1)

מייק מאיירס משחק גורו ניו-אייג'י מגוחך – לדעתי מדובר בהכלאה בין המהארישי מהש יוגי, שהוא מזכיר אותו במראהו ואהבתו לסלבס (יש לו כמובן תמונה "עם הביטלס", ראו באתר), ודיפאק צ'ופרה, עם בליל המילים הגבוהות וחסרות המשמעות ועם ה"חוקים לחיים" שהוא ממציא. הנה האתר. הסרט יוצא בעשרים ביוני. איי אם סו טוטלי דר.

2) מדונה אומרת שהיא עוזרת לה להסתדר בעולם, פרופ' משה אידל חושב שזו וולגריזציה של המסורת המקורית, ואחד החסידים בכלל מבקש להפסיק עם ה"סטיגמה" ההיא שאומרת שכל העניין קשור איכשהו ליהדות: כתבת מגזין של הטיים על הקבאלה (היינו, "המרכז לקבלה" של פיליפ ברג), אחרי מחקר של שנתיים, מאת דפנה מרקין (האמת? לא מחדשת). גם ג'יי מייכלסון, מקובל (ועורך) אמריקאי צעיר ומבטיח, נותן את שני הגרוש שלו. (ובקרוב, ב"ה, תגובה ציונית הולמת פרי עטי.)

3) "אז איך מחזירים את אלמנט ה'קוּל' לכמורה?" שואלים בכנסייה הקתולית, אחרי שהשנה נרשמו רק 22 איש למסלול הכמורה בארכידוקסות ניו-יורק (פעם היו נרשמים מאות – וראו התרשימים השונים כאן).

4) אליוט ספרלינג, מומחה לטיבט מאוניברסיטת אינדיאנה, עושה סדר בתוך בליל הגרסאות השונות והסותרות להיסטוריה הטיבטית, ונותן את גרסתו, האמורה להיות אובייקטיבית, לגבי הסכסוך הסינו-טיבטי. בקצרה: הוא מודה שהיו תקופות ארוכות שטיבט היתה מדינת חסות של כוחות מונגולים ומנצ'ורים (כפי שהסינים טוענים והטיבטים מכחישים), אבל מדגיש שזה לא היה המצב בארבעים השנים שלפני כיבוש טיבט על ידי סין (כפי שהטיבטים טוענים והסינים מכחישים). כלומר הכיבוש הסיני אינו "חוקי" (וודאי שלא הרס התרבות הטיבטית).

ואפרופו טיבט, פנקז' מישרה, שכתב פעם ספר נחמד על הבודהיזם, מסכם עבור הניו-יורקר ספר אחר, חדש, על הדלאי לאמה ומביא זוויות מעניינות על חייו של המנהיג הטיבטי. במיוחד שמחתי לשמוע שהוא הולך כל יום לישון בשמונה וחצי. גם אני לא טיפוס של לילה. 

5) Jason Beghe, כוכב הוליוודי אמריקאי, נטש את הסיינטולוגיה אחרי 14 שנה בפנים (ודרגה מכובדת של OT5). והוא פותח את הפה. חיי זינו איך הוא פותח את הפה:

אגב, כבר אי אפשר להגיע אל הסרטון הזה ישירות ביו-טיוב, כי הסיינטולוגים איימו בתביעה או משהו. אבל לעשות לו אמבד עדיין אפשר, לפחות כרגע. הנה הרחבה כתובה של דבריו, שבהם בין היתר הציטוט המסכם הבא:

(Scientology is) the world’s largest organization of unqualified persons engaged in the practice of dangerous techniques which masquerade as mental therapy.

ולמי שרוצה את הזוית הישראלית, אני שוב מזכיר גם את כתבתו של נעם עמית על הסיינטולוגיה באולפן שישי לפני שבועיים. 

6) הרשימה הזאת היא מסוף 2005, אבל אני קראתי אותה בהנאה רבה. המחבר (בלוגיסט מוכשר שמקיים כמה בלוגים פרובוקטיבים במקביל – ראו לינקים שם) יוצא נגד מסע שיכתוב ההיסטוריה של חלקים מחסידות חב"ד, שמנסים לקומם מצגת שווא ולטעון שהרבי מליובאוויטש מעולם לא אמר שהוא המשיח, או עודד את חסידיו לחשוב כך. זה כמובן שקר גס, כפי שגם אני שמעתי מעדות ממקור ראשון (ידיד שלי היה בבורקלין, אצל הרבי, באותן שנים מטורללות). מה שמעניין הוא שהכותב הוא חסיד חב"ד שלא איבד שמץ ממאהבה שלו ומההערכה שלו לרבי, שכנראה על אף הכל היה באמת אדם מיוחד מאוד. הרשימה הזאת היא שיעור נעים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה של הדת.

