בשנה שעברה גפני פגע וברח, השנה טובלי שגע ופרח, ושדה הגורואים הישראלי, ששָכַל שניים מבניו בתוך שנתיים, נותר חסר, אבל ודאי לא מיותם. מורים רוחניים, כפי הנראה, לעולם לא יגמרו, וכרבים מתלמידיהם הם לא מתים אלא רק מתחלפים. זה פשוט עניין של ביקוש, שבמקצוע הזה תמיד יעלה על ההיצע, למרות שהסחורה, לצערנו, לעיתים קרובות פגומה וקלוקלת. רק לאחרונה התבשרנו על כת נוספת שבראשה גורו אגומאניק, וזה כמובן לא המקרה היחיד. השאלה שנשאלת שוב ושוב, אם כן, היא מדוע, אם נדמה שהמוצר כל כך טוב ואיכותי בקטלוג ההזמנות של כרטיס האשראי, כשהחבילה מגיעה סוף כל סוף ונפתחת אנו מוצאים את עצמנו מחזיקים ביד חתיכת זבל מזויף מפלסטיק זול.

זו שאלה גדולה ורבת פנים והשלכות, אבל ברצוני להציע ראשיתה של תשובה: כשרוצים לייצא או לייבא מוצר מסויים, פעמים רבות מפשיטים אותו מכל מרכיב מסוגנן או מסורבל, וזאת כדי להקל על האריזה והמשלוח. המוצר מפורק למרכיביו ונשלח כשהוא מזוקק (או מדולל) לכדי מה שהסוחרים חושבים שיהיה חשוב ללקוחות בארצות המייבאות אותו – מה שנקרא: "stripped for export". העניין הוא שלא רק חפצים, אלא גם רעיונות עוברים תהליך דומה: די ברור שכשרוחניות הניו אייג' ייבאה את מוסד הגורו מהמזרח היא השאירה מאחור הרבה מהדברים שהיו קשורים קשר הדוק לכל המנגנון המורכב והמאוד עדין הזה של הוראה, והשראה, רוחנית. מה שהגורו הניו אייג'י שכח או זנח הוא, במילה אחת, מסורת.

אלן קצלב, פילוסוף של רוחניות ותלמיד של הגורו ההודי הענק שרי אורובינדו, התייחס אל העניין הזה לאחרונה במאמר (שאגב, מבקר את קן וילבר). בדיון על מוסד הגורו אומר קצלב: "הבעייה היא שמוסד הגורו כיום, כפי שהוא אומץ במערב, מלא בפגמים. למעשה הוא ממש ימי-ביניימי. ייתכן שלחברות מסורתיות כמו הודו, טיבט והמזרח הרחוק יש את האיזונים והבלמים שלהן, ומפני שאלו הוסרו במערב, אנחנו נותרים עם ההתעללות והשימוש לרעה בכוח."

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים לו. לא גילו של המערך הזה הוא שמפריע לו לתפקד, אלא העובדה שחתכו אותו מתוך הסביבה הטבעית שלו וזרקו אותו בשטח זר. כמו חלקים רבים של הניו אייג', גם מוסד הגורו נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

ברור שדבר זה מאתגר מאוד את תפקודו של המנגנון הזה, ובמימד אחד, עיקרי לדעתי, פירוש הדבר הוא לא פחות מהחרבתו: לדעתי העניין מסתכם בכך שבמקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה בסמכותה של מסורת שהוא אחד מהחוליות הרבות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו ואך ורק לסמכותו. במקום לתת לעצמו ליפול אל תוך מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית אותנטית, צוק גרנית אדיר שעמד במבחן הזמן והמאורעות, עץ בודהי בריא ועתיק-יומין ששורשיו נטועים עמוק עמוק – נופל  התלמיד בידיו של אדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים רבים מספור סתם שרלטן.

כלומר במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות (למקרה שהוא לא מושלם, והוא ודאי לא מושלם), במקום שהוא עצמו יהיה כפוף לחוקים או נורמות של מסורת עמוקה ועתיקה (ודרכו, גם התלמיד), ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ומעריצים אומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע למצפון, או חסר כל אחריות, והתוצאות, כידוע, קשות.

מוסד הגורו, אם כן, נכשל פעם אחר פעם במערב לא משום שאין בו אמת (וכבר כתבתי שלדעתי מערכת יחסים עם מורה רוחני יכולה ללמד אותנו רבות, ובמקרים מסויימים גם כניעה מלאה למרותו יכולה להביא ברכה), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא, כאמור, הפשטנו ממנו כל דבר שרק היה אפשר והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

חמשת הקלפים של הגורו הפגום

אבל זה עוד לא הכל: אחד התרגילים היותר מתוחכמים של הגורו הניו-אייג'י הפגום הוא דווקא שימוש במרכיבים מתוך המסורת כדי לבסס את שליטתו החוץ-מסורתית. במסגרת תרגיל זה הוא כמובן מלקט רק את אותם עקרונות שנוחים לו, שוב, כמובן, תוך הוצאת הדברים מהקשרם הרחב, ומפנה את הערכים העתיקים הללו, כחרב פיפיות, כנגד תלמידיו.

אני רוצה להביא רשימה ראשונית של חמישה תרגילים קלאסיים של הגורו הנצלן, למען ניטיב לזהותם ולגחך מולם בבוז. אלו למעשה קלפים שהוא זורק כדי לנצח בכל משחק, בכל עימות, כלומר כל פעם שמועלה מולו ספק או שנמתחת עליו ביקורת, והם מאפשרים לו לחמוק באופן תמידי מהתבוננות עניינית עליו או על מעשיו. בכך ה"קלפים" האלה מאפשרים לו להישאר תמיד הקדוש המושלם ומשאירים אותנו תמיד התלמידים הפגומים והזקוקים לעזרה (אני לוקח את חלקם מניסוח תמציתי ומצויין שמצאתי כאן):

תרגיל א': קלף השלב הגבוה. עשר יהלום. בכל עת שישאל למה עשה משהו שנתפס כטעות, יענה הגורו הפגום שאנחנו פשוט לא מבינים את העומק שבדבריו. לאמור: זה לא אני (שטעיתי), זה אתה (שלא מבין). זה פשוט נשגב מבינתך. לא נורא, קורה: אני בשלב גבוהה ואתה (לצערי כמובן) בשלב נמוך. ייתכן שהבעיה היא בסך הכלל שאתה רק בן אדם, ואילו אני מואר / רוח קדמונית / חייזר / אלוהים. צר לי עליך, אבל אולי יום אחד תבין. כלומר אם תישאר תלמיד שלי, כמובן.

תרגיל ב': קלף ההשלכה. נסיך תלתן. בכל עת שישאל למה עשה דבר שנתפס כרע, יענה הגורו הפגום שהוא לא עשה שום דבר רע, וההאשמה שלנו אותו בכך היא רק עדות לרע שבנו. לאמור: על ידי כך שאתה מבקר אותי, אתה בעצם מבקר את עצמך, שכן מה שאתה מוצא רע בי, הוא השלכה עלי של הרוע שבך, טיפשון. כיצור מושלם אני הרי רק משקף כמו מראָה את הטינופת שאתה נושא אצלך בפנים. אני טהור מעצם מהותי, ולכן לא יכול להיות שעשיתי רע. מכאן שמה שחשבת שהוא רע שלי הוא בעצם החרא שלך. במילים אחרות: אם באיזשהו זמן אתה מריח משהו לא טוב, תמיד תבדוק את הנעליים שלך.

