הכותל המערבי

הבלבול בין ליברליזם לאתאיזם

המאבק על חופש התפילה בכותל מציב דילמה לא פשוטה עבור אנשי שמאל שהמתחם ומשמעויותיו הלאומיות הם לצנינים בעיניהם. במשך שנים היה נדמה שהכותל הולך ומאבד מחשיבותו עבור הציבוריות הישראלית, והנה באות אותן נשים, ובהיותן חמושות בטליתות בלבד מצליחות להציב אותו שוב כאתר רלוונטי, כזה שכדאי אפילו להילחם עבורו. בלבו של דרור אטקס (הארץ, 13.5) דרכן מעוררת "אי נוחות" וזאת על שום היסודות הלאומיים שבמאבקן ("משחררות הכותל"). אטקס טוען כי מוטב היה לו התנועות הפרוגרסיביות ביהדות היו נאבקות על ערכים, לא על מקומות, שכן מאבקן של נשות הכותל ה"חבושות בכיפות מצחיקות […] אינו מעניין אף אחד".

אינני יודע אם מאבקן של אותן נשים מעניין מישהו, אולם ברור לי שזכויות אדם ואזרח אינן תלויות במבחני פופולריות, ולא מוותרים עליהן מחוסר עניין לציבור. מפליא שאטקס, לוחם רב שנים והישגים למען זכויותיהם הפרטיות והלאומיות של הפלסטינים, אינו מכיר בעובדה פשוטה זו. אם לא די בכך, במקום לתמוך במאבק אזרחי שנמשך כבר 24 שנים ברציפות, מוסיף אטקס ומנסה לחנך את אותן נשים בדבר הדרכים הראויות לדעתו להיות יהודי דתי פרוגרסיבי. הן כנראה לא מבינות בזה מספיק.

אטקס אינו היחיד שמעקם את אפו אל מול המאבק לחופש דת בכותל. כמוהו חושבים ומתבטאים אישים שונים מהשמאל הליברלי, כאלה שנשמע את קולם ברום באשר לזכותם של להט"בים להתחתן או זכותם של פועלים להתאגד. דווקא בנושא זה הם ישמיעו זמירות אחרות. נדמה לי שהסיבה לכך נעוצה בבלבול ארוך שנים בין ליברליזם לאתאיזם.

העניין פשוט: דת, כידוע לכל בר בי רב, היא דבר מעצבן. מדובר במיליארדי אנשים שעוסקים במה שעבור החילוני נראה כזוטות חסרות חשיבות במקרה הטוב, וכבזבזנות פושעת של חיי אדם במקרה הרע. היקפי בזבוז החיים באירופה של ראשית העת המודרנית היו למעשה כה גדולים, עד שבני היבשת ביקשו למתן את הכוח הקטלני של המחוייבות הדתית. האפשרות לחיות יחד, בני דתות שונות זה לצד זה, התממשה על ידי תהליך הדרגתי אשר במסגרתו הופרדה הסמכות הדתית מהסמכות הפוליטית. כך ממצב שבו דת הנתין היתה תלויה בדת הריבון, הפכה המדינה המודרנית למסגרת ליברלית אשר מאפשרת בין כתליה לאנשים שונים לטפח את אמונותיהם הנבדלות. טיפוח כזה אף הוגדר כ"זכות", ושוריין בחוקות הדמוקרטיות המודרניות.

מה מיוחד כל כך בחופש דת שעבורו מנסחים סעיפים מיוחדים בחוקה? אין זאת אלא שהדת (או החוסר בדת) היא מרכיב מהותי ועמוק בזהות שלנו. כולנו מקבלים כמובן מאיליו הגבלות מצד המדינה על חיינו. בתחומי התחבורה, התברואה, הבניה, המדיה והכלכלה המדינה מגבילה אותנו במגוון צורות. אולם לא נסכים בשום אופן שהמדינה תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו הדתית, בדיוק כפי שלא נסכים שהיא תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו המינית, העדתית או הפוליטית. המשותף לאלה הוא היותם מרכיבים עמוקים וחשובים של עצם היותנו בני אדם, ושל בני האדם שהם אנו. עמוקים וחשובים מספיק עד שמובן מאליו שלמדינה אין כל זכות לפגוע בהם, או בנו בגללם.

