אביתר שולמן הוא אחד החוקרים המבטיחים ביותר של דתות המזרח באקדמיה הישראלית. הוא מלמד על בודהיזם באוניברסיטה העברית ומלגאי מנדל במכון סכוליון, אבל מעבר, לכך, הוא מתרגם ופרשן מבריק ומוכשר של טקסטים עתיקים (ובכך הוא צועד בדרכי אביו, פרופ' דוד שולמן). לפני שלוש שנים יצא לאור תרגומו ל'שירת השורש' של הפילוסוף הבודהיסטי הנודע נאגארג'ונה (המאה השנייה לספירה), ולכבוד הוצאתו ביקשתי לראיין אותו לבלוג זה. החודש יצא לאור תרגומו לשני הטקסטים העתיקים ביותר במסורת הבודהיסטית, שהתגבשו במאות הראשונות לפני הספירה, תחת הכותרת "שירת הארה: תרגומים מהשירה הבודהיסטית העתיקה" (הוצאת כרמל).

שני הטקסטים המתורגמים בספרו החדש של שולמן, "פרק השמיניות" (Atthaka-vagga) ו"הפרק על המַעבר מֵעבר" (Parayana-vagga) מביאים דיאלוגים של הבודהה עם תלמידים וזרים ששואלים אותו שאלות על תורתו. מדובר למעשה בשירה. בתי השירים עוסקים באופייה של הדרך הבודהיסטית, במצבי התודעה שאמורים ההולכים בה לממש ובמאפיינים שמציגים אלו שהצליחו לממש אותם, אולם כשירה הטקסטים הללו מבקשים לעורר את הנפש לא פחות מאשר ללמד אותנו רעיונות מופשטים.

למעשה, בטקסטים הבודהה מזהיר מפני התנצחויות פילוסופיות שמאחוריהן מסתתר רצונו של האגו להאדרה עצמית. ב"פרק השמיניות" הוא מבקש, בצורה שמזכירה מעט את הספקנות היוונית, להביא אותנו למצב של "העדר-השקפה" מבחינה תודעתית ורצונית, מצב שיחד עם זאת מעניק לנו ראייה ברורה וצלולה על אופי המציאות. ב"הפרק על המעבר מעבר" הבודהה עונה על שאלות רבות, ומתייחס בעיקר לדרכים שבאמצעותם נצליח להרים את הראש מעל ל"שיטפון", כלומר שטף רצונותינו, זיכרונותינו, ציפיותינו, ורגשותינו, וזאת על מנת להגיע לבהירות פנימית.

אחד הדברים המעניינים ביותר בטקסטים האלה לדעתי, הוא חוסר ההחלטיות שלהם. הדהרמה מתגבשת, והדוֹגמה עדיין לא קיבלה את צורתה הסופית. אפשר למצוא בטקסטים האלה אמירות הססניות, ואף דעות שונות לגבי אותו עניין. על כך ועל עוד כמה דברים שאלתי את ד"ר שולמן.

באמצעות מה מכוסה העולם?
מדוע אינו קורן?
אמור לי, מהו הכתם,
ומהו הפחד הגדול שלו?

העולם הזה מכוסה בבוּרוּת,
ובעקבות תאוותנות וחוסר ערנות הוא אינו קורן.
אני אומר שכמיהה היא הכתם שלו,
וסבל הפחד הגדול שלו.

הנהרות שוצפים מכל עבר!
מהו מחסום הנהרות?
הסבר לי את ריסון הנהרות
וכיצד הם נחסמים?

אותם הנהרות בעולם,
שימת הלב היא המחסום שלהם.
אתאר את ריסון הנהרות:
באמצעות תבונה הם נחסמים.

(הפרק על המעבר מעבר, בתים 1032-1035)

הטקסטים שאתה מביא בספר הם כאמור העתיקים ביותר ששרדו במסורת הבודהיסטית. עד כמה לדעתך הם קרובים לדבריו של הבודהה ההיסטורי? אם נשים בצד לרגע את חשיבות העניין למחקר ונתרכז רק בעניין שיש לנו בדבר מבחינת התרגול הרוחני, עד כמה לדעתך חשוב לנו להתקרב לדבריו של הבודהה ההיסטורי?
מי היה הבודהה ההיסטורי ומה הוא לימד? אלה שאלות גדולות ותשובות מוחלטות עבורן יוותרו בתחום הדמיון. ובכל זאת, לי אין ספק שהטקסטים האלה חוזרים לשלבים מאוד מוקדמים של הבודהיזם ומייצגים הלכי רוח שהיו קיימים ב"קהילה הבודהיסטית" גם בזמנו של הבודהה. אני כותב "הקהילה הבודהיסטית" במירכאות, כי אנחנו מדברים על מציאות היסטורית בה היו תנועות רבות דומות לזו של הבודהה, ובה הגבולות בין דהרמה אחת לרעותה, בין מסורת תרגולית אחת לשנייה, לא היו בהכרח מאוד ברורים. מורים רבים לימדו תורות שונות והנחו את תלמידיהם לפתח מצבי מדיטציה שונים, ובזכות ההצלחה של הבודהיזם, הרבה ממה שהיה מסביב נספג לתוכו בסופו של דבר.

ועוד: מה שמשמעותי כאן הוא לאו דווקא העתיקות של הטקסטים. ייתכן שהיו מסורות אחרות עתיקות לא פחות ושהטקסטים האלה מייצגים רק הלכי רוח מסוימים. מה שמשמעותי הוא החשיבות שיוחסה לטקסטים הללו – הם היחידים שפרשנות ישירה עליהם כלולה כבר בתוך הקאנון הקדום. הם גם מצוטטים מפעם לפעם, וזה דבר מאוד נדיר, שמראה לנו כמה הם נחשבו ביטוי נכון של דבר הבודהה. מה שחשוב הוא לא דווקא דבר הבודהה ההיסטורי – הוא הרי פעל בקונטקסט כל כך שונה משלנו עד שלא נוכל לצפות שיידבר אלינו בשפה מדוייקת לזמננו ולהקשר התרבותי שאנחנו חיים בו. אבל יש חשיבות רבה לטקסטים בכך שהם מספקים ניסוחים כובשים וחודרים של מסרים בודהיסטים, ואלה – מנקודת מבט תרגולית ועיונית כאחד – מאפשרים לפעמים להתעמק ולהגיע למשמעויות פנימיות יותר של מה שמסתובב על פני השטח. המסורת הבודהיסטית מכילה רעיונות רבים. השאלה האם הבודהה ביטא אחדים מהם במו פיו ההיסטורי פחות חשובה בעיני מהשאלה האם הם פורטים על מיתרים נכונים בנפש ובתודעה.

