גזענות

יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. בראש ובראשונה כלפי כל מי שאינו יהודי, אבל גם כלפי עדות מסויימות בתוך הציבור היהודי. זה לא צריך להפתיע, משום שדת נשענת על חשיבה מיתית, וחשיבה מיתית היא מהותנית. אם מקבלים כמובן מאליו שליהודים יש יותר נשמות מלגויים, מפסיקים להביט על האדם הספציפי ותופסים כל אחד כסך כל נשמותיו.

היהדות באופן ספציפי לוקה גם באטוויזם חמור, שכן כל היהודים נחשבים למשפחה אחת גדולה. מכאן מגיעה התפיסה שהדת היהודית עוברת בתורשה, שהיא יותר עניין של גנים מאשר של תודעה. הנה ניסוי מחשבתי קטן: אתם פוגשים גרמני נוצרי, קתולי מאמין, שמספר לכם אחרי שיחה ארוכה שלמעשה "סבתו מצד אמו היתה יהודיה". האם לא חולפת בראשכם המחשבה: "אה, הוא יהודי!". שימו לב שהמחשבה הזאת לא רק מופרכת, אלא גזענית.

לכן יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. הרב חיים נבון כתב אתמול מאמר חריף על העניין (שגם ממחיש את הקרע ההולך וגדל בין הציונות הדתית לחרדים). הנה פסקה אחת ממנו:

ההורים אומרים שההפרדה בתוך בית הספר אינה על רקע עדתי, אלא על רקע רמה דתית. הייתי מאמין להם, לולא הייתי מכיר את הגזענות האנטי-ספרדית הרווחת בחברה החרדית. אני מכיר כמה חוזרים בתשובה, שנאלצו לשנות את שם משפחתם לשם אשכנזי, כדי שילדיהם יתקבלו לבתי ספר טובים. בחלק מהמקרים זה לא עזר להם: המנהלים החקרנים גילו שמוצא המשפחה אינו מוורשה אלא מצנעא, והילדים נאלצו לחפש בית ספר אחר. בהכירי את כל אלה, אני קצת חשדן לגבי מקרה עמנואל.

השפלה

ההשפלה האמיתית שה"ספרדים" סופגים בסיפור הזה היא לא מצד האשכנזים, אלא מצד "נציגיהם". הנה שר הדתות יעקב מרגי (ש"ס): "אני קורא לא לצאת להפגין מחר אלא להמשיך לחיות בהרמוניה עם האשכנזים". זאת ההרמוניה של הסוס ורוכבו כמובן. ועוד מפי השר: "הציבור הספרדי לא מעורב, יש לו את הפתרון לתלמידות שלו". כמובן: שתשפלנה ראש ותכנסנה בכניסה נפרדת, עם תלבושת נפרדת, לכיתות נפרדות ותלמדנה מפי מורות נפרדות. מה הבעיה?

אבל מה כי נלין על השר, כאשר מרן בעצמו גוזר בפומבי את זקנו: "אני מזועזע מהעתירה לערכאות, דבר שלא ייעשה". הרב עובדיה נגד עצם העתירה ל"ערכאות". שתי סוגיות מעורבבות כאן: א. כניעתו המבישה של מי שדרש "להחזיר עטרה ליושנה" בפני החרדים האשכנזים – כניעה שהיא לא חדשה, אבל בפרשה הזו בוטה במיוחד וזועקת לשמיים (אבל השמיים לא שומעים, שהרי אלוהים אשכנזי); ב. פסילה של שלטון החוק האזרחי, שכן "ערכאות" הוא שם קוד הלכתי לבית משפט שעבור היהודים הוא חסר תוקף, ולכן שאין לפנות אליו – או (לכתחילה) לקבל את דינו. הרב עובדיה חושב כנראה שבתי המשפט בישראל אינם המקום המתאים להילחם על זכותם של מזרחיים לשוויון. אבל אם ככה, למה הוא רץ לכנסת? למה הוא מחוקק חוקים? אבל חמור יותר, ניכר בדבריו הזלזול, שלא לומר תיעוב, כלפי מערכת החוק והמשפט במדינת ישראל.

מרד במלכות

את מה שעובדיה יוסף אומר במרומז צועק בקול ח"כ(!) גפני: "אנחנו, הציבור החרדי, לא נכבד פסקי דין, לא של ערכאה נמוכה ולא של עליון, שיהיה מנוגד לדעת התורה". פשוט: כל קפריזה של הרבנים שלנו תהיה חשובה יותר מהחוק במדינת ישראל. אולי לפני המשפט המטורף הזה היה אפשר לנסות להגיע לפשרה בבית הספר. עכשיו כל פשרה שתעשה המדינה תהיה הכרה בגבולותיו של שלטון החוק, דהיינו גבולות בני ברק ומאה שערים. נכון שכבר שנים אלו אקס-טריטוריה עבור פקידי משרד הפנים ורשות המיסים. אולי הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אפרת שפירא-רוזנברג כותבת הבוקר יפה על טיבה הקלוקל של ה– Casus Belli שבחרו להם החרדים:

באמת, יצאה קצת מעפנה, המלחמה של החרדים בדמוקרטיה הליברלית החילונית. במקום לחכות לאיזה קונפליקט אמיתי ולצאת אבירי זכויות אדם העומדים על זכותם לממש את זהותם בחברה רב תרבותית, הם שמו את כל הקופה על חבורה של הזויים קיצוניים, שאפילו לא מקובלים על רוב רובה של החברה החרדית […]

גזענות?

