המאבק על חופש התפילה בכותל מציב דילמה לא פשוטה עבור אנשי שמאל שהמתחם ומשמעויותיו הלאומיות הם לצנינים בעיניהם. במשך שנים היה נדמה שהכותל הולך ומאבד מחשיבותו עבור הציבוריות הישראלית, והנה באות אותן נשים, ובהיותן חמושות בטליתות בלבד מצליחות להציב אותו שוב כאתר רלוונטי, כזה שכדאי אפילו להילחם עבורו. בלבו של דרור אטקס (הארץ, 13.5) דרכן מעוררת "אי נוחות" וזאת על שום היסודות הלאומיים שבמאבקן ("משחררות הכותל"). אטקס טוען כי מוטב היה לו התנועות הפרוגרסיביות ביהדות היו נאבקות על ערכים, לא על מקומות, שכן מאבקן של נשות הכותל ה"חבושות בכיפות מצחיקות […] אינו מעניין אף אחד".
אינני יודע אם מאבקן של אותן נשים מעניין מישהו, אולם ברור לי שזכויות אדם ואזרח אינן תלויות במבחני פופולריות, ולא מוותרים עליהן מחוסר עניין לציבור. מפליא שאטקס, לוחם רב שנים והישגים למען זכויותיהם הפרטיות והלאומיות של הפלסטינים, אינו מכיר בעובדה פשוטה זו. אם לא די בכך, במקום לתמוך במאבק אזרחי שנמשך כבר 24 שנים ברציפות, מוסיף אטקס ומנסה לחנך את אותן נשים בדבר הדרכים הראויות לדעתו להיות יהודי דתי פרוגרסיבי. הן כנראה לא מבינות בזה מספיק.
אטקס אינו היחיד שמעקם את אפו אל מול המאבק לחופש דת בכותל. כמוהו חושבים ומתבטאים אישים שונים מהשמאל הליברלי, כאלה שנשמע את קולם ברום באשר לזכותם של להט"בים להתחתן או זכותם של פועלים להתאגד. דווקא בנושא זה הם ישמיעו זמירות אחרות. נדמה לי שהסיבה לכך נעוצה בבלבול ארוך שנים בין ליברליזם לאתאיזם.
העניין פשוט: דת, כידוע לכל בר בי רב, היא דבר מעצבן. מדובר במיליארדי אנשים שעוסקים במה שעבור החילוני נראה כזוטות חסרות חשיבות במקרה הטוב, וכבזבזנות פושעת של חיי אדם במקרה הרע. היקפי בזבוז החיים באירופה של ראשית העת המודרנית היו למעשה כה גדולים, עד שבני היבשת ביקשו למתן את הכוח הקטלני של המחוייבות הדתית. האפשרות לחיות יחד, בני דתות שונות זה לצד זה, התממשה על ידי תהליך הדרגתי אשר במסגרתו הופרדה הסמכות הדתית מהסמכות הפוליטית. כך ממצב שבו דת הנתין היתה תלויה בדת הריבון, הפכה המדינה המודרנית למסגרת ליברלית אשר מאפשרת בין כתליה לאנשים שונים לטפח את אמונותיהם הנבדלות. טיפוח כזה אף הוגדר כ"זכות", ושוריין בחוקות הדמוקרטיות המודרניות.
מה מיוחד כל כך בחופש דת שעבורו מנסחים סעיפים מיוחדים בחוקה? אין זאת אלא שהדת (או החוסר בדת) היא מרכיב מהותי ועמוק בזהות שלנו. כולנו מקבלים כמובן מאיליו הגבלות מצד המדינה על חיינו. בתחומי התחבורה, התברואה, הבניה, המדיה והכלכלה המדינה מגבילה אותנו במגוון צורות. אולם לא נסכים בשום אופן שהמדינה תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו הדתית, בדיוק כפי שלא נסכים שהיא תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו המינית, העדתית או הפוליטית. המשותף לאלה הוא היותם מרכיבים עמוקים וחשובים של עצם היותנו בני אדם, ושל בני האדם שהם אנו. עמוקים וחשובים מספיק עד שמובן מאליו שלמדינה אין כל זכות לפגוע בהם, או בנו בגללם.
והנה כאן אנחנו מגיעים למקרה המוזר של הליברלים החילוניים. מתוך הרשימה האחרונה הם שוכחים את הסעיף הדתי. אין זה רק מפני שלהם באופן אישי זה לא חשוב. לא מדובר כאן בעיוורון שאגואיזם ביסודו. העניין עמוק מכך, ושורשיו במוצאם המשותף של הליברליזם והאתאיזם. שני אלה הם אחים, ולהם אם משותפת: הנאורות. מתוך רוחות הרציונליזם וההומניזם של המאות הי"ח והי"ט עלתה, יחד עם ההבטחה לא לפגוע בדתו של הפרט או לכפות דת על איש, גם הציפייה השקטה שהדת בתמורה תעשה טובה ותתנדף.
זה לא קרה, אולם אצל ליברלים חילונים מסויימים הציפייה הזאת עדיין קיימת, ומעוותת לפעמים את שדה הראייה. אלו טועים לחשוב שהדת היא סרח עודף וחסר חשיבות של המודרנה, ושבמאבק למען ליברליזם אפשר לוותר על זכויותיהם של דתיים לחופש פולחן. אחים יכולים להיות חברים טובים, ולחילופין אויבים מרים מאין כמוהם. במקרה דנן האתאיזם חונק למוות את אחיו, הליברליזם, ובמקום עמידה עיקשת על זכותו של הזולת להיות שונה אנחנו מקבלים זלזול והתנשאות.
אלא שבלתי אפשרי להילחם למען זכויות אדם מבלי להתחשב בכל המימדים העמוקים של חיי האדם, והדת היא לבטח אחד מאלו – גם כיום, גם בעידננו. וכמו שגם מי שלא משתגע מלאומיות יאבק על זכותו של עם לממש את שאיפותיו הלאומיות, ומי שחושב שנישואים הם מלכודת שיצר השטן יאבק על זכותם של אזרחים להתחתן בחופשיות בארצם, ראוי גם שמי שחושב שהדת היא אוסף של זוטות חסרות חשיבות יאבק על זכותם של נשים להתפלל כדרכן. כאמור, מדובר בחלק עמוק ומהותי מחייהן.
המאבק על זכות התפילה בכותל הוא מאבק בסיסי על חופש דת בישראל. הניצחון בו – וניצחון בוא יבוא – כנראה לא יפיל את הבסטיליה של הרבנות, אבל יצעיד את כולנו צעד נוסף אל עבר מימוש זכותנו הבסיסית לחירות דתית. ועל הזכות הזאת אין לאף אחד מאיתנו אפשרות או רשות לוותר.
—
פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.