דלהי

הטרמינל החדש של שדה התעופה של דלהי יפה ונקי, ממוזג למשעי, מה שלא מאפשר (לפחות עדיין – המקום נחנך לפני חודש) לריח הייחודי של הודו להיכנס. רק כשאני יוצא למצוא מונית אפי וריאותי מתמלאים בריחה של הודו, ריח קטורת ושתן, ריח שמן וזיעה, ריח מיליארד אנשים שחיים ועובדים ועובדים את אלוהיהם. במבט על הרחובות המזוהמים מהריקשה הנוסעת אני מתמלא אהבה. הייתי יכול להתחפר בכל רגב אדמה של הארץ הזאת.

המיין-בזאר בשכונת פאהר-גאנג' הרוס בשל שיפוצים לקראת האירוח של טורניר קריקט גדול בעיר. בין ערימות העפר והאשפה יש לקפץ תוך ניסיון לא להידרס על ידי ריקשות ואופנועים. כשיורדים, מדי יומיים לערך, גשמי המונסון, המצב נעשה מאתגר עוד יותר. בין לבין כדאי מדי פעם לתת כמה רופי לאיזה קבצן זקן (אפשר להעניק כל כך הרבה בהודו – שער החליפין חסד-מול-תועלת הוא נמוך כל כך (כל שקל שלי הוא שבוע של אוכל עבורם) עד שצדקה היא במשנה תוקף חובה).

פגשתי את זוגתי ב- Star Plaza, אחד המלונות היותר טובים באזור (ועדיין זיל הזול לעומת כל מקום אחר שאינו בהודו). היא חזרה משבוע בדהרמסלה, שם תרגלה ויפאסנה במרכז של גואנקה. שבוע ולא עשרה ימים מפני שפרשה באמצע הקורס. היא מספרת שבעוד המדיטציה עשתה לה טוב, הצוות שם היה מגעיל במיוחד, קשוח וקר, שכאשר לא העסיק עצמו בהקפדה פדנטית על מילואם של חוקי הקורס על ידי המשתתפים היה מקפיד (בעיקר ביום הראשון) דווקא לצעוק איש על רעהו (או אישה על רעתה) בויכוחים קולניים באשר להא ודא. בקיצור, חילול ה' גדול שם במרכז המדיטציה בדהרמסלה, אבל אני שמחתי להתאחד מוקדם מהצפוי עם אהובתי.

כשיוצאים, הרחוב הוא אורגניזם. הסדר ברחוב ההודי כידוע, אינו אנליטי אלא אורגני. אין מדרכות, מקומות חניה, זכות קדימה או איתותים. התנועה איננה מאורגנת על ידי עקרונות. התנועה איננה מאורגנת בשום צורה שהמוח יכול לתפוס ולהפוך לנוסחה שתעזור לו בתנועתו הוא. קצת כמו החיים. המערבי שניצב מול הכאוס שבולע לתוכו ריקשות, מוניות, אופניים, קבצנים, רוכלים, פרות וחזירים יעשה טעות אם ינסה "לתמרן" כדי למצוא את דרכו מקצה אחד של הרחוב אל השני. יהיה זה דומה לניסיון לחצות נהר על ידי חישוב מספר הזרמים שבו וכיווניהם השונים. זה לא בלתי אפשרי, אבל מוביל לכאב ראש מיותר. ומעבר לזה, הוא יפספס את ההזדמנות להיפתח אל הזרם החי.

למשל: כבר בטיסה גיליתי לתדהמתי ששכחתי את המצלמה שלי בבית. קפצנו, אם כן, זוגתי ואני, לקנות מצלמה יד שניה (או "יד שניה") בשוק שבמרכז קונאט-פלייס. סגרנו כל אחת שנראתה טובה, ושבתקווה גם נוכל למכור אותה חזרה לאותו רוכל לפני ההמראה. דא עקא, כשהגענו חזרה למלון גילינו שהקופסה לא מכילה את המטען שאמור להחיות את הסוללה שבמצלמה. לחזור אל אותו השוק לא היה לנו כוח (או זמן – הרכבת שלנו לורנסי יצאה באותו הערב), מה עוד שמטען שכזה לא אמור לעלות כאן יותר משלושים שקלים.

ירדתי אם כן לחפש מטען. הולך אני במיין בזאר (כלומר מפלס את דרכי בין כל הנ"ל), עצבני על הטרדה ועל עצמי שלא בדקתי כראוי את הקנייה, ושואל בין חנויות צילום שונות האם יש וכו'. הרחוב אפוף המון אדם, עשן, לחות ורעש. עומס חום, עומס חי, עומס רכב, עומס דציבלים. אני עומד ליד דוכן והמוכר מתקשר ליבואן שלו, לבדוק האם יש וכמה מהר יוכל הוא להביא. אני חסר סבלנות ועצבני, כאשר פתאום מבין את הטעות ונפתח אל הרחוב. בבת אחת, כגרב הפוכה שנמשכה לתוך עצמה החום הלח הופך לרחם שבתוכו אני מרחף, העשן והמחנק מזינים אותי. הרעש הוא ניגון והכאוס צורת חיים.

