לפני יומיים המדיה הישראלית צהלה ושמחה בהציגה ידיעות על כך שאזרחי ישראל יהיו יכולים סוף סוף לרכוש ולטול ריטלין בעזרת לא יותר מאשר מרשם מרופא המשפחה, דבר שלמעשה הופך אותו לזמין ונגיש לכל דכפין וכל דצריך. הסיבה לשמחה היא היתרונות שמאפשר הסם החביב הזה בתחום שיפור הריכוז והערנות. החסרונות שצויינו בכתבות הן תופעות לוואי מינוריות למיניהן (וכן, גם אשפוז פה ושם. אבל באיזו סיטואציה אנושית אין אשפוז פה ושם?). הנה למשל הפסקה הראשונה בכתבה בוואי-נט:

בתזמון מושלם עם תקופת המבחנים באוניברסיטאות, פירסמה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הנחיות שבוודאי ישמחו סטודנטים רבים: מהיום מותר לרופאים לרשום ריטלין או תרופות לשיפור הזיכרון לבקשת המטופלים גם בלי צורך רפואי ממשי.

אם כן בתזמון מושלם, בלי צורך רפואי אבל עם צורך סטודנטיאלי, נוכל כולנו לבלוע מה שנרצה מתי שנרצה. כל הארץ ריטלין ריטלין, עם רוקד גלים גלים, ואמרו ה-ל-לו-יה.

לפני שתשפשפו את אצבעותיכם המקלידות כדי להתכונן להעיר לי על צדקנות-יתר, אומר מיד שאני רחוק מלחשוב שעקרונית אל לו לאדם לבלוע מני חומרים מתמירי תודעה. למעשה לדעתי יש ערך רב – דידקטי למצער, טרנספורמטיבי ואמנציפטורי במקרה הטוב יותר – באקספרימנטציה תודעתית, בין אם על ידי מוזיקה, קריאה, מדיטציה, התבודדות, תפילה אקסטטית או עזרים כימיים, וברוך ה' אחרי חמשת אלפי שנות ציביליזציה האנושות היא מומחית אמיתית לתחום הרחב שנקרא altered states of consciousness. הבעיה היא אחרת: הבעיה היא שהיום בכלל לא מדברים על זה.

רוצה לומר, מה שהיה חסר בדיווחים השונים על העניין הוא עיסוק בצד האתי שלו – וזאת בדרך כלל דווקא תוך מצגת שווא של דיון רציני בנושא. הידיעה שהופיעה בידיעות אחרונות – תחת הכותרת העליזה "דוקטור, תמקד אותי" (7.2.11) – היא דוגמא מצויינת לעניין:

אחרי ההתרשמות מכותרת המשנה העולצת, שימו נא לב למשפטים שסימנתי, על פי סדרם:

ראשית, אנחנו מבינים שהאפשרות הזמינה – וההולכת ונהיית יותר ויותר זמינה עם ההתפתחות הפרמקולוגית המואצת של ימינו – לשנות את תודעתנו וכישורינו השכליים מביאה, באופן מובן, לדרישה הולכת וגוברת מצד לקוחות קופות החולים לממש עבורם את האפשרות הזו. אבל לא רופאים אחראיים כשלנו יתנו לנו סתם כל מה שנבקש, הלא כך?

משום כך, שנית, מוצגות בפנינו הדעות בעד ונגד, תוך הדמייה של שיח אתי: "התומכים במתן תרופות כאלה לאנשים בריאים גורסים שלכל אדם זכות להגשמה עצמית כל עוד הוא אינו פוגע באחרים" – זה לכאורה טוב – מי מאיתנו מתנגד להגשמה עצמית? – אולם מה פירושה של הגשמה עצמית כאן? ללא אידיאל ברור של עצמי אליו שואפים, שלא לומר הגדרות מסויימות של אפשרויות הגשמתו, אין למילים האלה כל משמעות, והן בעצם מבטאות את הלך הרוח הליברלי-קפיטליסטי המדולל, שמבקש שלכל אדם תהיה אפשרות לממש את רצונו (מה שישעיהו ברלין היה מכנה "חופש שלילי").

שלישית, אנחנו מתבשרים שגם הלשכה לאתיקה(!) של ההסתדרות הרפואית דנה בנושא, והחליטה, שוב באופן שעוקב אחרי הקו האנמי דלעיל, ש"אם יש תועלת" בתרופה, ואם הסיכון זניח, אז סבבה אגוזים. אבל מהי תועלת? שוב: ללא מסגרת ערכית (אידיאולוגית, רוחנית, דתית) שבתוכה נבחן את הנושא, אין למילה זו כל משמעות לבד מ"מה שחושב אותו אדם באותו רגע שמביא לו תועלת".

ורביעית, שוב באותה צורה מגוחכת של חדלון ערכי במסווה של שיח אתי, מלמד אותנו פרופ' אבינועם רכס ש"לכל אדם ישנה הזכות למצות את עצמו באופן מירבי" ובלה בלה בלה – אבל מהו מיצוי עצמי מירבי פרופסור? האם הצטיינות בבחינות האוניברסיטה? ואולי דווקא הסטלבטות בטבע? האם היכולת לנהוג על משאית כל לילה כל הלילה, או דווקא היכולת הוולונטרית והקוגניטיבית למחות נגד תנאי העסקה שכדי לעמוד בהם יש צורך בעזרים כימיים? האם מיצוי עצמי מירבי פירושו להיות עירני, חד וממוקד, או דווקא יצירתי ופתוח, רך ומזוּמן להפליג במחוזות הדמיון? כאשר אין הגדרה ברורה, כאשר אין אפילו אפשרות לבחור בין הגדרות, כאשר אין אפילו דיון שמתחיל לחשוב על הגדרות, המילים היפות האלה מתדרדרות לכדי רצונו המיידי והבלתי מושכל של הפרט. אכן, "חופש".

