אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. המרחק בין הסמל למציאות הוא מקור לתסכול תמידי, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע יהיו אנשים שאם נייצג משהו בצורה שאינה ראויה או נכונה לדעתם – למשל, את אלוהים – הם יראו בזה סיבה מספקת לצאת למלחמה. ואולי עוד יותר מאשר את אלוהים מטרידה אותנו האפשרות שאנחנו לא מייצגים את עצמנו כראוי. לא רק מבחינת התדמית שלנו בעיני הסובבים אותנו, אלא ממש מבחינתנו עצמנו: האם אנחנו אכן מכירים את עצמנו?

אבל מהי מודעות עצמית אם לא יצוג פנימי שלנו, שמנסה לייצג את פנימיותינו? כשאנחנו מבקשים להכיר את עצמנו אנחנו בונים בעזרת מחשבותינו דמות, שבעצמה אמורה להיות דומה לדמות שמורכבת בעיקר ממחשבותינו. עיצבנו לעצמנו תדמית עצמית, ועתה אנחנו מנסים ליצור לה תדמית (כלומר יצוג), על מנת שנוכל לדמות אותנו לעצמנו. אנחנו מתבוננים פנימה, ומוצאים שם אותנו מתבוננים פנימה. אנחנו מודעים למודעות שלנו, ושמים לב לכך שאנחנו שמים לב. ועם כל זאת, הלולאתיות הזאת בונה עבורנו עצמיות שנדמית כיציבה. הנה, אנחנו אומרים לעצמנו, ייצגתי לעצמי את עצמי (כמי שמייצג לעצמו את עצמו), ועכשיו אני יודע מי אני (שיודע מי אני, שיודע מי אני). וזו לולאה מוזרה.

"הלולאה המוזרה" הזאת, אם כן, היא העצמי האנושי, ודאגלס הופשטטר כתב עליה ספר מקסים ומבריק. הופשטטר הוא פילוסוף ומתמטיקאי שבנה קריירה שלמה על ספרו הראשון, אותו כתב ב- 1979, כשהיה רק בן 34. בספר Gödel, Escher, Bach הוא ניסה להסביר את הקשרים המתמטיים והסימבוליים בין חייהם ויצירותיהם של קורט גדל, מוריץ קורנליס אֶשֶר ויוהן סיבסטיאן בך. דרך אלו ביקש הופשטטר להצביע על משמעותו של זיכרון, משמעותה של אינטליגנציה, משמעותה של מודעות ומשמעותה של משמעות. הנה עוד לולאה מוזרה.

בספרו השני, "אני לולאה מוזרה", שיצא ב-2007 ועתה תורגם לעברית (הוצאת דביר, תרגום אודי תגרי) משלים הופשטטר את המשימה שפתח בה אז. הוא טוען שמרבית הקוראים לא הבינו את ספרו הקודם וראו בו לא יותר מאשר מלאכת מחשבת של וירטואוזיות מתמטית. למעשה, ניסה הופשטטר כבר אז להסביר לנו מהו העצמי שלנו. בספרו החדש הוא מתמקד בעניין ביתר שאת, ומשתדל להבהיר: האני שלנו הוא לולאה מוזרה.

על פי הופשטטר "לולאה מוזרה" היא כל מערכת שבה, בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית, ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא מהווה תהליך של עלִיָה. כל זאת למרות שאותו מעבר מוגבל למערכת עצמה, ולעולם אינו באמת חורג מעלייה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אֶשֶר (אותו אֶשֶר שנכתב עליו בספר הראשון) "ידיים מציירות". אֶשֶר מצליח לגרום לנו לעקוב אחרי תנועת הציור כך שנרגיש שהיד "גבוהה" יותר ממה שהיא מציירת (הן פיזית, הן ברמת המורכבות), למרות שהיא עצמה ציור, כפי שמתברר לנו כשאנחנו ממשיכים לבחון את הציור (שגם הוא עצמו – ציור). גם פידבק שנוצר ממיקרופון ורמקול הוא לולאה מוזרה. עוד לולאה מוזרה שכולנו מכירים קשורה לדרך שבה אנחנו סוגרים קופסאות קרטון מרובעות: סידור של ארבעת חצאי-המכסים כך שכל אחד מהם עולה על אחיו מימין ונכנס תחת אחיו משמאל יוצר מבנה שמחזיק את עצמו. זו לולאה מוזרה.

