ר' זלמן שחטר-שלומי, מהמנהיגים הרוחניים המרכזיים של ההתעוררות הרוחנית היהודית בארה"ב, מספר על הפעם הראשונה בה יצא לנסות לעניין יהודים בקרבה אל האלוהות. היתה זו שנת 1948, והוא היה אז חסיד חב"ד, שנשלח על ידי הרבי לעשות נפשות בקמפוסים באמריקה. יחד עם ר' שלמה קרליבך היו שניהם למעשה ש"שלוּחים" הראשונים של חסידות חב"ד, ולמעשה היהודים הראשונים שלקחו על עצמם, כמשימה אישית, לנסות להחזיר יהודים בתשובה.

שחטר-שלומי מספר שהוא לקח בקבוק שנאפס, כמה זוגות תפילין, טייפ-רקורדר גדול עם ניגונים חסידיים והגיע אל אוניברסיטת ברנדייס. הוא וקרליבך הציבו שולחן, וכשהגיעו יהודים להתעניין מה בפיהם קרליבך החל לספר סיפורים. "בעוד שלמה מספר סיפורים," משחזר שחטר-שלומי, "מישהו אומר: 'זה נשמע כמו מיסטיקה הודית'. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: 'אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה?' וכולי. ואז הייתי אומר: 'שלנו עוד יותר טוב!'."

וכך התחיל מפעל ההחזרה בתשובה של חב"ד. האנקדוטה הזאת מעניינת לא רק משום ערכה ההיסטורי, אלא מפני שהיא מגלה לנו עד כמה ותיקה התחרות על לבבות היהודים בין דתות המזרח לבין מסורת אבותיהם. כבר סוף שנות הארבעים, מסתבר, היו יהודים שחיפשו רוחניות במזרח, וכבר אז ניסו סוכני ה"קירוב" היהודיים לשכנע אותם שאין כל צורך לרעות בשדות זרים, שכן בתורת ישראל לא חסר דבר.

את הרב יעקב נגן אני מכיר אותו מהשנים שכתבנו יחד בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב-nrg. אני זוכר לטובה את היצירתיות והרוח החופשית שאפיינה את כתיבתו, ושמחתי מאוד לשמוע שספר פרי עטו יצא כעת לאור. נגן הוא יהודי אורתודוקסי, אבל העניין שלו בדתות המזרח אינו רק בגדר "דע את האויב". הוא מוכן להודות, כפי שגם יודו שחטר-שלומי וקרליבך בהמשך דרכם, שיש לנו, כיהודים, מה ללמוד מהדרכים הרוחניות שהתפתחו בהודו ובסין. כמי שמשמש רב ומורה בישיבת עתניאל הגישה שלו אינה נטולת סיכון, ועל כן יש לשבח אותו על האומץ שהוא מפגין. נפגשתי איתו לשיחה על הספר ועל התורה.

הספר שלך בנוי לפי סדר פרשות השבוע, למה?

מרסל פרוסט ניסח פעם את אתגר החיים כ"לא לגלות ארצות חדשות אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות". אני רוצה להתבונן על יסודות החיים מהמקום המוכר, פרשת השבוע, ולנסות לראות אותם בעיניים חדשות. מכאן גם שמו של הספר "להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים". בפרשיות התורה ישנו עיסוק בערכי היסוד של החברה – זהות, מוסר, צדק ומשפט, וכן בבעיות היסוד של האדם, מערכות יחסים בין איש ואישה, בין אדם לחברו, בין האדם לבין האלוהים.

למה צריך קריאה מתחדשת, מה רע בקריאה שהיה עד עכשיו?

התקווה שלי היא שהקריאה המתחדשת של הטקסט תפתח את האדם לקריאה מתחדשת של החיים. בהתחדשות אני מרגיש את המגע הישיר עם החיים ואת חווית הנוכחות. אני חווה את החיים כמסע וחיפוש בלתי פוסק וההתחדשות מאפשרת לי להמשיך לנוע קדימה, "בקשו פניו תמיד".

בספר אתה מזכיר מדי פעם את המפגש שלך עם הודו ודתות המזרח. כידוע, יהודים רבים מוצאים את החיבור שלהם לחיי הדת, לאלוהות, דרך דתות המזרח. למה לדעתך הם לא מוצאים את מבוקשם ביהדות?

נראה לי שיש מספר סיבות לכך: ראשית, טענה מרכזית שטענתי בספר היא שהיהדות מכילה בתוכה יסודות המזוהים עם תורות המזרח וכן יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית. בשפה אחרת, היהדות מכילה בתוכה את ה"להיות" של המזרח עם ה"לעשות" של המערב. למשל, השבוע מתחלק לששה ימים של לעשות, לשנות את פני העולם ולתקנו, ושבת, שהיא יום של להיות. ההכלה היא בעיני בשורה גדולה, אך היא גם עבודה יותר מורכבת מאשר להדגיש רק זווית אחת. לדוגמא, ספרו של אקהרט טולה, The Power of Now, רואה את משמעות החיים ביכולת לחיות מתוך נוכחות, מתוך ההווה. דברים שקראתי אצל טולה עזרו לי להבין טוב יותר קטעים מסוימים בכתבי הרב קוק. מצד אחד זה מקל מאוד להסביר את הרעיון ולממש אותו, מאידך, אני מרגיש שבתפיסתו יש צמצום נוראי של מהות החיים.

עם זאת, נראה לי שהסיבה העיקרית היא שרק בשנים האחרונות התעצם העיסוק וההפצה של הצדדים הרוחניים ביהדות. רבים פשוט לא הכירו את הפנים האלה של היהדות. פגשתי פעם בפסטיבל 'בומבמלה' מורה למדיטציה, תלמיד של אושו, שחזר בתשובה בזכות ספר של אושו על סיפורי הבעל שם טוב. קודם לקריאת הספר הוא לא ידע שבכלל יש דברים כאלה ביהדות. בספר שלי אני מספר את סיפורו של ויגי'אנאנדה, גורו בן 92 שנולד כאברהם ווינטרוף, בנו של הרב, ושנסע כאיש צעיר להודו אחרי שהתלהב מהתפיסה של האלוהים כשוכן בנפש האדם ומהכיוונים הלא-דואליסטים של אסכולת האדוויטה, תפיסות שאחר כך הוא עצמו גילה שמרכזיות לזרמים החסידים והקבליים של היהדות.

אני מרגיש שההתעצמות של הרוחניות בזממנו היא למעשה שיבה לחוויה הדתית המקראית שהתאפיינה בשיח הישיר עם אלוהים, ובנבואה השואבת מן הכוח המדמה של האדם. הרבה עמדו על הזיקה העמוקה בין נבואה למדיטציה, ששתיהן עוסקות בהתעלות אל מודעות גבוהה יותר. התנ״ך רווי בשירה ובפיוט, והוא משמש מקור להשראה רוחנית עד עצם היום הזה. עולמם של גיבורי התנ״ך מלא ברגש – הם אוהבים, שמחים ובוכים.

אם כך מה קרה? מתי זה אבד?

לטענת הרב קוק, נקודת מפנה היתה בסוף בית ראשון. תקופת התנ"ך היתה תקופה של רוחניות גדולה וכן של חטאים גדולים, כאשר החטאים – רצח, אלילות ועריות – נבעו לדעתו מעיוות של תכונות המאפיינות של הרוחניות, דמיון ורגש. עזרא הסופר שינה את הקו של התורה, והדגיש יותר את הלימוד והדקדוק בהלכה, כקונטרה לזרימה הטבעית של הרוחניות.

אז התפתחותה של התורה שבעל-פה וההלכה חנקה את הרגש. איך לדעתך ניתן להחזיר אותו?

הרב קוק רואה בנצרות ובשבתאות ניסיונות כושלים להחזיר את היסודות האלו ליהדות. הם נכשלו כיוון שלא היה בהם איזון וחיבור ללימוד ולהלכה. החסידות הצליחה להחזיר פנים רבות של רוחניות לתוך החוויה הדתית של עבודת ה', והרב קוק האמין שמשעות החזרה של העם היהודי לארצו, היא חזרה לחיים עצמם ומהם למקומות של הרוחניות.

טוב ויפה, לא שאנחנו רואים שזה לא המצב. הנה דווקא כשעם ישראל חוזר לארצו, רבים מגלים שאת הרוחניות הם מוצאים בהודו. אולי כדאי פשוט להודות שיש תורה אצל גוים, שמקרבת אותנו להקב"ה?

האלוהים שאני מאמין בו רוצה שיהיו עמים רבים בעולם. כך אני קורא את הסיפור של מגדל בבל בפרשת נח. בתחילה, האנושות היתה מאוחדת, והיה זה האלוהים שפיזר אותה על פני האדמה, פיזור שהיה לא רק גיאוגרפי אלא גם תרבותי, כך שכל עם קיבל שפה משלו. עולם מגוון, עולם עם פנים רבות הוא עולם יותר גדול ויותר עשיר. בכך אני חלוק על ג'ון לנון שבשירו "דמיין" קרא לביטול העמים.

כאשר אני מוצא שיש משהו בעם אחר שיכול לעזור לי להתקרב להקב"ה זה מחזק את אמונתי שאלוהים הוא אלוהים גדול שנתן מטובו לכל עמים. זה הולם את התפיסה הקבלית שבכל דבר יש ניצוץ אלוהי. אולם כמו שמזהיר המשל התלמודי, צריכים להיזהר ולאכול את הפרי ולא את הקליפה. אני שמח ללמוד מהאחר, זה מאפשר לי להיפגש איתו באמת. אם אני חושב שכול הטוב נמצא אצלי, אין לי כלל אפשרות להיפגש עם אחר אלא רק להתנשא מעליו. במפגש אמיתי אתה נותן אך גם מקבל.

מה שאתה אומר משמח. עולה ממנו שאתה מוותר על משהו מהייחודיות היהודית. אתה אומר שהיהודים הם אולי מיוחדים אבל הם לא מיוחדים בלהיות מיוחדים – אחרים גם הם מיוחדים, וגם להם יש תרומה ייחודית לעולם. גם לטיבטים, גם לאינדיאנים, וכו'.

המקום המיוחד של היהדות בעולם אינו שולל את היותם של שפע ודברים טובים בכל מיני מקומות אחרים. התנ"ך מתחיל לא בסיפור של עם ישראל אלא בבריאת העולם ובמרכזו- סיפור בריאתם של אדם, אבי כל האנושות. עם ישראל הם חלק מהסיפור הגדול של האנושות. יחד עם זה, אני מאמין שבתוך הסיפור הזה יש ייעוד ושליחות מיוחדת לעם ישראל. בתולדות האנושות היה מקום מיוחד ליהדות בהפצתה בעולם של האמונה באל אחד, בערכים האלוהיים של מוסר, צדקה ומשפט. אני רואה גם את העיסוק האינטנסיבי של העולם בכל המתרחש בישראל כביטוי מודע או לא מודע לעובדה הזאת.

מה בנוגע למדיטציה? אנחנו רואים שיש עניין יהודי רב בדרכים המדיטטיביות מהמזרח.

המטרה של מדיטציה אינה השעה ביום בה מתרגילים, אלא עשרים ושלוש השעות האחרות בהן האדם יחיה מתוך תודעה אחרת. תרגלתי בעבר מספר שיטות של מדיטציה, אך מה שמתאים עבורי הוא כיוון קוגניטיבי, עיצוב התודעה הבסיסית שבה אני חווה את המציאות מתוך הפנמה של תובנות על החיים. חלק מהתובנות המכוננות בחיי באו מתוך המפגש עם החיים עצמם, כאשר תפיסתי היא שהחיים הם סיפור שיש לקרוא ואף להעמיק בו. חלק אחר של התובנות למדתי מאנשים ומספרים. בייחוד אני מרגיש שקיימת הפריה והרמוניה במפגש בין תבונות מספרים ותובנות מהחיים.

אתן דוגמה לכך: פעם במהלך תפילת ראש חודש הגעתי לפסוק ״זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בוֹ״. תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש״זֶה הַיּוֹם עשה ה'…״ מדבר על היום! באותו רגע לא רק הבנתי את המשפט אלא פשוט חוויתי אותו, ידעתי בכל כולי שעצם החיים, בלא תלות במה שמתרחש במהלכם, הם שמחה, עצם החיים הם ברכה. מאז, כל הזמן התובנה הזאת מתחדדת ומעמיקה, מתוך ספרים וסיפורים אין ספור.

מזה עשר שנים אני פותח כל שיעור שלי בציון התאריך ואמירה יחד עם תלמידיי את הפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אמירת הפסוק מדי-יום מחזירה אותי שוב ושוב לתובנה ולאתגר שהוא מציב בפנינו.

בספרך אתה כותב ש"דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם", זאת בניגוד לדתות המזרח, שמציגות תפיסה יותר הוליסטית ואחדותית. קשה שלא להבחין בכך שכיום התפיסה הדואליסטית קשה עבור רוב המערביים, ושרבים תופסים את המציאות כאחדות אחת, בין אם זו מטריאליסטית לחלוטין, ובין אם היא קדושה או אלוהית. האם אתה עצמך מחזיק שהאלוהות היא משהו שונה לגמרי מהעולם, ואם כן, האם אתה לא מרגיש שקשה היום לשכנע את תלמידיך בכך?

כפי שאתה אומר, יש שתי תפיסות בסיסיות על מה היחס שבין האלוהים והעולם. דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, על קיומה של הפרדה בין אלוהים לבין העולם. כאשר הקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. ניתן לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו, אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב ('אבינו מלכנו') או אהוב (הדוד בשיר השירים).

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברהמן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', הריק).

אחת הבשורות של הקבלה היא האמירה ששתי התפיסות נכונות, שיש שני רבדים למציאות. ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות.

ניתן להסביר את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתהיה אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום בו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם, יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים כל אחד לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד, כלשון אדם הראשון בגן עדן – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג). כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

בעבר היית בהודו. האם תגיע לשם שוב?

הייתי בהודו, אבל הקישור שלי ליסודות שנחשבים "מזרח" הגיע בראש ובראשונה מתוך החיים עצמם, בהמשך הם נפתחו מתוך לימוד מקורות יהודיים ורק אחר כך נסעתי להודו. נסעתי מתוך תקווה שהמפגש עם אנשים שונים ומסורות שונות יהיה פורה. בנוסף, משום שחשובה לי שאלת הרוחניות בחברה הישראלית, היה לי צורך לראות את ההוויה הישראלית בהודו.