שיח הסמים בסמיות כפולה

עד כה התייחסתי לריקנות של השיח הערכי המערבי-ליברלי, שאחרי שמצד אחד זנח את הדתות השונות ומצד שני התרחק מההומניזם של עידן הנאורות (ובטח מהפאשיזם והמרקסיזם), למעשה אינו מציג כל אידיאל של "מימוש עצמי". כעת אני רוצה להתייחס לעניינינו ספציפית, כלומר לעניין הסמים משני התודעה.

השיח הנוגע לסמים בימינו סובל מעיוורון כפול. מצד אחד, החברה המערבית מתעלמת בעקביות מהתפקיד המרכזי שמילאו חומרים נרקוטיים/הלוצינוגנים/אנתאוגנים בהיסטוריה האנושית (החל ממרקחות שמאנים, צ'ילומי סניאסים, הסומה ההודי, הקיקאון היווני, דרך האלכוהול ושימושיו הריטואליסטים, ועד האקספרימנטציה הכימיקלית של גדולי עולם כוויליאם ג'יימס, זיגמונד פרויד, אלדוס האקסלי, ז'אן-פול סארטר ועוד רבים). ההיסטוריה הזאת כיום או מוכחשת ומועלמת, או עוברת תהליך של הלעגה שהופך אותה לפיקנטריה אקזוטית.

מצד שני, אנחנו גם מתעלמים מהמסגרות החברתיות-דתיות-אתיות שבתוכן התרחשה ההיסטוריה הזאת. כך אין לנו כל מושג אילו גדרים הגנו על החומרים האלה ועל שימושם, אילו טקסי חניכה ומבחנים היו צריכים מועמדים לשימוש בהם לעבור, אילו תנאים תומכים היו להם כאשר השימוש הותר, וכמובן מהן המטרות שעמדו כנגד המשתמשים בהם (כמעט תמיד היו אלה מטרות רוחניות).

מצב זה מוביל לאיסור גורף, מחד גיסא, על כל סם מסורתי שלממשלה ולחברות התרופות אין אינטרס לקדם או מספיק שליטה על ייצורו, ומאידך גיסא לפיתוח הולך ומואץ של סמים מהונדסים שאמורים לפתור בעיות תפקוד או חוסר-יכולת (בתיאום עם דרישות השוק לעובדים יעילים). מעל לכל, לא ניתנת, כפי שכבר אמרנו, מסגרת אתית (מוסרית או רוחנית) שתציב אידיאלים שאליהם יש לשאוף וביזיונות מהם יש להימנע.

כל זה מוביל בתורו לפשיטת רגל ערכית כמו זו שהופגנה בכתבה דלעיל, שבה לא רק מסגרת אתית לא נתנו, אלא אפילו את השאלות הפשוטות ביותר שראוי לשאול, לא נשאלו. ומהן שאלות פשוטות אלה? השאלות הן שתיים: מהו מצב תודעתי טוב, ואיך ראוי להגיע אליו. דהיינו מה יחשב עבורנו ראוי כמצב תודעתי, ומהן הדרכים שלדעתנו ראוי להשתמש בהן כדי להגיע אליו. התשובות לשאלות הללו תלויות כמובן בצורה שבה אנחנו מגדירים "מימוש עצמי" (ובצורה בה אנחנו מגדירים "עצמי"), אבל השאלות עצמן יכולות לכוון אותנו לבירור העניין.

שתו הרבה מים

הזמן הזה הוא זמן קריטי, בו ניסוח השאלות הללו עדיין אפשרי ומאוד רלוונטי. ככל שיותר ויותר סמים משני תודעה יהפכו חוקיים ונגישים, אנחנו נגלוש למציאות שבה אנשים לא יהיו יכולים לחקור את התודעה שלהם – לא רק מפני שאין להם כלים, השכלה או גירוי לכך, אלא מפני שתודעתם תהיה מסוממת תמידית כדבר מובן מאיליו. ייתכן שבעוד עשרים שנה נחיה בעולם בו להיות עצבני יהיה לא מנומס (שהרי יש כדור שפותר את זה!), ולהיות לא מרוכז יהיה פשוט מביך, קצת כמו לשכוח לשים דאורדורנט.

במציאות כזאת הסד הכימי שיבנה ויבצר את תודעתנו יכלא אותה בדיוק כפי שדוגמטיות פנאטית מנתקת מאמינים עיוורים מקליטת רעיונות חדשים. תודעתנו תוגדר מראש, תוחזק יציבה בתוך גבולותיה המוסכמים, ולא יהיה אפילו רמז של עצב או בלבול שיתנו לנו אפשרות לשאול האם אנחנו מפספסים משהו, האם יש עולם שלם של רגש ומשמעות, של יצירתיות והומור, שאנחנו לא מכירים (וכן: אוסיף גם קדושה). האדם, שפיקו דלה-מירנדלה, מראשוני ההומניסטים, ראה בו את תפארת הבריאה משום שהוא יצור אינסופי, מתפתח ומשתנה ומתעלה תמיד, יסגר סוף סוף בתוך כלוב כימי, ולתפארת האומה יהיה יעיל בעבודתו מאין כמוהו, מתפקד למופת במצבי לחץ, חד וממוקד כפי שרק מולקולה יכולה להיות, ומציג חיוך מכאני הקפוא על פניו.

 

—

בגליון אקדמות האחרון הקדשתי לאתיקה של התודעה מאמר מוער, בו אני מפתח את הנושא בהרחבה. וראיתי שאיגוד רופאי המשפחה לכאורה מיתן את החדשות הללו. אבל קריאה זהירה תראה שרק לכאורה. וטור של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי הוא היחיד שמצאתי אצלו התייחסות לשאלה רחבה יותר מהיתרונות והחסרונות של הסם הספציפי הזה. לוינסקי קובע כי "השאלה הכי גדולה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה כל זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים?" וכו', וזה אכן חשוב, אבל גם הוא לא מתעסק לצערי במה שכתבתי עליו כאן.

כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שהדתות שלנו מלאות בקיטש ועמוסות בקלישאות. כמו רומולוס ורמוס, יונקים הקיטש והקלישאה כתאומים רעבתנים מדדיה של זאבת האינסוף, ובתורם מעטרים את התופעה הדתית כולה. כמו קין והבל, הקלישאה תמיד מקנאה באחיה החלש אך היפה יותר, ותמיד מאיימת להרוגו. כאשר היא מצליחה, מתקבלת דת חסרת חיים ואות הקין שלה הוא החוסר העניין של מאמיניה בה (חישבו על המיינסטרים הפרוטסטנטי, ותראו מהי דת שרק קלישאות נבובות נשארו לה). מאידך כאשר הקיטש חומק ומתפרע בשמחה מתקבלת דת מפוארת בססגוניותה, אולם הסכנה היא להפוך את הססגוניות עצמה לדת (ודוגמאות רבות לכך ניתן כמובן למצוא בבזאר הגדול של הניו אייג').

האל הטוב שונא קלישאות, אני בטוח בזה. מצד שני, ברור לי שהוא מאוד אוהב קיטש. דווקא משום כך מעניין לראות שבדתות עצמן יש הרבה מאוד משניהם – ולפעמים קל מאוד להתבלבל ביניהם.

הנצרות הקתולית וההינדואיזם, למשל, מלאות בקיטש: דמויות צבעוניות, פסלים מלוקקים, דמעות גדולות ולבבות קרועים לרווחה – מכל מקום תוקפים אותך ביטויים של שמאלץ טהור צבוע בוורוד ותכלת וירוק זרחני – כאילו הגעת ליומולדת של ילדו של בעל מפעל לסוכר. אך גם בדתות האחרות לא חסר מהמתוק-מתוק הזה: הטיבטים עם ציורי הקיר הצבעוניים, המוסלמים עם סלסולי האותיות האינסופיים וכיפות המסגדים הירוקות, השטריימלים של היהודים, הנוצות של האינדיאנים, החרקירי של היפנים – הכל מוגזם, מופרז, מופרך.

מאידך, כאמור, גם הקלישאות גודשות את הסאה: כמה פעמים נשמע ש"הכל לטובה", "הכל אחד", "בעולם הבא נקבל את מה שמגיע לנו", "זה רצון השם/הקארמה שלך", "אלוהים הוא אהבה", "זו הדרך היחידה לישועה", "אסונות הם מבחן לאמונה", וכו' וכו' וכו'. כל כך הרבה קלישאות אופפות את האל, ואין פלא בכך שהוא עצמו הופך לקלישאה הגדולה ביותר.

אם הדת היא פתח הכניסה של האינסופי לעולם (צר ומלוכלך ככל שיהיה), אולי הגיוני שדרכי הביטוי שלה יהיו כאלה, שכן מה שמייחד את הקיטש ואת הקלישאה הוא אכן השפע, או במילים ארציות יותר, ההפרזה – כאשר אור אינסוף שוטף את האדמה הוא מגיע במסות, הרבה יותר מדי, ומה הפלא שהכלים תמיד נשברים והכל עולה על גדותיו ונשפך מהצדדים? אך הדרך בה הקיטש והקלישאה מעבדים את אותו האור לכדי הפרזה שונה, ומכאן שונה גם ערכם, לחיוב או לשלילה.

הקלישאה והקיטש, כאמור, ניחנים באלמנט בולט של עודף: בשניהם יש משהו מיותר, עומס מחניק, עודף של שפע. ההבדל הוא שבעוד שהקיטש מוציא מעצמו את היתר, שופע מעצמו על עצמו ועל סביבתו, הקלישאה אינה יוצאת מעצמה, אלא אך ורק משכפלת את עצמה, שוב ושוב, בכל מקום ובכל רגע. כך הקיטש בנברשת מפוארת בבית כנסת מוציא מעצמו ניצנוצי זוהר המשקפים האחד את רעהו, משחקים ביניהם ובינם לבין האור; ואילו הקלישאות שמשמיע רב גרוע, שאינן אלא בדלי שיעתוק שנגררו מאלפי הדרשות ששמע בעצמו, נופלות מתות מפיו על ריצפת השיש.

גם בקלישאה וגם בקיטש יש הגזמה: הקיטש חצוף מספיק בכדי לצעוק לתשומת לב, לחגוג את עצמו, את חייו הססגוניים. הקלישאה, לעומת זאת, היא דבר מת: נבלה עבשה שמתרבה על ידי כניסה טפילית למקומות פנויים (פנויים מתבונה, מיופי, מחיים אמיתיים). על כן בעוד הקיטש הוא צבעוני ומבריק תמיד, מתוק לעתים עד כדי בחילה, הקלישאה היא תמיד תפלה, חסרת טעם, מעוררת גועל – כמו תלתלי אבק ושערות היא אפרפרה, דהויה, ויודעת רק למלא פינות ריקות.

הבחילה שהקיטש מעורר בנו אינה שונה הרבה מהיראה האלוהית: תגובה ספונטאנית, אורגנית, לנוכח שפע שאיננו מסוגלים להתמודד עמו. זה יותר מדי טוב, זה יותר מדי מהטוב, זה טוב על גבי טוב על גבי טוב: קשה לסבול מתיקות כזו, קשה לעמוד תחת קפלה ענקית עמוסת דמויות מלאכים – גם במוצאנו דבש עלינו להיזהר לא לאכול ממנו יתר על המידה, פן נקיא את נשמתנו. אך זו בחילה הבאה מתוך אהבה (כידוע, בשיא המאוהבות אי אפשר לאכול), מתוך מלאות עצמית, מתוך התרגשות הדומה למהפכה הפנימית המתרחשת בנו כאשר אנחנו מסתחררים על קרוסלה או על רכבת שדים בלונה פארק. זו בחילה הבאה מתוך שפע, מתוך רצון להמשיך ולקבל גם כשאיננו מסוגלים עוד לעכל.