הוא מסיים את השיחה, אני מזמין אצלו מטען, והדרך חזרה למלון היא אופרה וגנריאנית עולה ויורדת של חיינו המשותפים: אני והרחוב. הוא אורגניזם, אני בו תא. במקום "להתחמק" מריקשות, אני מפנה להן מקום; במקום "להיזהר" אני נותן לעצמי לשתף פעולה מודעת עם הסינכרון המובן מאליו של המצב. במקום לרוץ הלאה אני נמשך ספונאנית אל מקומי הטבעי.

ורנסי בבוקר

היציאה אל הסמטאות הצרות בבוקר מגלה שפע של פולחן: זוג זקן מתפלל מול לינגם שחור וגדול שבקרן הרחוב, טקסים ראשונים של בוקר במקדש קאלי, על שפת הגנגס משיטים מנחות ראשונות, ובעלי החנויות, שפותחים אותן זה עתה, נושאים תפילה שקטה (ולפעמים קטורת ופרחים) להצלחתו של יום העסקים. יש פוג'ה בכל פינה ואלוהות בכל כוך ועל כל קיר, ברהמינים וסאדהו ובעלי-בתים מקדשים בשקט את אליליהם בכל כיוון, פנימי וחיצוני.

כשרואים את העושר היפיפה הזה אי אפשר שלא להרגיש איזה טירוף קונטרול-פריקי היה ריכוז הפולחן של חזקיהו. רק לפני שבועיים דובר בפרשנות על ההפטרה (פה ושם) על איך שפולחן אחיד יוצר מסגרת מיצבת שנחוצה לבניית עם אחד וכו' וכו', וזה כנראה נכון. אבל המחיר הוא עצום, שכן פולחן אחיד בהכרח בא על חשבון גיוון, עושר, יצירתיות וחופש שערכם, בעיקר כשמדובר בעבודת ה', לא יסולא בפז. מה היה נורא אם היו לנו יהודים שעובדים עגלים בבית אל, או איזה נחש נחושת ליד המזבח בבית המקדש, או את יהו-ה ואשרתו ליד חברון?

אחרי חורבן בית שני הפרושים החליטו שהחוק, המנהג, יחליף את המקדש כגורם מאחד ומגבש, ותוכניתם (החכמה מאוד, יש לומר) הצליחה מעל למשוער. המשנה והתלמוד היוו בסיס קבוע שעל גבו ייסדו קהילות שונות את אופיין השונה אך במעט. רק עם השחרור מעול הרבנות, המאה ה-18 וביתר שאת אחריה, היתה יכולה היהדות לשוב ולפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה, להתגוון ולהתנגן באלף ניגונים. מה שהממסד האורתודוקסי (דהיינו הזרם האורתודוקסי שיושב על המנגנון החוקי והבירוקרטי במדינת ישראל) מנסה לעשות הוא לרכז שוב את הפולחן. תוכניתו מועדת לכישלון אדיר, ועצם הניסיון משניא את היהדות על הציבור בארץ. אבל הנזק לדתיותם של אנשים כבר נגרם, למשל בחוסר יכולת להתחתן כרצונם, למשל בחוסר מימון של מוסדות לא אורתודוקסים, או למשל בהחרבתה של יהדות אתיופיה (שהיתה יהדות שונה, על בסיס פולחן כהנים (קייסים אינם "רבנים" אלא כהנים), שכבר "גויירה", כלומר שובטה בדמותה של האורתודורסיה).

ורנסי, והודו כולה, מראה מה יכול להתפתח אם נותנים לאנשים לעבוד את אלוהיהם כרצונם: עושר אדיר, הכולל לא רק צבעוניות משכרת, אלא זרמי פילוסופיה מהעמוקים בתולדות האנושות, מיסטיקנים ומורים רוחניים אדירים, מסורת אמנותית מפוארת, ובסופו של דבר את הדמוקרטיה הגדולה בעולם. בדיוק אתמול היה יום העצמאות ה-64 של הודו (הם קיבלו את עצמאותם מהבריטים שנה לפנינו), ו-Shashi Tharoor, מהאינטלקטואלים הבולטים כאן, כתב במאמר חגיגי ב-Hindustan Times (מעין "ידיעות אחרונות") על הפלא שהוא הודו, בה כל דת בעולם ("אולי למעט שינטו", כדבריו) מוזמנת לחיות את חייה, בה לראש הממשלה הראשון, ג'וורהלל נהרו, ההינדי החילוני במוצהר, נולדה בת, אינדירה גנדהי, שהתחתנה עם זורואסטרי, ואשר שניים מבניה התחתנו האחד עם סיקית והשני עם נוצריה (סוניה גנדהי, שכעת פחות או יותר מושלת במדינה כנשיאת מפלגת "הקונגרס"). "אם אמריקה היא כור היתוך," כותב ת'רור, הודו עבורי היא תאלי [= מנת אורז מסורתית]: מבחר של מנות מעוררות תיאבון בכלים שונים, כל אחת בעלת טעם שונה, כל אחת לא בהכרח מתערבבת עם השניה, אבל מקומן יחד על אותה צלחת, והן משלימות האחת את השניה בתרומתן לארוחה משביעה ומספקת".