עם זאת, לאחרונה אני עוסק פחות במפגש שבין היהדות והמזרח אלא יותר בין היהדות לאיסלאם. בעיקר עכשיו לאחר פטירתו של מורי וידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, בוער בי הצורך להמשיך את עבודתו בתחום זה. הרב מנחם הבין שמשום שכל כך הרבה מהמתחים באזורנו נובעים מדת ומאמונה באלוהים, הפתרונות יצטרכו גם כן לבוא מהמקום הזה. הייתי רוצה לחדש את השיח הדתי בין יהדות ואסלאם שהיה מאוד פורה בימי הביניים. יש לכך צימאון גם בצד שלהם. לאחרונה ביקרתי אצל שייח' בנצרת, ביתו מלא ספרים מהרצפה עד לגג, כולל התלמוד והזוהר. האלוהים יכול להיות כוח אדיר שמפריד בין בני אדם, אך גם כוח שיכול לחבר ביניהם.

 

—

פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון

בתחילת השבוע שעבר פרסמה 'מועצת אירופה' (גוף בינלאומי המורכב מנציגי מדינות אירופאיות ושהחלטותיו הן בעלות תוקף הצהרתי בלבד) הודעה לגבי "זכות הילדים לשלמות גופנית". בהודעה יצא הגוף כנגד פגיעות גופיות שונות בילדים, דוגמת פירסינג, קעקועים, ניתוחים פלסטיים, ניתוחים לקביעת מין במקרה של ילדים בין-מיניים (וזה ראוי לרשימה בפני עצמה), השחתת אברי מין נשיים ("מילת נשים") ומילת גברים.

כמובן שהעניין האחרון נתן את האות להיסטריה יהודית טיפוסית. הרב פנחס גולדשמידט, נשיא ועידת רבני אירופה, הכריז כי מדובר ב"אנטישמיות החדשה", שר הפנים של מדינת ישראל גדעון סער גם הוא חושב שמדובר ב"אנטישמיות", ד"ר אלי שוסהיים, יו"ר ועדת הבריתות של הרבנות הראשית ומשרד הבריאות, זעק שזו מזימה שמטרתה "להכחיד את העם היהודי מבחינה רוחנית", ואילו דובר משרד החוץ יגאל פלמור קבע כי מדובר ב"בורות מזעזעת, במקרה הטוב, או השמצה ושנאה דתית, במקרה הרע". יופי נחמה.

הפולמוס על עניין המילה עשיר במשמעויות ומהווה צומת נדיר שבו נפגשות השקפות עולם ומפות ערכיות שונות ומגוונות. לכן, לדעתי, הוא מרתק לא רק מפני משמעויותיו הפרגמטיות (כן או לא יוכלו יהודים למול את ילדיהם באירופה וכו'), אלא מפני שהוא מלמד אותנו על תהליכים חברתיים, אתיים ואידיאולוגיים רחבי היקף שעוברים בעת הזאת על החברה המערבית. כתבתי בעבר על ההיבט הפוסט-הומניסטי שבאיסור על ברית מילה. כעת אבקש לכתוב על ההיבט הפוליטי והאידיאולוגי שלו.

לשם התחלה נבהיר כמה דברים: האם ברית מילה מסבה נזק תמידי לאיבר המין של הזכר? אני סבור שכן. דובר משרד החוץ, אגב, חושב שלא, וש"אין שום קריטריון מדעי" שקובע שנעשה נזק. לא מבין אותו. לי ברור שהסרת הערלה משנה לרעה את האופן שבו הגבר מקיים יחסי מין. מצד שני, האם הנזק הוא רציני? לדעתי לא. במקרה אני עצמי נימול ויכול להעיד שהכל ב"ה בסדר. לכן: האם הנזק הלא רציני הזה מצדיק את איסורה? לדעתי לא.

אבל הנזק הוא לא הסיפור. הנזק שנגרם לתינוק (או לגבר שהוא יהיה) לא עומד בבסיס הסיבה להחלטה של 'מועצת אירופה'. עדות לכך אפשר למצוא בכך שאותם אנשים המבקשים לאסור על ברית המילה יעמדו, ואולי אף בתקיפות, על זכותו של כל מבוגר לבצע בעצמו ברית מילה (או ניתוח לשינוי מין, או ניתוח פלסטי וכו'). כלומר עצם חתיכת איבר המין והסבת נזק לגוף אינה הבעיה. אז מה כן הבעיה? הבעיה היא שברית המילה נעשית ללא הסכמתו וללא בחירתו החופשית של התינוק.

וזאת בהחלט בעיה. מצד שני, ברית מילה נעשית ללא הסכמת התינוק כפי שדברים רבים נעשים ללא הסכמתו: הוא מקבל אוכל מסויים ולא אחר, חי במקום מסויים ולא אחר, לומד שפה מסויימת ולא אחרת, נשלח לגן/בית ספר מסויים ולא אחר, ומקבל חינוך מסויים ולא אחר. בנוסף, הורים מחנכים את ילדיהם שקיים אלוהים / בנו היחיד הצלוב / עמו היחיד הסגולי / הבתולה הקדושה / מטריאליזם דיאלקטי / היד הנעלמה / יקום אינסופי וחסר משמעות.

כל הדברים המנויים לעיל, שנעשים ללא כל הסכמה של התינוק או הילד, מעצבים את חייו בצורה משמעותית הרבה יותר מאשר הערלה שנמצאת או לא נמצאת על איבר מינו. גם אם נחשוב שהסרת הערלה מסבה לא נזק קל אלא נזק חמור לאיבר המין (ולכך באמת אין כל ראיות רפואיות), הרי שהנזק שבחינוך גרוע גדול הרבה יותר. חינוך הינו דבר בלתי הפיך, בדיוק כמו למידת שפה, או ילדות באופן כללי. מה שנתנו לנו הורינו יילך איתנו עד סוף חיינו. לכן אין שום הגיון באיסור בחוק על ברית מילה, אלא אם כן אנחנו מתכוונים גם לאסור על חינוך לאמונות או ערכים שלא נראים לנו.

כבוד האדם

אבל בואו נניח לכל זה. נאמר שהראנו שבהתמקדות בברית מילה ובהתעלמות מהחינוך, האמונות וכיוצא באלה דברים שנכפים על הילד ללא בחירתו יש חוסר עקיבות מסויים, אולי גם חוסר יושר. עדיין, לא הייתי רוצה להגן על ברית המילה רק על ידי כך שאראה שמתנגדיה הם צבועים. הייתי רוצה להסביר למה חשוב לאפשר את קיום הטקס למעוניינים בו בצורה חיובית, מתוך טיעון ערכי שנובע מהדבר עצמו. ולצורך כך הייתי רוצה לבדוק מקרוב יותר את עניין הבחירה החופשית. או במילים אחרות, למה זאת בעיה שלתינוק אין בחירה לקיים בגופו ברית מילה? למה ההסכמה והבחירה החופשית הן דבר חשוב? שאלה שאלתית, לא?

ובכן, למה ומדוע הבחירה החופשית מקבלת כמעט מעמד של קדושה בעינינו, עד שכל מני ליברלים וליברטנים יעמדו על זכותם של זרים מוחלטים לעשות סמים או למכור את גופם לזנות ולו בתנאי שהם בחרו בכך? נדמה לי שהיא כל כך חשובה לנו מפני שבחירה חופשית, האוטונומיה שלנו, השימוש שלנו בכוח הרצון, החופש שלנו להכריע כך או אחרת – כל אלה הם מהדברים המהותיים שמגדירים אותנו, שמכוננים את הזהות שלנו, ואת הכבוד העצמי שלנו.

במילים אחרות, אחד ממקורות הזהות העצמית שלנו כיום הוא הרצון החופשי שלנו, ולכן הוא נחשב כמעט קדוש, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לוותר על ערכים שחשובים לנו, וגם להרגיש לא נעים, ובלבד שהזולת יוכל לבטא את רצונו החופשי (עד גבול מסוים כמובן).

עכשיו, הנה משהו מעניין: עבור אנשים רבים, גם בזמננו, אמונות דתיות, מסורות דתיות, והחופש לבחור בהן ולפעול על פיהן, גם הם מהדברים שמגדירים אותם, את זהותם ואת הכבוד העצמי שלהם. האמונה הדתית של פלוני היא מהיסודות המהותיים של חיי הנפש שלו. לכן הוא או היא מאוד רוצים שיאפשרו לו לחיות על פיה ולבטא אותה. לכן הוא או היא מוכנים לפעמים גם למות עבורה.

זה לא חדש, אבל מה שחדש בתקופה שלנו הוא שהדמוקרטיה הליברלית מכירה בחשיבות של האמונה או חוסר האמונה הדתית של הפרט, ולכן מתעקשת שיהיה חופש דת בתחומה, שכל אחד יוכל להאמין ולבטא את אמונותיו – או את חוסר אמונותיו, שלא תהיה כפייה דתית או כפייה אידיאולוגית. כלומר, בדיוק בגלל שהאמונות הדתיות שלנו – או התפיסה האתאיסטית שלנו – הן חלק כל כך חשוב ממה שמגדיר אותנו, חופש דת כל כך חשוב לנו, ומוגן על ידי הדמוקרטיה הליברלית.

נחזור לעניין המילה. כאשר אנחנו ניגשים לנושא, לא יהיה נכון להציב חופש בחירה מצד אחד, ופגיעה גופנית חסרת הצדקה מצד שני. במקרה כזה ברור שנבחר בחופש בחירה ונאסור על הפגיעה הגופנית, גם אם היא זניחה. אבל אנחנו חייבים להיכנס לרגע לראש של שומרי המסורת. אם ניקח את אמונתם ברצינות כפי שהם לוקחים אותה, וחובה עלינו לעשות כן, נבין שיש לנו בשני הצדדים ערכים חשובים מאוד: מצד אחד, החופש לבחור, שנשלל מהתינוק. מצד שני, זהות דתית וזהות קהילתית, שניתנת לו ושמתאפשרת להוריו. זה חלק מהחבילה שההורים רוצים לתת לו, לחנך אותו על פיה. זה חלק מהיסודות של הזהות שלהם, ושל הכבוד העצמי שלהם. זה חלק מהותי מעצמם, לא פחות מהבחירה החופשית שלהם. כלומר, אם נבין את זה כך, שני הצדדים של המשוואה הזאת נושאים מטען ערכי שחשוב לנו – לכולנו – לשמור עליו.

ועכשיו צריך להכריע. מה גובר על מה? אילו הפגיעה הפיזית בתינוק היתה קשה, או שההקשר החברתי/ערכי היה דכאני ומשפיל (את מה מדכא ומשפיל? את אותו כבוד האדם שאנחנו מנסים לשמור עליו; את אותו כבוד האדם שלמענו אנחנו גם מגינים על חופש הבחירה!), אז הייתי חושב שיש הצדקה לאסור את הפעולה, גם תוך שלילת הזכות של ההורים לחופש דת. האם זה המצב? לדעתי לא. אני לא חושב שברית מילה היא עניין בלתי-בעייתי, בהחלט לא. אבל לדעתי בסופו של דבר אפשר לומר שהפגיעה כאן היא מצומצמת, וההקשר לא דכאני, ולכן אני חושב שאין הצדקה, בשם חופש הבחירה, לאסור את הפעולה, שמבטאת יסוד חשוב כל כך בחייהם של מי שמאמינים בערכה הדתי. מפני שזה פוגע בכבודם העצמי ובערכים מהותיים של חייהם לא פחות, ולמעשה לדעתי הרבה יותר, מאשר מילה-ללא-בחירה פוגעת בכבודו העצמי של התינוק.

עוד משהו קטן: אין טעם לצעוק שאין אלוהים. אנחנו לא נחליט בשביל אחרים במה להאמין. ואנחנו דווקא ניתן להם את החופש להאמין במה שהם רוצים, ולשמור איזה מסורת שהם רוצים, בגבולות מסוימים כמובן, שלא נפרט כרגע. ואנחנו גם נבקש שבשם האמונה שלהם או המסורת שלהם לא יצומצם חופש הבחירה שלנו, ולא תיפגענה האמונות או יפגעו הערכים שהם היסודות של השקפת עולמנו וכבודנו העצמי.

אירופה

אז מה העניין של האירופאים האלה? ראשית, אין כאן לדעתי אנטישמיות (ההתלהבות שבה משרבבים את העניין הזה לכל מקום היא פתטית). המניע הוא אחר לחלוטין. יש כאן רגישות מוסרית מאוד גבוהה (שאפשר לראות אותה גם בהתגברות הצמחונות והטבעונות – שימו לב: המתנגדים למילה מבטאים אפוא גם עקרון ודחף מוסרי ראוי), יחד עם נטייה אנטי-דתית, אנטיתאיסטית, שרווחת באירופה של ימינו, ולסיום מעט בלבול. רוח המהפכה הצרפתית חוזרת, ומבקשת לנקות את הארץ מסממני דת. היא מתמקדת במעשים ומלבושים כי זה הרבה יותר קל מאשר לאסור על אמונות. 'המועצה האירופית' אמנם דיברה גם על פירסינג וכו', אולם כדאי לבדוק האם המקומות בהם מתקדמים גם משפטית לאסור את ברית המילה גם אוסרים על הורים גם לחורר את אוזני ואפי בניהם ובנותיהם או לקעקע על גופם. אם אין חוקים נגד זה, סימן שמה שמעצבן את המחוקק הוא לא הנזק לגוף, אלא המניע לנזק, שהוא אמונה דתית. מדובר, לכן, בניסיון לפגוע בחופש הדת של תושבי אירופה.

אבל רגע, האם אין דברים שנאסור למרות שהאיסור עליהם יפגע בחופש הדת? כאמור לעיל, ודאי שכן. למשל, מילת נשים. ולמה? כי על פי רוב מדובר בנזק הרבה (אבל הרבה) יותר חמור לאיבר המין, וחשוב יותר, הקונטקסט (קצת הזכרתי את העניין הזה קודם) הוא שונה לחלוטין: במילת גברים מדובר בקבלה של הילד אל תוך הקהילה, בתוספת לכבודו ובהעלאתו ברמת החשיבות החברתית. במילת נשים מדובר בחלק ממכלול אמצעים לדכא ולשלוט באישה ובגופה, בפיחות בכבודה ובהורדתה ברמת החשיבות החברתית.