הגועל שמעוררת בנו הקלישאה הוא גועל פשוט של רתיעה: אנחנו פשוט לא רוצים את זה. זה דוחה אותנו. הטיפשות, הריקנות הרפטטיבית, חוסר המקוריות, הפחדנות. כמה פעמים עוד יספר לנו האפיפיור כי ישו הוא הדרך היחידה לגאולה? כמה פעמים נתבשר שאין אלוהים מלבדי אללה? כמה פעמים עוד נשמע שהקבלה היא מדע לפני שכבר לא נוכל לקחת את זה בשום רצינות? כי בעוד הקיטש מעורר בנו סוג של יראה, הקלישאה היא עצמה פחדנית, שפלה. הקיטש מלא בעצמו כל כך עד כי הוא מרוקן אותנו מעצמנו – זה מפחיד, אבל אין טוב מזה. הקלישאה עצמה היא ריקה ממהות וחסרת תוכן אמיתי, ועל כן היא מאפשרת לנו להתנשא מעליה – לבד מזה שדבר זה מעורר בנו דחייה כלפיה, הרי זה גם אסון בשבילנו.

אך ההבדל המרכזי בין הקיטש לקלישאה הוא ביושר שלהם. הקיטש מכריז על עצמו בגלוי מראשיתו: אני דביל. אני חוגג בשטותיות, אני מפריז באהבה, אני שיכור מיופי וריק מתוכן. אני אינני מתוחכם ולא רוצה להיות, אני רוצה רק ליהנות – אני רק קיטש.

הקלישאה מנסה תמיד להעמיד פני אחרת: אני מתוחכמת. אני יודעת, אני מייעצת, אני חכמה, אני מלומדת. כדאי להקשיב לי כי אני כבר עשיתי, אני כבר הייתי, אני כבר אני הרבה זמן, הרבה שכל. הקלישאה נדחפת בגסות לכל מקום שבו אין דבר אחר, וכל מקום היא הופכת לדומה, לתפל – כלומר, היא אכן מסלקת ממנו כל ניצוץ של אחרוּת, כי לא מספיק שהיא מתנשאת, היא גם תמיד זהה לעצמה בצורה משמימה (אכן, כל האגו-מניאקים הם בסופו של דבר די דומים). מה שמסתבר לנו מכך הוא שהקלישאה למעשה מכבה אורות אלוהיים, או לפחות לא נותנת להם לפרוח – ניתן לומר שהיא עצמה ידו השמאלית של האלוהים, כלומר: השטן.

הקיטש כאמור הוא אור על פני אור. אמנם חוסר התחכום של הקיטש איננו משהו להתגאות בו, אך הכנות שלו בהחלט כן, והיא בהחלט מפצה על חסרונותיו. מפני שכל כך קשה למצוא בעולמנו כנות אמיתית הקיטש הוא מעיין מים זכים, יש בו משהו טהור ותמים, הוא ילדותי וקסום ומחויך. הוא אמיתי, ולכן כל כך כיף לאהוב אותו, כל כך כיף לאהוב קיטש.

היהדות היא דת בה הקיטש (ביהודית "שמאלץ") מתקרש ומתייבש מהר מאוד לכדי קלישאה. באיזה רגע תמים וקצרצר בעבר היה הצירוף "הרב הגאון" עדיין קיטש? והאם בכלל היתה דקה שבה ציטוטי הפסוקים הנלווים לאירוע מתאים ("מי לה' אלי", "אין נביא בעירו", "ניצחו אראלים את המצוקים" וכו') לא היו קלישאה? אפילו התפוח בדבש הפך כבר לעניין יותר רפטטיבי ממתוק. חלק מדלות הקיטש בה נובע מההסתייגות הידועה של היהדות מאסתטיקה, ובטח חלק נוסף מכך שבחלקים גדולים מההיסטוריה שלה לא היה הרבה מה לחגוג. הייתי רוצה להאמין שחלק גם נובע מראייתה את העולם עצמו כשפע שעולה על גדותיו, ומה לנו להוסיף שפע על שפע?

אבל מה בנוגע למצוות – האין הן קלישאות? הן ודאי חוזרות על עצמן. בצורתן השגורה הן גם מבוצעות בצורה מכאנית לחלוטין. אך ההבדל הוא שהמצוות, גם כאשר הן מבוצעות בצורה מכאנית, אינן מנסות לספר סיפור שאינו אמת – או כל סיפור בכלל. כלומר, עשייתן היא עשייתן, ולא דיבור על מציאות אחרת. כך, למשל, הערך הסמנטי של המשפט "מה רבו מעשיך ה'" הוא קלישאתי בבירור, אבל עצם אמירתו בתגובה למראה מלבב היא הוצאה לפועל של מחוייבות שהאומר אותה לקח. קיום המצווה עצמו הוא התמקמות במרחב ובזמן, לא ניסיון לכסות עליהם בצעיף צבעוני. מכאן מובן למה נכשלו ונכשלים תמיד הנסיונות לעודד שמירת מצוות על ידי פנייה אל ערכן הסימבולי (מפילון האלכסנדרוני ועד הרש"ר הירש): באופן טרגי דווקא ניסיונות אלה הופכים את המצווה לקלישאה.

הקיטש הוא אלוהי – הקלישאה אלילית, ויש לרדוף אחרי האלוהי ולהתרחק מאלילות. כל מי שהיה בהודו יודע כי הארץ היפהפייה הזו מלאה עד להתפקע מקיטש, וכמעט לחלוטין ריקה מקלישאות. קלישאות בהודו תימצאו רק במרכזי הערים הגדולות, היכן שהגלובליזציה נעצה את ציפורניה האימתניות, ואישכנזה כל חלקה ברברית כנה. הדת ההודית היא דת הקיטש בה' הידיעה, ומספיק לראות ציור אחד של קרישנה כתינוק כדי להבין במה מדובר, ומספיק לראות את המקדש הצבעוני במדוראי כדי להפנים סופית: פאר הקיטש העולמי כפי שמעולם לא נרקח ולא יכול היה להיות מומצא ומיוצא בשום מעבדת קיטש מערבית; חרושת קיטש לתפארת שאין כמוה בשבעת הימים, גם לא בלילות ואף לא בחגים, אשר קרובה אליה רק קריית הוותיקן ושלעומתה בית המקדש, מנוחתו עדן, נדמה כבניין שיכון עובדים של עמידר, מרובע להשְמִים, נטוש וזקוק לצביעה מחודשת. הבה נצבע אותו מחדש.

