האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

 

[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]

 

1. לפני יומיים עלה ברחבי בריטניה, על גבי אוטובוסים, מה שהוא כנראה הקמפיין האתאיסטי המרענן ביותר מאז כתבי ניטשה. על כבישי הממלכה שועטים כעת אוטובוסים שעליהם מודבקת ההצהרה הנלבבת הבאה: "סביר להניח שאין אלוהים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים" ("There's probably no God, now stop worrying and enjoy your life"). הנה מאמר של "הארץ" על כך.

הקמפיין הוא יוזמה של אריין שריין, עיתונאית וכותבת מלונדון, שקיבלה את הרעיון אחרי שראתה פרסומת דומה שניסתה לשכנע את העוברים ושבים להאמין דווקא בישו (היא עקבה אחרי כתובת האינטרנט בתחתית אותה מודעה וגילתה שאותה כנסייה גם מבטיחה לה שהיא תישרף לנצח בגיהנום על חוסר אמונתה). היא חברה לריצ'ארד דוקינס, מדען מוכר ואנטי-תאיסט מוצהר (כתבתי עליו ועל חבריו כאן), וביחד הם גייסו 135,000£ מתרומות עבור הפרסומות האפיקורסיות.

בוידאו שתוכלו לראות בסרטון בכתבה בגרדיאן (משם לקחו את זה "הארץ") דוקינס מוחה על ההתקפות כנגדו מצידם של אנשי דת. לשאלה של עיתונאית מהגרדיאן על הנטייה של דתיים להיעלב כל פעם שמפקפקים בקול בקיומו של אלוהיהם הוא עונה שהם עושים זאת משום שזה הנשק היחיד שיש להם בארסנל – הרי טיעונים רציונליים בדרך כלל יוק. אני חייב לומר שהוא צודק בדבר אחד: לא יכול להיות שאנשי דת יעלבו כשיאמרו שהם מאמינים בשטויות, ומצד שני יצהירו שמי שלא מאמין כמוהם יירש גיהנום נצחי.

ואפרופו עצבים, בברצלונה, שם גם עלה הקמפיין ("Probablemente Dios no existe. Deja de preocuparte y goza de la vida"), הכנסייה הקתולית כבר הראתה סימנים של זעם קדוש. מישהו שם טען ש"זוהי התקפה על הדתות כולן" (טוב, לא על הבודהיזם, נכון?), והארכיבישוף של העיר הוציא הצהרה ש"הדת אינה מקור לדאגות, והיא גם לא מכשול להנאה מהחיים". ועל כך יש לומר: אם אתה נוצרי והדת שלך אינה מקור של דאגות ולא מכשול להנאה, אתה כנראה לא עושה את זה כמו שצריך.

2. ואפרופו אפרופו עצבים דתיים וזעם קדוש, החמאס בעזה התחיל להוציא להורג בשיטתיות אנשי פתח החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וכמו כן עבריינים "רגילים", הכל בשם האל, אני בטוח. על פי עמירה הס, בין 40 ל- 80 כבר נרצחו על ידי החמאסניקים. כפי שכתבתי, אין ספק שאלו אנשי מוסר ונאורות, שגם יודעים היטב איך לקדם את האינטרסים של העם שלהם.

3. הכתבה הזאת היא כמעט מלפני שנה, ובכל זאת, כי מסתבר שיש יוונים שרוצים להחיות את דתם העתיקה! אכן, פגאנים מודרניים, או יותר נכון פגאנים ניו-אייג'יסטים, מגיעים למקדשים העתיקים שעל האולימפוס ועורכים טקסים למען זאוס, אפולו אפרודיטה וכל החברייה העליזה ההיא. הכנסייה כבר מעוצבנת כמובן.

4. מאמר חביב, אבל ללא גילויים מרעישים, על הקשרים בין הנצרות לבודהיזם לפני 1000 שנה. 

