בואו נדבר רגע על אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של המחאה הנוכחית, והוא סירובם של אנשי צבא במילואים להמשיך ולהתייצב (רובם, בהתנדבות) למילואים ולאימונים בניסיון ללחוץ על הממשלה לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית.

אין לי ספק שמעשה הזה תרם לא מעט להצלחת המחאה, ומנגד אין גם ספק שהוא מעשה קשה, סוג של 'נשק יום הדין' שכמעט מאלץ את הממשלה לשקול את צעדיה, אם לא לשנותם ממש.

המעשה הזה נכנס בגדר מה שמכונה "התנגדות אזרחית בלתי-אלימה". התנגדות כזאת, שהיא מעשה פוליטי ואזרחי, כוללת שיבוש מסויים של החיים הרגילים, עבירה פומבית על החוק, תוך מוכנות לשאת בעונש הקבוע בחוק, ותוך סירוב עיקש להשתמש בכל אלימות. מטרת הפעולה הזאת היא למחות, לפנות למצפונו של הציבור והשלטון, ולשנות את החוק הלא מוצדק, או מדיניות לא מוצדקת אחרת של הממשל.

חסימת כבישים היא דוגמא פשוטה לכך, שכולנו מכירים היטב. גם כאשר רוזה פרקס ישבה ב-1955 על ספסל האוטובוס שהיה אסור לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה התנגדות אזרחית בלתי-אלימה (או אי-ציות אזרחי בלתי אלים), ואכן נעצרה על ידי המשטרה. גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב-1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, הוא עבר על החוק בהודו הנשלטת על ידי הבריטים, וגם הוא נעצר.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה נשענת על התפיסה שיש ערכים, מוסר, השונים מהחוק, וגבוהים ממנו. החוק, במילים אחרות, לא ממצה את הטוב האנושי (או, למאמינים, האלוהי), ויש עקרונות החשובים יותר מציות לחוק, כאשר זה נחשב כמנוגד להם. עקרונות ככבוד האדם, שוויון, חירות וצדק. במצב כזה מסרבים לציית לחוק.

ההפך גם נכון: האמירה "רק מילאתי הוראות" או "פעלתי במסגרת החוק" לא יכולה להצדיק עוולות. כך מאז משפטי נירנברג ועד ההלכה הישראלית בנוגע לפקודה בלתי חוקית בעליל. לפעמים החוק, או המפקד, חורג מהמוסרי והראוי, ואז חובה לסרב לציית לו.

כמו שכותב מרטין לותר קינג ב'מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם' ש"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה חוקי וכל מה שעשו הפרטיזנים היה לא חוקי." וכפי שכותב ההוגה השמרני יורם חזוני,

אם אזרחיה של חברה חופשית לא יהיו מוכנים להגן על חירותם כנגד העוולות שלעולם יהיו אפשריות גם תחת ממשלה דמוקרטית… אז, במוקדם או במאוחר, יהרס המפעל כולו.

לא כל אי-צדק מצדיק התנגדות אזרחית. כולנו נתקלים בפגמים שונים בחוקי המדינה שלנו, ואנחנו מוכנים, בדין, לסבול אותם למען הסדר הטוב. לא נצא למאבק רק מפני שאנחנו סבורים שגובים מאיתנו קצת יותר מדי מיסים. התנגדות אזרחית נוגעת, אפוא, לא לכל עוולה, אלא לעקרונות הבסיסיים של החיים המשותפים של כולנו. לפגיעה ממשית בחירות, בכבוד האדם, או בצדק.

הנה ההגדרה לאי-ציות אזרחי (שהוא מעט פחות אקטיבי מהתנגדות אזרחית) בלתי אלים מאת מי נחשב בידי רבים להוגה החשוב ביותר בתחום מדעי המדינה והפילוסופיה של המוסר במאה העשרים, ג'ון רולס:

מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה על מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחוקיה.

