהאומות הנוצריות יזהו את אותו אדם נבחר, אשר מזה ארבעים שנה כבר מפציר בהם לעשות כן, ללא היענותם (כפי שנחזה). לכן על בכירי היהודים כעת להתכנס ולמנות ועדה שתבדוק את הצהרותיו של אותו אדם, כפי שאפשר לקרוא אותם בכתבים הרבים שהוציא לאור, ואם יימצא שכתבים אלה נכונים ואמיתיים, או לכל הפחות אם אין איש יכול להוכיח שלא כך, אפשרו לאדם זה להיות מוכר כמנהיג העם היהודי.

מונק קובע שהיהודים לא יצליחו ליילד מנהיג מתוכם, והוא קורא להם לבחור במי שראוי לכך מבין הנוצרים, ש"מזה ארבעים שנה" קורא לעם היהודי "להתעורר ולקום". מן הסתם מתכוון כאן מונק לעצמו. הוא מעוניין שהיהודים יכירו בו כמנהיגם כדי שהנוצרים גם הם יכירו בו, ולבסוף יאפשרו לו להביא את בני ישראל אל ארצם ולכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. הקונטרס יצא לאור במאי 1896. באוגוסט 1896 נפטר מונק. באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

—

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

לא בכל מחיר : מגוש קטיף ועד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, ענת רוט, הוצאת ידיעות ספרים, 2014, 631 עמ'

בשמיני ליוני 2005, שלושה חודשים לפני פינוי כל אזרחי ישראל מרצועת עזה ובשיאו של מאבק השטח כנגד "תוכנית ההינתקות", דיווח 'ידיעות אחרונות' שבפרקליטות המדינה החליטו על "עליית מדרגה במאבק כנגד מתנגדי ההתנתקות". במסגרת הצעדים החדשים שיינקטו "ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולבקש להכריז על ילדים החוזרים ומפירים את החוק [=חוסמים כבישים – ת.פ] כעל 'ילדים נזקקים' בהתאם לחוק הנוער, ובהמשך להרחיק אותם מרשות הוריהם בטיעון שהילדים מופקרים." היה זה אחד השיאים הגרוטסקים ביותר של המאבק של מדינת ישראל באזרחיה ה"כתומים", ואחד מתהומות השפל העמוקים ביותר אליו היא הגיעה באותו קיץ לוהט ומתוח.

ספרה של ענת רוט נסוב כולו על אותו קיץ ולוקח על עצמו שתי משימות. האחת היא תיעוד כרונולוגי מדוקדק של מאבקו של הציבור הציוני-דתי על זרמיו וגווניו בתוכנית לפינוי מעזה, שיזם ראש הממשלה אריאל שרון. תיעוד זה מביא עדויות בלעדיות מתוך ראיונות שקיימה רוט עם העומדים בראש המאבק – פוליטיקאים, מנהיגי ציבור, רבנים ואנשי שטח – ומלווה את השתלשלות האירועים מרגע פרסום תוכניתו של שרון על ידי עיתונאי 'הארץ' יואל מרקוס, בפברואר 2004, ועד לנעילת השער על גוש קטיף עם יציאת הכוחות האחרונים ב-11 בספטמבר 2005. מדובר בכרוניקה מאלפת שמציגה התגייסות כללית – פוליטית, תקשורתית ומשפטית – שנועדה לסכל כל אפשרות לעצירת המהלך, תוך הפיכתם של מתנגדיו למצורעים.

המשימה השנייה היא הצגתה של התפיסה ה"ממלכתית" (במלעיל) של הציבור הציוני דתי לגווניו וגווניה, ונתינת תוקף לטענתה של רוט שההשקפה הממלכתית הזו לא הובנה כלל על ידי מרבית העוסקים, ישירות ובעקיפין, בתוכנית, ושאותה השקפה היא שמנעה סירוב פקודה המוני מחד גיסא ואלימות רחבת היקף מאידך. רוט עומדת במלואה רק במשימה השניה, אולם מאירה בספרה היבטים שונים ומשמעותיים, ובסופו של דבר מוציאה תחת ידה מסמך מרתק וחשוב.

תמרור אדום לדמוקרטיה הישראלית

תיעוד המאבק הפוליטי והאזרחי בהתנתקות – ואף חשוב יותר: ההתנגדות לו – הוא בעל משמעות אדירה. לא חלפו שנים רבות מאז אותם אירועים, אבל הקריאה בספר מגלה עד כמה אותם ימים היו אינטנסיבים ורבי מעש, ועד כמה כל מי שניזון אז מהתקשורת הכללית קיבל תמונה חלקית ביותר של המתרחש. רוט מביאה מידע פנימי, וזה פורש בפני הקורא את השיחות האישיות של מנהיגות מועצת יש"ע ונציגיה בכנסת, כמו גם את ההתרחשויות בשטח, להן היתה עדה.