גרסה מוקדמת לרשימה זו פורסמה כאן.

במי קדם, באזור זה, עמים היו כורתים ברית עם אדונים זרים, ברית שכללה שיעבוד שלהם מחד (כלומר ציות לחוקיו של אותו אדון ושילומי מיסים), והגנה שלו עליהם מאידך. כך היו, למשל, החיתים משעבדים להם שבטים שונים בסביבת ארץ ישראל, ואלו מצידם היו עובדים אותם וזוכים להגנתם.

חוקרי מקרא הצביעו כבר מזמן על הדמיון בין בריתות אלה לבין הברית שכרת עַם ישראל עם אלוהיו: נוסח כתבי הברית היה כמעט זהה לנוסחי הבריתות שמביא המקרא, וגם משמעות הברית דומה מאוד: ציות לחוקים שמטיל השליט ונתינת מנחות בתמורה להגנה. אולם דבר אחד היה שונה מאוד כמובן: בעוד שעמי האזור כרתו בריתות האחד עם השני, כלומר ברית בין ציבור מסויים לבין שליט בשר ודם, כרת עַם ישראל ברית בינו לבין ישות ערטילאית, בלתי נראית, כמעט מופשטת.

הקפיצה הזאת, מתוך העולם אל מחוצה לו, מהפרגמטי אל האידיאלי, מהאימננטי אל הטרנסצנדנטי, היא שייחדה את הדת היהודית כבר אז. גילוי המימד הטרנסצנדנטי של הקיום – או המצאתו – היוו את החידוש האדיר שהולידה היהדות בהיסטוריה האנושית, חידוש שהשפיע בצורה מכרעת, לטוב ולרע, על התפתחותו של המערב, החל מהנכונות להילחם על האמת האלוהית האחת והיחידה, ועד לשאיפה התמידית להתפתחות והשתלמות, שבאה לידי ביטוי בשדה האתי כמו גם בשדה הטכנולוגי.

היום המימד הטרסצנדנטי הולך ונמוג מחיינו. לא עוד נביט אל הכוכבים כאילו הם ישויות אציליות, רוחניות, שעלינו לשאוף ולהיות כמותן. לא עוד נבוז לגוף שלנו כאילו הוא חפץ נחות, שפל, טמא, שכדאי להתרחק ממנו עוד בחיינו כמה שאפשר. לא עוד נשאף לברוח לעולם אחר, עולם רוחני ומושלם, שלכאורה אמיתי יותר מזה שאליו נולדנו. אכן, אפילו לכוון את עצמנו אל עבר אידיאל מוסרי יציב וברור – גם אם בלתי מושג – אנחנו כבר לא משתדלים. ראיית העולם שהתפתחה מתוך הקריאה הטרנסצנדנטית של המציאות מאבדת במהירות מתוקפה.

את ראיית העולם הזאת מחליפה תפיסה אימננטית של הקיום. הן מטרות החיים והן הדרך להשיגן נמצאות כולן כאן, בעולם הזה. פרגמטיזם, מוסר תועלתני, רדיפה אחרי הנאות החושים, רלטיביזם, ואף רוחניות שמקדשת את היומיום, כל אלא הן תוצאות הפרידה מהמימד הטרסצנדנטי. בעקבות תהליכים היסטוריים, חברתיים ופסיכולוגיים, האמונה שיש משהו "מעבר" לעולם כבר לא קונה שביתה בלבנו.

מכיוון שהיחס שלי לרעיון הטרנסצנדנטי הוא אמביוולנטי, גם יחסי להיעלמותו מתאפיין בשניות. יש יתרונות לא מעטים לדלדולה של הרוח האוטופית-אידיאלית במערב. ויחד עם זה, ברור שמחיקת כל זכר לעולם שמעבר, לשאיפה למשהו אחר, היא סכנה לתרבות, הן לתרבות במובנה החברתי, כלומר לשלום האנשים בה, והן לתרבות במובנה הערכי והאסתטי, כלומר להמשך התפתחותה ושכלולה.

מה אם כן יכול להיות אותו "אור לגויים" שיש ליהדות להציע בימינו לעולם? מה בין הדברים שהולידה מתוכה התרבות היהודית יכול היום להוות קריאת כיוון חיובית לציוויליזציה המערבית? לא המונותאיזם עצמו, שהוא אקסקלוסיביזם, מעין שובניזם דתי שמעלה על נס את הביטחון המופרך שלנו באמת שאנחנו עצמנו מודים שהיא מעבר לתפיסתנו. לא המשיחיות, עוד המצאה יהודית שהביאה לעולם לא מעט כאב וסבל. גם לא תורת הקבלה, שהיא מערכת מטאפיזית מסורבלת שערכה הפופולרי כיום הוא בעיקר לשמש כמטאפורה עשירה לכוחות הנפש. אפילו לא "מוסר הנביאים" הידוע, פשוט מפני שלשמחתנו הוא היום נפוץ ומקובל במערב יותר מתמיד (ולצערי אנחנו לא שגריריו המובהקים). גם אם יש חיוב ברעיונות האלו, וחלקם מעניינים וטובים, כיום או שהם נפוצים ממילא, או שיש להם ממילא תחליפים. לא אלה תרומתה של היהדות כיום לעולם.

