לינק (למטה) לראיון שערכתי עם ד"ר צבי מרק לרגל צאת ספרו החדש "מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של רבי נחמן מברסלב" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן). הספר חושף לראשונה את 'מגילת סתרים', הסוד השמור ביותר בחסידות ברסלב: תורתו של ר' נחמן על הצפוי בימות המשיח.

א'

אדי פורטנוי, היסטוריון, מציג בוידאו את יהדות מזרח אירופה שלא שמענו עליה: לא תלמידי ישיבה, פקידים ומלווים בריבית כחושים שרק מחכים ללכת כצאן לטבח, אלא אומני קרקס נועזים ואנשי ברזל שריריים, שהציגו עצמם לראווה, להנאת הקהילה ואף הגויים.

ב'
דאגלס הרדינג מת, כידוע, אבל מי שרוצה לראות אותו ולהיעזר בו כדי לראות את העולם כפי שהוא, מוזמן לדף הזה שמרכז קטעי וידאו שלו.

ג'
ראיון מעניין ב"הארץ" של ניר ברעם עם פרופ' אביעד קליינברג על ספרו החדש, "שבעת החטאים: רשימה חלקית", בו נידונה התופעה הדתית, הקשר בין החטא לתפיסת הגוף, אפשרות למוסר חילוני ודתי ועוד.

ד'
סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר, פתח בתוכנית אירוח מקוונת, בה הוא צוחק על רוחניות ומראיין כל מני אושיות. מבדר בהחלט – אני ממליץ על הפרק: Zen and the Zen of Zen

ה'
יוסוף איסלאם, הלא הוא the artist formerly known as קט סטיבנס, כותב על התאסלמותו בצורה נוגעת ללב.

ו'
הנוצרים האוונגליסטים הפונדמנטליסטים בארה"ב הם כבר מזמן לא קוריוז. מגאזין "הארפרס" מודה בכל פה שכל התיאוריות הישנות, שניסו להסביר את הפרוטסטנטיות הקיצונית הזאת כמרד של עניים מול עשירים, אמריקה השנייה מול הראשונה (כן, גם אצלם אוהבים לדבר על זה), כגל עכור של טירוף המוני שיעבור, כתקלה בהיסטוריה האמריקאית שתתוקן – כולן כשלו אל מול המציאות הברורה:

The new Christ, fifty years ago no more than a corollary to American power, twenty-five years ago at its vanguard, is now at the very center. His followers are not anxiously awaiting his return at the Rapture; he’s here right now. They’re not envious of the middle class; they are the middle class. They’re not looking for a hero to lead them; they’re building biblical households, every man endowed with “headship” over his own family. They don’t silence sex; they promise sacred sex to those who couple properly—orgasms more intense for young Christians who wait than those experienced by secular lovers.

הארפרס טוען שהם לא ממציאים שום דבר חדש, אלא חוזרים אל פוריטניות שהיתה אמריקאית לגמרי באופן מהותי, ושאת שרידיה היה אפשר לראות אפילו במערכת החינוך שם עד לשנות השלושים של המאה העשרים.

קל לראות עדויות לכך, למשל על הסמלים הרשמיים של ארה"ב (כמו שטרות כסף) שלא מתביישים להכריז על מבטחם המלא בבורא עולם.

הפרוטסטנטים הקשים האלה הם חלק מהכוחות שדוחפים את בוש "לא להיכנע לאסלאם" ולפתוח בכל מני מלחמות אבודות עם אומות ערביות (ואולי, חלילה, גם פרסיות). אתם יודעים על מי אני מדבר: הם אלו שמאמינים בתנ"ך ובברית החדשה כפשוטם, כלומר שהעולם התחיל בתהליך בריאה של שבעה ימים (ואל תבלבלו אותם עם פרשנויות קבליות שחורגות מהפשט ובטח לא עם המצאות של אפולוגטיקה דתית מודרניות של יום-אחד-של-אלוהים = טריליון שנה), ויסתיים במלחמת גוג ומגוג שאחריה כל צדיקים ישבו לימין האל ובנו יחידו. אלו שמאמינים שיש אמת אחת, הם יודעים אותה, ומי שלא מאמץ אותה גם כן יירש גיהנום (יענו איטרנל דמניישיין).

