בפגישות שניהלתי בימים האחרונים בארה"ב למדתי שמספר היהודים שערקו מן המחנה הדמוקרטי היה רב מהמצופה. רבים עשו זאת על רקע היחס לישראל, ואחרים מפני שהתנגדו למדיניותו הכלכלית של אובאמה. יהודים אחרים, שפחות מחוברים ליהדותם, המשיכו לתמוך באובאמה. אלא שהפוליטיקאים הדמוקרטים מודעים לעובדה שהיהודים הפעילים במישור הפוליטי הם לא אלה שיהדותם אינה משמעותית יתר על המידה עבורם. (דן מרגלית איזי ליבלר, ישראל היום, 10.11.10)

כאשר דן מרגלית איזי ליבלר כותב היום שיהודים שתומכים באובמה הם אלה ש"פחות מחוברים ליהדותם" – למה הוא מתכוון? הוא כמובן מתכוון שיהודי ש"מחובר" ליהדותו דואג לאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים של מדינת ישראל, אותם לדעתו אובמה מסכן. לא מעט כבר דובר על כך שעבור ישראלים רבים הלאומיות מחליפה את הדת, כלומר הישראליות היא עבורם היהדות. דבר זה קורה משום שהביטוי העיקרי של יהדותם הוא ישיבתם בארץ ישראל: הם לא מקיימים מצוות, לא קוראים ב"ארון הספרים היהודי", והקשר שלהם עם המימדים הדתיים של היהדות הוא רופף ביותר. זהותם היהודית הופכת להיות מצומצמת למימד הלאומי.

מרגלית ליבלרמייצג נאמנה את הכיוון הזה. עבורו "יהדות" היא "ימניות", לא יותר. אפשר לראות זאת בקלות בכך שהוא לא יעז לקבוע שנטורי קרתא "לא מחוברים ליהדות שלהם" רק מפני שהם מיודדים עם אחמדינג'אד. למה? כמובן, הרי להם יש תורה ומצוות. אבל למי שאין, כדאי שיהיה ימני. על פי מרגלית ליבלר זה כל מה שנשאר מיהדותו.

כמובן שהאשמתם של מתנגדיו הפוליטיים של מרגלית ליבלר בחוסר "חיבור" ליהדות מאפשרת לו גם לפסול בקלות את דעותיהם, שהרי לא מטעמים מוסריים או מתוך דאגה אמיתית לעתיד העם היהודי הם מדברים, אלא להפך, מתוך שהם לא דואגים כלל לעמם, ומתוך שהם חוטאים בחטא המוסרי של התכחשות למוצאם, שלא לומר לעצמם. זו בעצם הגרסה החילונית למושג ה"ערב רב" הקבלי.

J. Kameron Carter, מרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת דיוק, כותב לפני כמה ימים על התפקיד ששיחקה הדת בבחירות האחרונות לקונגרס ולסנאט בארה"ב, ובבחירות הקודמות לנשיאות. על פי קרטר, אובמה נבחן על מידת ה"אמריקאיות" שלו מתוך פנייה לזהות הדתית שלו. מתנגדיו ניסו לעורר ספק לגבי מידת נוצריותו, תחילה על ידי העלאת הקשר שלו עם הכומר ג'רמיה רייט, ואחר כך על ידי הדגשת שמו האמצעי. מנגד שרה פיילין, שהביא ג'ון מקיין בדיוק לשם כך, הפגינה נצרות בוטה ושמרנית, ועל כן נתפסה כ"אמריקאית" הרבה יותר, אז והיום.

לא רק בישראל, אם כן, הזהות הדתית הופכת לשפחתה של הזהות הלאומית. לדעתו של קרטר הדבר מראה על משבר עמוק בזהות התיאולוגית של הנצרות, ואם מסכימים לזה אפשר כמובן גם להסיק מסקנות גם לגבי זהותו היהודית של מרגלית וחבריו. למרות שלגבי הנצרות הקשר בין דת למדינה הוא באופן עקרוני לא-טבעי, מה שאין כן לגבי היהדות, הרי שהיהדות הציונית מעולם לא היתה באופן מונוכרומטי לאומנית. ממילא יש עוד מימדים ליהדות לבד משובניזם לאומי, וכן, היהדות היא גם יותר מתמיכה עיוורת בכל מעשיו של העם היהודי – יעידו נביאי המקרא. באופן אירוני דווקא הקבלתו של מרגלית ליבלר את היהדות לימין הפוליטי מסמנת את החיבור החלש מאוד שלו לתכנים, רבדים וערכים יהודיים שהם קצת יותר מורכבים ממה שחושב בנימין נתניהו.

רידוד השיח הדתי בארץ למידת התמיכה במדיניות הממשלה הוא מוצא פחדני הן משיחה רצינית על עתידה הפוליטי של ישראל, והן מעיון מעמיק במשמעותה של הדת היהודית. עבור חילונים רבים הוא משמש גם כאליבי רופף ליהדותם, שלבד ממנו אינה מכילה דבר.

(מסתבר שאיזי ליבלר כתב את הקטע הזה, ולא דן מרגלית, כפי שמופיע בלינק. עם הקוראים – ועם דן מרגלית – סליחה.)

בשנים האחרונות עושה האורתודוקסיה היהודית כל שביכולתה על מנת להשניא את עצמה על הציבור בישראל. תקציבים לישיבות, גנבים בש"ס, אפלייה בעמנואל, 'תג מחיר' בשטחים, אוטובוסים מופרדים, רבנים מתנשאים, עולים שלא יכולים להתחתן, חיילים שנקברים מחוץ לגדר, ילדים שעומדים בפני גירוש, שנאת אחים כלפי רפורמים, צפצוף ארוך על הדמוקרטיה, השתלטות עוינת על רחבת הכותל, משמרות צניעות, אמא טליבן, ניצול מיני, שנאת חינם, דמגוגיה, שקרים, סיקריקים, שובניזם, לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה, קסנופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, אלילות, אלי ישי.

אכן מאמץ משולב ומרשים, שמראה על השקעה רבה ורצון אמיתי להכנס ראש בראש עם ההגינות והשפיות. ובהחלט נראה שלאחרונה הוא סוף סוף נושא פרי: הציבור בישראל אכן מתחיל לשנוא את האורתודוקסיה. לא לשנוא חרדים, שזה קל ופשוט, כמעט בנאלי, ונהוג בקרב עדותנו מזה זמן רב. הכוונה היא לראות את שומרי המצוות כמוזרים, ואף יותר חמור: כזרים. ומכיוון שעל זהותם היהודית לא מוכנים רוב החילונים לוותר (אבל לא כולם), מתחילה להתגנב אל לבם התחושה המוזרה שהאורתודוקסיה איננה מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר היא לא "היהדות" (וראו דבריו החריפים של יורם קניוק שלשום בדיוק על כך).

