הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לחמישי.

21/2/01
אני מרגיש טוב וזה כל כך נהדר. איזה כיף: הראש צלול, יש אנרגיה, אפילו תיאבון, ממש נפלא. זה אחרי שבוע וקצת שהייתי חולה [אחרי הטבילה בגנגס]: קודם וירוס ואחרי זה זיהום בריאה. אני עדיין על אנטיביוטיקה. אבל להרגיש טוב זה פשוט נהדר.
 
[למעשה אחרי שטבלתי בגנגס במהא-קומבמלה תפסתי איזה וירוס שהחליש אותי והתפתח לדלקת ריאות. במשך שבועיים הייתי כל בוקר הולך לבית חולים קרוב כדי לקבל זריקות אנטיביוטיקה עד שזה עבר.]
 
25/2/01
זה לא יאומן איזה כיף זה החיים האלה! אני יושב ברציף 5 בתחנת הרכבת של ורנסי, מחכה ל"פוּרְוָה אקספרס" שתיקח אותי לדלהי. אני על הספסל, לידי התיק הגדול, עלי התיק הקטן החשוב מכל, לצידי עוד תיק קטן עם קצת עוגיות וממרח בוטנים. לידי יושבים שלושה הודים בערך בגילי (נראים זקנים יותר אבל אחד אמר לי כרגע שהוא בן 23). אחד מהם הוא בעל דוכן צ'אי, עוגיות, מים, לחם-עם-חביתה. יש לי עוד שעה לחכות וזה פשוט כיף לחכות. כיף להיות. כיף.
רציתי ממתק והצימאון לממתק היה עצמו מתוק כל כך שממנו רוויתי דיי.
 
27/2/01
בהשראת קירקגור: חלון הנפש נפתח פנימה. על כן לא יואילו כל הדחיפות וכל המאמצים – הוא לא יפתח כל עוד מנסים. צריך לזוז הצידה ולתת לו מקום, אז, בחסד, הוא סובב על צירו, נפתח, ורוח מחייה, רוח קודש, נושבת פנימה.
 
1/3/01
תאוות הנדודים של דורינו: כולנו גדלנו תוך צפייה ב"הלב" המצוייר בו מרקו הנודד (עם התיק הקטן ממנו הוא מוציא כיכר לחם עגולה). הוא "רוצה אל אימא". גם אנחנו.
 
[סילחו לי על הקלישאיות. כתבתי את זה הרי לעצמי… : ) ]
 
3/3/01
אני באתי לעולם לא כדי לפעול, אלא כדי להתפעל.

שני העיתונאים המערביים החטופים שוחררו אתמול משבי ארגון פלסטיני זעיר, לא לפני שהם "התאסלמו", כלומר חזרו על המשפט שנדרש לומר כל מי שמעוניין לקבל על עצמו את האיסלאם, והוא "אין אלוהים מלבדי אללה, ומוחמד הוא נביאו". כן, זה די קל להפוך למוסלמי, וזאת מכיוון שהאיסלם מראשיתו רצה לעשות נפשות, וכמה שיותר, ובכיבושיו הביא את בשורתו לעמים שלא ידעו אותו, אבל למדו עליו (לפעמים בדרך הקשה). המשפט הזה הוא מה שנקרא היגד "פרפורמטיבי", כלומר כזה (שכמו מעשה) משנה את המציאות. עוד היגד כזה, שהמציאות אחרי אמירתו אחרת, הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

נחזור לחטופים המשוחררים: "יצאו בזול" אנחנו אומרים לעצמנו, וברור לנו שהם לא באמת מוסלמים, מכיוון שממילא אמרו את הדברים מן הפה אל החוץ, לא התכוונו למילה, אולי אפילו קיללו בלבם את נביא האיסלאם תוך כדי מלמול הפסוק, ולכן זה בכלל לא נחשב, ולמי בכלל איכפת מה אומרים.