תרגיל ג': קלף התכסיס הדידקטי. מלכה לב אדום. בכל עת שישאל למה עשה דבר שבברור הזיק או הכאיב לאדם מסויים, יענה הגורו הפגום שהוא עשה זאת רק לטובתו, למען לימודו, מאהבה, גם אם זה לא נראה (או מרגיש) ככה עכשיו. לאמור: לא התעללתי בך סתם כי בא לי, תלמיד תמים וחמוד שלי – עשיתי את זה למען התפתחותך הרוחנית! ברור, נראה לך שאני עוסֶק בהתעללויות? הרי כישות מושלמת כל מה שאני עושה, כל פעולה וכל מילה, הכל כולל הכל, הם רק הוראות רוחניות ברמה הכי הכי גבוהה! אהבה ללא תנאי! לכן אין זו פגיעה וזה לא ניצול לרעה של הכוח שלי – להפך: זה תכסיס שנועד לפתח אותך רוחנית, ואפילו מהר יותר משהיית יכול לדמיין (ובטח מהר יותר משהיית יכול לבצע בעצמך). אז כשאני קורא לך טמבל זה רק בגלל שאתה צריך להתפתח ולהתעלות מעבר לתסביך-הטמבליות שלך. וכשאני שוכב איתךְ ואחרי זה משפיל אותך זה רק בשביל שתלמדי להשיל מעלייך את ההאחזויות האשלייתיות של האגו בכל הנוגע למיניות. וכשאני מפנק עצמי בארוחות שחיתות ובצי של מכוניות פאר, בזמן שאתם בונים לי את האשרם ללא שכר ובתנאי עבדות, זאת שבירה של ההיגיון הקפיטליסטי שאתם לחלוטין שבויים בו. מה, לא ידעתם?

תרגיל ד': קלף המבחן. מלך פיק. בכל עת שישאל למה עשה דבר שברור שהוא אדיוטי או שטותי, יענה הגורו הפגום שנכון שהוא עשה את זה, אבל זה היה רק מבחן. לאמור: נכון שלכאורה טעיתי כשאמרתי שבשנת 2000 העולם יכיר בי כמשיח, אבל למעשה ידעתי את האמת, ואמרתי כך רק כדי לבדוק את נאמנותכם, תלמידי היקרים. נכון שאתמול, כשיוסי ביקר את תורתי, נראה היה שהתעצבנתי נורא כי צעקתי ונופפתי בידיים, אבל צריך להיות ברור לכם שכל זה היה רק מבחן כדי לראות מי מכם מאמין בי אמונה שלמה וחסרת תנאים. כל מי שחשב שבאמת התעצבנתי – נכשל.

תרגיל ה': קלף אחדות הקוסמוס. האָס. בכל עת שישאל למה עשה כל דבר שהוא שנתפס כשלילי, והוא כבר השתמש יותר מדי בקלפים האחרים שלו, יודה הגורו הפגום שאכן המעשה שעשה הוא מכוער, אבל זאת רק על פי ההיגיון הרגיל, של העולם היחסי, והרי אנחנו כולנו יודעים שבעצם הכל אחד והכל אלוהים. לאמור: נכון ששכבתי עם אשתך, תלמידי האהוב, אבל זה בסדר, כי הכל ברהמן. נכון שלקחתי לעצמי כסף מקופת האשראם, מעלתי וגנבתי, אבל מנקודת המבט שלי (שאתם אמורים לשאוף להגיע אליה) הכל אחד והכל קדוש, כולל המעשה השפל ביותר. תלמידים תמימים שלי, הבינו: אני פשוט מעבר לטוב ולרע, וממילא כך גם כל מה שאני עושה. אני אלוהים, ולכן גם המעשה הרע שלי הוא אלוהים. מה יותר מובן מאליו מזה?

ראוי לציין שבכל הקלפים האלה יש אמת מסויימת – והרי זה מה שנותן להם כוח: שהם ייתכנו. כלומר זאת לא חייבת להיות בדייה או רמייה. הבעיה היא שברוב רובם של המקרים כיום זאת כן. ונכון שגם שחלק מה"קלפים" הללו אכן מעוגנים במסורות עתיקות (כמהלכים שגורואים אותנטיים נוקטים בהם) ושממנה הם יונקים סמכות. הבעיה היא, שוב, שהם גם מנותקים מאותה מסורת, ולכן לא יכולים לספוג ביקורת הנשענת עליה (למשל: אם במסורת נלמד במפורש שאסור לגורו לשכב עם תלמידותיו בשום פנים או תנאי). ועד כמה שהתרגילים האלה נראים שקופים, הם למעשה מאוד מתוחכמים, בעיקר כלפי מי ש"כבר בפנים", ששבוי בהלך רוח של כת, וקשה מאוד להבחין במניפולציה ולהשתחרר ממנה.

יחד עם זאת, עד כמה שקשה להשתמש בו, התלמיד תמיד, תמיד מחזיק את הקלף המנצח: קלף היאללה ביי. בכל רגע הוא יכול להחליט פשוט לקום וללכת, לא לשחק במשחק הנצלני הזה, ולהפוך את הגורו עצמו, אמן הקלפים, לג'וקר.

[המאמר עולה היום גם באנרג'י]

אתמול בבוקר, בגיל 98, הלך לעולמו דאגלס הרדינג, אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. הרדינג, ארכיטקט במקצועו, הקדיש את חייו הבוגרים להעברת הדרך הרוחנית שפיתח, שבמרכזה עמד חוש הראייה, והדרישה לראות את העולם במקום לחשוב אותו. הוא לא הקים לעצמו אשרם ולא דיבר גבוהה על תחילתו של עידן חדש, אלא נדד בכל העולם מנסה לא ללמד, אלא פשוט להראות לאנשים, במובן המילולי ביותר,  שכבר כאן ועכשיו הם מביטים לא מתוך זוג עיניים, אלא מתוך הריק האדיר שהוא העולם כולו.

הוא נולד ב-1909 באנגליה למשפחה פונדמנטליסטית נוצרית אדוקה ביותר. ילדותו אמנם כיוונה אותו לחיפוש רוחני, אך ספרים, עיתונים, תיאטרון ומוזיקה נאסרו עליו, וכך הכלים שעמדו לרשותו היו מוגבלים. אחרי שהתמרד במסורת ונודה ממשפחתו, חיפש בנחישות תשובה לשאלה הבסיסית ביותר: "מה אני?". יום אחד, דווקא בעת טיול בהרי ההימלאיה, זה קרה:

מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב – בהחלט בכלום! ברור שלא בראש. (מתוך ספרו הראשון On Having no Head).