שימו לב שצויין באחת הכתבות על העניין ש"רבים מהצירים תמכו בתיקון החוק כך שלא יכלול אזכור של 'הזכויות הדתיות של הורים ומשפחות'." נדמה לי שזה אכן הסיפור. הניסיון למחוק את ההכרה בזכויות הדתיות של האזרחים. וזה לדעתי מדהים. זה מדהים מפני שבכך אירופה מתכחשת לשורשיה. לא שורשיה הדתיים, אלא שורשיה הדמוקרטיים, שכן תהליך התהוות הדמוקרטיה האירופאית נערך בין השאר מתוך הכרה בערך המהותי שיש לאמונות דתיות בחייו של הפרט ומתוך כוונה לאפשר לפרטים בני אמונות דתיות שונות לחיות זה לצד זה. הפלורליזם הדתי – מתוך הכרה עמוקה בערכה של הדת – היה מאבני הבניין של הדמוקרטיה האירופאית (אמנם, פחות מאשר של זו האמריקאית, ואמנם, לא בצרפת המהפכנית). מכאן שהעדויות הללו (אפשר להוסיף לכאן את חוק הבורקה הצרפתי), של התכחשות למורשת הזאת, מסמנים תהליך מעניין ומשמעותי מאוד.

—

שימו לב: כל הנאמר לעיל הוא ביקורת על חוק אפשרי, שעדיין אינו קיים, שאוסר ברית מילה. אין לי שום דבר נגד אנשים שמנסים לשכנע אחרים לא לבצע את הפעולה, וממילא גם אין לי מה לומר בגנות אנשים, יהודים בכללם, שלא מעוניינים לבצעה. אני מדבר כאן רק על זכותם של מי שכן רוצים, מתוך שיקולים מסורתיים, לבצעה. חלק מהדברים הופיעו בסטטוסים שונים שכתבתי בפייסבוק ביום חמישי האחרון.

האם הגדולה היא כנחש האורובורוס: איומה וטורפת, מיטיבה ויצירתית, עוזרת אבל גם מפתה והורסת, מכשפת ומטרפת חושים אולם גם מבשרת חכמה, בהמית ואלוהית, זונה מפורכסת ובתולה טהורה, אל-זמנית בזקנתה וצעירה לנצח… היא נחה במצב הראשוני בו הכל משולב ובלתי-מובחן, מצב שאין לתפוס אותו מפני שהוא בזרימה תמידית.

כך מתאר אריך נוימן את ארכיטיפ האם הגדולה, האלָה האחת, ההוויה הכללית ממנה, על פי הפסיכולוג היוניגיאני, כולנו באנו, ואליה אנחנו נמצאים בגעגוע תמידי ומתעתע לשוב. כראוי לארכיטיפ, ניתן למצוא את דמותה של האם הגדולה בכל רחבי הגלובוס. מהודו ועד מצריים, מאפריקה ועד יוון, תרבויות רבות מציבות את האלָה האם כרחם שממנה הכל התחיל. וייתכן שמלטה היתה הראשונה מבין כולן.

מלטה נחה כטבור במרכז הים התיכון, קטנה ופוריה. תרבויות עלו בה ונפלו, ותושביה מציגים ערבוב ססגוני של עמים ועדות. הארכיפלג המלטוזי מורכב בעיקרו מזוג איים, אשר אורכו של הגדול שבהם קטן משלושים קילומטר. מיקומו במרכז הים התיכון הוא שהפך אותו אטרקטיבי עבור יורדי ים משחר ההיסטוריה – ולמעשה עוד לפניה. על פי אחת הגרסאות הומרוס מיקם בארכיפלג את ביתה של קליפסו, הנימפה שהחזיקה את אודיסאוס במשך שבע שנים ומנעה ממנו להמשיך אל ביתו שבאיתקה. בספר 'מעשי השליחים' שבברית החדשה מסופר כיצד פאולוס, שליחו הנחוש והמבריק של ישו, נסחף אל חוף מלטה כשהספינה שהובילה אותו להישפט ברומא טבעה.

הפיניקים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הנורמנים, השוואבים (מדרום גרמניה של היום), הארגונים (מצפון ספרד של היום), הקסטיליאנים, האבירים הקתולים, הצרפתים והבריטים, כל אלה כבשו אותה והתיישבו בה, על פי רוב כבסיס יבשתי בדרך הימית שבין אפריקה לאירופה. אבל עוד הרבה לפני כובשיו המיליטריסטים של האי הגיעה אליו קהילה שלא ביקשה לעשות ממנו תחנת ביניים, אלא דווקא לנצל את בדידותו כדי לפתח בו באין מפריע תרבות ייחודית.

הם הגיעו מסיצליה, שבינה ובין מלטה מפרידים כתשעים קילומטרים של ים, ועשו זאת כנראה לפני 7000 שנה. הם הביאו איתם זרעים לצורך חקלאות וחיות מבויתות עבור מזון, וכן כדי שישמשו כקרבנות. בתוך אלפיים שנה הם יצרו על האי הקטן תרבות עשירה שבמרכזה עמד פולחן שהתקיים ביותר מעשרים מקדשי אבן. בין אם כתוצאה מפלישה של זרים ובין אם כתוצאה ממחסור חומרי כלשהו, אנחנו יודעים היום שתרבותם הגיעה אל סופה סביב 2500 לפני הספירה. את התרבות האבודה הזאת מבקשים כיום בני מערב (ובעיקר, יש לומר, בנות מערב) להחיות. אולם כדי להחיות אותה צריך תחילה לצייר את דמותה.

אלות. או אלה. או האלה.

כמו גילויים ארכיאולוגים רבים מספור, גם ראשיתו של זה בטעות. פועלים באזור טרשין שבמלטה חפרו בורות גשם באבן הגיר שמחזיקה אותם ואת כל אוכלוסיית האי מעל פני המים, וגילו מתחת לידיהם חלל תת-קרקעי. הם מיהרו לכסות אותו – לא שילמו להם כדי לגלות עתיקות. למעלה מעשור עבר, ורק ב-1913, לפני מאה שנה בדיוק, מנהל המוזיאון הלאומי של מלטה, תמיסטוקלס זמיט (Zammit), הגיע אל האתר ולראשונה נכנס למעמקיו. ההיכל התת-קרקעי הראשון הוביל לאחר, וזה הוביל לאחרים, הן לצדדיו והן מתחתיו, ובסופו של דבר התברר שמתחת לאדמה נמצא קומפלקס עצום של אולמות תת-קרקעיים, כולם חצובים בסלע מזה אלפי שנים.

האתר, הידוע כיום כהיפוגאום ("התת-קרקעי") היה כפי הנראה בית הקברות של האוכלוסייה הקדומה של האי. היה זה ההיפוגאום שסיפק גם עדות מרכזית לאופי פולחן העתיק של מלטה: בין יותר משבעת אלפים שלדי אדם ששכבו מקופלים בחדריו השונים של האתר מצאו החופרים פסל, לא גדול אבל מסותת ברגישות, של אישה שמנה, עבת ירכיים ושופעת שדיים, הלבושה בחצאית מפוספסת ושוכבת על צידה. ישנה. האלָה.

עובדת היותה ישנה היא מובנת: סביבה נמים את שנתם האחרונה מיטב בניו של האי. אולם לארכיאולוגים באתר היה ברור שכדי להיות בטוחים ששנתה של האלה אינה אלא תנוחה ארעית, בהתאם לנסיבות, הם יהיו חייבים למצוא את אותה הדמות בפוזיציה אחרת. התגלית הבאה אכן הגיעה, שנה לאחר מכן, ושוב במקרה. חקלאים שעסקו בחרישה כמאה מטרים בלבד מההיפוגאום נתקלו שוב ושוב במוטות אבן שהפריעו לפילוח האדמה. אחרי כמה נסיונות עקרים לחרישה החליט בעל האדמה להזמין את זמיט שיבדוק את העניין.

כבר בביקורו הראשון באזור התחיל זמיט לחפור, ותוך זמן קצר גילה מבנה אבן עתיק ומורכב. במהלך השנים הבאות התברר שמדובר במרשים ובמסועף שבמקדשים העתיקים שבמלטה, ובמרכזו שרידיו של צלם גדול. מדובר היה באותה דמות, כלומר באותה אלה, ולמרות שהיה ברור שהפעם היא לא שוכבת, אי אפשר היה לדעת אם היא עומדת או יושבת – כל שנשאר ממנה הוא ירכיה העצומות, המכוסות באותה חצאית מפוספסת והמסתיימות בזוג כפות רגליים קטנטנות.

בניגוד לצלם האלָה שנמצא בנקרופוליס, שתפקידה כפי הנראה היה להיות בת לוויה דוממת למתים, במקדש הובאו לאלה קורבנות של בעלי חיים. התגלו בו מזבחות, ולידם סכין העשוי אבן מחודדת ועצמות של פרים, כבשים ועזים. בעלי החיים כנראה לא נשרפו במקדש, אלא רק נשחטו, ונאכלו על ידי התושבים בארוחה חגיגית שהיתה שותפה בה, לכאורה, אותה אלה.

אבל התגלית העיקרית היתה אפשרית רק כאשר התפתחה שיטת התיארוך בעזרת פחמן-14. תחילה חישבו שהמקדש נוסד סביב 2500 לפנה"ס, מה שנתן לו ותק מרשים בהחלט, המקביל לפירמידות. אולם אחרי שיפורים טכנולוגיים מסויימים הגיעו למסקנה שהמקדש הזה, כמו גם מקדשים אחרים במלטה, הם בני לא פחות מחמשת אלפים שנה, וכנראה פעלו כבר מ-3200 לפנה"ס. התיארוך הזה שם אותם כאבן הפינה לכל הבנייה האנושית. מדובר במבני האבן העומדים בצורה עצמאית (כלומר לא נשענים על צלע הר) העתיקים בעולם, ובכך גם המקדשים הבנויים העתיקים בעולם. הם עמדו אל מול השמש כשבע מאות שנה לפני הפירמידות במצריים, כאלף חמש מאות שנה לפני שניצבו המונוליתים העצומים של סטונהנג', כאלפיים שנה לפני מעמד הר סיני (בהנחה שהתרחש כאירוע היסטורי).

מריבוי צלמיות הנשים שהתגלו באי, ומהחוסר המופגן בצלמיות גבריות, ניתן להניח שהחברה הנאוליתית במלטה פיתחה תרבות דתית הסובבת סביב פולחן אלות. או אלה. או האלה. מכך שאותן צלמיות מפגינות שפע גופני לתפארת ניתן להניח שבעיני חסידיהן הן ייצגו את כוח הפריון. או האימהוּת. או את האם האחת הגדולה. וסביב האבחנות הקטנות-גדולות האלה בדיוק סובבת הדרמה הארכיאולוגית-דתית שמפרנסת כיום לא מעט ארכיאולוגים, חוקרי דתות ומדריכי תיירים, שכן מלטה הפכה בזמן הזה למוקד של פולמוסים אקדמיים, רוחניים ופמיניסטיים.

אותנטיות נאוליתית

בשנות השמונים של המאה העשרים נחלקו הארכיאולוגים שחקרו את עתיקות מלטה לשתי אסכולות עיקריות. בעוד הראשונה ראתה בפולחן הנאוליתי במלטה גרסה מקומית של דת פריון, עבודה דתית שמבקשת להסדיר את ירידת הגשמים וצמיחת היבולים, השנייה מצאה באי הקטן עדויות ברורות לקיומה של אמונה באלוהות נקבית אוניברסלית, פולחן "האלה האם" או "אמא אדמה" המבקש לעבוד את הכוח הנקבי הקוסמי הכולל-כל. הסבריהם של האחרונים תפסו את תשומת לבם של מחפשים רוחניים מערביים השייכים למה שמכונה "תנועת האלה" (Goddess Movement). מדובר בקבוצה אקלקטית המורכבת בעיקרה מנשים, והמאמינה שצורת הפולחן שמעמידה במרכזה את דמות האלה הגדולה אינה אלא הדת העתיקה בעולם.

סביב אמונה זו מעצבים חסידיה המודרניים של האלה עבר אידיאלי שכלל חברה מטריצנטרלית, שוחרת שלום ושוויונית, בעלת מודעות אקולוגית ורוחניות הרמונית. על פי אמונתם תור הזהב הנקבי וההוליסטי הגיע לקיצו רק עם עליית המונותאיזם, שעיצב דת פטריארכלית, קנאית והיררכית, שבראשה עומד מלך מלכי המלכים ושעבדיו צוו לרדות "בכל חיה הרמשת על הארץ". או אז נקרע השסע הראשון בין האדם לטבע, שהתרחב והלך עד שהגיע בימינו לתהום של ניצול ופגיעה אנושה בסביבה. חסידי האלָה, שכיום מונים מעל חצי מיליון איש בעולם המערבי, מבקשים אפוא לחזור לעידן הטרום-מונותאיסטי, ולהפוך את העבר האידיאלי לעתיד אוטופי בו שוב יחיו בני אדם ובנות חווה בשוויון ובאחווה לא רק ביניהם אלא גם עם טבע.

החל משנות התשעים מקיימות חברות הקבוצות האלה (מדובר, בסופו של דבר, בעיקר בנשים) סיורים קבוצתיים למקדשים הנאוליתים במלטה. אלה אינם טיולים תיירותיים, אלא מסעות עלייה לרגל, שכן המטרה, כפי שמגדיר אותה אחד האתרים המוקדשים לנושא, היא "לגעת במקומות הקדושים בחוץ ובפנים", וזאת כדי ש"נגלה את האלָה שנית, מביאה תקווה לעתיד שליו והרמוני עם הטבע ואחד עם השני, ומחזירה אותנו לשורשים האנושיים העתיקים ביותר". למשתתפות מובטח כי יחד "נרגיש את הקסם והמסתורין שבחזרה אל חיקה של אמא אדמה הקדומה".

קתרין ראונטרי (Rountree), שחוקרת מזה כעשרים שנה את "תנועת האלָה", מביאה במחקריה עדויות של נשים שהשתתפו במסעות אלה. מדבריהן ניכר שפולחן האלה מעצים את נשיותן בכמה מישורים. עבור רבות מהן הצלמיות השמנות משתמשות כנוגדן המחסן אותן מפני הערצת הרזון הנשי שרווחת בחברה המערבית. נשים אלה מדווחות שהן התמלאו בשמחה והכירו ביופיו של הגוף שלהן כפי שמעולם לא חוו לפני כן: הנה כאן סוף סוף הן נפגשות עם תרבות מפוארת שהעריצה – למעשה סגדה – לגוף נשי מלא.

ההעצמה הנשית אינה מוגבלת רק ליחס אל הגוף, ומתפשטת באופן טבעי לתפיסה החברתית: אותן נשים הופכות מודעות יותר ל"כוח הנשי" ולאפשרות – ולו התיאורטית או המיתית – לחברה שוויונית יותר, ואף כזו שבה הנשיות ולא הגבריות מוצבת כאידיאל דתי ותרבותי. מכאן נולדת רוחניות פמיניסטית העובדת את האלה הגדולה ומבקשת לשנות את החברה בימינו ולהפוך אותה ל"נקבית" יותר.