5. חברי אביב טטרסקי העלה רשימה ובה פרטים על אירועים שנערכים בצד הקרבות, ומתוך כוונה לרמוז על אלטרנטיבה להם. אחד מהם הוא "ההליכה", כלומר הליכה שקטה שבה צועדים יחד, ללא דיבור או שלטים ובצורה מדיטטיבית, יהודים וערבים, ובכך מסמנים אפשרות של קיום אחר, לא מתוך קונפליקט. אביב ואנוכי היינו חלק מצוות שייסד את המסורת הזאת בישראל לפני שש שנים, עת יצאנו מיפו וצעדנו עד לירושלים עם מאות אנשים בפסח, אפריל 2002, בתוך גל הפיגועים הנורא שהתחולל אז ותחילת "חומת מגן" (אביב כתב על זה כאן). אני חושב שזה חשוב. 

6. לסיום, קראו את הרשימה החשובה מאוד הזאת של דרור בורשטיין. על מהות האנושיות. ועל האמת הברורה, שאם אנחנו פתוחים יותר לאושר, אנחנו גם פתוחים יותר לכאב, וסגירת עצמנו כלפי האחרון מביאה בהכרח לסגירתנו כלפי הראשון, ולמעשה לסיום החיים שלנו בעודנו חיים. דברים חשובים כל כך, ובעיקר בעת מלחמה.

"החסידות היא עדיין המשאב החשוב ביותר להתחדשות רוחנית בתחום היהדות" – חביבה פדיה, הנספח למאמר הראשון בספר

בראשית המאה העשרים רבים פיקפקו שקיימת מיסטיקה יהודית. היהדות נחשבה לדת של חוקים ומעשים, ומה להם, על פי ההגיון הנוצרי, ולרוחניות? יהודים רבים היו שותפים להרגשה זו, וגם אלה שהכירו את הקבלה ניסו להצניע אותה: לאורך ואחרי המאה ה-19 האתאיסטית, זה לא היה נאה להציג צד מיתי ומטאפיזי של היהדות. התנועות הרפורמיות למיניהן שפרחו באירופה, וגם רבנים אורתודוקסים רבים (למשל הרש"ר הירש) הדגישו את הצד האתי של היהדות, וראו בה קודקס מתקדם של חוקי מוסר.

בחלקו של גרשם שלום נפל מה שמעטים זוכים בו, או מסוגלים לו: הוא למעשה כונן במו ידיו תחום מחקר שלם. שלום היה הראשון שחקר בצורה מדעית את המיסטיקה היהודית, ובכך גם הראשון שנתן לה פומבי. כאשר התחיל במחקריו, בסוף שנות העשרה של המאה העשרים, היתה הקבלה תורת סוד באמת, ושלום היה צריך ללמוד בכוחות עצמו את שפתה ולפענח את רזיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר הבהיר, ואחרי שעלה ארצה ייסד, בשנות השלושים, באוניברסיטה העברית את הקתדרה למחקר הקבלה. מחקריו מקיפים את תולדות המיסטיקה היהודית, מספרות המרכבה ועד השבתאות, והוא קנה את מקומו כאחד מענקי הרוח של התרבות היהודית במאה העשרים.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו את מאמריו של שלום על תנועת החסידות. הספר, "השלב האחרון", נערך על ידי דוד אסף ואסתר ליבס, ונראה שהם עשו עבודה חשובה ומרשימה: העורכים לא רק קיבצו את מאמריו השונים של שלום על החסידות, אלא גם הוסיפו נספח לכל מאמר, בו הם מרחיבים על ההקשר ההיסטוריוגרפי של כתיבת המאמר, מעדכנים על מצב המחקר היום בהשוואה לדברי שלום, ואף מגישים לקורא ביבליוגרפיה מפורטת.

גאולה ללא משיח

כשניגשים לראשונה לניתוח נושא מסויים, צריך ראשית כל לקבוע את מהותו וגבולותיו, החלוצים שבין החוקרים והאינטלקטואלים הם אלה שמבתרים את הסוגייה ומבדילים בין חלקיה. קביעותיהם פועלות כסכין קצבים מבריק שבחתכיו מפריד בין החלקים בעלי הטעם השונה, ואף מגדיר את צורתם. הם גם יקבעו מה כשר ואיזה חלק טרף, או פשוט תפל. מכיוון ששלום, כאמור, היה מי שבמו ידיו פירק את המיסטיקה היהודית לחלקיה, המאמרים שלו מעניינים במיוחד. כאן אנחנו נוגעים במחקר הקבלה והחסידות ברבדיו הגולמיים ביותר: שלום מותח את גבולות הגזרה, ונותן סימנים לתוכנה. מתוך סימנים אלה, וכנגדם, ימשיך המחקר עד ימינו, ואחריהם. מאמריו משמשים מקור איתן למושגי יסוד בתחום, כמו גם להנחות המוצא שלו. דווקא משום כך רבים מבין המאמרים המכונסים בספר (יחד עם הנספחים שאחריהם) יכולים לשמש גם מבוא מצויין לקורא המתעניין בעקרונות הבסיסים של החסידות, ושל מחקר החסידות. 