למה זה בעצם ברור לנו? פשוט: מכיוון שהכוונה אצלנו נחשבת הרבה יותר מהמעשה. "אצלנו" כאן פירושו התרבות המערבית/ נוצרית, שבוודאי השפיעה מאוד גם על היהדות והאיסלאם, כבר לפני מאות שנים. לנו הישראלים, שגדלים בתרבות מערבית, ברור לכן שאם הם לא התכוונו למה שאמרו, זה ממילא ריק מתוכן.
לא תמיד זה היה כך. היהדות בבסיסה היא דת של מעשים, לא של כוונות. העיקר, ובזה נמדדת יהדותו של אדם, הוא לעשות מעשים מסויימים, ולא להאמין בדברים מסויימים. האמונות פחות חשובות. העיקר שתשמור שבת, וכו'.

פאולוס הקדוש. חשב (כבר במאה הראשונה לספירה) שהאמונה חשובה מהמעשה. כך כנראה היו כל הדתות לפני כמה אלפי שנים: מערכות של טקסים וציוויים (שחלקם בעלי משמעות מוסרית, וחלקם חסרי כל משמעות) שהכתיבו סדר מסויים לחיים, אבל בשום אופן לא הגבילו את אמונותיו של האדם. בכלל, מה שהתרחש בתוך ראשו של הפרט לא עניין אף אחד, ולא מן הנמנע שזה היה מפני שפשוט לא התרחש שם הרבה באותם ימים. רק עם התפתחותה של התודעה האנושית (ולא בכל לטובה לדעתי), התחיל להיות מאוד משמעותי מה אתה חושב, במה אתה מאמין, ומה היתה הכוונה שלך במעשה מסויים, והתחילו ניסיונות למשטר גם את התחום הזה. במערב זה התחיל עם הנצרות, שמתחילתה (פאולוס) היה לה הרבה פחות חשוב מה אתה עושה, והרבה יותר חשוב במה אתה מאמין. לכן כינסו שם אספות גדולות של בישופים מיד כשהתנצרה האימפריה הרומית (המאה הרביעית לספירה) וקבעו קוד אמוני אחד לכולם: ה- credo, כלומר ה"אני מאמין" (בלטינית) שכל נוצרי חייב לדבוק בו כדי להיות נוצרי.

ביהדות "עיקרי אמונה" כלליים כאלה הוצגו לראשונה רק במאה ה- 12 על ידי הרמב"ם, וגם אז הם נתקלו בהתנגדות רבה מצד קהילות יהודיות רבות, שטענו, בין השאר, שליהדות אין צורך ברשימת אמונות, ושזה סתם "פילוסופיה" (לטעמם דבר שלילי). עד אז, וגם כיום כפי שמיד אראה, היה חשוב רק מה יהודי עושה, לא מה הוא חושב. כך למשל, אפשר להבין את סיפור "חנה ושבעת בניה" המפורסם, שנראה לכל בר דעת מודרני כטירוף פנאטי לשמו (אם המעדיפה שילדיה ישחטו מול עיניה ובלבד שלא להשתחוות לפסל אלילי, כנראה במאה השנייה לפנה"ס). אבל צריך להבין את חנה: היא לא היתה יכולה לדמיין מצב בו היא משתחווה לאליל ועדיין אינה עובדת עבודה זרה (שזה "יהרג ובל יעבור", כידוע). היא לא יכלה לומר לעצמה: "טוב אני אקוד איזו קידה, אבל בלב לא אתכוון לזה, רק כדי שהחיילים יעזבו אותי בשקט" או משהו כזה. עבורה השתחוות פירושה עבודה זרה, ולא משנה מה היא חושבת בלבה או מתכוונת. הדת היתה אז קודקס אחיד של מעשים, לא של אמונות, שאיחד את בני הקהילה הדתית. אם רצית להישאר שייך, היה עליך לעשות כך וכך.