והנה כאן אנחנו מגיעים למקרה המוזר של הליברלים החילוניים. מתוך הרשימה האחרונה הם שוכחים את הסעיף הדתי. אין זה רק מפני שלהם באופן אישי זה לא חשוב. לא מדובר כאן בעיוורון שאגואיזם ביסודו. העניין עמוק מכך, ושורשיו במוצאם המשותף של הליברליזם והאתאיזם. שני אלה הם אחים, ולהם אם משותפת: הנאורות. מתוך רוחות הרציונליזם וההומניזם של המאות הי"ח והי"ט עלתה, יחד עם ההבטחה לא לפגוע בדתו של הפרט או לכפות דת על איש, גם הציפייה השקטה שהדת בתמורה תעשה טובה ותתנדף.

זה לא קרה, אולם אצל ליברלים חילונים מסויימים הציפייה הזאת עדיין קיימת, ומעוותת לפעמים את שדה הראייה. אלו טועים לחשוב שהדת היא סרח עודף וחסר חשיבות של המודרנה, ושבמאבק למען ליברליזם אפשר לוותר על זכויותיהם של דתיים לחופש פולחן. אחים יכולים להיות חברים טובים, ולחילופין אויבים מרים מאין כמוהם. במקרה דנן האתאיזם חונק למוות את אחיו, הליברליזם, ובמקום עמידה עיקשת על זכותו של הזולת להיות שונה אנחנו מקבלים זלזול והתנשאות.

אלא שבלתי אפשרי להילחם למען זכויות אדם מבלי להתחשב בכל המימדים העמוקים של חיי האדם, והדת היא לבטח אחד מאלו – גם כיום, גם בעידננו. וכמו שגם מי שלא משתגע מלאומיות יאבק על זכותו של עם לממש את שאיפותיו הלאומיות, ומי שחושב שנישואים הם מלכודת שיצר השטן יאבק על זכותם של אזרחים להתחתן בחופשיות בארצם, ראוי גם שמי שחושב שהדת היא אוסף של זוטות חסרות חשיבות יאבק על זכותם של נשים להתפלל כדרכן. כאמור, מדובר בחלק עמוק ומהותי מחייהן.

המאבק על זכות התפילה בכותל הוא מאבק בסיסי על חופש דת בישראל. הניצחון בו – וניצחון בוא יבוא – כנראה לא יפיל את הבסטיליה של הרבנות, אבל יצעיד את כולנו צעד נוסף אל עבר מימוש זכותנו הבסיסית לחירות דתית. ועל הזכות הזאת אין לאף אחד מאיתנו אפשרות או רשות לוותר.

רחבת הכותל מלאה בבנות סמינרים חרדיות שבאו להתפלל "תפילת מחאה" כנגד נשות הכותל, יום שישי, 10.5

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.

חופש דת בהר הבית

כשבית המקדש השני עמד על תילו היתה סביבו חומה נמוכה ועליה שלטים ביוונית ולטינית שהזהירו נוכרים מפני כניסה פנימה אל הקודש: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה" – כך על פי אחד השלטים האלה שנמצא עוד במאה ה-19. הפרדות והבדלות, אם כן, אינן דבר חדש בהר המוריה. מצד שני, בעוד שבעבר נמנעה כניסתם של לא-יהודים אל ההר, כיום דווקא יהודים מוגבלים בפולחן שמותר להם לערוך בתחומיו. חוש ההומור של שר ההיסטוריה, כידוע.

שני מקרים הדגישו את המצב העגום הזה לאחרונה: הראשון, כאשר קבוצה של יהודים נעצרה על ההר בחשד שהם, בניגוד לנהלים, התפללו על ההר; השני, כאשר קבוצה של יהודיות נעצרה ליד הכותל בחשד שהן, בניגוד לנהלים, שרו והתעטפו בטליתות. ומאיפה הגיעו אותם נהלים שאוסרים על תפילה כרצונו הפרטי של האזרח? ובכן, שנים של מונופול חרדי על הכותל, ושליטה של הוואקף המוסלמי על הר הבית, הביאו לדחיקת רגליהם של כל מי שאינו מתאים לאלו או לאלו. זו הסיבה שמדינת ישראל הופכת למקום היחיד בעולם בו יהודים נעצרים בעוון תפילה.