יש לי הצעה משונה, ראו נא אם יש בה הגיון כלשהו: תרומתה של היהדות כיום יכולה להיות אותה תרומה ראשונית שבה התחלנו: החוק, הברית. החוק, הוא האור, ודווקא הוא, למרות ההכפשות הרבות שהוא ספג וסופג, מפאולוס ועד לניו-אייג'. הרעיון שיש חובות, שהמקור שלהן עליון, ושהכפיפות להן היא חיובית. הרעיון הזה חזק וחדשני דווקא היום, דווקא בעולם שכל כולו מכריז על זכויות, ואימננציה, וחופש. כשאור שבעיסה, כזרז, כתבלין ליצר האימננטי, כך הרעיון של המצוות יכול לתרום תרומה נצרכת, להוות אלטרנטיבה, להיות קול קורא במדבר, לשמש כנס אליו ניתן לשאת עיניים. דווקא היום יכול החוק להצביע על העודף שמעבר לעולם הזה. על היתר, על הערך המוסף.

אבל האם ייתכן חוק ללא מקור עליון? ללא אמונה עיקשת בטרנסצנדנציה? אני חושב שכן, ואפילו שעדיף כך. זה יהיה חוק שיהווה לא הצדעה למקורו העל-טבעי, אלא רמז לו. חוק שלא יורד באלימות מטה, אלא שפונה למעלה. הלכה מארץ תצמח, מהדיאלוג של האדם עם חייו ועם חיי אחרים – ועם אלוהיו כמובן. זה יהיה חוק שנובע בצורה אורגנית מהיחס שלנו אל המציאות, יחס שמכיל בתוכו את האפשרות לאינסוף, את הפתיחה המקסימלית לסדר ולתוהו. זהו חוק גמיש יותר, אפילו מגוון יותר, ועם זאת, חוק שמחייב אותנו. ולכן חוק, כלומר קיומו המעשי של החוק, כרמז, אף עדות, לאפשרות של טרנסאנדנציה.

לפני אלף וחמש מאות שנה דיבר אוגוסטינוס על החוק היהודי כאות קין שהיהודים נושאים אל מצחיהם, נודדים בעולם ללא מנוחה, מעידים על עצמם דרכו כי לא קיבלו את המשיח. והנה, האם החוק יכול להיות גם אות שישנם מי שלא קיבלו לחלוטין את הגאולה האימננטית, את הבשורה הטובה כי אין שום דבר מעבר, את העולם הזה כפסוק אחרון?

ושוב, אם לא הובנתי עד כה: אני בעד הגאולה האימננטית, אני בעד מציאת האלוהות כאן ועכשיו. אבל אני חושב שיש סכנה מסויימת בתפיסה שבעת הרצון שזה כל הסיפור כולו, ואני חושב שיש ערך לערעור על המובן מאליו במערב כיום, שזה כל הסיפור כולו. והמצוות יכולות לשמש כאות כדי לרמוז שיש עוד, שיש עודף, שיש עוד יש מעבר למה שישנו.

ישנן המון בעיות עם העמדה הזאת, אני יודע. טכניות כמו גם עקרוניות, אני יודע. ועם זאת, אני חושב שיש בה אמת וטעם. לא אתייחס לכל הבעיות הרבות הללו כאן, ואציין רק דבר אחד ממנו צריך שבע פעמים להיזהר: מהאשלייה שהשחרור מהחוק הוא שחרור אמת. שכן אם יש חיסרון בחוק (ונודה שיש בו חסרונות רבים) הוא שהוא כמעט מראש מציע לנו את מלכודת הבדיה הזאת, שקוראת לנו להשיל אותו מאיתנו ובכך "לצאת לחופשי". אבל גם את זה נלמד הפעם ביחסינו עם החוק: שהחופש האמיתי מושג לא בו ולא מחוצה לו, אלא באופן שבו תופסים אותו ואת שמחוצה לו, ובאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

—

כן, כך כתבתי. הרשימה התפרסמה באתר אבי-חי כחלק מפרוייקט מיוחד לחנוכה על "אור לגויים". בעמוד המוקדש לפרוייקט תמצאו גם מאמרים של יוסי שריד, מנחם פרומן, בני לאו, אלחנן ניר, עלמה זהר, אברום בורג ועוד.

בשבוע שעבר נסעתי לעת ערב חזרה מהספרייה של אוניברסיטת חיפה – עת דוקטורט היא זו, והמלאכה רבה – וכשליד צומת יגור נתקעתי בפקק של לפנות ערב, חשבתי לי. חשבתי לי על הנביאים, כלומר אלו מהמקרא, ועל מה שנקרא "מוסר הנביאים", כלומר אותו קו פחות או יותר קונסיסטנטי של הטפה בו ביקשו הנביאים מהעם להיות טובים. אתם יודעים על מה אני מדבר: ישעיהו הראשון מבקש "הסירו רע מעלליכם […] דרשו משפט" (א, טז-יז); ישעיהו השני דורש "שמרו משפט עשו צדקה" (נו, א); מיכה חושב שהכי חשוב ל"עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך" (ו, ח) וכו'. יחד עם זה, יוצאים הנביאים נגד הקרבת קורבנות חסרת מחשבה ו"מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, יג).

והשאלה ששאלתי את עצמי היא, מה היא הפעולה האנליטית אותה עורכים כאן הנביאים? איך הם משתמשים כאן בשכל שלהם? ובכן, עניתי לעצמי, נראה שהם באים ומעמידים את כל המצוות כולן על כמה עקרונות בסיסיים. המצוות הרי, כל התרי"ג, אם מביטים בהן לרגע מהצד, לא ממש מסודרות בצורה הגיונית, כלומר אין עקרון הגיוני שעומד בבסיסן. הרי מה הקשר בין שמיטה לעליה לרגל? מה הקשר בין שעטנז לסוכה? מה הקשר בין לא-תגנוב לכשרות? במבט ראשון, ולדעתי גם במבט שני ושלישי, אין שום קשר. כי המצוות אינן יותר מאשר רשימה של חוקים. חלקם עוסקים בזה וחלקם בזה, תכליתם הכללית היא גיבוש גוי קדוש וממלכת כהנים, אבל אין שום הגיון או קו מחשבתי אחיד בדרך בה הם מסודרים. וכבר קבע רב בבראשית רבה (מד) שלקב"ה לא ממש איכפת "מי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף" – כלומר אין בזה הגיון. יש דרישה אלוהית. דרישה לא מוסברת, אלא מעוגנת במיתוס היסטורי (יציאת מצריים, מעמד הר סיני). במילים פשוטות: נעשה ונשמע.