במאמר הראשון בספר, למשל, כותב שלום על האפשרויות שעמדו בפני המקובלים אחרי משבר משיחיות השקר ההמוני של השבתאות. הבחירה היתה לדידו בין שלוש דרכים: הראשונה, ניסיון לנהוג כאילו כלום לא קרה, ולהמשיך לעסוק בקבלה הלוריאנית ולנסות "להעלות ניצוצות" עד לתיקון עולם, תוך פעפוע של אלמנטים קבליים אל הציבור הרחב דרך ההלכה והמנהג. השניה היתה התכנסות פנימה וויתור על כל מימד פומבי בקבלה, כלומר לחזור ולהפוך אותה לתורה באמת אזוטרית (שלום כותב שרש"ש הוא "נציג קלסי של מגמה זו"). הדרך השלישית היא דרכה של החסידות, שעל פי שלום ביקשה להיות תנועה עממית רחבה, אבל נטלה מהקבלה את העוקץ המשיחי.

על התמתנות המימד המשיחי בחסידות כתב שלום רבות, וזה היה לאחד מתרומותיו החשובות למחקר בנושא, כמו גם לאחת הקביעות שהיה צריך להגן עליהן חזור והגן מפני התקפות עמיתיו למחקר. שלום גרס שהחסידות, הגם שלא ויתרה על הצפייה למשיח כמובן, דחקה את זו לפינה ושמה את מרכז הכובד הדתי שלה על חווית הדבקות. בספר מובא, לראשונה בעברית, מאמרו של שלום על "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", ובו הוא כותב כך:

החסידות, בלי לשנות את החזות החיצונית של התורה הלוריאנית ומונחיה, הכניסה שינויים סמויים אך יעילים שביטלו את המשמעות המשיחית של העקרון המרכזי – תורת התיקון [… ניתן לראות זאת] ראשית, בחשיבות העליונה והמובלטת שמיוחסת למושג הדבקות, דהיינו ההתקשרות המתמדת עם אלוהים. דבקות היא באופן ברור ערך עיוני נטול השלכות משיחיות […] חווית הדבקות מָחֲקָה את הגלות מבפנים, לפחות עבור האדם שהשיג אותה […] מכוחה של חוויה מיסטית אינטימית, שכדי לחוותה אינו נדרש להגשמת גאולה משיחית, שבמהותה היא מעשה ציבורי שיתממש על ידי האומה כולה." (עמ' 288-289)

בנספח למאמר הזה מציגה אסתר ליבס את הטיעונים השונים בעד ונגד קביעותיו של שלום, כמו גם את הפיתוח וההבהרה שמביא לדבריו משה אידל: "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית, יש גם […] נטרול או פירוש פסיכולוגי של תפיסת הספירות". בקיצור, כפי שהראה רון מרגולין בספרו "מקדש אדם", בחסידות עברה הקבלה הפנמה, והמשיח, כמו גם הספירות, הפכו מישויות מטאפיזיות לכוחות נפשיים וחוויות פסיכולוגיות.

והם בתוך האור יושבים

יחד עם זאת, ההתמקדות באינדבידואל היתה גם מה שמשותף לשבתאות ולחסידות: חביבה פדיה כותבת בנספח למאמר הראשון בספר ש"שתיהן ביטאו מערכת צרכים חדשה של היחיד ושל ההמון, שעיקרה היה התלכדות חברתית סביב דמות. תופעה זו היתה חלק בלתי נפרד מהליכי עליית הסובייקט במיסטיקה היהודית בכלל [… שכללו את] המרת ה'טקסט' כגורם הבלעדי המלכד אדם וקהילה אל ה'אדם' כמי שמסוגל ללכד טקסט וקהילה" (26-27). הן את ההפנמה והן את ההתלכדות סביב האדם ניתן לראות במובהק בימינו בחצרות חסידיות כגון ברסלב וחב"ד.