בעוד שמבחינה חברתית הציבור החרדי הופך פחות ופחות מנותק מכלל ישראל, מבחינה תודעתית הוא וסרוגי הכיפה מתרחקים והולכים מגבולות המקובל בציבוריות הישראלית. לחרדים זה מקום יחסית מוכר, אם כי לאחרונה דברים שנסלחו להם בעבר כבר אינם נסלחים. חלקים מהסרוגים הם שהולכים והופכים עצמם ל"חרדים" מבחינת הזרות שלהם לערכים הבסיסיים של החברה בישראל כיום.

ממילא, אם כן, יוצא שחילונים רבים מתחילים לפקפק בהנחה, שמעולם לא הוקדשה לה בעצם חשיבה רבה, שהאורתודוקסיה מייצגת איזושהי יהדות אמיתית או אותנטית יותר מאשר זרמים אחרים שקמו במקביל אליה ביהדות המודרנית. ויש לזכור שעל בסיס ההנחה הזאת – וכמעט רק על בסיסה – מוגשים לאורתודוקסיה בישראל יתרונות, הנחות וכוח רב, החל משירות מקוצר לבני ישיבות הסדר, עד לתקציבים גדולים יותר לבתי הספר וכלה ברשיון להסתה לגזענות (ושימו לב שליתרונות אלה זוכים סרוגי הכיפה – על הציבור החרדי באמת מיותר לדבר).

דבר נוסף שעוזר להתפקחות המאוחרת הזאת הוא מסגרות הלימוד הפלורליסטיות/חילוניות הרבות, שהולכות ונעשות פופולריות, בהן נחשפים חילונים למקורות היהדות, חשיפה שמובילה לכמה מסקנות בלתי נמנעות, כגון המסקנה שאין הלכה אחת, שיש השפעות תרבותיות והיסטוריות על גיבושן של מצוות, ושבאופן כללי ההיסטוריה של העם היהודי קצת יותר מורכבת ממה שהאורתודוקסיה נוהגת לצייר בעיני רוחה ובאוזני חסידיה, ובכל אופן היא בהחלט לא מובילה באופן בלתי נמנע דווקא אליה.

עכשיו אני חייב לומר, שזה לא שאין לי אהבה ליהדות האורתודוקסית. בהחלט יש לי. ואני אפילו חושב שיש בה אמת, ויופי, וערך רב. לכן התהליך הזה הוא טוב ככל שהוא יוביל להכרה (שאמורה להיות מובנת מאליה) בערכן של צורות אחרות של יהדות, וככל שהוא יוביל לצמצום האפלייה בחוק לטובת שומרי המצוות האורתודוקסים. אבל הוא לא טוב, ככל שהוא יוביל להתפוררותה של האורתודוקסיה או להפיכתה לכת מתבדלת ומנותקת, מעין אפנדציט מנוון שמדלדל במעיו של הגוף היהודי. תוצאות כאלה תהיינה טרגיות, וההפסד לדעתי יהיה של כולנו.

שתי דוגמאות לפער ההולך ומתרחב בין האורתודוקסיה למרבית הציבור בישראל

אני רוצה להביא שתי דוגמאות לדילמות שעומדות בפני החברה בישראל, דילמות שקשורות בתפיסת היהדות שלנו, בתפיסת ההלכה האורתודוקסית, ובתפיסה של הקשר בין שתי אלה.

הדוגמא האחת היא מעמד הנישואין בישראל. בשבוע שעבר פורסם בוואי-נט שחוק "ברית הזוגיות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) סוף סוף הולך להפוך למעשי: "חסרי דת" יהיו יכולים להתחתן בארץ. הכוונה היא כמובן לכמה רבבות של עולים חדשים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (אבל עלו לכאן על פי חוק השבות). ואכן,

רשם הזוגיות יבדוק תחילה האם שני בני הזוג אינם מופיעים במרשם האוכלוסין כיהודים ובמידה שאכן כך – יעביר את התיק לעיון בתי הדין, שם יבדקו על פי הרישומים אצלם, האם לאחד מבני הזוג אין קרוב מדרגה ראשונה שמוכר כיהודי. במקרים שבהם אחד המבקשים מופיע במשרד הפנים כיהודי – הבקשה תידחה על הסף על ידי הרשם.

כמובן, כי יהודים שייכים – כצמיתים אלה שהיו שייכים לאדונם הפיאודלי – לרבנות הראשית, ואין להם דרך חוקית אחרת להתחתן במדינתם. ואם מישהו רוצה לראות את עוצמת השנאה כנגד הרבנות, הוא מוזמן להציץ בטוקבקים של המאמר ההוא, מהם כמה עשרות שמבקשים רק שיסבירו להם איך הופכים ל"חסר דת". כמה מהם גם מסבירים שמבחינתם זה עניין פורמלי בלבד: הם ישארו יהודים, רק יורידו את הרבנות מהגב שלהם.

ואכן, לא קל להוריד את הרבנות מהגב. חשבתם אולי שתטוסו לקפריסין ותתחתנו שם? זה יופי, אבל זה לא יעזור אם אי פעם תרצו להתגרש, שכן הגבר עדיין יהיה יכול לגרור את התיק לבתי הדין של הרבנות, שם הוא כמובן זוכה ליחס מועדף, בהיות אשתו, על פי הרבנות, פריט קניין שברשותו. הנה טור של רבקה לוביץ על כך, שמסתיים בפסקה הזו:

כב' בית הדין: למה לא תתנו קצת שקט לאנשים שבחרו להינשא אזרחית? לא עולה על הדעת שבשם "מנהג המדינה" תכופו את עצמכם על אזרחי המדינה שהצביעו ברגליהם ועשו כול שיכלו בכדי להימנע מלבוא בשעריכם. ובכלל, מי רוצה להתדיין אצל דיינים אשר מתעסקים בשאלה אם אישה זכאית למזונות משום שכירות פועל בדין "שפחה לשמשו" או משום "מנהג המדינה"?

אבל בית הדין כמובן לא יתן ליהודים החילונים שקט, שכן הוא תאב כוח (בסדר, יש שם גם איזו תודעת שליחות של הגנה על היהדות מפני היכחדות מבחינתם). לפעמים גם נדמה שבית הדין ממש נהנה להתעלל בהם (ראו דוגמא מאתמול). מה תהיה התוצאה? זוגות רבים ינשאו מבלי להירשם ברבנות ומבלי לנסוע לחו"ל. כלומר תהיה חתונה (אולי אפילו כשרה מבחינת ההלכה האורתודוקסית), אבל היא לא תירשם בשום מקום. וזאת כדי להימנע ממגע עם הרבנות.