אבל האם אכן מופלות התלמידות בעמנואל משום עדתן, או אולי, כמו שטוענים החרדים שם, משום דתן? אולי הן פשוט לא דתיות מספיק? בעידן האינטרנט הניחוש הוא פעולה שהולכת ונעלמת. הנה כל ההחלטות ופסק הדין שנוגעות למקרה הזה באתר בג"ץ. הנה פסק הדין עצמו ב-pdf, כפי שניתן בינואר 2009.

מפסק הדין עולה שבסכסוך בעמנואל נרשמו שלבים רבים. אחרי שבשנת 2007 בוצעו השינויים במבנה ביה"ס שהדירו את התלמידות המזרחיות, פנו משפחות אחדות למשרד החינוך בבקשה שיתערב. "בעקבות כך, פנתה מנכ"לית משרד החינוך, גב' שלומית עמיחי, למרכז החינוך העצמאי בדרישה לבטל את ההפרדה בבית הספר ולפעול להחזרת המצב לקדמותו"(עמ' 2). כשבקשותיה לא נענו היא מינתה את עו"ד מרדכי בס "לבחון את הטענות שנשמעו כנגד הנהלת בית הספר" (שם). בס קבע שההפרדה היא דתית ולא גזענית.

בינתיים הוגשה העתירה לבג"צ, ובסוף 2008 התבקשה תשובה ממרכז החינוך העצמאי (שאם אני לא טועה הוא חלק במשרד החינוך האחראי על ביה"ס בעמנואל) באשר לעניין. זה שינה את עמדתו מספר פעמים, ומשרד החינוך לא קיבל אותה פעם אחרי פעם, ופסק ש"הקמתו ופעילותו של בית הספר החדש והנפרד נעשו תוך הפרה בוטה של הדין, התעלמות מוחלטת מהוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, הפרת הנחיותיו של משרד החינוך ופגיעה קשה בתנאי הרישיון של בית הספר הקיים" (עמ' 6).

ביה"ס ומרכז החינוך העצמאי הבינו שהם בבעיה, והציעו פשרה: "הוסכם בין המשיבים כי במסגרת בית הספר יתקיימו שתי מגמות, חסידית וכללית, אשר יאושרו על- ידי משרד החינוך, ולרשות התלמידות תעמוד זכות הבחירה ביניהן, בקבלתן לבית הספר, וזאת בתנאי שיקבלו על עצמן את אורחות הדת הנוהגות במגמה בה יבחרו". (שם) – כלומר יש כאן ניסיון למיין את התלמידות על פי קריטריונים דתיים, וכך להימנע ממראית עין של גזענות.

והנה החלק הבאמת נפלא:

מרכז החינוך העצמאי אף העביר נוסח של תקנון מוצע למגמה החסידית לאישורו של משרד החינוך. עם סעיפיו, לרבות בנספח אשר יועד לעיון הורי התלמידות בלבד, נמנו אלה:

• א. התפילות והלימודים בבית הספר מתקיימים בלשון הקודש (הברה אשכנזית). על מנת להקל על הילדות שאינן רגילות להתפלל בביתן בהברה זו, על ההורים לדאוג לכך שגם בבית תתרגלנה התלמידות להתפלל כמו בבית הספר.
• ב. למגמה החסידית תהיה הסמכות הרוחנית בדמותו של הרב ברלב שליט"א, אשר ינחה את תלמידות בית הספר בענייני התנהגות והלכה. ההורים מתחייבים שלא לאפשר מצב שבו תהיה התנגשות בין הסמכות הרוחנית הנוהגת בביתם לבין זו שאומצה בבית-הספר.
• ג. מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית.
• ד. על ההורים לוודא כי החברות עמן נפגשות בנותיהם בשעות אחר הצהריים, תהיינה אך ורק מבתים התואמים את רוח החינוך של "בית יעקב" בכל התחומים.
• ה. על ההורים לנהוג בלבוש בהתאם לקביעת ועדת הרבנים לענייני לבוש שעל-ידי בית-הדין של הרה"ג וואזנר שליט"א.
• ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
• ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות. (עמ' 7)

דהיינו כדי להתקבל ל"מגמה החסידית", נדרשות התלמידות לעמוד בכמה תנאי סף. נעבור סעיף סעיף:

א. התלמידות המזרחיות נדרשות ללמוד מחדש איך להתפלל. אפשר להתאמן בבית עם ההורים. טוב, די ברור שדרישה זו מכוונת כדי שלא לאפשר לאף תלמידה מזרחית להתקבל. דרישה זו נמחקה מאוחר יותר.

ב. ההורים מתבקשים לוותר על סמכותם הרוחנית – דבר נורמלי בהחלט בציבור החרדי.

ג. נא לא לרכוב על אופניים מחוץ לבית. בתוך הבית שתרכבנה כאוות נפשן.

ד. הגבלה על החברות. נאמר שזה נורמלי.

ה. תלבושת אחידה לא רק לתלמידים אלא גם להורים – נורמלי אצל החרדים.