הרדינג ראה שהוא למעשה לא אגו קטנטן העטוף בעור, שמציץ דרך זוג עיניים מפוחדות בקודקודו – הוא ראה, פשוט ראה, שהוא הכוליות האחת הבוהקת אשר נמצאת גם מאחורי, אך גם לפני העיניים. הוא לא בתוך הגוף – הגוף הוא בתוכו, שכן אין ולו דבר אחד שנמצא מחוץ לו! הסוג המיוחד הזה של ראייה הלך ודהה עם הזמן, אך הרדינג ידע שבעצם, מכיוון שזה למעשה מצב הדברים כהוויתם, מכיוון שזו האמת, המודעות המיוחדת הזו להווה כפי שהוא נמצאת בכל רגע בהישג יד – או עין – כל שיש לעשות הוא להפנות את המודעות לריק שנמצא בבסיסה.

זה מה שהוא עשה, וזה מה שהוא לימד אחרים לעשות: הוא פשוט היה מבקש מהם להפנות את תשומת הלב למקום שממנו הם מביטים, במקום לחפצים שאותם הם רואים. הנה דבריו:

כאשר אני מעיז לשים לב, להתבונן פנימה על מה שאני מביט ממנו החוצה, לראות מה אני קולט מעצמי בטווח אפס במקום לדמיין מה אחרים קולטים ממני בטווח שני מטר למשל, כי אז אין אני מוצא כאן שום צורה, שום צבע, שום אטימות, שום גבולות, שום דבר כלל.

עם זאת ברור שאין זה "כלום" בלבד. ראשית, אני מודע. הריקות הזו כאן מודעת לחלוטין לעצמה כריקה; היא נהנית מעצמה כצלילות מבריקה. שנית, ובדיוק משום שזה כלום, זה הכל. זהו חלל, מקום לעולם לקרות בו. אני חלל, אבל חלל מלא, בו מוצגים הגוף הזה, הידיים והרגליים הללו, האנשים והמכוניות והבתים הללו, וכדומה, כולל כל המחשבות והרגשות שהם מעלים. ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר… לראות, לחיות מהאמת הפשוטה הזו, פירושו להיות מי שאני באמת. וזה הכל.

לא פשוט לקבל את דבריו, ודווקא משום שהם עצמם נראים פשוטים, אם לא פשטניים. 'מה, זה הכל?' אנחנו שואלים את עצמנו? פשוט לשים לב… ואז לראות? והרדינג משיב: כן, זה הכל. אלא שאת הראייה המיוחדת הזאת יש לשמר, לטפח, עד שהיא הופכת לטבע שני. ואז לטבע ראשון.

את המודעות המיוחדת הזו הרדינג מעביר בעזרת סדרה של "ניסויים", בהם הוא מבקש מהתלמיד לראות (ולא לחשוב) את המציאות ולהכיר בה. הניסוי הראשוני והפשוט ביותר הוא ההצבעה בעזרת האצבע אל הפנים שלנו והדרישה לראות אל מה בעצם האמצע מורה. התשובה: אל כלום גדול שבתוכו נמצא הכל (עוד ניסויים ניתן למצוא בעברית כאן וכן באתר שלו).

כאשר נפגשתי לראשונה עם תורתו, לפני יותר מעשר שנים (דרך ספרו הנ"ל), לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. לקח לי זמן מה לעכל את הפשטות שבדבר, וגם להתגבר על הנטיות המובנות של המיינד לראות את העולם בלי להיות מודע לפעולת ההכרה עצמה. אבל מרגע שהסוד הזה נגלה לי הייתי חסיד נלהב של השיטה שלו, הגאונית בפשטותה, ואף כתבתי לו מכתב תודה על האוצר הגדול שגילה לי. שנים לאחר מכן פגשתי את הרדינג בארץ, במסגרת סדנאות שאירגן יוסי מורגנשטרן. טוּב הלב שלו והומור שאפף את כל הווייתו הקסימו אותי כל פעם מחדש. הוא לימד, כמעט עד יום מותו, באותה קלילות בה תפס את עצמו, ובנוכחות שלו היה משהו שבבת אחת הרגיע ועורר השראה.

נדירים הם המורים שמפתחים דרך רוחנית מקורית לגמרי. נדירים הם המורים שמתמידים בדרכם כל ימיהם, ולא נכנעים לפיתויי האגו. נדירים הם המורים שבאמת ובתמים מקדישים את חייהם להעברת התובנות שגילו הלאה, ללא בקשת תמורה או רדיפת פרסום. דאגלס הרדינג היה אחד מהנדירים.

לאתר הרשמי של הרדינג
לספריו של הרדינג
למאמר שלי על שיטתו של הרדינג

המאמר הנוכחי מופיע היום גם באנרג'י

אם שמעתם את צמד המילים אָדְוָויְטָה וֶדאנְטָה, הרי ששמעתם אותם לא מעט בזכותו. הארי וונץ' לאל פונג'ה, המכונה בפי תלמידיו פאפג'י, אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לכישוף הפופולארי שמהלכות שתי מילות הקסם הללו, שבמקורן סימנו אסכולה פילוסופית הודית מסורתית ונוקשה. הוא היה זה אשר הוציא את המונח הזה מהארון ההגותי חמור הסבר, ניער אותו מהאבק, יישר את כפליו ותפר ממנו בגדי קיץ עליזים, מותאמים למידות המחפשים הרוחניים המערביים שנהרו אליו בעשורים האחרונים של המאה שעברה. אבל האדוויטה פופולרית היום לא רק בזכות השיווק המקורי שלה – פאפג'י היה גם אישיות מיוחדת, ובעיקר גורו פשוט מוצלח: מספר לא קטן של אנשים חוו טרנספורמציה רצינית בהכרתם כאשר היו בנוכחותו. אנשים אלו בתורם חזרו לארצותיהם והפכו, בעידודו, לשגרירי המסר שלו במערב.

המילה אדוויטה פירושה "אי-שניות", והאסכולה הפילוסופית הזו גורסת, עקרונית, שהקיום כולו הוא אחדות שלמה אחת, כוללת-כל. החשיבות שנושאת הבשורה הזו לכל אחד מאיתנו היא רבה, שכן המסר הוא שאין כל הפרדה או הבדל בין האטמן, העצמיות האמיתית שלנו, לבין הברהמן, הכּוּלִיוּת בשלמותה (באסכולות הינדיות אחרות היחס בין השניים שונה). מה שמעניין הוא שפאפג'י עצמו בכלל לא היה אדוויטי כל חייו, כלומר עד לרגע שידע הארה ביושבו לפני המורה הענק רמאנה מהארישי  – להפך, פונג'ה הצעיר היה חסיד מושבע של האל קרישנה, ואף חווה חזיונות רבים של מפגשים אישיים עם האל האהוב.

לצערי אני לא מוצא תמונות שלו שצילמתי בעצמי. אבל הנה הוא.

הוא נולד ב- 1910 באזור פּונְגָ'בּ (כפי ששמו מרמז), במקום שהיום הוא חלק מפקיסטן, וכבר כילד גילה משיכה עצומה לדת. בגיל שמונה עבר חווית סמאדהי ספונטאנית ועמוקה, שבמהלכה, אף שהיה מודע לעולם סביב, לא הגיב ונשאר מתענג, מרוכז בתוך עצמו, במשך יומיים. כשיצא מהסמאדהי חיפש דרך לחזור ולחוות את אותו אושר עילאי שהיה מנת חלקו, ובעצת אמו החל לעבוד את האל קרישנה, כלומר לחזור על שמו ולשיר לו שירי הלל. זמן לא רב לאחר מכן החל האל להופיע לפניו כל ערב, לפני שהיה נרדם.

גם כשהיה כבר מבוגר, נשוי, אב לילדים וקצין בצבא הבריטי בהודו, המשיך לעבוד את האל: הוא שכח כבר שמטרתו הראשונית היתה לחזור ולחוות את העונג של הריכוז הפנימי, וכל כך אהב את קרישנה שהיה קם בשתיים בבוקר, מזמר לשבחו ומצפה להתגלותו. במהרה הבין שחיי הבְּהָקְטָה ("חסיד") וחיי הצבא לא משתלבים היטב, והעובדה שקרישנה היה מופיע פחות ופחות לפניו שכנעה אותו לבסוף לפשוט את המדים וללכת לחפש מורה רוחני "שראה את אלוהים ויכול להראות לי אותו".

חיפושיו הובילו אותו, אחרי תלאות ואכזבות רבות, לאשרם של רמאנה מהרישי. היה זה בצהרי יום בהיר ב- 1944 שהפגישה ביניהם, בעיירה קטנה בדרום הודו, התקיימה – פגישה שמפירותיה ניזונה היטב רוחניות הניו אייג' עד ימינו. פאפג'י הציג לגורו, כהרגלו, את תביעתו לפגישה עם האל, אבל רמאנה, שהיה מבוסס לחלוטין בָּאחד, אמר לו בפשטות שהוא אינו יכול להראות לו את אלוהים מפני שאלוהים אינו אובייקט שאפשר להביט בו. אלוהים הוא הסובייקט, המביט עצמו. "אל תטריד את עצמך עם אובייקטים שאפשר לראות", אמר לו רמאנה, "חפש מי הוא הרואה."

על אף שפונג'ה הצעיר, על פי עדותו, עבר חוויה עוצמתית בנכחותו של המהרישי, הוא התאכזב מאוד למשמע מילים אלו. כחסיד נלהב של קרישנה הוא רצה "לטעום סוכר, לא להיות סוכר". הוא ביקש להישאר נפרד מהאל על מנת שיוכל ליהנות מעונג המפגש עמו. פונג'ה חזר לביתו והגביר את התרגילים הרוחניים שערך בכמה מונים: הוא היה קם בשתיים וחצי כל בוקר, ממלמל את שמו של קרישנה עשרות אלפי פעמים ובתשע וחצי הולך לעבודה. רק אחרי משבר נוסף, בו הוא לא היה יותר יכול אפילו לבטא את שמו של האל, הוא שב לשבת לרגלי רמאנה.

כשקם היה איש אחר. רמאנה אמר לו שהוא לא צריך להמשיך עוד את התרגולת הרוחנית שהיה עושה, ושזו הסיבה שהיא נשרה ממנו מאליה. אחר כך הביט הגורו בעיניו עמוקות ופאפג'י חש ש"האני שחיפש זמן רב כל כך את האלוהים מחוץ לעצמו גווע בידיעה ובחוויה הישירה של העצמי [Self] שגילה לי המהרישי". אחרי שנתיים נוספות במחיצתו של הגורו הוא שב אל משפחתו.

בשנות השבעים והשמונים החל שמו של פאפג'י להיות ידוע ומחפשים רוחניים מכל העולם הגיעו למקום מושבו בעיר לקנאו. הזרם גבר והגיע לשיא בשנות התשעים אחרי שאחד מתלמדיו הישראלים קנה לו בניין ששימש כאשרם, ואחרי שאושו, המגא-גורו מפונה, מת ותלמידיו הרבים חיפשו מקור אנרגיה חילופי.

אדוויטה, נאו-אדוויטה ופסאודו-אדוויטה

דיון בפפג'י הוא הזדמנות טובה לבחון בקצרה את תורתו, שהתפשטה מבית מדרשו לרחבי המערב כ"בשורה הטובה" של המאה העשרים. התורה שהרביץ הגורו מלקנאו היתה הדור הבא, המעודכן, של האדוויטה ודאנטה – מה שכיום מכונה "נאו-אדוויטה". הנאו-אדוויטה דומה לאחותה הקלאסית בכך שהיא מדברת על עולם התופעות כאשלייה, כחלום חסר משמעות אמיתית, בכך שהיא מכוונת את המחפש הרוחני אל עבר המציאות המוחלטת, שרק בה (כך היא טוענת) יתכן קיום אמיתי ומאושר ובכך שהיא מדגישה את חשיבותו של הגורו בחיפוש הרוחני. ההבדל הוא שבעוד הודאנטה הקלאסית מדגישה את חשיבות הידע התיאורטי, מכירה באפשרות של התקדמות הדרגתית אל השחרור, מעריכה תרגולות רוחניות (למשל דבקות באל מסויים או עשייה אלטרואיסטית), הנאו-ודאנטה צוחקת על כל אלה בבוז מופגן.

הנאו-אדוויטה מהללת את ההארה הספונטאנית, המיידית, חסרת-המאמץ ומדגישה את חוסר התועלת שבכל תרגול רוחני. 'אין מה לעשות כי הכל כבר כאן, הכל כבר מושלם, את/ה כבר מואר/ת' היא טוענת ומזמינה את המחפשים פשוט להבחין בכך. במילותיו של פאפג'י: "מה שמופיע ונעלם אינו אמיתי … למה לעבוד עבור משהו שאתה כבר הוא? … האגו אומר שזה משנה, המציאות העליונה אומרת שזה לא משנה … שום דבר מעולם לא קרה, שום דבר מעולם לא התקיים … הזדהו כהכרה עצמה, הזדהו כקיום … חיו חיי של חמלה כלפי כל היצורים, חיו חיים של אהבה."
אכן: "לא צריך שום תורה רוחנית" הוא מכריז בוידאו הקצר הזה.

באין כל ציווי או המלצה על תרגול רוחני הופכת הנאו-אדוויטה (כפי שכותב ג'ימס שוורץ במאמר מצויין) ל"תנועה מבוססת סאטסאנג". פירושו של דבר שהעניין כולו מסתכם בישיבה מול המורה המואר. הנאו-אדוויטה, רובה ככולה, מבוססת על המדיום הזה, בו הגורו נושא את דברו ועונה על שאלות בעוד התלמידים מקשיבים ונהנים מנוכחותו (עוד על החידושים של הנאו-אדוויטה כאן).

ייתכן שהנאו-אדוויטה פשוט לקחה את ההכרזה כי העולם הוא אשלייה ברצינות מוחלטת, קיצונית הרבה יותר מהאדוויטה הקלאסית. אם אכן הכל חלום, הרי שבאמת אין שום ערך בעשייה כלשהי, ואף לא בידע. הקפיצה התיאולוגית הזו מכשירה באופן משמח הכל, מבטלה מוחלטת ועד הדוניזם פרוע, ונותנת לגיטימציה וגושפנקא רוחנית לעצלות פיזית, בטלנות מחשבתית ואפילו רשלנות מוסרית. ביטולה של כל אמת מתאים מאוד להלך הרוח הפוסט-מודרני, ויחד עם הרישיון לנהנתנות ברור למה גרסה מדוללת זו של אדוויטה שבתה את לבותיהם של מחפשים רוחניים כה רבים.

מקדונלדיזציה של ההארה

מצד שני, כשהכרזות על אחדות הקיום יוצאות מפיו של מורה מואר, הן יכולות הרבה פעמים לעורר טרנספורמציה אמיתית אצל השומע אותן. סאטסאנגים היו כמובן העיקר גם אצל פאפג'י, ומספר גדול של אנשים ששמעו את דבריו חוו רגעי התעוררות. קריאות שמחה של אקסטאזה רוחנית לא היו מחזה נדיר באשרם שלו, ופאפג'י מצידו היה ממהר, ממהר מדי לדעתי, להכריז על המשולהבים הטריים כמוארים ולשלוח אותם להפיץ את הבשורה ברחבי העולם.

המפורסם שבשליחיו הוא כמובן אנדרו כהן, שאחרי כמה שנים הסתכסך עם מורו סביב שאלות של מוסר ומאמץ בדרך הרוחנית (הוא התייחס לכך לאחרונה). אנדרו גרס שעל הגורו להציע לצאן מרעיתו תרגולות רוחניות ופאפג'י ראה בכך כפירה בעיקר, שהוא כמובן ההווה המושלם כפי שהוא כבר כאן ועכשיו (ראוי להדגיש שבכך הוא התעלם מכל השנים שהוא עצמו עסק בעבודה רוחנית אינטנסיבית). אחרי שנפרדו דרכיהם שלח הגורו מלקנאו את גָנְגָג'י, תלמידה נוספת שהכריז עליה כמוארת, לתקן ברחבי העולם את הנזק שעשה לדעתו אנדרו.

אין ספק שפאפג'י היה גורו פורה במיוחד, מכונת הארה אמיתית, ובין התלמידים-שהפכו-מורים שלו אפשר למצוא גם את אייזק שפירו, ג'איה אשמור (אשה גדולה. הנה ראיון שלי איתה ושותפיה להוראה), מוג'י (אדם מקסים. הנה ראיון שלי איתו) ועוד רבים.

אני לא חוויתי שום חוויה אקסטאטית לרגליו של פאפג'י, והוא בתמורה לא הכריז שאני מואר (בצדק כמובן), אבל כן הרגשתי ממנו עוצמה של נוכחות ותוקף. ביקרתי באשרם בלקנאו שלושה חודשים בלבד לפני שפאפג'י מת, ביולי 1997, ובמיוחד הרשימה אותי השמחה הנינוחה שבה כולם היו שרויים שם – בהחלט לא מחזה מובן מאליו דווקא באשרמים למניהם, שלעיתים קרובות מתחת לשכבת השאנטי הדקיקה קפוצים מאבקי איתנים על היררכיות של דירוג רוחני וקירבה אל הגורו. לבד מסאטסאנג כל בוקר, לא היה שם, באופן מכוון, מה לעשות, וההתרשמות שלי היתה שהשאנטי שם היה אותנטי ונעים.

ה.וו.ל. פונג'ה, נביא הניאו-אדוויטה, אמן האינסטנט-הארה, הלך לעולמו בשישי לספטמבר 1997. אפרו פוזר בנהר הגנגס הקדוש. תורתו ממשיכה להיות מפוזרת ברחבי העולם על ידי תלמידיו הרבים, ומעיינות הנאו-אדוויטה נפוצים לכל עבר.

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י]

תקווה חדשה

בעוד שנים רבות אוכל לספר לנכדי שהייתי שם. הייתי שם כאשר הבודהה מאוריון חשף עצמו לראשונה. הייתי באותו אירוע היסטורי בקנה מידה קוסמי בו לראשונה, כאן אצלנו בגלקסיית שביל החלב הקטנה שלנו, זכינו לכלי דרכו מדברים חברי צוות האלוהויות שבעצם בראו אותנו ואת כל מה שאנחנו רואים סביבנו. הייתי באותו ערב בו האנושות כולה החלה צועדת בדרך חדשה, דרך של הבנת העבר וידיעת העתיד, דרך של שחרור מסבל וזכייה באושר, דרך של זיהוי השקר והכרת האמת, והכל מפי הבודהה מאוריון (המורה הרוחני שנודע לשעבר בשם שי טובלי) שמעביר בימים אלו תמסורות אנרגיה הישר ממנהיגי הגלקסיה האלוהיים. קוראות וקוראים יקרים, זהו אכן שחר של עידן חדש חדש. קיראו והפנימו את המסר, שכן מדובר בדברי אלוהים חיים וטראנס-גלקטים. וכן: מיי דה פורס בי ווית' יו.

שובו של הג'דיי

היה זה יום ראשון ממוצע למראה, אבל בעיר תל אביב עמד משהו להתרחש. משהו גדול. האולם שנבחר (דווקא ברחוב צייטלין, כמה עצוב) לצורך החשיפה ההיסטורית היה מפוצץ. מלא מפה לפה. הכותרת לערב: "אלוהים מדבר". פשוטי עם וסלבס חיככו כתפיים ובמשותף נשאו עיניים אל הבמה. ועל הבמה: שתי כורסאות. אחרי המתנה ארוכה עלה על הבמה איילון לסטר, "ראש תנועת 2012", וכפי שהוא נודע בשמו הקוסמי: "רואן". הוא דיבר חלש, לאט, בבטחה: מדובר בערב היסטורי, אמר. דרמטי. לראשונה בתבל, אלוהים מדבר. כן, שמעתם טוב: לא תקשור עם אדם או ישות מסויימת, אמר, אלא תמסורת, transmission בלע"ז, שבה מדבר איתנו בורא הישויות כולן, פשוטו כמשמעו. ומי זה? או.

 

 

מסתבר שכשאלוהים ברא את כל היקום, הוא נתן לסוג של אלים לברוא בשבילו גלקסיות מסוימות. האצלת סמכויות. על כל עולם הופקדו קבוצה של בוראים, שכל הדתות שלנו מדברות למעשה עליהם. היום אנחנו סוף סוף יכולים להכיר אותם ישירות, את קבוצת הבוראים שבראו אותנו, כלומר את אלה שבראו את הגלקסיה שלנו, את שביל החלב. הם החליטו בנקודת הזמן הזאת לשוב ולהופיע, כי תודעת בני האדם הגיעה לשלב שהיא כבר יכולה להבין אותם. ואיך נדבר איתם? כמובן: דרך ההתגלמות שלהם בגוף אדם, והתמסורת שנקבל מהם דרכו. ובגופו של מי הם התגלמו? ניחשתם נכון: בגופו של שי טובלי, שעד עכשיו היה מורה רוחני, אבל למעשה חיכה לרגע שפסאדה זו תוסר, ותתגלה זהותו האמיתית. או, גוד.

אימת הפאנטום

אחרי ההקדמה הזאת על אל הבמה אדם שנראה כמו שי טובלי, נשמע כמו שי טובלי, אבל זה לא היה שי טובלי. זה היה "אוריון" (שם קוסמי). הוא ישב על אחת הכורסאות ושקע לתוך עצמו. אחרי כחמש דקות הודיע: "אנחנו מוכנים לשיחה", והתחיל לדבר: "האירוע הזה התבשל בקפידה בחדרי חדרים כל שבע השנים האחרונות, בהן הופעתי כמורה רוחני", סיפר. "קרתה הכנה פיזיולוגית, אנרגטית, מוחית, כדי שהגוף הזה, הכלי הזה, יוכל להוליך באופן ריק מספיק את האינטיליגנציה שבוראת ומכוונת את הגלקסיה הזאת משחר היותה."

"מי אתם?" שאל רואן.
"אנחנו צוות היוצרים הגלקטיים ואני אחד מהם. כל ישות ממונה על תחום התמחות, מישור אחד של בריאה בגלקסייה הזאת. יחד אנחנו יוצרים מוח קולקטיבי שהוא האינטיליגנציה הבוראת והמכוונת של הגלקסיה כולה. ברמה האישית אני מכונה "הבודהה מאוריון" כי המפקדה שלי במערכת הכוכבים אוריון. ההתמחות שלי הם המישורים המנטליים, הרוחניים של כל יושבי הגלקסיה. אני המקור של כל עולם הסמלים של כל הדתות. באתי לפרסם כתבי קודש חדשים אשר יחליפו את הישנים שכבר לא רלוונטים. אני עומד, באמצעות הגוף הזה, לספר סיפור חדש. ידע חדש שבאמצעותו האנושות תוכל לנוע לעבר התפתחות מתקדמת יותר."

בהמשך קבע אוריון שהחכמה שהוא מביא היא "אינטליגנציה שהפרי שלה הוא אהבה." הוא טען שאנחנו זקוקים לאלוהויות הללו משום ש"האנושות מעולם לא התפתחה ללא העזרה של ראשי ההיררכיה הקוסמית" וש"בכוחנו ליצור דת קוסמית."

כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל שאלתי אם הוא יוכל לתת לנו ראייה כלשהי לדבריו, או שאנחנו מתבקשים פשוט להאמין. אוריון טען שהפגישה הזו היא רק לשם התיידדות, ושידע אדיר עוד יבוא בהמשך. בתשובה לשאלה מהקהל על העתיד הוא טען ש"הולך להיות מעבר למימד הרביעי, שיתחיל איפשהו בשנת 2012, לקראת סופה. אנו באנו לקדם את המעבר הזה. זו לא תהיה אפוקליפסה וגם לא חזון אחרית הימים. שום דבר טוב לא יקרה אם לא תתכוונו ותושיטו יד. […] זוהי הזדמנות נדירה עבורכם בני האדם לחיות מציאות חדשה, פתרונות חדשים, ידע חדש."

"אבל הלא כולנו אלוהים, לא?" שאל מישהו מהקהל שבקיא בעקרונות הניו אייג'. אוריון השיב לו: "אלוהים הוא כוח חיצוני, מדריך ומכוון, אינטליגנציה עליונה, ובכל אחד ואחת טמון גרעין של אותה אלוהות והוא האחדות שלכם איתנו, עם אותה אינטליגנציה. אבל חלק משמעותי ממה שבאתי לידע אתכם הוא שיש אפשרות לגרעין הזה להתפתח ולצמוח, וכך להיעשות יותר ויותר לאלוהות, להפוך לאלוהי יותר ויותר. אצל הישויות המכוונות והבוראות של הגלקסיה הגרעין הזה הפך לעץ. הניצוץ הזה הוא ה'אני' שלנו. לכולנו יש תחושת אני והאני הזה הוא הסוד שלכם. אנחנו קוראים לשתיל הזה לגדול: אין לבטל את האני, אלא להרחיב ולהעצים אותו כדי שיהפוך לחובק כל. זה כל המסע שאתם עוברים. […] אני עומד לפתוח, לבסס עידן חדש של יחסים עם מה שאתם מכנים אלוהים."

נקמת הסית'

 

 

קוראות וקוראים יקרים, מה נאמר על דברים שכאלו? האם יש בכלל עוד משהו להוסיף? האם אפשר בכלל לומר משהו חכם אחרי שהאינטליגנציה העצומה של הבוראים הקוסמיים פסקה את פסוקה? אכן, נראה לי שמילותיו של טובלי מדברות בעד עצמן. כלומר נגדו. או אם להתאים את עצמי למסרים החוץ-אטמוספריים: יוסטון, יש לנו בעיה.

את שי טובלי פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי, לראיון שהתפרסם בערוץ הניו אייג' של אנרג'י. אז, למרות שבאתי עם חששות מסויימים, הוא עשה עלי רושם טוב. נכון, היו שם דיבורים על חדירה ל"תודעה הקוסמית" ומידע על כל מני נוזלי הארה שנמצאים בעמוד השדרה, אבל בסך הכל הבנאדם נראה לי טוב-לב ונבון, ואני גם מודה שלא ראיתי סיבה מספקת לפקפק בטענתו להארה. לא הפכתי להיות אחד מתלמידיו, אבל שמחתי בחודשים שאחרי כן לשמוע אותו מדבר פה ושם. מאז, לצערי, השתנו כמה דברים בגלקסיה הקטנה שלנו. מסתבר שבחודשים האחרונים טובלי הסתגר בביתו, שקע בהתבוננות אל תוך עצמו, וכאשר הגיח ממנה אחרי זמן רב הכריז… טוב, אתם כבר יודעים מה הוא הכריז.

כששמעתי את הדברים של טובלי ניסיתי מאוד לא לתת לספקנות המובנת שהיתה לי להשפיע על השיפוט שלי, ניסיתי לראות אם למרות שהרעיון של צוות בוראים אלוהי לגלקסיה שלנו נשמע לי גרוטסקי וילדותי, אוכל לשמוע איזושהי חכמה בדבריו של "הבודהה מאוריון". לצערי התאכזבתי קשות. לא מספיק שהלעיטו אותנו באגדות שלא היו מביישות את הברון ממינכאוזן, הרי שלא שמענו שום נקודה מקורית, ושום ניצוץ גאוני, מטורף ומופרך ככל שיהיה, לא ראינו. הערב היה משעמם עד משמים, וכל מה שקיבל הקהל שהגיע כדי לשמוע את אלוהים מדבר היה מיחזור לעוס ופושר של הדייסה שבישל כבר מזמן אריך פון דניקן, מעין הכלאה, שלא כדרך הטבע, בין סיפורי מדע בדיוני דרג ד' לרוחניות ניו אייג' דה לה שמאטע, וולגרית ופשטנית עד כדי גיחוך.

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

לא פסיכולוג אני, ולא בן פסיכולוג, ואני לא מתכוון לנתח מה השתבש בראשו של שי. ובכל זאת, כחוקר של הענף, הרשו לי להציע דיאגנוזה ראשונית ושטחית למהפך בחייו. ראשית, אני לא מאמין שהוא שרלטן, כלומר שהוא עושה את עצמו. במילים אחרות: אני מאמין שהוא מאמין במה שהוא אומר. מכאן או שהוא הוזה, או, אם נרצה לתת לו יותר קרדיט, שהוא אכן מתקשר עם ישות מסוימת, אלא שזו, כשהיא מזדהה כאלוהים, פשוט משקרת לו. כבקשיש נדיב לכרטיסן הודי עייף, דבריה על כך שהוא ה"כלי" שנבחר מכל האנושות כולה בכדי להעביר את המסר האלוהי העליון הדליקו אצלו את גחלי האגו והחליקו את דרכה לשליטה מלאה ברכבת חייו. עתה היא מדבבת אותו כרצונה. או זה, או שהוא באמת הציץ ונפגע. אפשרות אחרונה: שהוא צודק, ואני אבוד.