שמעתי על זוגות שעשו כך. הם אמנם רשומים במרשם האוכלוסין כרווק/ה, אבל זה לא ממש משנה, כי אין כיום כמעט הבדל מבחינת ההטבות והזכויות שבחוק בין זוגות נשואים ל"ידועים בציבור". רק במוצ"ש האחרון המליצה אשרת קוטלר ב"חדשות השבת" בערוץ 10 לא להתחתן על פי ההלכה. קיים גם אירגון שלוקח אחריות על הסיפור הזה ומארגן חתונות שמצד אחד הן יהודיות, ומד שני אינן בשום אופן רבניות: הוויה, ואפילו הייתי בחתונה מלבבת שהוא אירגן. מגמות אלה רק יתחזקו, והתוצאה היא הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא רווק ברישומיה ונשוי מבחינתו.

הדוגמא השנייה קשורה גם היא לעולים החדשים שאינם יהודים על פי האורתודוקסיה (ומכיוון שכך, לצערנו הרב, גם על פי המדינה), ורוצים להתגייר. על עוולות הגיור מדובר רבות לאחרונה, והנה בסוף השבוע הזה התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' מאמר נאה ורציני (הנה הוא ברשת) של אלחנן שילה (שזו לא הפעם הראשונה שהוא משמש כמעין מבקר-בית של הציבור הסרוג, ועושה זאת בצורה מרשימה) בו הוא לא רק מציג את הבעיה במלוא היקפה, אלא גם מנסה לתת לה פיתרון.

אבל לפני שנגיע אל מאמרו נבין מהם שני צדדי הבעיה. הצד הראשון הוא זה של העולים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו שבוייה כאמור בתפיסה האורתודוקסית. עד כאן ברור. אבל הצד השני הוא זה של היהדות האורתודוקסית, שכן כמו בסוגיית החתונות הפרטיזניות, סוגיית הגיור תעמיד בפני הרבנות מציאות של ציבור שלם שאינו מכיר בה. אלא שכאן המצב מבחינת האורתודוקסיה מדאיג הרבה יותר. הרב יהודה גלעד מסביר למה:

במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.
[…]
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

כלומר מבחינת האורתודוקסיה אם לא יגויירו אותם עולים, הדבר יגרום ל"נישואי תערובת", ועתידו של העם היהודי יסוכן. אבל הפיתרון שמציע הרב גלעד אינו ריאלי. לא מפני שהרבנים החרדים יתנגדו לו (לְמה הם לא מתנגדים?), אלא מפני שגם בגיור מקל, או צה"לי, פשוט לא מתגיירים מספרים גדולים מספיק מקרב אוכלוסיית העולים ההיא. וכאן אנחנו מגיעים למאמרו של שילה. במאמרו מביא שילה נתונים על פיהם במשך שני העשורים האחרונים גוירו פחות מ-5% מהעולים, וזאת אחרי שהממשלה בראשות שרון הקדישה לעניין כסף ומאמץ רב.

מה אם כן ניתן לעשות? שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

שילה מודה שליהודים חילונים קל הרבה יותר לקבל גישה זו, ולמעשה רבים מהם מקבלים אותה במובלע, כפי שאפשר לשמוע בזעקותיהם, למשל על כך שעולים חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אולם שילה קורא גם לרבני הכיפות הסרוגות לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם בנותיהם של אותם רבנים (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו", אחרת, כאמור, מבחינת האורתודוקסיה העתיד מסמן התבוללות.

אני בספק אם תימצא אישיות כזאת. מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית על מנת להינצל. מבחינה אישית רוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". אולי רק אחרי פיצול רשמי בתוככי הציונות הדתית יוכל לקום מישהו כזה. או אולי תקום ועדה, "מועצת גדולי תורה" סרוגה שתהיה מסוגלת. ואולי צריך בכלל לחפש אותו מחוץ לציונות הדתית (וראו בעניין זה כתבה מעודדת מאוד של שלום ירושלמי על הרב חיים אמסלם).

הלכה שלא הולכת

אבל לענינינו פחות משנה האם האורתודוקסיה תצליח להציץ מתוך ד' אמות של הלכה אל החיים או שתסתגר ביניהן עוד יותר, מתבוננת בעניין רב בטבורה. זה פחות משנה שכן, כאמור, אם יתגבר התהליך שבו היהודים החילונים בארץ יתנתקו תודעתית מהתלות בה, עבור רוב העם שחי בציון הנושא כלל לא יהיה רלוונטי. אותם עולים לא-יהודים-על-פי-האורתודוקסיה ייחשבו יהודים לכל דבר ועניין עבור מרבית הציבור, וברגע שהנישואין ייצאו מידי הרבנות (או ברגע שתהפוך נפוצה האופצייה הפשוטה כל כך לא להתחתן דרכה) ממילא לא ישנה אילן היוחסין של ישראלי כזה או אחר. התוצאה, גם כאן, תהיה הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא לא-יהודי ברישומיה ויהודי מבחינתו ומבחינת רוב הציבור הישראלי.

שתי הדוגמאות הללו מצביעות על פער שהולך וגדל בין תודעתו העצמית של רוב הציבור בישראל מבחינה מוסרית ולאומית ובין הרבנות וההלכה האורתודוקסית. אלו שני תהליכים הנעים לקראת מצב בו באופן מעניין רק שינוי הלכתי יזום ומהותי יהיה מסוגל לתת תוקף ציבורי למעמד ההלכה. השאלה, אם כן, היא כמה שנים עוד נותרו לאורתודוקסיה להציל את עצמה משקיעה בחוסר רלוונטיות עבור מרבית החברה היהודית בישראל.

 

[בעניין דומה אך צדדי ראו רשימה קצרה על שומרי חצי-שבת בארה"ב]

נדמה שברור לכולם שההתפתחויות האחרונות בפרשת הרב אלון לא מוסיפות כבוד לאף אחד. לא לרב אלון, שהעדויות נגדו הן קשות ביותר, ולא לפורום תקנה, שהביא לפרסום עדויות קשות שכאלה. אישית אני חושב שהיה טוב אילו הפורום היה נמנע מלפרסם אותן, ולו משום כבודו, ויפה כתב על כך הרב בני לאו.

פרסום העדויות החדשות מעניין לא במה שהוא מגלה על הרב אלון, אלא במה שהוא מגלה על המצב הנוכחי של חלקים שונים בציבור הציוני-דתי בארץ. כאשר כתבתי מאמר על הקשר בין כריזמה להלכה בהתייחס לפרשת אלון לגליון יוני של דעות, שיערתי שם שפרשת אלון בסך הכל גמורה:

הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

אני מכה על חטא – תמים הייתי עם הרב אלון. טעיתי לחשוב שאלון לא יעז להרים את ראשו ושהסיפור הסתיים. אבל החלוקה שערכתי שם בין דתות ממוסדות לניו-אייג' היתה טעות, לפחות בכל הנוגע לאופי המנהיגים הרוחניים שבתוך מוסדות אלה, שכן אלון מתנהג הרבה יותר כמו גורו ניו-אייג'י מאשר כמו רב אורתודוקסי.