וזה בדיוק הפלא שבדבר: למרות שלולאות מוזרות אינן מוסיפות דבר מעבר למה שכבר קיים במערכת, הסידור הלולאתי מצליח ליצור מבנה מגובש ויציב. מה שהופשטטר מנסה להסביר בספרו הוא שכך בדיוק גם פועל ה"אני" שלנו: מדובר במערכת של יצוג עצמי, שמייצגת את עצמה. מודעות עצמית שמודעת לעצמה מודעת למעצמה. אנחנו זקוקים לייצוג העצמי הזה כדי לתפקד בעולם, כדי לתפוס את עצמנו ואת מקומנו, כדי להבין איפה אנחנו ומה עלינו לעשות. כמונו, גם לבעלי חיים אחרים יש מערכות של יצוג עצמי, אם כי על פי הופשטטר רק לאדם יש לולאה מוזרה ממש: רק הוא מסוגל להיות באמת מודע לעצמו – ולהיות מודע גם לזה. זו לולאה מוזרה.

הופשטטר מקדיש לבחינת ההבדל בין האדם לבעלי החיים השונים מקום לא מועט בספרו, וקושר את העניין להחלטתו להיות צמחוני. על פי הופשטטר מערכות הייצוג הפנימי שונות בתכלית בין בעלי חיים שונים. לאלו הפרימיטיבים ביותר (הופשטטר אוהב להשתמש ביתוש כדוגמא) כמעט שאין יכולת לייצג את העולם, ובוודאי לא את עצמם. הופשטטר משווה יתושים למערכות אוטומטיות כמו תרמוסטט, או כמו מנגנון הניאגרה בשירותים: הם משנים את ההתנהגות שלהם מתוך זיהוי, לחלוטין לא מודע, של השתנות התנאים. זו לא לולאה מוזרה.

שונה הדבר בקרב בעלי חיים מתוחכמים יותר כמובן. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש מערכת מורכבת של ייצוגים מנטליים, ובהתאם הם מסוגלים להבחין לא רק בין חתולים לבני אדם, אלא גם בין בני אדם שונים. בקרב קופי-אדם מסויימים הייצוג לראשונה מורכב מספיק בכדי לכלול אותם עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר (כלומר, הם עצמם מיוצגים עבורם כ"דמות" ספציפית בין דמויות אחרות בעולם). את היכולת הזאת שכלל האדם בצורה מרשימה, והוא מסוגל לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו. זו לולאה מוזרה.

עבור הופשטטר היכולת של בעל חיים ליצוג ולייצוג עצמי היא מה שפעם קראו לו "נשמה". זו הקיבולת הפנימית שלנו, החלל המנטלי שבתוכו אנחנו מפתחים מודעות, הבנה, ורגש. זהו המרחב התודעתי שבו יכולים – אם הוא גדול ועמוק ומתוחכם מספיק – להתפתח רגישות וכנות, ובהתאם לכך גם חוש אסתטי, מצפון ותפיסה קיומית. אלה התולדות הטבעיות מקיומה של לולאה מוזרה.

הופשטטר מסביר (עמ' 229): "סגירת הלולאה האנושית של העצמיות תלויה מאוד בזינוק המשודרג של התפיסה, כלומר ביכולת הקטגוריזציה, ומסיבה זו, ככל שמכשירי הקטגוריזציה מורכבים וחזקים יותר, כך ילך ויתממש העצמי שלו וייעשה מורכב יותר ויותר. והיפוכו של דבר: ככל שמאגר הקטגוריות של האורגניזם דל יותר, כך גם העצמי שלו יהיה דל יותר – ובגבול התחתון פשוט לא יהיה לו עצמי. כפי שהדגשתי פעמים רבות, ליתושים אין ממש סמלים, ולכן גם אין להם עצמי ממשי. בראשו של יתוש לא קיימת לולאה מוזרה."