הבעיה שלהם היא שאם מתחשבים רק בפשט התורה (כאילו שבכלל ייתכן פשט ללא פרשנות, אבל נעזוב את זה עכשיו), יוצא, איך שאתה לא מסובב את זה, שאלוהים די אוהב את היהודים (אין מה לעשות: הספר נכתב על ידי הממזרים עקומי האף, אז הם דאגו להדגיש את זה שוב ושוב). מצד שני, אם מתחשבים בפשט של הברית החדשה, די ברור שישו הוא המשיח. אז מה עושים? מאחדים את המיתוסים וממציאים שלמרות שבריתו של האל עם עַם סגולתו שרירה וקיימת לעולמי עד, הרי שמאז הקריבו הוא את בנו האהוב חייב כמובן כל מי שרוצה בגאולה, כולל יהודים, להכיר בישו כמשיח (יש כאן סטירה מסויימת, נכון, אבל בדיוק בשביל לומר דברים לא הגיוניים יש תאולוגים, ופאולוס היה אחד התיאולוגים הגדולים בכל הזמנים).

אבל זה לא מסתכם בזה, שכן כולנו יודעים שהיום האוונגליסטים האלו לא רק שלא שונאים יהודים, אלא שהם ממש מתעניינים במה שקורה כאן. אנחנו יודעים שהם אלה שלוחשים על אוזנו של בוש שלא ייתן לישראל לסגת משום סנטימטר של הארץ, שהם רואים במדינות ערב איום לא-פתיר על ישראל ושהם צופים בקרוב מלחמת ארמגדון שפחות או יותר תשמיד את העולם.

כל זה משום שעל פי ההיגיון התיאולוגי שלהם היהודים לא רק שאינם מפריעים למהלך הגאולי של העולם, אלא שהם ממש הכרחיים כדי שהוא ייצא לפועל: על פי הנראטיב שמניע אותם תקופת חבלי משיח מתחילה כאשר היהודים יחזרו לארצם (כלומר, כבר התחילה ב- 1948) ורק אם הם ידבקו באדמתם ובמדינתם יוכל ישו לשוב ולמלוך בסוף ההיסטוריה. כל זאת, כמובן, אחרי מלחמת יום הדין (ואפרופו המלחמה, ברור שמי שרוצה להינצל מוזמן להתנצר) . לפני כשלוש שנים כתבתי מאמר ל"הארץ" על מוצאו של הרעיון הזה (שהיהודים הכרחיים לגאולה הנוצרית), שעלה במוחו של נביא נוצרי ימי ביניימי בשם יואכים מפיורה: הוא היה הראשון שהסיק שאין לדחות, ובוודאי לא להשמיד, את היהודים, כי יש להם תפקיד באחרית הימים (זה לא גילוי שלי כמובן, רק כתבתי על זה).

בכל אופן, המאמר של הארפרס טוב אבל ארוך – אפשר לדעתי לקרוא עד לשליש, כלומר לפני שהכתב עובר לפסים אישיים יותר), והשבוע גם עלה מאמר באנרג'י של נוצרי אוונגליסט שכזה (שעזרתי "להביאו לדפוס"), עורך האתר הכי פופולרי בנושא ה-  Rapture. המילה הזאת, שבקונטקסט הזה הייתי מתרגם אותה "ההתעלות", פירושה למעשה האמונה שבדיוק לפני הבלגן האפוקליפטי אלוהים ישאב למעלה את כל הצדיקים ורק הרשעים – כלומר כל אלו שלא הכירו בישו כמשיח, כלומר אנחנו – יסבלו. וזאת יש לדעת: מיליוני אמריקאים מאמינים בזה – רק לאתר של כותב המאמר שעלה באנרג'י יש ששה מיליון כניסות בחודש! בכל אופן, הוא חוזה שמלחמת יום הדין תתחיל בקרוב מאוד, כאשר רוסיה ואירן יתקפו אותנו מצפון, ושכדאי מאוד להתנצר לפני כן.

כל זה מביא אותי אל הסרטון הקצר שבלינק הזה, שלא הצלחתי ליבא לכאן לצערי אבל שממחיש בצורה נהדרת מה קורה אם לוקחים את כתבי הקודש בצורה יותר מדי מילולית.