אני לא מדבר רק על ההתבטאויות האניגמטיות/פסוודו-רוחניות שהוא שיחרר לאחרונה לגבי כוחה של שתיקה, ולא רק על כך שהן לא יותר מהתחמקות מביכה של אדם שאין לו מספיק אחריות ואומץ להתייחס להאשמות חמורות שמוצבות כנגדו. אני גם לא מדבר על התרגיל הגורואיסטי הקלאסי שאלון ביצע כאשר הוא קבע ש"יש שתיקה שאתה שותק כי אתה לא מבין, אבל יש שתיקה שאתה שותק כי אתה למעלה מכל ההבנות", שמעלה את החשד שעוד מעט נגיע ללמוד על כך שיש מין שהוא למעלה מכל מין. אני אפילו לא מדבר על זה שכאשר אלון משווה עצמו לדוד המלך שגוער בדואג האדומי ובאחיתופל על הלבנת הפנים בה הם אשמים כלפיו הוא למעשה מודה שהוא חטא, שכן גם דוד מודה שחטא במדרש שהוא מצטט.

אני מדבר על זה שכל זה מצליח לו. אני מדבר על זה שהרב מוטי אלון רק צובר כוח מאז השפל הראשוני שנכנס לתוכו אחרי שהתפוצצה הפרשה. אני מדבר על זה שכמות החסידים השוטים שהרב אלון מצליח לאסוף סביבו רק הולכת וגדלה. אני מדבר על זה שבתוככי האורתודוקסיה היהודית הכריזמה גוברת על המוסר ועל ההלכה.

אכן, הדבר המעניין ביותר בפרשת אלון היא שייתכן שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה הוא את הניצחון השני בהיסטוריה היהודית של הכריזמה על החוק. בין אם הוא אשם ובין אם לא, הרב אלון מתנהג לא רק כפרימדונה חסרת אחריות, אלא כרב-מג כריזמטי שכנראה מבין יותר בריקוד התקשורתי מאשר כל חברי תקנה מבינים בהלכה. והבעיה שלהם ושלנו היא שבמצב החברתי כיום הריקוד התקשורתי נחשב יותר מההלכה.

ניקח קצת אחורה ונסביר. בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה, שהיתה בתחילתה מתת אל בעלת גוון מאגי (וזה אכן משמעותו של המושג אצל מקס ובר, וראו לינק למאמרי לעיל) שינתה לחלוטין את פניה:

כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילויים של דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור אוו מוחשי לא נחשף. (תחילת פרק 12)

אני חושב שהפסקה הזאת תורמת בצורה נאה להבנת המשחק שמשחק אלון, והמשחק הנגדי (הכושל) של פורום תקנה. אלון הוא אמן המילים, אמן הדרשות. הוא נאם ודרש ושנה והסביר מעל כל במה אפשרית במגזר הציוני-דתי בעשרים השנים האחרונות, ומעל עוד כמה במות במגזרים אחרים. הוא לימד הלכה ופרשות שבוע, הטיף מוסר (גם כנגד הומוסקסואלים) וחילק עצות רוחנית. אבל עכשיו, בנוגע למעשיו, הוא שותק. הוא חילק חיבוקים ונישוקים והפיץ חום ואהבה, אבל עכשיו, מבחינה רגשית, הוא משחק את הנפגע. פאסיב אגרסיב. קל להבין מכאן שאלון בונה עצמו כקדוש מעונה.

על פי המודל של סנט, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת פרסום העדויות על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות כך הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.

פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים. במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי, נחיה ונראה, במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים, ממש מלבינים פנים, מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. מערכות ההגנה המבוצרות לתפארת של פורום תקנה הם כמו קו מז'ינו מול המפציץ החמקן שהוא אלון. כי אלון חימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.

מה שהכי מעניין בפרש אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית (ושימו לב שהכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן) גרר את חסידיו להתעלם מההלכה (ואני מדבר לא רק על מעשיו לכאורה של אלון, אלא גם על סמכותם ההלכתית של רבני הפורום).

פרשת הרב אלון מסמנת, אם כן, מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שניתן לקרוא לו בשמות רבים (הפנמה, אקספרסיביזם, גורואיזציה, ניו-אייג'יזציה, שבתאות) אולם הוא כולו מרוכז סביב המעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.

שבוע עמוס היה השבוע שעבר עבור הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וחבר "מועצת יש"ע". בסופו הוא קבע כי

רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה

כן כן, לא פחות. זאת מפני ש

דמוקרטיה מעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית; הרבנים מחויבים לאמת מוחלטת

האמת המוחלטת של הרב אליקים לבנון כמובן, ולא של רבנים שחושבים שהאמת היא שצריך לשמור על החוק. קשה להאמין שהרב לבנון ממשיך לקבל כסף מהמדינה אחרי דיבורים כאלה. קשה גם להאמין שהרב לבנון היה יכול להישבע נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ככה זה, אם אתה יהודי, שלא לומר רב, מותר לך לירוק למדינה שממנה אתה מתפרנס בפנים, ולשמוח על חוקים שמגבילים אחרים אבל לא חלים עליך. אולי מפני שעל פי הרב לבנון רבנים שונים מכולם. אכן, באותה הזדמנות הוא קבע ש

רבנים משוחררים לחשוב מחשבות נקיות, צלולות וברורות

כמו הלכות הריגת תינוקות לא-יהודיים, הכוונה. אכן, רבנים הם אזרחים מיוחדים, מיוחסים. להם מותר מה שלאחרים אסור. אבל לבנון לא מעוניין רק לחשוב את מחשבותיו, אלא לכפות את דעותיו על הכלל. הוא הרי זה שהגביל את נשות אלון מורה מלהתמודד בבחירות פנימיות על מקום במזכירות הישוב בטענה ש"מתן שררה לאישה" הוא "בעיה".

אבל שאיפותיו של הרב לבנון חורגות הרבה מעבר לאלון מורה. לא הסתגרות בגטו חרדי החופשי מהשפעות חיצוניות היא מטרתו (מטרה נפסדת כשלעצמה), אלא הפיכת ישראל למדינה בצלמה ובדמותה של ההלכה כפי שהוא תופס אותה. לכן הוא כל כך מסוכן. לכן על המדינה לפטר אותו.

