1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.

1. לפני כשבועיים, מרביעי עד מוצ"ש ה- 13-16/8, הייתי שותף להנחיה בסדנת "ויפאסנה יהודית". הסדנה היא פרי יוזמה של ד"ר רוחמה וייס, המלמדת תלמוד כבר שנים רבות, ועד לא מזמן עורכת סדרת "יהדות כאן ועכשיו" של הוצאת ידיעות אחרונות. יחד איתה הנחתה את הסדנה גם הרב נעמה קליין, סגנית הדיקן בהיברו יוניון קולג', ואנוכי, ואת הכל ניהלה מבחינה אדמיניסטרטיבית ביד רמה שרונה יקותיאל. בעוד רוחמה היתה על לימוד התלמוד עצמו, ונעמה על התפילות והניגונים, אני, כויפאסנאי ותיק, הנחתי את ישיבות הויפאסנה.

כל העניין התקיים בתוך המתחם היפיפה והמרשים של מנזר האחיות / נוטרה דאם דה ציון בעין כרם, שמשמש גם כמעין גסט-האוס בסיסי לכל מני צליינים וסתם אורחים, ואין ספק שנוף הרי ירושליים, השקט שבמקום והיופי הפשוט של השבילים והגנים שבו עודדו שתיקה והתבוננות. גם האוכל הצמחוני היה טעים למדי, מעשה ידי הנזירות (הכשר וותיקן).

אז לבד מזה שהיה מאוד מוצלח, לא מעט בזכות קבוצת האנשים (מעט פחות מעשרים) הנהדרים שנרשמו; ולבד מזה שרוחמה וייס עצמה, שלא ממש הכרתי לפני זה, היא מורה לתלמוד בחסד עליון, וירטואוזית אמיתית שמצליחה לקרב גם את מי שלראשונה שוזף עיניו בדף תלמוד אל מילותיו, צליליו וטעמיו של הטקסט הרבני העתיק, ושהצליחה לעורר סקרנות, השראה ואהבה בנפשותינו כולנו; ולבד מזה שהתפילות עם נעמה הרוו את הסדנה בניגונים מעוררי נפשות – אני בעצם רוצה לספר לכם על החיבור המפתיע מאוד שגילינו בין לימוד תלמוד למדיטציה הבודהיסטית.

קורסי "מדיטצייה יהודית" (מה שזה לא יהיה) כבר היו ועד ודאי יהיו (ולו רק מפני החוסר האקוטי בתרגולת מדיטטיבית ביהדות האקזוטרית, והדרישה הנוכחית להעמקה נפשית ומנטלית, שקשה לה לבוא לידי סיפוק אך ורק מקיום מצוות – כל הנושא הזה גדול ומעניין, ולמעשה אני שוקל לכתוב עליו דוקטורט), אבל זו היתה סדנה ראשונה שניסתה לשלב מדיטצייה בודהיסטית למהדרין מחד, עם לימוד תלמוד יהודי למהדרין מאידך.

ובאמת שלא ציפיתי ליותר מדי: חשבתי שאני אתן את הישיבות שלי, רוחמה תנצח על הלימוד בשאר (ורוב) הזמן, והפעילויות השונות יחיו זו לצד זו בשלום. אבל הרבה יותר מזה קרה. מהר מאוד התברר לנו שהשפעת הויפאסנה זולגת אל תוך פרקי התלמוד, והשקט שהתעבה בנפשותינו בישיבות המדיטציה אינו יכול שלא להשפיע גם על זמני הלימוד. פשוט: כשאנחנו שקטים יותר אנחנו גם פתוחים הרבה יותר לקליטה אמיתית של תכנים מבחוץ, אנחנו יותר קשובים, יותר סקרנים, וזוכים למגע קרוב ואינטימי יותר עם הטקסט. למילים יש יותר מקום להדהד בראש נקי, והחיות שבהן נחשפת ביתר קלות.

אני רחוק מלהיות תלמיד חכם תלמודי, והניסיון שלי בלימוד מסכתות מתמצא פחות או יותר בשנתיים בבית מדרש "חברותא" באונ' העברית (עשר שעות שבועיות) ומגוון שיעורים שונים בנושא בשנתיים שלמדתי במכון הרטמן המצויין בירושלים (שלושה ימים בשבוע). יחד עם זאת, חשוב לי לומר שחוויה של לימוד של הטקסט התלמודי כמו שהיתה לי בסדנה מעולם לא חוויתי. גם בזכות הנחייתה המצויינת של רוחמה וייס, אבל גם בזכות המדיטציה: איכשהו המילים היו נגישות יותר, והמגע איתן קרוב יותר.

כמובן, ורוחמה אף הדגישה זאת, אופנים שונים של לימוד תלמוד היו ידועים ונהוגים ביהדות לדורותיה, וחכמים לא מעטים חשבו שלימוד גמרא אמור להיות יותר משינון ופרשנות, עם או בלי פלפולים בריסקאיים. אלא שהיום הישיבות (החרדיות בעיקר) מתעלמות לגמרי מהמצב הנפשי של הלומד בבואו ללמוד, ומתרכזות רק בידע שהוא אמור לשנן, או בשיטה שהשינון אמור להכלל במסגרתה (וגם זה תוך דגש על התפלפלות עקרה – ראו למשל מאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי, "לכודים ב'עיון'", בגליון 41 של "ארץ אחרת").

הרמב"ם כבר הדגיש (במשנה תורה, הלכות יסודות התורה, פרק ד' הלכה י"ג) את חוסר הערך הדתי בלימוד תלמוד כשלעצמו (ערכו רק ב"יישוב דעתו של אדם"), וציטט את הנאמר במסכת סוכה (כח.) על ההיררכיה בין הפלפולים התלמודיים למיסטיקה: "דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא". אולי הוא הגזים קצת, אבל אני בטוח שעטיפת הלימוד בהתבוננות פנימית שקטה מסייעת מאוד להעניק לו ערך רוחני. רוחמה ניסחה את זה בפשטות: "ככה צריך ללמוד תורה".