לבני האדם יש מכשירי קטגוריזציה מצויינים, ולכן יש להם לולאה מוזרה, כלומר עצמיות במלוא מובן המילה. גם בעלי חיים שונים זוכים לה, אם כי ברמות שונות של עומק ותוקף. ליתושים, אותם "אוטומטים מעופפים" על פי הופשטטר, אין עצמיות, וממילא אין להם תודעה, ובוודאי שלא מצפון. לכן אין להופשטטר שום בעיה למחוץ אותם בהמוניהם. כשהבין הופשטטר שליונקים יש עצמיות, יש חלל נִשמתי שכזה, גם אם נחות משל בני אדם, הוא החליט להימנע מלאכול אותם, והמשיך לאכול עופות ודגים משום שראה אותם כחסרי נשמה ממשית. מכיוון שמדובר בדרגות עולות של התפתחות, כולנו נקבע את קו הגבול בצורה שרירותית למדי (הרי גם צמחים מגיבים לסביבתם). אחרי עשרים שנה הכניס הופשטטר גם עופות ודגים לרשימת הנשמתיים, וכיום הוא נמנע מלאכול גם אותם. וגם התפתחות המצפון של כל אחד מאיתנו היא חלק מהתהליך הסיבובי של הלולאה מוזרה.

התפתחות המצפון מהווה שיא מסויים בתהליך הלולאתי שבמסגרתו מתפתחת קודם כל רגישות. ככל שהחלל הפנימי שלהם עמוק יותר, בני אדם מסוגלים לקלוט יותר, לעבד יותר, לרצות יותר ולכן גם לסבול יותר (כמובן, אנחנו גם מתענגים ומאושרים הרבה יותר). גם בעלי חיים אחרים מסוגלים לחוש צער, אבל הסבל שנגרם לבני אדם, פשוט מעצם העובדה שיש להם זכרונות עשירים, צפיות ותקוות ובעיקר יכולת להיות מודעים לעצמם סובלים, מוכפל כמה מונים. על פי הופשטטר כלל לא נכונה הסיסמה של צמחונים למיניהם על פיה "בסבל כולנו שווים". אי אפשר לדבר ברצינות על סבל כשמדובר ביתושים, ופרות מסוגלות לסבול יותר מדגים. מצד שני, עם התרחבות היכולת לייצוג מתגבש כאמור המצפון, וכן היכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים. בסופו של דבר, רק יצורים מתוחכמים יכולים לרחם על יצורים פשוטים. הנה עוד לולאה מוזרה.

ומה בנוגע ליציאה מהלולאה? הופשטטר מחזיק שמכיוון שאנחנו יצורים שתלויים לחלוטין בסמלים כדי לתפקד, ממילא לא נוכל לעולם לוותר על אותו ייצוג פנימי, על האני שלנו. הוא חושב שמסורות רוחניות שמדברות על ביטול האני (הבודהיזם, ההינדואיזם, חלק מהחסידות) משלות את מאמיניהן. בזה אני לא מסכים איתו. אנחנו חיים אמנם בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, והראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, אבל אסור לשכוח שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 9.8.13 (מעריב קצת שילמו ושוב הפסיקו, אז אולי זה הטור האחרון). כשיצא ספרו של הופשטטר באנגלית מיהרתי לקרוא אותו, וכתבתי אז רשימה תחת הכותרת "אני לופ מוזר" (כך תרגמתי את השם), שממנה גם השאלתי את משפט הפתיחה של הרשימה הזאת, ושמצביעה על זויות אחרות בהם עוסק הספר.