את ההבדל בין ההבדלות החרדית לשתלטנות הד"לית הסביר יפה ד"ר שלמה פישר במאמר שפורסם השבוע באתר סרוגים:

התיאולוגיה החרדית לא מאמינה שניתן להחיל את הקדושה והשלמות של הדת על חיי המדינה והחברה הרחבים ולכן היא דוחה את הציונות. היא טוענת שאת ההלכות הציבוריות (כולל המתת אפיקורסים וכופרים) ניתן ליישם רק בנסיבות אוטופיות של זמן משיחי, דוגמת יציאת מצרים כאשר ההשגחה הא-לוהית גלויה ומתרחשים ניסים גלויים. ואולם, בזמן ה"הסתר הא-לוהי" של ימינו כל ההלכות הללו אינן ישימות.
[…]
אצל הציונים הדתיים מציינת ה"תורה" בעיקר את קיומה של מדינה וחברה המממשות ומגלמות את השלמות הדתית ובכך מהוות מימוש דתי גבוה יותר מהמימוש של פרטים המקיימים את החוק הדתי בשלמותו. עיקר הדיון התורני מכוון כלפי המדינה: שהיא צריכה להיות ריבון על כל ארץ ישראל, שרשות הרבים שלה תהייה "יהודית" ואף דתית וכו'. המושג "תורה" מציין לפיכך סוג של לאומיות יהודית השואפת לשלמות דתית בעולם הזה.

פישר ממשיך ומסביר איך נסוגה הציונות הדתית מהמתינות היחסית שאפיינה אותה בעבר (ויתור על עקרונות ה"קמעא קמעא" וה"כלליות"), ומה הן התוצאות האפשריות של הקצנתה הנוכחית (הפרדת הדת מהמדינה). המאמר בהחלט שווה קריאה, אבל אנחנו נחזור לרב לבנון ולמחשבותיו הנקיות, הצלולות והברורות. עוד כמה מאלו הוא שטח דווקא בתחילת השבוע שעבר, כאשר הוא הכריז ש

אנו [היהודים] עוסקים כל חיינו בהוספת הטוב. אנו עוזרים איש לרעהו, מקימים מוסדות חסד רבים התורמים לנו ולכל העולם. בכל מקום שיש רעידת אדמה אנו הראשונים להיחלץ להצלה. לעומת זאת, הגויים בכלל והמוסלמים בפרט, מלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה. כל החשיבה שלהם מבוססת על "עשה רע"! כאשר אנו מבססים עצמנו על "עשה טוב".

חלוקה בינארית כזאת לטובים ורעים היא אדיוטית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע, וקצת קשה לי להאמין שרב לבנון הוא עד כדי כך מטומטם. בכל מקרה, התבטאויות גזעניות של רבנים חסרי-בגרות הם לצערנו באמת כבר לא חדשות. מה שתפס את עיני בדבריו של הרב הגאון מהאירוע ההוא הוא דווקא ציטוט אחר (שהופיע באותו אייטם של אורי פולק באתר כיפה):

חייבים אנו להאמין שישיבתנו כאן, באלון מורה וביהודה ושומרון, היא המעשה האמיתי והנכון, וגם הקב"ה מסכים עמנו במעשה זה, ונותן לנו גיבוי מלא.

באמת, מה צריך יותר מהקב"ה שייתן את הסכמתו וגיבויו המלא? כי לא הרב לבנון עושה את שהקב"ה ציווה עליו – דבר כזה הוא לא לכבודו של הרב לבנון – אלא הקב"ה מסכים ונותן גיבוי למעשיו של הרב לבנון. הבנתם? הכל נקי, צלול וברור.

—

ואולי זה בכלל נראה ככה:

– קבי, אני הולך להתיישב ביו"ש, יש מבין?

– ודאי כבוד הרב, לך לך לארצך ולמולדתך אשר כבשת.

– אני רק אומר לך כדי שאחר כך לא תגיד שעשיתי את זה בלי לומר וכאילו לא הסכמת או משהו, כן?

– ברור, אני לחלוטין איתך. ורק שתדע שאני לא רק מסכים, אלא גם מגבה את פעילותך הענפה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– אז אתה מסכים, כן?

– כן, אליקים, כבר אמרתי לך, אני לגמרי לגמרי איתך בעניין הזה. חייבים לישב את השטחים וכולי. קדימה, לג'בלאות העירומות. נוע נוע סוף.

– אז זהו, ריבונו של עולם, שהג'בלאות לא לגמרי עירומות. אה… אתה יודע שיש שם כל מני ערבושים, נכון?

– מה, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה? כן, ידוע לי. אני בכל זאת שמתי אותם שם.

– לא, כי היה אפשר לחשוב שאם אתה רוצה שנתיישב שם, היית מפנה את האזור לפני זה, לא?

– אליקים, באמת, אל תהיה ילד. אני לא יכול לעשות הכל. יש לי יקום שלם לנהל. גלקסיות. רק עכשיו גילו כוכב שאולי יש עליו חיים – אתה חושב שזה צץ סתם ככה? אז בנקודה קטנה, פסיק פצפון באסיה לא סיימתי את העבודה. אבל בשביל זה יש לי אותך ואת חבריך, לא? אני הרי לא בורא עולם מושלם. כמו בברית מילה, אתה לא מכיר את המדרש? אז קדימה, הסירו את הערלה.

– ברור, ברור, אתה יכול לסמוך עלינו, קבי. אנחנו נסיר את הערלה. כלומר נפריח את השממה.

– יופי, לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– לא, אבל… יש גם את האמריקאים וזה.

– מי, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק לצחוק, להסתמם, לצפות בטלוויזיה ולהוריד פורנו באינטרנט?

– כן.

– מה איתם?

– הם רוצים שלא נתיישב שם.

– אז רוצים, אז מה? גם אני רוצה הרבה דברים. עוזר לי משהו?

– לא, קבי, פשוט… שלא יקרה מה שקרה בקוניטרה. ובימית. ובדרום לבנון. ובגוש קטיף. ובצפון השומרון.

– מה פתאום! איך אתה בכלל יכול להעלות על דעתך דבר כזה?

– כי זה כבר קרה.

– קרה, קרה. מעכשיו לא יקרה. היה לא תהיה.

– בטוח?

– הכי בטוח. מילה של אלוקים.

– בסדר. ואני גם לא מתכוון להתחשב בדעת הרוב, אם הוא במקרה יתנגד, או בזכויות אדם, אם הן במקרה יפגעו.

– מה, בדמוקרטיה שמעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית? ברור שלא, אתה הרי רב, לא אליקים?

–  כן, בטח שכן. טוב, אז אני הולך, כן?

– לך, לך. סע אפילו. טוס.

– אז אתה מסכים לי?

– מסכים ומגבה.

– קבי… אני אוהב אותך.