ז'
ואפרופו אפוקליפסה עכשיו, מי שמצליח להשיג את הגיליון האחרון (ינואר) של "נקודה", כתב העת המצוין של האורתודוקסיה הלאומית-ימנית, שיקרא את המאמר של יהודה עציון: כתיבה דתית עוצמתית, תקיפה, חדה, מעוררת השראה, מהממת וכמובן (לדעתי) מרחפת בעולמות אחרים לגמרי. עולם המושגים, ההשקפה וההתנסחות של עציון הם מיתיים לחלוטין, אבל חוץ מחוסר הקשר למציאות הקונקרטית, אני מוריד את הכובע. עציון (כל עוד הוא נמנע ממעשים) שם את ה"פאן" בפאנדמנטליזם. שווה לקנות את הגיליון רק בשבילו.

מצאתי פעם, אני חושב ליד פח זבל, ספר זעיר, אוצר: "פואמות קטנות בפרוזה" מאת ש. בודלר. תרגום: נ. רַבָן. ההוצאה: ספרית פועלים / דורון / הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. שנת ההוצאה: 1948.

הפואמות הפרוזאיות יפות מאוד כמובן, או לפחות התרגום כנראה טוב, אף כי אין לי דרך לדעת – צרפתית אני לא יודע. בכל אופן, די ברור שהספר הזה אבד לנצח (ממילא הוא בערך בגודל של כרטיס אשראי), לא תהיה הוצאה מחודשת ואני לא בטוח אפילו אם מעריצי בודלר בארץ יודעים שהוא יצא אי פעם. אבל בשביל זה יש בלוג. בחרתי קטע אחד שנגע ללבי במיוחד: פרק ל"ט.

סוס גזעי היא מכוערת מאוד. ונחמדה אף על פי כן. הזמן והאהבה טבעו בה את חותם צפרניהם ולמדוה לקח אכזרי על הגזילה שכל רגע ורגע וכל נשיקה ונשיקה גוזלים מן הנעורים והתומה. היא מכוערת באמת; זוהי נמלה, עכביש, אם תרצה לומר, אפילו שלד; אלא שגם משקה תרופה היא, סם-קסמים, מעשה-כשפים! כללו של דבר – נחמדה היא! הזמן לא יכול לשבור את ההרמוניה הטופפת שבהילוכה, ולא את ההידור העומד וקיים שבמבנה גופה. האהבה לא שינת את נועם נשימתה, נשימת ילד; והזמן לא נטל מאומה מרעמתה הגדושה, שבתוך ריחותיה העמומים שופעת כל החיוניות קשת העורף של הנגב הצרפתי; נים, אי, אֶרל, אַויניון, נארבּון, טוּלוז, ערים ברוכות שמש, שטופות אהבה וחן! לשוא נעצו בה הזמן והאהבה את שיניהם, כי מאומה לא נטלו מחן חזה הדומה לחזה נער, חן מטושטש, אבל נצחי. ייתכן שנפסדה מרוב שימוש, אבל העייפות לא שלטה בה וטעם גבורתה עמד בה, והרי היא בחינת סוס מגזע משובח שעין החובב תכירנו אפילו בהיותו רתום לכרכרה שכורה או לעגלת-משא כבדה. ומלבד זאת, הרי היא כה רכה וכה נלהבה! אהבתה כאהבת הסתיו; דומה שקרבת החורף הציתה בלבה אש חדשה, וההכנעה שבחיבתה אינה מַלאָה כל-עיקר.

הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבוּרוּת ברווזוֹניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, זה דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: "השאירו את היפות לחסרי הדימיון", והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא נגע. אבל אני אגשים את מצוותו, ואתלה גם בפקודתו של האל לנביא יחזקאל (י"ג, י"ז): " ואתה בן-אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן, והנבא עליהן" – 'מלבהן' כתיב, כלומר מתוכן, שאין חיצוניותן המסר שהן נושאות, שאין עורן אורַן, אלא ליבּן, נשימתן, עומקן. טוּבן. וכמובן: 'עליהן' כתיב, ולא 'אליהן', ודי לחכימא וגו'.

ולא שיש לי משהו נגד יופי. כלומר כל עוד הוא לא שבלוני, פלקטי, קלישאי. כי בובת ברבי איננה יפה, ומי שחושב כך לא יודע יופי אנושי מהו: לא שלמות, אלא השאיפה אליה (במילים אחרות: שלמות ארצית היא פיקציה, הרכבה דמיונית של אידיאלים תוצרת זמן ומקום על תשתית גשמית אותם אין לה שום דרך לפרנס. במילים אחרות: אלילוּת).