כאמור, הדגש על האמונה הוכנס על ידי פאולוס לנצרות, ולאורך הדורות היהדות כמובן הושפעה ממנו. למרות זאת, העיקר הוא עדיין המעשה, וגם אם מדגישים את חשיבותה של הכוונה במצוות, יהודי אורתודוקסי הוא זה שעושה, לא זה שמתכוון. היהדות פשוט משחקת משחק אחר: משחק הגוף, ולא משחק הרוח (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

כך אפשר להבין, למשל, את הסובלנות היחסית אותה מפגינה היהדות כלפי חלקים בחסידות חב"ד, שמבחינה אמונית דומים הרבה יותר לנצרות מאשר ליהדות (יש להם משיח שמת ואמור לקום לתחיה וכו'). הסובלנות הזו קיימת בגלל דבר אחד: הם ממשיכים לקיים מצוות כהלכתן. כל עוד הם שומרים הלכה, פחות חשוב מה הם מאמינים. לו הם היו עוברים על ההלכה, לא היה עוזר גם מה היו חושבים בלבם. הם מיד היו מקוטלגים ככופרים (שבתאים, למשל) ומוקעים החוצה (חרמות, נידויים, איסור על זיווגים איתם וכיוצא באלו נפלאות הדת).

ומה אם החוטפים המוסלמים? לדעתי גם החוטפים מרגישים שחטופיהם לא ממש מוסלמים כשרים, והם ביימו את כל העניין רק כדי להציל את כבודם לפני שחרור חטופיהם. תרבות המערב השנואה עליהם כל כך, שנגד כיבושה הם נלחמים, כבר כבשה את לבם.

אבל זה לא רק תרבות המערב. התודעה האנושית מתפתחת, ולא בכדי יש אינטרנליזציה, ופסיכולוגיזציה, של הדת. יש משהו שמושך אותנו פנימה, אל השכל והלב, ומשאיר את המעשים בפריפריה של המשמעות. אני חושב שזה לא רע. כלומר, גם אני מאמין שהכוונה יותר חשובה מהמעשה. גם אני מאמין ששחרור אלוהי אמיתי תלוי במצב ההכרה שלי, והרבה פחות במצב הגוף שלי. מצד שני, ברור שאחשוב ככה, הרי אני בכל זאת ילדו של הזמן הנוכחי.

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לרביעי.

6/2/01
כתבתי מכתב נוסף יפה לדוד, והיום E-mail לכולם.
יש לי תכנון פיצוצי למחר ואני כל כך גאה בו (אבוי!) שאכתבהו:
אני נוסע לטבילת הירח-המלא במהא-קומב-מלה. אבל אני לא לוקח כלום. את חגורת הכסף אדביק באזולירבנד תחת המיטה [במלון]. אקח רק שמיכה ומברשת ומשחת שיניים, וכסף. בבוקר אקום, אבדוק תוצאות הבחירות באינטרנט, אודיע על התכנית להורים, ואסע לאָלְלָהָבָּד [שלידה הכינוס]. אחזור, בשאיפה, מחרתיים.
 