– גם אני אליקים שלי. גם אני. לראות איך המוח שלך פועל זו אחת ההנאות הקטנות שיש לי.

—

[עוד כמה עניינים פעוטים:

• רשימות שודרג ועבר דירה (תודה לירדן לוינסקי הפסיכיאטר, לאילן גליני, לאורי ברוכין ולדביר וולק) , ומהיום מי שקיבל בעבר עדכונים מהבלוג הישן לא יקבל יותר. מי שרוצה לעקוב צריך להירשם לבלוג הזה במייל או ברסס (שם למעלה משמאל, מתחת לתמונה שלי).
• היום נתפתחת השנה האקדמית, והשנה אתן באוניברסיטת תל-אביב קורס משותף יחד עם קרן ארבל תחת הכותרת תרגולות מדיטטיביות בבודהיזם ביהדות. הקורס יעסוק בסוגי מדיטציה בשתי דתות גדולות אלה, תוך ראייה כללית של גישות ופרקטיקות שונות, השוואה בין כאן לשם, ומבט משווה גם על העיבוד הניו-אייג'י של המדיטציות הבודהיסטית והיהודית בימינו. נו? מעניין לאללה! אם אתם סטודנטים אפשר עוד להירשם. הקורס כאן מספר 0697.4064
• ב-25 לחודש יתקיים ערב עיון בבית מורשה תחת הכותרת בין סערה לשקט – עמידה מול האל. אתן שם את שני הגרוש שלי, בין רבים וטובים. הנה הפרטים.]

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אחרי הטקס דיבר בצ'לור עם הנזירים האחרים על כוחות הקסם אל אותו זקן, ישה דורג'ה, שהפסיקו את הגשם ומנעו מהקהל להירטב. אפילו בעודו מדבר איתם הרגיש בצ'לור שהוא משקר: הגשם כפי הנראה פשוט הפסיק באותה פתאומיות בא הוא התחיל. אבל "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות באפשרות הזאת." כותב בצ'לור בספרו; "דבר כזה היה מקרב אותנו בצורה מסוכנת לפקפק בכוחותיו של הלאמה, ובהקשר לכך בכל מערך האמונות המתוחכם של הבודהיזם הטיבטי." ולמרות זאת, בצ'לור ידע שייתכן וזו האמת הפשוטה.

בספרו החדש, Confessions of a Buddhist Atheist ("וידוייו של אתאיסט בודהיסטי"), מספר בצ'לור על מאבקיו עם האמונות בהן נדרש להאמין כנזיר בודהיסטי, תחילה במסורת הטבטית ומאוחר יותר במסורת הזן הקוראינית. מהספר עולה תמונה מרתקת של אדם שלא היה מוכן להפסיק לחקור, שלא היה מוכן לשקר לעצמו, ושחקירותיו ונאמנותו לעצמו גרמו לו בסופו של דבר להיפלט מתוך הבודהיזם הממוסד ולהפוך לאחד המורים המערביים היותר ידועים – ושנויים במחלוקת.

על אותו מקרה כותב בצ'לור

אני מתאר לעצמי שהשקר ההוא לא הרגיש לי כשקר מפני שהוא שירת את ביסוסה של אמת גדולה יותר […] אמת שנחשפתי אליה מפי אנשים אנשים בעלי מעמד מוסרי ואינטלקטואלי מושלם. [… על פי מה שלמד בצ'לור] הם ודאי לא דיברו מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך החוויה והידע הישירים שלהם. ומכאן: ישה דורג'ה עצר את הגשם עם העצם, הפעמון, זרעי החרדל והלחשים שלו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, שבצ'לור מפרט בכנות מרגשת, לא זר כמובן לאף אחד מאיתנו. כולנו מאמינים באמיתות שלא בדקנו על בסיס סמכותם של אנשים שאנחנו מעריכים. ההבדל נעוץ בעיקר במידת הפנטסטיות של האמונות שלנו, ובאפשרות שאנחנו נותנים – או לא נותנים – להסברים אלטרנטיבים, שנוגדים את אמונתנו, לפרש בשבילנו את המציאות. בצ'לור החליט לארח בתודעתו גם הסברים אחרים למתרחש סביבו, ודבר זה גרם באופן אירוני להתרחקותו מאותה סביבה.

חלקו העיקרי של ספרו של בצ'לור, אם כן, הוא סיפורו של נזיר שפשט את גלימתו, של בודהיסט שהחליט לאמץ בצורה בלתי-מתפשרת את הוראתו של הבודהה (ב- Kalama Sutta) לא להאמין בדבר על בסיס מסורת או קדושה אלא רק אם אישרת אותו בחווייתך האישית, ושכתוצאה מכך מצא את עצמו מתרחק והולך ממוריו ומהאמונות שאימץ בהתלהבות רבה לפני כן.

לדמיין עצמך כאלה מוארת

בצ'לור מתחיל את סיפורו כשהוא מגיע להודו, בדרך היבשה מאירופה, בתחילת שנות השבעים. הוא מתאהב בבודהיזם הטיבטי ובטיבטים עצמם, שאחרי בריחתם מהכיבוש הסיני בטיבט מתבססים במורדות ההימלאיה בצפון הודו. עד מהרה הוא לוקח את נדרי הנזורה והופך למתלמד אצל גשה רבטן (Geshe Rabten), מורה מוערך מאוד ואחד הטיבטים הראשונים שלימדו מערביים.

לימודי הבודהיזם הטיבטי הופכים לכל עולמו: הוא לומד טיבטית, ודרכה את הטקסטים המקודשים למסורת העצומה הזו. בצ'לור גם נחנך לטכניקות מיסטיות ומאגיות אזוטריות ביותר, ומוצא עצמו, למשל, מדמיין את עצמו כל בוקר כ-Vajrayogini: "אלה מוארת, אדומה, בת שש-עשרה, בזמן מחזורה החודשי", וכל זה בתוך היכל צבעוני של אורות.

אבל הוא לא היה יכול להאמין בתועלת של זה לאורך זמן. הבודהיזם הטיבטי מיוחד בכך שהוא נוצר ממפגש בין הבודהיזם שהגיע מהודו (החל מהמאה השביעית), לבין המסורת הדתית הפגאנית הילידית של טיבט, ה"בּוֹן". אלמנטים פגאנים שונים אומצו על ידי הבודהיזם בטיבט, ועל כן הוא מלא לא רק במאגיה שאמניסטית, אלא מרובה באלים ואלות, שדים ושדות, ומימדי מציאות שונים שביניהם ניתן וצריך לתמרן.