בסופו של דבר, מדובר בשתי תפיסות עולם, שאחת מהן רואה את כל השונה ממך, כל הזר או הנבדל, כאיום; והשנייה שרואה את כל השונה ממך כמקור שיכול לתרום לך, כמעיין בלתי נדלה שאתה יכול לשתות ממנו, כקרן שפע שאתה יכול ליזון ממנה. ודאי שאם תראה בזר או בשונה איום תגביל את המגע איתו (בחוקי כשרות שונים, למשל), ותנסה להעלים את נוכחותו (ופעמים רבות, מדובר בנוכחותה דווקא, שהרי הנקבה היא השונה הראשונה והקרובה ביותר מבחינת המחוקק הזכר). ובודאי שאם תראה את המגוון או את האחר כהזדמנות לגדול ולהתפתח תהיה פתוח לריבוי פולחן ולהפרייה הדדית.

ההינדים ניזונו ועיכלו את כל מה שעבר דרכם ויצרו דת מרובת אלילים, חיה וחיונית מאוד. גם למימד הנקבי יש נוכחות גדולה מאוד בדת, החל מאלות ועד להשתתפותן של נשים בפולחן (כאן אין מצב שבו "הגברים הולכים להתפלל" והנשים נשארות לבשל, כאילו פנייה למהות הקיום לא נוגעת להן).

כדי לסנגר קצת על היהדות חשוב לציין שהעם היהודי תמיד היה קטן, כמעט תמיד מאויים, ולכן כדי לשמור על איזשהו יסוד מתמשך ומייצב אולי לא היתה ברירה אלא להקפיד על אחידות. כאשר אתה פרוס על תת-יבשת ומונה מאות מיליונים, קל יותר לעכל את כל מי שבא בקרבך. כאשר אתה לחוץ בין אויבים לים ומונה מאות אלפים, הדבר בלתי אפשרי. אבל המחיר, כאמור, היה גדול, והשאלה היא האם היום ניתן להרפות מהכיווץ הלחוץ הזה. ועוד שאלה היא האם בכלל יש ברירה אלא להרפות, למרות הסיכון.

ורנסי בערב

עם חושך שפת הגנגס מתמלאת אנשים. אלה שונים מהאנשים של היום. הם לא מכבסים, לא מתרחצים, גם לא ממהרים לטבול ולברוח מהשמש הקופחת. עתה הם מתיישבים ומרכלים, אוכלים פיצוחים, או – אם הם עולי רגל או תיירים – ממתינים לתחילתם של הטקסים השונים שמבוצעים ליד הגהט המרכזית שעל הנהר. הטקסים הללו מבויימים היטב ומנסים מאוד להרשים: הכהנים לבושים בגדים מבריקים, יש מוזיקה וקטורת והרבה אש, יש ריקוד מיוחד שרוקדים הכהנים בזמן הפולחן, מניפים את האש מעלה, ימינה ושמאלה ובסיבוב. הצופים ממהרים להתיישב במקומות טובים כבר בשש בערב, ויש מי שכמובן מוכר מקומות טובים במיוחד לבעלי האמצעים. אפשר להבחין בין עולי הרגל לבין התיירים בכך שהאחרונים רואים את הטקס דרך המסך הקטן שבאחורי מצלמתם.

משני צידי הטקסים, במקומות הפחות מוארים, קצת רחוק יותר מדוכני החטיפים המטוגנים והפיצוחים, האבנים הכבדות של הריצוף מספרות סיפור אחר, אגדה של דורות ומאות. האבנים האלה, שבעונה הגשומה נמצאות תחת יותר מחמישה מטרים של מי גאות, מוארות עכשיו בקושי באור זהוב של פרוג'קטורים מתנשאים, חריציהן מלאי לכלוך והן עצמן פעמים רבות מצופות שכבה של סחי. ובכל זאת, הן מאירות באור מיוחד. עליהן, מעט בצד, מבצע  ברהמין טקס ודי מסורתי באמצעות מדורה מרובעת ששפתותיה מקושטות דוגמאות גיר. סאדהו צעיר יושב בתוך מי הנהר וממלמל מנטרות תוך ספירתן באמצעות מחרוזת חרוזים שהוא מחזיק בידו מתחת למים. קורא בכף-יד מצפה ללקוחות בפינה קבועה. כלבים מעוררי רחמים מחפשים שאריות לאכילה, ושוטרים משופמים וחומי-מדים מפטרלים בעצלות כה וכה. מקדשים קטנים מפוזרים למרגלות המבנים הראשונים לצד הנהר, שכל חמשת המטרים (לפחות) הראשונים שלהם אטומים כמובן, ומעליהם נשקפות מרפסות יפיפיות, עגולות, מלבניות או משושות (אחת מהן היא חדרנו). והגנגס זורם, נושא איתו נרות תפילה על גבי עלים, צפות במהירות במורד הזרם כמו תקוות חסרות כיוון. כמה אופטימי הכל.