הטקסטים מציגים עמדות שונות ומגוונות באשר לטבע ההארה. האם הבודהה לא הסביר את עצמו כמו שצריך? מה ניתן להבין מחוסר ההחלטיות באשר למה שהוא האידיאל העליון של הבודהיזם?
כמו שאמרתי: היו הרבה מסורות, הרבה מתרגלים, הרבה שיטות, וגם הבודהה התנסה ובדק כל מיני, ולכן לימד דברים שונים. יש סיבות טובות לחשוב שהארה היתה מושג הרבה פחות מוחלט מאיך שאנחנו נוטים לשמוע אותו מפי מורים רוחניים עכשוויים היום במערב. אנחנו גדלנו בהקשר תרבותי מונותיאיסטי, בה האמת של השמיים היא אחרת באופן קטגורי ממה שיש על הארץ. גם מודל האמת המדעית שאנחנו אמונים עליו מבטיח אמת יציבה וברורה. אבל ייתכן ובהודו המצב קצת שונה. אני חושב שחוויות ההארה של הבודהה או של תלמידיו, כפי שאני מבין אותן מתוך הטקסטים, היו מגוונות ומורכבות, ובעיקר איפשרו עוצמות שונות של הגשמה. זה לא שחור ולבן כמו שהמושג "התעוררות" – בה הגבול כה ברור בין שינה לערות – מרמז. צריך לזכור שגם "הארה" זה דימוי של אור. מעבר לכך, את החוויות המשמעותיות האלה אולי היה קשה לתאר במלים, והרי קשה לתאר במלים גם אכילה של תפוח… אולי אפשר היה לתאר אותן במילים ובדרכים שונות. על כן אנחנו מקבלים תיאורים שונים, וצריך להיזהר לא להבין מזה שמדובר דווקא בסתירות. הגיוון מעיד על עושר, לא על בעיה.

בכמה מקומות בטקסטים מובעת עמדה מתונה יחסית. למשל, בבתים 892-893 בפרק השמיניות מובעת שלילה של עמדה נצחנית, כזו הבטוחה שכל האמת אצלה ורק אצלה. בבית 810 נקבע כי "הנזיר שהתנהלותו מכונסת, שחווה את מושב ההתנתקות, יש לגביו הסכמה כי הוא עשוי שלא להראות עצמו שוב בעולם הקיום." איך אפשר להסביר מעין הססנות שכזאת, בעיקר על רקע טקסטים אחרים של הבודהה שנוקטים בעמדה נחרצת?
אתה מאוד מדויק בבחירת בתי השיר. 810 הוא אחד המעניינים בקובץ. בוא רגע נוותר על עמדותינו המוקדמות, בעיקר לגבי השאלה אם יש או אין חיים אחרי המוות, או האם הבודהה חשב שיש או אין מציאות שכזו. כאן אנחנו נותרים במרחב העשיר ומיוחד של אי-הידיעה. זהו המרחב בו שירים אלה כתובים ובית שיר זה הוא אכן רגע של כנות. כנות כזו מאפיינת את כל השירים בספר, לפעמים יותר ולפעמים פחות אולי, אבל עדיין – אלה הם שירים, ניסיונות של אנשים עתירי השראה בתחילת הבודהיזם לפגוש ולעבד את המסרים של הדרך שהם עצמם בתוכה. על-כן הם כתבו שירה, לא כדי להגיד מהי האמת או הדרך האחת והיחידה, מהי ההארה נקודה, אלא כדי לתהות, לחקור ולחפש מהי ההארה, עם סימן שאלה בסוף.

שני החיבורים העתיקים מתייחסים הרבה להבנה מסויימת שעלינו לרכוש בדבר טבע המציאות והתודעה, אבל ממעטים בהוראות מתרגול רוחני מדיטטיבי. יש דיבורים על אתיקה, אבל אין הוראות מדיטציה ברורות (שב, התמקד באף, מלמל מנטרה וכו'). לעיתים נדמה שדבריו של הבודהה עצמו אמורים לטעת בנו את התובנות שהוא מכוון אליהם, כאילו מדובר במורה זן שמילותיו עצמן מעוררות. איך אתה מפרש את המאפיינים האלה של הטקסטים?
חלק מהשירים בהחלט מתבסס על הגישות המרכזיות לתרגול מדיטציה בבודהיזם המוקדם, ובעיקר על מצבי התודעה המדיטטיביים העמוקים, סוגי הסמאדהי השונים, ובמיוחד לג'האנה. הדברים האלה בולטים למי שקורא בזהירות בעיקר ב"ספר על המעבר מעבר". אך אלה דברים שקשה מאוד להראות ונגעתי בכך רק מעט בהערות שלי בספר. ונכון, אתה צודק, יש כאן יותר הנחיה לדרך חיים מאשר לתרגול ספציפי. אבל דרך החיים הזו היא תרגול כשלעצמה, תרגול מאוד תובעני, פילוסופיה שיש לחיות אותה הלכה למעשה.

כאשר ב"ספר על המעבר מעבר" התלמידים שואלים את הבודהה כיצד ייחלצו מהשיטפון, זוהי שאלה דרמטית ועוצמתית מלב התרגול שלהם, מעומק החוויה המדיטטיבית – הם חשים שהם אינם משתלטים על התודעה שלהם ומחפשים מזור אצל המורה. התשובה שלו היא תובענית ביותר – היֶה בתשומת לב, היה נחוש וגבור על תנודות התודעה בדרך אל החוכמה. ויש מגוון תשובות, תלוי בניסוח המדויק של השאלה. הכוונה שלו היא מאוד חזקה לדעתי. הוא אומר: יש לחיות כך, באופן מלא ואמיתי. אתה יכול להעריך כמה קשה להקפיד על תשומת לב? זה מחייב באופן שאנחנו לא יכולים לשער. זו אינה אמירה סתמית כלל ועיקר. ואני חושב שהכוונה בהרבה מהמקרים היא ליישם את ההתבוננות השוויונית (כלומר, של שוויון נפש), שאינה מייצרת דעות, שאינה מחזיקה בציפיות, שאינה אחוזה "בנראה ובנשמע", בזמן התבוננות מדיטטיבית.

מעבר לזה, חשוב לומר שבמערב המודרני אנחנו נוטים לעשות הבחנה חריפה בין למידה לתרגול, ובין הבנה לחוויה. הבודהה כביכול רצה לייצר "חוויה". אבל הבחנה זו נעשית באופן חזק מדי. יש משמעות חוויתית לדברים, אבל גם לימוד מייצר חוויה מאוד משמעותית. את תובנת החלופיות, הארעיות, שבלב הבודהיזם, למשל, לא צריך רק "לתרגל" או "לחוות". זה דבר שלומדים אותו, חושבים עליו והוגים, מתנסים ומתכוונים, ואט אט מבנה החוויה משתנה. לחוויה יש מבנה שאותו הבודהיזם רוצה לעבד, ולימוד הוא כלי מאוד חשוב במהלך הזה. ללימוד חלק מהותי בבודהיזם ומי שלא עושה לו מקום, ייראה עבור המתרגלים במסורות הבודהיסטיות הקלאסיות כניהיליסט.