ו. חרם על אמצעי התקשורת. נו טוב, המדיום הוא הרי המסר, וללא מדיום לא יתקבלו מסרים סותרים.

ז. בינגו: הנה הסעיף שמסגיר את טיב האפלייה, ובעיקר חלקו האחרון: "אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות" – לכאורה, דאגה כנה להשפעות חיצוניות שתקלקלנה את התלמידות. למעשה, סעיף שמבדיל כמעט באופן מושלם בין דם לדם. פשוט: לאשכנזים חרדים יש סיכוי נמוך בצורה משמעותית להיות קרובי משפחה של יהודים שאינם חרדים. למזרחיים סיכוי גבוה הרבה יותר.

למה? זהו אותו סיפור ישן על "המסורתיים": האשכנזים הגיעו מאירופה או חרדים, או חילונים; המזרחיים הגיעו פרוסים על פני מנעד מגוון של אדיקות דתית. כאשר הם הגיעו, הם נתקלו בהפרדה החדה שהיתה כבר קיימת בחברה הישראלית, והיו שהרגישו צורך "לבחור צד". חלק הפכו לחרדים (כן, אביו של אריה דרעי לא לבש חליפה שחורה וכובע שחור במרוקו). אבל רבים נשארו "מסורתיים".

לא ניכנס עכשיו לניסיונות להגדיר את המסורתיים, תחביב שהופך לפופולרי בשנים האחרונות. לעניינינו מספיק להבין שבשונה מהאשכנזים, שהגיעו בחלקם חרדים קומפלט מאירופה, כמעט שאין משפחה מזרחית שאין לה חלק מסורתי ו/או חילוני. סעיף ז, אם כן, מבקש ממשפחות התלמידות לנתק קשר עם קרובי משפחתן. מכיוון שברור שזה בלתי אפשרי עבור רובן, ברור שהסעיף הזה לא מאפשר את קבלתן ל"מגמה החסידית". מכיוון שהחלוקה כאן היא לא רק דתית אלא גם עדתית, ברור שיש כאן מימד גזעני.

האם אפשר לומר שבית הספר הוא חד משמעית גזעני? נראה שלא. כמו שאומרים בפייסבוק, it's complicated. ייתכן שהאשכנזים באמת מודאגים מרמת אדיקותן של המזרחיים – הרי עם קרובי משפחה "מסורתיים" מוצגת בפניהם אפשרות לחיים אפשריים שונים. הבעיה היא שכאשר האדיקות נחתכת בצורה כל כך בוטה על פי מאפיינים עדתיים, קשה גם שלא להרגיש שיש כאן גזענות (ועוד על רקע כל מה שאנחנו יודעים על החברה החרדית).

מצד שלישי, גם בג"צ מודה ש- 27% מהתלמידות במגמה החסידית הן מזרחיות. אלא שכנראה מדובר במכסה קבועה שנקבעת בהוראת הרבנים, בדיוק בשביל שלא יוכלו לומר שקיימת גזענות (ראו כאן דיון בתגובות בין יוסי דר למנחם רבוי), וממילא, אם הן מתפללות בהברה אשכנזית ואין להם קרובי משפחה שאינם חרדים, ברור שמדובר בתלמידות למשפחות שעברו השתכנזות למהדרין שבמהדרין.

ואכן, בית המשפט קבע כי "העדפתן של תלמידות מעדה פלונית בקבלה למגמה החסידית, תוך הערמת קשיים בירוקרטים על הורי תלמידות מעדה אלמונית המבקשים לרשום את בנותיהם למגמה, פוגעת קשות בזכות לשוויון" (עמ' 23-24).

ובכלל, לעותרים יש תחושה שכל התקנון הזה הוא מצג שווא שנועד לתת בשר בירוקרטי לרוח הגזענית שמרחפת על פני בית הספר: "העותרים עומדים על טענתם בדבר אפליה שורשית המוסיפה לאפיין את בית הספר – אפליה אשר אין באימוץ תקנון זה או אחר כדי לשנותה. נטען, כי התקנון המתוקן אינו אלא סדרה של תיקונים לשוניים, אשר מחפים על העדפה עדתית בוטה באמרות חלולות […]" (עמ' 8)

כלומר הגזענות כאן, על אף כל המספרים והפשרות, עמוקה יותר מכל פשרה, וזה בעצם מה שמרתיח את העותרים. הם צודקים בכעסם, אבל הדרך להילחם בגזענות כזאת אינה בחרבו של בית המשפט. זה עניין של חינוך. זה גם עניין של הרמת ראש, אולי על פי הדגם שהציע מרטין לותר קינג בארה"ב, שהצליח לטעת בלבותיהם של חסידיו את הידיעה ש"שחור הוא יפה". ש"ס היתה אמורה לשמש מעין מנוף לראשיהם של המזרחיים, אבל היא כאמור אסקופה נדרסת. בצר להם לא נותר לנפגעים דבר מלבד לפנות לרשויות החוק.

ורשויות החוק, מה הן יודעות לעשות? הן יודעות לשלוח הורים לכלא. זה נראה לי טיפשי. עדיף היה לפרק את ביה"ס. אבל אולי זה לא אפשרי על פי חוק, והכלא נותר המוצא היחיד של בג"צ אחרי שההורים ביזו את החלטותיו. כך או כך, לא זה יפתור את הגזענות המובנית בתוך החרדיות. ובתוך היהדות.