—

הנה כמה סרטונים שהמצלמה החדשה ידעה לצלם:

תוכניות דת בטלוויזיה – לפניהן, בכקוצים אחרים, הי ו גם נזיר של "הרה-קרישנה" ואחד של תנועתו של רמאקרישנה.

הדרך אל המלון בורנסי

טעימה מהטקס בגהט המרכזית

ליואב שורק יש תפיסת עולם מעניינת מאוד בקשר להלכה: הוא טוען שחזרת העם היהודי לארצו בפרט, והעידן המודרני בכלל, מחייבים שינויים מהותיים בה. המציאות, הוא טוען, השתנתה בצורה מהותית, ולכן ההלכה כפי שהיא צריכה להשתנות (ודוק: להשתנות, לא להתבטל, ואף לא לאבד את אופייה המחייב – עוד עליו כאן). בזה לדעתי הוא צודק. הוא שטח את טענותיו במאמרים רבים בעשור האחרון, ולאחרונה העלה את האפשרות (במוסף שבת, המוסף "לתורה, הגות, ספרות ואמנות" של מקור ראשון, אותו הוא עורך (יחד עם אלחנן ניר, שממונה על הספרות), ואשר מאז שהתחלתי לקרוא אותו אני מגלה שהוא לא פחות ממצויין) להפסיק את צום בט' באב כפי שנהוג, שכן ירושלים כבר לא חרבה, וילדים וילדות בהחלט משחקים ברחובותיה (כפי שמנבא זכריה שאכן יקרה כאשר ה' יחזור לשכון בעירו). הנה קטע רלוונטי מדבריו, מגליון ה' באב, 10.7 (למעשה, דבריו מורכבים ורחבים יותר, ואני מתמקד רק במה שרלוונטי לדברי הבאים). "מה שנתחולל", אומר שורק,

להצעתו הגיבו רבים, ודיון מעניין ורב-דעות נערך באותו גליון (לצערי אין לי זמן לסכם אותו כאן). בגליון שהתפרסם שלשום הופיעה תגובה קצרה שלי. הנה היא:

הדיון שפתח יואב שורק על דרכי ציונו המודרניות של ט' באב מעניין מאוד, ולא רק משום שהוא מעורר תסיסה חיובית באשר להלכה, אלא משום שהוא נוגע למעשה בתפיסת המציאות שלנו. כפי שמנה שורק במאמרו בגליון האחרון, המתנגדים להצעתו טוענים ברובם שאין המצב הנוכחי, המצב כיום במדינת ישראל ובירושלים הבנויה, נחשב מספיק "גאולה" כדי לשנות את מנהגנו. כדי לענות לאלה מביא שורק פסוקים מהמקרא ודורש "בשם המסורת היהודית ובשם היושר האינטלקטואלי" לפקוח עיניים ולראות שפשט הפסוקים אכן מתקיים במציאות חיינו.

דומני שבדיוק במקום זה נעוצה סיבת העומק, הנסתרת, של ההתנגדות לרעיונותיו של שורק: בפשטות, שורק מבקש לשנות את ההלכה מתוך פנייה לעובדות, והמהלך הזה עצמו, מבחינה עקרונית, הוא הדבר המאיים ביותר בהצעתו. שכן ממתי מתחשבים בעובדות כדי לקבוע הלכה? לא שלא מתעלמים מהמציאות לגמרי, אבל יש הבדל מהותי בין "התחשבות" בתנאים המודרניים ומציאת פתרונות אד-הוק לסוגיות חיים פרוזאיות (קביעת היתר למעלית שבת), לבין ביטול גורף של מנהג עתיק יומין. סוג כזה של מהלך מחזיר אותנו לימי הפרוזבול של הלל הזקן, ואנחנו הרי זקנים מדי בעצמנו בכדי לבצע קפיצה שכזאת. ובכלל, ממתי קוראים את פסוקי המקרא כפשוטם? האם לא ברור לשורק שכל מילה היא מטען קבלי רב-מימדי, והקשר שלה להוויה בשר ודם הוא סמלי בלבד?

ועוד: ההסתמכות על העובדות והשימוש ביושר האינטלקטואלי יכולות להושיב אותנו על מדרון חלקלק מסוכן, שבו נתחיל לבדוק גם הלכות אחרות ולהשוות אותן עם המציאות. ומה אם נגלה שנשים אינן פחות חכמות או אחראיות מגברים? הם ניתן להן להעיד בבית דין או להיות מוסמכות לרבנות? ומה אם נגלה שגויים אינם פחות טובים או מונותאיסטים מיהודים? האם נמשיך לומר שהם משתחווים להבל ולריק? ועוד לא דיברנו כלל על תורת התעודות והמציאות שהיא מצביעה עליה.