רולס מוסיף שמדובר במעשה שלא בא רק על מנת למלא אינטרס אישי, אלא מתוך דאגה לכלל, ושעליו לבוא רק כמוצא אחרון, אחרי שדרכים אחרים נוסו, ולפני התנגדות בכוח.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה היא אפוא מעשה פוליטי מוכר ולגיטימי בכל מקום שבו קיימת ההכרה שישנם עקרונות הגבוהים מהחוק.

אבל רגע, במקרה של רוב המסרבים להמשיך ולשרת לא היתה אפילו עבירה על החוק. הם, כאמור, מתנדבים. למעשה גם המילואימניקים הם בפועל מתנדבים, שהרי אין כל בעיה להתחמק משירות מילואים, ושיעור הישראלים שמגיעים לשירות מילואים הוא באחוזים הבודדים.

במובן הזה, הסירוב להתנדב הוא גם צורה קלה של התנגדות אזרחית, וגם תמונת ראי מדוייקת להסתמכות על, שלא לומר ניצול, הרצון הטוב והכישורים של אזרחים נאמנים, לקיחת השירות שלהם כמובן מאליו, ובו בזמן נתינת פטור גורף לאוכלוסיות שלמות (והרי זאת אחת הסיבות המרכזיות למחאה הרחבה יותר).

ההתנגדות האזרחית של אנשי הצבא התקיימה מול ממשלה שרובה לא שירת שירות צבאי מלא, שלא לדבר על מילואים, שמתכוונים לחוקק פטור מלא לציבור החרדי. יש כאן משהו משונה: היינו מצפים ממי שתומך בסרבנות שירות על רקע דתי, לנשים, לחרדים, לחלקים של בני הציונות הדתית, שיקבלו בהבנה גם חילונים שסבורים שיש ערכים שמחייבים אותם לסרב לשרת. האם רק לחרדים מותר לתעדף את ערכיהם על פני שירות בצה"ל?

שר האוצר סמוטריץ' בעצמו תמך בסירוב להתגייס על רקע שילוב נשים(!) בצה"ל. רבנים בציבור הציוני דתית קראו לא להתגייס, או לדחות גיוס, ליחידות מסויימות, על רקע שילוב נשים, או שירת נשים, או שיעורי ספורט עם מדריכות במקום מדריכים, או בעיות הלכתיות אחרות לטעמם. האם סירוב להתגייס לצה"ל מפני שהוא משלב נשים ביחידות הוא לגיטימי, וסירוב לשרת במילואים על רקע מהפכה משפטית שמרבית המומחים בעולם סבורים שמחרבת את הפרדת הרשויות במדינה – לא?

ועוד לא דיברנו על הקריאות הנרחבות לסרבנות במסגרת הנסיגה הישראלית מעזה והריסת גוש קטיף. הרי אז לא פחות מאשר הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב, קרא לסרב פקודה, ועוד שלל רבנים אחרים, במטרה ברורה לא לאפשר לקיים את החלטת הממשלה. גם היום יש רבנים שקוראים לסרב לפנות מאחזים, ומן הסתם עוד יוצדקו קריאות לסרבנות אם אי פעם ירצו לפנות התנחלויות. איך אפשר לתמוך באלה ולא באלה?

—

אני לא מקל ראש במהלך הזה. אני חושב שהוא קשה, שהוא חמור, ושאסור לנקוט בצעד הזה בקלות ראש. צריך גם לומר בכנות, המעשה הזה לא רק "מדבר" אל הממשלה, אלא גם לוחץ עליה בפועל, בצמצום סדר הכוחות הצבאי. כלומר יש כאן לחץ שהוא מעבר לזעקה. מנגד יש לומר שגם מעשי הממשלה היו עלולים לפגוע אישית בכל חייל וחייל, בהסרת ההגנה עליהם מפני בתי דין בינלאומיים. ושוב, יש להדגיש שרוב הסרבנים כלל לא עברו על החוק, אלא הפסיקו פעולה התנדבותית.