כך למשל, רוט מלווה את הלחצים שהופעלו על בנימין נתניהו, אז שר האוצר, להתפטר מהממשלה או לפחות להצביע נגד התוכנית. שוב ושוב נפגשו אנשי מועצת יש"ע עם נתניהו בתקווה לשכנעו לעמוד בראש ההתנגדות הפנים-ממשלתית לתוכנית, ושוב ושוב נכזבו. נתניהו הצביע בעד אישור התוכנית בממשלה (יוני 2004), התקפל גם בהצבעה בכנסת (ה"פוטש-בננה" – אוקטובר 2004) והמשיך לתמוך בה עד לאוגוסט 2005, חודש בלבד לפני השלמתה, אז התפטר מהממשלה. על התנהלותו של נתניהו אמר זאב חבר (זמביש) לרוט כי "הוא לא התנהג כאחד שרוצה באמת לעצור [את ההתנתקות]. כל פעם שהייתי יוצא מישיבה איתו, הייתי מסתכל על החברים ושואל את עצמי: מה הוא רוצה? בלב כבד הבנתי שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. […] לכן הוא אומר לעצמו: ששרון יוציא את הערמונים מהאש. שהוא ישבור את הראש על עזה."

חשובה עוד יותר סקירתה של רוט את הכוחות שקמו כדי להבטיח את הצלחת התוכנית. ראש הממשלה שרון, כזכור, אותרג, והחשדות כנגדו – שוחד והפרת אמונים בפרשת "האי היווני" – התמסמסו בלהט ההכנות למבצע; השמאל הפוליטי, אחרי תקופת חשדנות כלפי כוונותיו של שרון, התייצב לימינו כדי לעזור לו להעביר את התוכנית בכנסת, והצעות לערוך משאל עם לאישור התוכנית נתקלו בהתנגדות חוזרת ונשנית; מערכת המשפט, כפי שניתן להבין מפסקת הפתיחה לעיל, התייצבה גם היא כדי להקשות עד כמה שאפשר על התנגדות אזרחית למהלך; המשטרה שימשה את הממשלה ככלי לפיזור הפגנות יותר מאשר כמוסד המגן על זכויותיהם של אזרחיה; ולבסוף התקשורת, כמעט ללא יוצאים מהכלל, היללה את התוכנית מלידתה והציגה את המתנגדים לה כ"קיצונים", "משיחיים" וכמהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולביטחון תושביה.

פריסת השתלשלותה של ההתגייסות כנגד המחאה הכתומה היא התרומה החשובה ביותר של הספר, ומהווה תמרור אדום זועק המצביע על יכולתה של חברה דמוקרטית להשתמש בכל כוחותיה, הממסדיים והחוץ-ממסדיים, כדי להעביר תוכנית פעולה בעלת מימדים ברוטליים, שמטרתה ויעילותה לכל הפחות שנויים במחלוקת. כתיבתה של רוט ממחישה היטב עד כמה קל לשנע את דעת הקהל בדמוקרטיה המודרנית ועד כמה אכזרית יכולה להיות היציאה כנגד מיעוט לא-קונצנזואלי שמממש את זכותו למחאה. רוט מביאה ראיות לכיסוי התקשורתי המונוליתי שהציג את המוחים שוב ושוב כמיעוט קולני ואנרכי, המסוגל לכל, כולל יציאה למלחמת אחים. זאת בעוד הן בדיונים פנימיים והן כלפי חוץ הצהירו מנהיגי המחאה ורבנים בכירים כי הם מתנגדים נחרצות לכל מעשה אלימות.

למוטט את סמכות המדינה בטרור

כך לדוגמא, באחד מרגעי השיא של המאבק, בכפר מימון, החליטה הנהגת המחאה שלא לנסות ולפרוץ דרך מעגלי כוחות הביטחון שניצבו בינם ובין רצועת עזה. רבבות "כתומים" ששו להוראה להתקדם לעבר גוש קטיף. סביבם נפרסו עשרים אלף שוטרים וחיילים (ויש לשים לב לשימוש בחיילים כדי לעצור הפגנה של אזרחים בתחומי המדינה), והיה ברור לכל הצדדים שעימות, גם ללא נשק חם, היה מוביל להרוגים. מתוך אחריות ובניגוד לרוח שנשבה מכיוון המפגינים החליטו מנהיגי המחאה לשוב על עקבותיהם ולהתפזר.

רוט מביאה מהקולות שנשמעו באותם ימים. מול שר הביטחון מופז שהזהיר מ"אנרכיה ופורענות", השר צחי הנגבי שדיבר על הובלתם של המתנחלים אל "מלחמת אחים" וראש הממשלה שרון שקבע כי מדובר ב"קבוצה קטנה של אנשים שמנסה להוביל את המדינה הזאת לחורבן […] לוקחים ילדים וילדות רכים, מרעילים להם את הנשמה"; מול כתבים בכירים בעיתונות שהעמידו את המאבק כמתקיים בין בני אור לבני חושך ("חיילים ואנשי מג"ב מול מסות הולכות ומתהדקות של לוחמי דת" – ארי שביט; "ריבונות מול משיחיות" – בן כספית), היו מנהיגי המחאה בשטח נחושים שלא לנקוט בשום מהלך שיביא לאלימות. כך למשל, יו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, הבהיר ש"אין דבר כזה 'בכל מחיר'", ואילו הרב דרוקמן קבע שאי אפשר להגן על הארץ במחיר של פגיעה בעם.