זו מציאות מעוותת, אבל השאלה אינה רק פנים-יהודית, ולא נכון לצמצם כך את הסיפור. בפשטות: במדינה דמוקרטית אמור להינתן לאזרחים חופש פולחן. נכון, לא כל דבר יינתן לכל אחד לעשות, והמדינה לא תאפשר חריגה אל התחום הפלילי רק מפני שמישהו מרגיש שזה מה שיספק את אלוהיו. אבל דווקא בנושא הדתי על רשויות החוק לעשות את המקסימום האפשרי כדי לאפשר חירות גדולה ככל האפשר לאזרחים.

ולמה? זאת מפני שפולחן דתי אינו דומה לסגירת מרפסת, או לנסיעה בכביש, או למכירת מזון. את אלה המדינה מגבילה בכל מני צורות, וזאת למען שלומו ובריאותו של הציבור, ועל אף שהיינו רוצים אולי חופש מוחלט בתחומים כאלה ובדומים להם, אנחנו מבינים טוב מאוד שעדיף שתהיינה הגבלות שכאלה. מאידך דת, כמו אתיקה, כמו נטייה מינית, אולי קצת גם כמו השקפה פוליטית, היא חלק מרכזי ומהותי מהזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו (בין השאר) על פי היחס שלנו אל האלוהות, והיחס הזה חשוב לנו מאוד (גם חוסר ביחס כזה חשוב לנו – ראו כמה רעש עושים אתאיסטים למיניהם). בדיוק משום התפקיד המשמעותי שממלאת הדת בחיינו, על המדינה לעשות ככל שביכולתה לאפשר לנו לממש את מאוויינו הדתיים.

האם אין לזה גבול? בוודאי שיש. אם מאוויינו סותרים ערכים חשובים אחרים (זכויות הפרט, שוויון, ביטחון הציבור) הם יכולים להידחק הצידה. הטענה כאן היא רק שככל שמאוויים דתיים אינם באים בסתירה חמורה עם ערכים חשובים אחרים, יש להתאמץ במיוחד כדי לעמוד על זכותו של האזרח לקיימם. לכן לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם אנשי הוואקף בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודים שמעוניינים בכך לקיים תפילה על הר הבית, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (המוסלמי) יתעצבן. באותה מידה לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם רב הכותל בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודיות שמעוניינות בכך לקיים תפילה ברחבת הכותל, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (החרדי) יתעצבן.

והנה, מה שמעציב במיוחד בסיפור הזה, הוא שחברי שתי הקבוצות האלה – מכאן של היהודים שוחרי המקדש שנעצרו ומכאן של היהודיות שוחרות הכותל שנעצרו – אינם מבינים שאם רצונם בחופש הפולחן שלהם, עליהם לדאוג גם לחופש הפולחן של הזולת. כאשר נעצרו אותם גברים שעלו על ההר לא שמענו את נשות הכותל מוחות על כך, ולא שמענו אותן קוראות לחופש פולחן על הר הבית. וכאשר נעצרו אותן נשים שהתפללו ברחבת הכותל לא שמענו את שוחרי המקדש מוחים על כך, ולא שמענו אותם קוראים לחופש פולחן ברחבת הכותל.

למעשה, יש לציין שדווקא מקרב שוחרי המקדש נשמעים כמה קולות המבקשים לאפשר לנשות הכותל את אותו החופש שהם דורשים לעצמם. מעל דף הפייסבוק שלי ציינו לפני ארנון סגל, פעיל מרכזי בתנועות למען המקדש (הכותב על כך טור שבועי ב'מקור ראשון') וישראל מידד, האחראי על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין ופעיל בתחום גם הוא, שהם תומכים במאבקן של אותן נשים לחופש פולחן. מן הצד שני, דווקא ענת הופמן, יו"ר תנועת 'נשות הכותל' שנעצרה בשבוע שעבר, אמרה בראיון לאהרון ויזנר ברשת ב' (18.10.12) שהיא מקבלת את הערכת המשטרה לגבי הנזק שעלולים לגרום הרוצים להתפלל על הר הבית, והצדיקה את האיסור על כך.

