1. יש לי תחביב: אני אוהב לתת לאנשים קרדיט. אני אוהב להאמין לאנשים. יכול להיות שבגלל זה אני קצת לא מוצא את עצמי בין חברי בשמאל בחלק מהסוגיות הקשורות למבצע האחרון בעזה. קחו למשל את ההתבטאויות הבאות, מתוך המדור "שליפות" בערוץ היהדות של אתר מעריב:

אלוקים
בורא עולם הוא מלכו של עולם, משגיח עלינו ואוהב אותנו.

כיבוש
של מה? הארץ שלנו היא, ואנו נמצאים בשלבי שחרורה.

הר הבית
מקום מקדשנו שייבנה במהרה בימינו. המסגדים נמצאים שם זמנית, אך לא עלינו להסירם משם. מן השמיים יעשו את העבודה.

משיח
מחכים לו בכל יום שיבוא. התקווה הגדולה של העולם ההולך ושוקע בתרבויות הבל.

הדברים האלה נאמרו לאחרונה על ידי הח"כ מהמפד"ל לשעבר הרב יצחק לוי. כשאני קורא אותו מתבטא כך, אני מבין שהוא אדם לא מאוד מתוחכם, שתמונת עולמו בנויה מקוביות בניין מיתיות ודתיות-פונדמנטליסטיות, שמודבקות יחד על ידי אמונה תמימה. ולמה אני מגיע למסקנה הזאת? כי אני מאמין לו. אני מאמין שהוא באמת חושב כפי שהוא מדבר. וזה כמובן מצער אותי מאוד.

עוד מצער אותי לשמוע מפי אנשי חמאס שלדעתם "הישות הציונית" היא כתם בתוך הרצף הפאן-איסלאמי, וככזה יש למחות אותה מעל פני האדמה. הנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה" (מתוך אמנת החמאס משנת 1998, כאן).

והנה עוד ציטוט, מהסעיף הפותח את אמנת החמאס: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". יופי, לא?

והנה עוד אחד (סעיף 8): "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, הג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מה לא ברור?

ולסיום (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [ווקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה." כן כן, עד תחיית המתים.

טוב, רק עוד אחד (סעיף 13): "היוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מפלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת […] אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד".

כשאני קורא את הדברים האלה, או שומע את דוברי החמאס חוזרים עליהם ועל שכמותם, אני מבין שמדובר בפנאטים חשוכים שאינם טובים יותר מדניאלה וייס או הרב משה לוינגר. מדובר, בפשטות, בפסיכים. ולמה אני חושב ככה? כי אני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אני חושד שחלק גדול מחברי בוחר לא להאמין שהם ממש "כאלה". שאולי הפנאטיות הפונדמנטליסטית היא נחלתם של יהודים ונוצרים בלבד, ומוסלמים לא ממש מתכוונים לדברים כאלה, למרות שהם עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להוכיח שהם בעצם רציניים עד מוות.

האם זה אומר שצריך להרוג אותם? ודאי שלא. אבל זה בודאי אומר שלא צריך לנקות אותם מאשמה לגבי מצבם. ושוב: זה לא מנקה אותנו מאשמה למצבם ומצבנו כמובן (בכלל, על פי רוב אנשים שותפים באחריות על מצבם, עאכו"כ עמים). כיום, כאשר ניתן לשמוע את גם את טוני בלייר מיואש מאפשרות של דיאלוג עם החמאס, ואת מצריים או את אבו-מאזן מאשימים אותם בתוקפנות הישראלית, קשה לי להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לראות בחמאס קורבנות תמימים. ודאי שישראל אשמה בחלק ניכר מאיך שהסכסוך הזה נראה. אבל צריך גם להכיר בכך שבשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים, והחמאס תורם את חלקו ביד רחבה.

הבעיה הקשה, אני זוכר את עצמי אומר לחברים כבר מזמן, היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים. אבל לא. שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו.

לסיום, אני בעד לגמור את המבצע הזה שלשום. הוא לדעתי השיג כל מה שהוא אי פעם יוכל להשיג. תמונות ההריסות וההרוגים גורמות לי עצב רב. החיוכים של הגנרלים והשדרנים אחרי ולפני התמונות האלה גורמים לי בחילה. ששון הקרב הכללי ששוטף את המדינה מזכיר לי עוד כמה רבה הדרך. אני מתפלל לשלומם של הפלסטינאים התמימים בעזה, ומקווה גם לרווחתם. ובכלל, אין לנו מה לעשות בעזה, ואין לנו דרך אמיתית להפיל את החמאס, כי הוא תנועה שורשית פלסטינאית, למרבה הצער. צריך לנסות להגיע איתם להבנה, לתת להם לחיות בתנאי שיתנו לנו, ואולי הזמן יעשה את שלו והם יתפקחו מתישהו. אבל כרגע מדובר בחבורה מפגרת של פונדמנטליסטים חמושים.