ההצעות של שורק, על כן, גם אם נקודתית הן ראויות ואף מתבקשות, מביאות איתן השלכות שעבור רבים הן קשות מאוד ומאוד לא מבוקשות. הפולמוס הנוכחי למעשה מנסה לברר עד כמה עלינו להיות נאמנים לעובדות על חשבון הנאמנות למסורת. זהו הרי פולמוס שקיבל מימדים חסרי תקדים אחרי המהפכה המדעית וההשכלה, אולם תחילתו כבר אחרי חורבן הבית, אז תירץ רבי אלעזר את שמיטת תארי "הגדול הגבור והנורא" משמו של האל על ידי ירמיה ודניאל בכך ש"מתוך שידעו בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא, סט:).

אני חייב לומר שההשוואות שעשיתי כאן לא לגמרי מדוייקות: שורק מביא פסוקים מנבואות, ומראה שמובנם הפשוט התגשם, ולכן אנחנו בגאולה, ולכן לא צריך לצום. אני לא הבאתי פסוקים כאלה (למשל, פסוק שאומר שכשיתברר שנשים חכמות ואחראיות כמו גברים, יהיה אפשר או מותר שיעידו בבית דין), אלא הסתפקתי בהצבעה על מקומות בהם ההלכה עומדת בסתירה ברורה למציאות (ובעניין זה ראו אותו מדרש יפיפה ביומא, שאני חייב בהזדמנות להקדיש לו רשימה).

בכלל, למרות שאני מקווה שהאמת העובדתית תהיה חשובה ומכריעה עבורנו יותר מהמסורת ההלכתית, ברור לי שהעניינים מורכבים, ושאי אפשר פשוט לבוא ולומר, 'טוב בכל מקום שבו ההלכה נוגדת את העובדות פשוט נוותר על ההלכה'. דבר כזה לא רק פוגע במעמד המיוחד שיש להלכה כגוף הטרונומי, עליון, קדוש, נורמטיבי, ואף אוטופי של הכוונות, אלא גם מרדד את תפיסת המציאות שלנו לקליפה הדקה של פני השטח, דבר שלא תמיד נותן לנו את תמונת האמת לאמיתה (ואולי נשים באמת שונות מהותית מגברים? אני לא חושב כך, אבל אני חושב שמסוכן מאוד להסיק מסקנות רק על פי תפיסת המציאות של הדור שבו אנו חיים, ושל הדברים כפי שהם נראים במבט אמפירי-אנליטי גרידא).

יחד עם זאת, משהו גדול אכן קרה: עליית החשיבה הרציונלית, המהפכה המדעית, השלטון הדמוקרטי – כל אלא הם אכן שנויים מהותיים, שבירה ועלייה מכל מה שהיה בעבר. ויהודים אכן חזרו לחיים ריבוניים בישראל. גם זה חתיכת דבר. האם ייתכן שאחרי כל אלה ההלכה לא תעבור טרנספורמציה?

התמיהה המובנת שאחזה כל בר דעת בראותו אלפי חרדים שיוצאים להפגין בלהט נגד העברת עצמותיהם של קבוצת פגאנים עלומים, לא היתה יכולה שלא להתגבר כששזפו עיניו ברבבות בחורי ישיבה, תלמידי חכמים, רבנים ואדמו"רים "מחרפים נפשם" למען "קידוש השם" בהפגינם נגד "הגזירה הנוראה" בדבר הלימוד המשותף של בנות חסידות סלונים עם בנות משפחות חרדים ספרדיות.

למתבונן מהצד נראה הדבר תמוה שפעם אחר פעם בוחרים חרדים להילחם דווקא למען מטרות שלא רק שהן אבודות, אלא שהן פשוט לא מובנות. הנה, אומר לעצמו אותו אזרח תמים, חלק מרבני הציונות הדתית דרשו בעת הפינוי מעזה לסרב פקודה ולא להשתתף בפעילות. יכול להיות שאני מסכים איתם ויכול להיות שלא, אבל כך או כך אני מבין אותם. יש להם מטרה ברורה (מניעת נסיגות מאדמת א"י), ולא רק זאת, אלא שהם (לרוב) לא עוטפים את מעשיהם בסופרלטיבים מופרכים כ"קידוש שם שמיים" ו"מסירות נפש". מה, אם כן, שואל הוא, הסיפור עם החרדים האלה?

ובכן, להלן ננסה להשיב לתמיהתו המובנת של אותו אזרח תמים ולהראות שיש, אכן, הגיון בשיגעון החרדי. נחלק את התשובה לשתי חטיבות. בראשונה, התשובה המתבקשת, הכמעט מובנת מאליה: החרדים יוצאים לקרב כדי למלא את חייהם במשמעות. ולא שאין מספיק סוגיות תלמודיות ללמוד, אלא שכאן מדובר במשהו שהוא מעבר לידע שאפשר לרכוש מספר. העניין הוא פשוט: כפי שכל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור אותו היא רואה נחות והמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ממש ליצור – את הטוב שלנו.