שתי אופציות אם כן עומדות בפניכם קוראים יקרים: אתם יכולים להחליט להצטרף למחנה בני האור, להשאיר בכניסה את כושר השיפוט והשכל הישר אבל לזכות ב"שם קוסמי" ויעוד טראנס-גלקטי, או שאתם יכולים להישאר ספקנים קטנים, ציניקנים עלובים שלא מזהים את האמת גם כשהיא נוחתת עליהם בעברית פשוטה בתוך אולם קטן ברחוב צייטלין בתל אביב. הנשמה שלי כנראה אבודה: לא הצלחתי שלא לבחור באופצייה השנייה. הצילו אתם את נפשותיכם. הבודהה מאוריון קורא לכם.

קינה לשי

הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים. אל תגידו במאה שערים, אל תבשרו בחוצות טכניון, פן תשמחנה בנות האורתודוקסים, פן תעלוזנה בנות המטריאליסטים. הרי אוריון, אל טל ואל מטר (מטאוריטים) עליכם. כי שם נסרט מגן מוארים, מגן טובלי בלי שאנקרה ובודהה. צר לי עליך אחי שי. נפלאה הארתך לי מהארת נוכרים, שכן משלנו היית. מקרישנמורטי לקחת, עם אנדרו כהן התחברת, ובכל זאת: משלנו היית. עכשיו הלכת, לבודהה מאוריון הפכת, ואנו אנה נוליך את המבוכה. אולי לאוריון. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים ונאבדו כלי דהרמה.

דברים אלו מתפרסמים היום בגירסה טיפה שונה באנרג'י, עם תיעוד וידאו של האירוע.

[הנה עדכון קצר על המשך הדרדרותו של טובלי (תחילת מרץ)]

[עוד עדכון על דרכו של טובלי, מרץ 2009]

בין אם רצה בכך ובין אם לא, במחצית השניה של המאה העשרים היה קרישנמורטי "מורה העולם": הוא נדד סביב הגלובוס פעמים רבות, נפגש עם הוגי דעות ומנהיגי מדינות, קיים סדרות אינסופיות של הרצאות, בנה בתי-ספר והוציא לאור ספרים רבים. המורה לימד, והעולם ניסה בכל מאודו ללמוד. ובכל זאת, ספק אם מישהו הבין לעומק את תורתו. ק' עצמו, בדברים שאמר לפני מותו, ביכה על כך שכעת כשהוא עומד למות "לא נשארת שום הכרה (consciousness) של ההכרה ההיא, של המצב ההוא [שהוא היה בו – ת.פ.]. הם כולם יעמידו פנים או ינסו לדמיין שהם יכולים לגעת בזה. אולי הם יוכלו במידה מסויימת אם הם יחיו את התורה. אבל אף אחד לא עשה זאת. אף אחד".

אף אחד לא חי את תורתו של קרישנמורטי, כך על פי דבריו. לאיזו סיבה אפשר לייחס את המצב העגום הזה? אין ספק שתורתו של ק' חותרת תחת הנחות היסוד שלנו ונגד הזרם המרכזי של התרבות בה אנו חיים. ככזו, ודאי שקשה מאוד להבין וליישם אותה בחיינו. אבל נדמה לי שאת חוסר ההבנה של תורתו של קרישנמורטי אי אפשר לתלות רק בכך. אנשים רבים, ואני ביניהם, מרגישים שקרישנמורטי פעמים רבות פשוט הסביר את עצמו בצורה לא מובנת, אניגמטית אפילו.

"השפה הקרישנמורטית" נולדה למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה. כל זמן המלחמה שהה קרישנמורטי בארה"ב ללא רשות מהשלטונות ללמד (הוא למעשה לא חשב שיש צד אחד שבאופן מהותי אשם יותר מהשני) ואחריה שינה קרישנמורטי את הז'רגון בו דיבר. הוא הפסיק לדבר על חוויות ומצבים שאפשר לכנותם מיסטיים או רוחניים. הוא נפרד מכל מושג שהיה בו מטען היסטורי או מסורתי-דתי, ולא דיבר יותר, למשל, על התאחדות עם ה"אהוב/ה" (The Beloved) או על שחרור (Liberation). סגנונו הפך לחד מאוד, מדויק, והוא הטעין משמעיות חדשות במילים יומיומיות כגון "ראייה" או "מוות". אז הוא החל לבקש מאנשים להרפות מהעבר, להתבוננן במחשבות, להיות ריק מציפיות ולגלות את הקדושה של "מה שקיים". מכיוון שהוא לא האמין שיכולה להיות כל שיטה או טכניקה כדי להגיע אל אלו, הוא ביקש משומעיו לגלות את האמיתות האלו בו ברגע, על ידי התבוננות חודרת במצבם העכשווי. הוא לא הסביר מעולם כיצד יש לעורר בנו התבוננות כזו, ותחינותיו לשינוי נותרו, כאמור, ללא מענה.

קמתי, צחצחתי, הגעתי להארה

בין יוני 1961 למרץ 1962 תיעד קרישנמורטי את מחשבותיו וחוויותיו ביומן. הוא לא התכוון שהדברים יפורסמו, אבל מאוחר יותר (כמובן) הם יצאו בספר שנקרא Krishnamurti's Notebook. הספר המרתק הזה מאפשר לנו הצצה נדירה (סליחה על הקלישאה) באמת אל תוך חיי הנפש של אחד מהאנשים המעניינים ביותר באלף האחרון. קרישנמורטי מדווח בו על מצבי תודעה שונים ועמוקים, על חוויות מיסטיות ועל הדרך הייחודית בה הוא תופס את המציאות. כמעט כל רשימה ביומן מתחילה בתיאור נוף בו קרישנמורטי מצייר פורטרט ריאליסטי של העולם סביבו, במעין הכרה זֵנית ששמה דגש על הקיים כאן ועכשיו, ועל כל פרטיו הקטנים, כממשות המוחלטת, או כפי שקרישנמורטי נהג לומר: "What is, is holy".

אך חשוב יותר מהיופי שבדבריו, רשימות היומן האלו נותנות פתח להבנה של כוונותיו. בשני מקומות ביומן עובר קרישנמורטי מדיווח על חוויותיו הפרטיות לפירוט תיאורטי על התנאים שצריכים להתקיים, לדעתו, על מנת שהמיינד האנושי יתעורר למודעות של המוחלט. הוא מונה מספר תנאים לבגרות אמיתית, כלשונו, שמאפשרת ראייה נכונה של המציאות. הנה תרגום של הראשון מביניהם, ה- 23 ליולי 1961:

התעוררתי הבוקר עם תחושה אדירה של עוצמה, יופי וחסינות מפני השחתה (incorruptibility). זה לא היה משהו שקרה, חוויה שקרתה ושהאדם התעורר כדי להיזכר בה כאילו בחלום, אלא משהו שהתרחש ממש. היתה מודעות למשהו שהוא לחלוטין בלתי ניתן להשחתה, בו כל דבר שקיים לא יכול להירקב, להתפורר. זה היה עצום מכדי שהמוח יוכל לתפוס את זה; הוא רק היה יכול לאשר, באופן מכאני, שישנו כזה 'מצב' של חסינות מפני השחתה. לחוות מצב כזה זה דבר חשוב ביותר; זה היה שם, חסר גבולות, בלתי ניתן לנגיעה, בלתי חדיר.