מעבר לכך, יש להניח שהחיפוש אחר "אותנטיות" ברבדים הנאוליתיים של התרבות האנושית מסמן גם אכזבה מהריקנות התרבותית בעולם היפר-קפיטליסטי. חסידי האלָה, כמו מחפשים רוחניים רבים כיום, מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. במובן הזה פולחן האלה הניו-אייג'יסטי מהווה לא רק חלק מהמאבק הפמיניסטי, אלא באופן עמוק חלק מחזון ההומניסטי.

רוחניות אבוריג'נית

מכיוון שאין לנו כל עדויות כתובות מהתקופה בה המקדשים במלטה פעלו, קשה להכריע איזה מבין האסכולות הארכיאולוגיות מנתחת נכונה את הממצאים הקדומים. ברור לנו שהדת המלטוזית הנאוליתית היתה "נקבית": הצלמיות הן נקביות במופגן; המקדשים גם הם מעוגלים, ובנויים מכמה מתאים אלפטיים המסודרים אחד אחרי השני (ההשערה היא שהכניסה אל המקדש נדמתה בעיני עורכי הפולחן לכניסה לגופה שאל האלה, ולעיבורה; היציאה מהמקדש – ללידה); גם הקבורה בהיכלות התת-קרקעיים יכולה להתפרש כחזרה אל בטן האדמה, בטנה ההריונית של האם הכללית. אולם האם אכן יש כאן בסיס להסיק שמדובר בפולחן "האלה הגדולה"?

אפשר אולי ללמוד משהו על כך אם נתבונן בהתפתחויות דתיות שעברו על כמה קבוצות של אבוריג'ינים באוסטרליה. לחלק מהאבוריג'נים היה פולחן מסורתי שבמסגרתו הומחז הקשר שלהם ל"אמא". על פי המיתוס האבוריג'ני אמא זו היתה אישה בעלת עוצמה (אבל לא אלָה) שהיתה בולעת ילדים. מכיוון שלא נותרה ברירה, הרגו אבותיהם של האבוריג'נים את האישה, וחילצו את הילדים מתוך רחמה (ולא קיבתה).

והנה, מאז שנות השמונים של המאה העשרים התחילו האבוריג'נים לדבר על אותה "אמא" כ"אמא אדמה". הסיבה לכך היתה המגע ההולך וגובר בינם לבין קבוצות של מחפשות רוחניות אקו-פמיניסטיות, אשר אימצו לעצמן את מה שהן תפסו כ"רוחניות אבוריג'נית", והסבירו לילידים שכאשר הם מדברים על "אמא" הם למעשה מתכוונים לא לאישה זקנה אלא לאמא אדמה, לאלה הגדולה. בספרו על האבולוציה של הדת מסביר רוברט בלה (Bellah) שעבור האבוריג'נים מונחים אחרונים אלה הם חסרי משמעות, מכיוון שהילידים האוסטרלים (שלא התמערבו) אינם מסוגלים לתפוס מושגים מופשטים כ"אמא אדמה", ואף לא כ"אדמה".

האפשרות שתושבי מלטה הקדמונים חשבו במושגים שכאלה נראית על כן קלושה. המונותאיזם האוניברסאלי במזרח התיכון או הדיבורים ההינדואיסטים על "האחד" בהודו הופיעו יותר מאלף חמש מאות שנה אחרי שעבדו צלמיות שמנמנות במלטה. למעשה, מסביר בלה, המעבר לחברה עירונית, שאינה שבטית ועל כן היררכית, היה קשור בצורה עמוקה למעבר למחשבה מופשטת. היכולת לחשוב על "החברה" באופן מופשט איפשר את אירגונה.

המצאות פוסט-מודרניות

עבור חלק מחסידותיה הפמיניסטיות של האלה הגדולה אלו לא חדשות מרעישות. הן מודעות לכך שלא כל התמונה האידילית שהן מציירות צבועה בצבעים שעמידים לחקירה רצינית. אבל כפי שכתבה פעם התיאורטיקנית הפמיניסטית מוניק וויטיג (Wittig), "עשי מאמץ לזכור, או, אם נכשלת, המציאי". המטרה (חברה שוויונית המכבדת את הנשי) מצדיקה במקרה זה את האמצעים. ובכלל, איך נוכל ליצור עתיד אלטרנטיבי אם לא נזכור עבר אלטרנטיבי, כלומר שאכן יכולה להיות מציאות שונה? אנחנו רגילים לדתות שהורסות ודורסות את אתרי הקודש של קודמותיהן ומציבות על גביהם את מקדשיהם החדשים. הנה דוגמא לדת חדשה שעד כדי כך רוצה דווקא לשחזר את הדת שהיתה לפניה, שהיא מוכנה לפרגן לה בהשלמת מידע ותיאולוגיה.

עד כאן יש לנו לכל הפחות מודעות עצמית וכנות. העניין הופך מורכב יותר עם הארכיאולוגיה ה"פוסט-פרוצסואלית". זו ארכיאולוגיה שבונה את מקדשה על הקרקע של "הארכיאולוגיה החדשה", או הארכיאולוגיה הפרוצסואלית, כלומר זו אשר (מאז שנות השישים) מבקשת לשלב אנתרופולוגיה בניתוח הממצאים הארכיאולוגים, וללמוד מהם על אופי החברות שיצרו אותם, ועל כן על התהליכים ההיסטוריים שמאחוריהם. ארכיאולוגיה פוסט-פרוצסואלית היא לארכיאולוגיה החדשה מה שהפוסט-סטרוקטורליזם הוא לסטרוקטורליזם: פירוק רלטיביסטי של כל מה שחשבנו שידענו על עובדות ותהליכים והעמדת המחקר פחות על ממצאים ויותר על פרשנות, תוך מודעות (והתנגדות) מתמדת ל"שדות כוח" דכאניים.

הארכיאולוגיה הפוסט-פרוצסואלית מטילה ספק בכל ניסיון לפענח את אופי החברה הקדומה על פי שרידיה. במקום זה, ניתן מקום לריבוי של פרשנויות, תוך תשומת לב למניעיהם. במסגרת פרוייקט ארכיאולוגי כזה פרשנותן של אקו-פמיניסטיות נאו-פגאניות מקבלת תוקף לא פחוּת מזה של הארכיאולוגים המדופלמים שעוסקים במלאכת החפירות במקום. ממילא לכל צד יש את האינטרסים הפוליטיים שלו.

באופן לא מפתיע, הארכיאולוגים במלטה מגלים יחס אמביוולנטי כלפי הניכוס הרוחני-פמיניסטי של העתיקות במקום. מצד אחד, הקבוצות אכן מפגינות עניין בשימור העתיקות, ואף מגייסות תרומות לצורך כך, ומביאות להעלאת המודעות של ממשלת מלטה לעניין. מצד שני, סבלנותם לפרשנויות ניו-אייג'יות או לארכיאולוגיה פוסטמודרנית היא מוגבלת. כתוצאה מכך לצד שיתוף הפעולה התועלתני שבין קבוצות הנשים המתעניינות במקדשים ובין הארכיאולוגים, בו שני הצדדים מרוויחים, תנועת הנגד לסיפורי האלה הגדולה הביאה לביצורו של קו אקדמי רשמי בקרב הארכיאולוגים במלטה, על פיו מרבית הצלמיות שנמצאו במקום הן "א-מיניות", כלומר חסרות מאפיינים מיניים ברורים. יש כאן, אם כן, נסיגה אף מהקו המינימלי של פולחן פריון, שהיה נהוג, כאמור לעיל, בשנות השמונים.

העצמה דתית

ועוד אתגר עומד בפני עבודת ה' התמימה של חסידות האלָה. לא הרבה אחרי היווסדו בשנות השבעים של המאה העשרים קמה לפמיניזם הרוחני התנגדות. בדומה לביקורת שמוטחת ברוחניות העכשווית באופן כללי, הפמיניזם הרוחני נחשב כבריחה א-פוליטית מהמאבק הפמיניסטי האמיתי, כהתבסמות בורגנית ואגוצנטרית בעולמות קסומים ודמיוניים, תוך ויתור על התמודדות עם המצוקות האמיתיות מאוד של נשים בעולם הממשי הזה.

לחסידות האלה הגדולה נוספת על האשמות אלה עוד אשמה, המבקרת את הגישה המהותנית שלהם לנשיות. הרי על פי פרשנותן תרבויות "האלה הגדולה" היו שוויוניות, שוחרות שלום, רגישות וקרובות לטבע מפני שהן היו "נשיות", אולם האם אין בכך הודאה שנשים לא מסוגלות להיות אגרסיביות, אלימות או לעמוד בראש מבנה חברתי היררכי? והאם לא מדובר כאן בעצם באימוצה המלא של העמדה הפטריארכלית הקלאסית, זו שממוחזרת לעייפה גם במסורות הדתיות המונותיאיסטיות, בדבר היותן של נשים "אמהיות" וקרובות יותר לטבע ומשום כך רציונליות פחות ולא מתאימות לתפקידי כהונה, הוראה או רבנות?

מול הטענות האלה מתעקשות חסידות האלָה שהתפיסה על פיה "האלה הגדולה" אינה יותר מאשר אלוהים בשמלה היא שגויה, כלומר שאין כאן החלפתה של תיאולוגיה דכאנית אחת באחרת. האלה אינה דמות נשית מהותנית, אלא מימוש של ההוויה האחת ההרמונית, בה כל דבר קשור ומשפיע על כל דבר אחר. לא מדובר אפוא בעמדה בינארית בה החליפו את המלך במלכה, אלא במודעות לרשת האינטר-סובייקטיבית של החיים, בה נכללים זכרי ונקבי על כל מורכבויותיהם.

מעבר לכך, במסגרת עבודת השדה שהיא ערכה, פגשה קתרין ראונטרי "נשים רבות שדרך השתתפותן בפמיניזם רוחני עברו תהליך מדורג של שחרור עצמי". ראונטרי כותבת על נשים שבעקבות העניין הרוחני שלהן באלָה הצליחו לשנות דפוסי התנהגות שליליים (כגון החלצות ממערכות יחסים פוגעניות), ושהתחילו לפעול במסגרות התנדבותיות שונות, וטוענת ש"מבחינת יצירת מרחב תומך ומעצים של sisterhood, מעגלים רוחניים פמיניסטים פועלים בצורה דומה לקבוצות העלאת מודעות פמיניסטית בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים." באופן אירוני הביקורת על פמיניסטיות רוחניות מצד מחפשות רוחניות ללא אג'נדה פמיניסטית היא שהן מנצלות את האלָה רק בשביל הפוליטיקה.

על רקע פירותיו היפים של פולחן האלָה נראה שההתנגדות הפמיניסטית הקשה כנגד הפמיניזם הרוחני מפספסת לפחות את חלקו. הביקורת המרקסיסטית שבויה בצורה עיוורת באקסיומה שקובעת שכל דת היא אשלייה שנועדה לשמור על שיעבוד הפרולטריון. גם ממשיכיה הנאו-מרקסיסטים והפוסט-מודרניסטים אינם נותנים משקל רב מספיק למימד הרליגיוזי בחייו של אדם, מימד שגם אם ביטוייו יכולים להיות נלעגים (או מסוכנים) אינו בסופו של דבר רק דמיון, ביטוי של כוח פוליטי או רגרסיה למצב האינפנטילי.

ישנו מין מיוחד של העצמה שיכול להתפתח רק על קרקע דתית. הוא ודאי לא מתאים לכולם, אולם עבור אחדים (ואחדות) אין תחליף לארוס הרוחני כאשר הם מבקשים להניע עצמם לפעולה ולשנות דפוסים שליליים של התנהלות, בין שלהם ובין של החברה שסביבם. ישנן נשים שזקוקות לאלָה הגדולה כדי לטפח את דימויין העצמי, לחבור לקהילה סולידרית של אחיות, ולפעול למען חברה צודקת יותר. ייתכן שהן יונקות עוצמה מהאינטגרציה של הנפש דרך הארכיטיפ של האלה הגדולה שהן מוצאות במעמקי נפשן. ייתכן שהאלה עצמה עוזרת להן.

נוטות החסד

בפתיחת המחזה 'נוטות החסד', שם אייסכילוס בפי הפִּיתִיָה, הלא היא האורקל הידועה מדלפי, תפילה, המשמשת כפרולוג למחזה כולו. הנביאה מדלפי מתחילה את תפילתה בחזרה אל העבר, אל המסורת האורקלית אשר היא לה רק החוליה האחרונה. היא משרתת את האל אפולו, אבל יודעת שנביאות דלפיות שפעלו לפניה – וכוונתה לכאלף שנים לפניה – קיבלו את רוח הנבואה שלהן מאלים אחרים. על פי עדותה קדמו לה נביאותיה של פויבה, הלא היא סבתו הטיטנית של אפולו, ולפניה נביאות שהביאו את בשורתה של תמיס, אלת הצדק. אולם הראשונה שניבאה את נביאי דלפי, כך על פי אייסכילוס, היתה גאיה, הלא היא אלת האדמה, האם האלוהית.

המחזה עלה על הבמה בפסטיבל דיוניסוס באתונה, 498 לפנה"ס, וקשה לדעת עד כמה המסורת הנבואית שאייסכילוס מעלה באוב אכן התקיימה. יש בהחלט סיכוי שכן, אולם גם אם נביאות דלפיות לגאיה מעולם לא התנבאו, ניתן ללמוד לכל הפחות שהגעגוע לדת נקבית, אמהית, בה אלה עבת בשר מחבקת את בניה – כל היצורים החיים – אינו בשום פנים עניין חדש.

—

פורסם ב'מוסף הארץ', 26.9

לא כתבתי מזה זמן, ובכל אשם מאמר אקדמי שאני עמל על הכנתו ופשוט חייב לסיים בהקדם, העוסק בהיבט מסויים ברוחניות העכשווית בארץ. עוד אני כותב, ובדיוק כשאני מגיע לחלק שעוסק בנאו-קבלה ('בני ברוך', 'המרכז לקבלה'), נפטר פיליפ ברג, מייסדו של 'המרכז לקבלה'. לו הייתי בעניין של הקבאלה הייתי כמובן מסיק שלא מקרה הוא זה, אלא אות וסימן ומסר וקשר, אבל אני לא ממש בעניין, ולכן לא אסיק. מה שכן אעשה זה אכתוב, כי פטור בלא שום התייחסות אי אפשר.

ואי אפשר לא להתייחס, מפני שפיליפ ברג הוא כפי הנראה הפופולריזטור הגדול ביותר של הקבלה אי פעם. לא היה אדם בהיסטוריה האנושית שדאג בנחישות וביצירתיות כה רבה להפיץ את "חכמת הקבלה" לכל כיוון ורוח, ובכלל זה לצרף למעגל המקובלים גם נשים, וגם לא יהודים. ברג בנה אימפריה של קבלה בה חברים עשרות אלפי אנשים, הפעילים ביותר מארבעים מרכזים ברחבי העולם כולו, מהונג-קונג, דרך תל-אביב, ברלין ועד בואנוס איירס.

שוויו הכספי של 'המרכז לקבלה' מוערך כיום במאות מיליוני דולרים (לפני שנתיים וחצי התחילה חקירת מס כנגדו מטעם ה-IRS), והוא מהווה מוקד משיכה לסלבס הוליוודים כמדונה, אשטון קוצ'ר וגווינית פלטרו. מעבר לכך, הדיו של 'המרכז הקבלה' נישאים הרחק מעבר לחבריו הרשומים (והמשלמים), והצלחתו הפנומנאלית של ברג לעניין המונים בתורת הסוד היהודית מכניסה תוכן יהודי לשדה הרוחניקי של זמננו, שנשלט ברובו על ידי וורייציות של הנצרות ויבוא מדתות המזרח.

הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג

כמו ענפים אחרים בפריחה הנאו-קבלית מאז שנות התשעים, ברג הוא צאצאו הרוחני – ויש יאמרו, ממזרו הרוחני – של הרב יהודה לייב אשלג. הרב אשלג (1885-1955), מגדולי המקובלים במאה העשרים, נולד בוורשה למשפחה חסידית מיוחסת ונחשף מוקדם למדי בחייו הן לקבלה והן לחידושים האידיאולוגיים והמדעיים של ה- fin de siècle. ב-1921 הגיע לארץ ישראל, ובילה את שארית חייו בירושלים ותל-אביב בפיתוח פרשנותו לתורת הקבלה ובניסיון להפיצה.

אשלג הציג פרשנות מודרנית לקבלת האר"י, המשלבת תפיסה היסטורית הגליאנית, חזון מרקסיסטי ותובנות פסיכולוגיות. אפשר לומר שהוא "העמיד את מרקס על ראשו", שכן למרות שלקח ממנו את חזון החברה השוויונית והשיתופית, הוא הוסיף למרקסיזם את הפרשנות הקבלית בדבר המבנה וההגיון הפנימי על פיהם פועל העולם, ובכלל זה את נחיצותה של ההשפעה האלוהית על הטרנספורמציה האנושית שחייבת להגיע במסגרת הגשמתה של חברת מופת. עבור אשלג גאולה כללית פירושה התעלות קולקטיבית של האדם מעל לצרכיו האגואיסטים.

ביתר פירוט, המעבר מחיים אגוצנטרים לקיום אלטרואיסטי יכול להתרחש, אליבא דאשלג, רק על ידי הפצת חכמת הקבלה ולימודה ברבים. כאשר יבינו באי עולם שהקבלה נותנת להם את המפתח היחיד להבנת היקום, הם יראו בברור את הצורך להקים חברה שוויונית הדואגת לצרכי פרטיה. או אז הם יהיו פנויים לקיום מצוות ולהרבות ב"השפעה", כלומר העתרת שפע על זולתם, דבר שיממש את המטמורפוזה שלהם מיצורים אגואיסטים לאלטרואיסטים, כלומר, מבחינת אשלג, אלוהיים. בזאת יושק עידן חדש של שלום ואחווה. (ראו עוד במאמרו של בועז הוס, "'קומוניזם אלטרואיסטי': הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג", כאן ב-pdf.)

משפחת אשלג המורחבת

למרות שניסה, הרב אשלג לא הצליח לפרוץ בחייו את חומות החברה החרדית ולהפיץ את תורתו ברבים. אולם הוא העמיד תלמידים שממשיכיהם כיום עושים זאת בהצלחה רבה, גם אם הם עצמם עוינים זה לזה. בדיאגרמה לעיל (וכאן) תוכלו לראות את התפלגות עץ הבנים+תלמידים של הרב אשלג, עד ימינו. מקרא: מלמעלה למטה – השתלשלות דורית; קו ישר מחבר בין אב ובנו; קו מקוטע מחבר בין מורה ותלמידו; קו מנוקד מחבר בין איש ואשתו; משמאל לקו האנכי המקוטע ממשיכי אשלג שיחסם אל ההלכה אינו אורתודוקסי. יש להדגיש שאלו רק המרכזיים שבתלמידים. אם מישהו מזהה טעות, אשמח לתיקונים.

ובכן, בצד הימני יותר אחים ותלמידים אשלגיים חרדיים (האחים למשפחת אשלג רבו ביניהם על זכויות ההפצה של כתבי אביהם). קצת שמאלה, אדם סיני ויובל הכהן אשרוב מייצגים שני ארגוני שונים להפצת קבלה אשלגית: סיני עם 'הסולם', ואשרוב כתלמידו של הרב מרדכי שיינברגר, שבעצמו העומד בראש הישוב החרדי-אשלגי אור הגנוז. תלמידים נוספים של שיינברגר שלא מצויינים כאן הם משה שרון והרב אריק נווה.

מבין "האשלגיים השמאליים", אם יותר לי לכנות אותם כך, קיימות בזמן הזה שתי תנועות נאו-קבליות גדולות מאוד, ועוד כמה וכמה גדולות פחות. הרב מיכאל לייטמן, שלמד אצל ברג בתחילת דרכו, פנה מאוחר יותר ללמוד מפי בנו של אשלג, הרב ברוך אשלג, כנראה על רקע ביקורת שהיתה לו על הפרשנות החופשית מדי לדעתו של ברג לתורת רבו. אחרי שברוך אשלג נפטר, הקים לייטמן את 'בני ברוך', שבה הוא מציע פחות או יותר את אותה פרשנות חופשית. ב'בני ברוך' עסקתי לא מעט בבלוג זה וכן בבלוג הלווין.

משמאל נמצא גם את שאול יודקביץ, תלמידו של ברג שפרש לא מזמן מ'המרכז לקבלה' והקים מרכז קבלה משל עצמו. האישה היחידה בתרשים הזה היא קארן ברג, שהיום מנהלת את 'המרכז לקבלה', וכן בניה המשותפים מפיליפ, יהודה ומיכאל, אף הם מנהיגים את האימפריה הקבלית בהווה, וכפי הנראה ימשיכו להנהיגה בעתיד.

נאו-קבלה ופסאודו-מדע בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות

ברג נולד בשם שרגא פייבל גרוברגר ב-1927 (או 1929) בברוקלין. הוא הוסמך לרב אורתודוקסי בגיל 22, עבד כסוכן ביטוח, ועשה הון לא קטן מעסקי נדל"ן. בשנות השישים התחיל ללמוד קבלה. תחילה מהרב יצחק לוי קרקובסקי, תלמיד ישיר של הרב יהודה לייב אשלג (שגם קיבל ממנו רשות לעזוב את הארץ ולהפיץ קבלה בין יהודי ארה"ב, ולצורך כך להכניס את ילדיו לבתי יתומים בישראל). אחר כך גר תקופה מסויימת בישראל, ולמד תחת הרב צבי יהודה ברנדווין. הוא הפך ליד ימינו, ונסע לארה"ב כדי לגייס כספים עבור הפצת הקבלה האשלגית. ב-1965 הקים בניו-יורק את ה-National Institute for Research in Kabbalah, גוף שלימים יהפוך למרכז לקבלה שלו.

ברנדווין נפטר ב-1969. ברג, אחרי שהתגרש והתחתן שנית עם מי שהיום היא קארן ברג, יצא לדרך עצמאית והתחיל לנסות להפיץ קבלה בכוחות עצמו. בראשית דרכו הפיץ ספרים של קרקובסקי וברנדווין, אבל החל משנות השמונים כתב ספרי קבלה בעצמו. בספרה המצוין (אם כי המעט אוהד מדי לטעמי) של ג'ודי מאיירס על 'המרכז לקבלה' היא עוקבת אחרי התפתחותה של תורתו של ברג (למשל, על פי שינויי נוסח במהדורות שונות של ספריו): תחילה מדובר בקבלה פופולרית שמיועדת ליהודים, ומדגישה את הקשר שלה למצוות. משנות התשעים מדובר בחכמה אוניברסלית במיועדת לכל בני האדם ושהקשר שלה להלכה רופף ביותר. באופן לא מפתיע, משנות התשעים ידע 'המרכז לקבלה' פריחה פנומנלית.

ולא רק הפנייה אל הלא-יהודים הביאה לגידול מרשים בעסקים. החל משנות התשעים הקבלה שהציע ברג עברה מיתוג כללי מחדש. או אז התחיל ברג להדגיש יותר את האופי התועלתני של הקבלה עבור הפרט: הקבלה, לימד, מאפשרת לכל אחד מאיתנו התפתחות רוחנית, שלווה ורוגע, מציאת אהבת אמת, שגשוג כלכלי ובריאות גופנית. כל הטוב הזה גם יגיע אלינו באופן ודאי, שהרי הקבלה היא, על פי ברג, מדע. המדע הקבלי מאפשר גם לייצר "טכנולוגיה לנשמה" (סימן רשום של 'המרכז לקבלה') בדמות שרוכים אדומים (26$) ומים קדושים, (2$) או סט כרכים של ספר הזוהר (415$). כך, באופן אירוני למדי, השתמש ברג בקבלה האלטרואיסטית של הרב אשלג כדי למכור להמונים רוחניות self-help יוטיליטרית ואגוצנטרית.

על הרקע הזה תקף לפני שנתיים הרב פרופ' ארתור (אברהם יצחק) גרין את ברג בחריפות, וטען שהוא לקח מהקבלה את התחתית, ולא את העידית. במקום להפיץ את חכמת הקבלה, הוא ניצל את פחדיהם וחלומותיהם של תלמידיו כדי למכור להם חבילה הכוללת פסיכולוגיה בגרוש, אמונות תפלות ומאגיה שהוצאה מהקשרה, כשהכל עטוף בחוט מצמר אדום שמתומחר בחמדנות. מגיע למסורת הקבלית יותר מזה, מסכם גרין. אפשר למעשה לומר שברג הפך את הקבלה לגרסה היהודית של היוגה או המדיטציה המזרחית לסוגיה, דהיינו "שיטה" אוניברסלית שנשלפת מהקשרה המסורתי ונארזת מחדש עבור השוק הקפיטליסטי המערבי.

נחזור לברג עצמו. בשנת אלפיים הכריז הרב המקובל שהקבלה מבטיחה, למעשה, חיי נצח. בספרו Immortality: The Inevitability of Eternal Life מאותה שנה הוא קושר בין אחדות התודעה של ימות המשיח הקבליים לבין אחדות תאי הגוף והפיכתם לתאי גזע עובריים. העולם האלוהי הופך אצלו לגוף העוברי, דבר המבטיח לא רק את התבשמות תודעתנו בזיו השכינה אלא גם התארכות חיינו הגופניים לעולמי עולמים. המישמש הנאו-קבלי, פסאודו-מדעי, קשקשו-רוחני ואולטרה-קפיטליסטו-תגמולי הזה קיבל מחבת לפּנים כשברג עצמו חטף שבץ מוחי בשנת 2004. האכזבה הביאה כמה חברים במרכז לפרישה, אולם הרוב קיבל את ההסבר שברג נדרש לעשות עבודת קודש במרומים, ולכן מזניח את גופו בתחתונים. מותו כעת בוודאי משלים את קריאתו מעלה. כיאה למקובל, הוא נקבר בצפת.

קבלה מודרנית, נאו-קבלה פוסט-מודרנית

אז מה ההבדל בין נאו-קבלה לקבלה? כפי שצויין בחטף לעיל, כבר הקבלה של הרב יהודה לייב אשלג היא קבלה מודרניסטית (כתבתי עוד על כך בהקשר לתנועת 'האומה' של הרב שיינברגר כאן). כך גם, למשל, קבלת הרב קוק, שגם הוא הושפע רבות מהפילוסופיה המודרנית ועוד יותר מכך, מרוח התקופה. לכן לא יהיה נכון להשוות את קבלת הרב ברג (או הרב לייטמן) אל קבלת האר"י ולמצוא הבדלים גדולים, שכן ממילא גם קבלתם של אשלג וקוק שונה מאוד מקבלת האר"י. ובכל זאת, אפשר למנות בקלות רבה כמה וכמה הבדלים חשובים בין קבלת ברג לקבלת רבו, הרב אשלג.

בראש ובראשונה יהיה כמובן הקשר למצוות והמחוייבות להלכה. אצל ברג אין קשר הכרחי ואין מחוייבות. שנית, ולא פחות משמעותי, ההתמקדות בפרט והתפתחותו הרוחנית, ולא בעולמות העליונים ותיקונם. גם הפתיחות כלפי לא-יהודים ונשים היא הבדל חשוב, וכמובן הפיכת הקבלה לעמוד התווך של תנועה דתית שבמודע ובמוצהר אינה חלק מהיהדות כמסורת דתית וכלאום.

כל זה לא אומר, עם כל ההסתייגות שרבים מאיתנו כנראה מרגישים כלפיה, שמדובר בקבלה שאינה התפתחות לגיטימית של המסורת היהודית. כדאי גם לומר שלצד דיווחים על ניצול כספי, רבים מדווחים על כך שהתנועה עזרה להם לעשות סדר בחייהם והיטיבה עמם. יחד עם זאת, סביר להניח ש'המרכז לקבלה' ימשיך את הנטייה הנוכחית שלו להיות יותר עסק מאשר תנועה רוחנית. וכפי שכתב ארתור גרין, מגיע לקבלה יותר מזה.

מקורות

• את מירב המידע על ממשיכיו של הרב אשלג קיבץ פרופ' יונתן מאיר במאמר הנהדר "גילוי וגילוי בהסתר: על 'ממשיכי' הרי"ל אשלג, ההתנגדות להם והפצת ספרות הסוד", קבלה, 16, תשס"ז
• על קבלת הרב אשלג ראו מאמרו של הוס המצויין מעלה. ראו גם מאמריו על הקבלה הניו-אייג'ית,
  All you need is LAV: Madonna and Postmodern Kabbalah
  The New Age of Kabbalah: Contemporary Kabbalah, The New Age and Postmodern Spirituality
• על המרכז לקבלה עצמו ראו ספרה של ג'ודי מאיירס, Kabbalah and the Spiritual Quest: The Kabbalah Centre in America
• תחקיר בל.א. טיימס על 'המרכז לקבלה' התפרסם לפני שנתיים כאן.
• מאמר מוצלח של יוסי קלין הלוי על המרכז תמצאו כאן.