2. אורן זריף, רופא אליל מצליח בעל כריזמה של מוכר חמוצים, התארח אצל לונדון וקירשנבאום כדי לנסות להסביר למה הוא מבקש מהמועסקים שלו, מעל שלושים איש, להוסיף את השם "זריף" לשמם (ממש, בתעודת הזהות). קירשנבאום מיד אמר שהוא תחילה חשב שזו כמובן עלילה שפלה של עיתונאי רע לב, אלא שמסתבר שזריף מודה בעניין. כשהתבקש להסביר החל זריף לפלוט נאום שנראה מוכן מראש, בו, תוך אינטונציות ומניירות של סוכן נדל"ן שחולם להיות חבר מרכז ליכוד, הוא הסביר שאמנם "בן תמותה רגיל" לא מבין את זה, אבל מי שבקיא בשיטת "הפסיכוקנזיס, התת-מודע, כניסה לתוך התדר" (זהו השגר הפסאודו-רוחני פרי חלציו של זריף) יכול להגיע למסקנה ש"השם זריף הוא שם עם ערך, עם אנרגטיקה מאוד מאוד חזקה", והיות והוא דואג לעובדיו, מן ההכרח המוסרי שהוא יכפה עליהם להכניס את שמו לשמם.

אחר כך לונדון מבקש ממנו הסברים לשיטתו, והוא מתחיל לפלוט בליל של פתפותי ניו-אייג' ("עין שלישית", "רמה אנרגטית"). אז לונדון שואל מה זה רמה אנרגטית, וזריף מסביר ש "רמה אנרגטית זה רמה אנרגטית" ועוד כהנה וכהנה פנינים ומאורות. מי שרוצה באמת להבין על מה מדובר חייב לראות את זה בעצמו – ממש quack בפעולה – הנה הלינק לתכנית כולה (הראיון החל מהדקה ה- 50), והנה הראיון עצמו.

האמת היא שאחר כך זריף קצת מצליח להסביר את עצמו, או לפחות נדמה לי שהרקע שלי בנושאים אלו איפשר לי לברור בבליל הני-אייג'יזמים ולהבין אותו. אם אני לא טועה בתוך כל הממבו-ג'מבו הפלצו-רוחני שלו הוא בעצם טוען שהוא מסוגל לחדור בכוח חשיבתו למוחו של אדם ולשנות לו את דפוסי החשיבה (אם הוא רק היה מוותר על ה"אנרגיות" ועל ה"תדרים" הכל היה יותר ברור). אז האם אני מאמין שדבר כזה אפשרי? בגדול, תוך סייגים שונים, (אל תהרגו אותי) כן. האם אני מאמין שזריף מסוגל לו? לא הייתי פוסל אפשרות כזאת לחלוטין. מה שכן, על פי התנהגותו וצורת דיבורו, אני מפקפק בכך מאוד.

מוסיפה לפקפוקי עובדת הבאתם, על ידי זריף, של קבוצת "הילרים" בפיקודו לאולפן. "הילרים" אלה היו אמורים לשדר "אנרגיות" אל מוחותיהם של ל&ק, ולשנות את דפוסי מחשבותיהם כך שהם יחוסו על זריף מרואיינם, ולא יעשו לו את החיים קשים. התוצאה: כישלון רבתי. כשזריף נשאל אודות חבורת בני-הנביאים שלו הוא הודה שהוא הביא אותם כי הוא נמנע מלהתראיין אצל לונדון כי "כבד עלי, קשה לי, לא יודע להסביר למה". לונדון מיהר להסביר לו בדיוק למה: "אני אגיד לך למה: כי אני לא קונה את הקשקושים שלך! אני חושב שאתה נוכל!" ואז גם הציע לו לנסות לדחוק בכוח מחשבתו את זמן החדשות הלאה כדי שלא יאלצו להפסיק לדבר. בקיצור, זריף מדבר כמו סוחר סוסים, והסחורה שהוא הביא לאולפן התגלתה בשידור חי כקבוצה של חמורים.

מיד אחרי הראיון עם זריף קיבל לונדון שיחת איום, והגיש תלונה במשטרה. קראו על כך כאן. אני אהבתי את הפסקה הבאה בכתבה הזו של רותי זינגר-חרותי:

יש לציין כי זריף טען לפני הראיון, כי ינסה "לשבש" את הלך מחשבתו של לונדון, ואף הצטייד בשורת תומכים "הילרים" שעמדו בכניסה ל"בית הוורד" בגבעתיים, שם שוכנים אולפני ערוץ 10, ושידרו "אנרגיות" כדי לסייע לזריף בראיון.

למי שתוהה: "בית הורד" הוא מקום אמיתי.

3. החיים משתנים: החל מהשבוע הבא אתחיל ללמד תנ"ך ו"תרבות ישראל" ארבעה ימים בשבוע בחטיבת הביניים של ביה"ס הריאלי בחיפה (שאני חייב לומר שמההיכרות השטחית שלי איתו בינתיים עושה רושם של מוסד מופלא, לא פחות). אין ספק שהיקף ותכיפות הכתיבה שלי בבלוג (ובכלל) יסבלו מזה. אתכם הסליחה, ותאמינו לי, לי זה כואב יותר.

1. שרי מקובר-בליקוב ראיינה את קרן ברג, אשתו של הרב ברג שעומד בראש מכון קבלת ההבלים "המרכז לקבלה", ל"סופשבוע" של מעריב, וקטע מהראיון התפרסם גם באתר העיתון (והנה עוד כתבה על פעילותה של הרבנית בארץ הקודש). את עיני תפסו כמה פרטים קטנים. ראשית, לשאלה: "למה פאה?" עונה הרבנית:

כל אדם שמתחתן הופך לכלי מלא. השיער שלו הוא אנטנה שמעבירה אנרגיה. כשאישה נשואה מקבלת את המחזור החודשי, הכוח של האנרגיה יורד ויש לה תסמונות כמו הורמונים שמשתוללים ועוברים דרך השיער ועלולים לייצר עומס. כדי לאזן את האנרגיה המתפרצת הזו, צריך לכסות את השיער בפאה או במטפחת.

WTF? זה אמור להיות הסבר, או פרודיה מגוחכת על ז'ארגון ניו-אייג'י חסר מודעות עצמית ברופי? השאלה המעניינת כאן לדעתי היא לא איך אנשים מאמינים לקשקושים האלה (כי אנשים שלא מעוניינים לחשוב היו ויהיו תמיד), אלא למה דווקא בצורה כזאת הסבירה הרבנית את מצוות כיסוי הראש לנשים נשואות. זה מעניין מפני שאם נבדוק נגלה שתיאוריות הסבריות לשאלות נסתרות עוקבות תמיד אחרי הפרדיגמה המדעית (או הפרוטו-מדעית) של התקופה.