7) גם זה לא מהיום. למעשה המאמר הזה פורסם ב- 1983, במגזין "Commentary", ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך שהוא ביקורת מלומדת על גנדהי עצמו. החיבור המענג לקריאה מלא הכפשות, חלקן מוגזמות, ולוקה בחוסר הבנה של הדתיות ההינדית, אבל הוא מעניין מאוד מאוד. הוא מביא שלל חד-צדדי של דוגמאות לאקצנטריות של המהאטמה, שבהחלט כדאי לדעת עליהן לפני שמנסים ללכת בדרכיו (למשל, שהוא דרש מילדיו להתנזר מחינוך מערבי וממין וכשבכורו ביקש להפוך לעורך דין (כמו גנדהי עצמו) ולהתחתן הוא ניתק עמו קשר – וההוא בתגובה התאסלם ונהיה אלכוהוליסט; או למשל שבזקנתו הוא היה נכנס למיטה עם מעריצות עירומות בנות עשרה כדי לבחון את כושר העמידה שלו בפיתוי ולצבור כוח מאגי).

למרות כל זה, יש בדרכיו של גנדהי, גם אם רחוקות מלהיות מושלמות, הרבה מאוד חוכמה, והן ודאי בעלות ערך כמופת להמונים. בסופו של דבר לי נראה שהכותב גם פשוט לא מבין את נפש האדם, ועוד פחות מכך את נפש הקדוש, שהוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרה של אברהם אבינו או הבודהה, מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, בד"כ תרתי משמע. אבל גם כמו במקרים של אברהם והבודהה ואחרים, המורשת שהשאיר אחריו היא מפוארת, ותרומתו לאנושות רבה.

וכל זה הזכיר לי את הפרודיה של אל ינקוביץ' לסרט ההמשך ל"גנדהי".

8) אהבתי מאוד את הרשימה הזאת של עידו הרטוגזון, "אין קונצנזוס לתודעה"

9) והנה מאמר חגיגי שלי לפסח שהתפרסם באנרג'י. אני חושב שהוא די מוצלח.

10) בת דודתי בת הארבע שמעה לראשונה את סיפור הבריאה ואת סיפור גן-עדן מדיסק לילדים שנרכש עבורה. אחרי שסיימה להאזין הביטה באִמהּ בפליאה ואמרה: "אבל… אלוהים בכלל לא נחמד!". נו, אז אולי זה גנטי.

1. המסמכים הסודיים של תיאולוגיית הנשמות (כל עניין ה- Operating Thetan) של הסיינטולוגיה לראשונה הודלפו במלואם! הנה קובץ pdf (זהירות: ענק!) של המסמכים. במקרה (כלומר במקרה ברור של השגחה פרטית ונס גלוי) קיפצתי ישר וגיליתי את העמוד שבו האברד, בכתב ידו, מספר את כל הקשקושים הגלקטיים על זינו קיסר הפדרציה בבין-כוכבית ומעלליו. עיברו לעמוד 236 (או פשוט הקליקו כאן) כדי להיחשף למה שהסינטולוגים מכחישים כבר זמן רב, ומה שמתגלה כאמת רק לחברי הכנסייה בדרגות הגבוהות ביותר, או לכל מי שהאמין להדלפות בע"פ עד כה.

2. מאמר מבוא קצר על הספר הניו-אייגי' הפופולרי "קורס בניסים" מאת אדם קלין אורון, שהתפרסם ב"האייל הקורא".

3. נדמה לי שלא הזכרתי את הסקר הגדול על מצב הדתות בארה"ב שהתפרסם בחודש שעבר. הנתון המעניין ביותר, עליו אני מקווה עוד לכתוב, הוא שלא פחות מ- 44% מהאמריקאים זנחו את הדת שאיתה נולדו!

4. מאמר ארוך מאת אלן וולף על מצב הדתות בעולם ותחזית לעתיד (הוא חושב שאנחנו נעים דווקא לקראת ליברליות ופלורליזם). הקליקו כאן כדי להגדיל גרף מעניין שמספר את מה שאפשר לנחש: ככל שרמת החיים עולה, רמת הדתיות יורדת. חוץ מבארה"ב כמובן.

5. אבל בארה"ב, כך מגלה מחקר חדש, רק 45% חושבים שמין לפני הנישואין הוא חטא, ו- 30% חושבים שהימורים הם חטא. לעומת זאת ניאוף וגזענות מקבלים 81% ו- 74% בהתאמה. אבל מה שבאמת מעניין הם הפרשנויות שנותנים במאמר לכך: אנשים כבר לא ממש מפחדים לחטוא, ומנגד "מבלבלים בין אושר לקדושה" – כלומר המימד הסובייקטיבי, של איך אני מרגיש, חשוב יותר מזה האובייקטיבי, של מה שאלוהים אמר שהוא רע.

6. מאמר חביב על החקירה המדעית של הדת. האקונומיסט מפרסם ממצאים שמנסים להתחקות אחר מקורותיה האבולוציונים של התופעה הדתית, או במילים אחרות: איזה יתרונות הישרדותיים נותנת לאדם הדת, שיצדיקו את בזבוז המשאבים העצום שהיא דורשת ממנו. למרות שאני כמובן חושב שהסיפור הדתי קצת יותר מורכב מעניין הישרדותי גרידה (ואלברט איינשטיין, לשם דוגמא, כבר הצביע יפה על המקור החשוב ביותר של הרגש הדתי מבחינתי), המאמר נותן כמה ממצאים מעניינים. למשל: מחקר שנערך באונ' מקמאסטר בקנדה גילה שמתוך 83 קומונות (30 דתיות, 53 חילוניות) אלה ששרדו את הזמן הארוך ביותר היו אלה הדתיות שהציבו את המגבלות הרבות ביותר על חבריהם. קומונות חילוניות לא שרדו גם אם חוקקו חוקים רבים, וזאת, משערים החוקרים, משום חוסר האמונה במקורם הטרנסאנדנטי של החוקים.

