בגליון האחרון של אדם עולם (9, דצמבר 2009 – ינואר 2010), כתב עת לא רע בכלל של התנועה האנתרופוסופית בארץ (שאת עורכו, נועם שרון, ראיינתי כאן), ישנה כתבה מעניינת של מיה ענבר על הומוסקסואליות. ענבר מנסה לברר את יחסה של האנתרופוסופיה לעניין, ומקבלת תשובות שונות ואף סותרות. למה ככה? העניין הוא שרודולף שטיינר עצמו כפי הנראה לא התייחס ישירות לנושא, ומצד שני אפשר על פי תורתו לשער מה הוא היה אומר.

ולמה אפשר לשער? כי לשטיינר היתה מטאפיזיקה שלמה שכללה כוחות ועולמות בלתי נראים. מכיוון שעולמות אלה קשורים לאדם (בכל זאת, קוראים לזה אנתרופוסופיה), זאת בעצם סוג של אנתרופולוגיה, ועל כן כמובן שהיא משפיעה על האתיקה. כי כל אנתרופולוגיה היא כזו: אם למשל יש לנו אנתרופולוגיה מטריאליסטית לחלוטין, כלומר אנחנו חושבים שהאדם הוא אך ורק חומר, לא הגיוני שישנה לנו מאוד מה אותו חומר עושה עם עצמו (או לכל היותר: בלבד שלא יזיק או יכאיב). מצד שני, אם אנחנו חושבים שהאדם הוא, למשל, "צלם אלוהים", ברור שיש דברים שראוי שיעשה ויש שראוי שלא יעשה, בהתאם למושג שלנו של אלוהים (וכאן למשל הרמב"ם חושב אחרת מחז"ל וכו').

ושטיינר? שטיינר מציג אנתרופולוגיה שכוללת מגוון של "גופים" לבד מזה הפיזי. בין אלו יש כמובן את הנשמה, אבל ישנם גם כל מני רבדים אתריים ואסטרליים, הילות וכוחות, כיד "מדע הרוח" הטובה עליו. מה שמעניין בכתבה הוא חילוקי הדעות שמתגלים בין האנתרופוסופים, וזאת על רקע יחסם לאותה אנתרופולוגיה שטיינריסטית.

הנה למשל חן עתיד, מורה לאנתרופוסופיה כבר 15 שנים, שקובע כי

התקופה הנוכחית היא תקופה של חציית סף […] החצייה הראשונית היא מהפיזי אל האתרי. […] מי שעושה עבודה רוחנית 'נכונה', כמו ששטיינר קורא לה, עבודה שמובילה לחופש, מפתח בהדרגה מודעות לכוחות אתריים. […] לעומת זאת, אדם יכול, בצורה בלתי מודעת, לחוש את הכוחות האתריים שבתוכו בלי להבין את ההקשר הרחב שלהם. בעוד ההפרדה בין נפש לגוף פיזי היא ברורה, קשה לדעת לאן לשייך את התחושה האתרית. […] וכך, משהו מהגוף האתרי מקרין לתודעה את המיניות ההופכית, נחווה כחוויה פיזית ויוצר בלבול בתחום המיני.

כלומר ההומוסקסואליות היא בלבול הנגרם מזיהוי לא נכון של הגוף האתרי. בלבול איננו חטא, אבל ברור שזה גם לא משהו שצריך להשלים איתו.

לעומתו יפתח בן אהרון, משורר ומורה לאנתרופוסופיה, נתלה גם הוא בייחודיותה של התקופה הנוכחית, אבל פרשנותו שונה:

עידן נפש התודעה [הוא עידננו על פי דבריו – ת.פ.] מבקש מאיתנו לפעול מתוך הממשות, לחיות את ה'אני' שלנו במקום האמיתי והעכשווי, כפי שהגורל הציב אותנו […] ב[עידן ]נפש התודעה המעטפות הגופניות-נפשיות הופכות להיות פחות רלוונטיות. […] כשמדובר בזוגיות חד-מינית, יכול להיות מצב שבספירת ה'אני', ההשלמה של אדם מסויים צריכה לבוא בצורה אחרת, לא מהמין השני. זהו 'אני' הזקוק למפגש עם 'אני' ספציפי בן אותו המין, לצורך השלמה של הקארמה.

מה קורה כאן? בן אהרון מוותר על המטאפיזיקה של "המעטפות" האתריות למיניהן לטובת מסגרת של גורל, או קארמה. ההבדל המהותי בין ראיית האדם כנתון בתוך מעטפות אתריות לראייתו כנתון בתוך טלאולוגיה של גורל היא שהגורל יכול להיות אישי או אינדבידואלי לגמרי. כלומר אותו אדם לא יכול בעצם "לטעות", כי הוא לא יוצא נגד מציאות אובייקטיבית ("התבלבלת! הגוף האתרי שלך הוא כזה ואתה עושה אחרת!") אלא מטפל בגורלו האידיאוסינקרטי ("כפי הנראה בגלגול הזה עליך להשלים מעגל קרמטי על ידי התמודדות עם אהבה חד מינית. שיהיה בהצלחה."). זהו גורלו וגורל אין ברירה אלא למצות, וכך מוכשרת הדרך לזוגיות הומוסקסואלית.

את העמדה האחרונה מקצין המרואיין-המומחה האחרון בכתבה, דני אמן (יועץ ביוגרפי ומייסד בית הספר לייעוץ ביוגרפי בישראל): באשר להומוסקסואלים, הוא אומר, 

מדובר באנשים שמתמודדים עם גורל אינדבידואלי שיכול לקבל צורות שונות. צריך לכבד וללוות אותם באהבה, ולא בניסיון להתאים אותם לקנוונציה או מסורת.

חד לחלק: הגופים האתריים עפים, עברנו לתמיכה חסרת תנאים וחיבוקים.

אז מה ראינו כאן? כמו דתות ותיקות ממנה בהרבה, נאלצת האנתרופוסופיה להתמודד עם ההכשר המובן מאיליו כמעט שנותנת התרבות המערבית בזמננו למיניות הומוסקסואלית, ובכלל זה גם עם הרגשתם הכנה של רוב חבריה שעם כל הכבוד למעטפות אתריות, אם שני גברים או שתי נשים אוהבים מאוד אלו את אלו, זה לא באמת יכול להיות דבר רע. ומה שנחמד הוא שבדרך ההתמודדות שניתן לראות כאן אפשר למצוא שתי הקבלות נאות להתמודדות של היהדות עם המודרנה:

1. כמו הרב קוק, גם שטיינר הושפע מאוד מהפילוסופיה ההגלינית. כפי שהראי"ה יכול להכשיר (זמנית) פריצת גדרות הלכתיות בשם הדיאלקטיקה ההיסטורית, ניתן גם לחסידיו של שטיינר לשלב את ההלכה השטיינריסטית, שהיא המטאפיזיקה שלו, בתוך המסגרת ההיסטורית (שכאמור ממילא מאוד חשובה לשטיינר), וכך להסביר למה עכשיו לא נורא מה שבעבר היה (כנראה) מאוד לא מומלץ.