:

—

קול קורא לכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית

השנה אהיה, לצד פרופ' רון מרגולין, יו"ר הכנס השנתי לחקר דת ורוחניות עכשווית, אשר מאורגן זו השנה השנייה על ידי תכנית הלימודים למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב ב- 23 באפריל 2014. כאן תמצאו קול קורא להגשת הצעות להרצאות. אורח הכבוד הפעם, אשר יישא במסגרתו הרצאת מליאה (באנגלית), הוא פרופ' פיטר ברגר (אוניברסיטת בוסטון, ארה"ב). הנושא המרכזי המוצע לכנס השנתי הינו: דתות מודרניות: מזרח ומערב, אולם ניתן לשלוח הצעות גם בתחומים אחרים הרלוונטיים לחקר דת ורוחניות עכשווית. הקהל הרחב כמובן יוזמן לכנס עצמו. אנו עמלים על כך שיהיה מעניין מאוד.

"בעת ההיא התוודעתי אל כת אחת, שצמחה ועלתה אז בקרב היהודים, הלא היא כת 'החסידים החדשים'". כך מתחיל שלמה מיימון לספר לנו את מה שלימים תהיה העדות החיצונית היחידה, שנאספה בזמן אמת, לתחילתה של תנועת החסידות. מיימון הגיע אל חצרו של המגיד ממזריטש, תלמידו הגדול של הבעל שם טוב, סביב שנת 1770, ובאופן טבעי עדותו הנדירה יקרה מפז עבור חוקרי התנועה. חשבתי על מימון כאשר הגעתי לראיין את פרופ' גדעון ארן, שהיה בין העדים החיצוניים היחידים להתגבשותו של גוש אמונים, ולבטח היחיד שניגש לתופעה מתוך מטרה לחקור אותה בכלים אנליטיים.

ארן ליווה את אנשי גוש אמונים בין השנים 1975-1978. הוא רץ איתם על הגבעות, שמע את פולמוסיהם התיאולוגיים, היה עד לדיוניהם הפנימיים, תיעד את המתחים, מאבקי הכוחות, שמחותיהם ואסונותיהם. אלו שימשו חומר לדוקטורט שכתב, חיבור שיצא לאור לא מזמן תחת הכותרת קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. על הספר כתבתי ביקורת ל'הארץ', אולם ציפיתי לכלי התקשורת שיעשה את המובן מאליו ויראיין את ארן, שהרי מדובר, כאמור, בעדות שאין שניה לה, ועל תנועה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בתולדות מדינת ישראל. כאשר צפיותיי נכזבו, לא היתה לי ברירה אלא להתקשר אל ארן ולשאול אותו אם יהיה מוכן להתראיין לבלוג.

הראיון שלפניכם מחולק לשני חלקים, וכך גם חולקה השיחה שהיתה. החלק הראשון מדבר באישים השונים שאכלסו את התנועה. ארן הכיר אותם אישית, היכרות קרובה, וביקשתי ממנו לתאר בקווים כללים את הדמויות הדומיננטיות ואת יחסי הכוחות ביניהן. בחלק השני נבדקים אירועים ועקרונות. כמובן, אף שהשיחה עם ארן ארכה כמה שעות, לא הצלחנו לגעת אלא בקצה קצהו של החומר. ההמשך ממתין ליזמים נוספים.

התחלנו, איך לא, ברב אברהם יצחק הכהן קוק.

—

אנשים

ג.א.: הרב קוק לדעתי הוא דמות טרגית. הוא היה בודד. לא היו לו פרטנרים. לא היו לו תלמידים, וקל וחומר חסידים. היתה איזו קבוצה קטנה. וזה בלט שבעתיים על רקע היומרה העצומה שלו לאחד את המחנות, ותחת כנף הקוקיזם לכנוס גם את החרדים וגם את החילונים החלוצים. המסע למושבות, שעושים ממנו עניין גדול, היה פיאסקו גמור. תקרא איך הוא מתואר אצל ברנר. ברנר כותב שמאחורי דבריו המתוקים וכל החיבוקים – אני עושה קצת פרפרזה – עומדת שמרנות הלכתית שמקפידה בדיני הערלה, ולכן לעולם לא יהיה בינינו שיח. וזה אומר האינטליגנטי, המפוכח והמחוייב באנשי העלייה השנייה, י.ח. ברנר. אבל יותר מאשר המסע למושבות, אותי עניין הניסיון לשחזר אותו. זה מה שמרתק אותי. בראשית גוש אמונים.

ת.פ.: מי יצא למסע?

ג.א.: ראשוני גוש אמונים. הדור הראשון של הקוקניקס.

ת.פ.: שמות, שמות.

ג.א.: אז היתה דומיננטיות מאוד ברורה לחנן [פורת] כמובן, למוישה לוינגר, ליוחנן פריד. וכולם היו בני תורה. וקצת בתוכם היו משמשים של בני תורה, כמו יוסי בדיחי שהיה המשמש של הרב צבי יהודה [קוק], או חוזרים בתשובה שנכנסו וכמובן מיד היו קתולים מהאפיפיור, כמו בני גל שאז תפס מקום חשוב. הוא היה אז דמות מאוד חשובה. כמובן יהודה חזני שבינתיים נהרג, מנחם פליקס ובני קצובר.

ת.פ.: מה עם מנחם פרומן? הוא גם היה המשמש של הרב צבי יהודה.

ג.א.: כן, אבל הוא היה תמיד… אלף, הוא לא היה קוקניק. הוא לא היה חסיד של הרב קוק. הוא בא מבחוץ בכלל, הוא לא "מזרוחניק". הוא בא מהאקדמיה, והוא תמיד חרג, הוא תמיד דאג להוציא את עצמו מלכתחילה כמשהו אחר. מההתחלה הוא ביים את עצמו.

ת.פ.: נו, הוא הרי לא היה מזוייף…

ג.א.: לא אמרתי שהוא היה מזוייף. הוא היה מבויים. תראה, גם אתה מקפיד בהופעתך: הכובע, והזקן, והמשקפיים – זה די מגובש. אצלו זה היה הרבה יותר.

ת.פ.: אגב, רץ איתך על הגבעות אביה של אשתי, ישעיהו יחיאלי?

ג.א.: איזו שאלה. אתה רציני? הוא היה איזו תקופה בגוש אמונים, הוא היה בעל תפקיד. הוא היה מזכיר גוש אמונים, יחד עם צביקה סלונים. אז אתה נשוי לבת של ישעיהו יחיאלי…

ת.פ.: ומי עוד היה בסביבה?

ג.א.: היו גם משה מרחביה ופנחס ולרשטיין, שלא היו בני תורה אבל היו אנשי מעשה עם תנופה רבה, מעין "רָבָּכּיסטים" כאלה, שמסתערים עד הסוף.

ת.פ.: מי עוד?

ג.א.: דיברנו על פרומן, שלא היה "גוש אמונים", הוא היה מתנחל. הרי ההתנחלויות כנסו לתוכן הרבה דמויות שלא היו מגוש אמונים. למשל חב"דניקים. היתה דמות מאוד מעניינת של אמן, צייר, [בשם] נחשון, שעד היום נמצא בחברון. הרי חברון היתה עוד מלפני תרפ"ט מעוז חב"די. הוא למשל, הילד שלו, התינוק, מת, וזה היה אחד הלילות הדרמטיים שאני זוכר. הבריחו את הגופה שלו מהדסה, והביאו אותה בהיחבא, מתחת לעיני הצבא, לחברון, והוא חידש באותו לילה את בית הקברות היהודי בחברון.

ת.פ.: ומי עוד מלבד קוקניקים וחב"דניקים?

ג.א.: היה מקום חשוב מאוד לחוזרים בתשובה. היו גם יוצאי תימן. זו קבוצה שקיבלה אחר כך בולטות במחתרת [היהודית של ראשית שנות השמונים]. היה להם מיסטיק מסויים…

ת.פ.: עסקו בקבלה?

ג.א.: ודאי. היתה להם איזו הילה של קדושה, כאילו הם "אותנטים" יותר. למשל עוזי שרבף. היו רוסים…

ת.פ.: שאיכשהו הצליחו לצלוח את מסך הברזל ולהגיע?

ג.א.: כן. והם התחרו עם הצרפתים, שהיו מרקסיסטים לשעבר עוד מ-68', מי ביניהם יהיה יותר אלים.

ת.פ.: כלפי?

ג.א.: כלפי ערבים, מה זה "כלפי"? הצברים היו במידה ניכרת הרבה פחות אלימים. במידה ניכרת. לעומת שלושת האלמנטים הזרים שזה מקרוב באו, הצרפתים, הרוסים והאמריקאים. ובתוך אלה היו גם כמה גרים, שהם היו הכי… כמובן המקרה הכי מפורסם הוא של אלי הזאב, שנרצח בבית הדסה. הוא היה אמריקאי בוגר ויאטנם שהתגייר, והוא שם הסתובב עם נשק. הרוסים אגב לא הסתובבו עם נשק, הם הלכו עם מקל של מטאטא, וסיסמתם היתה "ערבי לא שווה אפילו כדור של אקדח". הם שברו שם ראשים.

ת.פ.: מה, בקסבה של חברון?

ג.א.: בקסבה, כן.

ת.פ.: סתם הלכו מכות?

ג.א.: עשו פרובוקציה והכניסו מכות רצח.

ת.פ.: והצבא עומד מנגד?

ג.א.: לא עומד מנגד – תראה בלילה, בכל המקומות האלה, זה לא היה מסודר כמו היום.

ת.פ.: והפלסטינים לא החזירו מכות?

ג.א.: אז? להחזיר מכות??? זה מה שהיה חסר להם, שעוד יחזירו מכות. היו גומרים עליהם.

ת.פ.: בכל זאת, היו מדי פעם פיגועים.

ג.א.: אז רק התחילו הפיגועים, ובאמת היו כמה מקרי רצח. כאמור, אלי "הזאב" נרצח.

ת.פ.: צרפתים זה גם הרב אבינר?

ג.א.: לא, הוא לא היה בחבורה הזאת. למרות שאם אני זוכר נכון היתה לו איזו פאזה טרוצקיסטית.

ת.פ.: הוא קוקניק.

ג.א.: הוא קוקניק, אבל מאוחר. היתה חבורה שהגיעה יחסית מאוחר ל'מרכז הרב', והיו כבר די מבושלים. תראה, מויישה לוינגר עצמו, שמצד אחד היה יחד עם חנן פורת הדמות המובילה – הוא וחנן התחרו במנהיגות ובכריזמה, והיו בהרבה מובנים מאוד מאוד מרשימים – אבל הוא היה נטע זר…

ת.פ.: משה לוינגר?!?

ג.א.: כן. תראה, אתה מדבר עם סוציולוג, עם אחד שנכנס שם לקרביים… תראה, מי שקורא היסטוריה, מי שקורא את הספרים, יודע שלוינגר היה המנהיג. אבל מי שהיה שם יודע שלוינגר היה קצת שונה. ראשית, הוא ייקה, ולא ostjuden. שנית, הוא גדל ברחביה, והתחנך לא ב'בני עקיבא', אלא ב'עזרא'. הוא הלך לא עם כיפה סרוגה, אלא עם כיפה שחורה. אחר כך הוא היה הראשון שהלך עם ז'קט ומגבעת. אחיו היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. משפחה ייקית. וכאמור, הוא הגיע למרכז מאוחר. הוא הצטרף לכל החבורה אחרי שהוא היה כבר רב בישוב נחלים.

ת.פ.: אז איך הוא בכל זאת נעשה מנהיג?

ג.א.: תראה… לרגע רציתי לומר שהוא היה מקורב לרב צבי יהודה, אבל זה גם לא נכון. הוא היה מעל לרב צבי יהודה בהרבה מובנים. הוא היה מאוד כריזמטי.

ת.פ.: באילו מובנים הוא היה מעל לרב קוק?

ג.א.: הוא לא הקשיב. הוא לא הקשיב. הוא הלך בדרכו. הוא לא היה חסיד שוטה.

ת.פ.: ואיך דרכו היתה שונה מדרכו של הרב צבי יהודה?

ג.א.: תראה, הרב צבי יהודה, הנוכחות שלו היתה מאוד פרובלמטית. כתבתי על זה בספר. כשהעסק הזה [=גוש אמונים] כבר מבעבע וגדל הרב קוק היה איש מאוד מאוד זקן. הוא בקושי הולך. הוא לא מגמגם אבל הדיבור שלו מאוד מאוד לא ברור. הוא לגמרי מחוץ לעניינים. אנחנו הרי מכירים את זה ממקרים אחרים של מנהיגות דתית. בונים את הכריזמה שלו. אז יש לו כריזמה מורשת…

ת.פ.: זכות אבות.

ג.א.: זכות אבות – אבל שלא היתה מלכתחילה! כשאבא שלו מת הוא לא התמנה לראש הישיבה…

ת.פ.: ולא במקרה.

ג.א.: בוודאי שלא במקרה. היו שם תמיד אנשים הרבה יותר מרשימים ממנו. הרבה יותר חזקים. הוא לא היה איש "מחשויבֶה" [=מחשבה, הגות], ולא היה איש הלכה. הוא היה איזה מין רבי כזה… שעשו אותו. תראה, בנו מעין מצב… לא היו יכולים לקבל החלטה אלא בחדר שלו, וכאילו עם ההסכמה שלו.

ת.פ.: הוא היה place-holder שכזה. היה צריך את הדמות שכאילו הכל ימוכרז סביבה.

ג.א.: ושהיא כאילו תהיה הפוסקת האחרונה וכו'. אבל את כל האינפורמציה האכילו אותו.

ת.פ.: זה גם היום עם הגדויילים.

ג.א.: נכון. אבל אצלו זה בלט. תראה, למשל הרב עובדיה, עד לפני עשר שנים הוא היה מאוד בעניינים. והרב צבי יהודה לא היה בעניינים. הצורה שהוא דיבר על הצבא, או על ההתיישבות… הוא לא הבין בזה דבר. אגב, לכן לא היה מנוס מלייחס לו תמיד הבנה "מאחורי" הדברים, בעומק הדברים, מעל לדברים.

ת.פ.: "בפנימיות".

ג.א.: "בפנימיות". כי בדברים עצמם הוא לא הבין. הוא היה לגמרי out of place. אבל היו כמובן האנשים שהיו קנאים לכבודו. אז מצד אחד האנשים החזקים קיבלו את ההחלטות, שזה חנן, ובעיקר ר' מויישה. והיחסים ביניהם זו פרשה בפני עצמה. מי שהוביל זה הם, ועוד כמה אנשים, לא קוטלי קנים.

ת.פ.: מי?

ג.א.: במובן מסויים תמיד הקשיבו, ותמיד היתה עמדה חשובה ומעניינת ליואל בן נון. יוחנן פריד, שהיה קצת רך ונחמד מדי, ותמיד האשימו אותו באיזו קריצה לחילונים (ויש בזה משהו נכון). והיו שם כמובן שניים שהיה להם כבוד עצום כי הם היו גם אנשי שטח עד הסוף וגם בני תורה בריבוע וגם אנשים נורא כריזמטיים.אלה הצמד-חמד מנחם פליקס ובני קצובר. שזה גרעין אלון מורה. שזה עוד מוקד כוח. שהוא כן ולא 'מרכז'. נתנו להם המון כבוד. וכולם היו אנשים מרשימים. זו תנועה שהתברכה בכמה פיגורות מרשימות במיוחד. תראה, התנועה המתחרה, 'שלום עכשיו', לא הונהגה על ידי פיגורות בסדרי הגודל הזה, עם מחשבה עצמאית, עם יכולת ביטוי. נגיד חנן פורת. זה ליגה בפני עצמה. ומויישה לוינגר אולי עוד יותר.

ת.פ.: באמת?

ג.א.: באמת. הוא סבל מזה שהעיתונות עשתה ממנו קריקטורה…

ת.פ.: אבל הוא היה קריקטורה. אני זוכר את תשדיר הבחירות שלו, הולך עם העוזי בחברון, ובסוף רואים את הפתק של המפלגה שלו נורה, והוא מסתובב מההדף של היריה על המסך. זה לא קריקטורה?

ג.א.: כי הוא לא היה בעולם הזה. בעולם של האנשים בשטח היתה אליו הערצה עצומה. אליו ואל אשתו אגב. ללוינגר היו גם התפרצויות. של זעם וטירוף. הוא היה מתחיל לרעוד ולהאדים כולו ולצרוח על לב השמיים. הוא היה בא עם כל מני רעיונות מוטרפים…

ת.פ.: ואז התפקיד של חנן פורת היה להרגיע אותו?

ג.א.: תראה חנן תמיד היה רהוט, תמיד היה ברור, תמיד היה קומוניקטיבי מאוד. הפורטה שלו היה הרומן שהוא ניהל עם החילונים – החילונים הסאקֶרִים, החילונים שהשתוקקו. למויישה לוינגר לא היה שום עניין בחילונים, חוץ מהעניין האידיאולוגי. חנן פורת היה פלרטטן. הוא גם היה בחור יפה. כל הבחורות של בני עקיבא היו מאוהבות בו. קרא את 'את ענת אנוכי מבקש'. ספר מאוד ארוטי.

ת.פ.: אילו דמויות נוספות היו אז?

ג.א.: היו הדמויות שנשארו מאחור, בישיבה. למשל הרב צבי טאו. שהוא היה חריג. בניגוד לרוב הוא היה מלומד בענייני חול. פילוסופיה. הוא גם יצר לעצמו שם של מקובל.

ת.פ.: כבר אז?

ג.א.: כן. והוא היה קנאי גדול.

ת.פ.: והוא לא רץ על הגבעות.

ג.א.: לא, ממש לא. היו גם כאלה שהיה להם מעמד צבאי. אז פתאום הופיע מעין גב בחור בשם אפי פיין. לימים אפי איתם. אמצע-סוף שנות השבעים, נדמה לי שאז הוא התחיל לחזור בתשובה. היו גם כמה אנשים שהיתה להם הילה של אנשי התישבות, כמו אברהם מינץ, אבא של יהודה עציון. והיו גם בוגרי או חסידי בוגרי המחתרת – לח"י ולא אצ"ל. דמות כזו, מרתקת, ששווה ספר, היא שבתאי בן דב. ולו היו חסידים…

ת.פ.: טוב, הוא לא היה קוקניק.

ג.א.: לא, ממש לא. אבל היה חיבור בין חסידי המחתרת, עם הורייציה הבן-דובית, לקוקניקס. והחוליה המקשרת היתה כמובן יהודה עציון. שתמיד היה באופוזיציה פנימית. הוא היה עמוק בפנים, ומהמובילים, אבל כל הזמן בעמדה של אופוזיציונר.

ת.פ.: כי היה לו את המטען השבתי בן-דובי.

ג.א.: נכון. ועוד שתי דמויות מאוד מעניינות: האחים תור מעפרה. שאחר כך אחד מהם הסתבך שם בפרשות אלימות מאוד. והיו גם כמה נשים שמילאו תפקידי מפתח. מרים לוינגר למשל, שהיתה מאוד מרשימה. או האישה של חנן, שהיתה צנועה צנועה צנועה, וגידלה לבד את הילדים. היתה הרבנית טאו, חנה טאו, שגם שווה ספר. אישה מרשימה בצורה בלתי רגילה. היא היתה מעבירה שיעורים לנשות האברכים. היא היתה קדושה מהלכת. אישה מאוד מאוד יפה. והיו נשים שעמדו לבדן והאפילו בהרבה על בעליהן, כמו דניאלה וייס כמובן. היתה שרה שאחרי זה התחתנה עם בני גל שהיתה אישה מרשימה.

אירועים

ת.פ.: מה בנוגע לויכוח הישן בדבר המניע לפעולות הראשונות. האם הוא היה משיחי בפירוש – אנחנו אוטוטו מביאים את הגאולה – או שהוא היה מעין קאמבק של החלוציות הציונית, בלי לדבר בפירוש על גאולה קרובה.

ג.א.: אפשר לענות על זה בכמה צורות. אחת: הקוקיזם העמוק, הטהור, העקבי, לא יעשה בכלל את ההבחנה הזאת. זה העניין. זה בדיוק העניין. חנן פורת, כשעלינו לקרקע של שילה, ששם גידרו את השטח, אני רואה אותו מחזקי בזנ"ט ביד, מזיז אותו ממקום למקום, ואומר "גנבתי עוד מטר של גאולה". וזה תמצית הקוקיזם. הקוקיסט האמיתי לא מבחין בין הדברים, ובעצם ההבחנה הוא יראה כפירה.
שתיים: היו שתי שפות. שפה פנימית ושפה חיצונית. כשמדברים עם העיתונאים מדברים על חלוציות. כשמדברים ביניהם מדברים אחרת. אבל גם זה מסתבך, משום שבהרבה שלבים הם חשבו שנכון יהיה לדבר עם העם דווקא בשפה המשיחית. זה כמעט היה ויכוח על גילוי סתרי הקבלה. האם הדור כבר מוכשר לדעת את הדברים.

ת.פ.: מי התווכח עם מי?

ג.א.: כולם עם כולם. האם אפשר כבר "לדבר במטבעות של גאולה". אגב, דווקא ביניהם היה אפשר לשמוע דיבורים על מדיניות וביטחון וקילומטרים. אז זו תשובה שנייה. שלוש: היו תקופות. היו תקופות כאלה, והיו אחרות. פעם חשבו כך, פעם אחרת. ארבע: היו ביניהם ויכוחים גדולים. הדוגמא הקלאסית, המקום שהשאלה שלך הגיעה ממש לידי מבחן, היה בפניה לבג"ץ, שאחריה אלון מורה זזה ממיקומה. אז נימקו את חוסר הנכונות לזוז בצרכי ביטחון. ואנשים מבפנים, כולל מנחם פליקס, אמרו שזו שגיאה גדולה, כי אם זה עניין בטחוני מחר זה יכול להיות אחרת, ושצריך לומר במפורש שזה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הבטחה אלוהית ושל משיח ושל קדושת הארץ.

ת.פ.: אברהם אבינו.

ג.א.: אברהם אבינו. אופוזיציה הפנימית, לפעמים של אותם אנשים עצמם! המחנות כל הזמן זזו, אנשים דיברו בשני קולות… זאת דינמיקה של תנועה חיה, תוססת, שמשתנה תוך כדי תנועה, מאוד יצירתית. ובאמת, של נפשות עשירות, כמו של חנן. והיתה כל הזמן בחינה של גבולות, כולל בעניינים הדתיים.

ת.פ.: כמו מה?

ג.א.: יש את המקרה שאני מדבר עליו בספר, שבו דיברו בקשר בשבת. היו כמה מקרים כאלה.

ת.פ.: שבשם הבאת הגאולה ויתרו על איזו…

ג.א.: על איזו הלכה. הרשו לעצמם איזה שפיל. לחתוך קצוות, לעגל זוויות.

ת.פ.: שמירת שבת?

ג.א.: כן. לדבר בקשר, לנסוע להביא את אריק שרון, דברים כאלה. וכמה דברים מעניינים בקשר לזה: ראשית, היום, הכחשה גורפת. לא היה ולא נברא. שנית, עוד יותר מעניין ויותר משמעותי מעצם ההבלחה האנטינומיסטית היתה התגובה עליה, שהיתה מיידית, אגרסיבית, ברוטלית, שוללת שלילה מוחלטת. ובעקבותיה, השכחה והכחשה טוטלית. והיום – לא היו דברים מעולם. וזה מעיד לא רק על הפסיכולוגיה האנושית, אלא גם על התנועה הזאת – וזה חלק גדול מהתזה שלי בספר – שידעה לפעול עם המון מודעות עצמית…

ת.פ.: ומודעות לעבר.

ג.א.: ידעו לשמור על עצמם. במובן זה אני מגדיר אותם כמשיחיסטים שלמדו קורס על הסוציולוגיה של הדת.

ת.פ.: מודרניים. משיחיסטים רפלקסיביים.

ג.א.: זה לא מודרני. האורתודוקסיה כולה מודרנית, אבל לא כולה רפלקסיבית. זאת תנועה אינטליגנטית, עם רגישות היסטורית, ועם הקשבה למה שאומרים. היו להם חושים פנטסטים. הם ידעו ללכת מרחק רב בנתיב המשיחי מבלי לחרוג בצורה משמעותית מההלכה. וזאת אמנות עצומה. אז תגיד, בסופו של דבר בגלל הדבקות שלהם בהלכה היה גבול להעזה המשיחית שלהם. דרך אחרת היא לומר שהם תחמו את האזורים שבהם הם פעלו בצורה משיחית. הם תחמו אותם גם מבחינת שטח – יהודה ושומרון. זה תחום המשיח. גם במונחי זמן – הפעימות המבצעיות. ובעיקר במונחים תמתיים – בנושאי ארץ ישראל, התיישבות וביטחון. אבל בקשר לכשרות של התרנגולת, למזוזה וכו' הם שמרו על הגדרים. ובעצם האנשים האלה הלכו על שני עולמות, אחד משיחי ואחד רגיל. זאת היתה היכולת לקחת את הגאולה, לסלק אותה מהאזורים המסוכנים – מסדר היום הבורגני, השגרתי של האדם (הוא קם בבוקר, מתפלל, מתגלח וכו'), מהשגרה של חיים דתיים של הליכה בתלם, ולקחת את המשיח, לחלץ אותו משם, לזרוק אותו רחוק, מעבר לקו הירוק, בזמנים מסוימים, אצל אנשים מסוימים, ובעיקר בנושאים מסוימים. התיישבות וביטחון. ושם הם הכילו את המשיח. ושם הוא התמצה. עד כדי כך שהוא לא איים על הנורמה. וכשהוא כן חזר ואיים מיד חתכו את זה. וזה מרשים מאוד. זאת תנועה מהפכנית, שהיא לא אנטינומיסטית.

ת.פ.: מה עם מתח מיני? כל התחום האירוטי?

ג.א.: טוב, זה כבר דובר רבות. להזכירך, כל המבצעים הקלאסיים, הגדולים, תמיד היו בתקופת "בין הזמנים", וכל הנוער, שהיה בחינוך חד-מיני פתאום נפגש על הגבעות, הבנות בחצאיות והבנים חרמנים, וזה היה כמו חשמל באוויר.

ת.פ.: ועם המתח החשמלי הזה בנו התנחלויות.

ג.א.: כן. זה לא "כולם שכבו עם כולם". ממש לא.

ת.פ.: לא, ברור.

ג.א.: זאת היתה תנועה מאוד פוריטנית.

ת.פ.: מה עם היחס של החילונים כלפיהם? מה היתה הדינמיקה שם?

ג.א.: התזה שלי היא שבשלבים הפורמטיבים של גוש אמונים זה היה העניין. זה ולא ארץ ישראל. העניין היה לחדש את "הברית", בלשונם, בין החולצה הכחולה לכיפה הסרוגה. וכאן אנחנו חוזרים לתחילת השיחה, עם המסע של הרב קוק למושבות. מדובר בקבוצה שחיה את העלבון הגדול של האורתודוקסיה המודרנית בארץ בשנות הארבעים, ראשית החמישים. הם היו זנוחים, מבוזים, תחת המגף הבן-גוריוני היהיר, הבטוח בעצמו. אז החילוניות היתה חילוניות מודעת לעצמה, גאה, מאוד אגרסיבית.

ת.פ.: עם ערכים משל עצמה. סוציאליזם.

ג.א.: כמובן. החילוניות היתה חילוניות. לא מה שמנחם פרידמן מכנה "חילוניות שממילא". שנות ה"אדוק-פיסטוק". הם היו מבודדים: החרדים זלזלו בהם, החילונים בזו להם. ועל רקע העלבון הזה הם רק רצו להתחבר לציונות החילונית, שתקבל אותם. ואז, בראשית גוש אמונים, על רקע הפגנות קיסינג'ר וכן הלאה, הם ראו שיש איזה סימנים של חיבוק. וזה העביר אותם על דעתם. לכן השאלה אז לא היתה האם להתנחל בלבבות או להתנחל על הגבעות. זה לא או זה, או זה. הענין הוא שהם גילו שהארץ היא המדיום שבאמצעותו ניתן להתחבר.

ת.פ.: להתנחל בלבבות דרך ההתנחלות על הגבעות.

ג.א.: נכון. היה ויכוח מאוד מעניין האם הארץ קדושה מלכתחילה, ומכוח קדושתה היא מסוגלת לחבר את המחנות (דתיים וחילונים, ימין ושמאל – אל תשכח שאלתרמן ומשה שמיר חתמו על המניפסט של התנועה לארץ ישראל השלמה), או שהארץ מתגלה כמחברת את המחנות, ומכאן קדושתה. שאלה תיאולוגית. ויכוח נפלא, ועליו דיברו הרבה. ולא סגרו אותו.

ת.פ.: תיק"ו.

ג.א.: כן. אבל הקסם הגדול היה המגע עם החילונים בכלל ואנשי ההתיישבות העובדת בפרט. הפעם-פעמיים-שלוש שהגיעו לאחוזת שושנה, החווה של מאיר הר ציון, אני מתאר את זה כחוויה של התגלות שמימית.

ת.פ.: איך הם בכלל הגיעו לשם?

ג.א.: מאיר הר ציון התעניין בהם, והזמין אותם. הוא היה אקטיביסט, סיפוחיסט, ביטחוניסט, איש ארץ ישראל השלמה, וברגע שהוא גילה בהם עניין זה מאוד החניף להם, ומיד באו לבקר. ולא רק הוא, גם מויש'לה טבנקין, אפרים בן חיים… זה העביר אותם על דעתם. ההתרגשות מהמגעים עם החבורה הזאת היתה גדולה בהרבה מההתרגשות מהעלייה על עוד גבעת טרשים. ורק אחר כך בהדרגה, מרכז הכובד, הייתי אומר מרכז הכובד של החוויה הדתית, איפה שאתה רואה אנשים רועדים, עיניים נוצצות, חזה מתנפח – עבר לגבעות. אבל כמובן שיש זיקה בין הדברים, שהרי שמאיר הר ציון התייחס אליהם בהרבה אהבה מכיוון שהתיישבו על הגבעות. עשו מהם עניין גדול. דוש [קריאל גרדוש], במעריב, עשה מהם עניין גדול ו"שרוליק" שלו פתאום חבש כיפה. קישון כתב עליהם בהערצה, נעמי שמר כמובן… היתה מצד רבים בציבור החילוני הערצה גדולה אליהם, וזה העביר אותם על דעתם.

ת.פ.: ואחרי 77' זה ירד.

ג.א.: כן. ואני טוען שעבורם זה היה הכישלון הגדול. יש הרי שאלה, האם גוש אמונים הוא הצלחה או כישלון. בדרך כלל מצמצמים את השאלה למובן הפשוט והברור של השטחים. וכאן אתה יכול לראות כישלון, שגוש אמונים לא הצליח לסגור את העניין ולהשאיר אותו מובטח, ואתה יכול לראות הצלחה, בעצם זה שהשטחים עדיין בידינו. אבל אני מדבר על דבר אחר, שהעניין מלכתחילה לא היה הגבעות, אלא ההתחברות. שהם מובילים לא רק את התנועה לישוב הארץ, אלא מובילים רוחנית את כל עם ישראל. ברוח הקוקיסטית. ובסופו של דבר כולם גם יחבשו כיפות, אבל עוד לפני זה כולם ישבעו בזקנו של הרב קוק.

ת.פ.: אבל הם לא התנחלו בלבבות.

ג.א.: וזה הכישלון הכי גדול של גוש אמונים. תבדוק במחנה הקוקיסטי כמה חילונים לשעבר יש. בודדים. כלומר ההבטחה הכי גדולה, כל המשה-שמירים והנעמי-שמרים והמויישלה-טבנקינים, והאוהדים שלהם במעריב כמו מאיר עוזיאל, וגם הימין, כמו הליכודניקים ואנשי המחתרות – לא חזרו בתשובה. הם כן אהדו ואהבו את גוש אמונים ושיתפו איתם פעולה, אבל לא התחילו להניח תפילין. ואני טוען שזה הכישלון הגדול שעליו אף אחד לא מדבר. לא הם ולא הציבור.

ת.פ.: זה הכישלון?

ג.א.: כן. זאת תנועה דתית לפני שהיא תנועה פוליטית. ולפני שהיא רוצה לקדם מדיניות כזו או אחרת היא רוצה שאנשים יאמצו את את האמונה שלה, את הדת שלה. ואתה יודע טוב כמוני שבתנועה מעין זאת כדי לאושש את האמת שלך אתה חייב לדאוג שאלה שנחשפו לאמת הזאת יאמצו אותה. כי אם הם אנשים רציניים ואינטליגנטים והם נחשפו אל האמת אבל הם לא מאמצים אותה – אז יש בעיה עם האמת הזאת. וזאת היתה התקווה של גוש אמונים.

ת.פ.: חזרה בתשובה או אהדה?

ג.א.: חזרה בתשובה. אהדה היא שלב א' בלבד. ודיברו על זה. לשיטתם הניצוץ קיים בכל יהודי באשר הוא. והוא מתגלה ומתחיל כבר להתלקח כשהוא תומך בהתנחלויות, מצביע למפלגות הנכונות וכן הלאה. אבל השלב הבא חייב לבוא, השלב שבו הוא מניח תפילין. מאחורי כל המילים המתוקות האלה, של גאולה ומשיח ואחדות ואחווה והניצוץ [היהודי] – מאחורי הכל יש דיני ערלה. כמו שאמר ברנר. יש הפיצ'יפקעס ההלכתיים. זה המבחן.

ת.פ.: דיברו על זה?

ג.א.: איזו שאלה! וגם כשלא דיברו על זה, זה היה ברור לגמרי.

ת.פ.: וכמי שהיה איתם, האם היתה ציפייה ממך שבסופו של דבר תראה את האור ותניח תפילין?

ג.א.: ודאי. על מה היה המתח הגדול שלי איתם? הם ראו מהר מאוד שאני רציני. אני רציני בשני מובנים: אחד, אני כנראה בחור די אינטליגנטי. אני לא דגנרט גמור. שנים, אני משקיע מאמץ. אני נמצא שם יום ולילה, שבעה ימים בשבוע, במשך חודשים על גבי חודשים. מרים לוינגר אומרת לי, מוישה מבלה איתך יותר מאשר איתי. ואני לא רק רץ על הגבעות, אלא אני מקבל שיעור ב'מרכז', ואני יושב עם הלל פלסר, שהיה אחד הכוכבים של הישיבה, ובלילות לומד את תורת הרב קוק. ואני מתחיל להתמצא בעניינים ולדעת לצטט את הציטוטים הנכונים ולעשות את הג'סטות האלה והאלה – אז "הוא רציני". אז בשלב ראשון מבינים שאני "בעצם" מחפש אלוהים. ואני זוכר את חנן פורת אומר "נפלאות דרכי ה', יש כל מני דרכים להיכנס לטרקלין, יש מי שנכנס דרך הדלת ויש מי שנכנס דרך החלון, ויש מי שמסתנן דרך החרכים וכן הלאה. וזאת דרכו העקומה והמעוותת של גדעון שדרך הדוקטורט הוא בעצם מחפש אלוהים, ומתוך שלא לשמה הוא יגיע לשמה."

ת.פ.: כך אמר חנן פורת?

ג.א.: כך אמר חנן פורת. זה טבעי. זה גם לא עניין של גוש אמונים. זה האדם הדתי מהסוג הזה. יש בו יסוד אוונגליסטי. עכשיו, עובר זמן, והוא – כלומר אני – בעניינים לגמרי, אבל נשאר בשלו.

ת.פ.: משהו לא בסדר.

ג.א.: משהו לא בסדר. עכשיו, או לא בסדר איתי, או לא בסדר איתם. אז כמובן שהמסקנה היא שמשהו לא בסדר איתי. אז או שהוא בכל זאת טיפש, או שהדעות הקדומות שלו חזקות ממנו ומגבילות אותו. וזה כמובן משפיע על היחס. בהתחלה נתנו לי הרבה מחמאות: או, הבנת, הבנת, הבנת, הבנת. אבל שכמתברר שאני לא חוזר בתשובה… אבל זה הסיפור היפה בעיני בכל התנועה הזאת, שידעה להגביה עוף עם המשיח ולא להיפרד לרגע מקוצו של יוד הלכתית. זאת הוירטואוזיות שלהם.

ת.פ.: ודאי. אם כי מצד שני זאת המוגבלות שלהם. זה מה שתחם אותם, והפך אותם בסופו של דבר לעוד תנועה אורתודוקסית שרוב העם אינו מסוגל להתחבר אליה. וזה מה שבסוף דחף אותם לישובים הומוגניים, אדומי רעפים וסרוגי כיפה, שבהם כולם דתיים, ואף אחד לא הומו, ואף אחד לא רווק, ולכולם יש שמונה ילדים.

ג.א.: נכון.

ת.פ.: אז אפשר לומר שבסופו של דבר ההלכה חנקה את הארוס המשיחי.

ג.א.: אני יותר זהיר ממך, ואנסח את זה קצת אחרת. בוא נשתמש בדוגמא שלך, ונתבונן בישובים המעורבים. היו כמה ישובים שניסו להיות מעורבים. המבחן הקוקיסטי הגדול היה הישובים המעורבים. הראשון שבהם, אם אני זוכר נכון, היה קשת שבגולן. היתה שם קבוצה של הקיבוץ המאוחד, כל מני צעירים מפה ומשם שהצטרפו, והיתה קבוצה קוקיסטית. זה היה ישוב שיתופי. ואילו מילים נשגבות, ואיזו התלהבות היתה סביב העניין הזה של החיבור [בין חילונים לשומרי מצוות]. זה המשיח בכבודו ובעצמו. קשת היא המשיח בכבודו ובעצמו. מיצוי והתגשמות הקוקיזם. עכשיו, זה ישוב שיתופי, הטנדר שייך לכולם. וכבר באחת השבתות הראשונות הקיבוצניקס האלה רצו לרדת עם הטנדר להתרחץ בכינרת. מה עושים? או בעניין העישון. אז עוד עישנו הרבה. מה עם עישון בשבת בשטח הישוב? הקוקניקס לא הסתדרו עם זה.

ת.פ.: זה הכישלון הקוקניקי.

ג.א.: נכון. ובסופו של דבר מה שקרה, וזה הדבר המעניין, שכל הישובים הקוקניים, המרכזניקים, התפוצצו, והפכו להיות הומוגניים לגמרי, והישובים היחידים שכן החזיקו איזושהי מידה של הומוגניות היו ישובים דתיים, אבל לא קוקניקים. תקוע היא דוגמא. או אז, בזמנו, מצפה יריחו.

ת.פ.: נו, הרי על זה דיברתי. הרי דווקא הקוקניק אמור לראות את הניצוץ שבהדלקת הסיגריה של החילוני בשבת, ולהבין שבדיאלקטיקה ההיסטורית אותה מסובב הקב"ה הכל הולך לכיוון הנכון וכו'.

ג.א.: על זה בדיוק אני כותב בספר. היה קוק אחד. אחד, שהיתה לו מה שאני מכנה יכולת ספיגה מיסטית. היכולת לראות מציאות, ולראות בו זמנית את המציאות "הפנימית", האלוהית. והיכולת שלך לחיות עם הדיסוננס הזה. האירוניה ההיסטורית היא שככל שהתפשטה התורה הקוקיסטית, כעבור שלושים-ארבעים שנה, והשיטה לכאורה מצליחה כי היא כובשת חסידים, אבל ככל שהיא כובשת יותר חסידים, מסתבר שהם בעלי רמה דתית, או יכולת ספיגה מיסטית, יותר נמוכה. והם לא מסוגלים לעמוד במתח הזה. ובמובן הזה, חוץ מאשר וירטואוזים שהם באמת, בהגדרה, יחידי סגולה, כמו רב מויישה, או חנן, לא התגלו אנשים שהצליחו לממש קוקיזם טהור ועקבי. ואז התגובות הן מכמה סוגים: או נסגנות, כשאתה בורח מההתמודדות אל תוך בועה דתית, ובמובן מסויים כל ההתנחלויות הן מעין נסגנות כזאת, הן גטו. גטו עם הילה ציונית, אבל גטו. זאת דרך אחת. דרך שניה: אתה פונה לאגרסיביות. אתה מנסה בכוח, לכפות על המציאות את האידיאל. אבל זאת כבר התגובה לכישלון. ובהתחלה היה ברור לגמרי, באותן ימים ראשוניים היה ברור לגמרי שכל העם הופך להיות…

ת.פ.: גוי קדוש.

ג.א.: גוי קדוש. ולא היא. בודדים חזרו בתשובה. והקוקיסטים עצמם לא עמדו במתח הזה. וזה נראה לי מאוד טבעי – איך אפשר לעמוד במתח הזה? לראות כלב ולומר שלמרות שהוא נובח והוא גדול הוא בעצם חתול… כמה אפשר? צריך להיות באמת פיגורה בשביל להצליח. זאת היתה הגאונות של הרב קוק, וזאת היתה המגבלה שלו, שהיתה לו תורה שדורשת יכולות… ובסופו של דבר כולם חזרו להתגדר בד' אמות של הלכה…

ת.פ.: ועזבו את המשיח.

ג.א.: ודאי, כל העסק במשבר גדול. ובמובן זה גוש אמונים במובן המלא, במובן הקוקיסטי, בעצם אף פעם לא הפכה לתנועה. היא נשארה בגדר כת. היא הביאה עשרות אלפי אנשים להתנחל, אבל נאמני השיטה הזאת הם בודדים.

ת.פ.: תראה את הבית היהודי היום. מישהו שם קוקיסט? בנט ודאי שלא. הכי רחוק מזה בעולם. אבל גם תלמידי דב ליאור, תלמידי זלמן מלמד. האם הם קוקיסטים? סתם קיצונים. שום מורכבות. שום תחכום.

ג.א.: נכון. אם תרצה, הם מצד אחד מאוד מאוד ימניים, ומצד שני מאוד מאוד דתיים, והחיבור אצלם בין הימניות לדתיות הוא הלכתי ולא מיסטי. נכון. ואני טוען שזה הכישלון הגדול. פחות משנה אם יחזירו את השטחים. החלום הגדול של 'דגל ירושלים' לא התממש. אף חרדי לא הפך לקוקיסט, וכמעט אף חילוני לא הפך לקוקיסט. שני הצדדים לא נפגשו, כפי שהיה החלום של קוק, וכפי שלרגע היה נדמה שיהיה, בשנות ההתעוררות הגדולה, סבסטיה וכו'. זה היה הרגע הגדול: אוטוטו המשיח מגיע, בדמות המוני חילונים שינהרו לגבעות וישימו ציציות. זה לא הגיע.

ת.פ.: ובנימה אופטימית זו.

—

כאמור, על ספרו של ארן, שאני חושב שהוא מצויין, כתבתי ביקורת במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ. ביום שיש האחרון התפרסמה ביקורת שלילית על הספר בעיתון מקור ראשון, מאת יאיר שלג.