וחזה הדומה לחזה נער… אוי, מזל שיש איזה צרפתי שמבין את הקסם שבזה.

כבר מזמן צילמתי את הקטע הזה והדבקתי אותו על השמשה האחורית של המכונית שלי. כי גם היא כזו: ישנה, חבוטה, מכוערת, אבל מלאה בחן ובכוונות טובות, ומזמינה תמיד לכרוע, להיכנס ולנוע איתה הלאה הלאה.

בשנה שעברה גפני פגע וברח, השנה טובלי שגע ופרח, ושדה הגורואים הישראלי, ששָכַל שניים מבניו בתוך שנתיים, נותר חסר, אבל ודאי לא מיותם. מורים רוחניים, כפי הנראה, לעולם לא יגמרו, וכרבים מתלמידיהם הם לא מתים אלא רק מתחלפים. זה פשוט עניין של ביקוש, שבמקצוע הזה תמיד יעלה על ההיצע, למרות שהסחורה, לצערנו, לעיתים קרובות פגומה וקלוקלת. רק לאחרונה התבשרנו על כת נוספת שבראשה גורו אגומאניק, וזה כמובן לא המקרה היחיד. השאלה שנשאלת שוב ושוב, אם כן, היא מדוע, אם נדמה שהמוצר כל כך טוב ואיכותי בקטלוג ההזמנות של כרטיס האשראי, כשהחבילה מגיעה סוף כל סוף ונפתחת אנו מוצאים את עצמנו מחזיקים ביד חתיכת זבל מזויף מפלסטיק זול.

זו שאלה גדולה ורבת פנים והשלכות, אבל ברצוני להציע ראשיתה של תשובה: כשרוצים לייצא או לייבא מוצר מסויים, פעמים רבות מפשיטים אותו מכל מרכיב מסוגנן או מסורבל, וזאת כדי להקל על האריזה והמשלוח. המוצר מפורק למרכיביו ונשלח כשהוא מזוקק (או מדולל) לכדי מה שהסוחרים חושבים שיהיה חשוב ללקוחות בארצות המייבאות אותו – מה שנקרא: "stripped for export". העניין הוא שלא רק חפצים, אלא גם רעיונות עוברים תהליך דומה: די ברור שכשרוחניות הניו אייג' ייבאה את מוסד הגורו מהמזרח היא השאירה מאחור הרבה מהדברים שהיו קשורים קשר הדוק לכל המנגנון המורכב והמאוד עדין הזה של הוראה, והשראה, רוחנית. מה שהגורו הניו אייג'י שכח או זנח הוא, במילה אחת, מסורת.

אלן קצלב, פילוסוף של רוחניות ותלמיד של הגורו ההודי הענק שרי אורובינדו, התייחס אל העניין הזה לאחרונה במאמר (שאגב, מבקר את קן וילבר). בדיון על מוסד הגורו אומר קצלב: "הבעייה היא שמוסד הגורו כיום, כפי שהוא אומץ במערב, מלא בפגמים. למעשה הוא ממש ימי-ביניימי. ייתכן שלחברות מסורתיות כמו הודו, טיבט והמזרח הרחוק יש את האיזונים והבלמים שלהן, ומפני שאלו הוסרו במערב, אנחנו נותרים עם ההתעללות והשימוש לרעה בכוח."

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים לו. לא גילו של המערך הזה הוא שמפריע לו לתפקד, אלא העובדה שחתכו אותו מתוך הסביבה הטבעית שלו וזרקו אותו בשטח זר. כמו חלקים רבים של הניו אייג', גם מוסד הגורו נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

ברור שדבר זה מאתגר מאוד את תפקודו של המנגנון הזה, ובמימד אחד, עיקרי לדעתי, פירוש הדבר הוא לא פחות מהחרבתו: לדעתי העניין מסתכם בכך שבמקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה בסמכותה של מסורת שהוא אחד מהחוליות הרבות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו ואך ורק לסמכותו. במקום לתת לעצמו ליפול אל תוך מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית אותנטית, צוק גרנית אדיר שעמד במבחן הזמן והמאורעות, עץ בודהי בריא ועתיק-יומין ששורשיו נטועים עמוק עמוק – נופל  התלמיד בידיו של אדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים רבים מספור סתם שרלטן.