כך למשל בימי קדם, כאשר המציאות נתפסה דרך שרידים של חשיבה אנימיסטית, כלומר האמונה שלכל חפץ יש נפש פרטית (או לפחות "יעוד"), התפתחו תיאוריות על ניצוצות אלוהיים שטמונים או כלואים בחומר ושאותם ניתן או צריך לשחרר. המניכאים, אותה דת גנוסטית פופולרית מהמאות הראשונות לספירה שייסד הנביא הפרסי מאני, גרסו כך, והיו מצווים לאכול ירקות ופירות כדי לשחרר מהם את אותם ניצוצות אלוהיים (לתשומת לבכם, הירק עם מירב הניצוצות לשחרור: מלפפון). אל האר"י הגיעה אותה "תיאוריה" יותר מאלף שנה אחר כך (למה תמיד הכל מגיע לכאן באיחור?), והיא הפכה לחלק חשוב בתורתו הקבלית (וזו עוד נקודה לחשבון הגדרתו של גרשם שלום את המיסטיקה היהודית הקדומה "גנוזיס יהודי"). גם הנפש כמובן נחשבה אז לניצוץ טהור הטמון בגוף הטמא, ומתוך תפיסה דואליסטית שכזאת אפשר להבין את זעקתו של פאולוס: "אוי לי מגוף המוות הזה!"

על השובל הארוך של המהפכה התעשייתית ועם התרבות מנועי הבערה-הפנימית הגיעו הסברים חדשים ותואמים גם על עצמנו. בעולם בו התרבו מכונות בכלל, ומכונות המונעות על ידי הזרקת דלק או לחץ איור, מים או קיטור בפרט, לפתע פתאום הוסברה הנפש על ידי פנייה להידראוליקה ומערכות-בוכנה. כך אצל פרויד הנפש שלנו היא מכונה גדולה המונעת על ידי לחצים שונים, מווסתת אותם על ידי שסתומים מגוונים, או מנתבת אותם לכיוונים כאלה (מעודנים, טובים) או אחרים (מודחקים, רעים). אחד הויכוחים בין ממשיכי פרויד היה האם הבעיה שלנו היא שהשסתומים שיש לנו אינם חזקים מספיק (אנה פרויד) או שאולי חזקים מדי, ועדיף לשחרר (וילהלם רייך).

והנה כיום, כאשר נחשפנו לכך שהעולם שלנו מלא בגלי אנרגיה (רדיו, רנטגן, רדיואקטיביות) ושמא הוא עצמו כל כולו אנרגיה (כפי שניתן לתפוס את מכאניקת הקוונטים, תורת המיתרים וכו'), לפתע גם אנחנו עצמנו איננו אלא גלים שובבים של אנרגיה. כמובן שמכאן שעלינו להסדיר את "הזרימה" שלנו עם זו של הקוסמוס, לא "לחסום" את האנרגיה שלנו או של הבית שלנו או של היקום, ולזהות, ולהתקרב, אל מקומות ומעשים שיש בהם "אנרגיות". ומכאן מגיעים שלל "אנטנות", "עומס" (כדברי הרבנית) וגם מחשבות חיוביות, הילות, תקשורים וחייזרים: הכל קשור לז'אנר האנרגטי השוטף אותנו בגליו.

וזה עוד בלי לומר מילה על גיוסה של ההלכה הפשוטה כשצריך. ראו כאן:

שמונה שנים מאוחר יותר, כשהיא גרושה טרייה ואם לשתי בנות, שבה ופגשה את ברג באירוע חברתי. איש העסקים הפך לתלמיד הבקיא בתורת הקבלה. "מתוך דחף פתאומי הצעתי לו עסקה, שהוא ילמד אותי קבלה, ואני אחזור לעבוד אצלו בחינם", היא משחזרת. "והרב הסכים. באותו ערב יצאנו לארוחה כדי לדון בפרטים וכבר אז היה ברור לנו לחלוטין שנועדנו זה לזו". למענה עזב ברג אישה ושמונה ילדים. אבל לרעייתו השנייה אין בעיה עם העובדה המטרידה הזו. "נכון הוא רב ומנהיג רוחני", היא אומרת בשלווה. "אבל גם על פי ההלכה, גבר לא חייב להיות גרוש כשהוא יוצא עם מישהי אחרת. רק האישה".

איזה מזל שההלכה מפלה נשים לרעה. אל דאגה: גם לזה יש הסבר אנרגטי מלומד.

ורק עוד קצת על הרבנית: לפני כשבועיים ראיתי כתבה ב"חדשות 10" עליה. כאשר שאל הכתב את קרן ברג מה היא מייעצת למדונה תלמידתה שנראית לאחרונה קצת רע, אמרה זו מיד שמדונה צריכה לזכור שתמיד כשנסגרת דלת נפתח חלון. אז נכון: זה אותו המשפט בו השתמשה שרי אריסון כבר לפני כעשור כדי לתרץ את פיטורי 900 עובדי הבנק שלה. ונכון: זה משפט אידיוטי וקלישאה איומה. אבל דעו לכם שהקיץ הצלחתי סוף סוף לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בפסוק הזה – או שמא את משמעותו האנרגטית – כי אכן נכון שעם קצת קארמה טובה כשנסגרת דלת נפתח חלון, אבל אם אתה ממש מקובל אתה יודע גם שכשנסגר חלון נפתח מזגן.

2. פרופ' חביבה פדיה היא אדם מאוד מעניין. חוקרת מיסטיקה יהודית, נצר למשפחת מקובלים בעצמה, משוררת, מסאית, ועוד כל מני דברים (ראו התיאור שלה בבלוגה). לאחרונה, אם כן, גיליתי את הבלוג שלה ונרשמתי מיד לרשימת התפוצה.

3. מלחמות האורתודוקסים: נערי גבעות פנאטים תוקפים את זמביש, שר המתנחלים; חרדים מבטלים את הרצאתו של הרב יובל שרלו בכנס בבית חולים בבני-ברק; וסרוגי-כיפות משבשים את נאומו של הרב שרמן, מפוסלי הגיורים של הרב דרוקמן, ובתגובה ב"יתד נאמן" מתייחסים לדרוקמן ללא התואר "רב". אמנם ט' באב רק עבר, אבל לדעתי בכל שנאת החינם הזאת גם יש נקודה חיובית: עם משטמה פנימית שכזאת בין האורתודוקסים לבין עצמם הולך וקשה לשמור על האשלייה שיש הלכה אחת ויהדות אחת.

4. ובשולי המהלומות ההדדיות, ד"ר אמנון שפירא מתנגד שיכתירו את הרב מרדכי אליהו כרבה של הציונות הדתית, ובאותה הזדמנות מזכיר את הפארסה המבזה שבמבוכתה היינו שרויים כולנו, כאשר כבוד הרב חשב בטעות כי הוא ניחן ברוח נבואית וקבע לפני ההתנתקות ש"היה לא תהיה. פתאום יבוא הנביא. יהיו נסים גלויים. לא תהיה התנתקות". וזה מזכיר לי שגם לרב הקודם "של הציונות הדתית" היתה פליטה מוקדמת פסאודו-נבואית שכזו: כמה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר הגבול הושב לקודמו וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרב צבי יהודה קוק באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ושאין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר" (כתבתי על זה כאן). טוב, אז או שהאידאה מבוששת להתברר, או שצדקו חכמינו בדבריהם בנוגע לבידי מי בדיוק נמסרה נבואה לאחר שחרב בית המקדש.

5. זוכרים שדיווחתי על כנס "קבלה והתחדשות רוחנית בת-זממנו" שהתקיים באונ' בן-גוריון? ובכן, עכשיו תוכלו לוודא שלא כתבתי דברים שלא אמרו: כל הכנס ניתן לשמיעה כאן.

6. וזוכרים שכתבתי על השידורים האינטרנטיים פורצי הדרך (הרוחנית) של אופרה וינפרי ואקהרט טולה, שעוררו עליה את זעמם של הנוצרים האדוקים? ובכן, שחר שילוח מאתר מעריב מביאה פולו-אפ מצויין על מלחמת הנוצרים ב"מכשפת הניו-אייג'", שכולל גם סרטון שהם מפיצים כנגדה (ונצפה יותר מ- 7.5 מיליון פעם), ומראה אותה אומרת (תחזיקו חזק, זה נורא:) שישו אינו הדרך היחידה לגאולה!

7. אובמה-מאניה: לאמה סוריה דאס ממליץ לאובמה להפוך לבודהיסט-טיבטי ב"קולבר ריפורט":

ויותר חשוב ומעניין: מקיין מפרסם תשדיר ובו אובמה מוצג כמשיח:

התשדיר הזה כנראה יותר מתוחכם ממה שהוא נראה. אובמה כאן לכאורה לובש דמות משיח, אבל לעיניים הנכונות הוא מוצג כאנטיכריסט. כזכור, כל מני אוונגליסטים מלחשים שאובמה בעצם הוא האנטיכריסט, שכן כמוהו הוא כריזמטי, סוחף את ההמונים ומבטיח שלום ואחדות (הממזר!). על פי קבוצת אליסון, עמותה שקשורה לקמפיין של הדמוקרטים, הסרטון הזה רצוף רמזים מתוחכמים שאובמה הוא האנטיכריסט, רמזים שיובנו רק למי שמצוי בשיח האוונגליסטי, ובעיקר לקוראי סדרת הספרים הסופר-פופולרית (70 מיליון עותקים) בחוגים אלה, Left Behind. ברשימת הבלוג הבאה, של אחד מעורכי האתר Beliefnet, תוכלו למצוא את ריכוז הטיעונים של העמותה, שמראים קשר ברור בין איך שאובמה מיוצג לאיך שהאנטיכריסט מיוצג בסדרת הספרים.

אז מה בעצם קורה כאן? התשדיר נגמר בשאלה:"Barack Obama may be The One, but is he ready to lead???" – שאלה שהיא פשוט דבילית או חסרת משמעות למי שלא מבין מה מתכוונים במילים "האחד", שהרי אם אובמה הוא אכן המשיח, ודאי שהוא מוכן להנהגה! אבל לצופים שקולטים את הרמזים העניין ברור, והשאלה היא רטורית לחלוטין: אובמה הוא האנטיכריסט, והוא ינהיג את העולם לאבדון. הבלוגר הזה מציין שרוב הציבור אמנם לא יבין את המסר, אבל התשדיר יפעל כמשרוקית כלבים עבור נוצרים אוונגליסטים רבים, שישמעו את זעקת האזהרה היטב, וימהרו להצביע מקיין (אף שהם לא אוהבים אותו), ולו רק כדי שהאנטיכריסט לא ישלוט.

8. אלן וואטס הוא אחד הפילוסופים/מורים-רוחניים שהשפיעו עלי הכי הרבה. קטע מספר שלו תורגם באתר מעריב. ואם כבר וואטס, אז כאן מתחילה סדרה של כמה סרטונים שבהם הוא מדבר יפה מאוד על המצב האנושי.

9. חולצות T יפות עם שלל מסרים בודהיסטים חיוביים לרכישה כאן. על פי האתר "סכום נכבד מהרווחים של כל חולצה שתירכשו ייתרם לתמיכה בהתהוותו של מרכז מדיטציה חדש בארץ"! הנה דוגמא:

1. מוסף הארץ ממשיך להיות שופר נאה לתרבות הניו-אייג', וכניו-אייג'יסט אני כמובן בעד. הפעם הוא שולח את עפרי שובל לראיין את אלי רייפמן, בעל חברת היי-טק שכמו שהיו אומרים פעם, dabbles in the Arts, כלומר למד לבדו קבלה (קרא יותר מ- 2000 טקסטים על פי עדותו), וכיום מרצה את תורתו מול אולמות מלאים. אז כידוע, הקבלה היום היא מה שהיוגה היתה בעבר, כלומר זו האופנה הרוחנית השלטת, ונראה שמספיק לרקום את המותג "קבלה" על שרבולי גלימתך כדי שתהפוך לגורו המונים. השאלה היא כמובן מה מסתתר מאחורי אותו מותג, ואצל רייפמן נראה שהתשובה יחסית פשוטה: מדובר בגוד אולד ויפאסנה. ראו את הלקט הבא של ציטוטים מתוך הכתבה, בהם רייפמן מתייחס לשיטתו:

א. רייפמן: "חייבים צמידים. זו מתנה אישית ממני אליכם. הצמיד מתזכר אתכם להתמקד בנשימות. זה מה שמביא אתכם להווה. ככה, לא ישלוט בכם הסיטרא אחרא".