אך מהי אם כן אותה "דבקות" יקרה מפז ששלום קבע כמשאת נפשם של החסידים? שלום מגדיר אותה כמצב בר הגשמה בחייו של הפרט המתאפיין ב"אושר עילאי", והוא מביא ציטוטים מרגשים שלטענתו מוכיחים שמדובר ב"הלך נפש מיסטי". למשל זה, מאת ר' אליעזר אזכרי, מקובל שחי כמאתיים שנה לפני ראשוני החסידים: "תשע שעות שהיו בטלים מלימודים למלאכת ההתבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים". מובן זה של דבקות, מראה שלום, הגיע עד לתלמידו של המגיד ממזריטש, ר' אהרן הכהן מאפטה, שכותב (בספר "אור הגנוז לצדיקים"): "ענין הדבקות הוא כעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח […] ועל ידי זה נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה" (241).

במאמר על הדבקות עומד שלום על כך שבחסידות, כמו בכלל המיסטיקה היהודית, אין המיסטיקן מגיע למה שמכונה unio mystica, כלומר איחוד מלא בינו ובין האלוהות. בנספח למאמר זה בספר מפריך משה אידל טענה זו (כפי שכבר עשה בספריו). אידל גם הוא מביא מובאה העוסקת בדבקות מאותו ר' אהרן הכהן מאפטה, שהפעם משתמש במילים חריפות הרבה יותר וקובע כי הדביקות היא "כאלו כולו גנוז באור אלוהות שנמשל כמים לים מכסים, וכמשל הטפה שנפלה לים הגדול […] וכאלו כולו גנוז באור אלוהות […] פירושו אור האלוהית מוקשר על נפשו ונעשה הקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד" (263-264).

אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו?

שם הספר, "השלב האחרון", הוא כשם שנתן שלום לאחד ממאמריו על החסידות (המאמר פותח את הספר). בכך התכוון לומר שהחסידות לדעתו היתה הפריחה המשמעותית האחרונה של המיסטיקה היהודית. יחד עם זאת, מעניין לראות שבמאמר אחר שלו, "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו" (1964, בתוך "דברים בגו"), הוא מנבא את עליית רוחניות הניו-אייג'. שם הוא כותב על מיסטיקה ש"אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת", שעניינה ב"רוח האדם, או תודעת האדם", ושבחזונה זו עתידה להשתנות ולהתפתח, עד כי יופיע בה "הניסיון המיסטי של המיסטיקאים". שלום מציין שמיסטיקה כזו אכן קיימת, אם כי בזמנו ב"צורה כיתתית" בלבד, אבל שזה עצמו כבר "רמז לאפשרות של גיבוש מיסטיקה בצורות בלתי-מסורתיות". כיום ניתן לומר שכך אכן קרה.

 

[עלה באתר מעריב]

1. יש לי תחביב: אני אוהב לתת לאנשים קרדיט. אני אוהב להאמין לאנשים. יכול להיות שבגלל זה אני קצת לא מוצא את עצמי בין חברי בשמאל בחלק מהסוגיות הקשורות למבצע האחרון בעזה. קחו למשל את ההתבטאויות הבאות, מתוך המדור "שליפות" בערוץ היהדות של אתר מעריב:

אלוקים
בורא עולם הוא מלכו של עולם, משגיח עלינו ואוהב אותנו.

כיבוש
של מה? הארץ שלנו היא, ואנו נמצאים בשלבי שחרורה.

הר הבית
מקום מקדשנו שייבנה במהרה בימינו. המסגדים נמצאים שם זמנית, אך לא עלינו להסירם משם. מן השמיים יעשו את העבודה.

משיח
מחכים לו בכל יום שיבוא. התקווה הגדולה של העולם ההולך ושוקע בתרבויות הבל.