כלומר במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות (למקרה שהוא לא מושלם, והוא ודאי לא מושלם), במקום שהוא עצמו יהיה כפוף לחוקים או נורמות של מסורת עמוקה ועתיקה (ודרכו, גם התלמיד), ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ומעריצים אומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע למצפון, או חסר כל אחריות, והתוצאות, כידוע, קשות.

מוסד הגורו, אם כן, נכשל פעם אחר פעם במערב לא משום שאין בו אמת (וכבר כתבתי שלדעתי מערכת יחסים עם מורה רוחני יכולה ללמד אותנו רבות, ובמקרים מסויימים גם כניעה מלאה למרותו יכולה להביא ברכה), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא, כאמור, הפשטנו ממנו כל דבר שרק היה אפשר והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

חמשת הקלפים של הגורו הפגום

אבל זה עוד לא הכל: אחד התרגילים היותר מתוחכמים של הגורו הניו-אייג'י הפגום הוא דווקא שימוש במרכיבים מתוך המסורת כדי לבסס את שליטתו החוץ-מסורתית. במסגרת תרגיל זה הוא כמובן מלקט רק את אותם עקרונות שנוחים לו, שוב, כמובן, תוך הוצאת הדברים מהקשרם הרחב, ומפנה את הערכים העתיקים הללו, כחרב פיפיות, כנגד תלמידיו.

אני רוצה להביא רשימה ראשונית של חמישה תרגילים קלאסיים של הגורו הנצלן, למען ניטיב לזהותם ולגחך מולם בבוז. אלו למעשה קלפים שהוא זורק כדי לנצח בכל משחק, בכל עימות, כלומר כל פעם שמועלה מולו ספק או שנמתחת עליו ביקורת, והם מאפשרים לו לחמוק באופן תמידי מהתבוננות עניינית עליו או על מעשיו. בכך ה"קלפים" האלה מאפשרים לו להישאר תמיד הקדוש המושלם ומשאירים אותנו תמיד התלמידים הפגומים והזקוקים לעזרה (אני לוקח את חלקם מניסוח תמציתי ומצויין שמצאתי כאן):

תרגיל א': קלף השלב הגבוה. עשר יהלום. בכל עת שישאל למה עשה משהו שנתפס כטעות, יענה הגורו הפגום שאנחנו פשוט לא מבינים את העומק שבדבריו. לאמור: זה לא אני (שטעיתי), זה אתה (שלא מבין). זה פשוט נשגב מבינתך. לא נורא, קורה: אני בשלב גבוהה ואתה (לצערי כמובן) בשלב נמוך. ייתכן שהבעיה היא בסך הכלל שאתה רק בן אדם, ואילו אני מואר / רוח קדמונית / חייזר / אלוהים. צר לי עליך, אבל אולי יום אחד תבין. כלומר אם תישאר תלמיד שלי, כמובן.

תרגיל ב': קלף ההשלכה. נסיך תלתן. בכל עת שישאל למה עשה דבר שנתפס כרע, יענה הגורו הפגום שהוא לא עשה שום דבר רע, וההאשמה שלנו אותו בכך היא רק עדות לרע שבנו. לאמור: על ידי כך שאתה מבקר אותי, אתה בעצם מבקר את עצמך, שכן מה שאתה מוצא רע בי, הוא השלכה עלי של הרוע שבך, טיפשון. כיצור מושלם אני הרי רק משקף כמו מראָה את הטינופת שאתה נושא אצלך בפנים. אני טהור מעצם מהותי, ולכן לא יכול להיות שעשיתי רע. מכאן שמה שחשבת שהוא רע שלי הוא בעצם החרא שלך. במילים אחרות: אם באיזשהו זמן אתה מריח משהו לא טוב, תמיד תבדוק את הנעליים שלך.