הבודהיזם מוצג במערב פעמים רבות כדת "מדעית" או "אמפירית", שבה אין צורך להאמין בדבר, וההתקדמות בה היא על ידי פנייה לממצאים שאנחנו מגלים תוך כדי חקירה פנימית. מה דעתך על הטענה הזאת? האם הטקסטים שאתה מביא בספר מצביעים על יסודות אמפירים לבודהיזם, או להפך?
בוודאי שיש בטענה יסוד של אמת, אבל יש בכך גם מידה לא מבוטלת של עצימת עיניים. הבודהיזם מפתח התבוננות אמפירית בתודעה יותר מכל דת או כל תופעה היסטורית אחרת. אבל עדיין, יש הנחיות ברורות ואלף שנים עשו מדיטציה על-פי ההנחיות לפני שחשבו על "כאן ועכשיו" ועל "התבוננות עירומה". וזה לא שברגע שרעיונות אלה צצו הפסיקו עם התרגול המובנה, שהוא לחם חוקו של הבודהיזם. בבודהיזם צריך לדעת על מה לעשות מדיטציה, ויש הבניה מאוד חזקה של המבט. אבל כן, אין שום ספק שיש יסוד אמפירי לבודהיזם – בלי חוויה אין כלום. ואם יש מדע של התודעה, הוא מתקיים בבודהיזם. אבל במקביל, המתרגל נדרש להאמין שהבודהה סימן את הדרך הנכונה ולהתחייב אליה. אחרת, על פי הדהרמה, לא נראה לתרגול פירות.

תרגמת ופירשת בעבר טקסט חשוב של נגארג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע, טקסט שנכתב בערך שבע מאות שנה לאחר הטקסטים שבספר החדש. האם תוכל לתאר את ההבדלים בין הטקסטים ובין התורות? איך התפתח הבודהיזם במאות השנים האלה, ועד כמה נגארג'ונה מחדש, או אף מציג מהפכה בתורתו? או שדבריו יונקים במישרין מהתורות הקדומות יותר, וממילא כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר לבודהה תחת עץ הבודהי?
אתה שואל שאלות גדולות. באופן כללי, בין "פרק השמיניות", ליבו של הספר "שירת ההארה", ובין נאגארג'ונה יש קו המשכי ויש אף טענה די מקובלת שזו בדיוק העטרה שנאגארג'ונה ביקש להשיב ליושנה. "פרק השמיניות" הוא כביכול דבר הבודהה הנקי והבלתי מעובד, שאח"כ מוסך על-ידי היאחזות הבודהיזם עצמו – בעצמו. כנגד מגמה זו יצא נאגארג'ונה. אולי יש בכך אמת, ובוודאי שיש הקבלה מאוד יפה בין נאגארג'ונה ובין הטקסט הזה, אבל אמירה שכזו היא פשטנית. שתי המסורות דומות בכך שהן מבצעות פעולה של ריקון: ריקון המודעות, השלכת המשגות והיאחזות במיני גוונים. אבל ישנם הבדלים רבים. בראש ובראשונה נאגארג'ונה פילוסופי יותר, ובמסורת המוקדמת הדגש על היישום האישי יותר מובהק. גם הפן הפיוטי מועצם במסורות המובאות בספר.

אולי את הפער בין שתי הגישות אפשר לסכם כך. על הספר הקודם קיבלתי הרבה תגובות טובות, בעיקר מאנשים עם נטייה יותר פילוסופית, שיכלו להתעמק בלימוד שיטתי של הטקסט. אבל בדרך-כלל, כאשר מישהו הרים את הספר, הוא פתח, הציץ, קימט את המצח, אמר "איזה יופי", והניח אותו. עם "שירת ההארה" והטקסטים המובאים בו, אני רואה שמי שמרים את הספר בדרך-כלל נשאר איתו ביד עוד רגע, אפילו רגע ארוך, ואח"כ מביא לי בית שיר יפה שהוא מצא כדי שאטעם יחד איתו. יש משהו יותר אישי ורגשי בטקסטים האלה, וזה לא בגלל שהם פחות עמוקים. זה מאוד מרגש לראות שהדברים מצליחים לגעת בלב.

:

—

הזדמנות אחרונה בהחלט היום להירשם לקורס שלי בתל אביב על משיחיות יהודית מודרנית. כאן.

וחוץ מכל זה, צאו להצביע בבחירות המוניציפליות ביום שלישי. ירושלמים, זה מאוד חשוב, כדי שחלילה משה ליאון לא יהיה ראש העיר, ונחזור שנים לאחור. אני מצביע ברקת וסיעת 'ירושלמים' בראשות רחל עזריה, שהיא נפלאה וסיעתה נפלאה. ודעו שבעומק הדברים כל זה קשור לדהרמה ולהארה מלאה.

בשנים האחרונות (ואני מתכוון בערך לאלפיים השנים האחרונות) סובל אפיקורוס מיחסי ציבור גרועים במיוחד. הוא מוכפש על ימין ועל שמאל, ושמו הפך לקללה במקרה הרע, או למילה נרדפת לאב כל הכופרים או להדוניסט האולטימטיבי – שני דברים שהוא בהחלט לא היה – במקרה הטוב. והגרוע מכל: חוכמתו והבנתו העמוקה את הטבע האנושי אינן זוכות להכרה שבלי ספק מגיעה להן. יום חג הוא על כן זה שמעט מתורתו הכתובה של אפיקורוס, המעט ששרד את רדיפות הממסדים הדתיים למיניהם, מתורגם מהיוונית המקורית לשפת הקודש, ומאפשר בחינה שקולה של הגותו.

את יום החג הזה אנו חבים להוצאת נהר, שבשנים האחרונות מפליאה בפרסום חיבורים דקים אך עמוקים ממיטב ההגות המערבית (ולא מזמן יצאו גם תרגומים של המדריך לאפיקטטוס, על שלוות הנפש לפלוטרכוס ועל קוצר החיים על סנקה), ואין אלא להודות מקרב לב למו"ל, ראובן מירן, על תרומתו המרגשת והאמיצה לתרבות הישראלית בזמן הזה.

"הנאה – מצד מה שהיא הנאה – לעולם אינה דבר רע"

אפיקורוס נולד באי היווני סמוס בשנת 341 לפנה"ס. בגיל 32 התחיל ללמד, תחילה בלסבוס, ובמהרה פתח באתונה בית ספר באחוזה מרווחת, שבגן הגדול שלמרגלותיה היו הוא ותלמידיו מתדיינים. בבית הספר שלו היה כל הרכוש משותף, לתלמידים מותר היה לשתות רק כוס יין אחת ביום ועיקר תזונתם בא מלחם שעורה (לא המקרה המובהק ביותר של דקדנס נהנתני). בשונה מאפלטון, אפיקורוס פתח את שעריו גם לנשים, ואפילו לעבדים. בצל קורתו הידידות היתה ערך עליון, הפרישה ממרוץ החיים מומלצת, אך ההתערבות בחיי העולם (פוליטיקה, מסחר, אמנות) היתה מותרת – אך "הכל במידה", כנהוג בפילוסופיה היוונית.

הוא היה פילוסוף פורה, וידוע שכתב 37 כרכים שנקראו על הטבע, אולם מהם שרדו פרגמנטים בלבד. אפיקורוס למעשה העמיד תורה מלאה שכללה את תפיסתו האונטולוגית, האפיסטמולוגית והאתית, אולם יש לזכור ששלושת ההיבטים אלה של המציאות ממילא היו קשורים עבורו, כמו עבור כל ההוגים בעת ההיא, בשאיפתו של האדם ל"חיים הטובים", לאושר האמיתי ולאמת, שגם הם היו כרוכים בצורה הדוקה זה בזה.

הספר שלפנינו מביא תרגום ראשון בעברית של אמרות היסוד, שהוא מעין מדריך לאפיקוראי המתחיל בדרכי הנהגת החיים, המונה ארבעים סעיפים. המתרגם, יוסף צ' ליברזון, הוסיף ביאורים לכל סעיף ואף הקדמה כללית על שיטתו של אפיקורוס.

כידוע, אפיקורוס היה מיוחד בראייתו המטריאליסטית של הקיום, בדחייתו כל התערבות של ישויות על-אנושיות בחיי האדם ובמסעו אל האושר, ובביקורת החריפה שלו על הסדר החברתי ביוון דאז. רק דיוגנס הציניקן היה קיצוני ממנו באלה, אולם אפיקורוס פיתח שיטה, היו לו תלמידים רבים, והגותו הצליחה להטביע חותם על התרבות המערבית כולה – את עקבותיה הרעיוניים אפשר למצוא בכתביהם של הוגים מרכזיים כרמב"ם, דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס, והרברט מרקוזה.

אפיקורוס הוא אחד הפילוסופים האהובים עלי ביותר. אני חושב שניתוחיו הפסיכולוגיים מבריקים, ושהוא מהווה דוגמא מרשימה להוגה שהצליח להתעלות מעבר למובן מאליו של זמנו ולהציע נקודת מבט רעננה ועמוקה על המציאות.

אני רוצה לחלק את דבריי על אפיקורוס לשניים: ברשימה הזאת הייתי רוצה להביא קטע קטן מהגותו, רק כדי לסבר את האוזן לצלילות חשיבתו ולהבנתו העדינה, המפוכחת מאוד, של הטבע האנושי. בתקופה שלנו, בה רדיפה אחרי העונג היא כמעט קונצנזוס, דווקא לאפיקורס יש כמה דברים עמוקים מאוד לומר לנו על הנושא. ברשימה הבאה ארחיב עוד על הרלוונטיות של הגותו לימינו.

"לא נשיג הנאות מושלמות ללא חקר הטבע"

כמו פילוסופים יוונים אחרים, עסק אפיקורוס הרבה במשמעות האושר האנושי, או הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia). כולם הסכימו שיש לשאוף למטרה מעולה זו, אולם לא הסכימו על הדרך אליה, ובעיקר לא על משמעותה. מה פירוש "אושר"? בעוד עבור אריסטו האדם המאושר (או זה שמגשים את עצמו) הוא זה שפועל בצורה מוסרית במרחב הציבורי, האפלטונים למיניהם מכוונים את האדם לראייה מיסטית של "היפה כשלעצמו" והסטואיקנים לבחירה רציונלית של פעולות על פי "הסדר הטבעי" – עבור אפיקורוס, ומשום כך הוא ידוע לשמצה, אושר פירושו הנאה, והחיים המאושרים ביותר הם המלאים ביותר בהנאה.

אולם חשוב מאוד להבין שאפיקורוס לא עסק ברדיפה פרועה אחרי הנאות החושים, ולא הטיף לכך; לשם כך דרוש פילוסוף קטן מאוד, ואפיקורוס היה פילוסוף גדול. עבור אפיקורוס "חיי הנאה אינם אפשריים ללא חיים בתבונה, בטוב ובצדק." (סעיף 5). התבונה היא שמאפשרת לנו ללמוד את עצמנו ואת העולם, ומתוך כך לערוך לנו כלכלת הנאות מדוקדקת שבמסגרתה ננווט נכונה את ההשקעות שלנו בסוגים שונים של עונג, כך שבסופו של דבר נגיע אל חוף המבטחים של ההנאה הגדולה מכל, האטרקסיה (ataraxia).

אינני רוצה להאריך כאן אודות כלכלת ההנאות האפיקוראית (למעוניינים, ראו הנספח), אלא להביא ציטוט מפיו של אפיקורוס, סעיף 18 מהספר, ודרכו לנסות להבין את הגותו אף גאונותו:

מרגע שסולק הכאב שמקורו בחֶסֶר, אי אפשר להגדיל עוד את ההנאה הגופנית כי אם רק לגוון אותה. בכל הקשור להנאה הנפשית, ההבנה וההפנמה של ענינים אלה, ושל הרגשות המתלווים להם – אלה שגורמים לנפש את הפחדים הגדולים ביותר – הן היוצרות את השיא שאין מעבר לו.

הכאב שמקורו בחסר מסולק על ידי מילוי החסר הגופני הטבעי, וזאת על ידי אויר, מים, אוכל, שעות שינה, לבוש ותרופות. אחרי שאלו מסופקים אפשר רק לגוון אותן (על ידי מאכלים או בגדים אחרים, למשל), אולם אפיקורוס לא חושב שכדאי להשקיע בזה מאמץ מיוחד. את מיטב מרצנו עלינו לכוון אל הבנת והפנמת כלכלת ההנאות הנכונה, וכמו כן להבנה הנכונה של החיים, כזו שתפתור אותנו מפחדים טפשיים כגון הפחד מהאלוהים, או הפחד מהמוות. ללא צער שנובע מחוסר סיפוק של הצרכים הגופניים, וללא צער הנובע מהבנה מוטעית של החיים, אנחנו פנויים ל"שיא שאין מעבר לו", לאטרקסיה.

האטרקסיה היא "חוסר-זעזועים–נפשיים" או "חוסר-טרדות", והיא הוצבה כמטרה גם על ידי זרמים פילוספיים אחרים ביוון, כסטואיקנים, כקיניקנים או כספקנים. למרות ההגדרה על דרך השלילה (ובדומה לנירוונה, שפירושה "דעיכה" או "כיבוי"), לא מדובר כאן על שקיעה באפתיה (עוד מילה יוונית רלוונטית) סתמית או באפרוריות מנטלית כללית, אלא במצב חיובי – הרי עבור אפיקורוס היא העונג הגדול ביותר. אפיקורוס אף גרס שבאטרקסיה האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור", ולוקרציוס תלמידו דיבר על ראייה אינסופית, חסרת גבולות, המביאה לעונג אלוהי. (בשביל הסטואיקנים היתה האטרקסיה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית).

מדובר, אם כן, במטרה רוחנית-מיסטית, בפיתוח וטיפוח של מצב תודעתי מיוחד שבו הפרט מתענג מתוך עצמו, נהנה מהקיום כהוויתו או אולי מתהווה כהנאה מתמשכת. הקיום עצמו נחווה כטוב וחיובי, אף מענג. ההוויה מוכרת כטוּביות גולמית. ואם זה מזכיר לכם את השאלה ששאלתי באחת הרשימות האחרונות, אני חושב שזה לא במקרה.

ברשימה הבאה אקשור בצורה הדוקה יותר את אפיקורוס לימינו בעזרת הגותו של אפיקוראי מודרני, הרברט מרקוזה.

כככככ

נספח

שני סוגי הנאות מונה אפיקורוס: אלו שהוא מכנה קאטאסטמטיות (נייחות, יציבות), ואלו הקינטיות (נעות, חמקמקות). ההנאות הקאטאסטמטיות הן הנאות של הפסקה, של מצב המאופיין במנוחה הכרתית וגופנית. ההנאות הקינטיות (הנעות והחמקמקות) הן הנאות אינטנסיביות יותר, אך גם זמניות יותר. אלו ההנאות הבאות כאשר שאיפה מסוימת מתממשת, והן נובעות בדרך כלל מסיפוקו של חוש מסוים, למשל חוש הטעם. אף שראה בכל ההנאות טוב, אפיקורוס דירג את ההנאות הקינטיות מתחת לקאטאסטמטיות, הן בחשיבות והן בעונג, לטווח ארוך, שהן משרות.

בנוסף לסוגי ההנאות, חילק אפיקורוס את השאיפות האנושיות לשלושה סוגים עיקריים: ישנן השאיפות הטבעיות וההכרחיות, ישנן הטבעיות ושאינן הכרחיות, וישנן שאינן טבעיות ואינן הכרחיות. במילה "טבעיות" מתכוון אפיקורוס לשאיפות שנובעות מצורך גופני טבעי, בניגוד לכל קפריזה שרירותית של האדם. במילה "הכרחיות" מתכוון אפיקורוס לאושר, בריאות הפיזית או לשמירה על החיים עצמם.

השאיפות הטבעיות וההכרחיות הן, אם כן, השאיפות למזון, משקה, שינה, ביגוד, מחסה ותרופות. אלו גוררות כאב ואף מוות אם לא יסופקו. למזלנו, טוען אפיקורוס, לא קשה בכלל לספקן (שימו לב לדמיון לרמב"ם, מו"נ, ג, יב). השאיפות הטבעיות אך שאינן הכרחיות כוללות את השאיפות לתענוגות החושים. אלו יכולות להיות מסופקות ללא כל נזק, אך גם לא ייגרם נזק אם לא יסופקו. השאיפות הדקדנטיות שאינן טבעיות ואף לא הכרחיות, ושנובעות אך ורק מטעות בשיקול הדעת, לדעת אפיקורוס, הן השאיפות לעושר, תהילה, וכיוצא באלו ניפוחי-אגו למיניהם. אלו, לא רק שלא יביאו תועלת אם יסופקו, הן גם מזיקות וגורמות לסבל אצל האדם השואף.

סיפוק השאיפות הטבעיות וההכרחיות גורם להנאה קאטאסטמטית (כלומר הנאה שהיא בעצם חופש מחולי, רעב, כאב, וכו'). סיפוק השאיפות הטבעיות שאינן הכרחיות גורם להנאה קינטית (למשל, המתיקות שבאכילת עוגה טובה). סיפוק השאיפות שאינן טבעיות או הכרחיות גורם להנאה קינטית, אך שמובילה בהכרח לסבל שגדול ממנה. זאת משום שסיפוק זה אינו אלא זמני, ומשום שהשאיפות שאינן טבעיות אינן יכולות, למעשה, להיות מסופקות במלואן לעולם – הן מלכתחילה חסרות תכלית סופית ומוגדרת, מהוות כעין בור ללא תחתית, ועל כן נושאות עמן, אינהרנטית, את התסכול שיבוא על האדם השואף. רק ההבנה הנכונה של החיים תאפשר לנו לחדול מלרצות אותן, להתמקד במילוי השאיפות ההכרחיות והטבעיות, ולהרגע אל תוך האטרקסיה.

קל לזהות דמיון רב בין כלכלת ההנאות האפיקוראית לדהרמה הבודהיסטית. הן אפיקורוס והן הבודהה נותנים מקום רב בתורותיהם לסבל ולדרכים להיחלץ ממנו. שניהם גם מבקשים למנוע את הסבל על ידי זיהוי קוגניטיבי של מקורו, ושניהם מזהים את מקורו עם התשוקה. והעיקר: שניהם מבטיחים שמצב של סיפוק ושלמות ייתכן אם רק נבין את החיים לאשורם. השפעה ישירה של הבודהה על אפיקורוס לא היתה ככל הנראה, שכן הבודהה עצמו חי לכל היותר מאה שנה לפניו, ותורתו עדיין לא היתה נפוצה. גם הדגשים שנותן אפיקורוס הם שונים, וזאת אף מבלי לגעת בתורתו הקוסמולוגית ששונה בתכלית מתמונת העולם הבודהיסטית. נראה אם כן שבמקומות שונים, וכמעט באותו זמן, הגיעו שני הוגים למסקנות דומות באשר לסבל ולדרך להביא לסיומו. ייתכן שהפחד מהמוות מחד, והשאיפה לניפוח האגו מאידך, הם אוניברסליים לא פחות מכפי שהם מאמללים. ואולי גם אוניברסלית הדרך להפגתם.

עעע

—

• בשבוע הבא יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

—

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

ברשימה אתמול כתבתי שאני רוצה לדבר קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. כתבתי ש

אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

אז אני רוצה לנסות להבהיר את הדברים. ואני רוצה לעשות זאת על ידי טיעון מרכזי אחד (כלומר יש לדעתי גם אחרים), שאני חושב שהוא בסך הכל די פשוט ואמור להיות מובן לכל מי שמקדיש לדבר מחשבה. עוד יתרון של הטיעון שאקדם להלן הוא שהוא לא מנסה לבסס את עצמו על ידי פנייה לאמונות שונות (למשל שהיהדות היא "דת האמת", או שהתורה ניתנה מילה במילה מפי הגבורה, או שלעם ישראל יש נשמות מסוג מיוחד), אמונות שלא רק שאני עצמי לא מחזיק בהן, אלא שלדעתי כל עירוב שלהן בדיון פומבי, בדו-שיח, הוא מופרך, מפני שאי-הרציונליות האינהרנטית שלהן לא מאפשרת לתקשר אותן, וממילא הן לא יכולות להיות אבני בנין בניסיון רציני לבסס טענה.

ורק עוד דבר בקשר לאופיו של הטיעון, והוא שהוא יוצא מנקודת הנחה קהילתית, כלומר מתוך אחריות לחברה בכללותה, ולכן לאדם הממוצע. אני לא מדבר כאן על הפרט יוצא הדופן שמסוגל למדוט את דרכו אל האמת, להתעורר רוחנית מתוך אקספרימנטציה פסיכודלית או באופן כללי שמסוגל להנהיג עצמו על פי אתיקה רוחנית ייחודית ודורשנית. רוב בני האדם אינם יכולים לעשות זאת, ואני מעוניין לדאוג לרוב בני האדם.

אז מה אני רוצה לעשות? מה שאני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.

"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)

ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?

הנחות מוצא

אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").

לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").

סכנות נסתרות

אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?

ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.

כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."

ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)

בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.

מגבלות פנימיות

הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?

נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.

לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.

נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.

אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.

אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.

וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.

(ואם אחרוג לרגע מהדיון הכללי ואכניס את דעתי האישית, הרי שבאופן אישי אני חושב שכולנו נתונים בצבתיה של אמונה שגוייה באשר לאופייה של המציאות. אפילו כמה אמונות שגויות. לא אאריך בעניין, ורק אומר בקיצור שאני בסך הכל מסכים עם האבחון של סידהרטה גוטמה, הבודהה, לגבי מצבה של האנושות, על פיו היא עיוורת לטבע התופעות כולן, כלומר שהן חולפות, חסרות מהות עצמית, וחסרות יכולת לתת לנו סיפוק אמיתי. דרך אחרת לומר את זה היא שאנחנו לא מבינים באמת, לעומק, מי אנחנו, ואיך אנחנו קשורים לכלל תופעות ולקיום עצמו. ומכיוון שכך, אגב, אני גם חושב שחיים ראויים הם הרבה יותר מחיים נוחים או מאושרים – אלו חיים של רגישות, ושל אינטימיות, ושל מלאות, ושל אותנטיות, ושל אמת. אבל נעזוב את זה עכשיו.)

אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.

שקרי השוק

במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.

המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים (מצויינים לדעתי), שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים (דבר שאני כאמור לא מסכים שהוא ראוי), הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.

(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)

מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.

ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.

מסורת, תרבות, וכל מני כאלה

(והנה המעבר מהתיאור הדסקרפטיבי אל ההכוונה הפרסקריפטיבית – בנקודת תורפה קלאסית זו אפשר לתקוף אותי, קוראים יקרים, ולהראות לי למה גם אם ניתחתי את המצב נכון, לא הצעתי דרך טובה לפתרונו.) אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה מאות או אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה (כמו גם שטויות רבות, ברור). שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.

כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.

ושוב: זה לא שום עניין מיסטי, ולא מדובר בהתעוררותה של הנשמה היהודית שלנו או כל שמאלץ אמוני שכזה. מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה כישות עצמאית (ואני נוטה לא להאמין בכך) אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.

וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי. וכמובן, ודאי שנאמץ את הדברים הטובים שגילינו לאחרונה, כמו הומניזם, פמיניזם, פלורליזם, רציונליזם, הינדואיזם, וכו'.

לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה (ויהיו כמובן פרטים שזה לא יתאים להם) להישען, או להתעגן, במסורת המקומית (במקרה שלנו, ביהדות), תוך הבאתה לדיאלוג מתמיד עם ערכי ההומניזם מחד והחשיבה הרציונלית מאידך. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.

מה אתם אומרים?

פרולוג

שי טובלי הוא המורה הרוחני היצירתי ביותר בישראל. אין עוד כמוהו להמציא שיטות רוחניות, קורסים, מוצרים, ובעיקר: זהויות. יחד עם זאת, כמו משתתף נלהב בתוכנית ריאליטי, הוא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון. קוראיו הותיקים של בלוג צנוע זה זוכרים ודאי איך שמו של טובלי עולה מדי פעם, עם כל שיגעון חדש שפורח ממוחו הקודח. פעם הוא הבודהה מאוריון, אח"כ הוא מתקשר "אינטליגנציה חוצנית", אח"כ ממציא שיטת יוגה חדשה, רפואה חדשה, את "טכניקת השאלה", את "סוד האור הלבן", ועוד מני הבלים. לפני כשנה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", וככזה התיימר להבטיח זו לא פחות מאשר חיי נצח (בדקו את עצמכם: האם הופתעתם?).

לפני כחצי שנה פרסמתי ציטוטים ממיילים פנימיים של קהילתו של טובלי שהגיעו אלי, שהראו שהוא מציג מצגת שווא כאשר הוא טוען שפירק את קבוצתו, ושהבהירו שהוא מתכנן תרגילי שיווק שונים לגיוס מעריצים נוספים – הכת שלו היתה קיימת אז, וקיימת גם עתה. כתבתי אז במתינות, כי חשבתי שהוא בעיקר אדם מבולבל. כיום אני חושב שהוא בעיקר אדם מסוכן, מסוכן לבריאותם הנפשית והפיזית של הסובבים אותו. אני חושב כך בעקבות שיחה שקיימתי עם תלמיד לשעבר של טובלי, שפנה אלי מתוך תחושה שייתכן וקבוצתו של טובלי עלולה לסיים את דרכה בהתאבדות קולקטיבית. אני מביא את הדברים כאן משום שאני משוכנע שיש בהם עניין לציבור (ולרשויות הרווחה). השיחה והניתוח שאציע אחריה יכולים להיתפס כגסים ופוגעניים על ידי קוראים מסוימים. הנה הדברים:

העדות

כמה אנשים יש היום במעגל הפנימי של הכת?
באזור החמשה-עשר עד עשרים, לא יותר מזה.

ומהם טובלי מתפרנס?
כן. נדמה לי שזה עלה בשנים האחרונות מחמש מאות שקל בחודש לסביבות אלפיים שקל לחודש.

מה הפרקטיקה הרוחנית בקהילה? מה עושים כדי להיות יותר "מוארים"?
קודם כל עניין התזונה. אוכלים רק Raw Food [כלומר רק ירקות ופירות לא מבושלים – ת.פ]. ושי נותן כל מני מדיטציות… אתה מתרכז בעין השלישית וכאלה. לא משהו יוצא דופן בנוף המקומי. הפרקטיקה היא יותר בדרך החיים: עם מי אתה חי, איך אתה חי. אתה פשוט חייב להיות בקהילה, להגיע למפגשים עם שי, ששם כולם יושבים סביבו עם עיניים עצומות ומנסים לקבל ממנו תדר אנרגטי. כל מני שטויות כאלה. וכמובן, בשנים האחרונות יש את עניין היחסים ההומוסקסואלים. אגב, גם יש להם תורנות כביסה מיוחדת. הם מחכים לזה, לכבס לו את התחתונים.

לשי?
כמובן. ושל אילון לסטר [בן זוגו של שי – ת.פ.] – אין הבדל, הם אחד. אז יש לחברי הקהילה תורנות כביסה לכיבוס התחתונים שלהם, וזה נחשב זכות ענקית.

איך הפסקת להיות חסיד של טובלי?
לא הייתי שלם עם עצמי כל התקופה אצלו, למרות שכן מצאתי בו משהו. אז היו התלבטויות. מה שחתך את זה מבחינתי היתה ההבנה לאן זה הולך.

מאיזו בחינה?
אחרי סיפור הבודהה מאוריון, כשהוא התחיל לדבר על "אהבת גברים".

מתי זה היה?
בהתחלה זה הלך לגלקסיות אחרות, היתה תקופה שהוא תיקשר בערך את כל בוראי העולם, ותוך כדי זה כבר היתה שיחה עם אחת הישויות השמימיות האלה, שבה הוא התחיל לדבר על "אהבת גברים". אבל אז זה היה מאוד מאוד בעדינות. רק אחרי כמה חודשים היו מפגשים אצלו בבית, לגרעין המצומצם של הקהילה, שנקראו "הרמוניה עולמית". ושם הוא דיבר דוגרי, בלי כל המסכות והפילטרים שהוא שם על עצמו במפגשים הציבוריים. ואז הטונים כבר היו אחרים. מסרים שאמרו בעצם שמי שרוצה להתקדם מבחינה רוחנית חייב את זה.

את מה?
את אהבת הגברים. כשקלטתי שזה הולך לשם חתכתי.

מה היה הנימוק לכך שחייבים אהבת גברים עבור התפתחות רוחנית?
בשביל התקדמות רוחנית אתה צריך לחוות שחודרים אליך.

כלומר זה ממש עניין פלסטי?
ממש עניין פלסטי.

ואם כך נשים הם בסדר כרגיל, כי הן נחדרות ממילא?
נכון. בדיוק. כך הוא בדיוק אמר. והחדירה היא לכאורה "קודש הקודשים". גבר שיחווה את זה לא ירצה שום דבר אחר. אבל חשוב להבין שחדירה כזו היא לא מין מבחינתו. הוא מקשר את זה לקונדליני וקורא לזה "חיבור אלוהי". לכן אתה יכול להמשיך גם לקיים יחסי מין רגילים עם אשתך.

וטובלי כבר באותו וזמן במערכת יחסים הומוסקסואלית עם לסטר?
כן, ודאי. הם "הזכר האלוהי". אבל לסטר הוא כלום, הוא צל של טובלי. הוא אפילו לא מדבר. טיפוס מאוד נעים, מאוד שקט. בכל אופן הבקשה היתה מהנשים שיתנו את הגבר שלהם ללילה אצל גבר אחר, וטובלי הבטיח שהם יחזרו אליהן הרבה יותר מאוזנים ומחוברים לעצמם. הרעיון היה לחוות את זה ולחזור לאשתך בצורה יותר טובה. לפעמים טובלי עצמו הוא זה שמבצע את החדירה, ואז זה כמובן נחשב יותר כי הוא "מואר".

טובלי באמת מנהל את העניינים שם?
בטח. ביד רמה. הוא הבוס. יש את ד.ב., שהיא המנהלת האדמיניסטרטיבית של העסק. היא מתאמת את המפגשים מהצד הטכני. ת.ב. היא השאמן של החבורה. היא אחראית למה שנקרא "רפואה עתיקה". היא היתה רוקחת כל מני תרופות, כולל כל מני דברים שהיא היתה מזמינה מאמסטרדם, כולל תרופות מזרעו של טובלי עצמו.

והקהילה בולעת הכל.
שמע, אני הייתי בהרבה מקומות, אבל לא הכרתי קהילה שהולכת בצורה כל כך עיוורת. אין שם שום חשיבה. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אחד שבודק את הקצוות וגם מתמסר מאוד בקלות, אבל אפילו בשבילי זה היה משהו יוצא דופן. באיזה יום פתאום קלטתי עד כמה כולם שם אפורים, עד כמה אין שם שום חשיבה עצמאית. אפילו פיזית הם חיוורים – אם כי זה אולי בגלל התזונה… אגב, לאחרונה טובלי הפריד בין בני-זוג. היא לא התלהבה משי, ולכן אמרו לבן זוגה שהוא צריך לעזוב אותה. והם התגרשו.

אולי תנסה להסביר: מה סוד הכוח של טובלי? מי שבפנים, אני מבין שהם כבר מאמינים שוטים. אבל איך הם מצליחים לגייס אנשים חדשים?
אנחנו דור של אנשים שמחפש משהו אחר. וברגע שבנאדם עם הכריזמה של שי מגיע, והפגנת הצניעות ששי מפגין בפעמים הראשונות שרואים אותו, אתה מתפתה להיכנס לזה. ואז אתה כבר נשאב לתזונה של Raw Food, וזה כבר מחליש אותך, ואז גם נותנים לך איזה טיפול נטורופתי של איזו תרופה שהם רוקחים שם שמחלישה אותך עוד יותר…

בקשר לבודהה מאוריון, טובלי הפסיק את זה כשהוא הבין שאין לזה שוק?
היום הם מתייחסים לזה כסוג של פאדיחה. הם ממש משתמשים במילה הזאת.

אבל בכל זאת, הרי שי טען שהוא הבודהה מאוריון!
הם מתעלמים מזה. נפלאות הן דרכי ההדחקה.

לא מסיקים שם מסקנות.
שום דבר. ולא מדובר באנשים מטומטמים. יש שם אנשים עם ראש על הכתפיים. זה קטע מטורף. אני ממש מסתובב עם זה וישן עם זה בלילה, כי אני חושב שאם יש קהילה שמסוגלת להרחיק לכת כמו ג'ונסטאון נגיד [שהתאבדו כולם בהוראת הגורו שלהם – ת.פ.], זה היא.

עד כדי כך?
כן. כי הציות שם הוא כזה עיוור, ולשי יש שיגעון גדלות. כשאתה מדבר איתו ואתה לא חלק מהקהילה אתה מיד מבין שמשהו לא בסדר שם. ואם יום אחד הוא יחליט שאת זה הם עושים, אז את זה הם יעשו.

האם הוא אכן מסוגל לכך? לי הוא נראה די עדין בסך הכל.
אני חוויתי משהו אחר. אני חוויתי אדם עם שיגעון, שכל פעם שהוא לא מקבל את מבוקשו נהיה פסיכופט. במפגשים פרטיים הוא אחר לגמרי מכפי שהוא מתנהג מול קהל זר. הוא מאוד שתלטן, מוריד פקודות על ימין ועל שמאל, ממש מ"כ בצבא. הוא נכנס באנשים בלי רחמים. כל העדינות שלו נעלמת. אני מדבר איתך מדאגה. כי אם יום אחד אני אקום בבוקר ואראה שמשהו נורא קרה בקהילה הזאת, אני אדע שאני עשיתי את כל מה שהייתי יכול.

אפילוג

לבד מהדיוקן המצער על קהילה שאיבדה את חוש הביקורת שלה ואת החיבור שלה למציאות, ולבד מהאזהרה מפני כת אפוקליפטית כחול-לבן, שתי סוגיות שעולות כאן דורשות התייחסות פרטנית. ראשית, עניין ההומוסקסואליות עצמו. לטובלי היסטוריה מורכבת בעניין. בתחילת 2003 הוא קבע נחרצות ש

ההומוסקסואליות שלנו היא רק הסתרה וחיפוי לפצע רגשי כואב […] אלה מכם שבאמת באמת רוצים לדעת את האמת על הומוסקסואליות יידעו שאפשר להשתחרר לגמרי מהזהות הזאת […] אם תרפאו את תחושות הבדידות, אי-השייכות, אי-ההזדהות, אי-ההכרה, תגלו שגם ההומוסקסואליות נעלמת מעצמה.

טובלי אז הבטיח שהוא עצמו "נרפא" מההומוסקסואליות ושהוא מסוגל לרפא אחרים. באותה תקופה הוא התחתן, ולו ולאשתו נולדה בת.