לסיכום, אני חושב שבנסיבות הנוכחיות הצעד הזה מוצדק. הוא מוצדק לא מכיוון שלאנשים מסויימים היה כאב בטן על חוק מסויים, ולא בגלל שמשהו פגע בהם אישית. הוא מוצדק מפני שעמדנו בפני מהלך ש-90% מהמומחים העולמיים למשפט חוקתי ומדעי המדינה סברו שירסק את הפרדת הרשויות בישראל ויפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית, ושגם ידידותינו הטובות בעולם, ארה"ב ומדינות אירופה (למעט הונגריה ופולין כמובן) התריעו שהוא יהפוך את ישראל למדינה שלא חולקת איתם את הערכים המשותפים שעליהם מתבססת מערכת היחסים בינינו.

כפי שאני מנסה להראות בסרטונים שלי על הליברליזם (ראשון, שני, בקרוב השלישי ואז אעלה את כולם לכאן), שלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האזרח והאדם. שלטון שמבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולפגוע בהגנה על זכויותיהם של אזרחיה היא סיבה ראויה מאין כמוה להתנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ואם ניסיון כזה יחזור על עצמו, התנגדות כזאת תהיה מן ההכרח. ואנחנו נתנגד.

הסיבות למאבק של חברי הממשלה הנוכחית כנגד בית המשפט מגוונות. לנתניהו סיבות משלו, לחרדים משלהם, ולציונות הדתית – משלה. לא, באף אחד מהמקרים האלה לא מדובר ברצון טהור ל"חיזוק הדמוקרטיה" או "משילות".

אבל יש קבוצה נוספת שסירוס בית המשפט העליון הוא רק הצעד המקדים למהלך שאפתני הרבה יותר. את המהלך הזה תיאר בצלאל סמוטריץ’ לפני כמה שנים ב'תוכנית ההכרעה' שלו: דיכוי, גירוש או השמדת הפלסטינים. אותו מהלך מצוי גם בכתבי הרב כהנא, שתלמידו שולט עכשיו במשטרת ישראל ובמג"ב.

במאמר שיצא לפני כמה ימים, שכתבתי עבור תלם, אני עומד על סוג הדתיות הפונדמנטליסטית שמאפיינת את מקדמי המהלך הזה, ועל תוכניותיהם הזוועתיות ל"פתרון" הסכסוך עם הפלסטינים. לחצו על התמונה כדי לעבור למאמר.

תהליך הנורמליזציה שעוברת האנטישמיות בארצות הברית מהיר ומבהיל. אחרי שקניה ווסט, כנראה הראפר המפורסם בעולם, רמז בטוויטר שהוא מעוניין להרוג את היהודים, הזמין אותו הנשיא לשעבר טראמפ לארוחת ערב, ואירח גם את איש העליונות הלבנה ניק פואנטס. אם זה לא הספיק עלה ווסט בשבוע שעבר לראיון אצל שדרן הקונספירציות אלכס ג'ונס, רמז שהיהודים הם פדופילים והכריז שהוא "אוהב את הנאצים" ו"מחבב את היטלר".

התפוצצות האנטישמיות הבוטה, הנאו-נאצית, של קניה ווסט מאירה ברטרוספקטיבה את ההתנהלות המופקרת של הימין הטראמפיסטי בשנים האחרונות. עוד לפני היבחרו של טראמפ היה ברור שהאיש מגלה סובלנות לאנטישמיות ואף משתמש בסטריאוטיפים אנטישמים בעצמו, אך בימין הפופוליסטי ביטלו כל אפשרות לכך והמשיכו "להזהיר" מפני הסכנה העצומה שבאלכסנדריה אוקסיו-קורטז או אילהאן עומאר.

גם כשפשעי השנאה כלפי יהודים התגברו תחת כהונתו, גם כשאמר שחלק מהנאו-נאצים בשרלוטסביל הם “very fine people” ואפילו אחרי פיגוע הטרור הגדול ביותר נגד יהודים אי פעם בארה"ב, הסכנה עבור אוהדי טראמפ בישראל – בתדלוק של היסטריה מזוייפת מחלקים בתקשורת, יש לומר – נותרה השמאל הרדיקלי ו"ההקצנה בקמפוסים".