תרגיל ג': קלף התכסיס הדידקטי. מלכה לב אדום. בכל עת שישאל למה עשה דבר שבברור הזיק או הכאיב לאדם מסויים, יענה הגורו הפגום שהוא עשה זאת רק לטובתו, למען לימודו, מאהבה, גם אם זה לא נראה (או מרגיש) ככה עכשיו. לאמור: לא התעללתי בך סתם כי בא לי, תלמיד תמים וחמוד שלי – עשיתי את זה למען התפתחותך הרוחנית! ברור, נראה לך שאני עוסֶק בהתעללויות? הרי כישות מושלמת כל מה שאני עושה, כל פעולה וכל מילה, הכל כולל הכל, הם רק הוראות רוחניות ברמה הכי הכי גבוהה! אהבה ללא תנאי! לכן אין זו פגיעה וזה לא ניצול לרעה של הכוח שלי – להפך: זה תכסיס שנועד לפתח אותך רוחנית, ואפילו מהר יותר משהיית יכול לדמיין (ובטח מהר יותר משהיית יכול לבצע בעצמך). אז כשאני קורא לך טמבל זה רק בגלל שאתה צריך להתפתח ולהתעלות מעבר לתסביך-הטמבליות שלך. וכשאני שוכב איתךְ ואחרי זה משפיל אותך זה רק בשביל שתלמדי להשיל מעלייך את ההאחזויות האשלייתיות של האגו בכל הנוגע למיניות. וכשאני מפנק עצמי בארוחות שחיתות ובצי של מכוניות פאר, בזמן שאתם בונים לי את האשרם ללא שכר ובתנאי עבדות, זאת שבירה של ההיגיון הקפיטליסטי שאתם לחלוטין שבויים בו. מה, לא ידעתם?

תרגיל ד': קלף המבחן. מלך פיק. בכל עת שישאל למה עשה דבר שברור שהוא אדיוטי או שטותי, יענה הגורו הפגום שנכון שהוא עשה את זה, אבל זה היה רק מבחן. לאמור: נכון שלכאורה טעיתי כשאמרתי שבשנת 2000 העולם יכיר בי כמשיח, אבל למעשה ידעתי את האמת, ואמרתי כך רק כדי לבדוק את נאמנותכם, תלמידי היקרים. נכון שאתמול, כשיוסי ביקר את תורתי, נראה היה שהתעצבנתי נורא כי צעקתי ונופפתי בידיים, אבל צריך להיות ברור לכם שכל זה היה רק מבחן כדי לראות מי מכם מאמין בי אמונה שלמה וחסרת תנאים. כל מי שחשב שבאמת התעצבנתי – נכשל.

תרגיל ה': קלף אחדות הקוסמוס. האָס. בכל עת שישאל למה עשה כל דבר שהוא שנתפס כשלילי, והוא כבר השתמש יותר מדי בקלפים האחרים שלו, יודה הגורו הפגום שאכן המעשה שעשה הוא מכוער, אבל זאת רק על פי ההיגיון הרגיל, של העולם היחסי, והרי אנחנו כולנו יודעים שבעצם הכל אחד והכל אלוהים. לאמור: נכון ששכבתי עם אשתך, תלמידי האהוב, אבל זה בסדר, כי הכל ברהמן. נכון שלקחתי לעצמי כסף מקופת האשראם, מעלתי וגנבתי, אבל מנקודת המבט שלי (שאתם אמורים לשאוף להגיע אליה) הכל אחד והכל קדוש, כולל המעשה השפל ביותר. תלמידים תמימים שלי, הבינו: אני פשוט מעבר לטוב ולרע, וממילא כך גם כל מה שאני עושה. אני אלוהים, ולכן גם המעשה הרע שלי הוא אלוהים. מה יותר מובן מאליו מזה?

ראוי לציין שבכל הקלפים האלה יש אמת מסויימת – והרי זה מה שנותן להם כוח: שהם ייתכנו. כלומר זאת לא חייבת להיות בדייה או רמייה. הבעיה היא שברוב רובם של המקרים כיום זאת כן. ונכון שגם שחלק מה"קלפים" הללו אכן מעוגנים במסורות עתיקות (כמהלכים שגורואים אותנטיים נוקטים בהם) ושממנה הם יונקים סמכות. הבעיה היא, שוב, שהם גם מנותקים מאותה מסורת, ולכן לא יכולים לספוג ביקורת הנשענת עליה (למשל: אם במסורת נלמד במפורש שאסור לגורו לשכב עם תלמידותיו בשום פנים או תנאי). ועד כמה שהתרגילים האלה נראים שקופים, הם למעשה מאוד מתוחכמים, בעיקר כלפי מי ש"כבר בפנים", ששבוי בהלך רוח של כת, וקשה מאוד להבחין במניפולציה ולהשתחרר ממנה.