היהדות

וזאת הרי הבעיה: ישנה גזענות אינהרנטית בתוך הדת היהודית. אי אפשר לוותר עליה ללא ויתור על מאפיינים מרכזיים בדת, כגון החשבתה למשפחה גדולה, כגון הערבות ההדדית העקרונית שקיימת בין חבריה. לכן ההבחנה בין יהודי לשאינו על פי מאפיינים גזעיים כנראה תישאר. אבל האם ניתן להוציא ממנה את העוקץ ההיררכי? האם ניתן להמשיך להבחין בין יהודים לשאינם על פי בסיס גזעי ללא החשבת אלו שאינם לנחותים?

אני מתפלל שכן. לא רק כי זה מעורר בי בחילה. כל עוד העליונות האתנוצנטרית הזאת תישמר, תישמרנה גם חלוקות פנימיות, גזעניות, ליהודים טובים יותר ופחות, גם כשברור עובדתית שאשכנזים אינם טובים ממזרחיים. וכל עוד העליונות האתנוצנטרית הזו תישמר, גם כשברור עובדתית שיהודים אינם טובים יותר מאלה שאינם, פחות ופחות יהודים משכילים ירצו לשמור על יהדותם.

—

דת היא משחק. היא משחק במובן הזה שהיא מערכת סגורה, בעלת הגיון פנימי, הגיון פנימי ששונה מההגיון השגור על העולם שמחוץ לאותה מערכת. הדת היהודית היא דוגמא מצויינת לכך, שכן היא מרובה בחוקים: בדיוק כמו שאין שום מובן רציונלי לכך שבמשחק הכדורגל אסור לגעת בכדור בידיים, כך אין מובן רציונלי לכך שבדת היהודית אסור לאכול שרימפס – חוץ מזה שאלו החוקים. מפני שהדת היא משחק קל כל כך להציג אותה כטקס דתי, כפי שעשה לעיל פליפה פרננדז-ארמסטו (בעקבות חוזה לואיס סאמפדרו).*

מפני שהדת היא משחק הזר המתבונן מבחוץ לא מבין את החוקים שבפנים, ואלו שבפנים לא יכולים להסביר אותם בצורה רציונלית, אלא פשוט לומר: תראה, אלו החוקים. כך משחקים כדורגל, כך (לדעתנו) עובדים את אלוהים. הכדורגל והדת הן מערכות אוטונומיות של חוקים, שלא תלויות בעולם החיצוני להן. מערכות שמתפקדת בעצמן, מעצמן, וניזונות אך ורק מהמתרחש בתוכן. ופעם כבר כתבתי על ההבדל בין משחק היהדות למשחק הנצרות.

אבל כמובן, זה לא כל כך פשוט. מה שהצגתי כאן היא בעצם ההשקפה התיאולוגית של חלק קטן מאוד מהמונותאיזם, דהיינו של מי שגורסים שאכן אין – ואסור להניח שיש – הסבר רציונלי (או אף מיתי, למשל קבלי) לחוקי הדת. המנויים על השקפה זו דורשים שנקבל את חוקי הדת כהתגלות חד-פעמית ונצחית של תבונה אלוהית, שהיא לעולם נשגבת מבינתנו ועל כן בלתי ניתנת לניתוח או להבנה.

לייבוביץ הוא כמובן הנציג היהודי המובהק של המחשבה הזאת, וקארל בארת הדוגמא הנוצרית (בארט הנהיג את מה שנקרא ה"ניאו-אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" בתחילת המאה העשרים, ולייבוביץ כפי הנראה הושפע ממנו רבות), ואף באיסלאם יש את האסכולה החנבלית שדוגלת בקבלה מילולית ומלאה של חוקי האיסלאם ללא הסבר, ואשר הרמב"ם התפלמס בין היתר איתה בספרו 'מורה נבוכים'. ההשקפה הזאת יוצאת מתוך רעיון הטראנסצנדנציה, מתוך ההשקפה שהאל הוא משהו נבדל ושונה לחלוטין מהעולם. אבל הוא לא.

עבור רובנו, ברור שההגיון הפנימי הדתי לא נועד להיות סגור בתוך עצמו, פונה כולו פנימה אל עצמו, כמו בדעות שלעיל, כמו בכדורגל. לא: לנו ברור שהדת אמורה "לעשות משהו" בעולם (כלומר עבודת האל אינה תכלית עצמה), משהו כמו למשל להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, או את החברה לצודקת יותר, כמו למשל לאפשר לנו לדעת את האל, או לסייע להבאת המשיח. כל אלה, בהיותם תכליות עולמיות, במציאות, מובנים לנו בשכלנו הדל – שהרי הוא נועד (בין אם על ידו יתברך ובין אם על ידי האבולוציה תתגדל ותתעלה) לחשוב על העולם, על המציאות. רובנו אם כן לא רואים בדת משחק בלבד: לבואו של המשיח תהיה השפעה לא מבוטלת על העולם (לדעת מי שמאמין בו). מאידך, לניצחון של ברזיל במונדיאל לא תהיה שום השפעה, לבד משמחת האוהדים.

אלא שכאן נקלעת הדת לצרה. שכן אם היא אמורה להשפיע בעולם, הרי שחוקיה אמורים להיות מובנים לשכל, ומזוהים כראויים על ידי המצפון – אודות העולם הרי אנחנו מבינים, נכון? הדת אם כן מאבדת את הציפוי התיאולוגי השקוף שהפריד בינה ובין העולם: חוקיה תקפים לגביו, אבל חוקיו גם תקפים לגביה. משום שאנחנו מבינים את תכלית חוקיה, תהיה מה שתהיה, אנחנו מוצאים עצמנו בעמדה בה אנחנו יכולים גם למתוח עליהם ביקורת.

בעיקר ניכר הדבר אם אנחנו סבורים שהדת אמורה (בין השאר) לעשות אותנו לאנשים טובים יותר. כי הנה נגלים לפנינו כמה דברים מטרידים. למשל, שאנשים שמקפידים מאוד בחוקי הדת דווקא לא עושים רושם של אנשים מוסריים יותר (מהכנסייה הקתולית ועד מאה שערים). למשל, שיש בדת חוקים שהם עצמם, אפילו לפני האכזבה מהשפעתם על המאמינים בהם, נתפסים אצלנו כלא-מוסריים (מהאפלייה כנגד נשים ועד האפלייה כנגד הומוסקסואלים). והרי זו בדיוק הסיבה שקמו להן כל אותן תיאולוגיות הנ"ל שמתעקשות שאי אפשר לנו להבין את חוקי האל, מפני שברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו כן יכולים להבין אותם, אנחנו מגלים שיש כמה חוקים שהם פשוט חסרי היגיון, ואף גרוע מכך: חסרי מוסר.

מנגד יש לנו את הניו-אייג'. הניו-אייג' הוא פריצת הדת כמשחק וחדירתה לחיים, או אף הקפתה את החיים. בניו-אייג' הכל קדוש (מהבית ועד לעבודה), וכל פעולה יכולה להיות עבודת האל (מעיצוב הבית ועד ההברזה מהעבודה). הניו-אייג' אינו מערכת סגורה של חוקים, כי אין בו חוקים, או יש מגוון חוקים שניתן לבחור מהם. לניו-אייג', בשונה מהכדורגל, אין כללים. לכן הניו-אייג' אינו משחק (במובן הזה). לכן הניו-אייג'יסט, מבחינתו, לעולם לא נמצא בקונפליקט עם ההגיון או עם המצפון.

מצד שני, מפני שאפשר להצדיק כל דבר כעבודת אלוהים, הניו-אייג'יסט מצדיק פעמים רבות דברים שהמתבונן מבחוץ יראה כלא-הגיוניים או לא-מוסריים (למשל השימוש בצדיקים על מנת לגרוף רווחים כלכליים). מפני שלניו-אייג' אין מסורת, אין לו נקודת מבט הטרונומית לאדם שדורשת מהאדם דברים שלא ממש מתחשק לו לעשות. אין טרנסצנדנציה.

הדת המסורתית נמצאת בבעיה ברגע שניתן לנתח את חוקיה, משום שחלק מחוקיה מתגלים כבלתי סבירים. הניו-אייג' נמצא בבעיה מפני שהוא מסוגל להצדיק כל דבר, כלומר מפני שאין לו מערכת יציבה של חוקים, וממילא אין לו סמכות חיצונית לאדם. הכדורגל נמצא בבעיה כי הוא פשוט לא מעניין.

—

* בספרון 'דת' בהוצאת עם עובד, תרגום דניאלה שחם

[שימו לב לרשימה הקצרה על חיי המין של האדמו"ר החמישי של חב"ד בצד שמאל, בבלוג הליווי "מינים", ושימו לב שברשימה על "לנבוכי הדור" והרב קלנר התקבלו שתי תגובות מאת "אורלי יוספון", שלדעתי אינה אלא הרב קלנר]

מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.

מעט על המתח בין דת למדע שעולה מתוך הפרשה האחרונה

החיבור הנסתר (קרי, מוסתר) של הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", גרם לאחרונה מבוכה זוטא בחוגי תלמידיו-מוקיריו, כפי הנראה משום שהרב מביע בו רעיונות מקוריים, ושמא חריגים, בצורה יותר ברורה מבחיבורים אחרים שלו – בחיבור מתבטא הרב בצורה מאוד חיובית כלפי המדע, ולא מעט סובלנית כלפי דתות אחרות. הספר כפי הנראה נערך מתוך כתב יד על ידי הרב שחר רחמני, ועתיד לראות אור בדפוס, וייתכן שעיכוב העניין הביא להפצתו באינטרנט, דווקא כדי להכריח את המתנגדים להדפסתו לרכך את התנגדותם.

אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.

קצת מפחיד לכתוב על הראי"ה, מפני שמחד הוא באמת הוגה רב רבדי ושלל מימדי, ומאידך תלמידיו-מוקיריו רבים מספור וכמובן נהנים "לתקן טעיותיהם" של הכותבים עליו, אבל אם יותר לי (בכל זאת, כתבתי אי אילו מאמרים על הגותו) הייתי אומר שתורתו של הרב מעזה, חופשייה ומתקדמת הרבה יותר מאשר תלמידיו אמיצים מספיק כדי להודות, ודאי ליישם, וזאת כי הרב היה בראש ובראשונה מיסטיקן, לפני שהיה איש הלכה, אפילו לפני שהיה מקובל. מתוך כתיבתו של הרב קוק עולה דמותו של מיסטיקן-רומנטיקן יהודי, איזה בלייק או אמרסון או שליירמאכר, ששאיפתו מעלה אל הרוח המוחלט מלאה פאתוס וליריקה ואהבה, והוא אמנם מביע אותה בשפה פילוסופית-יהודית-קבלית אבל תחתיה אפשר לחוש בקלות את רוחו הגדולה מכל שיטה, מכל שפה, מכל מסורת, והשואפת אל ההתמזגות הרוטטת, האנרכית, עם האלוהות החיה, הנון-דואליסטית, הטובה. ומכל העושר הזה לקחו "ממשיכי דרכו" כמעט אך ורק את הלהט הלאומני הרומנטיציסטי. באסה.

דמונים בעת החדשה

אבל לא על רעיונותיו של הראי"ה ברצוני לכתוב, ואף לא על ספרו שנתגלה, שכן את רובו טרם קראתי. (סיכום של הספר מאת הרב איתם הנקין ניתן למצוא כאן וראו גם כאן מכתב לרב יובל שרלו ותשובתו בעניין הספר וקרבת חלק מרעיונותיו לאלו שלו.) כאן אכתוב על ההתמודדות עם גילוי הספר בקרב תלמידיו. ולשם כך נפנה תחילה לחיבור אחר, של תלמיד ומורה של כתביו של הרב, הרב יוסף קלנר.

הרב קלנר נחשב למומחה לכתבי הרב קוק, והוא ידע על אותו חיבור עוד לפני פרסומו. קלנר הוא בהשקפתו מהממלכתים (במלעיל), וגם מתנגד חריף ללימודים אקדמאים, ועל כך בעצם חיבורו שאני רוצה לדון. החיבור נקרא דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה או מִגרֶסֶת הזהות הישראלית (הוא כולו כאן) וקלנר מנסה בו לקעקע את תקפותו של מחקר מדעי הרוח. בצורה מעניינת, הוא מנסה לעשות זאת בעזרת כלים שפותחו במדעי הרוח, במקרה זה על פי ניתוח בסגנון (אבל לא ממש) ההיסטוריה של הרעיונות, שכן קלנר מתחקה אחרי שורשי מדעי הרוח ומוצא אותם ברפורמציה.

אכן, על פי קלנר היה זה לותר ששם את הדגש על כתבי הקודש (sola scriptura), ודרש מגע ישיר בין ההמונים לאלו, דבר ש"נתן לגיטימציה לחשיבה עצמאית, מה שנתן אומץ דתי לרנסנס המחשבתי ולהתפתחות המדע", דבר שעל פי קלנר הוביל, אחרי שכיחת האלוהות, לניתוח מדעי של אותם כתבי קודש, דבר שהוביל לפירוקם לגורמים ולהבנתם כתוצרי אנוש, מש"ל. כשלעצמו המהלך כאן מעניין גם אם פשטני, אלא שבחיבור הוא מלווה בטיעונים פסיכולוגיסטים ומני אד-הומינם מגוחכים עד שערוריתיים. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

נפשיותו והגותו של שפינוזה כמדעי הרוח בכלל הם תוצרים של התהליכים ההיסטוריים העומדים ביסודם. מהותה של יצירתם ה"מדעית" אינה אלא ביטוי של דחפים פסיכולוגיים מעַוותים, אך עם זאת הרי משמעויות אדירות בעיצוב המציאות ההיסטוריה החברה והתרבות.

עין בוחנת תחוש שהמסגרת התרבותית החיה ויונקת מחוג "מדעי-הרוח" ומדעי החברה הלא-מדויקים, הרצינות המוזרה, וההסתמכות מתוך יראת כבוד על מסקנות ה"מחקרים" עטויי ההילה ה"מדעית" שלהם, הם ענין הרבה יותר "דתי" מאשר "מדעי", כמין פולחן מאמינים החיים באתוס שיצרו לעצמם.

היסוד הנפשי המניע את המדע, היוצר את הענין הרב בו עוד לפני ההצלחה הרוחנית והטכנית שלו, הוא הרצון למחאה כנגד מה שנעשה לרוח האדם במשך אלף וחמש-מאות שנות הדיכוי הדתי. הרצון לשחרור מדיכוי הרוח, הצורך לחשוב, להרגיש, שאלה צצו בנפש האדם יחד עם הרגשת הדחיה מן הדתיות.

ומה עם היהדות?

לאורך דורות של מאות ויותר שנים, בהם דוכא, נרצח, נאנס, בוזה, הושפל, נירמס ישראל עד עפר, נוצרה, בנפש הקולקטיבית של החברה היהודית, תופעה המקבילה לתופעה הידועה במצבים קשים מאד בפסיכולוגית הפרט – כ"הזדהות עם התוקפן". תופעה המאפיינת את החברה היהודית שהיה לה מגע עם אירופה ורוחה עד עצם היום הזה.