הסיפור אינו רק העיוורון לכך שהאנטישמיות בימין גדולה ומסוכנת עשרות מונים מאשר האנטישמיות בשמאל (שאכן קיימת, שלא יהיה ספק), גם לא היבוא והגיור של לקסיקון אנטישמי שלם, מה"דיפ-סטייט", דרך "מימון זר" ועד "אליטה גלובליסטית". הסיפור הוא העיוות התודעתי שגורם הכיבוש, ומציאת הסיוע להמשיך ולהחזיק בו אצל גדולי שונאינו.

שהרי חלק גדול מהמאבק ב"אנטישמיות משמאל" אינו אלא מאבק בדלגיטימציה של הכיבוש, כאשר כל ביקורת על השלטון הצבאי של ישראל ביו"ש מוגדרת מיד כאנטישמיות. זאת לכאורה הסכנה, ואגפים שלמים בממשלה מוקמים כדי להיאבק ב-BDS, ארגון כושל וחסר השפעה. הצד המשלים הוא חיבוק מפלגות ימין קיצוני בהונגריה, פולין, אוסטריה, ועוד, כאשר הכשרת האנטישמיות של אלה נחשבת מחיר ששווה לשלם תמורת האיסלמופוביה שהן מנדבות ותמיכתן בהתנחלויות.

אלא שהמחיר מחולק לתשלומים, וכעת הוא נגבה בשתיקה שנכפית על הימין אל מול נורמליזציה של אנטישמיות מזעזעת, כזו שלא ראינו כמעט מאה שנה. הימין הפופוליסטי לא מסוגל להודות שלטראמפ תמיד היתה בעיה לדחות מעליו אנשי עליונות-לבנה ואנטישמים. מאוחר גם להכיר בכך שהטראמפיזם משך מהשוליים למרכז נבלים מתועבים ואספסוף גלוח-ראש ונתן להם הכרה שלא קיבלו מעולם.

אבל בעיקר אי אפשר להודות שהפניה מימין ליברלי אל ימין פופוליסטי היא סכנה ממשית ליהודים בעולם כולו – בדיוק כפי שהיא סכנה לערבים, נשים ולהט"בים כאן. חוסר ההבנה, העיוורון (שרובו מרצון), שהאיום על הסדר הליברלי שמגיע עם עליית הפופוליזם מאיים בפשטות על זכויותיהם, מעמדם ושגשוגם של יהודים, בדיוק כפי שהוא מאיים על כל מיעוט אחר, לא יכול להיות מוכר ומטופל, מפני שהימין הביביסטי אימץ את הפופוליזם ומפרק בעצמו את הסדר הליברלי.

החתירה תחת שלטון החוק, ערעור מערכת המשפט, פירוק הדמוקרטיה הליברלית והתנועה לקראת שלטון סמכותני בעל כוח בלתי מוגבל הופכים להיות נקודות ההסכמה היחידות בין הימין הפופוליסטי אצלנו לאנטישמים אצלם. ממילא, עד כמה רמה יכולה להיות הזעקה נגד אנטישמים כאשר בממשלה יושבים הומופובים וכהניסטים?

רק בחודשים האחרונים התבטאו טרמפיסטים בולטים כמרג'ורי טיילור גרין, לורנה בוברט ומייקל פלין בעד "לאומיות נוצרית". בוברט אף אמרה שיש לבטל את ההפרדה בין דת למדינה בארה"ב וש"הכנסייה אמורה להנהיג את המדינה". הסכנה ליהודים ברורה, כמו גם הדמיון לשאיפותיהם של חברי כנסת מהציונות הדתית ומהמפלגות החרדיות.

אנחנו מתקדמים לקראת מציאות שבה הימין האנטי-ליברלי כאן יקבל את הימין האנטי-ליברלי שם, ולהפך, כשבכל צד המיעוטים יהיו אלה שיסבלו. אצלנו אלה יהיו בעיקר הערבים, בתוספת נשים ולהט"בים. אצלם נשים, להט"בים ויהודים. ההצהרה הידועה בדבר "ערכים משותפים" שאנו חולקים עם ארצות הברית תקבל משמעות חדשה. היא תגיע על חשבון המחוייבות של מדינת ישראל אל יהודי העולם.

:
—
פורסם במדור הדעות של הארץ

הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ.