רק בפעם הזאת, בפעם התשיעית ששהיתי בבנגלור, פתאום הבחנתי בכיעור האיום של העיר הזאת. אני לא מתכוון לטינופת שכל עיר הודית ראויה לשמה לוקה בה, אלא לחוסר הצורה וחוסר המחשבה שמתוכן העיר הזאת גדלה. והיא גדלה מאוד בשנים האחרונות. בנגלור היא הרי "עמק הסיליקון" של הודו, בירת ה-IT שלה, וחברות רבות, מקומיות ומערביות, מבססות בה את מפקדותיהן. אלה מושכות לעיר שלל נותני שירותים נלווים, ומכאן הזינוק העצום באוכלוסייתה. הצמיחה הזאת הפכה אותה למעין מחנה מעבר ענק שמורכב תלאי על תלאי. אם זה לא מספיק לבנגלור אין את המרכז המעוצב שיש לדלהי, כלכתה, מדרס או בומבי, שסביבו העיר מתרחבת. יש, לכאורה, רק התרחבות. מכונה שבונה את עצמה לצדדים ולגובה. כפר על סטרואידים.

זה היה לפני חודשיים, עת הייתי בהודו לרגל כנס אקדמי אליו הוזמנתי. ישבתי בבית קפה בנגלורי עם ארונדהטי, ידידה ותיקה שעובדת ב-Greenpeace הודו, והנהנתי בצער כשהיא סיפרה על הזוועות שהיא נחשפת אליהן בעבודתה. בעיקר דובר בדורסנות של חברות כרייה עצומות שמתורגלות במציאת דרכים (חוקיות או מבוקששות) לנישול כפריים וקבוצות שבטיות שונות מאדמותיהן ברגע שנמצא בהן מחצבים יקרים. ההגיון התועלתני של השוק דוחף את אנשי העסקים להחריב עוד ועוד טבע ותרבות בהודו על מנת למקסם את השורה התחתונה, ומה יעשו כפריים אנאלפביתים אל מול המכונה היעילה בתבל? בהודו המצב מוקצן עוד יותר משום פערי ההכנסה, פערי ההשכלה והרצון הכללי של ההודים "לנצח את סין" במרוץ להיות המעצמה העולמית הבאה. למען מטרה אחרונה זאת מותר וראוי להקריב הכל.

"או שהודו תעבור רציונליזציה ותיעוש עד לבלי הכר ותחדל להיות הודו, או שהיא תהיה המובילה בעידן עולמי חדש, תסייע על ידי דוגמא והשפעה תרבותית למגמות החדשות במערב, ותהפוך את האנושות לרוחנית." – כך כתב שרי אורובינדו, מגדולי המנהיגים הרוחניים והפוליטיים של הודו במאה העשרים ובכלל. נראה שהודו היום בחרה באופציה הראשונה. הודו מאבדת את הודיותה, ומחליפה את המורשת התרבותית שלה במרוץ היפר-קפיטליסטי לעושר וצרכנות. ארונדהטי וחבריה מהמעמד הבינוני-פלוס שעלה זה מכבר חיים בחיקוי הודי לחברת השפע המערבית. אנגלית היא שפת אמם, ואין להם קשר לתרבות ההודית המסורתית. משום כך גם אין להם אמת מידה חיצונית למדוד מולה את יתרונותיה וחסרונותיה של התרבות המערבית.

אני מרחיק את עדותי להודו לא כדי לשקר חלילה, אלא כדי להציג את הגלובליות של הבעיה מולה גם אנחנו ניצבים: שחיקת התרבות המקומית על ידי כוחות השוק, שמתמחים בלשכנע אותנו שאיננו אלא פרודות יצרניות-צרכניות אוטונומיות ללא כל צורך בקהילה או מערך ערכי שאינו תועלתנות. ואני עושה זאת כדי להביא פן נוסף שבגללו אני חושב שחשוב שאנחנו (כמו ההודים וכו') נחיה במדינה שמטפחת תרבות ספציפית.

מדינת הלאום של העם היהודי

לכן אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני חושב שהרעיון שישראל היא מדינה לאום יהודית אינו סותר את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ואינו מחייב (אם כי יש להיזהר מאוד בהגשמתו כמובן) שלילת זכויות אדם ואזרח ממיעוטים החיים במדינה. מדינה יהודית תאפשר לעם היהודי הגדרה עצמית ואפשרות מלאה לפתח את תרבותו, וזוהי לדעתי גם זכותו, גם טובתו, וגם דבר בעל חשיבות כתרומה לתרבות האנושית ככלל.

כמובן שיש כאן שיקולים שונים שחייבים להתחשב בהם לבד מהיתרונות החברתיים. הנחת המוצא שמנחה אותי היא שלעמים יש זכות להגדרה עצמית ולאוטונומיה תרבותית. אלו אינם שקולים בדיוק להקמת מדינה עצמאית, אבל זו הדרך הנפוצה וכנראה היעילה ביותר להבטיח זכויות אלה. ספציפית באשר ליהודים בארץ ישראל, נראה שללא מדינה משלהם יהיה להם קשה לחיות כקהילה תרבותית משגשגת (או לחיות בכלל). בדיוק כפי שלפלסטינים יש זכות למדינה משלהם, גם ליהודים יש זכות למדינה משלהם. במדינות אלה, כאמור, יעצבו אותם עמים את זהותם ותרבותם.

עכשיו, זה לא כל כך פשוט כמובן. היהדות, כידוע, היא לא רק לאום, אלא גם דת. יש הטוענים שהיא רק דת, ושלכן אין לבניה זכות לעצמאות מדינית. לדעתי הם מתעלמים מן העובדות הפשוטות, והן שעבור רוב היהודים, ובוודאי רוב היהודים בארץ ישראל, יש ליהדותם מרכיב אתני מובהק, ואף אופי לאומי, ופעמים רבות אף הרבה יותר מאשר זה הדתי. הכחשת תפיסתם העצמית של רוב היהודים שקולה להכחשת תפיסתם העצמית של רוב הפלסטינים על ידי הטוענים ש"אין עם פלסטיני". אלה ואלה מנסים לכפות את דעתם על המציאות, ונוהגים באופן בלתי דמוקרטי ברצונותיהם הברורים של ציבורים גדולים.

מצד שני, המימדים הדתיים של היהדות בהחלט ברורים (כלומר היא גם דת), ואני לא חושב שלדתות (בניגוד לעמים) יש זכות לעצמאות מדינית. המקרה של היהדות הוא על כן יוצא דופן. יחד עם זאת, הוא אינו ייחודי. נדמה לי שלא היינו מוחים אילו הודו (או טיבט, או ארמניה), כארץ שקהילה דתית מובהקת משייכת עצמה אליה, היתה משמרת את האופי הדתי של האומה המרכזית שבה במסגרת האזרחית של מדינתה העצמאית (שפה רשמית, המנון, דגל, חגים וימי מנוחה, תכני לימוד בבתי הספר וכו'), וזאת כמובן תוך שמירת זכויותיהם ונתינת אוטונומיה תרבותית למיעוטים הדתיים החיים בה (מוסלמים, בודהיסטים, ג'יינים, יהודים וכו').

מובן שאין כאן כל כוונה לכינון תיאוקרטיה (ישמרנו השם), אלא לנתינת ביטוי במרחב הציבורי לדת ותרבות השייכת לרוב המוחלט של התושבים בחבל ארץ מסויים. למעשה דרישתו של הדלאי-לאמה כנגד סין היא בדיוק זו: לתת לארצו (אם לא עצמאות אז לפחות) אוטונומיה תרבותית, כדי שיוכל לשמור על אופיה הבודהיסטי של טיבט ועל הדת והתרבות הטיבטית-בודהיסטית באופן כללי. האם לא ראוי שזה ינתן לו?

בקיצור, אני לא רואה כל פגם בכינונה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל כל עוד שומרים על זכויותיהם הפרטיות והקהילתיות של המיעוטים שבה (שיהיו צריכים, אמנם, לסבול חיים כמיעוט תרבותי ולאומי, וללא ספק יהיו אינטרסים שונים שלהם שיפגעו). המתנגדים לכך אמורים להתעקש שאסור שלמדינות לאום יהיה אופי דתי מסויים, גם אם במקרה הדת הזאת מהווה את תרבותו וזהותו של הלאום המדובר. כלומר בשם ההפרדה בין דת למדינה אמורים לאומים שבמקרה יש להם גם דת מאפיינת (כמו העם הטיבטי, ההודי, הארמני או היהודי) לוותר על תרבותם ולכונן מדינה חסרת זהות לאומית ספציפית. הרעיון הזה לא רק בלתי ריאלי לחלוטין, אלא בעיני כאמור גם לא רצוי, שכן תרבויות שונות ודתות שונות שומרות על החברה, מעשירות את העולם ותורמות לאנושות. עולם ללא מדינה בודהיסטית-טיבטית הוא עולם עני יותר.

ולבסוף, נדמה לי שהיציאה כנגד רעיון המדינה היהודית מגיע לרוב לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט. לא הוגן גם לתמוך בזכותם של ההודים או הטיבטים לשמר את תרבותם-דתם ולהתנגד לזכותם של היהודים לעשות כן.

:

—

פורסם באתר אבי חי

במוצאי שבת האחרונה התקיימה הילולה לכבודו ולזכרו של ר' שלמה בעל הנחש. נשאתי בה דבר תורה, והנה הוא לפניכם.

המסורת מספרת שר' שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה הט"ז, נשלח מארץ ישראל כדי לאסוף תרומות מקהילת יהודי מרוקו. כשהגיע לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, נפטר בכניסה לכפר. הקאדי של הכפר שלח את אנשיו אל סוסיו של ר' שלמה, שהיו עמוסים בתרומות, אולם כשהגיעו הפכו רתמות הסוסים לנחשים, והם ברחו – מכאן קיבל ר' שלמה את הכינוי בלחנש, במרוקאית "בעל הנחש". מסורת אחרת מספר שהרג נחש שנכרך סביב גופו של אדם אחר בעזרת אמירת שמות קודש.

הנחש הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר בתרבות האנושית, אם כי הוא מסמל דברים שונים ומגוונים. כאשר הוא אוחז את זנבו בפיו הוא האורובורוס, המבטא את האינסוף האחדותי הבראשיתי, או את הזמן מחזורי, או את המים. מכונף, הוא השרף, שמסמל אחדות וקדושה, את אחדות הארץ והשמיים, את קדושת האל סביבו הוא מפרפר. על מטה, הוא סמל הרפואה, מאז שמשה הכין נחש נחושת, שזכה לשם נחושתן, כדי לרפא את העם מהנחשים שהכישו אותם (שמות כ"א). כאשר הוא מדבר, למשל בגן עדן, הוא המפתה, המרושע, שגורם לחטא. כאשר הוא עומד זקוף על זנבו הוא שומר ומגן, אם על אוצרות מפני גנבים, אם על חכמים (למשל, הבודהה) מפני מתנכלים. כאשר הוא משמש כחבל המאגד וקושר הוא עוזר לנו, למשל כנחש Vaasuki, שנמצא סביב צווארו של האל שיווה. בתוך הגוף הוא סמל אנרגיית החיים או האנרגיה הרוחנית, הקונדליני, שעולה מהאגן לראש כדי לעורר אותנו.

איילה המתקשה ללדת

אולם אנחנו נדבר היום על נחש אחר, נחש שעוזר לנו ללדת, כלומר לעבור ממצב אחד לשני, לעבור טרנספורמציה. בספר איוב אנחנו מוצאים את הפסוק "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (לט, א). פסוק זה הוא אחת התשובות של האל כלפי איוב שמעז לתהות על הצדק האינסופי של האל. בין שאר שאלות גדולות ששואל אלוהים את איוב כגון מקורו של העולם ומאיפה מגיע האור ועד כמה רחב היקום שואל אותו אלוהים: האם אתה יודע מתי יולדות היעלות? האם תדע מתי האיילות מתפחדות (מלשון חיל) בחבלי לידה?

איוב לא יודע, אבל אנחנו הולכים לדעת, משום שהפסוק הזה נדרש מאוחר יותר בתלמוד, ואחריו בזוהר הקדוש.

במסכת בבא בתרא (טז:) מתפרש הפסוק:

'חולל אילות תשמור': אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה

כאשר האיילה כורעת ללדת היא מתקשה, שכן רחמה צר. אז מזמן הקב"ה דרקון, שאינו אלא נחש שמימי, והוא מכיש אותה בפי הרחם, כלומר במשבר (אם נשתמש במילה שהיא מחד לא בוטה, ומאידך רבת משמעות בנקודה זו ממש). ההקשה גורמת לאזור להתרפות, והיא יולדת. אין להקדים את ההקשה רגע אחד מוקדם מדי ולא רגע אחד מאוחר מדי, שכן אז הפתח ייסגר מחדש, ואם הוולד אינו מוכן בדיוק לצאת הוא יישאר תקוע בפנים, והאיילה תמות.

איילה של מטה, איילה של מעלה

אבל על איזו איילה מדובר? ודאי לא כל איילה בשדה. זו איילה מיוחדת מאוד כמובן, וכדי להבין טוב יותר מי היא נפנה לספר הזוהר. בזוהר (פרשת בא) נדרש הפסוק "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב) כנסוב סביב החשיבות של מנהיגי הדור, שכן העם כולו נשפט על פי צדיקותם של ראשיו. במסגרת המדרש על הפסוק מסופר על רבי חִיָא ורבי יוסֵי, שהיו מהלכים בדרך מאושא (בגליל התחתון) ללוד, ולומדים תורה תוך כדי. [תרגום מהארמית הזוהרית]:

בעודם הולכים העריב הלילה. אמרו: מה נעשה? אם נלך, יחשיך הלילה. אם נשב, פחד הוא. סרו מהדרך, ישבו תחת אילן אחד, והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו. בחצות לילה ראו איילה אחת שעברה לפניהם והיתה מרימה קולה וצווחת. שמעו וקמו רבי חיא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: מתעוררים קומו! ישנים התעוררו! עולמות התכוננו לפני אדוניכם! כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, להשתעשע עם הצדיקים, ככתוב "ובהיכלו כלו אומר כבוד" [תהלים כט]. אמר רבי חיא: עתה חצות לילה ממש, וזה הקול הוא הקול שיוצא ומכאיב לאילה של מעלה ושל מטה, כמו שכתוב: "קול ה' יחולל אילות" [שם], אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דבר זה.

כאשר יושבים השניים ולומדים תורה כל הלילה עוברת לידם איילה, וצווחת מכאב. בדיוק באותו רגע שמעו קול שמכריז שאדון העולם עומד להגיע לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים. מכך הבין ר' חיא שמדובר בדיוק בחצות הלילה, שכן האיילה של מטה, שהם ראו בעיניהם, מקבילה לאיילה של מעלה, שהיא השכינה, ספירת מלכות, והיא זו שיולדת ברגע זה. ומה היא יולדת? היא יולדת את השחר, את היום החדש. זו איילת השחר. ובמובן רחב יותר היא מביאה את האור, את הגאולה.

הנה מקור זוהרי אחר שעומד על העניין בפירוט (פרשת פנחס):

בשעה שמתעברת נסתמת, וכשמגיעה שְׁעתה ללדת, צועקת ומרימה קולות, קול אחר קול, עד ע' קולות, כחשבון התיבות של 'יַעַנְךָ ה' ביום צרה' [תהילים, כ, ב – הפרק מכיל שבעים מילים], שהוא שיר של מעוברת הזו. והקב"ה שומע אותה, ומזמין לה [ישועתה]. אז, יוצא נחש אחד גדול מתוך הרי חושך, ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, ומגיע עד אותה האיילָ, ובא ונושך אותה באותו מקום ב' פעמים. בפעם הראשונה יוצא דם והוא לוחך. בפעם השנייה יוצאים מים, ושותים כל אותן הבהמות שבהרים. והיא נפתחת ויולדת.