2. אבל לא כולם הרב קוק כמובן, וממילא גם מצטיירת כאן גם חלוקה יהודית מאוד בקרב האנתרופוסופים: חן עתיד הוא אורתודוקס. חוק זה חוק וגופים אתריים הם גופים אתריים. שטיינר לא דיבר סתם. הומואים: לימין שור. יפתח בן אהרון הוא קונסרבטיבי: נכון, בטח שגופים אתריים הם גופים אתריים, על זה אין כל ויכוח. אבל בתקופתנו, תקופת נפש-תודעה, הרי שהם פחות רלוונטיים, ומה שיותר רלוונטי הוא הגורל האינדבידואלי, הקארמה. ההלכה מתאימה עצמה למציאות, ואנחנו מוכנים לקבל יחסים הומוסקסואלים. דני אמן הוא רפורמי. הקונוונציה והמסורת הן עבורו הצעות נאות, אבל אין דבר העומד בפני האהבה. אפשר גם לחתן זוגות חד-מיניים.

אציין לסיום שהכתבה גם נפתחת בתיאור חתונתם של זוג גברים בקהילה אנתרופוסופית בארץ, כך שכפי הנראה ממילא המציאות חזקה מכל.

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

בדיוק לפני שבועיים, כשהרב בני לאו פרסם ב"תרבות וספרות" רשימה שעוסקת בסיפור חוני המעגל, עסקתי גם אני עם תלמידי כיתה ט11 בביה"ס הריאלי העברי בחיפה באותה סוגייה עצמה (מהמשנה). בקצרה: בעקבות בצורת קשה העם מבקש מחוני שיוריד גשם, וחוני, מאגיקן ובעל-שם שכמותו, אכן מכריח את האל להוריד מים מהשמיים. שמעון בן שטח, ממנהיגי הציבור באותה תקופה (תחילת המאה הראשונה לפנה"ס) כועס על חוני. שעורי הבית היו: מנה שתי סיבות לכעסו של שב"ש על חוני.

תשובות התלמידים גרמו לי לחשוב. לשם דוגמא אחת מני רבות, תלמיד אחד כתב כך:

שמעון בן שטח כועס על חוני בגלל שתי סיבות:
הראשונה היא שהוא קרא לה' בשמו הסודי דבר שאומר שה' "חבר" של חוני אבל הוא לא וזוהי חוצפה וחוסר כבוד לקרוא לו בשמו הסודי.
השניה היא שהוא גורם לה' להוריד גשם. אם ה' לא מוריד גשם זה אומר שישראל חוטאים וה' לא מרוצה. ברגע שחוני יכול להוריד גשמים הוא מבטל את רצון ה' שבנ"י יכפרו על חטאיהם דבר שאומר שהם יכולים להמשיך לחטוא.

שימו לב בעיקר לסיבה השנייה. היא נכונה כמובן (כלומר: זה מה שדובר בו בכיתה, וראו מאמרו של לאו), אבל חשבתי לי עד כמה בקלות משתמשים היום בלימודי היהדות במילה "חטא", ועד כמה אין לה היום משמעות. שכן עד כמה המילה "חטא" בכלל מובנת לנערים ונערות חילוניים? מהו "חטא" עבור התלמיד הזה וחבריו? נראה לי (אם אני זוכר מה היה עבורי חטא כאשר למדתי אני בביה"ס) שחטא זה משהו שכשעושים אותו אלוהים-של-פעם כועס. ואלוהים-של-פעם הרי תמיד כועס על משהו. וממילא אי אפשר להבין למה הוא כועס, כי הציוויים שלו חסרי היגיון, וממילא זה לא ממש משנה, כי היום אף אחד לא חושב שאלוהים כועס (אלוהים-של-היום הוא משהו שונה לגמרי), וכל העניין נראה כמו אגדת ילדים די משעממת.

איך בכלל יכול תלמיד חילוני להזדהות עם המילה הזרה כל כך הזאת, אם כל מה שהוא לומד זה השימוש שלה בתנ"ך ובתלמוד? הרי לפני התלמידים מוצגת תמונה על פיה אלוהים הוא מעין שדון כל-יכול שיושב בשמיים ולא מרוצה תמידית. שדון לא-לא. אסור את זה ואסור את זה, וכשעושים את זה אז הוא ממש מתעצבן. וכל הזמן עושים את זה והוא כל הזמן עצבני. ומה בסך הכל עושים? הרי ברור שהתלמידים לא ממש מבינים מה רע, למשל, בעבודה זרה. אותם זה בכלל לא מעצבן אם מישהו (סתם דוגמא: המורה שלהם) נוסע להודו ומתעסק בהינדואיזם, למשל.

התמונה הזאת גם לא מובנת להם, וגם לא רלוונטית לעולמם של התלמידים. ויוצא שאחד המושגים המרכזיים שעליהם מושתת העולם היהודי נותר עבורם חסר משמעות (לא שמילים כמו "מצווה", "גאולה", "תשובה" מובנות להם כמובן). מה אני עושה בעניין? אני לא רוצה להאריך בכך, אבל אני למשל מלמד מיד אחרי הסיפור של חוני סיפור שגם עוסק בהורדת גשמים על רבי תנחומא (בראשית רבה, ל"ג, ג' – ראו נספח), שם אלוהים מוריד גשם רק כאשר נעשית בעולם פעולה אמיתית של רחמים, של חמלה. זה מובן, ורלוונטי.

—

כל זה חידד לי את ההכרה בדבר ריקונו מתוכן של הלקסיקון הדתי, שהוא כמובן רק חלק אחד מאותה דה-מיסטיקפיקציה של העולם, של החילון, של המודרנה וכו' וכו'. כי לעזאזל, פעם אנשים נרדפו ומתו עבור אמונתם. פעם כדי לא לחטוא אישה אחת היתה מוכנה לראות את כל שבעת בניה נשחטים מול עיניה. פעם, בין 1550 ל-1650 ליתר דיוק, נהרגו מאות רבות של אלפים במלחמות בין פרוטסטנטים לקתולים ובין זרמים שונים של פרוטסטנטים באירופה, ועוד מאות אלפים הפכו לפליטים כדי להימנע מהמרת דת – וכל זה בשביל אמונות שהומצאו עבורם על ידי הרפורמציה, כלומר לעיתים רק בדור הקודם.

הסיבה היא פשוטה: פעם הדת היתה מרכיב המהותי ביותר בזהותו של אדם. ואדם לא יוותר על זהותו. אם היית הוגונוטי, זה היה מה שהגדיר אותך, ובלי להיות הוגנוטי לא היית שום דבר. לבגוד בהוגנוטיות שלך פירושו היה לוותר לא רק על הכבוד שלך, אלא על העצמיות שלך ממש. ובשביל להימנע מאובדן הזהות שלהם מוכנים אנשים למות.

אולי ניתן להשוות את זה למה שהיום עבורנו היא הנטייה המינית שלנו. נכון, היום, כמו שאמר המשורר, כבר לא מתים מאהבה ואנחנו בטח פחות "פנטים" לגבי כל מני מימדים של החיים מאשר אבותינו, אבל עבור הביטוי החופשי של נטייתם המינית (במידה והוא מאויים) אנשים מוכנים להילחם. הם מוכנים להסתכן ולצעוד ברחובות למרות איומים, הם מוכנים לסכן את מקום העבודה או את הקריירה שלהם כדי להצהיר על נטייתם, והם באופן שנראה טבעי להפתיע יוצרים קהילות שהמשותף שבין חבריהן הוא אך ורק נטייתם המינית.

—

מה שמביא אותי לסיפור החם של השבוע בעולם הדת: הכנסייה הקתולית מציעה לאנשי-דת אנגליקנים לערוק לשורותיה. העילה: הכנסייה האנגליקנית כפי הנראה, אחרי דיונים אינסופיים, בדרך לאישור הסמכת כהני דת הומוסקסואלים (במוצהר כמובן, בארון הם מזמן מוסמכים) וכוהנות דת (יענו, נשים). זה סיפור גדול, עצום למעשה, שיכול א) לצמצם עוד יותר את הכנסייה האנגליקנית שממילא מצטמצמת; ב) לחזק את שורות הכמורה הקתולית שבכלל ראתה ימים טובים בהרבה; ג) לעורר איבה מאוד לא נוצרית בין האנגליקנים לקתולים ו-ד) לעלות שוב את השאלה שעולה בערך מדי יומיים בכנסייה הקתולית, והיא "בשם כל הקדושים, למה שלא תיתנו כבר לכמרים להתחתן?!?", שהרי שאנגליקנים יבואו על נשותיהם וטפיהם – כן, הווטיקן יאפשר זאת: תהיה תת-קטגוריה של אנגליקנים-קתולים בתוך הכנסייה הקתולית.

מדובר, אם כן, בניצול מאוד לא מקובל של מצוקותיה של כנסייה אחות, ומרי האנט, תיאולוגית קתולית שתומכת בהסמכת נשים, שואלת האם ינתן גם לכמרים קתולים שדווקא רוצים להתחתן להצטרף לכנסייה האנגליקנית בתת-כנסייה משלהם שם, או אולי למוסלמים שלא אוהבים הומואים להצטרף גם הם לכנסייה הקתולית במעין כנסיית-מסגד-קתולית – שהרי ממילא מה שחשוב כנראה הוא השמרנות, ולא התיאולוגיה.

מסכן רואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי וראש הכנסייה האנגליקנית, שבסך הכל רצה להיות נאמן למצפונו ולא לתת לאברי המין של קהילתו להיות הגורם שיכריע אם אדם מסויים יכול להיות כהן דת או לא. אבל בכנסייתו יש עדיין שמרנים רבים, והיא על סף פילוג. אותה מרי האנט כותבת יפה שהחיבור בין האנגליקנים לקתולים הוא לא יותר מאשר איחוד של שני מחנות שהמשותף להם הוא דחיית נשים והומוסקסואלים. וכך יוצא שהכנסייה האנגליקנית, שחבה את קיומה לחיי האהבה של הנרי השמיני ונשותיו, בתהליכי קריסה בגלל חיי האהבה החד-מיניים של כמריה, אבל תכניס בדלת האחורית לרומא כמרים שיוכלו להנות מחיי אהבה פעילים עם נשותיהם.

וכל זה מדגיש היטב עד כמה זהות מינית היא היום מה שאמונה היתה בעבר: אחד מהדברים המהותיים ביותר לזהותנו, למה שמגדיר אותנו, למה שמגדיר בעינינו אחרים, למה שאנחנו מוכנים להילחם בשבילו. פעם אנגליקנים היו מוכנים למות ולא להפוך לקתולים. היום הם מוכנים להפוך לקתולים ולא לשבת באותה כנסייה עם הומו.

—

ואם נתבונן לעומקם של דברים, נראה שבסופו של דבר זה אף פעם לא היה על אמונה, והיום זה לא על נטייה מינית. זה היה ותמיד יהיה על זהות. על השאלה "מי אני?" אנשים מוכנים למות, ולהרוג. אבל לבדוק מי אנחנו באמת, להתבונן אל תוך עצמנו בזהירות ובכנות, זה כבר סיפור אחר.

נספח: רבי תנחומא והגרוש

בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לתענית. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית!
גזר תענית. יום ראשון, יום שני ויום שלישי ולא ירד גשם. נכנס ודרש להם. אמר להם: בני! התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו לפניו ואמרו לו: רבי! מה אנחנו יושבים כאן, והעבירה שם!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח אחריהם, והביאו את השניים לפני הציבור.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:
רבון על העולמים! מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה, שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם.
(בראשית רבה, ל"ג, ג', מתורגם מארמית)

כלומר תלמידי הרב חושבים שאותו אדם מקיים יחסי מין עם גרושתו (והרי למה אם לא כך יהיה בקשר טוב איתה או ייתן לה כסף?), אבל מתברר שהוא פשוט חומל עליה, ומיד יורד גשם.

1. בברזיל, הארץ עם הכי הרבה קתולים בעולם, יש פחות ופחות קתולים ויותר ויותר אוונגליסטים. למי שעדיין לא ברור לו למה, שיציץ בתמונה:

2. ב"משאל ראש השנה" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ראיינו בין השאר את פרופ' יוסף דן, חוקר רב זכויות של המיסטיקה יהודית וחתן פרס ישראל, שאמר לדעתי דברים חשובים:

אין בעיני דבר המקדיר את מצב הרוח בארץ – הן את מצב הרוח והתרבות והן את מצב ההרגשה היומיומית – מאשר הקיבעון של הציבור האינטלקטואלי החילוני והציוני-דתי בזיהוי היהדות עם החרדיות הקיצונית. כולנו יודעים שיש כל מיני יהודים, ושתרבות יהודית יכולה ללבוש גוונים שונים ומנוגדים, אך מיהו יהודי "באמת"? מאה שערים, העדה החרדית, הבד"ץ?
[…]
קשה לקוות להתגבשותה של תרבות ישראלית מגוונת ופתוחה ללא התנערות מן הסטריאוטיפ החרדי של המסורת היהודית. התרבות היהודית תמיד היתה עשירה בניגודים ובריבוי דעות ומגמות, וציורה כאילו כל-כולה, מאז ומעולם, נהגה על פי דיניהן של הישיבות הליטאיות והחסידויות הקיצוניות מהווה כריתת מרבית אבריה ומרכיביה. כל עוד יזין עיוות זה את דימויה של היהדות בקרב החילונים והדתיים המתונים, לא תימצא הדרך לאמץ ולהפנים את התפישה ההיסטורית הפתוחה והעשירה: היהדות היתה בכל התקופות מערכת פתוחה של תפישות עולם, שיטות תיאולוגיות ואורחות חיים. כל עוד לא נבין כי אפליית נשים ודחיית ספרדים סותרת לא רק את ערכי ההומניזם הליברלי אלא בראש וראשונה את ערכי היהדות, נמשיך לצייר את היהדות כמסורת נוקשה ואחדותית שאנו אוהבים לשנוא.

הוא צודק מאוד. חייבים להפטר מהתחושה שכל מי שלא חרדי (או אורתודוקסי בכלל) הוא איכשהו פחות יהודי. ההתרפסות החילונית אל מול החברה החרדית, ציבור שעל אף זכויותיו רובו טפילי הן ביחסו למודרנה והן ביחסו למדינה (ולפעמים אף גאה בכך), היא רק כתוצאה מכך שמשום מה החילוני הממוצע משוכנע שיש באמתחתם איזשהו "סוד" שהם שומרים עליו, ושטוב שהם שומרים עליו (טוב, לחילונים כמובן אין שום כוח לאלוהים). הפקדת אלוהים בזרועות האורתודוקסיה גוזלת מהחילונים את תרבותם, לא מעט מרווחתם הכלכלית, וכן, גם את אלוהים.

3. ואפרופו האורתודוקסיה, לכבוד ראש השנה כתבתי ברכת שנה טובה שהתפרסמה במקבץ ברכות בערוץ הניו-אייג':

הרב אלישיב בן תשעים ותשע, הרב שטיינמן, השני בחשיבותו כפוסק בציבור הליטאי, בן 95. הרב עובדיה יוסף יחגוג בעוד עשרה ימים יומולדת 89. הרב מרדכי אליהו בן 80. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל לכולם בריאות ואריכות ימים. (ועכשיו למשהו שונה לחלוטין: האורתודוקסיה עומדת בפני שינוי והתחדשות. סמכותו של הדור החדש של הפוסקים שיבוא תהיה שבריר מזו של זה הנוכחי. זו הזדמנות ליצירתיות, לרענון ולתיקון. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל ליהדות האורתודוקסית להשכיל לתת יותר מקום ללב, לשכל הישר, לאנושיות הפשוטה, לדאגה לכלל, לאלוהים. שתהיה שנה טובה, שנה של עבודה לשמה.)

4. בגליון "ארץ אחרת" האחרון כותב הרב ד"ר מנחם קלוש ביקורת כנגד המאמר שלי מהגליון הקודם. אני מקווה שאפשר לראות משהו בסריקה הזו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שיש בהחלט טעם בדבריו, אבל אני לא חושב שהטעם הזה מפחית מצדקת דברי. לשיפוטכם.

5. מאמר ארוך בניו-יורק טיימס על מצב התפילה בארה"ב. הכתב הוא יהודי אגנוסטי שעובר בין בתי תפילה שונים ונדהם ונפעם מהכיוונים השונים אליהם נעות התפילות של המאמינים. מה כל כך מפתיע? בגדול, לא הרבה (ואולי באמת מספיק כבר עם ז'אנר כתבות ה"יא-בא-יה-אני-לא-מאמין" בהן "פתאום מגלים" שאנשים כיום עובדים את אלוהיהם או אליליהם לגמרי לגמרי איך שבא להם).

בסופו של דבר הכתב מחליט, בצורה רומנטית וקצת צבועה לדעתי עבור אדם שלא מתפלל, שתפילתם של האוונגליסטים הרגשנים היא האותנטית ביותר. אבל יש כמה נקודות יהודיות חביבות: למשל, רבנים אורתודוקסים שממליצים לחסידיהם למלמל את תפילת "אבינו שבשמיים" (התפילה שנתן ישו לתלמידיו – מתי 6, 9-13); או תפילה שחיברו חברי קהילה יהודית הומוסקסואלית בסאן-פרנסיסקו, אותה יש ללחש אחרי מין אנונימי כדי "לאפשר לשנינו לגעת ולראות את האלוהי". אמן ואמן.

6. עוד מאמר מהניו-יורק טיימס, ושוב הפתעה ניו-אייג'ית גועשת: "גל חדש" של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות שמנפיקות "שיטות" לבריאות, אושר ועושר, מכנות את כל זה "רוחניות" וסוחפות אחריהן מספרים לא מבוטלים של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות.

7. מאמר מעניין על דת ופלורליזם שטוען את הטענה הבאה:

כפי שטען Tomoko Masuzawa, "דת" הפכה לקטיגוריה מובדלת בדיוק כשנראה שהיא נסוגה מ-, או לפחות מוכלת בתוך, התרבות האירופאית, ובכך מאפשרת ניגוד מפלה בין המערב הנאור למזרח הדתי. אבל ככל שהדומיננטיות של הנצרות נתפסה במאויימת על ידי אותן נטיות של חילון, התיאולוגים הנוצרים חיפשו דרכים חדשות לזכות את הנצרות. פתרון אחד, כפי שמראה מסוזאווה, היה האישור הפלורליסטי של הדת באופן כללי, אל מול חוסר-הדת. במקום לנסות להוכיח את עליונותה של הנצרות אל מול כל הדתות האחרות, האסטרטגיה האפולוגטית החדשה היתה לגייס יריבים לשעבר אל מול (מה שהתיאולוגים האירופאים חשבו שהוא) אויב משותף.