הדברים האלה נאמרו לאחרונה על ידי הח"כ מהמפד"ל לשעבר הרב יצחק לוי. כשאני קורא אותו מתבטא כך, אני מבין שהוא אדם לא מאוד מתוחכם, שתמונת עולמו בנויה מקוביות בניין מיתיות ודתיות-פונדמנטליסטיות, שמודבקות יחד על ידי אמונה תמימה. ולמה אני מגיע למסקנה הזאת? כי אני מאמין לו. אני מאמין שהוא באמת חושב כפי שהוא מדבר. וזה כמובן מצער אותי מאוד.

עוד מצער אותי לשמוע מפי אנשי חמאס שלדעתם "הישות הציונית" היא כתם בתוך הרצף הפאן-איסלאמי, וככזה יש למחות אותה מעל פני האדמה. הנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה" (מתוך אמנת החמאס משנת 1998, כאן).

והנה עוד ציטוט, מהסעיף הפותח את אמנת החמאס: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". יופי, לא?

והנה עוד אחד (סעיף 8): "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, הג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מה לא ברור?

ולסיום (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [ווקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה." כן כן, עד תחיית המתים.

טוב, רק עוד אחד (סעיף 13): "היוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מפלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת […] אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד".

כשאני קורא את הדברים האלה, או שומע את דוברי החמאס חוזרים עליהם ועל שכמותם, אני מבין שמדובר בפנאטים חשוכים שאינם טובים יותר מדניאלה וייס או הרב משה לוינגר. מדובר, בפשטות, בפסיכים. ולמה אני חושב ככה? כי אני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אני חושד שחלק גדול מחברי בוחר לא להאמין שהם ממש "כאלה". שאולי הפנאטיות הפונדמנטליסטית היא נחלתם של יהודים ונוצרים בלבד, ומוסלמים לא ממש מתכוונים לדברים כאלה, למרות שהם עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להוכיח שהם בעצם רציניים עד מוות.

האם זה אומר שצריך להרוג אותם? ודאי שלא. אבל זה בודאי אומר שלא צריך לנקות אותם מאשמה לגבי מצבם. ושוב: זה לא מנקה אותנו מאשמה למצבם ומצבנו כמובן (בכלל, על פי רוב אנשים שותפים באחריות על מצבם, עאכו"כ עמים). כיום, כאשר ניתן לשמוע את גם את טוני בלייר מיואש מאפשרות של דיאלוג עם החמאס, ואת מצריים או את אבו-מאזן מאשימים אותם בתוקפנות הישראלית, קשה לי להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לראות בחמאס קורבנות תמימים. ודאי שישראל אשמה בחלק ניכר מאיך שהסכסוך הזה נראה. אבל צריך גם להכיר בכך שבשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים, והחמאס תורם את חלקו ביד רחבה.

הבעיה הקשה, אני זוכר את עצמי אומר לחברים כבר מזמן, היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים. אבל לא. שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו.

לסיום, אני בעד לגמור את המבצע הזה שלשום. הוא לדעתי השיג כל מה שהוא אי פעם יוכל להשיג. תמונות ההריסות וההרוגים גורמות לי עצב רב. החיוכים של הגנרלים והשדרנים אחרי ולפני התמונות האלה גורמים לי בחילה. ששון הקרב הכללי ששוטף את המדינה מזכיר לי עוד כמה רבה הדרך. אני מתפלל לשלומם של הפלסטינאים התמימים בעזה, ומקווה גם לרווחתם. ובכלל, אין לנו מה לעשות בעזה, ואין לנו דרך אמיתית להפיל את החמאס, כי הוא תנועה שורשית פלסטינאית, למרבה הצער. צריך לנסות להגיע איתם להבנה, לתת להם לחיות בתנאי שיתנו לנו, ואולי הזמן יעשה את שלו והם יתפקחו מתישהו. אבל כרגע מדובר בחבורה מפגרת של פונדמנטליסטים חמושים.