ב. אשה מהשורות הראשונות שואלת את רייפמן אם לאכול הרבה זה רע? אנחות וצקצוקי לשון נשמעים מסביב. זה הרי חומר למתחילים. איפה היא היתה כשרייפמן לימד מה זה רע? רייפמן משיב: "לא. לאכול זה לא רע. הרע הוא הכניעה ליצר. אני שמן מודע. אני בדיאטה קבלית של התנגדות וצמצום. אנחנו צריכים לזהות מתי היצר משתלט עלינו. הרעב תוקף ואנחנו יורדים על המקרר גיאוגרפית, עד שהסיטרא אחרא נרגע. תתבונני, אחותי. תתבונני באוכל ובתחושה של הרעב. קחי ביס, ותתבונני. עוד ביס.

ג. הקהל מרותק. השיעור קולח, מהנה. סטנד-אפ משובח עם ערך מוסף. עכשיו עוברים למדיטציה. רייפמן מסביר כיצד עושים זאת נכון ומבקש להתרכז בכפות הרגליים, ברכיים, ידיים, פנים.

ד. בהרצאות שלך, אתה מלמד כיצד לא לתת לאגו להשתלט לנו על החיים, אבל מעיד על עצמך שיש לך אגו בגודל פלנטה.

ה. רייפמן ישן שלוש שעות בלילה, אבל לא רק שהוא אינו עייף, הוא גם אף פעם לא חולה. הוא מייחס את זה למשמעת אימונים ולמדיטציה, שהוא עושה פעמיים ביום. "אני מגיע בחמש בבוקר למשרד, עושה מדיטציה לבד בחדר, ומי שרוצה, מצטרף. החדרים פה שקופים. כשאני יושב ועושה מדיטציה, אנשים רואים. לפעמים פשוט באים ומצטרפים. יושבים מולי על הכורסה, עוצמים עיניים, מתרכזים.

ו. פעם, הייתי במצב של שידור כל הזמן, בכיבוש, עצבים, אגרסיות. זה נכון גם במשא ומתן. כשהיה אדם צועק מולי, הייתי נכנס בו בחזרה בכל הכוח. היום, אני יודע שמי שצועק נמצא במצוקה. אני מקשיב יותר היום. זה חלק מהשינוי הקבלי. אם פעם לא הייתי מפטר אדם, כי הייתי מאוד רגשני ולא היה לי נעים, היום אני מבין את ההשלכות המקצועיות של זה".

ז. הוא נוסע לעבודה על אופנוע כבד, לפעמים מגוון בטויוטה היבריד. "אומרים שאם אתה נפגע מאופנוע, הפגיעה היא תמיד קשה, גם ב-15 קמ"ש, אלא שמה שהורג הוא לא המהירות – ושימי לב לקשר הקבלי – אלא חוסר המודעות. ברכב יש לך תחושה כוזבת של מיגון. אתה מרשה לעצמך לסמס, לחטט בתיק איפור, לשחק במוסיקה. אם אתה במודעות מלאה, שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות, אין מצב שאתה לא רואה את האחר. ברמת רוחניות גבוהה, הפירוד נעלם, אנחנו אחד, ואני חש בזה".

אז מה היה לנו כאן? ציטוט א' מדבר על מודעות להווה – טכניקה בודהיסטית בסיסית. ב-ב' אנחנו מצווים להרפות, שוב על ידי מודעות, מכל הצמדות או תשוקה – אלף-בית של בודהיזם. ג' מתאר התבוננות וסריקה של הגוף – ממש קורס ויפאסנה של גואנקה. ב-ד' אנחנו שומעים על האגו, שלא טוב שהוא גדול – אין צורך להכביר מילים. ב-ה' מסופר לנו על מדיטציה. אלא אם רייפמן מתבונן בצרופי אותיות, זה נשמע לי די בודהיסטי. ו' מספר לנו שהוא השתנה לטובה כאדם והפך ליותר רגיש. מעולם לא קראתי בטקסט קבלי שזאת מטרת הקבלה. לעומת זאת, בבודהיזם…  ב-ז' שוב מודגשת המודעות, " שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות". יפה, אבל בל נשכח מי אמר את זה קודם. ואולי כדאי גם לתת קרדיט: אני מוכן להתערב שרייפמן עשה לפחות קורס ויפאסנה אחד, ושל גואנקה.

אגב, כמובן שהטרמינולוגיה קבלית: "סטרא אחרא" וכו' – בכל זאת, צריך לחבר את הקהל למקורות, אבל המהות היא תורתו של הבודהה. למעשה הייתי שמח (באמת) אם מישהו יכול להראות לי טקסט קבלי אחד שמתאר את הדברים הללו. אולי יש טקסטים חסידיים שמתקרבים לזה, זה כן. בכל אופן, מדובר כנראה במגמה כללית בעולם קבלת-הפופ, שכן כבר לפני שנה כתבתי על הנטייה לבודהיזציה בקבלה – וכתבתי שאני ממש בעד. כי בסופו של דבר מה זה חשוב: תקראו לזה קבלה, ווּדוּ, וויקה, טקסים רוזנקרוצים, פולחן בעל פעור – העיקר שתעשו את זה. התורה של הבודהה עובדת, וטוב שמעיינותיו נפוצים החוצה. אם רייפמן מלמד אנשים, ובהצלחה, מודעות להווה, אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

2. היא אומרת שפשוט למדה להתשמש באינטואיציה, אבל מעריציה משוכנעים שהיא psychic. כך או כך, חברות גדולות בארה"ב מוכנות לשלם לה 10,000$ לחודש עבור יעוץ בכיווני השקעה ולימוד הצוות שלהם כיצד לפתח את האינטואיציה שלו. היא גם מוכנה לייעץ באופן פרטי (למשל לג'ניפר אניסטון ולדמי מור – אם כי חשבתי שהאחרונה בקטע הקבלי – או שגם זה נחשב קבלה?). לורה דיי היא כדור הבדולח של המאה העשרים ואחת. כתבה של ניוזוויק.