האיילה נקראת איילָ ללא ה' סופית, משום שללא נשיכת הנחש היא עדיין לא שלמה, ורק אחרי הנשיכה היא מוסיפה את ה-ה' האלוהית. הוספת האלוהות היא ההפרייה השלמה, כפי שמוסבר בקטע הקודם מהזוהר. נחזור אליו ונראה כיצד ר' חיא ממשיך ומפרש:

ובוא וראה סוד הדבר: בשעה שהקב"ה נראה על הגן, כל הגן נאסף ולא פורש מעדן. ומזה העדן מעיינות יוצאים לכמה דרכים ושבילים, וזה הגן נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מאור העולם הבא. ובזו השעה מתגלה הקב"ה עליהם.

הקב"ה מגיע לגן עדן בדיוק בחצות הלילה. ואז "כל הגן נאסף ולא פורש מעדן". מה פירוש? ה"עדן" הוא הזכריות האלוהית, וה"גן" לא פורש ממנו, לא נסוג, אלא מזדווג איתו. "גן" כאן הוא שוב השכינה, המלכות. וכאשר הגן מזדווג עם עדן נוצר "צרור החיים", זהו תוצר הזיווג בין עדן לגן, והוא השעשוע של הקב"ה עם הצדיקים. מהזיווג הזה נולד היום החדש, וגם צדיקים חדשים נולדים ממנו, וגם המשיח יוולד ממנו.

הצדיק כנחש

האר"י הוא שגילה את הסוד הזה, לו הוא קרא 'סוד שביעי של פסח'. 'סוד שביעי של פסח' מבאר את מהות קריעת ים סוף על ידי דרשה על אותו סיפור של איילה המתקשה בלידתה ונעזרת בנחש הנושך אותה במשברה. על פי סוד זה הנחש הוא ביטוי של כוח היסוד של פרצוף זעיר אנפין, כלומר איבר המין הזכרי של האלוהות הרווקה, שכאשר הוא בקטנותו הוא נחש, וכאשר הוא מתקשה הוא הופך למטה.

(אם ניזכר בסיפורי המקרא, נבחין שכאשר משה מבקש מה' ראייה שיעזר בה כדי לשכנע את בני ישראל שהוא שליחו מלמד אותו ה' לזרוק את המטה שלו לאדמה ולהפוך אותו לנחש, ולהפוך אותו חזרה למטה כשהוא אוחז בזנבו (שמות ד). האם ניתן ללמוד מזה שהכוח של הזכריות הוא לא בתנועה אלא באחיזה הנכונה? בתצוגת התכלית של משה לפני פרעה המטה שלו אוכל את הנחשים של חרטומי מצריים (שמות ז), אולם על פי המדרש רק אחרי שהוא הופך שוב למטה – זכריותו היציבה של משה היא עליונה על זו הרפויה של החרטומים.)

נחזור לאר"י: הנחש, אמרנו, הוא ספירת יסוד, שהוא הזכריות של הקב"ה. אלא שכאן החידוש הגדול, שמעביר את הדרמה מתוך העולמות האלוהיים אל האנושיים. ספירת יסוד היא כידוע גם צדיק – צדיק יסוד עולם – והנה אנחנו למדים שהצדיק הוא המסוגל לגרום לשכינה ללדת, או במילים אחרות לעזור לקב"ה לעשות מעשה, לחולל ניסים, ואף להביא גאולה לעולם. מסתבר שהצדיק הוא הנחש שמכיש את השכינה במשברה, ואם הוא מביא את הגאולה הרי הוא לא פחות מהמשיח עצמו. והרי משי"ח בגימטריה נח"ש.

בספר החסידי 'ביאור תיקוני הזוהר' לר' ישראל בן שבתי, המגיד מקאזניץ (טשערנוביץ תרכ"ב) כתוב (א טור ב):

"כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" [עמוס ג, ז], וכשאין נביאים יש חסידים ואנשי מעשה, ועד דלא אסכימו לא יעשה דבר, כמו באברהם אבינו ע"ה בענין סדום. ולפעמים כשגגה היוצאת מלפני השליט [קהלת י, ה], ולפעמים הוא כעין נחש דבא על חוה ומפתה לאיתתא [=אשה] יראת ה'.

על פי יהודה ליבס פעולת הצדיק על השכינה מושווית כאן לפעולת הנחש המפתה אותה באופן מיני, כמו הנחש שפיתה את חוה אמנו בזמנו. בעקבות פיתוי זה השכינה עושה ככל שיגזור עליה הצדיק, גם אם מדובר במשהו שלפנים משורת הדין, או אפילו בניגוד לדין – הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והצדיק שלנו אנו הוא ר' שלמה בלחנש, ר' שלמה בעל הנחש, שההילולה הזו היא לכבודו ולזכרו. אנו קוראים לו ומפצירים בו שיכיש את אשר דרוש הכשה ויפתה את אשר דרוש פיתוי ויגרום לקב"ה לשלוח לנו גאולה שלמה במהרה בימינו, הן גאולה כללית לכל עם ישראל – והרי אותה איילת השחר שהיא השכינה וספירת מלכות היא כמובן גם כנסת ישראל – וגם גאולה פרטית לכל אחד מאיתנו, שיפתח לכל אחד מאיתנו את המשבר הפרטי שלו, ויאשר לו ללדת את מה שמחכה, מחכה כל כך להיוולד. אמן כן יהי רצון.

:

—

נעזרתי במקורות האלו:

• יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, כרמל, ירולשים, 2011
• יהודה ליבס, "'תרין אורזילין דאיילת': דרשתו הסודית של האר"י לפני מיתתו", קבלת האר"י, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י, ירושלים, 170-113.
• מרדכי פכטר, "בין לילה לבוקר: ניתוח ספרותי של מאמר זוהר ח"ב, לו", דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט, ירושלים, 311-346

גדליה סטרומזה, קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה, תרגום: משה בליד שטיין, מאגנס, 2013, 164 עמ'

במאות הראשונות לספירה היה המזרח התיכון עד לאחת התמורות הדתיות המשמעותיות בתולדות האנושות. מעבר לעלייתה של הנצרות ולשינוי הרדיקלי שעברה היהדות עם חורבן מקדשה נכנסה התרבות המערבית לעידן דתי חדש, שמהותו מתומצתת בכותרת ספרו החדש של פרופ' גדליה סטרומזה (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אוקספורד): קץ עידן הקורבנות. כאילו בתיאום מוסכם ביניהם, הפסיקו בני האזור להתעניין בהקרבת בעלי חיים על מזבחות, שריפתם ואכילתם. לרוב הזרמים הדתיים בסביבה השינוי בטעם הליטורגי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה סיכוייך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

בשונה ממהפכות מדעיות, מהפכות דתיות לא מתרחשות כאשר ממצאים חדשים הופכים את המשך האחיזה בפרדיגמה השלטת למגושמת מדי, שהרי הקשר בין הפרדיגמה האמונית והמציאות האמפירית רופף ביותר. כדי להחליף עקרונות תיאולוגיים מהותיים יש צורך בעלייתה של דתיות חדשה, של צורה אחרת של חסידות (piety). במילים אחרות, לא המציאות כופה עצמה על התודעה, אלא השינוי התודעתי קודם לטרנספורמציה הדתית. את השינוי התודעתי העומד בבסיס נטישת פולחן הקורבנות יצא סטרומזה לאפיין בספרו החדש. להבנתו חשיבות רבה, משום שכפי שכותב סטרומזה, "בסופו של דבר, תמורות שלהי העת העתיקה הן הבסיס לתרבות האירופאית." (עמ' 23)

הספר קצר ועמוס עד גדותיו בפרטים היסטוריים ותובנות מאירות עיניים. הוא מחולק לחמישה פרקים, אשר כל אחד מהם מביט על התמורה הדתית המדוברת מזווית אחרת. סטרומזה אורג את הפרוכת המבדילה בין דתיות ישנה לחדשה מכמה חוטים משולבים. הוא מזהה תהליכים של הפנמה דתית, בהם עולמו הנפשי של הפרט נטען בחשיבות רוחנית. הדתיות החדשה שעלתה עסקה לא מעט באמת דתית, בדוֹגמה, וגם זה בשונה מהדת הקדומה יותר טוען סטרומזה. גם מקומה של הטכנולוגיה לא נפקד, וסטרומזה מעניק תפקיד מפתח ליצירתו של הקודקס, דהיינו הספר (שעדיין מועתק ולא מודפס), שמחליף את המגילה כאמצעי נוח ויעיל יותר להפצת כתובים. ולבסוף, תפקיד מפתח בטרנספורמציה הדתית נותן סטרומזה למורשת היהדות, שהדגש שלה על הגוף ופעולותיו משלים את הדגש ההלניסטי על הנפש או הנשמה ומאפשר לנצרות המתפתחת להציג מודל חדש של הנהגה רוחנית.