למרות שהסיכון להתלקחות בקרב מוסלמים למיניהם בוודאי גדול יותר מבחינת תוצאותיו מהסיכון להתלקחות בקרב חרדים למיניהם, ולמרות שברור שבעוד ש'נשות הכותל' רוצות רק להתפלל כרצונן, שוחרי התפילה בהר הבית רוצים בסופו של דבר לקבל את כולו לידיהם, עצוב מאוד שהופמן לא היתה יכולה לעמוד על זכותם, ולו זו העקרונית, של המעוניינים בכך להתפלל על הר הבית. מיותר לציין שגם שוחרי מקדש למיניהם שמבקשים לממש את זכותם זו תוך שלילת אותה הזכות מנשות הכותל לוקים במוסר כפול. עדיף לכולם אפוא, אם יאבקו בקול אחד למען חופש דת במדינה (ואם אפשר באותה הזדמנות לפרק את השליטה הרודנית של הרבנות הראשית בנישואין ובכשרות, מה טוב).

שלוש הערות אחרונות: האחת היא שיש יסוד נוסף שמשותף לרוב חברי שתי הקבוצות הללו, והוא שכל קבוצה חושבת שהקבוצה השניה אינה באמת רוצה להתפלל, אלא רק "לעורר פרובוקציות". אם זה כל רצונה, כל קבוצה אומרת על אחותה, ודאי שאין להתיר לה חופש פעולה. האשמת הזולת בהיותו חנטריש היא אמנם מסורת יהודית ארוכת שנים, אבל נדמה לי שכדאי לקבל את האפשרות, לפחות עד שיוכח אחרת, שאנשים הרוצים להתפלל כדרכם באמת רוצים להתפלל כדרכם. כלומר, שהם מעוניינים לערוך פולחן בדרך שהם מרגישים שתקרב אותם אל האל, ולא מעוניינים לערוך מופע שנועד לפרובוקציה פוליטית כלשהי. זה לא שאין מימד פוליטי בעלייה להר הבית (כמובן שיש), וזה לא שאין מימד פוליטי בתפילות 'נשות הכותל' בכותל (ודאי שיש), אבל מבחינת שורשם של המעשים הללו, ראוי להניח שהוא תמים, כלומר שאנשים ונשים אלה כנים בכוונותיהם/ן לעבוד את אלוהיהם/ן כפי שהם/ן מבינים/ות שצריך.

הערה שניה היא לגבי האפשרות להתחדשות והתעוררות דתית, דבר ששתי הקבוצות מעוניינות בו בדרכן. ובכן, לגבי זה יש להבין עניין פשוט: דת היא דבר מגוון, מתפתח ומשתנה. חופש דת מאפשר לצורותיה השונות לבוא לידי ביטוי, לצמוח, להתפתח, וכמובן גם לקמול ולפנות מקום לצורות דתיות חדשות. התחדשות דתית (או תרבותית) פירושה קודם כל יצירתיות, ויצירתיות פירושה מגוון. משום כך די ברור שללא חופש דת לא תיתכן התחדשות דתית. האשלייה שנוכל לגרום לכל האנשים להאמין או לנהוג באותה צורה היא לא רק מגוחכת, אלא, לצערנו, פעמים רבות מדי בעבר התגלתה כמסוכנת. הבה נתעורר ונפקח עיניים: לא יהיה מצב שבו יתפללו בהר הבית רק אנשים ליברלים או רק פונדמנטליסטים, רק "שפויים" או רק "קיצונים", רק רפורמים או רק אורתודוקסים. אם רצוננו שהר הבית יהיה מרכז רוחני, אין ברירה אלא לאפשר לכווווווולם גישה אליו. אם נגביל את הגישה לקליקה הקטנה של אנשי שלומנו נקבל חוג בית של שותפי סוד. מי שרוצה להפוך לכת מסתורית או לאגודת סתרים מגניבה מוזמן ללכת בדרך זו.

והערה שלישית ואחרונה: חופש פולחן בהר הבית כולל כמובן גם חופש גישה של מוסלמים להר, גישה שנמנעת מהם פעמים רבות על ידי המשטרה בנימוקים – היכונו להיות מופתעים – ביטחוניים. חופש פולחן רק ליהודים הוא שיקוץ לא פחות גדול מחופש פולחן רק לאורתודוקסים, או רק לגברים, או רק למוסלמים. ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, לא? נקווה שכן.

סתם

פורסם באתר אבי חי

נוצרים אוונגליסטים מתפללים בכותל, יהודים אורתודוקסים קוראים קירקגור

האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

נציגי הדתות ב"פרלמנט" של 1893

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]

ריב הכותל

הצנחן שרץ אל הכותל המשוחרר כדי להביט בו בעיניים דומעות לא היה מעז להוריד היום את הקסדה. להיכנס ללא כיסוי ראש לרחבת הכותל בזמננו היא משימה בלתי-אפשרית, שלא לומר מסוכנת. בכלל, עבור חילונים ביקור בכותל הולך והופך למבצע מעיק: צריך לכסות את הראש בכיפת קרטון מבזה או לכסות את הרגליים במעין סמרטוט דמוי-חצאית, להיפרד מבני הזוג ובאופן כללי להתאים עצמך לסטנדרטים של מאה-שערים. כמובן, זה לא נורא, וגם ראוי שבמקום קדוש ננהג בצורה מיוחדת, וכנראה שמילת המפתח כאן, כמו במקומות רבים אחרים, היא "מידתיות".

אלא שבשנה האחרונה נראה שהמידה הטובה הופרה בידי רב הכותל שמואל רבינוביץ: לקראת ט' באב האחרון הוא הכריז על הקמתן של משמרות צניעות שימנעו מפגש בין נערים ונערות ברחבת הכותל, אחר כך התעקש הרב שברחבת הכותל לא יערכו אירועים לבד מתפילות וטקסים של צה"ל (כלומר, לא ייתכנו אירועים משותפים לנשים וגברים), ובנובמבר אשתקד נשבר שיא של בהמיות פונדמנטליסטית כאשר נופרת פרנקל נעצרה על ידי המשטרה ברחבה העליונה של הכותל משום שהתפללה עטופה בטלית ואוחזת בספר תורה. המעצר הביא לגל של מחאות חריפות מטעם התנועה הרפורמית בארה"ב, שדורשת כעת שטח משלה בכותל, בה תוכל לקיים תפילות מעורבות, ואילו הרב עצמו מודה שאין כאן בעיה הלכתית, אלא "פגיעה בקדושת הכותל".

הרב רבינוביץ' (מימין) והכותל המערבי

קדושת הכותל, מסתבר, היא מונופול אורתודוקסי-חרדי, וכך הופך הכותל מגורם מאחד למוקד של סכסוך פנים-יהודי. אולם יש לציין שאין לתלות את התדרדרותו של האתר ברב רבינוביץ בלבד, שכן כפי הנראה הרב לא נוקט צעדים אלה רק על דעת עצמו (ואולי אפילו בניגוד לה). על הרב מופעל לחץ עצום מצד גורמים חרדים לאכוף הפרדה מגדרית מוחלטת בכל מרחב הכותל: פשקווילים כנגדו נתלו, צמיגי מכוניתו נוקבו, ומשרד רה"מ כבר התקין מצלמות סביב ביתו.

אז מה יקרה אם ידם של הקיצונים החרדים תהיה על העליונה, והכותל יהפוך לבית כנסת חרדי מן המניין? ברור: שאר חלקי העם היהודי פשוט יאבדו בו עניין. הכותל יקמול, יתייבש ויהפוך לפריט ארכיון בהיסטוריה של היהדות. במקום מקום חי ומעורר השראה הוא ידמה יותר למאוזולאום: משהו שמציין יותר את העבר מאשר את העתיד, יעיל בשביל טקסים ממלכתיים ולא נעים עבור בני אדם.

אולי תשאלו, מה רע בזה? ישעיהו ליבוביץ, למשל, ודאי לא היה חושב שזה רע. לדידו הכותל אחרי שחרורו הפך למוקד של עבודת אלילים, והוא כזכור הציע אז להפוך את הרחבה שלו ל"דיסקוטק השכינה". גם המתנגדים להפיכתו של הר הבית למוקד ערגה עבור לאומנים חובשי כיפה ישמחו ודאי על גוויעתו של האתר בתודעה הלאומית. אבל מהרבה בחינות אובדן הכותל יהיה בכיה לדורות.

כל מי שהיהדות – לא רק כתרבות, אלא גם כדת – חשובה לו, צריך לקוות שהכותל ישאר מרכז פולחני לכל עם ישראל, וממגוון סיבות. ראשית, חלק חשוב מהרוח החיה כמעט בכל דת הוא מסע העלייה לרגל. אנשים דתיים, מסתבר, אוהבים לבטא את אהבתם לאל דרך הרגליים. הנסיעה למקום מסויים כדי להיפגש עם הקודש מהווה תרגולת רוחנית עתיקה שהאפקטיביות שלה ברורה (ולמי שהיא לא ברורה לו, שיקפוץ לאומן בראש השנה). חבל לאבד את הכותל כמרכז עלייה לרגל.

שנית, דתות חיות גם זקוקות למרכזים פולחניים שנמצאים לא בזמן, אלא במרחב. בגלות היה המרכז הזה מושא לגעגועים משותפים, ואילו כעת הוא כאמור מוקד משותף לעליה לרגל ולתפילה. אם הוא פשוט ישכח תאבד היהדות גורם מרכזי מאחד ותתפזר בין בתי הכנסיות, איש איש והזרם שלו, איש איש לאוהליו. תהליך הפרגמנטציה של החברה הישראלית, ושל הדת היהודית, יקבל דחיפה נוספת.

ושלישית (ואת זה לא הבין ליבוביץ): דתות חיות גם זקוקות למעט עבודת אלילים בריאה. נכון, התפילה בכותל, כמו הנסיעות לאומן, מבוססות על ההנחה שאלוהים נמצא יותר במקום אחד מאשר באחר, בדיוק כמו שמניחים אובדי פסילים בקשר לצלמי אליליהם. ובעוד ההנחה הזאת אולי לא מתיישבת עם מונותאיזם "טהור" (קרי, ניאו-קאנטיאני), ברמה העובדתית היא פשוט נכונה: אנשים מרגישים קירבה אל הקודש במקומות מסויימים (כמו גם בזמנים מסויימים, על ידי פעולות מסויימות וכו'), ובמקומות אחרים פחות. כדי להתקרב אל המציאות האלוהית יש פעמים רבות צורך בסולם, והכותל מאפשר כיום לאנשים עם משיכה לכך, חילונים ושומרי מצוות כאחד, סולם שכזה. הפגיעה במעמדו של הכותל כפתוח לכל תהיה גם פגיעה בזכותם ויכולתם של יהודים רבים לעבוד את אלוהיהם.

[התפרסם באתר בית אבי חי (הכותרת היא חידוד של העורכת). יש באתר עוד מאמרים ששווה לקרוא, למשל של אסף גולן על העדפתם של אורתודוקסים את חילוניהם בורים בענייני דת, של אסף וול על "סרוגים" (אני מתלהב ממנה הרבה יותר מוול), ואהרן רוז במאמר מצויין על המימד האתי-היררכי שבמאבק של הרבנים החרדים באינטרנט – וזה רק בתת הקטגוריה "דעות".

עלה אתר חדש, סרוגים, העוסק נחשו באיזה במגזר. נסלח לו בינתיים שהכתבות לא ממש מעודכנות וחסרות לינקים.

והסיפור הגדול שרק מתחיל עכשיו הוא זה של הרב מוטי אלון, שכבר מכחיש את ההאשמות נגדו. לעת עתה רק אציין שיש לשבח את אנשי תקנה על ההחלטה  – הקשה מאוד, אני בטוח – להוציא את הדברים אל האור.]

סיור בעיר הקודש

במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

אבנים עם לב אדם. שימו לב לשלט הכניסה לכותל, בו כתב רב הכותל ש"הנכם מתקרבים למקום הקדוש הכותל המערבי ממנו לא זזה שכינה מעולם" (התחביר והיומרה במקור)

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

האבן עליה נרחצה גופתו של ישו

 

המקום בו ישו נצלב. נכנסים מתחת לשולחן ונוגעים באבן שבתוכה ננעץ הצלב

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

זה השער ל-GAP

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.