3. קת'רין וויקר, עיתונאים לשעבר מה"דאלס מורנינג ניוז", מדברת בפודקאסט הזה על הגודל הקטן הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב של הקהילה האוונגליסטית בארה"ב, ועל הפיצולים הרבים שבתוכה. היא כתבה על זה ספר: The Fall of the Evangelical Nation (ותודה לאחי, אורן).

4. הרבה לפני אליאור חן: זוכרים את הרב מרדכי גפני, עד לפני שלוש שנים כוכב עולה בשמי ההתעוררות הרוחנית היהודית הניו-אייג'ית בארץ? אז ודאי זכור לכם שהוא ברח לארה"ב אחרי שנודע לו שקבוצת תלמידות לו הגישו נגדו תלונה במשטרה על ניצול מיני (הנה כל הסיפור באנרג'י). טוב, אז עכשיו יש לו אתר חדש, בו הוא טוען שעבר תהליך של "ריפוי", ושבכל מקרה כל יחסי המין היו בהסכמה מלאה וללא שקרים מצידו. אני לא ממש מאמין לו, ואני מבסס את חוסר האמונה שלי על היכרות עם אנשים שהיו שם.

5. ראיון קצר עם רוברט ת'וּרמן, חוקר בודהיזם ואבא של אוּמה.

6. אם אני יותר ויותר מסכים בזמן האחרון עם יוסי גורביץ בהתקפותיו על הדת, זה יכול להיות א) בגלל שאני נעשה יותר ויותר דפוק ב) האורתודוקסיה היהודית נעשית יותר ויותר דפוקה ג) גורביץ נעשה יותר ויותר שפוי. נראה לי שכל התשובות נכונות. הנה פוסט טוב שלו אחרי הבזיון המיזוגני של טקס גשר המיתרים בירושלים.

7. מאמר של נחי אלון שפורסם ב"ארץ אחרת" עלה בוואי-נט, על הנכונות שלנו להיכנע לדמויות סמכותיות, יענו מני גורו. בתחילה הוא מביא ציטוטים מספר שנכתב על ידי תלמיד לשעבר של אנדרו כהן, שמתאר את הדינמיקה הפנימית בקבוצה שלו באותה תקופה.

8. הרצאת וידאו של האנתרופולוג ווייד דיויס על אמונות ודתות שונות מרחבי העולם. קצת תזזיתית ומתלהבת מדי, אבל מעניינת.

9. אתמול פורסם ב"ניו-יורק טיימס" על לוח אבן עתיק שמתברר שנושא עליו כתובת מהמאה הראשונה לפני הספירה, שיכולה לזעזע את עולם המחקר על הנצרות (ואולי גם כמה נוצרים). על הלוח מתוארת שיחה בין המלאך גבריאל למשיח, בה מורה המלאך לאדם שהוא ימות, ויקום לתחייה אחרי שלושה ימים. כלומר: הרעיון הזה כנראה היה רעיון יהודי עוד לפני שהנוצרים הראשונים (שממילא היו יהודים כמובן) אימצו אותו. כלומר זו לא תיאולוגיה נוצרית מקורית, ומסתבר שגם בקרב היהודים היו שחשבו שמשיח אינו רק מלך פוליטי מבית דוד.

המאמר מצטט את דניאל בויארין, חוקר תלמוד מבריק מארה"ב, שמחזק את טענתו שכדי להבין את הנצרות צריך להבין את היהדות, וגם את ישראל קנוהל, מחוקרי המקרא הגדולים בעולם, שהגילוי מתאים למה שטען בספר משנת 2000, והוא שהיה רעיון של משיח שסובל ומת וקם לתחיה ביהדות לפני חייו של ישו. קנוהל טוען שהמשיח שמוזכר בלוח הוא כנראה אחד שמעון, שעל פי יוספון נרצח על ידי מפקד צבא רומי. מה שאותי מאוד מעניין הוא מה שקנוהל אומר בסוף, והוא שאם כל זה נכון, אין בעיה להניח שישו הלך בצורה מודעת, ורצונית, אל עינוייו ומותו (וכך תמיד הרגשתי) – שכן הוא הכיר את סיפור המשיח שמת, וחשב שכך הוא יגשים את הגורל שחייב להיות מנת חלקו.

10. "ל.ס.ד. היה אחד משני או שלושת הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיי", אומר סטיב ג'ובס, בסוף מאמר לזכרו של אלברט הופמן. המאמר הופיע כבר לפני חודשיים, אבל הוא מעניין, בעיקר בהדגשו את הפוטנציאל הרוחני שראה הופמן בסם שפיתח: הוא חשב שניתן בעזרתו לשוב ולתפוס את "הזוהר והיופי שבטבע, שמדבר הישר אל הלב". הכותב, אדוארד רותסטין, שהסם לא זר לו, מבחין יפה שבכל זאת יש הבדל בין חוויה שכזו לבין ראיית התלות ההדדית שבין כל הדברים שהמדיטציה הבודהיסטית אמורה להביא אותנו אליה.

11. John F. Haught, חוקר ותיאולוג נוצרי, כותב בצורה נאה על האתאיסטים החדשים (דוקינס, דנט, הריס, היצ'ינס). לבד מכמה טיעונים חלשים (כולל זה הידוע שגם רציונליות היא אמונה, ושיש צורך באמונה כדי לקבל את המתודה המדעית. קשקוש.) הוא מצליח לעניין כאשר משווה אותם ל"אתאיסטים קלאסיים" כמו ניטשה, קאמי וסארטר. בניגוד אל החדשים, שחושבים שאם רק נפסיק להאמין באלוהים הכל יהיה פשוט סבביבבי, הדגישו ה"קלאסיים" שללא אלוהים כעוגן מוסרי וקיומי חיי אנוש יהפכו לקשים מנשוא. "אתאיזם", הוא מצטט את סארטר, "הינו עניין אכזרי וארוך-טווח". שלושתם חשבו שמרבית בני האדם יהיו חלשים מדי כדי לקבל את מות האלוהים כעובדה. הנה ציטוט מפיו:

לבד מחוסר הסובלנות שלו לחוסר-סובלנות והמנה הנכבדת של דרוויניזם שעליה מבוססים רוב הכרזותיו, האתאיזם ה'רך' [כלומר החדש – ת.פ.] כמעט שאינו נבדל מהומניזם חילוני ישן שהאתאיסטים ה'קשים' ביקרו משום חלביותו. האתאיסטים ה'רכים' מניחים שניתן, בעזרת הדרוויניזם, להרפות מאלוהים כמו מסנטה-קלאוס, בלי שנצטרך להיות עדים להתמוטטות החברה המערבית כולה – ובכלל זה כל השקפותינו על מה הוא רציונלי ומה הוא מוסרי.

12. ובהמשך למתקפה מהצד הנוצרי, הספר של האפיפיור על (כלומר נגד) תורת האבולוציה יצא באנגלית. בספר בנדיקטוס XIV טוען שהמדע צר מדי כדי להסביר את העולם, והוא מנסה לבסס את טיעונו בצורה פילוסופית ותיאולוגית, ולא על בסיס אמונה פשוטה או מציאת חורים בתיאוריה הדרוויניסטית.

לפני מספר ימים פורסם שהכנסייה האנגליקנית (כלומר זו שראשה הוא רוואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי, אנגליה, ומונה 77 מיליון איש) עוברת מעין-פיצול: מאות כמרים החליטו להקים תת-כנסייה שתשמור על ערכים שמרניים ותנתק קשר עם החלק היותר ליברלי. למעשה תהיה להם מועצת ארכיבישופים משלהם, גם עקרונות תיאולוגים משלהם, כל זאת משום שהם רואים חובה להילחם ב"בשורה שקרית שמערערת את סמכות האל", שכן הם קובעים בפירוש ש"הידרדרות רוחנית המתרחשת ברוב המדינות המפותחות כלכלית בעולם".

על מה עלתה צעקתם של האנגליקנים השמרנים השמיימה? על כך שהכנסייה האפיסקופלית, שהיא החלק האמריקאי של הכנסייה האנגליקנית, מינתה לכמורה ב-2003 את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר. רוואן וויליאמס, למרות שהוא כנראה לא מת על זה, לא עשה סימנים שזה סוף העולם, וכעת באה תגובת השמרנים. אה כן: הם גם מעוצבנים מזה שהאפיסקופלים האמריקאים חושבים שישו הוא דרך אלוהים. כלומר שהם לא מתעקשים שהוא "הדרך היחידה, האמת והחיים". רוב השמרנים, חשוב לדעת, באים מאוגנדה, ניגריה, קניה, רואנדה, טנזניה וארגנטינה.

מה שניכר כאן הוא קרע ברור בין אנשי דת שחיים במדינות מפותחות, לבין אלה שחיים במדינות מתפתחות. האחרונים נוטים לשמרנות ופונדמנטליזם. הראשונים לחדשנות, פלורליזם, ליברליזם – כן כן, ממש לשמאלנות, רחמנא ליצלן. ומה שיפה הוא שהקרע הזה מתאים בול לתוצאות סקר הדתות העצום שתוצאותיו פורסמו לפני כשבועיים בארה"ב. כי מה שמראה הסקר הזה, שהקיף 35,000 (!!!) איש, הוא שהאמריקאים, עד כמה שהם מאמינים (והם ברוך השם מאמינים), הם מאוד פלורליסטים באמונתם. שימו לב לטבלה הבאה:

מבין כל הנשאלים, 70% חושבים ש"דתות רבות יכולות להוביל לחיי נצח", ו- 68% מאמינים ש"יש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את תורתה של הדת שלי"! כלומר מדובר באנשים מאמינים, שמוכנים להכיר בכך שגם אם אמונתם היא אמת, יש עוד אמונות שגם הן אמת, ולא רק דרך הדת שלהם מגיעים לגן-עדן (מה שזה לא אומר)! והם גם מכירים בכך שיש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את כתבי הקודש שלהם! וצריך להבין שעבור נוצרים מדובר בלא פחות מאשר ניתוץ וריצוץ של אחת הדוגמות הבסיסיות ביותר: שרק דרך ישו מגיעים לאלוהים.

מעניין גם לראות מי מוביל במדד הפלורליזם: בשאלה על דתות רבות המובילות אל הנצח נמצאים במקום הראשון ההינדים, יברך אותם שיווה וישמרם; במקום השני הבודהיסטים, מי ייתן וישוחררו מכל סבל במהרה; בשלישי הפרוטסטנטים "הרגילים" (כלומר לא האוונגליסטים וכו'), ובמקום הרביעי היהודים האמריקאים. בשאלה על פירוש כתבי הקודש מובילים הבודהיסטים, שברור להם שהפרשנות היא תמיד בעיני המתבונן, ובמקום השני, לפני ההינדים והפרוטסטנטים, היהודים! מסורת של פרשנות ופולמוס או לא? אפשר להיות גאים.

ומי בתחתית הטבלה? הקנאים ביותר, הפונדמנטליסטים החשוכים ביותר, אלא שחושבים שרק אצלם האמת ושיש רק דרך אמיתית אחת לפרש את כתבי הקודש הם הפלג הנוצרי-אפוקליפטי "עדי י-ה-ו-ה", וקצת אחריהם המורמונים. כלומר הפלגים הקקיוניים, ההזויים, הסגורים ובעלי האמונות המופרכות (שלא לומר מטופשות) ביותר. רק אצלם (ובטח גם אצל הסיינטולוגים, כתות קבלת-הפופ וכו') רוב הנשאלים חושבים שהדתות שלהם בלבד, ופרשנות אחת בלבד, מובילות אל האמת. לתשומת לבם של היהודים מבינינו שחושבים, כמוהם, שכל האמת אצלם.

במאמר שפורסם בגליון האחרון של "תכלת", כותב פיטר ברגר, סוציולוג מפורסם, שהמודרנה, בניגוד לציפיות, לא הובילה לחילון. היא הובילה לריבוי. כלומר לכך שדתות חייבות להתמודד עם דתות אחרות שנמצאות ממש לידן, ולא רק מעבר לגבול אצל "עובדי האלילים" או "הברברים". לא: השכנים שלי הם מוסלמים, או יהודים, או הינדים, או חילונים, ואני יודע מהיכרות איתם שהם דווקא אנשים נחמדים מאוד. אני לא יכול לעשות להם דמוניזציה, ואני לא יכול להאמין שהם מקוללים לנצח ושלבטח יירשו גיהנום. אני חייב להאמין (אם אני מאמין באל טוב ורחום), שיהיה להם טוב אחרי מותם, בדיוק כמו לי. כך שאם אני מודע לעצמי בצורה מינימלית מה שיוצא מזה הוא פלורליזם, ומותו של השובניזם הדתי.

ולחדשות בהרחבה:

10% מהיהודים חושבים שהתנ"ך הוא דבר האל, נכון מילולית כולו (היינו, כולל הנחש המדבר בגן-עדן, מגדל בבל, אשת לוט ההופכת לנציב מלח ושמש בגבעון דום). 27% מאמינים שהתנ"ך הוא דבר האל, אבל שהאל הטוב לא התכוון שנבין כל פסוק בצורה מילולית. 53% חושבים שהתנ"ך בכלל נכתב על ידי בני אדם. והנה נקודה חלשה בסקר: אני עצמי חושב שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם, אבל גם שהוא דבר האל. מה, מישהו צריך לכתוב את דבר האל, לא? כלומר השאלות כאן מפספסות דקויות תיאולוגיות, וכנראה שאי אפשר להימנע מכך בסקר בגודל כזה (או בכל גודל).

אתאיסטים יראי שמיים

עוד תוצאות מעניינות – שימו לב לאמונה הכללית באלוהים:

92% (!) מהאמריקאים מאמינים באלוהים. 60% באל פרסונלי (שבורא, מצווה, כועס וגואל), 25% ב"כוח", יענו "אנרגיה" מיטיבה כלשהי. בראש המאמינים צועדים המורמונים, עם מאת אחוזי אמונה (!), צמודים אליהם האוונגליסטים עם 99%, ושתי קבוצות אלה גם מאמינות הכי הרבה באותו אל פרסונלי. זה לא מפתיע: זאת לרוב (מדגיש: לרוב) אמונה בסיסית יותר הנשענת יותר על דוֹגמה שמקבלים ופחות על תחושה שחווים. דוֹגמה יכולה להיות משותפת יותר בקלות מאשר חוויה.

ישנם עוד כמה דברים מעניינים בטבלה הזו: זה שהבודהיסטים וההינדים מאמינים ב"כוח" מופשט יותר מבאל פרסונלי זה לא מפתיע, אבל היהודים האמריקאים, ש- 83% מהם מאמינים באלוהים, מאמינים הרבה יותר, כפליים, באותו "כוח" מאשר באל שמופיע להם במקרא, באותו "אבינו מלכנו" שאליו הם אמורים להתפלל כל יום! זהו ממצא מאוד מעניין לדעתי, שיכול לשקף, מחד, מגמות של חילון ו/או רציונליזם, ומאידך דווקא מגמות של ספיריטואליזציה, יענו רוחְניות, בקרב היהודים בארה"ב.

ושימו לב לאתאיסטים: 21 אחוזים מהם מאמינים באלוהים! הלו? טוב, אז ברור ש-21 אחוזים מהם גם לא מבינים את משמעות המילה "אתאיזם", אבל כנראה שזה מצביע על כך, כפי שכתב יפה סטיבן וולדמן עורך האתר Beliefnet, ש"אתאיזם הפך להיות הצהרה תרבותית יותר מאשר עמדה תיאולוגית". חלק מה'אתאיסטים' בעצם אומרים: אנחנו לא רוצים להיות חלק מהדתות הממוסדות – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים באלוהים.

וכמה פריטי טרוויה

63% מהנשים אומרות שהדת חשובה להן מאוד. רק 49% מהגברים אומרים כך. זה הבדל לא קטן, וזאת תופעה ידועה עוד משחר ההיסטוריה: נשים תמיד יותר בעניין. כמעט בכל זמן, כמעט בכל דת.

74% מהאמריקאים מאמינים בקיומו של גן-עדן. רק 59% מאמינים בקיומו של גיהנום. רחמנים בני רחמנים (או שמע הבינו שאל טוב לא מסתדר עם מימד של רוע מוחלט.)

ולעניין בו פתחנו: 50% מהאמריקאים חושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. 40% חושבים שלא. זה הממוצע. הבודהיסטים הכי סובלניים כלפי הקהילה (82%), ומי מיד אחריהם? היהודים, עם 79% שחושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. מי הכי פחות סובלני? המוסלמים, המורמונים, עדי י-ה-ו-ה והאוונגליסטים. מעל 60% מהם חושבים שאסור לקבל הומוסקסואליות בחברה. איזו חברייה עליזה (לתשומת לב כל מני יהודים שגם חושבים כך). על כך (ועוד) כאן.

לסיום, הנה טבלת החלוקה הדתית בארה"ב:

רק 1.7 אחוז יהודים. כמו המורמונים. וכמה רעש הם עושים.

ומתוך כלל היהודים:

כ- 40% רפורמים, קצת פחות מ- 30% קונסרבטיבים, וכ- 16% אורתודוקסים (הערכתי נכון?). עוד כל מני חיתוכים של יהודים ועמדותיהם בדף הזה (הבעיה היא שזה נפתח בלי אפשרות לגלול למטה, אז צריך להעתיק את הכתובת, ולפתוח את זה בדפדפן כאילו זה אתר). והנה סיכום קצר של התוצאות באתר הסקר. וזהו – בסך הכל לדעתי ממצאים די מעודדים, גוד בלס אמריקה.

[מסתבר שמתארגן קורס "ויפאסנה יהודית"! על פי רשימת מארגנים נראה שהוא נוטה קצת יותר לצד היהודי מאשר לזה הבודהיסטי, אבל אין ספק שהיוזמה ברוכה, ובמקום. בעניין הלייטמנים, העניינים מעט מסתבכים, פרטים בקרוב (בינתיים נאמר שעורכי הדין שלהם מדברים עם עו"ד שלי), אבל מאמרים, אולי, רק עוד כשבועיים.]