ההצלחה של האסטרטגיה הזאת היתה תלויה כמובן בהדגשת המשותף ולא המבדיל בין "המסורות הגדולות", תוך צמצום זרות עבור האינטרסים של האחדות המהותית. מה שבסופו של דבר נקרא "פלורליזם" היה למעשה אסטרטגיה להכלת הבדלים. המטרה, כפי שהכריז Charles Carroll Bonney בנאום הפתיחה לפרלמנט העולמי של הדתות ב- 1893, היתה "לאחד את כל הדתות אל מול חוסר-הדת; להפוך את "כלל הזהב" [מה ששנוא עליך וגו' – ת.פ.] ליסוד האיחוד הזה, ולהציג בפני העולם את האחדות המהותית של דתות רבות על ידי המעשים הטובים של החיים הדתיים." העובדה ש"האתאיזם החדש" של ימינו מעמיד עצמו כנגד הדת מרמזת שהתיאולוגיה הפלורליסטית אכן הצליחה בשינוי מסגרת הדיון.

8. בארה"ב מסתובבת קבוצה שמכנה את עצמה ה- Westboro Baptist Church. מדובר בכמה עשרות אנשים, רובם בני משפחה אחת, שלא מסתפקים בהבנה מילולית פשוטה של המקרא, אלא גם נהנים מאוד לעצבן את כל מי שלא חושב כמוהם. ראו את הקטע הבא:

מה שיפה כאן הוא שהמגישים גסי הרוח של רשת פוקס ניצבים מול מישהי שהיא עוד יותר גסה מהם, ושהפונדמנטליזם שלה גורם לזה שלהם להיראות כמו שלאפשטונדע בפסטיבל פשוט. היא מתעקשת שיש להבין לא רק את איסורי המקרא (למשל, נגד יחסי מין הומוסקסואלים) כפשוטם (דבר שהם מוכנים לו), אלא גם את אופי האל כקנא, נקם וגוזר מיתה כפשוטו, וזה כבר יותר מדי (מי היום מוכן להאמין באלוהים זועם?). חדלי-האישים מפוקס, מתוך אין-אונות מכמירת לב, עוברים רגרסיה לילדות (כנראה עניין לא מסובך עבורם) ופשוט מקללים אותה.

9. ואל משפחה יחודית אחרת: ביום שישי לפני שבועיים התפרסמה בסופשבוע של מעריב כתבת תחקיר ארוכה של אלון הדר ובה מסמך "חוקים" שחלים לכאורה על משפחתו המורחבת והפוליגמית להפליא של גואל רצון. החוקים דרקוניים, מעוררים פעמים גיחוך פעמים בחילה, אבל מה שמעניין לעינינו הוא הגלישה, בחלקם, לתיאולוגיה. כך למשל קובע רצון ש

השטן שבכן אשר מתעתע בכן, ומאיים להשתלט על חייכן ועל חיי ילדיכן ובעזרתו אתן מנסות להילחם בי, באחד שבחרתן בו לבלות את שארית חייכן, באחד שלו הבטחתן את אהבתכן הבלעדית. אהבה ללא תנאי וללא גבול. שטן זה מפריד בינינו וגורם למחלוקות ומריבות, אך לא אצלי שוכנות מחלוקות אלו, כי אם בתוך מוחכן ובנשמתכן החלוקה בין הטוב לבין הרע."
[…]
רק תפסיקו להתחבר עם השטן ולהסתכל עליו, הוא לא ייתן לכן דבר. אלו הם רק תעתועים ודמיונות שווא. אלו רק הבל הבלים. אך לי יש את האמת, לי יש את הגאולה, אני הוצאתי אתכן מסבלות מצרים, לי יש את מה שאתן רוצות, יש לי את הנוכחות על האדמה. לי יש את החוכמה האלוהית אשר אלוהים חנן אותי, אלוהים חנן אותי בשפע של אהבה. יש לי כוח לאהוב את כל העולם אך לכן אין כוח לאהוב את עצמכן. לכן אין כוח להתנגד לשטן, לכן אין כוח לשמור על עיניכן, לכן אין כוח לחזות את הלא נודע. אין לכן כוח אפילו להכיר בעצם קיומכן. אתן שפלות וארורות, אתן מסכנות ואומללות, אתן קבצניות לתשומת לב כמו השטן, אתן מחפשות את תשומת לבו של השטן, אתן מחפשות לשבת עם השטן, אתן מחפשות לאכול עם השטן, אתן שומעות בקולו של השטן.

אהה. אני כזכור כתבתי נגד ראיית משפחתו של רצון ככת. כתבתי ש"הקשר בין רצון לנשותיו הוא בראש ובראשונה רומנטי. רצון אינו מורה רוחני ובוודאי לא מייסד של זרם יהודי חדש." אם המסמך הזה אותנטי, ברור שטעיתי, והעניינים במשפחתו של רצון מורכבים יותר מפוליגמיה פשוטה. ברור שיש כאן איזושהי עטיפה דתית לכל העניין. האם היא רק משמשת כסות והצדקה לאורך החיים המקורי או שהיא לבו של העניין? האם רצון הוא סתם עוד גבר אובססיבי או (סתם עוד) גורו מניפולטיבי? על פי העדויות הנוספות נראה לי שיש צורך בעדויות נוספות. מה שכן, כנראה שיהיה מעניין.

10. חברת Tesco מואשמת באפליה דתית על ידי בן אמונת הג'דיי שנדרש להסיר את הכיסוי הראש שלו (Hood) באחד מהסופרמרקטים שלה. הבחור, דניאל ג'ונס, בן ה-23, הוא מייסד הדת, שמונה (על פי הכתבה בגרדיאן) חצי מיליון מאמינים ברחבי העולם. לדבריו הדוקטרינה של הג'דיי מחייבת אותו ללבוש כיסוי ראש שכזה בציבור. רשת החנויות לא נשארה חייבת וציינה ש

אובי-וואן-קנובי, יודה ולוק סקייוקר הופיעו כולם בציבור ללא כיסוי ראש, זאת ללא מעבר אל הצד האפל, ולמיטב ידיעתנו רק האמפרור מעולם לא הוריד את כיסוי הראש שלו.

צודקים. ועל פי אמנות הפלפול לא אופתע אם איש היח"צ שלהם יהודי.