עוד מחקר שמביא המאמר מלמד על החשיבות הקהילתית של הדת: המחקר נערך בקיבוצים בישראל, ההשארה היתה ששיתוף פעולה גדול יותר יימצא בין גברים מקיבוצים דתיים, בשל המנהג היהודי להתפלל בצוותא – כלומר עצם העובדה שהם פגשו אחד את השני בסיטואציה מיוחדת אמורה היתה לעורר בהם יחס של סולידריות ואחווה. ואכן, גברים מקיבוצים דתיים נמצאו בניסויים כמשתפי הפעולה הטובים ביותר, יותר מגברים בקיבוצים חילוניים ויותר מנשים בקיבוצים חילוניים ודתיים (שאינן מתפללות יחדיו). ויש עוד כמה ממצאים מעניינים… (ותודה לאחי, אורן פרסיקו)

7. מאמר ארוך ורציני מהניו-יורק טיימס שמסביר בשפה פשוטה ורהוטה על השריעה, הגוף ההלכתי המוסלמי, ומנתח את המגמות המוסלמיות המודרניות שמבקשות לחזור ולהשליט את השריעה על המדינות המוסלמיות. הכותב, נח פלדמן (אלא מה?), פרופ' למשפט מהארוורד, מסביר שהקריאות לשלטון השריעה הן למעשה בקשות לכונן מעין חוקה מוסלמית. פלדמן עומד על תפקידה הממתן דווקא של השריעה במהלך ההיסטוריה המוסלמית, בעיקר בכל הנוגע להפרדת ראשויות שלטוניות והגבלת המנהיגים המוסלמים. מסתבר שלצד אלה, עד ללפני כמאתיים שנה, עמד תמיד גוף של חכמי שריעה שקבע את החוק המוסלמי עבור כל מצב. שלטון שרצה להיות לגיטימי בעיני המוסלמים (וכולם, מן הסתם, רצו), היה חייב להתחשב בחכמים הללו. דבר זה הבטיח שהמנהיג לא יהיה החוק העליון, אלא יהיה כפוף לחוק המוסלמי, שכולל דאגות רבות ופשוטות לחיי האזרחים. למרות שהוא מעורר בנו מחשבות על כריתת ידי גנבים וכיסוי פני נשים, למעשה, טוען פלדמן, "לאורך רוב ההיסטוריה שלו נתן החוק המוסלמי את העקרונות הליברליים וההומניים ביותר בעולם" "בשביל מוסלמים רבים כיום", ממשיך פלדמן, "החיים בחברות מושחטות, הקריאה לשריעה אינה קריאה לסקסיזם, בורות מכוונת וענישה ברוטלית, אלא לגרסה האיסלמית למה שהמערב מחשיב כעקרון היקר ביותר של צדק פוליטי: שלטון החוק."

8. כתבה של ה- cnn עם תמונות מההתנגשויות בין הטיבטים לסינים:

בקשר לזה, קיבלתי ממאיה לאוב מייל ובו דיווח מתוככי פגישות עם הדלאי לאמה בימים אלה, בהם הוא מבכה על גורלם של הטיבטים בלהאסה כיום, שנמצעים לטענתו בעוצר מוחלט, לא יכולים אפילו לעזוב את הבית מפחד מסוקים של צבא סין, חלקם רעבים ללחם וצמאים למים (!), וכולם באופן כללי מדוכאים קשות לקראת האולימפיאדה, והוא לא יודע ממש מה לעשות.

אני לא יודע למה הוא לא יוצא עם זה לתקשורת (או שמא כן ואני לא יודע?). בכ"א, גליון טיים של השבוע נתן לו כתבת שער, וגם סדרת תמונות, ואף ניתוח על המצב – בכולם טרם שזפתי עיני.

9. אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: ג'יל בולט טיילור, נוירואנטומיסטית בהכשרתה, עברה שבץ מוחי שלמעשה עורר אותה אל אותה אמת אחדותית שמסורות רוחניות רבות מדברות עליה. היא מסבירה את מה שהתרחש בשפה מדעית (אבל ברורה מאוד), מספרת על שני חצאי המוח ותפקידיהם, ומנסה לעודד את הקהל לחוות את החיים מתוך החצי הימני של המוח, שבשבילו תמיד הכל הווה והכל אחד. כאמור: אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: (ותודה לאפי פז)

הנה הלינק למקרה שהטלוויזיה מקולקלת.

10. רק השבוע הצצתי בשיעור השני של אקהרט טולה ואופרה ווינפרי, והוא יופי. טולה מסביר על האגו ועל החיות שנמצאת תחתיו, שהיא אמיתית הרבה יותר. ממש מדהים שמאות אלפי אמריקאים נחשפים לזה.

11. אחרון חביב: מגזין על מחשבה, תרבות ואמנות יהודית, שנראה ממש ממש טוב. קוראים לו "זיק".