והנה, למרות האחריות שגילו מנהיגי המאבק וגם אחרי הפיזור השקט המשיכו רוב הכתבים הבכירים בעיתונות לשפוך אש וגופרית על המוחים. חוגגים את "ניצחון שלטון החוק" הדגישו אלה שוב שמדובר ב"מיעוט פנאטי" (סימה קדמון), "מיעוט קנאי" (מאיר שלו) או פשוט "מוסולינים" (נחום ברנע), אשר מעוניינים "למוטט את סמכות המדינה בטרור" (יואל מרכוס).

ראוי לשים לב בעיקר לקולות מימין שיצאו נגד בעלי בריתם עד לפני כמה חודשים. "המתנחלים" מעולם לא הוכפשו בצורה כה חריפה. שרון היה מלך ישראל ומה שהוא החליט – החוק. השילוב בין סיקור סלקטיבי וחד מימדי, משטרה שלא בחלה במעצרי שווא ואף אלימות, ומערכת משפט שמקילה בחשדות השוחד כלפי ראש הממשלה ומחמירה בשיפוט המפגינים לא השאיר למחאה סיכוי. רוט מציירת תמונה עגומה של התקרנפות כמעט כללית, כזו המזכירה, אולם גורפת וחמורה יותר, את הביטויים כנגד "השמאל הקיצוני" שאנחנו שומעים בשנים האחרונות.

הממלכתיות הקוקיסטית

משימתו השנייה של הספר, זו המחקרית יותר (מדובר בעיבוד של עבודת דוקטורט שנכתבה תחת הנחייתו של פרופ' אשר כהן), עניינה להסביר את הפער האדיר בין התדמית של המוחים לבין התנהגותם בשטח. לצורך כך פונה רוט להסביר את משנתם התיאולוגית, ועומדת על מחויבותם העקרונית לשלמותו של עם ישראל וראייתם את המדינה ומוסדותיה כבעלי קדושה מובנית.

רוט יוצאת כנגד סיווג השקפת 'גוש אמונים' כ"פונדמנטליזם". היא מנסה להראות שספרי מחקר רבים שוגים בזיהוי וסיווג לא נכונים של חסידי הרב קוק, אולם לטעמי לא מצליחה בכך, אלא מראה שבעיקר ספרי עיון פופולרים (כגון 'חמורו של משיח' של ספי רכלבסקי) עושים זאת. היא גם לא מציינת את הדוקטורט של שלמה פישר, שעמד על אותה נקודה לפניה, ולא את זה של גדעון ארן, שהציג כבר בתחילת שנות השמונים ראייה מורכבת של ה"קוקיזם".

מכאן פונה המחברת לתיאור השקפתם הייחודית של המתנחלים, ומסכמת היטב את עקרונות ה"ממלכתיות" הקוקיסטית. רוט הופכת את הדברים לרלוונטים כאשר היא מחלקת את הציונות הדתית כיום לזרמים שונים הנבדלים על פי פרשנותם את אותה עמדה: מה"היפר-ממלכתיים" (הרב טאו וישיבות 'הקו'), דרך הזרם המרכזי (הרב חיים דרוקמן ועוד רבים) ועד אלו שלהם "ממלכתיות משברית" (הרבנים זלמן מלמד, דוב ליאור ועוד). חלוקה זו חשובה עבור ניתוח התגובות השונות של הרבנים אל מול התקדמות הפינוי מעזה.

לא כל העובדות

הספר, כאמור, חשוב וטוב, אולם יש להעלות הסתייגות לתזה שמציגה רוט בנוגע לטיפול התקשורתי במוחים. רוט כאמור מראה בצורה משכנעת שאלו הוכפשו ודמותם עוותה. עם זאת, יש לזכור שמנהיגי המוחים עצמם ספק הזהירו ספק איימו לא פעם במלחמת אחים אם יתבצע הפינוי. אי אפשר לצפות מהתקשורת לא להגיב ברצינות לאיומים שכאלה (והמאיימים עצמם אף רצו בכך!).

בנוסף, הרי שהיתה גם היתה אלימות במהלך ביצוע התוכנית: עדן נתן-זאדה רצח ארבעה אזרחים ישראלים באוגוסט 2005, ואשר ויזגן רצח ארבע מתושבי השטחים כשבוע אחריו. באותו חודש התאבדו שני אזרחים במחאה על התוכנית: ילנה בוזינובה, בת 54, הציתה עצמה מול מחסום צה"ל, וברוך בן מנחם, בן 32, הצית עצמו בירושלים.