11. המפלגה הרפובליקאית לא תפסול את דן הלורן, מועמדה למועצת העיר מטעם מחוז 19 בניו-יורק רק מפני שהוא פגאני מוצהר. הלורן הוא ה- First Atheling (הכהן הגדול והמלך) של דת ה-Theodism שמנסה להחיות מסורת נורדית מסויימת (שאני מוכן לנחש שלא היתה ממש קימת מעולם). על פי המאמר הזה הם שונים מה- Astaru הנורדים ואף ה- Wicca בכמה חגים (לא בכולם!) ועובדים אלים כגון אודין, טיר ופרייר. לפני כמה ימים נחשף שבחירים בממשל בוש לא היו מוכנים להעניק את "מדליית החירות", הכבוד הגדול ביותר שממשל ארה"ב מעניק, לג'.ק. רולינג מפני שהספרים שלה "מעודדים כישוף", כך שאין פלא שדמוקרטים, שלא מסכימים עם דעותיו הפוליטיות של הולרן, לא יכולים שלא לברך על התקף הפלורליזם של הרפובליקאים. כפי שמסכם המאמר שבלינק: Gods Bless America!

12. אתר שנראה מבטיח על הטרדיציונליזם.

13. יובל דרור מביא מודעה חביבה מ"מעריב" המבשרת על כינון מלכות בית-דוד בראשת "כף1"

14. ראיון עם טרי איגלטון על ספרו שמגן על הדת כנגד האנטי-תיאיסטים (והופך אותה תוך כדי לפרוייקט סוציאליסטי מהפכני).

15. אסף וול כותב בצורה משעשעת נגד הנסיעה לאומן: "כאשר הריקנות פוגשת בתאווה הבלתי נשלטת לגאולה, התוצאות גרוטסקיות". אכן. אם כי לשם הפרוטוקול, אני בעד נסיעה לאומן.

16. אתר חדש לבני לוז, המורה את דרך האניגרם. ספר שלו, "האדם החופשי", יצא לא מזמן והמלצתי עליו בטור מימין.

1. הגליון האחרון של המגזין המהולל שמוציא אנדרו כהן, EnlightenNext, שהגיע לתיבת הדואר שלי לפני כמה ימים צפן בחובו הפתעה: פרסומת בגודל עמוד, באנגלית כמובן, ללימוד "קורסים בקבלה" מפי מיכאל לייטמן. "בני ברוך", אם כן, מנסים להתרחב לארה"ב, ואם נגלוש ללשון מאפיונרים, הרי שמדובר בטריטוריה המובהקת של "המרכז לקבלה" (הרב ברג, מדונה ושות').

לי כזכור היה חיכוך מסוים עם כת קבלת-הפופ הזאת, כאשר כתבתי עליה בהארץ, באתר מעריב, וכאן בבלוג, דבר שזיכה אותי באיום לתביעת דיבה, שלא התממש גם כשלא נסוגתי מאף מילה שאמרתי. באותה רשימה אחרונה סיכמתי את האירוע ונתתי ניחוש: שבני ברוך קרובים לשיא כוחם, ושהם יתחילו להתפורר, או לחילופין יהפכו למשהו שקרוב יותר לתנועה דתית מן המניין (כלומר לכל הפחות ללא ההנהגה ההיררכית-רודנית של לייטמן). האם טעיתי? האם ארה"ב תתמסר כשפחה חרופה ותלגום מלוא הלוע מהמשקה-קל-בטעם-קבלה של לייטמן? האם לייטמן יצליח להמשיך ולדכא כל מתיחות פנימית? ימים יגידו.

בכל מקרה, המודעה מבטיחה לימוד של קבלה "אותנטית", גילוי מטרת החיים וחוויה של "הארה ייחודית". לייטמן, אגב, מקבל כאן את התואר (תנשמו עמוק): The world's foremost Kabbalist Rav Michael Laitman PHD. אז ראשית, לגבי היומרה כבר תהיתי איפשהו: האם רשב"י, האר"י או הבעש"ט אי פעם הכריזו על עצמם בפומבי כמקובלים הבכירים בעולם? עוד מצחיק בעיני התואר Rav. ודוק: לא Rabbi, שזה סתם, אה… רב. אלא Rav, שדוברי אנגלית יכולים לטעות ולחשוב שזה איזשהו תואר רוחני רם דרג. ושני דברים נוספים מעלים חיוך בנוגע לזה: אחד, שלייטמן בכלל לא רב, לא משנה איך נבטא את המילה הזאת; ושניים, שאם הוא באמת מעוניין להביא גאולה לעולם, הרי שהוא צריך לתת קרדיט על התרגיל היחצ"ני הזה לRav ברג מ"המרכז לקבלה", שכבר שנים מכנה כך את עצמו. גם כאן, כאמור, הוא היה כבר קודם. 

2. נעה ידלין במאמר מצויין על הטרנד החדש של "המיליארדר הרוחני". כך ידלין:

אם בעבר שימשה המלה "רוחני" כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.

"רוחני" היה "אנטי-חומרני" בעיקר בקונטקסט נוצרי, אבל נכון שהמילה אומצה כמעט תמיד על ידי פרטים שאתגרו את המובן-מאילו, לא רק ההגותי אלא גם התרבותי, החברתי, וכן: הכלכלי. היום, כפי שאומרת ידלין, בידי שרי אריסון ואילן בן דב, "רוחני" משמש כ"נדל"ן מילולי מניב" שמשדרג את מעמד הטייקון מסתם איש עשיר לישות בעלת עומק. ידלין ממשיכה:

אריסון ובן-דוב […] נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.

שוב, הדיכוטומיה בין רוח לכסף לא הכרחית, אבל יש מימד של צביעות בהשתטחות, בחליפות ספורט-אלגנט של גוצ'י, על קברי צדיקים שהסתגפו כל חייהם. מה שמביא אותנו לסיפור הבא:

3. הסיפור הזה כוסה בידיעות, בהארץ דה מרקר, במוספשבת של מעריב ובערוץ היהדות של אתר מעריב, ורק זה מספיק כדי להראות לנו עד כמה הניו-אייג' בכותרות כיום. אז מה העניין? בגרסת מעריב מדווח שלום ירושלמי מסילסטרה, בולגריה, שם פקדו בן דב, שועים אחרים וכמה סלבס את קברו של הרב אליעזר פאפו. כמובן שזה אמור לא רק לפתוח את הצ'אקרות (בסדר, לתת טעימה מזיו השכינה) אלא גם לעזור לעסקים.

אלא שהרב, בעל ה"פלא יועץ", היה ידוע בצניעותו, ונתי סוקר מביא במוסף הארץ ציטוט מספר אחר שלו, "יעלזו חסידים": "כל מעשיך," קובע הרב פאפו, "יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון." כאן נכנס עניין הצביעות.