דא עקא, שכמעט בכל תחום ותחום החברה המקיפה את החרדים ממש טובה אליהם. היא מתחשבת, מכבדת, מתספקת ואף מממנת אותם. איך אם כן יוכלו החרדים להרגיש עליונים במלכות של חסד, איך ירגישו מוסריים יותר כשאלו שסביבם שואלים "עד איפה?" בכל פעם שהם אומרים "קיפצו"? אין ברירה, אם כן, אלא להיתפס לזוטות, לראות צלליות עכברים כהרים, ולהקים מהומה רבה על לא מאומה.

כפתור ופרח – זאת אם כן הסיבה הברורה, הפשוטה. אולם הייתי רוצה להציע סיבה נוספת, גם היא מתחום הפסיכולוגיה של הדת, אולם כאן גם נתחשב במימד ההיסטורי של הדת בימינו, בשונה מזמנים עברו. הסבר זה גם יאפשר לנו להבין יותר לעומק את המצוקה של המאמין בימינו, שהיא עמוקה ואין לזלזל בה.

ובכן, ידוע לנו שבעבר אנשים אכן מסרו נפשם ומתו על קידוש השם (בלי מרכאות כפולות). זה היה כאשר אמונות שונות התחרו זו בזו, ודתות נהגו לכפות את עצמן על בני אדם. יהודים שלא היו מוכנים להתנצר או להתאסלם (ועוד קודם לכן, לזבוח לזאוס), שילמו על כך לפעמים בחייהם. היום זה כמובן לא קורה. לא בגלל שאנשים הפכו לנחמדים יותר, אלא בגלל שהדת איבדה מכוחה. ולא איבדה הדת מכוחה כי היא מסואבת או צבועה (כי זה לא חדש), אלא משום צורת חשיבה חדשה שעלתה וכבשה את התודעה האנושית: החשיבה הרציונלית.

כיום, בשונה מבעבר כשמיתוסים ואמונות שלטו בהכרותינו, אנו מסוגלים להבדיל, בסיועה של החשיבה הרציונלית, בין אמת לבדיה, בין הגיון בריא לשטות גמורה. לכן (טוב, יש גם כמה סיבות נוספות) היום כבר לא מתים מאמונה. נהפוך הוא: בני אדם חיים, ואילו האמונות הן אלה שפעמים רבות מתות.

אבל אל נא נחפז. כי לפעמים האמונה גוססת, אבל המאמין בה מאוד רוצה – מסיבות חברתיות או פסיכולוגיות – להמשיך ולהחזיק בה. במקרה כזה יש צורך להחזיק את האמונה בחיים על ידי הנשמה מלאכותית: האדם הרוצה להאמין ינשים את אמונתו בכוח ובהתמדה כדי לא לתת לה למות. ההנשמה המלאכותית הזאת, אני טוען, מתגשמת בעולם כהפגנות צעקניות כנגד שטויות.

נסביר: כאשר המון גדול יוצא לרחוב ומכריז ש"דעת תורה" חשובה לו יותר מפסיקת בית משפט, אותו המון מאשרר ומחזק את אמונת חבריו – ברור, לא? כאשר אספסוף חרדי משליך חיתולים צואים על המשטרה הוא נהנה מאותה "בצוותא" שבה מתבסמים אוהדי קבוצת כדורגל או חבורה אלימה של אופנוענים – ברור, לא? כך או כך, אמונתו זוכה לעוד מעט חמצן וזמן.

אבל כאן יש לבוא ולשאול: כל זה טוב ויפה, אולם בכל זאת, למה בוחרים החרדים להילחם דווקא על כאלה דברי איוולת? שיצאו לרחוב, בסדר, אבל כדי למחות על עָנְיָים, על שחיתות השלטון, על הלכלוך ברחובות, על תעריפי הסלולר – למה מתמקדים הם דווקא בקשקושים?

שאלה טובה, אבל התשובה צריכה להיות מובנת: כדי להחזיק בחיים אמונה לא-רציונלית צריך להילחם ברציונליות. פינוי הקברים ליד בית החולים באשקלון, קבלת ילדות ממוצא שונה לכיתה ועוד מקרים דומים הם דברים כל כך ברורים והגיוניים שדווקא כנגדם אפשר "להוכיח" שהאמונה היא "מעל לשכל". המאבק של החרדים במדינה הוא מאבק של האמונה ברציונליות. המאבק הזה נואש לא רק כי הוא הזוי אלא מפני שבסתר ליבם מבינים גם רבים מהחרדים שאותן עצמות עבדו בעבר את הפנתיאון ההלניסטי ושאין סיבה טובה באמת שילדות קטנות לא תוכלנה ללמוד יחד באותה כיתה, אבל דווקא בגלל זה הלהט בהפגנות הללו הוא עצום, דווקא לכן ההפגנות הללו כל כך חשובות להם: כך הם מוכיחים – בראש ובראשונה לעצמם – שהם מאמינים.