[כפי שראיתם, ציינתי אנשים ששלחו אלי חומרים מעניינים. כך אעשה מעתה: אשמח לקבל חומרים מעניינים על דת ורוחניות (אבל באמת, רק דברים שיש בהם מינימום ערך) ושילחו גם לינק אם אתם רוצים שאתן אותו.]

לפני כשבוע יצא "הארץ" בכותרת ממוחזרת אך שפרובוקטיבית ממנה קשה למצוא: "האם משה רבנו היה על 'טריפ' במעמד הר סיני?". המדובר בתזה שמציע (שוב) פרופ' בני שנון, מרצה לפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית, על פיה בני ישראל, ומשה בראשם, ערכו ניסויים פסיכודלים בעודם במדבר סיני, וזאת עם מני צמחים שגדלים שם וידועים כמבורכים בפסיכואקטיביות. תוך יומיים הידיעה הזו תורגמה ופורסמה במעל מאה עיתונים ברחבי העולם (הנה למשל הגרדיין, פורבס, איביסי, פוקס, והנה גם רשימה של יובל הרגיל, שכתב על התיאוריה הזו בפירוט כבר מזמן), וגררה את הגל הצפוי של גינויים מצד אורתודוקסים קפוצי-ישבן ולגלוגים מצד אתאיסטים משועממים.

ויאמר משה: אני דולפין! (הרעיון מכאן)

כאמור, במרכז התיאוריה, שכמובן אי אפשר להוכיח אותה, עומד הסבר "הגיוני" לכך שבני ישראל עברו חוויה רוחנית קולקטיבית בעודם מביטים במעלה ההר שם אלוהים הכתיב למשה את התורה. מסתבר שהם פשוט היו דלוקים על מני צמחים, וליתר דיוק "השבר הלבן, חרמל בערבית, חומר הגורם להזיות שבו משתמשים הבדווים עד היום", וכן השיטה, "שמכילה אף היא חומרים הזייתיים". כל זה עלה בדעתו של פרופ' שנון אחרי שהלה התנסה במסע רוחני שהתעורר משתיית איאואסקה, אותו משקה קסמים מהאמזונס שמשמש את המקומיים לעריכת מסעות רוחניים, ושם לב שגם אצלו מופיעים תסמינים הקרובים לתיאורים המקראיים של מני התגלויות, כגון סינאסתזיה (ערבוב של חוויות חושיות, סתם דוגמא: ראיית קולות) ואיבוד תחושת הזמן. כך למשל, גם הסנה הבוער חשוד בעיני שנון כחזיון פסיכודלי.

כמה דברים מעניינים יש בסיפור הזה. ראשית, ההנחה שסיפור הר סיני הוא התרחשות היסטורית. זה כבר יפה, כי מרבית חוקרי המקרא כיום סבורים שלא היה ולא נברא. אישית, אני סבור שהיה ונברא, אם כי ודאי לא בדיוק כפי שכתוב בתורה. אני הולך בדעה זו אחרי מורי ורבי בסוגיות מקראיות, חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, שחושב שהגל הנוכחי של הכחשת כל מה שכתוב בתנ"ך ואין לו הוכחה ארכיאולוגית הוא אופנה שתחלוף, ושאין שום סיבה להניח שלמאורעות שכתובים אין בסיס היסטורי מסויים. עד כמה מסויים? או, אז כמובן שיש לבדוק בדיוק מהו הבסיס ההיסטורי, ואת זה ניסה פרופ' שנון לעשות.

דבר מעניין שני הוא ההנחה שפרופ' שנון מניח, שיש צורך בסמים כדי לחוות חוויות רוחניות ומיסטיות. זה פשוט לא נכון, ויעידו אלפי יוגים ומודטים וחסידים חיים (בהנחה שעל טקסטים אין לסמוך – מי יודע מה הכותבים בלעו לפני זה). ראבק, אני עצמי יכול להעיד: ברוך השם, נפתחו לי השמיים ואראה מראות אלוהים לא פעם ולא פעמיים, ללא כל שימוש בחומרים הלוצינוגנים. זה יכול לקרות כתוצאה ממדיטציה, או מטיול בטבע, או מרגע של תשומת לב, או סתם ככה ללא כל סיבה ניכרת. כך גם תמיד הסברתי לעצמי את עניין הסנה הבוער: פעמים רבות במצב של מודעות מוגברת המציאות זורחת לה מתוך עצמה, ונראה כאילו היא כולה מאורת או עולה באש, אם כי כמובן שאיננה כלה.

עכשיו, חוויות רוחניות קולקטיביות זה בכל זאת עניין מאוד נדיר, אבל לא מעבר למה שניתן להניח בצורה הגיונית. כל אחד שהיה במסיבה מוצלחת, או במועדון ריקודים, או במשחק כדורגל, או בטיש, יודע עד כמה המצב התודעתי של האנשים סביבך משפיע עליך. לכינוס של אנשים רבים למטרה אחת יש כוח הגדול מסכום חלקיו, ואם המטרה היא רוחנית אפשר בהחלט לצפות לחוויות מיסטיות (וראו תיאור המרגש של החוויה המיסטית הקולקטיבית של הנוצרים הראשונים, בספר מעשי השליחים, פרק 2). תנועות רוחניות רבות במהלך ההיסטוריה גילו את הטריק הזה של ההתכנסות יחדיו, ודי לציין את הקוויקרים שיושבים במעגל ושותקים בצפייה להתגלות. בהחלט ייתכן שהיה למרגלות הר סיני איזה אירוע מיוחד, אירוע שכולם התכוננו לו וציפו לו (הרי עברו לפניו כל מני טקסי הטהרות), ובהחלט ייתכן שבאורך נדיר התעוררה ברוב הנוכחים תודעה מיסטית עמוקה. לא ברור לי למה זאת לא ההנחה הבסיסית למה שקרה.

דבר מעניין שלישי, שמקשה לדעתי על תיאוריית ההיי בהר סיני, הוא התוצאות של אותו אירוע: האם עם שלם שמסטול מצמחים ימציא לעצמו חוקים שדומים לעשרת הדיברות, ויקבל אותם הר כגיגית? כאילו, שמעתי שסמים מסוכנים לחופש שלך, אבל עד כדי כך? מאידך, מי שמכיר מספיק רוחניות אותנטית יכול לומר שבשונה מחוויות אקסטטיות של מיסטיקה בוסרית, ובשונה מטריפים מגניבים שלרוב בהם מסתכמות התנסויות בסמים, הרי שחוויה רוחנית עמוקה אינה מונעת מהאדם לתפקד כפי שהוא רוצה, אלא אדרבא, אף מעודדת יצירתיות ושפע – לא טוב לך מפני שיצאת מהחיים, אלא דווקא מפני שנכנסת אליהם באמת, ואתה חי אותם טוב יותר. קשה לי להאמין שאדם בטריפ, גם אם הוא משה רבנו, יקדיש זמן לחקיקת איסורים על לוחות של אבן. קשה לי עוד יותר להניח שמיד אחר כך הוא יתאכזב מהעם, ישבור את אותם לוחות ויצליח מיד לגייס מיליציה קטנה מקרב הסטלנים איתה לטבוח בשלושת אלפים מסוממים אחרים, שעשו משהו שלא מוצא חן בעיניו. בקיצור, עם כל הערכתי למשקה האיאואסקה ולסמים אנתאוגנים (ודווקא מפני הערכתי), ועם כל הכבוד לחוויות נרקוטיות למיניהן וסוגיהן, נראה לי שאם זו היתה ראשיתה של הדת היהודית, היא היתה נראית מאוד אחרת.

כל המרבה הרי זה משובח

ובעוד היהודים דנים על סמים, הכנסייה קובעת שהם מובילים לגיהנום נצחי. אולי כבר שמעתם על זה: הכנסייה הקתולית החליטה להתחדש בתחום שבו היא הטובה ביותר – חטאים. לרשימה הקלאסית, מאז המאה השישית, של שבעת החטאים ברי-המוות (גאווה, קנאה, גרגרנות, תאווה, זעם, חמדנות ועצלות) מתווספים כעת (עדיין לא רשמית, הזכיר אותם בראיון לבטאון הואטיקן הארכיבישוף גיאנפרנקו ג'ירוטי, הסמכות של הכנסייה בכל הנוגע לענישה וסליחה) זיהום סביבתי, מניפולציה גנטית, עושר מוגזם, עידוד עוני, סחר ושימוש בסמים, ניסויים מדעיים בעיתיים והפרת זכויות בסיסיות של טבע האדם (אני מתרגם ישירות – הניסוחים שלהם). הנה הדיווח של הביביסי לעניין.

שבעה חטאים – השלימו את כל הקומבינציות (התרשים מכאן)

בראיון אצל לונדון וקירשנבאום שמעתי את ד"ר יוסי שורץ (אונ' תל אביב) מכוון את תשומת הלב לעיקר בסיפור הזה: העובדה שהכנסייה מרגישה צורך לעדכן את החטאים שאמורים להדאיג את מאמיניה מצביעה על כך שלמעשה חטאים אחרים ממה שנקבעו החל מהמאה השישית אכן מדאיגים את מאמיניה. כלומר ברור לכנסייה שאנשים דואגים פחות לרמה הפסיכולוגית האישית, ויותר לרמה הגלובלית, החברתית – הרי החטאים הקלאסיים הינם יותר תכונות והלכי-רוח מאשר מעשים, יותר כוונות מאשר פעולות.

מה שמעניין הוא שהכיוון כאן הוא בדיוק הפוך מזה הנהוג בעדות הניו-אייג'. מה הרוחניקים של ימינו מתכנסים להתבונן בפופיק של עצמם, מה אנשי העידן החדש שמים את הפסיכולוגיה (ותקראו לזה ההכרה, התודעה, המודעות, קונשסנש, וואטאבר) בראש שמחתם ואת מה שמתחולל בראש כמרכיב המכריע בכל שמחה שהיא, הרי שהכנסייה הקתולית קובעת שלא רק התודעה היא שקובעת את ההוויה, אלא גם להפך (ואולי בעיקר להפך), ושאין להתעלם מהתנאים בהם אנחנו חיים: שחשובה השמירה על איזון אקולוגי וכלכלי בעולמנו. התפתחות מעניינת, ועם כל כמה שהיא מריחה מפופוליזם, משמעותית.

666

וזה היה צריך להיות צפוי: קולות בימין הפונדמנטליסטי של אמריקה מתחילים ללחוש שברק אובמה הוא האנטי-כרייסט. זה, כידוע, אמור להופיע משום מקום, לגולת כריזמה והשפעה, להבטיח שלום ולהביא את מלחמת גוג ומגוג. אפילו צירפו לזה את הנבואה הניו-אייג'ית שבשנת 2012 יגמר העולם – בדיוק בסוף כהונתו של הנשיא האמריקאי הבא… בקיצור, סמכו על הפנאטים שלא יניחו למשחקים המיתיים שממלאים את חייהם. מצאתי גיף חביב שאביא כתגובה ציונית הולמת:

1. אתר שנראה מרשים ובו שיחות דהרמה רבות של מורים שונים מהמערב, חינם להורדה ולשמיעה.

2. שתי כתבות על האיואסקה (Ayahuasca), סם ההזיות המשמש בטקסים שמאניים ולצורך השגת תובנות רוחניות. אחת מהשבוע מה- אל-איי טיימס, ואחת קצת יותר ישנה מנשיונל גאוגרפיק.

3. מאמר מעולה מה'ניו-יורקר' על שבט שעל גדות האמזונס שמדבר בשפה שיש בה רק הווה, ואינו מוכן לקבל כל חידושים טכנולוגים ותרבותיים מאחרים, כי כל מי שלא מדבר בשפה שלו הוא "ראש עקום". השפה של השבט (ומקביל אליה, כמובן, תפיסת המציאות שלו) מאתגרים את מה שאנחנו יודעים על המוח האנושי, ובעיקר את התיאוריה הבלשנית של נועם חומסקי. שוב: מעולה.

4. הנה דיון בין דניאל דנט, הפילוסוף המפורסם וחוקר התודעה והאבולוציה – והאתאיסט המושבע, ודינש ד'סוזה, שמרן קתולי ממוצא הודי (ראבק, אין דבר יותר עצוב מהודי נוצרי), שהתקיים לפני כשלושה חודשים. דנט מציג את נלעגותה של הדת בעשר דקות הראשונות בחן רב: הוא מבקש "פשוט" ללמד את כל הילדים בבתי הספר על כל הדתות, ובכך כמובן להראות את הסתירות ביניהן, ולהעלות את עובדת היותן יצירות אנושיות. ד'סוזה לעניות דעתי מציג מופע מביך של חוסר ידע וחוסר קוהרנטיות לוגית, ומצליח להכניס לדנט רק אחרי איזה שעה של דיונים. הלינק הוא לבלוג בו הדיון מוצג, ומה שטוב שם שאם מתחילים לראות את קטעי הוידאו ביו-טיוב, הם עוקבים אחד אחרי השני, טריק שאני לא יודע איך נעשה.

5. והנה מיטצ'ל כהן, סגן העורך של מגזין דיסנט, מכניס את האתאיזם החדש לקונטקסט אינטלקטואלי ותקופתי בראיון מעניין. הנה ציטוט חביב מדבריו (אבל כנסו ללינק לחומר מעמיק יותר):

There have been struggles over education in some states because of religious activists who want “creation science” taught rather than Darwin. Polls show an unusual number of Americans actually believe in some ideas like that, although I have yet to hear anyone in the Bush administration suggest that “Biblical science” —say, the principles of physics implied by Joshua’s successful command of the sun to stand still in the Bible—should be the basis of a missile defense system. (And I will admit that the Bush administration itself raises interesting questions about the idea of evolution).

6. אתר מבדר ביותר של "זן-ג'ודאיזם" המציג את הדרך הרוחנית של היהודי שמבקש להיות כאן ועכשיו, אבל שסוחב על גבו את זכר יציאת מצריים. הנה דוגמאות:.

Be here now.
Be someplace else later.
Is that so complicated?

Drink tea and nourish life.
With the first sip… joy.
With the second… satisfaction.
With the third, peace.
With the fourth, a danish.

Wherever you go, there you are.
Your luggage is another story.

If there is no self,
whose arthritis is this?

Accept misfortune as a blessing.
Do not wish for perfect health
or a life without problems.
What would you talk about?

There is no escaping karma
In a previous life, you never called,
you never wrote, you never visited.
And whose fault was that

Zen is not easy.
It takes effort to attain nothingness.
And then what do you have?

The Tao does not speak.
The Tao does not blame.
The Tao does not take sides.
The Tao has no expectations.
The Tao demands nothing of others.
The Tao is not Jewish.

Breathe in. Breathe out.
Breathe in. Breathe out.
Forget this and attaining Enlightenment
will be the least of your problems.

To Find the Buddha, look within.
Deep inside you are ten thousand flowers.
Each flower blossoms ten thousand times.
Each blossom has ten thousand petals.
You might want to see a specialist.

To practice Zen and the art of Jewish
motorcycle maintenance, do the following:
get rid of the motorcycle.
What were you thinking?

Be aware of your body.
Be aware of your perceptions.
Keep in mind that not every physical  sensation is a symptom of a terminal illness.

The Buddha taught that one should practice loving
kindness to all sentient beings. Still, would it kill you
to find a nice sentient being who happens to be Jewish?

Though only your skin, sinews, and bones remain,
though your blood and flesh dry up and wither away, yet
shall you meditate and not stir
until you have attained full Enlightenment.
But, first, a little nosh.

7. אתמול מת המהארישי מהש יוגי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של המאה העשרים. למי שפספס (ואני בטוח שכולם פיספסו – בכל זאת, ערוץ אחד), דיברתי עליו עם קרן נויבך ב"היום בחדשות" על תקן "חוקר ניו-אייג' ומדעי הדתות". מי שרוצה לראות, הקליקו כאן ועיברו לדקה 50 וקצת. וגם היום דיברתי עליו קצת עם רשת ב' ורדיו 99 – מצטער, לא הקליטו… [עדכון: אין מה להקליק, הקטע הוחלף]
 
8. ולסיום, סטיבן קולבר (Stephen Colbert) על דת ומדע:

Reality has a well known liberal bias.
And who can you depend on to kowtow
to reality like it's the only game in town?
Scientists. They do it religiously. With their
fanatical devotion, scientists are no better
then cult members – only difference is
that they put their blind faith in empirical
observation instead of in a drifter who
marries 14-year-olds and declares
himself the reincarnation of Ramses II.

החרדים "צבועים"

בגליון האחרון של כתב-העת "תכלת" מופיע מאמר ביקורת של ידידי אהרן רוז על ספר של קימי קפלן, "בסוד השיח החרדי". הנה ציטוט, שמדבר על החוזרים בתשובה לתוך הקהילה החרדית, שאני רוצה להתייחס אליו:

הבעיה האמיתית נעוצה במטען החילוני שמביאים עמם המצטרפים החדשים וביחס האמביוולנטי שהם מגלים כלפי החברה החרדית שבה הם מבקשים להתערות. ספרות חרדית מגוונת דנה בשאלה עד כמה צריך החוזר בתשובה להתנער מחייו הישנים ולהתנתק מכל קשר אליהם. החוזרים בתשובה, מצדם, מוטרדים מגילויים של חוסר עקביות בקרב החרדים, המעידים בעיניהם על צביעות.

המשפט האחרון מעניין בעיני ומלמד רבות: החוזרים בתשובה מאוכבים לגלות שהחרדים הם בני אדם! כן, שהם מחפפים איזו מצווה פה ושם, שהם לא תמיד שומעים לרבנים, ושומו שמיים, שלפעמים הם פשוט חוטאים! האכזבה הבלתי נמנעת הזאת לא באה לדעתי רק מאותו להט עיוור שמחמם את מוחם של חוזרים בתשובה רבים, כאילו הנה הנה הם מצטרפים לחיקה החם של חברה מושלמת שחיה חיים של הרמוניה, קדושה וטהרה צרופה. זה כמובן קיים, אבל כאן מדובר גם בחוסר הבנה כלל-חילוני (והחוזרים הרי הם באים מהחברה החילונית) לגבי החברה הדתית.

הטעות היא פשוטה: אותם חוזרים בתשובה מציירים בעיני רוחם דיכוטומיה בה מצד אחד ניצבים גאים וטהורים שומרי תורה ומצוות, ומצד שני מתבוססים בטומאתם חילונים עלובים. תמונה זו נשענת על ההנחה החילונית כאילו אם יש לך כיפה אתה אמור לייצג איזו צדיקות אידיאלית. המציאות כמובן היא לחלוטין שונה: הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" נמצאת (כמובן) בתוך כל חברה וחברה, ואף (כמובן, כמובן, כמובן) בתוך כל אדם. החוזרים בתשובה לא מחליפים חברה חוטאת בחברה צדקת, אלא רק את המסגרת והכללים שבתוכם ועל פיהם קובעים מי חוטא ומי צדיק. השפה האתית שונה, לא בני האדם.

ובכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לא להבין שהחטא הוא חלק אינטגרלי מהדת? הרי רק מי שדתי יכול בכלל לחטוא! ברור שחרדים רבים עוברים על מצוות התורה. זה ברור גם לרבנים שלהם. ולא רק זה: הרבנים לא כל כך מודאגים מזה, כל עוד אותו חוטא מודע למעשיו ומבקש תשובה. הרי זה כל העניין: החטא פשוט צריך להיעשות, ולהתכפר, בתוך המסגרת, זה הכל. תודעת האשמה של החוטא היא הסימן המובהק שהוא עדיין דתי, ולכן אין כל בעיה: הוא נשאר "שלנו".

בלייר מתקתל

העו"ד המבריק, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, התקתל, כלומר קיבל על עצמו את ה- Catholic Faith, וחדל להיות נוצרי אנגליקני. בכך הצטרף לאשתו וילדיו הקתולים, ויוכל לחגוג איתם מיסות ולקבל במשותף את אותם קרקרים קטנים שהופכים באורך פלא בגרונותיהם של המאמינים לבשרו של ישו (מי שאינו קתולי לא יכול להשתתף בטקס, כפי שלמדתי על בשרי). אז נכון שהוא כנראה עשה את זה גם כדי להיות יחד עם המשפחה, ובכל זאת, אין ספק שהמעבר של בלייר הוא גם צעד אישי ורציני, ובכך נשזר כאבן חן מנצנצת בכתרה של הכנסייה הקתולית, שנדמה שיוזף רצינגר, כלומר בנדיקטוס ה- XVI השמרן, דווקא מעניק לה ברק מחודש.

הנה וידאו על כך (ראו איזה סטייל יש לקתולים):

בביקורת מבריקה של אביעד קלינברג על ספרו של אדם ברוך (מלפני שנתיים נדמה לי), הוא רומז שברוך הוא סנוב: "המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני 'סינה נוביליטטה', ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת – לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך". מה שמעניין מאוד עם בלייר לדעתי הוא שהוא לא סנוב, ודתיותו איננה להכעיס. למרות שטעם ממעיינות המודרניות הוא באמת מאמין. עד כדי כך שהוא, כאדם מבוגר ומפורסם ביותר, ממיר את הכנסייה שלו. הוא ממש רציני בקשר לזה. לדעתי זה מדהים, והמעשה הזה של בלייר עוד יכה גלים מבחינת ההשפעה הציבורית והחברתית שלו.

זה קרה כבר לפני יותר משבוע, ומעט אחרי זה כתבה מיודעתני סוזן בלקמור שבתהליך המרת הדת היה על בלייר להצהיר שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות". העניין הוא שלבלקמור קשה להניח שבלייר מקבל כאמת אמונות מוזרות כלידת הבתולין, תחייתו של ישו מהמתים, והיותנו יצורים בעלי נשמה נצחית.

אכן קשה להאמין, אבל בכלל לא צריך. לי ברור שלבלייר ברור שאלו אינן אמיתות בצורה הפשוטה בה אנחנו מבינים "אמת", כלומר כהלימה בין המוצע בטיעון והמציאות האונטולוגית. סביר להניח שבלייר חושב שהן אמת במובן אחר, כלומר שיש באמונות הללו משמעות עמוקה, שיש בהן חשיבות, שהן מצביעות – לא על המציאות האמפירית – אלא על מציאות פנימית, או טראנסאנדטית, או מיתית, או מטאפורית, או נשגבת, או בלתי-מובנת.

הצורך של עיתונאים והוגים שונים (כריסטופר היצ'נס, ריצ'רד דאוקינס) לשלול את הדת ולהציג אותה ככסילות צרופה גובר, לעיתים, על שכלם הישר, וסופו שהם עצמם מוצגים במערומיהם. בלקמור מציגה את בלייר כפתי שמאמין בכל שטות, אבל לא צריך להיות פילוסוף או פסיכולוג גדול כדי להבין שקיימים סוגים רבים של אמת, ושל תפיסותיה בנפשנו. ומה אפשר לעשות, קיימים גם רבדים רבים של דקויות אמונה ונפתולי רוח.

ר' נחמן לא עולה ארצה

תום שגב מגיש לקוראי "מוסף הארץ" השבוע את התגלגלות משבר קבר רבי נחמן באומן, ועושה את זה, כדרכו, בצורה אינפורמטיבית ומשעשעת כאחד. בסיפור הזה חוסר ההבנה לגבי הפסיכולוגיה הדתית מנוכס דווקא על ידי הדתיים עצמם, כלומר על ידי חלק מחסידי ר' נחמן: ליתר דיוק, אלה שמבקשים להעביר את קברו לירושלים. ואכן, רק חוסר הבנה מוחלט יכול לבקש לשלול מרבבות מאמינים את הזכות הנעימה והמרגשת של העלייה לרגל. מה יותר טוב מלעזוב את הבית, לטוס מאות קילומטרים ולהגיע, אחרי מסע מפרך (רק משום התורים שבכל מקום כמובן) למחוז חפצנו הרוחני? מי האובּר-חוֹייכם שמבקש להפוך את קבר ר' נחמן לסתם עוד אתר הילולות ארצישראלי? החסרים קברי צדיקים אנחנו?

כל אחד בעל רגישות מינימלית לנפש האדם יבין מיד שההתרגשות הבאה לנו ממקום קדוש באה לא רק מהמקום עצמו, אלא מהדרך שעשינו עד אליו. אותו מנגנון שהופך סיפוקים דחויים לעזים יותר הוא עתיק כשם שהוא בנאלי, אבל אי אפשר להכחיש את עוצמתו. וכמובן: עצם השהייה בארץ אחרת, זרה, במקום חדש – היש ספק שאלה מגבירים את ההתרגשות, כמו גם את הסיכויים להיפתח מבחינה נפשית? אם יוצאי הצבא קיבלו את הודו, מגיע גם לחרדים אתר של כמיהה ועליה לרגל. וודאי שנס גלוי הוא שבסופו של דבר נשאר הקבר במקומו באוקראינה, ונאמר אומן.

[ב- 15 לינואר אמורה להתפרסם ביוגרפיה לא רשמית על טום קרוז, בה כת הסיינטולוגיה מככבת: על פי הכותב, אנדרו מורטון, כמעט כל רובד בחייו של קרוז, כולל בחירת בנות הזוג שלו, מוכתב על ידי הכת. למתעניינים, הנה הפרטים]