מפני שהיתה בו חסינות מפני השחתה, היה בו יופי. לא יופי שדוהה או משהו שנוצר על ידי האדם, ולא הרשע עם היופי שלו. היתה הרגשה שבנוכחותו כל המהות קיימת ולכן זה קדוש. אלה היו חיים בהם דבר לא יכול להתכלות. המוות הוא חסין מפני השחתה, אבל האדם הופך אותו להשחתה, כמו שבשבילו הם החיים.

עם כל זה, היתה גם תחושה של עוצמה, כוח מוצק כמו ההר שדבר לא יכול לנפץ, ששום קורבן, תפילה, סגולה-טובה תוכל אי פעם לגעת בו. זה היה שם, אדיר, ושום גל של מחשבה יכול היה להשחית את זה, [כמו] דבר שנזכרים בו. זה היה שם והעיניים, הנשימה, היו של זה.

הזמן, העצלות, משחיתים. זה נמשך פרק זמן מסויים. השחר הגיע וטל נח על המכונית בחוץ ועל הדשא. השמש עדיין לא עלתה אבל הפסגה החדה, המושלגת היתה ברורה בשמיים האפורים-כחולים; זה היה בוקר קסום, ללא ענן. אבל זה לא יכול היה להחזיק מעמד. זה היה יפה מדי.

כעת, אחרי תיאור המצב התודעתי, עובר קרישנמורטי להשערות תיאורטיות באשר לטבעו:

למה שכל זה יקרה לנו? אין הסבר שיניח את הדעת, למרות שאפשר להמציא תריסר. בכל זאת, כמה דברים ברורים: 1) על האדם להיות לחלוטין 'אדיש' לבואו וללכתו של זה. 2) אסור שיהיה כל רצון להמשיך את החוויה או לאגור אותה בזיכרון. 3) חייבת להיות רגישות פיזית מסויימת, אדישות מסויימת לנוחות. 4) חייבת להיות גישה של ביקורת עצמית והומור.

אבל אפילו אם למישהו היה את כל אלו, במקרה, לא על ידי טיפוח מכוון של ענווה, אפילו אז, אין הם מספיקים. משהו אחר לגמרי דרוש, או ששום דבר לא דרוש. זה צריך לבוא ולך אסור אף פעם לרדוף אחרי זה, מה שלא תעשה. אפשר גם להוסיף אהבה לרשימה הזאת, אבל זה מעבר לאהבה. דבר אחד בטוח: המוח לעולם אינו יכול להבין את זה, ולעולם לא יכול להחזיק בזה. מבורך הוא זה אשר זה ניתן לו. ואפשר להוסיף גם מוח שקט ויציב.

שישה ימים מאוחר יותר ממשיך קרישנמורטי ומסביר:

יש חיוב מוחלט שבשביל בגרות יהיו: 1) פשטות גמורה שהולכת יחד עם ענווה, לא ב[קשר ל]דברים או רכוש אלא באיכות ההוויה. 2) תשוקה בעוצמה ההיא שאינה רק פיזית. 3) יופי; לא רק הרגישות למציאות החיצונית, אלא להיות רגיש ליופי ההוא שהוא מעל ומעבר מחשבה ורגש. 4) אהבה; הטוטליות שבה, לא העניין שיודע קנאה, היאחזות, תלות; לא [האהבה] שמתחלקת לבשרית ואלוהית. כל הדבר העצום של זה. 5) מיינד שיכול לעקוב אחרי, שיכול לחדור ללא מניע, ללא מטרה, אל תוך המעמקים האינסופיים שלו עצמו; שאין לו מכשול, שהוא חופשי לשוטט בתוך הזמן-חלל.

קרישנמורטי, שבדרך כלל לא נכנס לפרטים, נותן כאן רשימה של תנאים הכרחיים (אבל לא מספיקים) כדי שהאדם יראה את מה שהוא ראה, יבין את מה שהוא הבין, ועל פי מיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מונה בצורה כזו את התנאים לבגרות אמיתית ולשגב. התכונות שמוזכרות ברשימות הללו יקרות כמו גם נדירות, ואולי משום שלא רצה לנטוע תסכול בלבות תלמידיו נמנע קרישנמורטי מלציין ברבים את התנאים ההכרחיים הללו להבנת דבריו.

שאלה שיכולה לעלות אחרי קריאת הרשימות המקסימות/מפחידות הללו היא האם כל אלו הם רק הגורמים שמאפשרים את אותו מצב של עוצמה, יופי וחסינות, או האם הם עצמם כבר התוצאה שלו. ההרגשה שלי היא שלמרות שכרונולוגית נכתבו הרשימות בסדר הזה, הרי שהתנאים שמוזכרים ברשימה השנייה הם תנאים מקדימים לחוויה שמתוארת ברשימה הראשונה, ואילו הסגולות שמוזכרות ברשימה הראשונה הם אלו שהכרחיות כדי שהחוויה, ואיתה התובנה, פשוט לא תגווע בעודה באיבה. אם ההשערה שלי נכונה, הרי שראשית על האדם לפתח פשטות וענווה; תשוקה מיוחדת, עזה ואותנטית; רגישות ליופי שהוא מעל המציאות החיצונית והפנימית; אהבה טוטלית, עצומה; ומיינד שיכול לחדור ולהתבונן אל תוך עצמו. אלו התנאים המקדימים, המאפשרים כלל פתח ל"חסינות מפני השחטה" הזו.

ושימו לב כמה פרדוקסליים התנאים המתקיימים והמקיימים את התודעה הרוחנית עצמה: על האדם להרפות מעט, ולפתח אדישות מסוימת (אולי עדיף לומר שוויון-נפש), ומאידך יש גם צורך לשמור על האהבה. יש צורך ברגישות פיזית מסוימת, אבל הרגישות הזו מסמנת דווקא סוף למרדף אחרי נוחות. יש צורך בביקורתיות, אבל יש צורך גם בהומור. ויש גם צורך ביציבות פנימית, בשקט מוחלט של הרצון, שכן אם יש רצון לדבר כלשהו, לשינוי כלשהו, ברור שהמצב שקרישנמורטי מתאר יתפוגג במהירות או אף לא יבוא, ועל כך דיבר קרישנמורטי רבות. מאידך, אם התנאים האלו קיימים, אם הסתירות האלו יכולות לדור בכפיפה אחת בנפשנו, ייתכן שנזכה לחסד, ויפתחו לפנינו שערי האמת.

אתר המכיל קטעים רבים מהיומן, כולל אלה המתורגמים כאן.

[עודכן 11:10:] במקרה עלה היום הקטע הזה גם באתר אנרג'י.