יחד עם זאת, עד כמה שקשה להשתמש בו, התלמיד תמיד, תמיד מחזיק את הקלף המנצח: קלף היאללה ביי. בכל רגע הוא יכול להחליט פשוט לקום וללכת, לא לשחק במשחק הנצלני הזה, ולהפוך את הגורו עצמו, אמן הקלפים, לג'וקר.

[המאמר עולה היום גם באנרג'י]

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

6/4/01

יצאתי באמצע מדיטציה [כזכור אני בקורס ויפאסנה ליד פונה] מתוך הרגשה דבילית שאני חייב לכתוב. ובכן: הגעתי למסקנה שאני במצב מאוד מסוכן עכשיו. אני מבין שהכל סרט, ויש הרגשה אדירה של שמחה וחופש. תומר נראה בכל הפתטיות שלו: לחוץ וממושמע ולוקח-ברצינות, ויש שחרור מעונשו של זה. הבעייה היא שתומר עדיין חי קיים בועט ומזדהה, ויחד עם פריקת העול הוא כן נושא בתוצאות (חלקן). כלומר אם יקרה משהו רע הוא כן יסבול. השחקן עוד מזדהה עם התפקיד שלו ולא לגמרי השתחרר, יחד עם זאת הוא מרגיש חפשי לאלתר שורות ומעשים, וזה מסוכן כי אני במסגרת שגם מעוררת בי את יצר המרדנות (ראו מקרה מילואים) [במילואים האחרונים התעצבנתי שלא נתנו לחבר שלי להכנס לבסיס לבקר אותי בשבת, עליתי על השער, קפצתי ממנו החוצה ושברתי את שתי ידי]. זו ספירת "דעת"? בכל אופן המצב רוח טובטובטוב אף שאני כמעט לא ישן, גם בגלל שותפי לחדר.

בקיצור, כל דבר שאני עושה, אם אני שם לב, אז ברור לי שלא אני עושה אותו, אלא הוא פשוט נעשה. וזה לא שאין הרגשת "אני-עושה" בהרבה מקרים, אלא שהיא פשוט נתפסת כהרגשה ותו-לאו, אינה קשורה לשום דבר, ושום מרכז שהוא אני.

הישות מחולקת לפנומנון ונומנון. כל דבר פנומנלי נתפס כבנאלי והנומנון משקיף ומחייך על הכל. הכל חסר משמעות ועם זאת הכל טוב כי הכל רצון האל. יש אופוריה בגוף שמתחלפת מדי פעם בפחד לא ברור (שלא אזכה להגיע הביתה עם החכמה הזו? [כלומר שאמות] שהחכמה תברח ממני? לא ולא. קצת, אבל לא). שכינה שכינה שכינה וראייה ראייה ראייה והכל זהב הכל זהב הכל רך כדבש ונוזל למקום הנמוך ביותר בכל מצב. האני מפורק לגמרי. כל מחשבה או הרגשה (או אף רגש) הם לבד בבדידותם חסרת המשמעות. תומר ממשיך להיות כמו שהיה – הוא לא השתנה כמעט. אלא שברור שהוא שחקן, אינו נתפס ברצינות, וניתנת לו רשות להמשיך במשחקו.

זה רמש [גורו מבומבי שפגשתי לפני זה] שעשה את זה בשבילי. החיוב המוחלט של הכל כרצון-השם. זה המפתח. אסור אסור אסור לנסות לשנות את עצמך! [אני כבר לא חושב כך] זה החטא הגדול: הרצון להיות יותר טוב, אחר, משופר. אבל בקבלה המוחלטת של הכל (גם של הרצון הזה!) יש את השינוי בכל מקרה, והכל קורה מעצמו לטובה. ואלן וואטס [פילוסוף/מיסטיקן בן המאה העשרים, שקראתי את ספריו] הישן והטוב חוזר בגדול! איך העזתי קצת לזלזל בו? איזה חכם האיש הזה היה. אבל איך לחייב את הכל עד הסוף – את זה עוד לא גיליתי. לעולם לא אגלה. יתגלה?

המקום עצמו מזכיר את הצבא וזה רע מאוד. אני עושה עצמי משתף פעולה, מתחנף למפקד (גורוג'י [המורה]) וכו', כל התרגילים הישנים חוזרים. גועל נפש. אלא שאין לי לחץ לא-לשקר. חטאים אינם מלחיצים יותר. באמת מצב מסוכן. אם כי טוב. הרי הכל טוב.