ובמהלך ההפגנות הללו, בשקט בשקט, איפשהו, מתישהו, כל אחד מהם חושב בסתר לבו: אני יודע שאני מאמין מפני שאני מתנגד להגיון הבריא. האמונה שלי אמיתית מפני שהיא אבסורד. אכן, לו היה מפגין כנגד הקיצוץ בקצבאות הילודה הרי שלא היה מצהיר על דבר מלבד דאגתו לרווחתו. ודאי שאז המאבק לא היה נצבע בצבעים אפוקליפטים של סטרא אחרא וגוג ומגוג. למה? כי זה לא היה מאבק בין האמונה לשכל. המאבק בנושאים חסרי הגיון יכול להוציא רבבות לרחובות לא מפני שהוא מאבק צודק, אלא מפני שהוא לא. והחרדים יודעים את זה.

ודווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם כן סוג של "מסירות נפש" ו"קידוש השם". לא שבאמת קורה להם משהו רע – הרי יש אסונות גדולים משבוע בכלא עם כל החברים, קייטרינג צמוד וללא מדי אסיר. אלא שכך הם באמת מעידים על אמונתם. כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" (זה הרי פירוש המילים הללו). עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, ולא פחות מזה כלפי עצמם, שהם מאמינים. פעם המרטירים הגנו על אמונתם כאמת בין אמונות כזב שונות. היום הרציונליות אמורה לברור לנו בין אמת לשטות, ולכן במצוקתה מתייצבת האמונה כולה מולה. מתייצבת, וכתינוק בן שנתיים צווחת ככרוכיה – "לא רוצה!!!"

[המאמר פורסם אתמול באתר אבי-חי]

—

דת היא משחק. היא משחק במובן הזה שהיא מערכת סגורה, בעלת הגיון פנימי, הגיון פנימי ששונה מההגיון השגור על העולם שמחוץ לאותה מערכת. הדת היהודית היא דוגמא מצויינת לכך, שכן היא מרובה בחוקים: בדיוק כמו שאין שום מובן רציונלי לכך שבמשחק הכדורגל אסור לגעת בכדור בידיים, כך אין מובן רציונלי לכך שבדת היהודית אסור לאכול שרימפס – חוץ מזה שאלו החוקים. מפני שהדת היא משחק קל כל כך להציג אותה כטקס דתי, כפי שעשה לעיל פליפה פרננדז-ארמסטו (בעקבות חוזה לואיס סאמפדרו).*

מפני שהדת היא משחק הזר המתבונן מבחוץ לא מבין את החוקים שבפנים, ואלו שבפנים לא יכולים להסביר אותם בצורה רציונלית, אלא פשוט לומר: תראה, אלו החוקים. כך משחקים כדורגל, כך (לדעתנו) עובדים את אלוהים. הכדורגל והדת הן מערכות אוטונומיות של חוקים, שלא תלויות בעולם החיצוני להן. מערכות שמתפקדת בעצמן, מעצמן, וניזונות אך ורק מהמתרחש בתוכן. ופעם כבר כתבתי על ההבדל בין משחק היהדות למשחק הנצרות.

אבל כמובן, זה לא כל כך פשוט. מה שהצגתי כאן היא בעצם ההשקפה התיאולוגית של חלק קטן מאוד מהמונותאיזם, דהיינו של מי שגורסים שאכן אין – ואסור להניח שיש – הסבר רציונלי (או אף מיתי, למשל קבלי) לחוקי הדת. המנויים על השקפה זו דורשים שנקבל את חוקי הדת כהתגלות חד-פעמית ונצחית של תבונה אלוהית, שהיא לעולם נשגבת מבינתנו ועל כן בלתי ניתנת לניתוח או להבנה.

לייבוביץ הוא כמובן הנציג היהודי המובהק של המחשבה הזאת, וקארל בארת הדוגמא הנוצרית (בארט הנהיג את מה שנקרא ה"ניאו-אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" בתחילת המאה העשרים, ולייבוביץ כפי הנראה הושפע ממנו רבות), ואף באיסלאם יש את האסכולה החנבלית שדוגלת בקבלה מילולית ומלאה של חוקי האיסלאם ללא הסבר, ואשר הרמב"ם התפלמס בין היתר איתה בספרו 'מורה נבוכים'. ההשקפה הזאת יוצאת מתוך רעיון הטראנסצנדנציה, מתוך ההשקפה שהאל הוא משהו נבדל ושונה לחלוטין מהעולם. אבל הוא לא.