לפני יומיים המדיה הישראלית צהלה ושמחה בהציגה ידיעות על כך שאזרחי ישראל יהיו יכולים סוף סוף לרכוש ולטול ריטלין בעזרת לא יותר מאשר מרשם מרופא המשפחה, דבר שלמעשה הופך אותו לזמין ונגיש לכל דכפין וכל דצריך. הסיבה לשמחה היא היתרונות שמאפשר הסם החביב הזה בתחום שיפור הריכוז והערנות. החסרונות שצויינו בכתבות הן תופעות לוואי מינוריות למיניהן (וכן, גם אשפוז פה ושם. אבל באיזו סיטואציה אנושית אין אשפוז פה ושם?). הנה למשל הפסקה הראשונה בכתבה בוואי-נט:

בתזמון מושלם עם תקופת המבחנים באוניברסיטאות, פירסמה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הנחיות שבוודאי ישמחו סטודנטים רבים: מהיום מותר לרופאים לרשום ריטלין או תרופות לשיפור הזיכרון לבקשת המטופלים גם בלי צורך רפואי ממשי.

אם כן בתזמון מושלם, בלי צורך רפואי אבל עם צורך סטודנטיאלי, נוכל כולנו לבלוע מה שנרצה מתי שנרצה. כל הארץ ריטלין ריטלין, עם רוקד גלים גלים, ואמרו ה-ל-לו-יה.

לפני שתשפשפו את אצבעותיכם המקלידות כדי להתכונן להעיר לי על צדקנות-יתר, אומר מיד שאני רחוק מלחשוב שעקרונית אל לו לאדם לבלוע מני חומרים מתמירי תודעה. למעשה לדעתי יש ערך רב – דידקטי למצער, טרנספורמטיבי ואמנציפטורי במקרה הטוב יותר – באקספרימנטציה תודעתית, בין אם על ידי מוזיקה, קריאה, מדיטציה, התבודדות, תפילה אקסטטית או עזרים כימיים, וברוך ה' אחרי חמשת אלפי שנות ציביליזציה האנושות היא מומחית אמיתית לתחום הרחב שנקרא altered states of consciousness. הבעיה היא אחרת: הבעיה היא שהיום בכלל לא מדברים על זה.

רוצה לומר, מה שהיה חסר בדיווחים השונים על העניין הוא עיסוק בצד האתי שלו – וזאת בדרך כלל דווקא תוך מצגת שווא של דיון רציני בנושא. הידיעה שהופיעה בידיעות אחרונות – תחת הכותרת העליזה "דוקטור, תמקד אותי" (7.2.11) – היא דוגמא מצויינת לעניין:

אחרי ההתרשמות מכותרת המשנה העולצת, שימו נא לב למשפטים שסימנתי, על פי סדרם:

ראשית, אנחנו מבינים שהאפשרות הזמינה – וההולכת ונהיית יותר ויותר זמינה עם ההתפתחות הפרמקולוגית המואצת של ימינו – לשנות את תודעתנו וכישורינו השכליים מביאה, באופן מובן, לדרישה הולכת וגוברת מצד לקוחות קופות החולים לממש עבורם את האפשרות הזו. אבל לא רופאים אחראיים כשלנו יתנו לנו סתם כל מה שנבקש, הלא כך?

משום כך, שנית, מוצגות בפנינו הדעות בעד ונגד, תוך הדמייה של שיח אתי: "התומכים במתן תרופות כאלה לאנשים בריאים גורסים שלכל אדם זכות להגשמה עצמית כל עוד הוא אינו פוגע באחרים" – זה לכאורה טוב – מי מאיתנו מתנגד להגשמה עצמית? – אולם מה פירושה של הגשמה עצמית כאן? ללא אידיאל ברור של עצמי אליו שואפים, שלא לומר הגדרות מסויימות של אפשרויות הגשמתו, אין למילים האלה כל משמעות, והן בעצם מבטאות את הלך הרוח הליברלי-קפיטליסטי המדולל, שמבקש שלכל אדם תהיה אפשרות לממש את רצונו (מה שישעיהו ברלין היה מכנה "חופש שלילי").

שלישית, אנחנו מתבשרים שגם הלשכה לאתיקה(!) של ההסתדרות הרפואית דנה בנושא, והחליטה, שוב באופן שעוקב אחרי הקו האנמי דלעיל, ש"אם יש תועלת" בתרופה, ואם הסיכון זניח, אז סבבה אגוזים. אבל מהי תועלת? שוב: ללא מסגרת ערכית (אידיאולוגית, רוחנית, דתית) שבתוכה נבחן את הנושא, אין למילה זו כל משמעות לבד מ"מה שחושב אותו אדם באותו רגע שמביא לו תועלת".

ורביעית, שוב באותה צורה מגוחכת של חדלון ערכי במסווה של שיח אתי, מלמד אותנו פרופ' אבינועם רכס ש"לכל אדם ישנה הזכות למצות את עצמו באופן מירבי" ובלה בלה בלה – אבל מהו מיצוי עצמי מירבי פרופסור? האם הצטיינות בבחינות האוניברסיטה? ואולי דווקא הסטלבטות בטבע? האם היכולת לנהוג על משאית כל לילה כל הלילה, או דווקא היכולת הוולונטרית והקוגניטיבית למחות נגד תנאי העסקה שכדי לעמוד בהם יש צורך בעזרים כימיים? האם מיצוי עצמי מירבי פירושו להיות עירני, חד וממוקד, או דווקא יצירתי ופתוח, רך ומזוּמן להפליג במחוזות הדמיון? כאשר אין הגדרה ברורה, כאשר אין אפילו אפשרות לבחור בין הגדרות, כאשר אין אפילו דיון שמתחיל לחשוב על הגדרות, המילים היפות האלה מתדרדרות לכדי רצונו המיידי והבלתי מושכל של הפרט. אכן, "חופש".

שיח הסמים בסמיות כפולה

עד כה התייחסתי לריקנות של השיח הערכי המערבי-ליברלי, שאחרי שמצד אחד זנח את הדתות השונות ומצד שני התרחק מההומניזם של עידן הנאורות (ובטח מהפאשיזם והמרקסיזם), למעשה אינו מציג כל אידיאל של "מימוש עצמי". כעת אני רוצה להתייחס לעניינינו ספציפית, כלומר לעניין הסמים משני התודעה.

השיח הנוגע לסמים בימינו סובל מעיוורון כפול. מצד אחד, החברה המערבית מתעלמת בעקביות מהתפקיד המרכזי שמילאו חומרים נרקוטיים/הלוצינוגנים/אנתאוגנים בהיסטוריה האנושית (החל ממרקחות שמאנים, צ'ילומי סניאסים, הסומה ההודי, הקיקאון היווני, דרך האלכוהול ושימושיו הריטואליסטים, ועד האקספרימנטציה הכימיקלית של גדולי עולם כוויליאם ג'יימס, זיגמונד פרויד, אלדוס האקסלי, ז'אן-פול סארטר ועוד רבים). ההיסטוריה הזאת כיום או מוכחשת ומועלמת, או עוברת תהליך של הלעגה שהופך אותה לפיקנטריה אקזוטית.

מצד שני, אנחנו גם מתעלמים מהמסגרות החברתיות-דתיות-אתיות שבתוכן התרחשה ההיסטוריה הזאת. כך אין לנו כל מושג אילו גדרים הגנו על החומרים האלה ועל שימושם, אילו טקסי חניכה ומבחנים היו צריכים מועמדים לשימוש בהם לעבור, אילו תנאים תומכים היו להם כאשר השימוש הותר, וכמובן מהן המטרות שעמדו כנגד המשתמשים בהם (כמעט תמיד היו אלה מטרות רוחניות).

מצב זה מוביל לאיסור גורף, מחד גיסא, על כל סם מסורתי שלממשלה ולחברות התרופות אין אינטרס לקדם או מספיק שליטה על ייצורו, ומאידך גיסא לפיתוח הולך ומואץ של סמים מהונדסים שאמורים לפתור בעיות תפקוד או חוסר-יכולת (בתיאום עם דרישות השוק לעובדים יעילים). מעל לכל, לא ניתנת, כפי שכבר אמרנו, מסגרת אתית (מוסרית או רוחנית) שתציב אידיאלים שאליהם יש לשאוף וביזיונות מהם יש להימנע.