אבל הנביאים לא עוברים לסדר היום על חוסר הסדר הזה. להם זה מפריע. למה? ראשית, אולי הם אנשים רציונליים יותר. אוהבים שיטתיות. שנית, אולי הם אנשים בעלי רגישות מוסרית גבוהה יותר, והם שמים לב שמפני שיש חוסר הגיון מוחלט ברשימת המצוות שיש לקיים, ועל כן יש חוסר מוחלט של היררכיה ברשימת המצוות שיש לקיים, אוהבים המוני בני ישראל לקיים דווקא את המצוות הנוחות יותר (למשל הקרבת קרבנות בבית המקדש), ופחות מקפידים על אלו המאתגרות יותר (למשל, לא לגנוב).

כך או כך, מדובר כאן ברדוקציה של המצוות ליחידות עקרוניות, במקרה זה של מוסר. "פשוט תהיו טובים" אומרים הנביאים, ומעמידים את כל התורה כולה על נוסחה פשוטה: חשוב שהאל מצווה עליך לעשות כל דבר כך שהוא יקדם את היושר, הצדק, והרווחה הסוציאלית.* מתוך רשימה ארוכה של חוקים ומשפטים חסרי הקשר הם מוציאים עקרונות, ומול פני אוסף חסר היררכיה של מצוות הם קובעים העדפה ברורה (למצוות שבין אדם לאדם).**

זה לא הלך. כלומר, היהודים לא השתכנעו. הם המשיכו להקריב קרבנות במרץ ולשנוא שנאת חינם. טוב, זה הרבה יותר קל. הנביא הידוע הבא שניסה לשכנע את העם היושב בציון לבסס את התנהגותו לא על חוק בלתי מוסבר אלא על עקרונות מוסריים (והייתי מוסיף, מיסטיים) היה ישו. הוא הציג גישה מוסרית פציפיסטית וכנועה, והובל אל הצלב. אחר כך נחרב המקדש, והפרושים עיגנו את החוק במערכת מקיפה של תורה שבעלפה שהועלתה על הכתב, שוב כרשימה של חוקים ללא עיקרון בסיסי משותף. זה תפס.

אבל זה שוב לא הספיק לכולם. הניסיונות הבאים למצוא בסיס עקרוני למצוות הגיעו במאות ה-12/13. הרמב"ם קבע שכל המצוות מטרתן אחת: לכוון את האדם (כלומר את הגבר היהודי – אם כי עבורו גם פילוסופים יוונים מצטיינים מסוגלים לכך) לדעת האל. מנגד המקובלים הראשונים טענו שכל המצוות מטרתן לתקן את הפגמים באלוהים ובעולם. שני הפתרונות האלה נותרו נחלתם האינטלקטואלית של מעטים. הרוב המשיכו לשמור מצוות ללא כל סיבה מיוחדת.

לכן כאשר במאה ה-18רווחה בקרב הציבור במערב אירופה תודעה יותר רציונלית, כאשר הומניסטים ודאיסטים למיניהם הסבירו (או "הסבירו") את מהותן של הדתות ככיוונם של בני אדם אל עקרונות המוסר הטבעי (או "המוסר הטבעי"), זנחו יהודים רבים את המצוות. חלקם היותר פלספני עשה זאת מתוך נימוק שמכיוון שהם הפנימו את המסר ואת אותו מוסר, אין להם כבר צורך באותן מצוות (שלא לדבר על כך שחלק מהמצוות ממש מנוגדות לאותו מוסר). מאידך, גם רבים מהמקובלים כבר לא היו יכולים להחזיק בעולמות המטאפיזיים שלהם בלי להסמיק, והחסידות העבירה אותם פנימה, לרבדים הפסיכולוגיים של האדם.

כלומר, אם לסכם את התהליך שעברנו כאן בקצרה, אם בהתחלה המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים) שימש כצידוק יחיד לקיום החוק – כלומר רשימת החוקים שתחתם אין כל עיקרון בסיסי (שכן הצעת הנביאים לבסס את החוק על עקרונות מוסריים נדחתה), הרי שעד המאה ה-13 מעמד המיתוס ההיסטורי נשחק וכבר היה צורך בצידוק אחר. הרמב"ם הציע הסברים רציונליים (לכוון את האדם אל האמת) ומיסטו-רציונליים (לכוון את האדם למגע עם האל). המקובלים הציעו מיתוס לא היסטורי אלא מטאפיזי-מכאני (מערכת של צינורות שמימיים להובלת שפע, או חילוץ סיזיפי של רסיסי אלוהות שתקועים בחומר). במאה ה-18 הסברים אלו היו צריכים לעבור עידון כדי לשרוד: ההסבר הרציונלי איבד את החלק המיסטי שלו, והפך לאתי-מוסרי. ההסבר הקבלי איבד את החלק המטאפיזי שלו והפך לנפשי-תרפויטי.

וכיום? באופן מעניין, אלה שכיום רואים את המצוות כתורמות לתיקונו המוסרי של האדם, והם לא מעטים, מחזירים אותנו למוסר הנביאים (רק במהופך: הפעם לא נוהגים במוסריות כדי להגשים את המצווה עלינו, אלא מקיימים מצוות כדי להפוך למוסריים). ומצד שני, אלה שרואים את המצוות כמחוללות טרנספורמציה מיסטית בנפשו של האדם, והם כן מעטים, מחזירים אותנו לאתוס נבואי מעט נדיר יותר, זה של חבורות הנביאים שהיו "מתנבאות" ועל ידי כך מחוללות שינוי (תודעתי) רדיקלי בחבריהן (ראו שמואל א', י'). נראה שהפרוייקט כפוי הטובה וממועט החברים של הנביאים הפך, 2500 שנה מאוחר יותר, לאתוס שמאומץ על ידי חלקים גדלים והולכים של היהדות.