8/2/01
אילו הרפתקאות, אילו ניסים ונפלאות. אני מותש לגמרי. חזרתי מאללהבד.
יצאתי שלשום בבוקר אחרי שליחת המכתב לדוד ואזהרת ההורים. האוטובוס לשם היה איטי אך חביב. כשהגעתי נדהמתי: משני צדי הגשר הנכנס לאללהבד, הגשר על הגנגס, מחנות אהלים ככל שהעין רואה. מדהים. מהמם. אוהלים על גבי אוהלים מסודרים בריבועים על גדות הנהר וגם על איים שבתוכו (עונה יבשה). גם מקדשים שבנו במיוחד וגשרים קטנים ששמו. מדהים ומרגש. כמות אנשים שלא תאמן. ירדתי אחרי הגשר ותפסתי ריקשה ל"סקטור 8", איפה שהרֶיְינְבּואֹו [קהילה נודדת של היפּים מערביים] היו. הדרך לשם (גם ברגל) היתה נפלאה. עוד ועוד מחנות מאוהלים וגם פחונים-גליליים וחנויות של תשמישי קדושה וחתיפים ושירותים ציבוריים. מדהים. הגעתי לבסוף לריינבואו והתישבתי במדורה של סָאדוּאים ["סָאדו" – נזיר הינדי נודד. שם היו כמה מערביים כאלה]. אחרי שעמום של חצי שעה הלכתי לעשות מדיטציה מול השקיעה, על הצוק שמשקיף גם על כל המחנות האחרים (הרינבואו הכי רחוק). מדהים. אחרי איזה שעה מדיטציה (מאז הריטריט הרגליים התרגלו פחות לכאוב) נהייתי רעב, שכן אכלתי רק שתי מנות אִידְלִי [קציצות מקמח אורז וקתניות] בבוקר (נהדרות). לא ידעתי איך אוכלים שם וראיתי כפר קרוב, או שמא פרבר רחוק של אללהבד. הלכתי לשם ושאלתי אם יש מה לאכול. סימנו לי להמתין. אמרתי, יאללה, אני רוצה מסעדה! סימנו לי להמתין. תוך 10 דקות פרצו למקום איזה 20 איש, פרסו שמיכות על הריצפה ועליהן עלי בננה ועליהן את כל הכפר, ואותי. מסתבר שבשל החג המקדש מחלק אוכל (פּוּרִי [פיתות מתוגנות ורותב קתניות]) לכולם. איזה כיף, הגעתי בדיוק בזמן. פיצצו אותי בתוספות. אחרי זה חזרתי לריינבוו. שם התכוננו לארוחת ערב. מסתבר שכולם אוכלים ביחד. איזו אווירה נחמדה – אם כי מעט דביקה לטעמי. אז אכלתי סלט במעגל עם כולם וויתרתי על האורז. אחרי זה הלכתי לישון, אבל התעוררתי ב- 2:30 מהקור, בהיותי בחוץ עם שמיכה אחת בלבד. לא נורא. ב- 4:00 ירדתי חזרה למחנה. הלכתי איזה 5 ק"מ לגָאת [מקום הטבילה] המרכזית. מדהים! המוני הודים רוחצים בנהר בחמש בבוקר! הזריחה – מדהימה. פשוט הייתי בהלם כל הזמן, לא מעכל את סדר הגודל של האירוע שאני נמצא בו. עשיתי קצת מדיטציה בתוך ההמון (אנשים חשבו שאני קדוש ונגעו לי ברגליים) ואחרי זה ירדתי לרחוץ בגנגס (היה כבר 10:00). איזה כיף. טיהור. משם עוד אודיסאה עד שהגעתי לאוטובוס לורנסי בעזרתו של הודי ממש נחמד (לזכור לשלוח לו וויסקי), שהיה צפוף ומחניק ובעמידה. אבל אני עדיין המום מהיום הזה. בהחלט אחד המרגשים בחיי. ולא גנבו לי את חגורת הכסף. איזה כיף. האם יש השגחה פרטית?
 
[ביום בו הייתי במפגש הנהרות הגנגס, הימונה והסרסוואטי, היו שם עוד 12 מיליון אנשים. זאת מתוך 70 מיליון שהיו באירוע כולו, ה"מהא-קומבמלה", שמתרחש פעם ב- 12 שנה. נסעתי לשם מורנאסי, מרחק 4 שעות אוטובוס, טבלתי בגנגס כאשר ילד הודי שומר לי על הכסף (שהיה לי לאוטובוס חזרה) תמורת חלק מאותו כסף (דילמה מעניינת בשבילו) ובקושי מצאתי אוטובוס חזרה לוראנסי, מכיוון שכל המיליונים גם רצו לחזור כבר, באקסודוס המוני של עולי רגל שטבלו והיטהרו ורוצים לברוח מהחום והצפיפות האדירה.]