עבור רובנו, ברור שההגיון הפנימי הדתי לא נועד להיות סגור בתוך עצמו, פונה כולו פנימה אל עצמו, כמו בדעות שלעיל, כמו בכדורגל. לא: לנו ברור שהדת אמורה "לעשות משהו" בעולם (כלומר עבודת האל אינה תכלית עצמה), משהו כמו למשל להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, או את החברה לצודקת יותר, כמו למשל לאפשר לנו לדעת את האל, או לסייע להבאת המשיח. כל אלה, בהיותם תכליות עולמיות, במציאות, מובנים לנו בשכלנו הדל – שהרי הוא נועד (בין אם על ידו יתברך ובין אם על ידי האבולוציה תתגדל ותתעלה) לחשוב על העולם, על המציאות. רובנו אם כן לא רואים בדת משחק בלבד: לבואו של המשיח תהיה השפעה לא מבוטלת על העולם (לדעת מי שמאמין בו). מאידך, לניצחון של ברזיל במונדיאל לא תהיה שום השפעה, לבד משמחת האוהדים.

אלא שכאן נקלעת הדת לצרה. שכן אם היא אמורה להשפיע בעולם, הרי שחוקיה אמורים להיות מובנים לשכל, ומזוהים כראויים על ידי המצפון – אודות העולם הרי אנחנו מבינים, נכון? הדת אם כן מאבדת את הציפוי התיאולוגי השקוף שהפריד בינה ובין העולם: חוקיה תקפים לגביו, אבל חוקיו גם תקפים לגביה. משום שאנחנו מבינים את תכלית חוקיה, תהיה מה שתהיה, אנחנו מוצאים עצמנו בעמדה בה אנחנו יכולים גם למתוח עליהם ביקורת.

בעיקר ניכר הדבר אם אנחנו סבורים שהדת אמורה (בין השאר) לעשות אותנו לאנשים טובים יותר. כי הנה נגלים לפנינו כמה דברים מטרידים. למשל, שאנשים שמקפידים מאוד בחוקי הדת דווקא לא עושים רושם של אנשים מוסריים יותר (מהכנסייה הקתולית ועד מאה שערים). למשל, שיש בדת חוקים שהם עצמם, אפילו לפני האכזבה מהשפעתם על המאמינים בהם, נתפסים אצלנו כלא-מוסריים (מהאפלייה כנגד נשים ועד האפלייה כנגד הומוסקסואלים). והרי זו בדיוק הסיבה שקמו להן כל אותן תיאולוגיות הנ"ל שמתעקשות שאי אפשר לנו להבין את חוקי האל, מפני שברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו כן יכולים להבין אותם, אנחנו מגלים שיש כמה חוקים שהם פשוט חסרי היגיון, ואף גרוע מכך: חסרי מוסר.

מנגד יש לנו את הניו-אייג'. הניו-אייג' הוא פריצת הדת כמשחק וחדירתה לחיים, או אף הקפתה את החיים. בניו-אייג' הכל קדוש (מהבית ועד לעבודה), וכל פעולה יכולה להיות עבודת האל (מעיצוב הבית ועד ההברזה מהעבודה). הניו-אייג' אינו מערכת סגורה של חוקים, כי אין בו חוקים, או יש מגוון חוקים שניתן לבחור מהם. לניו-אייג', בשונה מהכדורגל, אין כללים. לכן הניו-אייג' אינו משחק (במובן הזה). לכן הניו-אייג'יסט, מבחינתו, לעולם לא נמצא בקונפליקט עם ההגיון או עם המצפון.

מצד שני, מפני שאפשר להצדיק כל דבר כעבודת אלוהים, הניו-אייג'יסט מצדיק פעמים רבות דברים שהמתבונן מבחוץ יראה כלא-הגיוניים או לא-מוסריים (למשל השימוש בצדיקים על מנת לגרוף רווחים כלכליים). מפני שלניו-אייג' אין מסורת, אין לו נקודת מבט הטרונומית לאדם שדורשת מהאדם דברים שלא ממש מתחשק לו לעשות. אין טרנסצנדנציה.

הדת המסורתית נמצאת בבעיה ברגע שניתן לנתח את חוקיה, משום שחלק מחוקיה מתגלים כבלתי סבירים. הניו-אייג' נמצא בבעיה מפני שהוא מסוגל להצדיק כל דבר, כלומר מפני שאין לו מערכת יציבה של חוקים, וממילא אין לו סמכות חיצונית לאדם. הכדורגל נמצא בבעיה כי הוא פשוט לא מעניין.

—

* בספרון 'דת' בהוצאת עם עובד, תרגום דניאלה שחם

[שימו לב לרשימה הקצרה על חיי המין של האדמו"ר החמישי של חב"ד בצד שמאל, בבלוג הליווי "מינים", ושימו לב שברשימה על "לנבוכי הדור" והרב קלנר התקבלו שתי תגובות מאת "אורלי יוספון", שלדעתי אינה אלא הרב קלנר]

עמיר פריימן ידידי העלה בבלוגו ראיון שהוא ערך איתי, שעלה קודם בוואי-נט. בראיון אני מדבר על עצמי כאדם דתי, ועל תפיסת העולם שלי. כמובן שפורמט של ראיון לא מאפשר דקויות, אבל אני חושב שבגדול יצא לא רע. בבלוג שלו הראיון מלא יותר ולכן טוב יותר, ואני ממליץ לקרוא שם.