לבסוף, במהלך ביצוע התוכנית הדליקו אלמונים ברז של צובר גז ברחובות, וריססו לידו את המילים "צריך לרצוח את שרון". כבאים שהוזעקו למקום כיבו את האש שקרוב אליה המתינו 5,600 ליטר גז בישול ושני בניינים בהם שכנו כ-300 דיירים. מקרים אלה זוכים להתייחסות זניחה אצל רוט (המקרה האחרון כלל לא מצויין), והיא ממהרת להבהיר שלא מדובר באנ"ש, כלומר בבני ציבור הציוני-דתי הממלכתי. זה אולי נכון, אבל גם כאן האשמת התקשורת בליבוי חששות הציבור לחינם אינה תקפה.

מאידך, רוט מבהירה היטב את אופיה וגווניה של ההשקפה ה"ממלכתית", ואת חוסר ההבנה שלוקה התקשורת הכללית באשר אליה. יש לומר שאין כל ביטחון שהממלכתיות תעמוד בנסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל, ודאי אם מדובר בנסיגה משטחים ביהודה ושומרון, המקודשים מרצועת עזה. גם עצם משבר הפינוי מעזה סדק עמדה זו, והיא אינה דומה למה שהיתה לפניו. ועם זאת, אי אפשר להבין את התנהלותו של הציבור הציוני דתי בלי להבין אותה. אסיים עם אנקדוטה רלוונטית שמביאה רוט מפי הרב אלי סדן:

לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיויד הגיע ראש הממשלה מנחם בגין לביקור אצל הרב צבי יהודה קוק. הרב כעס מאוד על ההסכם, שכלל נסיגה מלאה מסיני, אולם כמובן שנאות להיפגש עם ראש הממשלה. לאחר הפגישה ליווה את בגין עד חדר המדרגות, וזאת למרות שסבל מכאבים חריפים ברגלו – זמן קצר לאחר מכן תיכרת אותה הרגל בניתוח. בגין החל לרדת במדרגות ואילו הרב החזיק במעקה ועמד, נאנק מכאבים. הוא סירב לשבת על כיסא שהובא לו, והמשיך לעמוד לכבודו של ראש הממשלה עד שזה יצא מטווח ראייתו. אם תרצו, זו כל תורת ה"ממלכתיות" על רגל אחת.

:

—

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ

[סבתא שלי, סטפניה, גדלה בורשה ובזמן המלחמה הגיעה לגטו ורשה עם הוריה. את הסיפור הבא היא סיפרה לי כמה פעמים, ובהזדמנות אחת הקלטתי אותה. יש בסיפור הקצרצר הזה משהו כל כך שלם עד שנדמה שהוא בדיוני, אבל, כאמור, מדובר בעדות מפורשת שלה, מקרה שעל פי זכרונה אירע ביום כיפור 1941, כלומר י' בתשרי תש"ב, 21.9.41, בדיוק שנה אחרי הקמתו של הגטו. השארתי את הסיפור במילותיה. בהמשך היא תצליח לברוח עם אמהּ מהגטו דרך הביוב ותמצא מחסה אצל יהודיה פולניה שהתחתנה עם נוצרי והתנצרה. אותה אשה עזרה לכמה וכמה יהודים כתחנת מסתור ומעבר בזמן הכיבוש הגרמני, וסופה שהוצאה להורג על ידי הגרמנים. סבתי הצליחה בסופו של דבר לשרוד יחד עם אמה ולהגיע ארצה.]

זה היה ביום כיפור. ידענו שהגרמנים אהבו בחגים במיוחד לעשות איזה הפתעה: איזו אקציה, לתפוס זקֵנים עם זקָנים ולגלוח אותם – במיוחד בחגים. והסיפור הזה היה ביום כיפור, ואנחנו ישבנו בבית החרושת שם תפרנו מדים לצבא הגרמני (אז כבר מדים חמים לחורף). אז ישבנו שם ואנשים לא אכלו כי זה היה יום כיפור, והפעם החלטתי גם אני לצום, סתם היה לי מצב רוח כזה והחלטתי לצום. וכעבור זמן קצר באו הדירקציה של הבית חרושת והם היו מורכבים מיהודי, פולני וגרמני (שהיה בעל דרגות). הם באו עם מגפון והודיעו. צד אחד של הבניין היה בית חרושת וצד השני היה ספריה לפני המלחמה אבל היא היתה סגורה והספרים היו מפוזרים בפנים. אז בבית חרושת הם הודיעו שבבית החרושת שלנו אין מספיק מקומות עבודה ולא כולם יכולים להישאר ולעבוד, אבל הם דאגו לנו והם סידרו שמי שלא יכול להישאר כאן יהיה לו מקום בבית חרושת אחר (לא ידוע איפה). אמרו לנו לצאת לרחבה שלפני בית חרושת והם יקריאו רשימה ומי שלא ברשימה יחזור לבית החרושת ואת היתר יקחו לבית החרושת האחר.
ההורים שלי (אחי היה בישראל) כבר רצו ללכת, אבל אני אמרתי שלא כדאי, אז עלינו למעלה איפה שהיתה הספריה, ושמה על הגג היו חלונות קטנים ויכלנו להביט דרכם מה קורה עם האנשים ברחבה למטה. ובאמת ראינו שהקבוצה שנבחרה עומדת בצד והקבוצה שנותרה חוזרת לבית החרושת ואלו שנשארו, מהכניסה של הבית נכנס משאית עם הרבה חיילים גרמנים, והם ירדו מהרכב והקיפו את הקבוצה, ולקחו אותם לתוך הרכב, ונסעו איתם. אמרתי לאמא: זה לא לשום בית חרושת, זה לרכבת. אנחנו חיפשנו איך נרד, אולי ממקום אחר, כי היינו צריכים לחזור לבית החרושת (לא ידענו כמובן אם אנחנו ברשימה או לא). חיפשנו איזו דלת לרדת או משהו ולא מצאנו. הקבוצה שנשארה חזרה לבית החרושת והרחבה היתה ריקה. לי היתה הרגשה שמישהו עשה לנו משהו – לא מישהו, אלוהים עשה לנו משהו רע. יום כיפור ואנחנו רוצים לצום ולתת לאלוהים את הכבוד… פתאום בפינה ראיתי בצל אדום וגדול, יפה. תפסתי אותו ונגסתי בו במרץ. ועד היום אני זוכרת כמה טעים הוא היה וכמה טוב היה לי שאני אוכלת אותו דווקא ביום כיפור. טעם פנטסטי.
אחרי שהגרמנים הלכו, גם המנהלה, חזרנו לבית החרושת והמשכנו לעבוד כאילו כלום.

במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח "לבחינת תופעת הכתות בישראל". צוות הדו"ח, שהוזמן על ידי שר הרווחה של ממשלת אולמרט, יצחק (בוז'י) הרצוג, הורכב בעיקרו מעובדים סוציאליים, שפעלו מתוך גישה הרואה את מצוקתם של חברי קבוצות דתיות שונות, ולא פחות מכך, בני משפחותיהם, כסוגייה העיקרית אליה יש להתייחס. בהתאם לכך, לצד הצעות טובות שהעלה הדו"ח, כגון הקמת מאגר מידע על התופעה ואף פיצוי נפגעי קבוצות שכאלה על ידי הביטוח הלאומי, הובאו גם הצעות מרחיקות לכת, שכללו הקמה של "צוותי התערבות" שאמורים לפעול לפירוק קבוצות דתיות, חקיקת חוק "נגד פעילות כתות", ואפילו נתינת אפשרות למנות אפוטרופוס לאדם שנמצא בקבוצה שכזו, כאילו הוא קטין שאינו יכול להחליט עבור עצמו.

בתגובה לדו"ח ולליקויים שראתה בו, שלחה קבוצה של אקדמאים החוקרים את הנושא בתחומי הסוציולוגיה וחקר הדת מכתב לשר הרווחה (אז כבר משה כחלון). במכתב טענה הקבוצה (שאני אחד מחבריה) שהדו"ח מסתמך על מקורות והגדרות שמוכרים באקדמיה כמוטים. בעיקר מחה המכתב על השימוש במילה "כת" וברעיון של 'שליטה הכרתית' (mind control), שניהם מושגים בעייתיים מאוד מבחינת שימושם במחקר ומבחינת התוקף המדעי שלהם (כאן המכתב, כאן רשימה שכתבתי אז בבלוג בנושא).

פרסום הדו"ח, והעובדה שאחד ממקורות המידע של צוות הדו"ח היה המרכז הישראלי לנפגעי כתות – גוף פרטי שאינו פועל על פי סטנדרטיים אקדמיים – הובילו כמה משולחי המכתב ליזום את הקמתו של גוף אקדמי שיאסוף מידע על תנועות דתיות חדשות בישראל – מיד"ע: מרכז מידע ישראלי לדתות עכשווית. בסוף 2013 יצא קול-קורא להגשת הצעות מחקר עבור המרכז, ובימים אלה המרכז קורם עור וגידים. לקראת הצגתו של המרכז בכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית (תוכניה) ביקשתי מהעומדים בראשו – פרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון), ד"ר אדם קלין-אורון (המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר) וד"ר רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב) – להסביר קצת על מה ולמה.

למה צריך את המרכז? למה שיהיה מרכז שיאסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות? האם יש למרכז כזה מקבילות בעולם?
פעילות של קבוצות דתיות ורוחניות עכשוויות בישראל, שחלקן נתפסות ככתות מסוכנות, מעוררת עניין רב בצבור ופעמים רבות עולה לכותרות. אסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות חשוב בגלל העניין הרב בקבוצות אלו, ובגלל שהתופעה היא חשובה, בולטת, ובעלת השפעה הן על החיים הציבוריים בישראל והן על חייהם הפרטיים של אזרחים רבים. מאחר והדיון הצבורי בתנועות דתיות חדשות ובכתות מתנהל פעמים רבות על בסיס מידע חלקי או אף שגוי, וניזון משמועות, דעות קדומות ותיאוריות פסבדו-מדעיות, יש צורך ממשי ודחוף בקיומו של מרכז שיאסוף ויציג מידע אמין ואובייקטיבי לציבור הרחב ולרשויות המדינה.