 

ביום חמישי אני מתחיל איזה קורס ויפאסנה קטן במעלה הבשור. הקורס מאורגן על ידי עמותת תובנה, שאני פעיל בה ואף ישבתי שנתיים בועד המנהל שלה. אבל זה לא מעניין. מה שכן מעניין הוא שבקורס הזה היו אמורים ללמד שני מורים משוויץ, זוג בשם צ'ארלס ופטרישיה ז'נו. אבל הם לא יבואו בגלל המלחמה.
 
זה מעצבן אותי. אם הם ביטלו בגלל דאגה לשלומם האישי הרי שזו פשוט בושה. אני מצפה מלהקות רוק לבטל הופעות בגלל כל בדל שמועה. אני מצפה ממורי דהרמה לא לבטל אלא במקרה של סכנה מוחשית לשלומם. קורס במעלה הבשור לא מהווה שום סכנה אפילו קרובה למוחשית. דווקא בתקופה כזאת צריך להיות להם ברור עד כמה הדהרמה חשובה וכמה נוכחותם יכולה לעזור. אם אכן סיבת הביטול היא דאגה חסרת שחר לשלומם הפיזי זה באמת באמת חבל, ולדעתי זו תעודת עניות לשני המורים הללו.
 
דהרמה היא לא רק מילים, דהרמה היא גם מעשים. אחרת היא עוד אופנה ניו-אייג´ית. כולם יכולים לדבר על נתינה ואהבת חינם וחמלה לכל הסינטיאנט ביאינגס ועוד סיסמאות. אבל אם ברגע האמת אתה לא מתרגם את זה למעשה, אתה לא באמת מבצע בפועל את מה שהיטפת לו ומה שאתה מתיימר ליצג וללמד, אתה מרוקן את הדהרמה מכל תוכן אמיתי. לא יכול להיות שנשמע מילים יפות על מטא ודווקא כשנצטרך אותה היא תישאר בשוויץ. בשוויץ יש מספיק מטא.

וכאן כמובן לא מדובר על סיכון ממשי לחיים, כמו ללכת באמצע שדה קרב בויאטנם (כפי שעשו נזירים בודהיסטים בתקופת המלחמה עם ארה"ב). מי שעושה זאת הוא גיבור ואני לא מצפה ממישהו להיות גיבור (למרות שזה נחמד לפעמים). אני בסך הכל מצפה ממורי דהרמה מנוסים לראות בעיניים מפוכחות שאין שום סיכון רציני בהעברת קורס במעלה הבשור ולבוא ולעשות את זה. ברגע שהם לא עושים את זה, אני חושב שיש לתלמידיהם את כל הזכות שבעולם להתאכזב מהם.
 
את הדברים אלו, פחות או יותר, כתבתי בפורום עמותת תובנה והם גררו כמה תגובות. כמובן שהאשימו אותי מיד בשיפוטיות, אחד החטאים הרוחניקים הגדולים ביותר. ברור שאם אתה רוחניק אתה חייב להתנהג לפי קוד מסויים, שכולל את כל הקלישאות המוכרות של הניו-אייג' כמו לא להתעצבן ולא להיות אלים. ולמרות שגם אני בעד שאנשים יתעצבנו כמה שפחות ובטח שלא יהיו אלימים, נראה לי שהרבה מהסייגים שאנחנו שמים על עצמנו כדי להיות (ולהראות) יותר "רוחניים" הם אוסף של קלישאות נבובות שביניהן ובין חיים של אמת אין ולא כלום. כל כך אנחנו מנסים להתנהג לפי מה שאמרו לנו שאמורים לעשות אנשים שהם רוחניים (או מוארים), עד שזה מונע מאיתנו להיות באמת, פשוט להיות. במקום זה אנחנו ממחזרים רעיונות יד שניה ומנסים להתאים את עצמנו לתבניות מלאכותיות בלי לשים לב (וחוסר המודעות היא כרגיל הבעיה) שאנחנו חורגים מהן.

ברור לי שיש מקום להעריך דברים כטובים או רעים, אחרת איך אנחנו יכולים לקבוע שתורתו של הבודהה, למשל, שווה משהו? ויש גם מקום להעיר על כך, אחרת בשביל מה יש בלוג?