על פני השטח, עליית הנצרות היא אכן השינוי הברור ביותר במאות הראשונות לספירה. רבות נכתב על חידת השתלטותה המוצלחת של הנצרות על האימפריה הרומית, שעברה בתוך כמה עשרות שנים מרדיפת נוצרים לביצור הנצרות כדת מדינה אחידה. עבור סטרומזה המעבר מפגאניות לנצרות מתחיל קודם כל בהפנמת הדרמה הדתית. כוונתו היא למעבר מדת אזרחית, פרפורמטיבית בעיקרה, לדת פרטית, שבה האמונה בדוגמה מסויימת מהווה את לבם ומהותם של חיי הדת.

בעיקרה היתה הדת של האימפריה הרומית סדרה של טקסים פומביים. הקרבת הקורבנות על ידי הקיסר ואזרחי האימפריה נועדה ליצור קהילה אחידה המצהירה אמונים (אבל לאו דווקא מאמינה) באתוס משותף. זוהי דת אזרחית במשמעות המילולית ביותר של המונח. אפשר להקביל את אורחותיה למנהג הישראלי לעמוד בשתיקה במהלך צפירת יום הזיכרון: הכעס על אלו שלא עומדים בצפירה אינו נובע מהאכזבה שהנופלים אינם חשובים להם או שהם אינם עצובים, אלא משום חוסר ההתחשבות שלהם במנהג הקהילתי, בריטואל הקולקטיבי. מי שלא עומד בצפירה מוציא עצמו מהכלל, ומניה וביה מותח עליו ביקורת. באותו מובן היתה הדת באימפריה הרומית בנייה של חברה אזרחית והצהרת נאמנות לאורחות חייה, ולקיסר.

לנצרות היה רעיון שונה לחלוטין של דת. היא העמידה במרכזה את הקונברסיה, ואת האמונה. הקונברסיה, הפיכת הלב, היא הטרנספורמציה הפנימית שעוברת על הפרט, במסגרתה הוא "נולד מחדש" לחיים של ישועה מחטא. האמונה היא הוודאות הפנימית בחייו, צליבתו ותחייתו של ישוע מנצרת (ושאר הדוגמה הנוצרית). שמתם לב לשימוש הכפול במילה "פנימית" בשורות הקודמות? זו משמעות ההפנמה של החיים הדתיים. המימד הרליגיוזי בחייו של האדם עובר מעריכה קולקטיבית של טקסים פומביים להתהוותה הפרטית של תנועה נפשית.

מיותר לציין שהנצרות עדיין שמרה על מימדים פולחניים פומביים רבים. אולם בהדגשתה את המימד הפנימי של הדת היא נתנה מענה לדרישה הולכת וגוברת לסוג כזה של דת (סוג שבמידה מסויימת אפיין את האליטה ההלניסטית לפני כן, בקרב הסטואיקנים והנאו-פלטונים). לא פחות חשוב, סוג כזה של דת איפשר לראשונה גם לקבוצות מודרות – אלו שאינם אזרחי האימפריה, ילדים ואף (והחשוב ביותר) נשים – לקבל תפקיד מרכזי בדת. מדובר בתמורה בעלת השלכות עצומות: על פי סטרומזה "את שורשיה של המהפכה שיצרה האינטרוספקציה הפרודיאנית ניתן למצוא במחשבה ובפרקטיקה הנוצרית של שלהי העת העתיקה." (עמ' 40)

בשונה מפוקו, סטרומזה אינו רואה בהפנמה הדתית הנוצרית דחייה של הגוף. הוא טוען שהנצרות שמרה על המורשת שהיא קיבלה מהיהדות, וייחסה חשיבות רבה לגוף כחלק אינהרנטי מהאדם הנושע (ולא ככלא או כקבר שיש לדחות מעל הנשמה הטהורה). תחיית המתים אפשרית רק בגוף, והנוצרי האמין בתחיית המתים. יתר על כן, הנצרות הביאה איתה שיח של דקדוק גופני, של בחינה מתמשכת של תשוקותינו ותענוגותינו, ובהמשך לכך של משטור ופיקוח תמידיים. אלו אפשריים רק אם לגוף יש משמעות עליונה.

על פי סטרומזה רעיון ה"קריאה" בגוף וחקירתו קשור בבסיסו לרעיון הקריאה בספר הקודש ופרשנותו, וזאת הן מבחינה צורנית והן מבחינה פרגמטית. הנוצרים הראשונים (בדמיון מסויים ליהודים) בחנו את נפשם וגופם כשם שהם בחנו את כתבי הקודש החדשים שקיבלו על עצמם, והם בחנו את כתבי הקודש כדי להבין טוב יותר כיצד לבחון את גופם ונפשם, כמענה לשאלות מהו חטא ומהי ישועה. עלייתה של "דת הספר" מתרחשת במקביל גם ביהדות של המאות הראשונות לספירה, כאשר במקום מקדש מרכזי על הר מסויים מתקדש התנ"ך (שנחתם רק מעט לפני כן), ואחריו המשנה והתלמוד. הן עבור הנצרות והן עבור היהדות הפרושית-רבנית קידושו של הטקסט מאפשר צורה חדשה של דת, מודל דתי שלו עתידה להיות הצלחה פנומנלית. מדובר בדת שאינה נתחמת בגבולות של טריטוריה או מעוגנת למקום קדוש, אלא נפוצה לכל מקום שרעיונותיה מתקבלים, לכל מקום שהטקסט מגיע.

והטקסט הגיע יותר ויותר רחוק. סטרומזה מראה שבמאות הראשונות לספירה מתרחשת מהפכה טקסטואלית השנייה רק למהפכת הדפוס של גוטנברג (או המהפכה המקוונת בימינו): מגילות הקלף מוחלפות בקודקסים, דהיינו דפים כרוכים, שעלות הייצור שלהם פחותה, ואשר מאפשרים קומפקטיות וניידות גדולה הרבה יותר. האמת הנוצרית, ה-Logos המטאפיזי והארצי גם יחד, מופצת במהירות לכל עבר. כעת מיסיונרים לוקחים את הספר הטוב איתם במסעותיהם, והרבצת תורה מתאפשרת ביתר קלות ויעילות.

אותה תורה הפכה עבור הנוצרים לאמת דוגמטית. הדגש כאן שוב הוא על אמונה, ולא על מעשה. יחד איתו עלה דגם חדש של מורה רוחני: לא פילוסוף המסייע לתלמידו לבחון את המציאות ולהיכנס למסע אתי של שיפור עצמי, אלא מדריך דתי הנושא את הבשורה הוודאית שהיא – ורק היא – תאפשר למאמין ישועה. תחת הנצרות הפילוסופיה הפכה למה שאנחנו מכירים כיום: עיסוק אינטלקטואלי תיאורטי ועקר. הדת מצדה הפכה למסגרת היחידה להשתלמות נפשית. מסעה של הנצרות, שהחל בפירוק הדת האזרחית הרומית ואיתה עבודת הקורבנות, נגמר בהדרת הפילוסופיה לקרן זווית והפנמת הדת כאמת מטאפיזית שאמורה להיות אצורה בלבו של המאמין. צורה חדשה של דת ביססה את עצמה ודחקה מעל פניה צורות קדומות יותר, עד כדי כך שכיום הבאת קורבנות למקדש לא עולה על דעתנו.

'קץ עידן הקורבנות' הוא ספר מאלף. מדובר בטור דה פורס מרשים שיכול להיות רק תוצאה של עשרות שנות לימוד והוראה בנושאים בהם הוא עוסק. הספר הוא עיבוד של הרצאות שניתנו במענה להזמנה מהקולג' דה פראנס, והסיכום המובא לעיל מביא רק חלק קטן מהעושר העצום שבניתוחו של סטרומזה. לא פחות מרעננת היא גישתו של סטרומזה, שממריא מתוך העיסוק הפרטיקולרי בתחומי התמחות מצומצמים, המאפיין כל כך את המחקר האקדמי כיום, ומנסה לצייר תמונה רחבה ולענות על שאלה מרכזית ומהותית בהיסטוריה של הדתות ושל האנושות. עיסוק בנושאים כה גדולים אינו יכול שלא לבוא על חשבון דיוק, ומספר קביעות של המחבר יכולות בהחלט להיות מוטלות בספק. אולם הקורא ימצא שהספר מעניק לו הבנה חדשה על מקומה של הדת בשלהי העת העתיקה, וממילא, על מקומה של הדת בזמננו. ייתכן שיבין טוב יותר מדוע אפילו חילונים מושבעים יישאו מדי פעם תפילה, אולם לא יעלו על דעתם להביא קורבן למקדש.

:

—

• הרשימה פורסמה היום במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. גדליה סטרומזה היה המנחה שלי לעבודת המ.א. בתיאום מעניין פורסמה גם רשימה של יצחק לאור על אותו הספר היום, במוסף 'תרבות וספרות'. לאור מדגיש את התרומה היהודית לשיח הנוצרי.
• במוצאי שבת זו תתקיים ברמת גן הילולה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש. אני אשא דבר תורה. פרטים כאן.
• ביום ראשון ה-2 לפברואר יתקיים כנס 'בעקבות הרוח' במכון הרטמן. הכנס כולו יהיה מעניין לדעתי, ואחד המושבים בו יוקדש לרוחניות עכשווית. היו"ר יהיה פרופ' רון מרגולין וידברו בו גלעד גולדשמיט, הרב יאיר דרייפוס והרב רות גן קגן. פרטים כאן. מומלץ.

בכל שנה סביב דצמבר עולות מרשת פוקס-ניוז זעקות שבר על "המתקפה על כריסמס". שדרניותיו הבלונדיניות ה"כל-אמריקאיות" ואוסף פרשניו השמרנים ממלאים את המסך בדוגמאות שלדעתם מראות איך "המדיה הליברלית" וקבוצות של אתאיסטים חובבי משפט חוקתי מנסים לכרסם בקונצנזוס הנוצרי הקדום שכולל עץ אשוח מואר במרכזי קניות וסנטה-קלאוס חייכני שמחלק מתנות. כך יוצא שבארץ שמסחרה את חג המולד אד-אבסורדום מפחדים מכמה לוחמי-חילון שפונים לבתי משפט בדרישה להוריד את עץ האשוח בבית העירייה, כי אין לערבב דת ומדינה.

נראה שהמקבילה הישראלית והמועצמת לתופעה הזאת היא הבהלה הנוכחית ל"צביון היהודי" ול"זהות היהודית" של מדינתנו. נכון, הדאגה לאלו ליוותה את המדינה עוד מלפני קוּמה, אולם נדמה לי שלא יהיה מוגזם לומר שבזמן הזה היא מגיעה לשיאה ההיסטרי, כאשר נתח לא קטן מההאשמות כנגד אנשי שמאל, ארגוני זכויות אדם וסתם אנשים נורמלים שלא מעוניינים למול את בנם עוסק בהתכחשותם של אלה לזהותם היהודית ובניסיונם הנבזי לכאורה לערער אותה אצל אחרים.

יש כמה רבדים שונים ומשולבים במשבר הזהות הזה. ראשית, הולך ונהיה ברור שהחלום הימני-סרוג על שליטה ביהודה ושומרון (אני כבר לא מדבר על שתי גדות לירדן) נגוז. שברו של עמוד השדרה האידיאולוגי של הימין מוליד צורך בתנועה מהירה קדימה על מנת שלא לעמוד במקום וליפול, וזו באה לידי ביטוי בחיפוש קדחתני והעצמה מופרזת של איומים חדשים מבית ומחוץ. חלקם בעלי תוקף (איראן), וחלקם אינם (הפליטים האפריקאים, ארגוני זכויות האדם).

מצד שני, שברון חלום ארץ ישראל אכן קשור לתמורה רחבה שתעבור על המדינה שלנו, וזו אכן נוגעת בזהותה היהודית (לפחות כפי שהמושג הזה נתפס על ידי רוב היהודים). מבחינה זו למרות שתעמולת השיסוי מצד כותבים מימין כנגד הגופים שמניתי לעיל היא מוגזמת ופעמים רבות חסרת ביסוס, יש בה גרעין של אמת, משום שאם מדינת ישראל תוותר על שטחי יהודה ושומרון לטובת המדינה הפלסטינית היא אכן תאבד מימד מסויים, יסוד מסויים, של "יהדותה". ודאי אם אנחנו מדברים גם על ויתור על חלקים מהאגן הקדוש בירושלים.

משמעותו של "שלום אמת"

אבל זה עוד לא הכל. כי יש גם נקודה שלישית, והיא למעשה קשורה בדיוק למה שאותם קולות מהימין מכוונים אליו. אגיע אליה דרך דו"ח מעניין וחשוב שיצא לאחרונה.

לפני כחודשיים יצא דו"ח של החלק הישראלי 'קבוצת המשבר הבינלאומית' (International Crisis Group), ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח הפועל בעשרות מדינות וממומן על ידי נדבנים וממשלות מערביות שונות. הדו"ח, תחת הכותרת הציבור הדתי לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני (pdf: עברית, ערבית, אנגלית) מביא כמה נקודות מעניינות, המובילות אותו למסקנות מעניינות לא פחות.

הדו"ח מנתח את יחסו של הציבור הציוני-דתי לסכסוך (או למעשה למה שנראה כמתווה לפתרון הסכסוך) ובאופן ראוי לציון נותן משקל משמעותי למימד הדתי של הסכסוך. מחבריו מבינים שכל פתרון ידרוש לא רק פשרות מדיניות, אלא פשרות דתיות משני הצדדים. בצד הישראלי, אלו המתפשרים מבחינה זו יהיו בעיקר ציבור הציונות הדתית. החרדים מחד, והחילונים מאידך, יוותרו על הרבה פחות מבחינה דתית. הכאב של הציונות הדתית יהיה אפוא גדול בהרבה, ויש לא רק להתחשב בו, אלא גם לעשות את המקסימום כדי לצמצם אותו.

בתקציר המנהלים שבתחילת הדו"ח אפשר לראות המלצות לממשלת ישראל כגון כניסה ל"דיאלוג פנימי על מקומה של הדת בעשיית שלום אשר כולל מנהיגים דתיים מכל הזרמים היהודיים, ובהם דתיים-לאומיים", וכן הבטחה מראש של הממשלה לקיים משאל עם על כל הסכם עתידי, דבר שבאופן ברור יפחית התנגדות מתוך הציונות הדתית, שרובה רואה ברצון העם ביטוי לרצון האלוהי.

דבר נוסף עולה בדו"ח (שאינו נמצא בתקציר המנהלים – לגביו ראו עמ' 34-36), והוא לא פחות משמעותי. על פי הדו"ח הסכם השלום אשר

מאשר ומחזק את אופייה היהודי של ישראל, ובה בעת מכיר בקשרים היהודיים לארץ ישראל עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לגייס תמיכה דתית-לאומית. מרבית הציבור הדתי -לאומי הלא-תורני עשוי לקבל פשרה על ארץ ישראל, אם יקבל פיצוי בשני עמודי התווך האחרים של התפיסה הדתית הדתית-לאומית – "עם ישראל" ו"תורת ישראל". בלי קשר לשאלה כיצד יוגדר ההסכם ואיך ידונו בו במרחב הבינלאומי, ממשלה ישראלית שרוצה לגייס לפחות את תמיכתם של חלקים מהחוגים הקוקיסטים חייבת להראות מחויבות לארץ ישראל ולאופייה היהודי של המדינה. (עמ' 34)

איך עושים זאת? על פי הדו"ח מנהיגים דתיים-לאומיים מחפשים "הפגנת תודעה יהודית" בקרב מנהיגי המדינה. אלו מצופים לעמוד לא רק על האינטרסים הפוליטיים והביטחוניים, אלא גם אלו ה"יהודיים". כלפי חוץ, עקרון חשוב הוא ההכרה הפלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כך למשל, הדו"ח מזכיר סקר חשאי שנערך על ידי משרד ראש הממשלה ב-2010. על פי הסקר

הסיכוי שמתנחלים המתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה יתפנו בלא עימות יגבר אם הנסיגה תהיה בעבור "שלום אמת". הסקר גם מצא שהמרכיב המובהק ביותר המצביע על כך שההסכם מספק "שלום אמת" היה הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (עמ' 36, הע' 226)

אני מאמין שהתעקשותו של נתניהו על הכרה פלסטינית בכך שישראל היא מדינה יהודית באה מתוך שהוא סבור שכך ראוי, אבל כפי הנראה הכרה כזאת תקל על הציבור הציוני-דתי לקבל הסכם הכולל את חלוקת הארץ. (ועקיבא אלדר כותב על זה בהקשר לדו"ח הנידון כאן.)

השלום איננו מטרה בפני עצמה

ועכשיו נחזור אל אותה נקודה שלישית, כלומר המשא ומתן על חלוקת הארץ ככלי המכוון לפגיעה באופייה היהודי (כפי שרבים מבינים אותו) של המדינה. שימו לב לציטוט המדהים הבא מפי רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מתוך ראיון שקבוצת המחקר עשתה איתו בנובמבר האחרון:

הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל. (עמ' 35, הע' 225)

לדעתי הציטוט הזה קשה מאוד. על פי הדברים האלה השלום (שמבחינתו של פונדק פירושו הקמת מדינה פלסטינית על שטחי יו"ש) אינו סופו של תהליך שבמסגרתו מדינת ישראל זוכה לגבולות קבע וחדלה מלפשוע כנגד הפלסטינים על ידי שלילה מתמשכת של זכויותיהם, אלא כלי שמטרתו לשנות את אופי המדינה בהתאם לחזון מאוד מסויים. מי שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים לא ידע עד כמה רחוק העקרון הזה יכול להגיע.

שאלתי בדוא"ל את ד"ר פונדק על הדברים והוא כתב שהם נאמרו במפגש עם קבוצת חרדים, שטענו שהם מקווים שהסכסוך לא יסתיים "מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו". הוא עמד על כך שהוא לא מכוון למדינת כל אזרחיה, אלא להפרדת דת ממדינה, שתאפשר גם למיעוט הערבי להשתלב באופן מלא (ראו תגובתו המלאה בתחתית הרשימה).

השאיפה להפרדת דת ממדינה היא כמובן עמדה לגיטימית, אבל אני סבור שאין לה מקום כחלק מהשיקולים במשא ומתן המדיני. יש כל מני מודלים של דמוקרטיה, אפילו ליברלית, כמו גם מודלים שונים של יחסי דת ומדינה בדמוקרטיה. הברירה ביניהם אמורה להיות מוכרעת על ידי דיון ציבורי, לא באופן עקיף על ידי מו"מ לשלום. בעיה נוספת בדבריו של פונדק היא כמובן שעד כה הם לא נשמעו, דהיינו הוצהר על מטרה אחת, כאשר הכוונה היתה בכלל לאחרת. והעניין אף חמור עוד יותר, שכן ברגע שתהליך השלום מחביא בתוכו פולמוס דתי, העובדה שבמסגרתו יפגע (אם לא פשוט יתרסק) עולמו הדתי של ציבור גדול, ציבור הציונות הדתית, הופכת את המהלך הזה למכוער ופגום מבחינה מוסרית גם מהכיוון הזה.

בעוד פעמים רבות הזעקות מימין על כוונות הזדון כנגד זהותה היהודית של מדינת ישראל הן לא יותר מהכפשה זולה של עמדות לגיטימיות והסחת דעת דמגוגית מאימפוטנציה של ממשלת הימין (ראו למשל הפולמוס האחרון שלי עם דרור אידר על עניין המילה), פעמים אחרות יש בהן ממש. אפשר להיזכר כאן גם בהאשמה על האליטה האחוס"לית שמנסה לשמר את מעמדה על ידי פגיעה בקבוצות אחרות. ראוי שהמשא ומתן לשלום עם הפלסטינים יהיה נקי מאינטרסים זרים או מאבקי כוחות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

דת ומדינה במו"מ לשלום

אישית, אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי,* ובהזדמנות אחרת אכתוב מדוע. כאן רק אעלה את השאלה, האם ייתכן שהיציאה כנגד רעיון "המדינה היהודית" מגיע לפעמים לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט.

כמובן, גם הצד הימני של המפה הפוליטית תומך בפתרון מדיני כזה או אחר מתוך מניעים דתיים ועל מנת לקבע או להשפיע על יחסי דת ומדינה. פונדק מספר שכך בדיוק אמרו לו חרדים שדיבר איתם, ואצל סרוגי-כיפה קוקיסטים הדבר מובן מאליו. ברור שהם מעוניינים לשמור על השטחים לא רק מסיבות בטחוניות, ואף לא רק מתוך קשר דתי לארץ, אלא גם משום שזה תואם לחזונם על אופייה דתי הרצוי של מדינת ישראל ויחסי דת ומדינה בתוכה. ברור שגם מתוך מניעים כאלה הם מתנגדים להסכם שלום הכולל את חלוקת הארץ.

בתוך כמות המלל האינסופית שנשפכה על תהליך השלום, ההתייחסות לסוגיות של דת ומדינה מעטה מאוד. הדו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית הוא על כן חשוב. הדת והלאום היהודיים ממילא משולבים, ויש לבטח תמימות מסויימת בהנחה שתהליך רחב היקף שעובר על הלאום היהודי (בין אם הקמת מדינה ריבונית ובין אם פרידה משטחיה) לא ישפיע על דתו. חשוב שהדברים האלה יוצבו מול אור השמש וידוברו בגלוי ביושר.

:

—

* נתניהו מדבר על "מדינה יהודית", אולם עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומית, גילה לי שיועציו של נתניהו אמרו לקבוצה ששני הנוסחים (כלומר גם "מדינת לאום של העם היהודי") מקובלים עליו בהסכם סופי. על פי זלצברג לא מן הנמנע שנתניהו משתמש במינוח "מדינה יהודית" כדי לנגן על אותם רגשות דתיים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כלומר כדי להרגיע את הציבור הדתי לאומי על ידי העצמת "יהודיות" המדינה שתוכר על ידי הפלסטינים.

** תגובתו של ד"ר רון פונדק:

מבחינתי השלום אינו מטרה. כישראלי ציוני הדבר החשוב לי הוא להבטיח את עתידה של המדינה לעתיד הרחוק. לכן המטרה הגדולה איננה שלום, אלא השלום משרת את המטרה הגדולה. בטווח הנראה לעין תפיסתי את המטרה הגדולה היא מדינה נורמאלית שאינה חיה על חרבה, שיחסיה עם שכניה נורמאליים ושהיא מתעסקת בראש ובראשונה ומשקיעה את מיטב משאביה בפיתוח המקום הזה לטובת אזרחיו.

מבחינת האופי של הדבר הזה שנקרא ישראל, אני סבור שאנחנו חייבים לעדכן חלק מההגדרות ולהתייחס לשינויים שחלו מאז 1881-2 ועד היום. מחד, נוצרה כאן חברה עם מאפיינים ישראלים/עבריים ולא רק מאפיינים (תרבותיים ודתיים) יהודיים, ומאידך נקלטו כאן כעשרים אחוז ישראלים שאינם יהודיים והם ישארו ישראלים על אפו וחמתו של ליברמן. ובמדינה נורמאלית גם המיעוט חייב להיות חלק מהחברה ולחוש את זה הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה הסמלית.

ולכן השורה התחתונה של התפיסה שלי היא שהשלום יאפשר לנו להתמקד בפיתוח המדינה והעצמת החברה. במסגרת זאת צריך יהיה גם להתמקד במעבר מהמצב שהיה בראשית הציונות – כשהיהדות הייתה המוטיב הדומיננטי והישראליות מוטיב משני, למצב בו הישראליות תהיה הדבר הדומיננטי והיהדות הדבר המשני. מבחינתי ישראליות היא שילוב של יהדות, עבריות, והכלה חיובית של האחר במציאות שתאפשר לו/לה לחוש חלק מהישראליות.

כל זה לא קשור ישירות לשלום, ואם היה ניתן לעסוק בזה גם בעידן של מלחמות, מה טוב. אבל נפש החברה והאדם היא כזאת שאינה יכולה להביט פנימה בצורה חיובית וכנה כל עוד קיים איום חיצוני. ולכן לא הפתיע אותי שחלק מהחרדים אמרו לי מפורשות שהם לא רוצים סוף לקונפליקט הערבי-ישראלי מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו. תחושת האיום משאירה את החברה הישראלית/יהודית בגטו ואת זה הם מעדיפים. אני מעוניין שנשתחרר מהפראנויה ומהגטו.

אני מבין את החשש של החרדים מתהליך ישראליזציה שבפועל כבר מתרחש בישראל, אבל לדעתי הציונות הדתית הלא חרד"לית יכולה וצריכה להיות שותף מלא למהלך כזה. אבל גם הם יהיו מסוגלים לעשות את זה רק אחרי שיקבע גבול חדש והם יצטרכו למצוא כוון אחר וחיובי לאנרגיות שהם משקיעים במפעל האנטי-ציוני של ההתנחלויות.

השנה הוזמנתי להרצות בפסטיבל 'לימוד' בוורוויק, אנגליה, שהתקיים מה-22 עד ה-26 לדצמבר. את רשמי כתבתי בשני מאמרים שהתפרסמו באתר אבי חי (האחרון פורסם  אתמול) ומאוחדים כאן לרשימה אחת

אחד הרגעים המעוררים שחוויתי בפסטיבל 'לימוד' השנה היה כשפגשתי שני נציגים של 'לימוד בולגריה', כלומר הכינוס הדומה שנערך בבולגריה. 'לימוד' בבולגריה מארח פחות אנשים מ'לימוד אנגליה' (המרכזי), כלומר הכינוס בו השתתפתי בשבוע שעבר, ואשר מהווה בית למשך שבוע עבור לא פחות מאלפיים ושש-מאות איש. בבולגריה מגיעים ל'לימוד' כשבע מאות איש, רובם ככולם יהודים בולגרים. אלא שאם נזכר בגודל האוכלוסייה היהודית בבולגרייה, כששת אלפים איש, נבין מיד מה גודל המאורע, ומה חשיבותו של 'לימוד' ליהדות בולגריה. יותר מעשרה אחוזים מהקהילה שם מגיעים למפגש. אפשר להסיק בקלות שזהו האירוע המרכזי של הקהילה היהודית שם, אירוע שמעצב במידה רבה את חייה וסדר היום שלה.

'לימוד בולגריה' הוא דוגמא קיצונית, אבל לא יחידה, להשפעה העצומה שיש לפרוייקט הזה על היהדות שמחוץ לארץ ישראל. ישנן כיום לא פחות משמונים אירועי 'לימוד' בשנה בשלושים ושמונה מדינות, בשש יבשות שונות. מניו-זינלנד דרך הודו ועד דרום-אפריקה, המודל שפיתחה הקהילה היהודית בבריטניה לפני 33 שנה הוא כנראה פריט היצוא המצליח והמוצלח ביותר שלה.

פלורליזם א-היררכי

אז מהו המודל? בגדול, נפגשים ולומדים יחד. ההרצאות יכולות להיות על כל נושא שבעולם: מקרא, בישול, פוליטיקה או ספורט. הן כמובן נוגעות לזוויות היהודיות של כל אלה, אבל הקהל, למרות שהוא בעיקרו יהודי, כולל גם לא-יהודים שבאים להתעניין. בהרצאה שלי על מגמות נאו-חסידיות בקהילות ברסלב נכח כומר אנגליקני. הזרם הגדול ביותר בקרב הקהל הוא האורתודוקסיה המודרנית, שמהווה כמעט 40% מהמשתתפים. השאר שייכים לזרמים לא אורתודוקסים או לשום זרם שהוא.

אחד העקרונות המרכזיים שלימוד דבק בהם הוא הפלורליזם המוחלט שלו. לכל אחד יכול להיות קול במפגש: לכל אדם, לכל זרם, לכל רעיון. בהמשך לכך, 'לימוד' מנסה לעצב את המרחב המשותף שלו בצורה א-היררכית עד כמה שאפשר. תגי השם המחולקים אינם נושאים כל תואר, והשם הפרטי בהם מובלט פי כמה מהמשפחתי. אתה פוגש, על כן, את מייקל, טליה ואפרים, ולא את פרופ' מייקל פישבין, עו"ד טליה ששון והרב הראשי של אנגליה, אפריים מיבריס. אין במקום גם חדר אח"מים שאליו יכולים רמי הדרג להיעלם אחרי הרצאותיהם. כולם בקמפוס אוניברסיטאי אחד, באותם חדרי אוכל ובתי קפה. המטרה היא מפגש, היכרות והפרייה הדדית.

הרב הראשי סוף סוף מגיע

אפרופו הרב הראשי של בריטניה (בעצם הרב הראשי של ה-United Synagogue, גוף יהודי אורתודוקסי שהוקם על ידי הפרלמנט הבריטי ב-1870, ונחשב לגוף שמייצג את היהודים בממלכה), השנה הוא השתתף לראשונה ב'לימוד', אחרי שהרב הראשי הקודם, לורד ג'ונתן זקס, נמנע מכך בעקביות. זקס דווקא ליברלי למדי בהשקפותיו, אבל משום הסכם ישן שהיה לו עם היהודים החרדים בבריטניה הוא הדיר רגליו מהכינוס, וזכה על כך לביקורת רבה מהקצוות הפלורליסטים יותר של יהדות בריטניה.

העניין הגיע עד כדי כך שלאפרים מיבריס, הרב הראשי הנוכחי, למעשה לא נותרה כל ברירה. הגוף הבוחר את הרב הראשי בבריטניה, המורכב מרבנים וחברי קהילה (ולא רק רבנים שמעולם לא נבחרו בעצמם על ידי הציבור, כמו הגוף המקביל במדינת ישראל) התנה בפירוש את בחירתו של כל רב ראשי חדש בהסכמתו להגיע ל'לימוד'. אפשר להבין מכך לא רק איך יהדות בריטניה מנהלת את רבניה (ולא להיפך), אלא עד כמה האירוע הזה הפך להיות משמעותי.

ומשמעותו של האירוע חורגת מעבר לגיוון וחוסר-ההיררכיה שבו. 'לימוד' הוא הפן העולמי של התעוררות העניין בתרבות ובדת היהודית. מחקר שנערך ב-2011 הראה שעבור אלפי משתתפים היווה 'לימוד' השראה להתעמק ולטפח את הזהות היהודית שלהם. ברשימה הבאה אנסה לסכם את האירוע ולעמוד מעט על הצורות בהן התופעה הזאת מתפתחת.

תפוצת נאטו

לפני כל חדר אוכל, ואפילו לפני פינות קפה ותה, יש ב'לימוד' דוכן רחיצת ידיים + תמיסה אלכוהולית לחיטוי, ולפעמים אף עם מתנדב שניצב ושומר שאכן כל הנכנסים לאכול רחצו את ידיהם. המארגנים מאוד מפחדים שכל מני אנשים מכל מני ארצות ידביקו כל מני אנשים אחרים מארצות אחרות בכל מני מחלות.

ובצדק. דווקא מבחינות אחרות (ומשמחות הרבה יותר) יש כאן הדבקה רבתי. אחרי הרצאות שלי היתה לי הרגשה מיוחדת: הנה אנשים שמתעניינים מצרפת, ארגנטינה, ניו-אורלינס, בולגריה. להרצאה אחת שנישאת כאן יכולה להיות השפעה גדולה, כאשר כל אחד בקהל נושא את רעיונותיה חזרה למולדתו.

וכל אחד גם מגיע מעולם אחר: אקדמאים, רבנים, אנשי ציבור, אנשי עסקים, בני נוער, אמנים, פוליטיקאים, כל אחד עם זווית העניין שלו, כל אחד עם הציבור הספציפי שהוא יכול לספר לו מה שמע ולמד. מעולם לא הרצתי מול קהל כל כך מגוון, ומעולם לא הרגשתי עד כמה השפעה יכולה להיות להרצאה אחת. וזאת אפילו לא המטרה העיקרית של הכינוס.

זרמי העומק

אז מה משמעותה של תופעת 'לימוד'? ללא ספק, כמה זרמי עומק שונים שנעים בעת הזאת תחת הלוחות התרבותיים של היהדות נפגשים על מנת ליצור את האירוע המרשים הזה. ראשית, נדמה לי שמדובר בצורך עמוק בקהילתיות שעולה ביהדות שמחוץ לישראל. קהילות קטנות במדינות מזרח אירופאיות או בערים אוסטרליות או במחוזות ספר אמריקאים זקוקות למפגש על מנת לצבור שעות שבת אחים גם יחד. מפגש חברתי מאפשר לשוב ולהרגיש חלק מעם, להחליף רעיונות ולרענן השקפות.

עבור הצעירים מדובר כמובן בהזדמנות למצוא בני/בנות זוג, ועבור המבוגרים שער חיוני ביותר למילה ששמעתי שוב ושוב בימי הפסיבל: networking. יהודים הם מומחים עולמיים ביצירה, ניהול וגיוס תרומות לעמותות ללא מטרות רווח, ואי אפשר להדגיש מספיק את חיוניותם של קשרים לצורך כך. כל אלה מהווים תשתית חשובה להפקה.

מגמה נוספת שתורמת ל'לימוד' היא השקפת עולם אוקומנית, שאפשר לכנותה במקרה היהודי פוסט-דינומינישנית. במילים אחרות, החלוקות לזרמים שונים מאבדות מתקפותן. הן קיימות, אבל לא כיסוד חשוב של זהות, וממילא לא כגורם שיכול להעכיר אווירה של שיתוף פעולה והפרייה הדדית. לבד מאשר בהקשר לבואו המתוקשר של הרב הראשי החדש של בריטניה למקום, אני בכלל לא זוכר דיבור על "זרמים" יהודיים באירוע כולו.

לבסוף, וכבסיס לסעיף הקודם, ניתן למנות את פחיתותה של ההלכה כגורם משמעתי בחייהם של היהודים בזמן הזה. זה כמובן לא חדש, אבל זאת מגמה מתגברת, וכדאי לשים לב שהיא קיימת בקרב שומרי מצוות לא הרבה פחות מאשר בקרב מי שממילא אינם שומרי מצוות. במילים אחרות, גם עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים (מסויימים), שההלכה היא חלק משמעותי בחייהם מבחינת הזמן שהם מקדישים לדקויותיה בכל יום, ההלכה אינה חלק משמעותי בחייהם מבחינת החשיבות שיש לה כיסוד של זהות. קיום מצוות אינו מספק מבחינתם כדי לעצב עבורם חיים יהודיים משמעותיים. הם זקוקים לרובד תרבותי-הגותי שישלים עבורם את "החיים היהודיים", שיטעין אותם בלחלוחית מספקת על מנת שיפרחו.

הפחתת ההלכה כיסוד של זהות היא זו המאפשרת עירוב זרמים מחד, וזו המושכת שומרי מצוות רבים להעשיר את חייהם ב"יהדות" שאינה קשורה להלכה, אלא מתפקדת יותר כמקור לעושר תרבותי. בשונה משניתן למצוא בקבלה ובחסידות (אם נתבונן בשני ניסיונות קודמים להמריא מעבר להלכה), הפרפראות התרבותיות כאן אינן קושרות עצמן למצוות, אלא מתפקדות בשדות תרבותיים אחרים (אינטלקטואלים, אמנותיים, פולקלוריסטיים, קולינריים).

יהדות כתרבות, שפת הקודש בתרגום

האם "יהדות כתרבות" שכזאת יכולה לעצב מרחב מתמשך של זהות פרטית וקהילתית? אני לא יודע. מה עוד שלבד מהניתוק מההלכה, קיים ב'לימוד' עוד ניתוק: מהשפה. רק כשאתה שומע כמה הרצאות שנוגעות במימדים טקסטואלים של המסורת אתה מבין עד כמה זה חורק. כלומר, כל העניין הזה של יהדות שאינה דוברת עברית. ואתה מבין עד כמה גדול הנס שנעשה לעם ולדת ולתרבות היהודיים בהחייאתה של השפה העברית בארץ ישראל.

רק כשאתה שומע הרצאה על תלמוד באנגלית, ואף מפי פרופסור מוערך מאחת מהאוניברסיטאות הטובות בארה"ב, כאשר כל מילה בכל פסוק או מדרש צריכה להיות מתורגמת, כלומר נאנסת לתוך תבנית מסויימת, כלומר נעקרת מהקשרה ומועקרת מעססיותה וריבוי פניה; רק כאשר אתה משתתף בסדנת מדיטציה אבולעפיינית כאשר במקום צירופי שמות האל אתה מצרף ABC, רק אז אתה מבין באמת עד כמה מרוחקת היהדות הזאת, עד כמה היא חיה את חייה דרך כלי שני, יהדות מתווכת, יהדות מִטפחת.

כמובן, אפשר לומר שזו פשוט יהדות מסוג שונה. ענף אחר, לגיטימי ומשמעותי לא פחות. יש לו גם את יתרונותיו. ויחד עם זאת הניתוק מהשפה יחד עם הניתוק מההלכה (וניתוק מלאומיות הרי ממילא הנחנו כהנחה מוקדמת) לא משאיר הרבה יסודות מוצקים לבנות מהם עמוד שדרה זהותי-תרבותי.

אני בהחלט לא רוצה להצטרף לקולות הפסימיים לגבי היהדות מחוץ לישראל (שתמיד נדמים לי כשלובים בניסיון מגושם להרגיע את עצמנו שלמרות שהחיים בישראל קשים נורא אין ברירה וכו'). תרבות היא אורגניזם מורכב ורב-מימדי שיודע לשרוד במצבים לא פשוטים, והתרבות היהודית ודאי כבר הוכיחה את עצמה מהבחינה הזאת. אין גם ספק שערכו של 'לימוד' עבור לקהילות יהודיות מחוץ לישראל הוא רב, והקהילתיות שהוא מכונן היא אמיתית. בסופו של דבר, זו אכן מטרתו, ונכון להיום הוא מגשים אותה.

השאלה שיש לשאול היא האם מתוך העושר הפלורליסטי והרב-גוני יתגבש קיום יהודי מתמשך. כרגע נדמה לי שמוקדם מדי לדעת, אבל סימן לכך שהפרויקט נמצא בדרך הנכונה נקבל כאשר תצא מלימוד לא רק קהילה, אלא יצירה.

:

—

פורסם באר אבי חי בשניח חלקים: חלק א', חלק ב'.