כך נוצרה הטרגדיה של החילוניות-המשכלת, זו שזוהתה למעלה כפסיכוזת ה"הזדהות עם התוקפן". פסיכופתיות קולקטיבית תוצאת הצורך הנפשי לבקשת ההינצלות מהמועקה היהודית. התנועה הזו הזדהתה עם תרבות התוקפן הנוצרי, אימצה לעצמה את תבניות המחשבה, הביקורת, האסתטיקה, והמוסר שהם כולם השתלשלות המהלכים ההיסטוריים התוך-נוצריים – הקתוליות והתנגשותה עם הפרוטסטנטיות ותוצאותיה האנטי-דתיות. חולשת-נפש זו יצרה את "ברלין של היהודים". זוהי החולניות החלונית של "ההשכלה".

כך התגבשה מציאות סוריאליסטית של התלכדות זרמים פסיכיים נוצריים ופסיכוטיות יהודית לכלל ההנעה הפנימית של יהדות גוססת הנוברת אובססיבית ברוח חולנית שחופה אחר זהותה הדתית-יהודית באמצעות עסוק אקדמי ביהדות. בזאת מוצא "היהודי החדש", "הנאור", את "הרוח", "האור", "הקדמה", "הנכון", "העתיד". הכל מתמקד בבילדונגיות היהודית הזאת.

אין כוונתי לומר שהדמויות הפועלות במחזה הזה הם "אנשים רעים", אך חיים הם במציאות פתטית אומללה. רואים הם את עצמם כ"מתקדמים", כ"גיבורים", כ"מושיעים", כ"פותרי-בעיה" כ"מתמודדים", אך "כל הסיפור" הוא שהם נדבקו ב"שפעת העופות הרוחנית" הזאת, של הדמון הנוצרי.

טוב, הבנתם את העניין. מדובר אם כן בניסיון גמלוני להתמודדות עם מדעי הרוח בכלל ועם ביקורת המקרא בפרט, שאינו אלא פסילתם כ"פסיכוזה", ובדרך גם פסילת החילונים כפסיכים. המסה עמוסה בניתוחי נפשותיהם של לא פחות מכל העולם המערבי, וכל זאת ביומרה לידענות ורוחב אופקים שמרשימה אולי תלמידי ישיבות שפוערים פה אל מול מילים כמו "פוסטמודרניזם", אבל שכל אדם משכיל מינימלית מבין שמחביאה בוּרוּת מביכה (לבד מעצם המהלך הרעיוני הפשטני משעשעת במיוחד הטענה שהאקדמיה מראשיתה היתה מוסד חילוני (עמ' כ"ב), כאשר בדיקה קצרה בויקיפדיה היתה יכולה להשלים את השכלתו של הרב בעניין).

סתירות בכתבי הרב

ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.

ומה מוזר בכל הטיעונים הללו? שהם משתמשים באותן שיטות נפסדות, אף נוצריות ר"ל, של מחקר מדעי הרוח האקדמי! הרי מה אומר כאן הרב קלנר אם לא שהרב שינה את דעתו בשאלות חשובות כמו היחס לדתות אחרות ולמדע בעקבות חלוף הזמן, מאורעות שעבר (מלחמת העולם הראשונה), והגעתו לישראל? מה הוא אומר אם לא שסביר שתורתו המאוחרת של הרב מגובשת יותר מזו המוקדמת? לכל אדם משכיל דברים אלו ברורים, אבל הרי לשיטטו של קלנר אסור לנו להיות משכילים, שהרי על פי ההגיון המובע בתגובתו כאן נוכל לחשוב שאולי גם בין חיבוריו של הרמב"ם יש להבחין בין מוקדם ובוסרי (משנה תורה) ובין מאוחר ובשל (מורה נבוכים), שאולי אמוראי בבל פסקו שונה, ונחות, מאמוראי ארץ ישראל (שנהנו מ'עוצמת גילויים והופעות נוראות של רוח ה"), ושאולי מאורעות היסטוריים משפיעים לא רק על מחשבתו של הראי"ה, אלא גם על זו של רבי עקיבא או רבן יוחנן בן זכאי.

לא זאת אף זאת: אם הראי"ה יכול ללמוד תורה ממאורע כמו מלחמת העולם הראשונה, ולתקן את כתיבתו (ושמא את פסיקתו?), אולי גם אנחנו יכולים ללמוד ממאורע היסטורי (לדוגמא: עליית התנועה הפמיניסטית? קבלתם של הומוסקסואלים בחברה? האינתיפאדה?) ולהבין שיש להדגיש דברים אחרים, אולי אף לשנות דברים קדומים?

בקיצור, הרב קלנר, בניסיונו למסמס את חשיבותו של "לנבוכי הדור", מזמין אל נפשותיהם של תלמידיו רעיונות שיכולים להביא אותם בסופו של דבר לחשוב שיש מוקדם ומאוחר לא רק בראי"ה, אלא גם חלילה בתורה, ו/או שבעקבות שינויים במציאות ניתן לשנות את מרכז הכובד של עיסוקנו ההלכתי.

ושימו לב, לא רק הוא: הרב אבינר, בבלוג שלו באתר "מעלה", מוסר ש "ראיתי שזה של הרב קוק, מהתקופה שלו שהוא היה בחוץ-לארץ. זה ניכר […] כי אז הוא כתב ארוך מאוד [… ובא"י] הגיע להתעמצות ולהתעלות והיה כותב בתמצית עצומה", כלומר יש משהו באוירא דארעא שגרם לרב לכתוב אחרת, מתוך התעלות. גם הרב ברוך אפרתי כותב תחילה ש"הספר נכתב בצעירותו של הרב (זו אמנם עובדה שלו היתה לבדה לא היה בה דבר על מרכזיות הספר, שכן 'עין איה' גם הוא נכתב בצעירותו)" אבל מאוחר יותר מודה ש"מה שנכתב מאוחר יותר, הוא מבוסס יותר ומעובד יותר בנפש הכותב".