מצב זה הופך את הבודהיזם הטיבטי למשופע במיוחד באמונות משונות, שלא לומר תפלות. מנגד, דגש מועט מושם בו על מדיטציה פשוטה של מודעות להווה וחקירת החיים, ולרוב הנזירים מצווים לעסוק בסוגים שונים של דמיון מודרך או קונטמפלציה פשוטה, רפטטיבית, של הדוֹגמה הטיבטית. עבור אדם כמו בצ'לור, לא היה יכול להיות זרם בודהיסטי פחות מתאים.

בצ'לור מתאר איך התלהבותו הראשונית מהפרקטיקות האזוטריות האלה שוככת, עד שהוא ממשיך בפעולותיו רק מתוך נאמנות למסורת, כמצוות אנשים מלומדה. מאוחר יותר, על דעת עצמו ובסתר, הוא פשוט מפסיק. אז הוא הופך למעשה למעין בודהיסט רפורמי, המבקש לתקן את המסורת מבפנים על ידי פנייה למהותה, שהוא מחזיק שהיא אמיתית וטובה. אבל מהי מהות הבודהיזם שהוא מבקש להדגיש?

חקירותיו של בצ'לור מובילות אותו לקרוא ספרי מחקר וגם, לראשונה בחייו, את הקאנון הפאלי, כלומר את הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם, שנחשבים על פי המחקר המודרני כקרובים ביותר למילותיו של הבודהה עצמו. אלה, בניגוד לטקסטים הטיבטים, נקיים הרבה יותר מניסים, נפלאות ומימדים אסטרליים.

אך לא רק חקירות אינטלקטואליות מעסיקות אותו. אחד הדברים שהצילו את נאמנותו לבודהיזם היה קורס ויפאסנה שהוא השתתף בו. מורה בשם ס. נ. גואנקה (אז בקושי ידוע, היום בעל שם עולמי) הגיע לדהרמסלה, ומורו הטיבטי של בצ'לור הרשה לו להשתתף בקורס שהציע. גואנקה לא רק פקח את עיניו של בצ'לור לסוג שונה לגמרי של מדיטציה ממה שהכיר, אלא גם לסוג שונה לגמרי של בודהיזם. אם עד אז הוא האמין, כפי שלימדו מוריו, שהבודהיזם הטיבטי מכיל את כל תורתו של הבודהה, כעת הוא ידע שקיימים סוגים נוספים של בודהיזם, ושהם בעלי חוכמה וערך אמיתיים. מעל הכל, תרגול הויפאסנה נתן לבצ'לור חוויה ישירה של אמיתות תורתו של הבודהה: "אחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד", הוא אמר לי בשיחה אישית. הפתח לשינוי נפרץ.

לשאול שוב ושוב "מה זה?"

את השינוי הוא חיפש באחת מצורות הבודהיזם השונות ביותר ממה שהכיר: תשע שנים אחרי שהפך לנזיר טיבטי הגיע בצ'לור לקוריאה הדרומית, שם התקבל למנזר זן. במנזר הספרטני שנוסד שמונה מאות שנה לפני כן הוא בילה את רוב שעותיו יושב במדיטציה מול קיר לבן, שואל את עצמו שוב ושוב את השאלה המתמיהה "מה זה?" בניסיון לא לענות עליה, אלא לגרום לתודעתו להתייאש מכל אפשרות של תשובה דיסקורסיבית. בצ'לור התלהב אז מאוד מהדגש הזני על ספק. "היכן שיש ספק גדול," היה חוזר ואומר מורו קוסן סונים (Kusan Sunim), "יש התעוררות גדולה."

אולם במהרה הבחין בצ'לור שסונים אינו שונה בהרבה מגשה רבטן, מורו הקודם:

למרות גרסאות הבודהיזם השונות מאוד שלהם, הם היו דומים מאוד: […] הם היו שמרנים, מסורים לחלוטין לשמירת ולהעברת מה שהם למדו ממוריהם ומשושלתם; הם היו משוכנעים באמיתותה הבלעדית של הגישה המסויימת שלהם ולא היה להם עניין באף גישה אחרת; והם הציגו יציבות, מוסריות ואצילות שמילאו אותי בענווה.

עבור בצ'לור הענווה שהתמלא בה לא הצליחה לבטל את ספקותיו. "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה." אחרי מות מורו וארבע שנים אחרי שהתחיל לתרגל זן פשט בצ'לור את גלימת הנזורה ונשא לאישה את מרטין, שהיתה נזירה גם היא באותו מנזר קוריאני.

בצ'לור ממשיך וכותב על חייו כ"בעל-בית", כלומר כאדם חסר כל המנסה להתפרנס במערב. הוא לבסוף משתלב בכל מני פרוייקטים של לימוד בודהיזם, שבתחילת שנות השמונים כבר מושכים קהל לא מועט באירופה. כיום, כאמור, הוא אחד המורים הבולטים לבודהיזם במערב.

הבודהה כאדם

כתבתי שסיפורו האישי הוא החלק העיקרי של הספר. חלק אחר הוא מעין ביוגרפיה של הבודהה "כאדם". בחלק הזה בצ'לור מנסה לבנות את דמותו ההיסטורית של הבודהה על פי המידע המצוי בקאנון הפאלי ועל פי מקורות חוץ-בודהיסטים מהתקופה. הוא פורש את חייו של הבודהה מילדותו כבן של אציל משבט השאקיה, דרך נדידתו וסגפנותו בחיפוש אחר מזור לסבל האנושי, עבור בשחרורו, שבצ'לור מדגיש שהוא "כלל שינוי רדיקלי של פרספקטיבה, יותר מאשר הצצה בלעדית לאיזו אמת גבוהה יותר".

בצ'לור מביא בהמשך שיחות שונות של הבודהה בהן המורה הקדום מדגיש היבטים שנזנחו על ידי המסורת הבודהיסטית, או מערער אמיתות שהתקבלו בה. בשיחה אחת הבודהה מלמד נווד בשם Sīvaka שאין כל ביטחון שחוק הקארמה אכן תקף. באחרת הבודהה לועג לאמונה באלוהות אחת, טרנסאנדנטית, ובאחת נוספת הבודהה מודה שאין לו כל כוחות על-טבעיים, ורואה זאת אף לשבח. הבודהה גם מתנגד לניסיון של בן-דודו דוודטה להחמיר בחוקים הפנימיים של הקהילה הבודהיסטית (לכיוון הסגפני והמתבדל יותר), ניסיון שזוכה לפופולריות בקרב הנזירים הצעירים יותר.

דיוקן הבודהה כאדם שמצייר בצ'לור הוא נאה, ובוודאי קרוב יותר לעובדות מהדמות האגדית שחלק מהמסרות מקדמות. יחד עם זאת, בצ'לור עצמו מודה שאין לנו מידע מהימן על חלקים רבים בחייו של הבודהה, ושהתמונה שהוא חושף תלויה גם היא בפרשנות לא מעטה של הטקסטים. יחד עם זאת, בצ'לור חושב שפרשנותו מדוייקת יותר מזו של המסורות הבודהיסטיות השונות.

אני נוטה להסכים איתו. מאידך, נדמה לי שלעיתים בצ'לור מרחיק לכת קצת יותר מדי. אחת הבעיות העיקריות שיש לבצ'לור עם הבודהיזם המסורתי היא האמונה בלידה מחדש, או בשפה גסה יותר, "גלגול נשמות". כמובן שקשה מאוד לקבל לגבי עניין זה עדות ישירה ואישית. עבור מוריו של בצ'לור האמונה הזאת היתה ברורה מאליה ו"חלק מרכזי מהזהות המוסרית שלהם" כלשונו (ואכן, המימד המוסרי שבתורה זו הוא מרכזי לקיומה לדעתי).

כאשר שאל אותם בצ'לור מדוע להאמין בה גם אם אין לו גישה ישירה לאמיתותה, אמרו לו הם שהבודהה, וכמוהו 'גדויילים' נוספים במסורת הגיעו לרמה כזו של תובנה עד שהם ראו ישירות את אמיתות העניין, ואנחנו כמובן מצווים להאמין להם. "אבל אם ההוכחה לגלגול נשמות נשענת על האמון שלנו בדיווחיהם על חוויותיהם של אחרים," שואל בצ'לור, "כיצד זה שונה מהטענה שאלוהים קיים על בסיס קביעתם של מיסטיקנים – למה שישקרו? – שהיתה להם חוויה ישירה של אלוהים?"

ובצ'לור לא מסתפק בדחיית האמונה הזו, אלא טוען שגם הבודהה עצמו לא האמין בה. אכן, על פי בצ'לור האמונה בלידה מחדש "אינה חלק מהותי ממה שלימד [הבודהה], אלא פשוט השתקפות של הקוסמולוגיה והסוטריולוגיה [=תורת הגאולה] ההודית העתיקה". קשה מאוד לקבל שכך אכן הדבר. לא רק שהבודהה מדגיש פעמים רבות שהאמונה בלידה מחדש היא הכרחית לכל תלמיד שלו, אלא שגם קשה לדמיין את התורה הבודהיסטית בלעדיה – היא בהחלט חלק מהותי ממה שהבודהה לימד (ושוב: העניין כאן הוא מוסרי בעיקרו לדעתי – האפשרות ללידה מחדש יחד עם חוק הקארמה מספקים את הקואורדינטות המוסריות לעולם הבודהיסטי).

קשה גם לקבל את ההשערה שהבודהה פשוט השאיר את האמונה הזאת, אף שידע שהיא לא נכונה, בתורתו כחלק מהמורשת ההינדית שנכפתה עליו. הרי הבודהה ידע להעיף מהתורה שהציג את התלות באלים, את החלוקה לקאסטות ואת האמונה בסמכותן של הודות – למה אם כן שדווקא כאן יעצור ולא ימשיך במלאכת "טיהור" היהנדואיזם שפתח בה?

מכת המצ'טה הרציונלית

בספר מדמה בצ'לור את עצמו, בנוגע לחקירותיו הבודהיסטיות, לחוקר שמצא עיר אבודה בלב הג'ונגל, עיר חצי הרוסה ומכוסה בסבך אדיר של מתפסים. החלקים שנשארו שלמים מאותה עיר הם אותם חלקים הנאמנים למציאות מתוך הקאנון הפאלי, ועל בצ'לור מוטלת המלאכה העצומה של קיצוץ הירוקת ופינוי ההריסות מעל למבנים. אותם צמחים והריסות הם כמובן החלקים היותר מסורתיים (קרי, עבור בצ'לור, דוגמטיים ודמיוניים) של הטקסטים הפאליים, שלא לדבר על התוספות של הטקסטים המאוחרים יותר (הטיבטים וכו').

לא קשה לנחש שרבים מתוך העולם הבודהיסטי המסורתי יותר מבקרים בצורה חריפה את בצ'לור, ובפיהם, לצד טיעונים ששגורים בפי נציגים אפולוגטים של מסורות דתיות שונות, גם שאלות כבדות משקל על מעמדו של מה שנשאר מהבודהיזם אחרי שבצ'לור משסה בו את המצ'טה הרציונלית שלו. האם, שואלים חלק, בכל פעם שנתקל בסתירה בין עקרונות הבודהיזם לערכי המודרנה יש לזנוח את הקודמים? האם, שואל חלק אחר, היה הבודהה אכן ספקן שלא מוכן שתלמידיו יאמינו בדבר? עבור מבקרים אלה התשובה על השאלות הללו היא חד משמעית שלילית, ויש להודות שחלקים לא קטנים מהקאנון הפאלי תומכים בגישתם. אחרים מבקרים את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור, שהופך את הבודהיזם ללא יותר מאשר תרפיה פסיכולוגית. הבודהה, לדידם, בהחלט לא היה מטריאליסט.

אכן, ובצ'לור מודה כאמור שגם התמונה שהוא מצייר היא פרשנות מסויימת, גם אם יותר קרובה לאמת ההיסטורית לדעתו, של חיי הבודהה. מאידך הוא טוען שהבודהזים היא דת מתפתחת, ושלא הגיוני שכאשר היא מגיעה למערב ונקלטת בקרב אנשים מודרניים, היא לא תשתנה בהתאם, שינוי שמבחינתו הוא מניח את יסודותיו.

גם זה נכון, על אף שספק גדול בעיני אם דווקא מהפכה רציונלית היא מה שרוב חסידיו של הבודהיזם במערב היו רוצים שהוא יעבור. אכן, אם לא שום דבר אחר יכול הספר הזה, סיפורו של נזיר בודהיסטי שהתפקר, לשמש כקריאת התעוררות לבודהיסטים מערביים רבים שעסוקים יותר בשינון הדוגמה הבודהיסטית מאשר במימוש תובנותיה. בצ'לור הוא כותב מיומן ונעים, והקריאה על המאבק האישי שלו באמונת הסרק הזכירה לי את אמרתו הידועה של נגארג'ונה, אותו פילוסוף בודהיסטי ענק מהמאה השלישית, על כך שבעוד שאלו שמאמינים במציאות כפשוטה הם חולים, אלה שמאמינים ב'ריקות' הם לחלוטין מעבר לכל תקנה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בגליון 13 של מגזין אדם עולם

עניין נוסף בבצ'לור:

פגישה ראשונה איתו (תוך ניהול אדמיניסטרטיבי של קורס מדיטציה שהוא הנחה) והתרשמות ראשונית

פגישה שניה איתו, התרשמות נוספת, ומעט ביקורת שלי על גישתו

ראיון איתו, גירסת הבמאי