2. Charles M. Blow כותב בניו-יורק טיימס שבעקבות הממצאים המפתיעים בסקר הדתות הגדול ביוני, נשאלו שוב האמריקאים האם הם באמת חושבים שלא חייבים להיות נוצרים על מנת לזכות בעולם הבא. אז אמרו 70% שכן. כלומר שלא צריך. הפעם, אחרי חקירה עקשנית ודקדקנית יותר, אמרו 65% שאכן לא חייבים את הבן בשביל להגיע אל האב (זאת בניגוד מפורש לבשורה על פי יוחנן 14:6, שם אומר ישו: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב בִּלְתִּי עַל־יָדִי"). למעשה, 50% חושבים שאפילו אתאיסטים יגיעו לגן עדן! התנאי הוא אחד: שיהיו אנשים טובים ומוסריים. כדבריו: "just by being a good person". למעשה, אחוז אחד בלבד חושבים שהדרך לעדן מחייבת לציית לספר הספרים.

"מה זה אומר?" הוא שואל, ומביא דבריו של Alan Segal, פרופסור לדת, שמסביר שאנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, ומצפים שגם בשמיים נחיה כך. אנחנו פוגשים אנשים נחמדים ולא מסוגלים להניח שאלוהים לא ייתן להם להיכנס בשערי גן עדן.

אני הייתי מוסיף, ראשית, שזה אומר שאנשים התרגלו לרוח הניו-אייג'ית, שעבורה האלוהות היא טובה וטובה בלבד, כלומר אין גיהנום ואין שטן, ותפסיקו לנסות להפחיד אותנו עם שטויות. ושנית, ברמה עמוקה יותר מה שקורה הוא שאנשים בעצם מרפים מהמיתוס, ונאחזים באתוס. לא במה ומי אתה מאמין הוא מה שמשנה, אלא מה אתה עושה ואיך אתה חי. אם אתה טוב והגון, ולא מאמין בישו, אלוהים אוהב אותך. אם אתה לא, ומאמין, אלוהים לא אוהב אותך. המיתוס יורד, ההגיון עולה. לאט, אבל הוא עולה. לצערנו הרב, במזרח התיכון הוא עולה לאט מדי.

3. בעקבות דברי הקצרים כאן על כך שנדמה שקרישנמורטי היה קצת מעצבן לקראת סוף ימיו, קיבלתי מייל מפסי פייג, מורה ותיקה (וטובה, ורגישה) ליוגה כאן בצפון. היא כתבה שבזמן שהיתה אצל דונה הולמן, מורה די מפורסמת ליוגה שהיתה תלמידתו הישירה של ב.ק.ס. איינגאר, היא סיפרה לה מעט על ק., אותו ראתה מקרוב.

הולמן גרה אז עם הוריה בהולנד, וק. היה בן בית אצלם, שכן הוריה היו חסידים קרובים שלו והוא נהג לשהות שם בעת מסעותיו באירופה. הוא זה שהכיר לה את איינגאר ושלח אותה ללמוד אצלו. בכל אופן, היא סיפרה שק. היה אדם רגזן, כעסן, עצבני ודיבר בצורה מגעילה לאנשים סביבו. כמו כן על פיה הוא סבל מדכאונות והסתגר ימים ארוכים בחדרו. עדות זו מצטרפת לעדויות על פיהן דיויד בוהם, בן שיחו הותיק, סבל מיחס לא נאה מצד ק., ולדעתי שלי, שכבר הבעתי אותה רק על סמך קריאת דבריו של ק., על פיה בסוף ימיו ניתן לחוש שק. היה מריר ונרגן, ובאופן כללי מאוכזב עד מוות מכך שאיש לא הבין אותו. מעניין מה הוא היה חושב על החמאס.

כל זה הזכיר לי את אותו מאמר מכה-גלים וסופג-טוקבקי-שטנה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים לאתר-מעריב (בגרסה הקודמת קודמת שלו), העוסק בקשריו הרומנטיים של ק' עם אשת מזכירו האישי ראג'גופל, בעודם נשואים. אחרי שכתבתי אותו, ובהיותי במסע השלישי שלי בהודו, דליתי עוד כמה עדויות והשלמתי עוד קצת מהפאזל הרוחְנו-רכילותי הזה. לנוחותכם העלתי את המאמר ההוא והתוספת לו לבלוג, תחת הכותרת המקורית: "קרישנמורטי בנפתולי התשוקה"