2. Charles M. Blow כותב בניו-יורק טיימס שבעקבות הממצאים המפתיעים בסקר הדתות הגדול ביוני, נשאלו שוב האמריקאים האם הם באמת חושבים שלא חייבים להיות נוצרים על מנת לזכות בעולם הבא. אז אמרו 70% שכן. כלומר שלא צריך. הפעם, אחרי חקירה עקשנית ודקדקנית יותר, אמרו 65% שאכן לא חייבים את הבן בשביל להגיע אל האב (זאת בניגוד מפורש לבשורה על פי יוחנן 14:6, שם אומר ישו: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב בִּלְתִּי עַל־יָדִי"). למעשה, 50% חושבים שאפילו אתאיסטים יגיעו לגן עדן! התנאי הוא אחד: שיהיו אנשים טובים ומוסריים. כדבריו: "just by being a good person". למעשה, אחוז אחד בלבד חושבים שהדרך לעדן מחייבת לציית לספר הספרים.

"מה זה אומר?" הוא שואל, ומביא דבריו של Alan Segal, פרופסור לדת, שמסביר שאנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, ומצפים שגם בשמיים נחיה כך. אנחנו פוגשים אנשים נחמדים ולא מסוגלים להניח שאלוהים לא ייתן להם להיכנס בשערי גן עדן.

אני הייתי מוסיף, ראשית, שזה אומר שאנשים התרגלו לרוח הניו-אייג'ית, שעבורה האלוהות היא טובה וטובה בלבד, כלומר אין גיהנום ואין שטן, ותפסיקו לנסות להפחיד אותנו עם שטויות. ושנית, ברמה עמוקה יותר מה שקורה הוא שאנשים בעצם מרפים מהמיתוס, ונאחזים באתוס. לא במה ומי אתה מאמין הוא מה שמשנה, אלא מה אתה עושה ואיך אתה חי. אם אתה טוב והגון, ולא מאמין בישו, אלוהים אוהב אותך. אם אתה לא, ומאמין, אלוהים לא אוהב אותך. המיתוס יורד, ההגיון עולה. לאט, אבל הוא עולה. לצערנו הרב, במזרח התיכון הוא עולה לאט מדי.

3. בעקבות דברי הקצרים כאן על כך שנדמה שקרישנמורטי היה קצת מעצבן לקראת סוף ימיו, קיבלתי מייל מפסי פייג, מורה ותיקה (וטובה, ורגישה) ליוגה כאן בצפון. היא כתבה שבזמן שהיתה אצל דונה הולמן, מורה די מפורסמת ליוגה שהיתה תלמידתו הישירה של ב.ק.ס. איינגאר, היא סיפרה לה מעט על ק., אותו ראתה מקרוב.

הולמן גרה אז עם הוריה בהולנד, וק. היה בן בית אצלם, שכן הוריה היו חסידים קרובים שלו והוא נהג לשהות שם בעת מסעותיו באירופה. הוא זה שהכיר לה את איינגאר ושלח אותה ללמוד אצלו. בכל אופן, היא סיפרה שק. היה אדם רגזן, כעסן, עצבני ודיבר בצורה מגעילה לאנשים סביבו. כמו כן על פיה הוא סבל מדכאונות והסתגר ימים ארוכים בחדרו. עדות זו מצטרפת לעדויות על פיהן דיויד בוהם, בן שיחו הותיק, סבל מיחס לא נאה מצד ק., ולדעתי שלי, שכבר הבעתי אותה רק על סמך קריאת דבריו של ק., על פיה בסוף ימיו ניתן לחוש שק. היה מריר ונרגן, ובאופן כללי מאוכזב עד מוות מכך שאיש לא הבין אותו. מעניין מה הוא היה חושב על החמאס.

כל זה הזכיר לי את אותו מאמר מכה-גלים וסופג-טוקבקי-שטנה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים לאתר-מעריב (בגרסה הקודמת קודמת שלו), העוסק בקשריו הרומנטיים של ק' עם אשת מזכירו האישי ראג'גופל, בעודם נשואים. אחרי שכתבתי אותו, ובהיותי במסע השלישי שלי בהודו, דליתי עוד כמה עדויות והשלמתי עוד קצת מהפאזל הרוחְנו-רכילותי הזה. לנוחותכם העלתי את המאמר ההוא והתוספת לו לבלוג, תחת הכותרת המקורית: "קרישנמורטי בנפתולי התשוקה"

1. בעוד שבועיים יחל מפקד האוכלוסין הרביעי שנערך מאז הקמת המדינה, בו יבקרו סוקרים בבתיהם של 20% מהאוכלוסייה. פנינה צדקה, מנהלת אגף מנהל האוכלוסין (נדמה לי) הסבירה בשבוע שעבר ללונדון וקירשנבאום (כאן, אחרי הדקה העשרים) על מה ולמה.

מיד אחריה פרופ' זוהר שביט הסבירה שהשאלות מוטות ומשקפות "במה ישראל מתעניינת, ובמה היא אינה רוצה להתעניין". למשל, לא שואלים על השפה של הנפקדים. ולמשל, אין מקום במפקד לנישואין (או הסכם זוגיות כלשהו) של בני אותו מין, ואת אלה שנישאו לא שואלים האם נישאו בקפריסין (שביט אומרת שזה מכיוון שמפחדים לגלות כמה אנשים לא נישאים ברבנות).

ולמשל, יש בעיה קשה בנוגע לאיבחון הדת של הנפקדים. מניחים שאם אדם יהודי הוא בעל דת יהודית, ושואלים רק את מי שאינו יהודי על פי הרישום במשרד הפנים בן איזה דת הוא. לא מעניין את הסוקרים כיצד רואים עצמם האזרחים היהודים, והם מסתפקים בשיעתוק התווית שעל תעודת הזהות: יהודי הוא יהודי.

אבל כמובן שזה לא כך, מכיוון שהרבה יהודים לא רואים עצמם כדתיים, או לחילופין, רואים עצמם כדתיים אבל לא כיהודים (בין אם הם סיינטולוגים, חסידי הרה קרישנה, פגאנים או וויקה למיניהם או סתם "רוחניים"). המדינה, מסתבר, לא ממש רוצה לדעת כמה אנשים מאמינים, במה אנשים מאמינים, וכמה אנשים בסופו של דבר רואים את עצמם כיהודים מאמינים.

2. "בני שטיינמץ, יצחק תשובה ויעקב נאמן באו לחלוק לו כבוד, יעקב פרי, גדעון פישר, ראובן שיף ואריסון ג'וניור באים לפתוח דף גמרא" – הרב חיים קובלסקי הוא המקובל החדש של האליטות הישנות. 

3. ספר חדש הנקרא Society Without God מעלה ממצאים מעניינים בקשר לשוודים ולדנים. הם לא הולכים לכנסייה ולא מתפללים, הם לא מאמינים באלוהים או בגן-עדן, ויחד עם זאת הם מאוד מאוד נחמדים אחד לשני. יש להם מערכת רווחה מפותחת ומתקדמת ובאופן כללי הם רוצחים אחד את השני הרבה הרבה פחות מהאמריקאים, למשל. ולא רק זה: הם גם מפילים פחות תינוקות ויש להם פחות מקרים של הריון בנות-עשרה.

אז איך זה יכול להיות? פול בלום, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל טוען שמה שחשוב עבור התנהגות נאותה הוא לאו דווקא האמונה באלוהים, אלא תחושת הקהילתיות. אתה לא גונב ממישהו שאיכפת לך ממנו. עכשיו, הדתות בדרך כלל מעודדות מאוד תחושה של קהילתיות, אבל מסתבר שהשוודים והדנים, על אף אפיקורסיותם, חיים בחברה מאוד מגובשת. האמריקאים, לעומת זאת, לא. ואולי לכן גם חשוב להם מאוד שהנשיא שלהם יאמין באלוהים: זה לא עניין תיאולוגי, זה עניין של לכידות חברתית – הם מספיק מפוררים גם ככה, אז לפחות שהנשיא יאמין באותם דברים כמוהם.

4. מאמר קצר ומאיר עיניים על המתחים הדתיים בהודו (על רקע התקפת הטרור האחרונה), שרובם, מסתבר, תוצרים של קבוצות קנאיות (הינדיות לא פחות ממוסלמיות) מודרניות, יותר מאשר מורשת מהעבר.

5. רשימה מבדרת של ג'ררד בייקר, ווידאו, על מסעו של אובמה לבית הלבן בלשון תנ"כית (או נכון יותר, ברית-חדשית): "ויהי בימי מלוך בוש השני (הכסיל), כאשר הארץ כולה, מהמדבר הערבי ועד לגדות האגמים הגדולים היתה חרבה, שנער רך הופיע בערבות…"

6. מאמר נאה על מוסר מנקודת מבט תרבותית ופסיכולוגית, ובו הפסקה המעניינת הבאה:

הפסיכולוג והאנטרופולוג התרבותי ריצ'רד שודר מאוניברסיטת שיקגו טוען כבר זמן רב שעקרונות מוסריים בכל העולם מתקבצים לכדי לפחות שלושה שדות אתיים: האתיקה של האוטונומיה (זכויות הפרט והגינות), קהילה (כבוד למסורת, סמכות ונאמנות לקבוצה), ואלוהות ([קטגוריות של] קדושה וטהרה).

השאלה היא האם ניתן לנמק בצורה משכנעת למה יש להעדיף שדה אתי אחד (למשל, זה של האוטונומיה), על שדה אחר (נגיד, קדושה וטהרה). ובכל מקרה זה עוזר להבין מאיפה בר הפלוגתא יוצא כאשר אתה מתפלמס איתו.

7. ואפרופו מוסר, מי אמר "עדיף הטרור הסטליניסטי הגרוע ביותר על פני הדמוקרטיה הקפיטליסטית הליברלית ביותר"? ולמי שייך הציטוט הבא:

אין פלא שאלה שנאמנים לשם 'יהודים' הם אותם האנשים שמזהירים אותנו מפני הסכנות ה'טוטליטריות' של כל תנועה מהפכנית רדיקלית. הפוליטיקה שלהם נבנית מהסכמה לסופיות המהותית ולמוגבלות של המצב שלנו, והחוק היהודי הוא המסמן האולטימטיבי של הסופיות הזו, ולכן עבורם כל ניסיון להתעלות מעל לחוק ולאמץ את האהבה כוללת-הכל (מהנצרות, דרך היעקובינים הצרפתיים ועד הסטאליניזם) חייב להסתיים בטרור טוטליטרי.

מדובר בלא אחר מאשר סלובוי ז'יז'ק, שכבר כמה זמן עושה סימנים של חירפון, ועל כך כותב אדם קירש בסקירה על שני ספריו האחרונים של הפילוסוף הפרוע.

8. אביב טטרסקי שכני לרשימות וידידי תרגם שיחה ידועה שהתנהלה לפני שנים בין כריסטופר טיטמוס, מורי הראשון למדיטציית ויפאסנה, לבין ג'ידו קרישנמורטי הידוע (שגם ממנו למדתי רבות, אם כי לא אישית). קרישנמורטי, על כל מעלותיו, קצת מעצבן (כפי שנהג לעשות לקראת סוף חייו). ראו כאן לשיחה בינו ובין הבודהיסט וחוקר הבודהיזם וולפולה רהולה, ואחריה ניתוח שלי של דבריו.

9. הווטיקן הוציא מעין גילוי דעת הנקרא Dignitas Personae, היינו "כבוד האדם", ובו הוא מאשרר שורה של איסורים שפוגעים לדעתו בכבוד האדם, כגון הפרייה חוץ גופית, שיבוטים של בני אדם, מחקר על תאי גזע עובריים (על כך בעברית כאן, וכאן ניתן למצוא את כל המסמך). בניו-יורק טיימס נכתב על כך שזה לאו דווקא נועד לנגח את אובמה, שידוע שהוא תומך באלו, שכן ההכנות לגיבוש המסמך החלו מזמן. כך או כך, אובמה גם זכה לרוב בקרב הקתולים בארה"ב, מה שמעלה שוב את השאלות על המרחק שבין הדוֹגמה לחיים.

10. ולסיום, ג'ון סטיוארט היהודי מנסה לשכנע את סטיבן קולבר הקתולי להחליף את כריסמס בחנוכה:

 

אמרתו המפורסמת של ניטשה על כך שאלוהים מת הפכה למציאות מרה עבור אלפים ביום חמישי (27/11) אחר הצהריים, כאשר הגורו האגדי אדי דא שבק חיים והוא בן 69. בעודו עובד על אחת מיצירות האמנות הרוחניות שלו על האי הפרטי שלו בפיג'י, ורק דקה אחרי שדיבר עם אחד מחסידיו, חטף דא התקף לב קטלני שהרג אותו כמעט מיד. החסידים ההמומים קיוו תחילה שהוא רק נכנס למצב מדיטטיבי עמוק במיוחד, אבל כמה שעות אחר כך יצאה הודעה רשמית מהאשרם שאדי דא והחיים כבר לא.

אין ספק שדא, ששמו המקורי הוא פרנקלין ג'ונס, הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי ביותר, שבו עבר בין חקירה עצמית לסיינטולוגיה לסמים הזייתיים, לבסוף מצא את מקומו תחת הנהגתו הרוחנית של סוואמי מוקטאננדה המהולל, והיה מחסידיו הבכירים. הוא ניתק את הקשר עם מוקטננדה אחרי שזכה, על פי עדותו, להארה מלאה בשנת 1970, ופרץ לו דרך עצמאית.

בשנות השבעים האוטוביוגרפיה שלו היתה לרב מכר ורבים נקבצו ובאו לאשרם שלו בקליפורניה, שם הוא ביים בשבילם מסיבות רוויות סקס, סמים ושאקטיפאט (תמסורות אנרגיה רוחנית שהיה שולח בחסידיו). הוא היה כריזמטי, מבריק, מקורי ועמוק (ראו הסרטון הזה מהתקופה) וחסידיו סגדו לו כאל. ההתדרדרות החלה כשהוא התחיל להאמין להם.

בספטמבר 1979 הכריז ג'ונס שהוא אלוהים. הוא קבע שהוא התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות, שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם וחי ושאי פעם יחיה, ושרק דרכו ניתן להגיע לשחרור רוחני מלא. הוא השתמש במעמדו כדי להפריד זוגות, לנכס כספים, ולשגל כמעט את כל מה שזז סביבו. במהרה הוא היה תחת מתקפת תביעות משפטיות, שאילצו אותו לבסוף לברוח מארה"ב לאי פרטי שקנו לו חסידיו בפיג'י. לפני שהתנתק מהעולם הספיק דא לשנות את שמו כעשר פעמים ולפגום בשמו הטוב (והיחיד) של קן ווילבר, שהמשיך להעריץ את העפר עליו הוא ירק.

כל זה לא שינה לחסידיו הקרובים. למרות הזיותיו, ולמרות שתורתו כבר הוכתמה על ידי מעלליו, כמה אלפים המשיכו לראות בו אלוהים, והכת סביבו הלכה והתמסדה. אין ספק שלמרות פגמיו אכן היה בעל השגה רוחנית גבוהה ביותר, ולבד מזה אדם מבריק, ובעל נוכחות אנרגטית עצומה. רבים היו עולים אליו לרגל כדי להישטף בזיו שכינתו.

דא לא היה זקן במיוחד, אבל הוא גם לא היה בריא. עשורים של צריכה מאסיבית של סמים ואלכוהול השאירו את גופו במצב גרוע, והוא סבל ממחלות שונות. חסידיו מנסים לומר שמותו היה מוות מודע של יוגי, אבל אם התקף לב כמו שלו נחשב למוות של יוגי אז מהו מוות פתאומי? הם בכל מקרה ימתינו עד היום (יום א') בערב כדי לראות אם הוא יתעורר, ואם לא, יקברוהו.

מותו של גורו הוא תמיד הזדמנות גדולה של התעוררות לחסידיו: נפלה עטרת ראשם, אבל דווקא משום כך ניתן לזקוף את אותו הראש ולהביט מעט יותר רחוק. אולם לרוב, מפני שמערכת היחסים עמו לא בנויה על רצון אמיתי מצד החסידים להתפתח, אלא על רצון להישען ולוותר על אחריות (או, כמו במקרה של דא עבור רבים, על הצורך לינוק אנרגיה ספיריטואלית, כמעין פטריות רוחניות), מוצאים להם החסידים תחליף, ומישהו אחר תופס את מקומו.

במקרה הזה זה לא יהיה פשוט. ראשית, דא הרי קבע בפירוש שהוא אלוהים, וגם הכי מואר אי פעם. מתוקף כך הוא גם לא השאיר יורש. ישנן כמה נשים שהיו קרובות אליו במיוחד, ונחשבו ל"מוארות יותר" משאר החסידים, אבל הן כנראה מסוכסכות בינן לבין עצמן. וממילא, את הקרינה הרוחנית שדא הפיץ סביבו לא יהיה ניתן לשחזר. כמו חסרי בית סביב מדורה, היו חסידיו נהנים בעיקר מהחום הממסטל שהפיץ דא סביבו. אני מנחש אם כן שבמותו ציווה לנו את פולחן גופתו: הקבר שלו יהפוך למוקד הכת, וחסידיו יתחילו למסד עוד זרם דתי קטן וקונבנציונלי. ניתן לשער שתהליך טיהור שמו פוסט-מורטם כבר מתחיל.

דא היה אדם גדול. הוא ניסה להביא את השמיים אל האדמה, וכשל כמובן, אבל כשלונו נורא ומפואר. הוא הגה תורה רוחנית מקורית ועמוקה, אבל לא השכיל להימנע מלתת להערצה סביבו לשבש את דעתו, והאגו שלו תפס בשלב מסויים פיקוד וריסק אותו לכדי דמות גרוטסקית של אליל מזדקן. הוא עזר לרבים, אך גם הכשיל רבים, והתעלל בלא מעט. בסופו של דבר (על פי עדותו הוא) אף לא תלמיד אחד שלו הצליח להשתחרר, והוא עצמו הפך מהוגה רוחני עמוק ומרתק לאלוהים הפרטי של כת קטנה. יהי זכרו ברוך אך מפוכח.

לפני שנתיים, אחרי מחקר של חצי שנה שכלל ראיונות עם חסידים בהווה ובעבר, כתבתי מאמר ארוך על חייו ותורתו של דא. העלתי אותו כעת לבלוג (בפוסט שלא שלחתי עליו עדכון נפרד למנויים). תאמינו לי, יופי של סיפור, מעין כרוניקה של גורו ידוע מראש: עלייתו ונפילתו של אדי דא סאמראג'. וכאן כתבתי על אחד המימדים המבריקים בתורתו.

Maximum City

בעניין אחר, אני חייב לומר כמה מילים על שהתרחש בבומבי. ביליתי בבומבי כחודש וחצי מחיי, והעיר הזאת אהובה עלי מאוד. מלון הטאג' נשקף אלי בוער מהטלוויזיה (מהמחשב בעצם), והייתי יכול לראות את עצמי עומד לפניו כפי שעמדתי לפניו לילות רבים, הולך הלוך ושוב על הטיילת ליד הים, מתבונן באנשים ומנסה לא ללכת לישון מדי מוקדם. יש בבומבי רעות חולות רבות, אבל גם אופי, ויופי, וחיים תוססים ומגוונים מאוד. רק בבומבי היו יכולים למות הינדים, מוסלמים, ג'יינים, בודהיסטים, סיקים, זורואסטרים ויהודים באותו אסון. זאת עיר בין-דתית, רב-תרבותית באמת, קוסמופוליטית, אולי העיר הקוסמופוליטית האמיתית של העתיד.

ההודים הם lovers, לא fighters (ואולי הם סתם שלומיאלים), וכואב לראות את ההתקפה עליהם, כמו גם את הרשלנות בה הם מטפלים בה. בעיקר כמעט שמוציא מהדעת הזלזול שלהם בחיי בני הערובה. בבית חב"ד החדש לא הייתי, אבל הייתי בישן יותר. בבית חב"ד אחר, בדלהי, קיבלתי לפני כתריסר שנים את העותק הראשון של ספר התניא, ואכלתי שם חמין מצויין. בתי חב"ד הללו הם תחנות נחמדות (לפחות היו) למטייל היהודי, אבל הם נטע זר בנוף המזרחי. היחס של אל הגויים הוא כאל עובדי אלילים פרימיטיבים (שאינם ממש בני אדם כמו היהודים), שהדבר הכי טוב שהם מסוגלים לעשות הוא לאמץ את שבע מצוות בני נח.

זה כמובן פספוס אדיר של מה שדתות המזרח יכולות להציע, והוא נובע מעיוורון אתנוצנטרי וצרות מוחין, מגזענות ומהרגשה מזוייפת של עליונות. בתוך אוכלוסיה שמוכנה לקבל כל אמונה ואל, בית חב"ד בולט בהתנשאותו. אורי אורבך כותב היום שהמפגש בין הטרוריסטים לבין החב"דניקים הוא"עוד שליחות קטלנית של הפנאטים החשוכים מהאיסלם שבאה לחסל את שליחותם הנאצלת של המסורים וטובי הלב. כדי להצליח חייבים להבין כי זהו עוד מאבק של בני אור בבני חושך". אני חושב שראוי שהאבל לא יעוור אותנו.

אני מקווה שבומבי תשתקם במהרה, כמו גם אותו בית חב"ד. אני גם מקווה שעמדות של פונדמנטליזם דתי יתפסו על ידי מרבית האנשים כמגוחכות, כפי שכעת הן נתפסות כמסוכנות. הנה מאמר מהניו-יורק טיימס של סוקטו מהטה, שכתב ספר על בומבי שהיה מועמד לפוליצר (Maximum City) על העיר מרובת הדתות בצל הטרור.

 

[הקטע על דא עלה בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב]

1. הדי בחירתו של אובמה ממשיכים ללוות אותנו כמובן. לפני עשרה ימים התפרסם הראיון המקיף ביותר שנתן אובמה בענייני דת, והוא מעורר תגובות. הראיון ניתן ל- Cathleen Falsani מהשיקגו טיימס, מיד אחרי שאובמה נבחר למועמדות הדמוקרטים לסנאט באילינוי, במרץ 2004. הרבה לפני שמישהו חשב שהצעיר המרשים הזה יהיה נשיא ארה"ב, אובמה מדבר בפשטות על מה שהוא מאמין. והדברים יפים:

אני נוצרי. […] מצד שני, נולדתי בהוואי, שם יש כמובן השפעות מזרחיות רבות. גרתי באינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, מגיל שש עד עשר. […] ועלי לומר שכנראה, אינטלקטואלית, שאבתי מהיהדות לא פחות מכל דת אחרת. כך שאני נטוע במסורת הנוצרית. אני מאמין שישנן דרכים רבות אל אותו מקום, והוא האמונה שיש כוח עליון, אמונה שאנחנו קשורים יחד כבני אדם. שישנם ערכים שחוצים גזע או תרבות, שמניעים אותנו קדימה, ושהחובה של כל אחד מאיתנו, כפרטים וכחברה, לקחת אחריות ולדאוג שהערכים הללו יהיו חלק מחיינו.

בהמשך הוא אומר על ישו, שעבורו הוא דמות היסטורית, מורה גדול ושהוא גשר בין האדם לאל. שימו לב שדבריו בעצם נמצאים בניגוד גמור לדוגמה הנוצרית. ישו אינו אלוהים בשבילו. הוא מורה, מורה רוחני, המוביל אותו אל האלוהים. הוא גם לא מאמין שמי שלא מאמין בישו יגיע לגיהנום – עוד פריט דוגמה שהוא משליך לערמת האמונות התפלות של ההיסטוריה. גם בגן עדן הוא לא ממש מאמין, אלא בכנות אישית ומוסריות שמתוגמלות כאן ועכשיו. דמויות מופת בעיניו הם גנדהי, קינג ולינקולן.

הוא גם אומר שמילדות יש לו חשד לגבי כל דוֹגמה, שהוא לא אדם שחושב שיש לו מונופול על האמת, שלדעתו הדת במיטבה מגיעה עם מנה גדושה של ספק, ושהדת והוודאות הדתית מסבות נזק רב בעולם. שהוא מאמין גדול בהפרדת הדת מהמדינה. שהוא חושב שמסוכן שמנהיג ידבר כאילו האל נתן לו מנדט לעשות את מה שהוא עושה. הוא אומר שהוא מאמין שאם אדם בצד השני של שיקגו סובל, זה משפיע עליו, מפני שכולנו קשורים. הוא גם מספר על העוצמה שנותנת האמת לדבריו, על איך שהוא מרגיש שמילותיו שונות כאשר הוא "רק חכם", מול הפעמים שהוא מדבר דברי אמת.

וזה נשיא ארה"ב. איזה יופי. למרות שזה אמור להיות מובן מאליו, בכל זאת, המאה ה- 21. אבל מול אחיזת החנק שמלפפת האורתודוקסיה היהודית סביב מדינת ישראל, ומול חוסר האונים המוחלט של המדינה להתנגד לכוחות – החרדיים, החרד"ליים – שהורסים אותה מבפנים, נותר רק לקנא באמריקאים.

וכמובן שהפרסום הזה לא עבר בשקט. כפי שמדוּוח כאן, ישנם מי שמוצא שדעותיו "פשוט אינן נוצריות", וזאת למרות שבסקר הדתות הגדול בארה"ב גילו כי מעל 70% מהנוצרים שם מאמינים שדתות רבות יכולות להוביל לגן עדן. יאללה, התבגרנו. ואכן, Kathleen Parker, בעלת טור בוושינגטון פוסט, חושבת שהאוונגליזם הנוצרי הוא שהורג את המפלגה הרפובליקאית. שהרפובליקאים "צמצמו את היתרון ההשכלתי והאלקטורלי שלהם בפני נמוכי המצח". ש"הדמוגרפיה מראה שהמפלגה הרפובליקאית – והשמרנות יחד איתה – תגווע ותמות אם הדת לא תחזור להיכן שהיא שייכת: אל לבו הפרטי של כל אחד", היא אומרת, וכאן אני מראה למה היא צודקת.

ולבסוף, הנה מאמר ארוך וחגיגי על בחירתו של אובמה, וממנו הציטוטים הבאים:

זו היתה דחייה של התקפת האד-הומינם, של הדמגוגיה האטוויסטית, של הרמיזות הדמיוניות, ושל האידיאולוגיה הקנאית. הקוּל המאוזן הביס את הפחד והבלבול המרירים. ההגיון ניצח. […] מפלגת המחשבה המאגית – של בריאתנות ולוחמי אמונה ודיבור בלשונות, של קיצוץ במיסים תוך כדי איזון התקציב – הודחה. […] אמריקה החליטה שאנחנו באמת לא יכולים להרשות לכמה מאותגרים-אינטלקטואלית, ולא משנה כמה הם מגניבים, להיות הבאים בתור לנשיאות. המריטוקרטיה ניצחה את הפופוליזם המשתולל.

אז למה לא בשנה הבאה בירושלים הבנויה? כי עבור היהודים הדת היא תמיד יותר ממה שבלבו הפרטי של כל אחד, לטוב ולרע. בנקודה זו של ההיסטוריה זה לרע מאוד.

2. והנה סיכום מקיף של הטיפול של התקשורת האמריקאית בדת במערכת הבחירות האחרונה.

3. התגלתה מצבת אבן מהמאה השמינית לפני הספירה בטורקיה של היום המציינת אמונה בנשמה נפרדת מהגוף. כידוע, אמונה כזו לא היתה קיימת באותה תקופה בכנען. המצבה כתובה ארמית, ומציינת שנפשו (ה"נָבְּש") של משרת של מלך מסויים תישמר במצבה לכשימות. זה לדעתי משמעותי מאוד, שכן האמונה בנפש מציינת את תחילת גילויו של "החלל הפנימי" שבנו, כלומר הסובייקטיביות שלנו. הגילוי הזה התחיל, אני מעריך, בערך בתקופה זו, אולי קצת לפני, בעיקר במזרח, והגיע עם חלוף המאות עד אלינו. במאה השנייה לפנה"ס ספר דניאל כבר מביא עדות שהאמונה בנשמה פרטית נבדלת שלא תלויה בגוף קנתה לה נחלה בארץ ישראל. 

4. האתר של קשת סוף סוף עלה, ואיתו אמורים לעלות כמה וכמה מאמרים שכתבתי לשם כבר לפני שנה. הראשון שעלה (אם אני לא טועה) הוא מאמר קטילה על "הסוד". סיכום קצר וחביב של ההיסטוריה והכשלים של הספר האידיוטי, שבעיקר שווה בשביל הפסקה האחרונה (הרשו לי לצטט את עצמי):

רגע, ומה אם יש משהו במה שמספר לנו "הסוד"? מה אם באמת המחשבות שלנו משפיעות על המציאות (ולא רק דרך המעשים שבאים בעקבותיהם)? הבעיה, בסופו של דבר, היא שגם אם נקבל את הרעיון שהמחשבות שלנו משפיעות על מציאות (ודוק: משפיעות, לא יוצרות!), עדיין תישאר עם הקונספציה של "הסוד" בעיה פשוטה וחותכת: אנחנו לא שולטים על המחשבות שלנו. זה שאני רוצה לחשוב חיובי לא יגרום לי באמת לחשוב חיובי, כי דפוסי התנהגות (ומחשבה בכלל זה) לא משתנים על פי פקודה רצונית רגעית. לצורך זה דרושה עבודה רבה, תהליך רוחני מלא ושלם. אבל את זה כמובן שהמשווקים הלהוטים של "הסוד" לא אומרים לכם.

5. ולחברי הטוב יקי מנשנפרוינד יש טור קבוע בערוץ הרוח של קשת, ובו הוא מטיל ספק בכל דבר רוחני. המאמר הראשון שלו הוא על "אנרגיות", והוא לא רע בכלל. 

6. סופרת הניו-אייג' הענקית, מרלין פרגסון, כותבת רב המכר העצום The Aquarian Conspiracy, הלכה לעולמה. תהי נשמתה פנויה לגלגולים ותקשורים.

7. טיבטים רבים נואשים מדרכו האי-אלימה של הדלאי-לאמה, תובעים עצמאות מלאה וחושבים על טרור נגד הסינים. בינתיים הדלאי-לאמה לא בקו הבריאות וייתכן שימנה יורש עוד בחייו (כלומר, זה לא יהיה הוא עצמו בגלגולו הבא). מאמר של הניו-יורק טיימס.

8. הלייטמנים פותחים ערוץ טלוויזיה. צפייה נעימה. 

9. בית בהאוונה נפתח מחדש, והשמחה רבה. מי שגר במרכז הרוויח מקום איכותי ונעים לתרגל וללמוד את הדהרמה.

10. אני תרמתי לוויקיפדיה. תרמו גם אתם.

הלהט שעורר אובמה בבוחריו היה משיחי. משיחיות, קבע גרשם שלום, צומחת על קרקע סדוקה מסבל, ואם הוא צודק הרי ששמונה שנות בוש ודאי סיפקו מספיק סבל לתדלוק תנועה משיחית קטנה. אובמה רכב על גלי התקווה שעלו מהטיפשות והרוע של בוש וצ'ייני, נישא כמובן גם על גבי הכריזמה הנונשלאנטית שהוא מדיף בלי הכרה. מתוך כך הוא נצבע בגוונים של מושיע.

תקוות משיחיות אחד דינן: להכזיב. אם כי באותה מידה של ביטחון ניתן לומר שאובמה יהיה נשיא טוב יותר מבוש. אבל המשיחיות של אובמה כמובן גם שונה מאוד מזו ששרה פיילין יכולה להיות מנוייה עליה. המשיחיות שאופפת אותו ניחנת במשהו שזו היוצאת מפיילין ובני דמותה חסרה בצורה אקוטית: מודעות עצמית. כל המדמיינים את אובמה כגואל, או מעצבים תמונות כמו אלה שלעיל, לא באמת חושבים שהוא שליחו של האלוהים. הם חושבים שהוא אדם מוכשר וטוב, או אולי מאוד מוכשר ומאוד טוב, לא יותר מזה.

פונדמנטליסטים למיניהם, נוצרים ויהודים, באמת מאמינים שיבוא איש אחד ומיוחד שיהיה נבחר האל ושלו ינתנו הכוח והתהילה והממלכה, לעולמי עולמים, אמן. הרוב המכריע של חסידי אובמה לא חי בעולם מיתולוגי, ולא מאמין שאובמה הוא יותר מאדם. לכן רובם המכריע היום מחזיק לו אצבעות שיצליח. למשיח לא צריך להחזיק אצבעות.

אבל אמונה רבה בהחלט היתה במערכת הבחירות הזו. אמונה שנתנה תקווה וכוח להמונים לעשות משהו שעד לפני שבוע היה בגדר חלום. רון מיברג כתב במעריב של יום שישי שהאמריקאים ביצעו "תרגיל מאלף של אמונה" כאשר בחרו אדם שלא הכירו כלל, רק על סמך התקווה שהוא הצליח לעורר בהם, ובניגוד לכל מני דעות קדומות שהם נשאו. לדעתי זה נכון מאוד. היתה כאן קפיצת אמונה אדירה. לכן כששמעתי על בחירתו של אובמה (במכונית, בשש בבוקר ביום רביעי, בדרך לתל-אביב) בכיתי. ביטויים של אמונה פשוטה גורמים לי לבכות.

ליסה מילר כתבה ביום שישי בניוזוויק שבחירתו של אובמה שינתה לנצח לא רק את המילה "גזע", אלא גם את המילה "אמונה" (faith) בארה"ב, משום שאחרי ארבע עשורים שבהם שלטו אוונגליסטים על השיח הדתי בארה"ב, כעת ניתן מקום גם לצורה אחרת של הבעה דתית, שכן, כך היא כותבת, עבור ברק אובמה המסע הדתי התחיל בחינוך "רוחני מאוד, אבל לא דתי", המשיך בקריאה רבה, עבר דרך ספקות והסתיים בכנסייה שחורה ופעילה חברתית בשיקגו.

אולי לומר שהאוונגליסטים שולטים ארבע עשורים זה מוגזם (הן מבחינת השולטים, והן מבחינת הארבע עשורים), אבל אין ספק שאובמה מציג דתיות מסוג אחר, ולא בכדי הוא נאהב כל כך על ידי אושיות ניו-אייג' כאופרה ווינפרי ודיפאק צ'ופרה. בעוד בוש סיפר סיפור אישי של חטא, משבר וישועה, שנגמר כנהוג ב"מערכת יחסים אישית עם ישו המשיח", לאובמה אמונה פשוטה ו"רחבה" יותר, ובאישיותו הוא מקרין סובלנות וקבלה. הוא לא The One ואין מה לצפות לימות המשיח, אבל אני בונה על זה שהוא יעשה לא מעט עבור תיקון עולם.

[את תמונות אובמה כבודהה מצאתי בבלוג של אפי פז]