בעולם הרחב הוכר הצורך במרכזים כאלה כבר בשנות השמונים של המאה העשרים וקיימים כמה מרכזים כאלה בארצות הברית ובאירופה. שניים מן המרכזים החשובים ביותר המהווים השראה לפעילות שלנו ושאתם אנו עומדים בקשרים מקצועיים, הם INFORM באנגליה וCESNUR– שבאיטליה. מרכזים אלה אוספים מידע על קבוצות דתיות חדשות, מארגנים סמינרים וכנסים אקדמיים בנושאים הנוגעים לקבוצות דתיות חדשות, ונותנים יעוץ הן לאנשים פרטייים והן לרשויות המדינה המחפשים מידע מהימן על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות, על האמונות והדעות שלהן ועל הסכנות – הממשיות או המדומיינות – שהן מציבות.

מי מממן את עבודת המרכז?
בינתיים, אף אחד לא ממן את עבודת המרכז והיא נעשית בהתנדבות ובמסגרת קבוצות מחקר אקדמיות, שפועלות באוניברסיטאות שונות בארץ ובמכון ון-ליר בירושלים.

איזה סוג מידע אתם מציעים, ואיך אתם אוספים אותו?
אנו משתדלים לאסוף מידע מהימן על המבנה, הפעילות והאמונות של הקבוצות השונות – אנו אוספים מידע על מספר החברים בקבוצה מסויימת, על המבנה וההנהגה שלה, על האמונות, הדעות והמנהגים שבהם מחזיקים חברי הקבוצה ועל ההיסטוריה שלה. אנחנו מציגים גם את הביקורת שעולה כנגד הקבוצה ופעילות משפטית וממסדית כנגדה – במידה והיא קיימת. המידע נאסף על ידי חוקרים ותלמידי מחקר באוניברסיטאות (בשנה הזו, על ידי חברים בקבוצת מחקר על תנועות דתיות חדשות הפועלת במכון ון ליר). המידע נאסף מהספרות של התנועות עצמן, ממחקרים אקדמיים שנעשו עליהן, מכתבות בעיתונות, מסמכים משפטיים, ראיונות ומחקר שטח.

האם אתם מבדילים בין קבוצות יהודיות לבין קבוצות שאינן? האם תרכזו גם מידע על קבוצות חרדיות שעונות לקריטריונים של המרכז?
איננו עושים הבחנה כזו ונאסוף מידע על תנועות חרדיות חדשות המעוררות עניין בצבור. הקריטריון העיקרי שלנו הוא לבחון קבוצות חדשות שמעוררות דיון ציבורי ושנתפסות בצבור ככתות.

אתם לא משתמשים במילה "כת". האם זה מתוך רגישות פוליטיקלי-קורקטית, או שיש כאן משהו מעבר לזה?
רגישות ותקינות פוליטית הם לא תמיד דבר רע. אנחנו לא משתמשים במילה כת משום שמילה זו כרוכה מראש בתיוג שלילי של קבוצה דתית ועמדה שיפוטית כלפיה. קבוצות דתיות רבות, שכיום הן קבוצות ממוסדות ומכובדות, כונו בראשית דרכן על ידי מתנגדיהן בשם 'כת' (כמו למשל, הנצרות בראשיתה, או 'כת החסידות'). המטרה שלנו היא לספק מידע על קבוצות דתיות חדשות מבלי לשפוט אותן מראש, ולכן איננו מכנים אותם בשם כתות.

האם המרכז מוכן? האם כבר אפשר לגלוש ולדלות אינפורמציה על קבוצות שונות? אם לא, מה עלי לעשות אם אני רוצה מידע רלוונטי עכשיו?
המרכז עדיין איננו מוכן: אנחנו נמצאים כעת בגל הראשון של איסוף נתונים, ומקווים להכין דו"חות מחקריים ראשוניים על כמה קבוצות במהלך החודשים האחרונים של 2014. על קבוצות בינלאומיות שיש להן סניפים בארץ ניתן לקרוא באתר ה-World Religions & Spirituality Program, בניהולם של שניים מהחוקרים המובילים בתחום, David G. Bromley ו-J. Gordon Melton. בינתיים, ניתן גם לפנות אלינו בשאלות ספציפיות ל-center.meida@gmail.com ונשתדל לסייע.

כמה אנשים חברים כיום בתנועות דתיות חדשות בישראל? האם לדעתכם השדה נמצא במגמת התרחבות, או להפך?
זו שאלה מצוינת, שלצערנו, אין עליה תשובה ברורה. אחד המניעים שלנו להקמת מיד"ע היה הצורך באיסוף מדויק ומדוקדק של נתונים שכרגע פשוט לא קיימים. בהתחשב במגבלות התקציב וכוח האדם, אנחנו אוספים כעת מידע נקודתי, על קבוצות ספציפיות – אבל אין ספק שנדרש גם מחקר כמותני רחב יותר, שיספק לנו מספרים מקובלים ואמינים. עד אז, לא היינו רוצים להפריח מספרים באוויר. לדוגמה, בדו"ח משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנושא מ-2011 נאמר שבישראל חברים 100,000 איש בכ-90 "כתות", למרות שלמספר הזה, כפי שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים עצמו הודה, אין שום ביסוס – אבל מאז המספר ממשיך להדהד.