אז מה, האם ניתן לנתח רציונלית את כתביו, וכתיבתו, של הרב קוק, להבין שיש סיבות היסטוריות מסויימות לאיך שכתב ומה, ולכן לא להתחשב בדברים שאמר בחיבור מסויים – או האם כל שימוש בחשיבה אנליטית והגיון בריא בבואנו לבדוק טקסט קדוש אינו אלא סימפטום של שפעת העופות הרוחנית ותוצאה של פסיכוזה נוצרית? ועוד: האם בנוגע לסתירות שנתגלעו בכתיבתו הנוכחית של הרב קלנר ביחס לכתיבתו הקודמת נעלה גבות בתמיהה ונחליט שאין אנו במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיות כשירים להבין את עומק הדברים, או שנוכל להשתמש בשכל ישר ולשער שיש מצב שהבנאדם הוא קשקשן מניפולטיבי?

ואולי אירוני הוא שחיבורו הנ"ל של קלנר מנסה לפעול למען אותה תכלית ממש אשר למענה פועל חיבורו של הראי"ה: שניהם מכוונים להוראת נבוכי הדור וחילוצם מתוך הבעיות שממצאי המחקר המודרני מכניסים אותם לתוכן. אולם בעוד הראי"ה בחיבורו מעלה את החשיבה המדעית על נס ("למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו [ישעיהו ו', י']: מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות […] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת" – פרק כ"ו) מנסה הרב קלנר לקעקע אותה כהזייה פסיכוטית, שהיהודים המעורבים בה חולים. וזה כשלעצמו משל נאה להבדל התהומי שבין דרכו של הראי"ה לבין דרכי תלמידיו הנוכחיים.

נספח: יש ניאו-אורתודוקסים בקהל?

כי לרב קלנר יש חשבון מיוחד איתכם:

ל"חגיגה" הכללית מצטרפת שלא-מדעת קהילה אומללה נוספת – הניאו-אורתודוכסיה. גם היא – יסודה הנבערות. […] מפליא לחוש את האנכרוניזם המוזר, כשאותן תופעות פרוורטיות המוכרות מתקופת ההשכלה אצל ראשוני המשכילים היהודיים ביחסם אל התרבות הכללית, מופיעות כאן (באיחור של קרוב למאתיים שנה) ביחס החברה הדתית הזו, אל התרבות החילונית. גם כאן המניע הוא דימוי עצמי נמוך, ביחס לתרבות שבחוץ. ועל כן נסרך מחנה זה אחרי החילוניות ומחפש למצוא שם את "הרוח והאור", את הערכים והנורמות.

ובאוניברסיטה הדתית, היחידה בישראל, לא יקשה לבעל טביעת-עין לחוש שרגש-הנחיתות הזה, המקנן במחנה הדתי בכללו, הוא הנקודה המרכזית והמיוחדת הרודה בכל אופי הרוח. אין שום תודעה עצמית. כל הזהות של התרבות הדתית היא האקדמית, על פי הנורמות שהחילוניות היותר גסה ופרוורטית אימצה לה. הצורך "ללכת עם (כפה ודת) ולהרגיש בלי" הוא הענין הבלעדי שבו מושקע מאמץ ושכלפיו מורגשת אחריות בכל עסקי-הרוח שם.

באופן מוצהר, פועלים שם חוגים העוסקים בדה-קונסטרוקציה, ובניאו-אורתודוקסיה, ובעצות, תאגידים והתארגנויות שמטרתם היא נטרול האימפקט הגדול שיש לרבנים, ואנשי אמונה ותורה על הנוער בפרט והחברה בכלל. תחת כותרות שעניינם – 'להחזיר את הכל אל ה"שפיות, והאיזון המדעי", יושמעו כל הכיוונים האנטי-אמוניים, ואנטי-תורניים, אנטי-מסורתיים, ואנטי-דתיים, וכל זה במסגרת – "הדת" של "האוניברסיטה הדתית"… והנבערות הבסיסית הנזכרת מאפשרת, שלא להבחין ולא לדעת עד כמה כבר הרחיקו מגבול היהדות, בהזדהותם הפנימית לא רק עם ערכים חילוניים כי אם עם ערכים נוצריים.

לאמור: לא מספיק לשמור מצוות, צריך גם לחשוב כמו קלנר. אחרת לא תדע כמה בעצם הרחקת מגבול היהדות.

עמיר פריימן ידידי העלה בבלוגו ראיון שהוא ערך איתי, שעלה קודם בוואי-נט. בראיון אני מדבר על עצמי כאדם דתי, ועל תפיסת העולם שלי. כמובן שפורמט של ראיון לא מאפשר דקויות, אבל אני חושב שבגדול יצא לא רע. בבלוג שלו הראיון מלא יותר ולכן טוב יותר, ואני ממליץ לקרוא שם.