וגם כאן: ירושלמי מצטט את בן דב כאומר: "עשינו היום מעשה טוב. כמה הזדמנויות יש לנו לעשות מעשה טוב, לא לעשות רע, לנקות את הנפש ואת המחשבות?" על כך נעה ידלין היתה אומרת: כמה הזדמנויות שאתה רוצה. אתה מיליארדר.

אגב, דווקא בעיניין הזה שרי אריסון, שהזכרנו אותה באותה נשימה, הרבה יותר רצינית: היא לוקחת את הרוחניות שלה יותר ברצינות ומשקיעה הרבה יותר במתן צדקה, כלומר תרומות. בכל אופן, הנה המשך השיחה בין ירושלמי לבן דב. יש כאן ערבוביה ניו-אייג'ית שלמה, ובן דב אף מצליח לחדש בצורה מקורית מאוד את משמעותה של המילה הותיקה, "תיקון":

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיני. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח.
אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
זה הבסיס של העם היהודי.
מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
נפלא, אתה לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה.
אריסון מתייחסת אל המסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת.
איזה עתיד כלכלי אתה צופה לנו השנה?
בסדר גמור. אני ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון.

4. מה שמביא אותנו לסיפור הבא: בסוף אוגוסט התפרסם ראיון בגלובס עם ניסים אמון, "זן מאסטר ישראלי", על עצותיו לאותו בן דב ממש – קנייתו את פרטנר, למשל, היא לדעתו של אמון תוצאה של אומץ אותו הוא פיתח על ידי תרגול רוחני תחת הנחייתו. על עצמו אומר אמון:

אני תופש את עצמי כבעל מקצוע בתחום המודעות. לא קדוש, לא גורו, לא שום דבר מיוחד. אני בסך הכול בעל מלאכה […] גם בתעשייה שלנו, שאני מכנה אותה: 'תעשיית המודעות', יש דירוג עולמי ואני שואף להתקדם לשם. אני עדיין רוצה לכתוב יותר ספרים, והיעד הבא שלי הוא לצאת עם התורה שלי לארה"ב […] בשנים האחרונות התעשייה הזו בזינוק, והיא הולכת לגדול אפילו בקצב גדול יותר בעולם המערבי."

אז הוא בעל מלאכה, עוסק בתעשייה, ושואף להתקדם בדירוג העולמי. שיהיה בכיף, וברוחנית עמוקה.

5. ראיון עם רוברט בלה, מהסוציולוגים של הדת הוותיקים והחשובים בעולם כיום. הוא מדבר על מגוון של נושאים, ומה שתפס את עיני היתה ההתיחסות שלו למימד הטקסי שבדת. בלה אומר שהמימד האמוני, התיאולוגי-תיאורטי-דוגמטי של הדתות הוא רק פן אחד שלהן, וממילא כזה שהתהווה רק באלפי השנים האחרונות. לפני זה דתות היו בעיקר מערכות של טקסים.

היום אנשים רבים, ובכללם המבקרים בחריפים ביותר של הדת כגון דוקינס, היצ'ינס וכו', חושבים שהדת היא תיאוריה או קבוצה של תיאוריות שהן פשוט שגויות. [… אבל] אני חושב שהטקס הוא היסוד הפנומנולוגי של כל דת. הטקס, כמובן, הוא חלק מחיינו. […] לכן הכחשת הדת כאילו מדובר בסט של תיאוריות מפספסת את הנקודה, מפני שאתה לא מבין על מה בכלל מדובר. […הטקס מנסה] לבטא את הדברים החשובים בחיים יחד, על ידי קבוצה.

וכדוגמא נותן המראיין, מרק יורגנסמאייר, סוציולוג של הדת בעצמו, דוגמא לכך שגם כאשר מותר ומקובל לגור יחד ולקיים יחסי מין ללא חתונה, אנשים רבים עדיין רוצים להתחתן, ואפילו הומוסקסואלים מרגישים שזו "זכותם" לקיים את הטקס הזה. לבד מזה בראיון גם על תהליכי החילון שעוברת החברה המערבית, ועל ארה"ב כאומה לא נוצרית, אלא דאיסטית – ישו לא ממש נחשב, רק אלוהים, וגם הוא כישות מופשטת.

6. שחר שילוח בבלוגה הראוי לציון כבר המליצה על הסרט הזה, ואף נימקה (ראו שם), ואני מוסיף משלי: כדאי לראות את Jesus Camp, סרט מצויין שעוקב אחרי קייטנה לילדים אוונגליסטים בארה"ב. הסרט לא רק מביא תמונות נדירות, אלא עשוי בחוכמה וברגישות, נותן לדברים לדבר בעד עצמם, ולמעשה מראה כמה אותם אוונגליסטים ה"מדברים בלשונות" הם חבורה די נחמדה והגונה של אנשים (לא שאני מסכים עם דרכם וכו').

ה"דיבור בלשונות" הוא באמת אחת הסוגיות המעניינות ביותר בסרט, לפחות בשבילי. מדובר בתרגולת רוחנית שנהוגה אצל האוונגליסטים הארד-קור (בעיקר פנטקוסטלים) ומתבססת על הפסוקים הבאים, שהם מעין הוראות אחרונות של ישו לשליחיו:

וְאֵלֶּה הָאֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל־הַמַּאֲמִינִים יְגָרֲשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ׃ נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם עַל־חוֹלִים יָשִׂימוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְיִיטַב לָהֶם׃ (מרקוס, 16, 17-18)

דיבור בלשונות תחילה היה דיבור בשפות שהאדם המדבר לא הכיר, אבל שאנשים זרים מבינים. שימושי אם אתה מיסיונר, לא? אבל מהר מאוד (עוד בתקופת השליחים) זה הפך למלמולי ג'יבריש שלכאורה מגיעים בהשראת רוח הקודש. אם אני לא טועה החל מדקה 8 אפשר לראות בסרט דוגמא לכך.

אז האם מדובר בחבורה של נוצרים הזויים? לפני שפוסקים משפט כדאי לדעת שעל פי סקרים שונים האוונגליסטים למיניהם הם כיום הזרם היחיד שמראה יציבות (כלומר שלא עוזבים אותו יותר אנשים מאשר מצטרפים אליו) או אף גדילה. איך זה? פשוט: האוונגליסטים מציעים דת שבמסגרתה עוברים חוויה רוחנית. בין אם דיבור בלשונות (נדיר) או חוויה של קונברסיה, של גילוי של קשר אישי עם ישו (תמיד), המאוויים העמוקים של המאמין לסיפוק רוחני (פנימי, נפשי) נענים. וזה, כידוע, מה שמחפשים היום. הנה, שוב, הסרט.