לעיתים מדברים על חברי כתות כעוברים "שטיפת מוח" או תהליך היפנוטי מסויים. איך אתם תופסים את הסוגייה הזאת?
טענות אודות שטיפת מוח החלו להתפשט לאחר שחיילים אמריקאים חזרו מהשבי במלחמת קוריאה. כבר אז, המחקר בתחום (למשל זה של Robert Jay Lifton) מצא שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשנות את האישיות של אדם – וזאת אפילו בתנאים של עינויים קשים. אבל מיתוס "שטיפת מוח" שובה את הדמיון הציבורי וממשיך להיות נפוץ. המחקר המדעי, שנערך בעיקר על-ידי פסיכולוגים וסוציולוגים, די נחרץ בנושא: שטיפת מוח ממש כמעט ואיננה קיימת.

באמירה זו אין כוונתנו שלא ניתן להשפיע על אנשים לחשוב או להרגיש בצורה מסוימת. בהחלט ניתן לשכנע אנשים לשנות את עמדותיהם, ולחץ חברתי משפיע מאוד על ההתנהגות של כולנו. אבל אין טכניקה שיכולה לשנות את האמונות וההתנהגות של אנשים בצורה בלתי נמנעת וקבועה – או, לפחות, עד היום המדע לא מצא שום עדויות לקיומה של טכניקה כזו.

בהקשר זה, חשוב לשים לב לתופעת "הדלת המסתובבת" בתנועות דתיות חדשות: אלו קבוצות דתיות שכמעט תמיד מתקשות מאוד לשמור על המצטרפים אליהן. מחקרים רבים מצאו שרוב מי שמצטרף לתנועה דתית חדשה, עוזב אחרי זמן מה, וזה המצב אפילו עם ילדים שנולדו אל תוך הקבוצה. אם קבוצות אלו מסוגלות לשטוף את מוחותיהן של החברים בהן, כיצד יש בהן אחוז גדול כל-כך של נשירה?

כיצד נכון להיום מתייחסת מדינת ישראל לתנועות דתיות חדשות, ואיך אנחנו דומים ושונים מהמצב כיום בעולם המערבי?
המצב בעולם המערבי מגוון מאוד: הסמן הקיצון הוא צרפת, שבה יש חקיקה נגד תנועות דתיות חדשות וכמה גופים ממשלתיים שמצרים את צעדיהן של תנועות אלו. בארצות הברית, לעומת זאת, לתנועות דתיות חדשות יש חופש רב, למרות שהן מצאו את עצמן בבתי המשפט לא פעם, ולעתים גם נמצאו אשמות. ברבות ממדינות העולם (למשל שוויץ, גרמניה, יפן, קנדה ועוד) הסוגיה של תנועות דתיות חדשות עוררה בהלה בראשית שנות ה-80, מה שהוביל לשורה של וועדות בדיקה מטעם הממשלים השונים – שבמרבית המקרים, מצאו שאין ממש בעיה, או שמצאו שיש בעיה והגישו שורה של המלצות שכמעט אף פעם לא יושמו. דבר דומה קרה גם בארץ עם דו"ח תעסה-גלזר, שהתפרסם ב-1987 אך לא יושם.

אלא שבעשור האחרון יש הרבה פחות עניין בתנועות דתיות חדשות ברחבי העולם, וחוץ מאשר בצרפת, כמעט ואין חקיקה בנושא או רדיפה של תנועות אלו. במובן זה, המצב בארץ מעט שונה, כי ב-2011 התפרסם, כאמור, דו"ח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים שמוקיע את התנועות הדתיות החדשות (ה"כתות") וממליץ לחוקק מגוון של חוקים נגדן ונגד מנהיגיהן. המלצות החקיקה לא יושמו עדיין, אבל במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מונתה בשנת 2013 מפקחת לתחום הכתות. העשייה בנושא כרגע, בעיקר עשייה הרואה בתנועות דתיות חדשות סכנה שיש לטפל בה, אינטנסיבית בישראל יותר מאשר ברוב העולם המערבי.

תודה רבה.

בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית יתקיים מושב בחסות מרכז מיד"ע:

מושב ד' 4 רב שיח: סמכות רוחנית בקבוצות דתיות חדשות בישראל – בחסות מרכז מיד"ע
מנחה: דר' אדם קלין-אורון (התוכנית ללימודי מיסטיקה ורוחניות, המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר בירושלים). משתתפים: פרופ' בועז הוס (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), דר' רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואוניברסיטת תל אביב), מר נחי אלון (פסיכולוג קליני, ממקימי 'פסיכודהרמה' – בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית), מר עמיר פריימן (חבר לשעבר בקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך), גב' אלה גולן (אשתו לשעבר של גואל רצון).
16:45-18:30, אולם ההרצאות, מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל-אביב

מדברים הרבה על שחיתות. הרשעתו של אולמרט נתנה את האות. חלק סבורים שכווווולם מושחתים, חלק שרק רבים. ללא ספק, יש שחיתות במדינת ישראל. יש נפוטיזם, יש פרוטקציה, יש אפליה עדתית ודתית, יש קומבינות ויש מניפולציות. איך אומרים? כאן זה לא שוויץ. אבל דווקא על הנקודה האחרונה הזאת אני רוצה להתעכב.