זה החזיק מעמד בערך שלוש שנים. אחריהן טובלי פירק את נישואיו ועבר לחיות עם אילון לסטר, שגם נישואיו פורקו באותה הזדמנות. עבור טובלי כל העניין היה קודם כל משמעותי מבחינה רוחנית כמובן: כזוג הוא ולסטר הפכו, כך לדבריו ל"כלי אלוהי המכונה 'הזכר האלוהי'" (בדקו את עצמכם: הופתעתם?). עבור טובלי לא מדובר כלל ביחסים הומוסקסואליים:

אהבת גברים אמיתית היא לא הומוסקסואליות. אם כי היום היא נתפסת למעשה רק בהקשר של משיכה כזו. הגיע הזמן להפקיע אותה מידיה של הקהילה ההומוסקסואלית ולהפוך אותה לנחלת הכלל.

ינתחו הפסיכולוגים שבין הקוראים מה בדיוק זועקת כאן נפשו של שי טובלי. אך תהיה זעקתה ואשר תהיה, דבר אחד ברור: בעוד שפעם הזמין טובלי אנשים אליו כדי "לרפא" אותם מהומוסקסואליות, היום הוא מזמין אותם אליו כדי לעבור סדנאות טנטרה המנוהלות מתוך העמדה שעבור גברים רק יחסי מין הומוסקסואלים מביאים להשתלמות רוחנית. נותר רק לשאול האם מחיר הסדנאות נשאר זהה.

עוד גורו, שוב פעם מין

נפנה כעת לא למין, אלא להצדקה הרוחנית למין, וראשית נשים את הדברים בקונטקסט. רוחניות אינה זהה למוסריות. היא בוודאי יכולה לחרוג גם מנורמות מקובלות בחברה נתונה. אין פלא, אם כן, שמבט מבחוץ על קבוצות רוחניות טומן בחובו כמעט תמיד הבטחה מתוקה לזעזוע צדקני. יחד עם זאת, ובלי להיכנס לדיון המעניין בדבר היחס שבין אתיקה רוחנית לאתיקה מוסרית, ברור כי פעמים רבות מחפשים רוחניים אכן נפגעים, לעיתים קשות, מהתנהגותם החורגת-מהנורמה של מוריהם.

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

בגישה הראשונה השתמש, לדוגמא, צ'ונגיאם טרונגפה, מורה מבריק ואקצנטרי שבסך הכל עשה הרבה יותר טוב מרע. בגישה השנייה השתמשו, למשל, תלמידיו של סאתיה סאי באבא כדי לתרץ את תשוקותיו המיניות של מורם-אלוהם, שהופנו, ומומשו, כלפי נערים מקרב קהילת חסידיו. לכאורה סאי באבא, כך הם טענו, עזר להם מבחינה טנטרית-אנרגטית. וזה כבר מוביל אותנו חזרה אל טובלי.

קונדליני בתחת שלי

בספרו המטוטלת של פוקו צולל אומברטו אקו אל תוך המבוך האקולטיסטי הקשור לאבירים הטמפלרים, שפעלו בזמן מסעות הצלב. אקו מעלה את החשד הישן של האינקוויזיציה נגד הטמפלרים, זה הקשור ליחסים הומוסקסואליים ביניהם, ומוסיף לו נופח מיסטי: האבירים האמיצים לא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים סתם, אלא עסקו במין טנטרי למען העלאת אנרגיית הקונדליני. הנה שני ציטוטים מהספר:

אזוטריקנים מודרניים מסויימים גורסים שהטמפלרים החיו תורות הודיות מסויימות. הנשיקה על התחת [בה הם הודו תחת עינויי האינקוויזיציה – ת.פ.] שימשה לעורר את הקונדליני, כוח קוסמי ששוכן בבסיס עמוד השדרה […] זה מה שביקש לדעת פיליפ היפה [מלך צרפת בתחילת המאה ה-14 – ת.פ.]. לכן התעקשו האינקוויזיטורים להבין את אופי הנשיקה המיסטורית in posteriori parte spine dorsi . למי איכפת ממעשי סדום?

הספר של אקו מציג את הגיחוך שבתיאוריות מיסטו-מאגו-תיאו-אזו-קונספירטיביות על ידי העמסת פרטים אינספור מההיסטוריה האוקולטית של אירופה וקשירת קשרים (נסתרים לעין ההדיוט כמובן) בין כל אגודת סתרים שאי פעם התקיימה או לא התקיימה לבין המהלכים ההיסטוריים שעיצבו את העולם המערבי. עבורו העניין המיסטי שביחסים הומוסקסואלים – אחד מהצירים עליהם נשענת עלילת הספר – מהווה קריצה אירונית למופרכותן של תיאוריות קונספירציה מיסטיות למיניהן. אבל מה שבדיון בשביל אקו וקוראיו הוא מציאות עבור טובלי ותלמידיו.

בניגוד לאקו, טובלי לא המציא שום דבר. המסורת שאליה הוא משייך את עצמו בשנה האחרונה, מסורת הסידהה-יוגה של סוואמי מוקטננדה, רוויה עד הגג במורים שהואשמו בניצול מיני. דבר זה אולי צפוי, כי מדובר במסורת טנטרית, ובגלל זה העניין גם מעט מורכב. מוקטננדה עצמו היה במגע אינטימי עם תלמידותיו, אם כי להערכתי (מעיון בחומר כתוב ומשיחות עם תלמיד שלו לשעבר) עסק למעשה בטנטרה ולא בניצול מיני (אולי בניצול טנטרי – כלומר מה שעניין אותו לא היה העונג המיני, אלא העצמתו האישית מבחינה אנרגטית, שהיא ממילא הדרך הטנטרית מקדמת דנא). תלמידו הגדול ביותר של מוקטננדה, אדי דא, הואשם גם הוא בניצול מיני סדרתי של תלמידותיו, ולהערכתי אצלו לפעמים זה בהחלט היה המצב (בפעמים אחרות ניתן לומר שהפעילות אכן היתה טנטרית, לרווחת שני הצדדים).

אני מקווה שמובן שאני לא פוסל יחסי מין, ובכללם הומוסקסואלים, כפרקטיקה רוחנית-טנטרית. השאלה במקרה זה, כמו במקרים רבים, היא האם יש יסוד סביר להניח שהמורה המסויים שמדובר בו מנצל את תלמידיו. טובלי הכריז, כאמור, על עצמו כמורה לקונדליני לפני מעט יותר משנה (לכאורה תחת חסותו של גבריאל קזאנס, עוד "מואר" שבשיקול דעתו כדאי לפקפק). זמן מועט לפני כן הוא הכריז על עצמו כאמור כ"בודהה מאוריון", האדם היחיד בהיסטוריה האנושית שנבחר לתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה". ישפוט כל קורא מהם הסיכויים שתלמידיו של טובלי אכן נשכרים רוחנית מפעילותו הטנטרית באחוריהם. העצה שלי: שומר נפשו ירחק.

—

שי טובלי סירב להגיב לדברים.

כל תגובה שתציין שם כלשהו, בין של נותן העדות כאן לכאורה או של חברי הכת של טובלי, תצונזר.