7. בית כנסת מתקופת בית שני התגלה באזור מגדל, ומה שמעניין ביותר בו היא אבן שעליה דמותה של מנורת המקדש. על פי הידיעה במעריב זוהי תמונת ה"מנורה הראשונה המתגלה בהקשר יהודי מימי בית שני"  – עד כה הדימוי המפורסם ביותר למנורה שהיה ברשותנו נמצא על שער טיטוס, ותיאר את המנורה כשלל של הרומאים.

שני דברים מעניינים כאן: ראשית, אם אכן המנורה הזאת פוסלה על ידי מישהו שראה במו עיניו את המנורה במקדש, כפי שנטען על ידי החוקרים, הרי שזה מטיל עוד ספק בציור המנורה על פי שיטת חב"ד, בה הקנים ישרים ועולים באלכסון (כך גם נראות החנוכיות שפעילי חב"ד מפזרים ברחבי הארץ בכל חנוכה). חב"ד בעניין הזה נלחמת ראש בראש, או ראש בקיר, מול כל העולם היהודי, בגלל שהרבי מליובאוויטש טען שכך אמורה להראות המנורה (על סמך ציור בכתב יד קדשו של הרמב"ם). זו לא ממש סוגיה הלכתית, אלא יותר מאבק יוקרה שבו הרבי, שהוא לאמונתם של החסידים נביא ומשיח, פשוט לא יכול לטעות.

לבד מזה, הביטו בתמונה: לבד מהמנורה היפה, מהם האייקונים האלה מעל ומתחת לפרח המרכזי? האם אלו לבבות? האם ייתכן שכבר אז השתמשו בדימוי המוכר כל כך היום כדי לתאר כך את המשאבה במרכז החזה? ואם כן, האם משמעותו היתה שבבית הכנסת ההוא הדגישו את האהבה? ואהבה למי? האם תפרו שם חולצות עם ההדפס I ♥ Ha'Shem?

8. ראיון בכלכליסט עם קארן ארמסטרונג, חוקרת הדתות המפורסמת (והקצת פשטנית), שאומרת:

אנחנו צריכים לתת למסורות קול עכשווי. לכל האמונות יש היסטוריה של שינוי והתפתחות. מאמינים תמיד מצאו פרשנויות חדשות בטקסטים שאולי אף לא עלו על דעתם של המחברים. הרבנים התלמודיים, למשל, עשו זאת היטב עם הפרשנות שלהם. אם מסורת מסוימת נכשלת בהתאמה שלה לימים העכשוויים, או חסרה יכולת להגיב באופן גמיש ויצירתי לטראומות של זמנה, היא תיכחד.

המראיין, איתי להט, מבשר ש:

הניסיון של ארמסטרונג עצמה לייצר מסגרת פרשנית לחמלה הוא כאמור אמנה בינלאומית, שאותה מקדם ארגון שהקימה לצורך העניין (charterforcompassion.com). […] בימים אלה שוקדים בארגון על הנוסח הסופי של האמנה; לכשיושלם, בתוך כמה חודשים, יחתמו עליה אלפי מנהיגים דתיים מכל העולם, ואז ייצא לדרך גם קמפיין בינלאומי ש"אפשר יהיה לראות בכל מקום על פני הגלובוס", לפי ארמסטרונג.

9. זה מיוני, אבל שווה לינק: גלגולו החדש לכאורה של לאמה יֶשֶה (אושיה רוחנית בולטת של הבודהיזם הטיבטי), נער ספרדי בשם היטה טורס, מאס בתפקיד שכפו עליו ופשט את גלימות הנזורה. אני זוכר ששמעתי עליו לפני 13 שנה כששהיתי במנזר טיבטי שייסד לאמה ישה: שמו הוזכר בעיניים בורקות, ותקוות גדולות נתלו בו. מסתבר שתינוקות מערביים יותר קשה לשכנע שהם גלגולי לאמות. טוב, אולי אחרי מרד הנעורים הוא יחליט שהוא בכל זאת לאמה ישה.

10. גם זה מיוני, אבל רק שיהיה מתועד: 54% בעד הכרת המדינה הרפורמים והקונסרבטיבים כזרמים יהודיים שווי מעמד. 44% בעד להכיר בגיורים שלהם.

11. אבי לבקוביץ מוצא כל מני אתרים מבדרים של מכשפים, ידעונים ומשיחים בעיני עצמם. הנה "יוסף חי – מאגיה והחזרת אהבה", והנה "קולו של משיח", שמנבא שאחרי אסונות שונים (פצצת אטום על תל-אביב ועוד) הגאולה תבוא ב- 2015. יש למה לחכות.

12. הספר החדש של דן בראון ("צופן דה וינצ'י" וכו') אמור לראות אור עוד יומיים, וכפי הנראה הוא מעליל עלילות על המסונים (הבונים החופשיים). אלה מצידם נכנסים לכוננות ספיגה, אם כי לדעתי לא משנה מה יהיה כתוב שם, זה יעשה להם רק טוב, בהיות התנועה שוקקת חיים בערך כמו כנסייה באירופה.

13. גיליתי בלוג מופלא של אשה חרדית שכותבת את תסכולי הוויתה בצורה מרגשת ביותר. למשל הפוסט הזה. הבלוג נקרא "חור בסדין". נודע לי עליו כי קיבלתי איזה קומוניקט לקראת סרט, "סוררת", שעשתה עליה ענת צרויה ושיוקרן בערוץ 8 ב- 17/10.

14. לסיום אני רוצה להמליץ בחום על ערבים שיתקיימו עם מורה הוויפאסאנה שינזן יאנג. שינזן הגיע לארץ מארה"ב כאורח של עמותת תובנה, שבחסותה הוא גם יערוך קורס (לפרטים). מדובר במורה רציני מאוד משלב ניסיון וידע עמוק בתרגול מדיטציה בודהיסטית עם חוד החנית של מדע המוח המודרני. הערבים יקראו: The Science of Enlightenment: Mindfulness for the Modern Mind". הראשון יתקיים ביום שלישי, 29 בספטמבר, 20:00, ברחוב עין סהרונים 3 במצפה רמון, והשני ביום רביעי, 30 בספטמבר, 19:45, בסטודיו PLAY לבונטין 7, תל אביב (מפה). הכניסה חופשית וכאמור מומלצת.