לצורך הדיון הרשו לי לצייר את התמונה בצבעים שטוחים וגסים של ארכיטיפים ואידיאל-טיפוסים. מצד אחד, השוויצרי. קלוויניסט אדוק, רגשותיו בשליטה, קר ומחושב, סגפני וצייקן, הולך על פי הספר וחי על פי הפלס. אצלו אין דבר כזה מערוף ולא אבו-עלי. ודאי שאין בקשיש ואפילו לא – לעולם לא – פרוטקציה. כל אלה יבזו אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, יחריבו את כבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כסובייקט רציונלי וביקורתי, השולט ברגשותיו ומשליט סדר במעשיו. סובייקט שמוצא ערך ועונג בציות דקדקני לחוק. זו זהותו העמוקה ביותר.

מצד שני, ההודי. פוליתאיסט צבעוני, אוהב חריף וריחני, שופע רגש וחום, מחלק צ'פחות וחיבוקים. עבורו נאמנות משפחתית, חמולתית, שבטית, קאסטה-אית, עדתית ודתית היא מובן מאליו. הוא ינק אותה משדי אמו ובתוכה הוא חי ונושם. החוק הוא מסגרת שבתוכה פועלים, אבל רק אחת מתוך כמה. להעדיף את החוק היבש על פני לחיו הרטובה של הדודן השני מצד סבתו הוא מעשה שיבזה אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, שיפגע בכבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כאיבר בתוך כלל, כחלק קטן בתוך מארג סמיך של דם ודת. זו זהותו העמוקה ביותר.

אפשר להעלות את זה למדרגה נוספת של אבסטרקציה ולתאר את החלוקה כאן כחלוקה בין שני הכוחות הנצחיים של החוק והאהבה: החוק הקר שחונק את הרגש, האהבה הבוערת שמקלקלת את השורה. אפולו ודיוניסוס, נאורות ורומנטיקה – יש לחלוקה הזאת כל מני שמות. ומה שצריך להבין הוא שבכל אחת מהברירות האלה יש טוב ויש רע, יש פריחה ויש קמילה.

ישראל אינה הודו, אבל גם אינה שוויץ. ישראל היא חברה חמה, חמולתית, נפוטיסטית, צ'פחאיסטית, ויחד עם זאת ממלכתית ויראת חוק. השבטיות היא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי "כולנו יהודים" ולמדנו לדאוג זה לזה. מצד שני, החוק גם הוא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי החוק הוא מרכזי בתרבות היהודית. יש כאן אפוא משני היסודות הללו. נאמר (שוב, בשטחיות וגסות) שישראל נמצאת איפשהו באמצע, בין שוויץ להודו.

ואני מאוד מרוצה שישראל נמצאת איפשהו באמצע. כי חמים ונעים באמצע, ועם זאת לא לחלוטין כאוטי ואקראי. כי אפשר לדבר אל הפקיד בבנק בשפה חברית, ואפשר לבקש עזרה אינטימית מזרים גמורים, ואפשר לפנות ללב שלךָ ושלךְ ושל כולנו. ומצד שני זו בכל זאת מדינת חוק ויש שופטים בירושלים וכל זה. מה שכן, יחד עם החמימות ההיא מגיעה שחיתות. זה חלק מהחבילה. כי החמימות מגיעה מהשבטיות, ומהשבטיות מגיע גם נפוטיזם. כי אם אינטימיות היא לא פחות חשובה ממנהל תקין לפעמים היא גוברת עליו. כי אם אפשר לכופף את הסדר הטוב כדי לעזור, לפעמים העזרה הזאת באה על חשבון מישהו אחר.

אבל צריך להבין, זאת עסקת חבילה: חברה שיש בה אווירה בלתי-פורמלית היא חברה שבה נעשים דברים בלתי-פורמלים, לטוב ולרע. חברה שבה הכל פורמלי היא חברה קרה וקורקטית, מדוייקת ומנוכרת. צריך להילחם בשחיתות, על כך אין ויכוח. צריך להוקיע מושחתים, מובן מאליו. הלוואי והיתה פחות שחיתות בישראל. אבל צריך לזכור שלא רק שלא נמגר את השחיתות לחלוטין לעולם, אלא שטוב שלא נמגר אותה לחלוטין לעולם, כי מיגור השחיתות בצורה מוחלטת פירושו שינוי אופייה של החברה בישראל, והפיכתה לקרה יותר, למרוחקת. ובסופו של דבר, בבחירה בין הודו לשוויץ, אני תמיד בוחר בהודו.

:

—

פורסם באתר אבי חי