 

 

—

* אם נתפוס את מחשבתם כך מקדימים הנביאים בצורה מסויימת את קאנט או את בנת'ם שהגיעו במאה ה-18 והציעו נוסחאות אתיות פשוטות וכולות כל.

** אגב, חז"ל מודים בכך: במסכת מכות, כד, א, הם מראים איך אחרי שנתן ה' תרי"ג מצוות "בא דוד והעמידן על אחת-עשרה" (תהילים טו); "בא ישעיהו והעמידן על שש" (ישעיהו לג, טו); "בא מיכה והעמידן על שלוש" (מיכה, ו', ח'); "חזר ישעיהו והעמידן על שתים" (ישעיהו נו, א); "בא חבקוק והעמידן על אחת" (חבקוק, ב, ד). אגב, המצווה שמעמיד עליה חבקוק את התורה כולה היא "צדיק באמונתו יחיה", ומעניין שזו אותה מצווה שפאולוס העמיד עליה, או ביטל עליה, את כל התורה כולה. רב נחמן בר יצחק, שמצטט את חבקוק, חי מספיק זמן אחרי פאולוס כדי לדעת את זה, ומעניין לאן הוא מכוון כשהוא מביא אמירה זו.

ה- World Drug Report של 2010 מטעם המשרד לסמים ופשע של האו"ם (כאן ב-pdf) שיצא בסוף יוני הוכתר בכותרת: Shift Towards New Drugs and New Markets, דהיינו מעבר לסמים חדשים ושווקים חדשים. על פי המחקר העולמי שנעשה גידול וייצור של הסמים ממשפחות ההירואין והקוקאין נמצא בירידה. מנגד מספר משתמשי הסמים ממשפחת ה-ATS בקרוב יעבור את מספר משתמשי ההירואין והקוקאין ביחד. סמי ה-ATS הם אמפטמינים למיניהם, כלומר מני מעוררים ומעודדי-ריכוז. במשפחה זו ניתן למצוא בקצה אחד את הריטלין (שהוא גרסה מרוככת מאוד) ותרופות אחרות לכל מני בעיות ריכוז,  וקצה השני את האקסטזי (MDMA) למיניו.

מסתבר, אם כן, שהסמים הישנים, שהופקו מצמחים בתהליך של עיבוד וזיקוק, מפנים את מקומם לסמים החדשים שמופקים מלכתחילה במעבדה, מהונדסים על ידי חברות תרופות (או רוקחים פירטיים) כדי ליצור אפקט מדוייק הרבה יותר. המגמה העולמית הזאת היא אחת הסיבות שבשלן כתבתי את המאמר שהתפרסם עכשיו בגליון האחרון של אקדמות, "האתיקה של התודעה: החוויה הדתית בעידן הפרוזק".

במאמר אני מנסה להצביע על הצורך למפות מבחינה אתית את מה שהוא אולי השדה האחרון שאין לו מפה נורמטיבית בעידננו: התודעה. בעוד שבתחומים רבים, החל ממין וכלה במלחמה, מנוסחות לנו תורות שונות לגבי מה שראוי ומה שמגונה, הרי שאין כיום למעשה שיח שעוסק בשאלות הללו לדבי מצבי תודעה. במילים פשוטות, אנחנו לא ניסינו להשיב על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? איך ראוי שההכרה שלנו תפעל?

השאלה הזאת היא לדעתי אחת החשובות עבור כל אדם, אבל היא הופכת לרלוונטית מאוד לחיי כולנו בתקופה שבה עוד ועוד חומרים משני תודעה מיוצרים במעבדות והופכים זמינים ואף כמעט נטולי סיכון (וראו תוצאות המחקר שלעיל). תרופות שיוצאות ומחכות לנו על המדפים מבטיחות שיפור בריכוז ובמצב הרוח. בקרוב הן אולי תבטחנה שיפור בזיכרון, בביטחון העצמי, אולי אפילו באינטליגנציה, וכל זאת עם תופעות לוואי זניחות וללא סכנת התמכרות. במצב כזה, למה שלא יטול כל אחד כפי ראות עיניו? או לחילופין, למה שרופאים דווקא יחליטו בשבילנו אם נוכל או לא נוכל להשתמש בכדורים שכאלה?

במאמר אני מזכיר שלאורך כל ההיסטוריה האנושית, עד העידן המודרני, היו אלה המסורות הדתיות והרוחניות שאכן כן ניסחו אתיקה של תודעה. כך בבודהיזם תודעה ראויה היא כזו הנמצאת בנירוונה; בהינדואיזם כזו הנמצאת במוקשה; אצל הסטואיקנים כזו הנמצאת באפתיה או אטרקסיה; ביהדות כזו הנמצאת בנבואה וכו'. אני ממליץ לחזור ולשאוב חוכמה ממסורות אלה, ומראה כיצד אפשר לקומם אתיקה של תודעה מתוך כתבי הרב קוק.

לבד מהמאמר שלי, אני חייב לומר שהגליון האחרון של אקדמות, שעוסק בחוויה הדתית לסוגיה, מלא כל טוב. שלום רוזנברג כותב על תחייתה של הדת בימינו, דב שוורץ על חוויית הבדידות אצל הרב סולובייצ'יק, שי בן טל סוקר את תולדותיה של תנועת "בני ברוך", שלמה טיקוצ'ינסקי כותב על החוויה הדתית החרדית, יהודה ברנדס כותב על החוויה הדתית בחסידות רוז'ין, מתי ליבליך מתארת את סכנותיה של החוויה הדתית, משה וינשטוק מנתח את תופעת העליה לאומן בראש השנה, ועוד ועוד.

המאמר להלן, ואם לא רואים כלום הוא נמצא גם כאן. אני עצמי נמצא בדרך לאומן. בחיפוש אחר חוויה דתית אותנטית כמובן. שנה טובה!