כל זה מוביל בתורו לפשיטת רגל ערכית כמו זו שהופגנה בכתבה דלעיל, שבה לא רק מסגרת אתית לא נתנו, אלא אפילו את השאלות הפשוטות ביותר שראוי לשאול, לא נשאלו. ומהן שאלות פשוטות אלה? השאלות הן שתיים: מהו מצב תודעתי טוב, ואיך ראוי להגיע אליו. דהיינו מה יחשב עבורנו ראוי כמצב תודעתי, ומהן הדרכים שלדעתנו ראוי להשתמש בהן כדי להגיע אליו. התשובות לשאלות הללו תלויות כמובן בצורה שבה אנחנו מגדירים "מימוש עצמי" (ובצורה בה אנחנו מגדירים "עצמי"), אבל השאלות עצמן יכולות לכוון אותנו לבירור העניין.

שתו הרבה מים

הזמן הזה הוא זמן קריטי, בו ניסוח השאלות הללו עדיין אפשרי ומאוד רלוונטי. ככל שיותר ויותר סמים משני תודעה יהפכו חוקיים ונגישים, אנחנו נגלוש למציאות שבה אנשים לא יהיו יכולים לחקור את התודעה שלהם – לא רק מפני שאין להם כלים, השכלה או גירוי לכך, אלא מפני שתודעתם תהיה מסוממת תמידית כדבר מובן מאיליו. ייתכן שבעוד עשרים שנה נחיה בעולם בו להיות עצבני יהיה לא מנומס (שהרי יש כדור שפותר את זה!), ולהיות לא מרוכז יהיה פשוט מביך, קצת כמו לשכוח לשים דאורדורנט.

במציאות כזאת הסד הכימי שיבנה ויבצר את תודעתנו יכלא אותה בדיוק כפי שדוגמטיות פנאטית מנתקת מאמינים עיוורים מקליטת רעיונות חדשים. תודעתנו תוגדר מראש, תוחזק יציבה בתוך גבולותיה המוסכמים, ולא יהיה אפילו רמז של עצב או בלבול שיתנו לנו אפשרות לשאול האם אנחנו מפספסים משהו, האם יש עולם שלם של רגש ומשמעות, של יצירתיות והומור, שאנחנו לא מכירים (וכן: אוסיף גם קדושה). האדם, שפיקו דלה-מירנדלה, מראשוני ההומניסטים, ראה בו את תפארת הבריאה משום שהוא יצור אינסופי, מתפתח ומשתנה ומתעלה תמיד, יסגר סוף סוף בתוך כלוב כימי, ולתפארת האומה יהיה יעיל בעבודתו מאין כמוהו, מתפקד למופת במצבי לחץ, חד וממוקד כפי שרק מולקולה יכולה להיות, ומציג חיוך מכאני הקפוא על פניו.

 

—

בגליון אקדמות האחרון הקדשתי לאתיקה של התודעה מאמר מוער, בו אני מפתח את הנושא בהרחבה. וראיתי שאיגוד רופאי המשפחה לכאורה מיתן את החדשות הללו. אבל קריאה זהירה תראה שרק לכאורה. וטור של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי הוא היחיד שמצאתי אצלו התייחסות לשאלה רחבה יותר מהיתרונות והחסרונות של הסם הספציפי הזה. לוינסקי קובע כי "השאלה הכי גדולה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה כל זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים?" וכו', וזה אכן חשוב, אבל גם הוא לא מתעסק לצערי במה שכתבתי עליו כאן.

הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.

זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.

"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.

בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.

העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.

מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.

האני כמודל

הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.

בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:

ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].

הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.

דה-מיסטיפיקציה של האדם

אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.

מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.

אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.

מהו מצב תודעתי טוב?

ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?

כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.

הארה כתפיסת המודל כמודל

אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?

בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".

ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]

בחברה שלנו מצב פשוט של אושר מטופל כאילו היה חפץ חשוד. בוחנים אותו בשבע עניים, הופכים בו והופכים אותו, שואלים על שום מה ולמה, מערערים על עצם קיומו, ובטח ובטח שלא מקבלים אותו כמובן מאליו, כדבר הטבעי ביותר הקיים. אם מישהו מפגין שמחה ללא סיבה הוא נחשב לשוטה או משוגע. וכי מה יש לו כבר לשמוח? מה כבר טוב כל כך בעולם הזה, בחיים האלה?

בכלל, האושר לא נחשב רק בלתי הגיוני, אלא גם כלא ממש אמיתי: עליצות תיתפס לרוב כמשהו שטחי, רדוד, מעט דבילי. אומללות, לעומת זאת, היא כמובן משהו מאוד עמוק, חריף ובעיקר אותנטי. הרי אדם עליז ומאושר הוא פשוט לא רציני, ואנשים רציניים הם כמובן אלה שמתכסים תמידית בדוק עגמומיות. והמצב עגמומי אפילו יותר, כאשר רבים מאיתנו מרגישים הכי נאמנים לעצמם, הכי קרובים לאמת הפנימית שלהם, כשהם אומללים. שמחה זה נחמד, בתנאי שהיא חולפת מהר ומחזירה אותנו למלנכוליה המוכרת. אנחנו מרגישים בבית רק כשאנחנו מתבוססים בחמימות מי הרגליים של התוגה.

זה לא במקרה ויש בזה אפילו משהו מן האמת: בשמחה ישנה תמיד פריצת גבולות. אנחנו אכן פחות עצמנו כשאנחנו שמחים – למרות שמדובר כמובן ב"עצמנו" הקונבנציונלים, כלומר אותה מסכה חברתית, אותה פרסונה שאנחנו גדלים לתוכה ועוטים על עצמנו מול אחרים. הבעיה היא שבאופן טרגי אנחנו משתכנעים שיש בה אמת ומתעקשים להתחפש גם מול עצמנו. שמחה אמיתית היא אקסטזה, ולא במובן של עליזות פרועה וחסרת בסיס, אלא במובן היווני של המילה: "עמידה מחוץ לעצמנו". שמחה אמיתית אפשרית כשאנחנו משילים את קליפת העצמיות המזוייפת, ולכן אין כמוה אותנטית. "דע את עצמך" ציוו היוונים, אבל אנחנו לא יודעים את עצמנו, ולכן חריגה מחוץ לאותו "עצמנו" שטחי שאנחנו כן יודעים נתפסת כזיוף.

האדם כיצור איכפתי

אני רוצה לכתוב קצת על היוונים הקדמונים, אבל ראשית נקפוץ קדימה לחזית מחקר ההכרה בימינו. אנחנו חיים בזמנים מרתקים: מדענים כיום פולשים אל מחוזות בהם לפנים רק פילוסופים מעופפים העזו לפרוס כנף. מאז שנות התשעים משקיע המערב מרץ רב בניתוח מדעי של המוח ושל ההכרה האנושית, וההרגשה ש"הנה הנה" עוד מעט ונבין איך אנחנו מבינים שכיחה יותר מתמיד. "דע את עצמך" בגרסת מדעי המוח.

ניקולס המפרי, פסיכולוג וחוקר הכרה, מציג בספר שיצא לפני שנה את התיאוריה הבאה: הוא טוען שהפונקציה המרכזית של ההכרה לא היתה אף פעם, כפי שנהוג לחשוב, איסוף אינפורמציה. מטרת ההכרה, שהתפתחה מתוך החישה, היתה בראש ובראשונה ליצור מציאות שאיכפת לנו ממנה. וזהו אכן הייחוד של האדם, הלא כן? איכפת לו. העולם הוא משמעותי בשבילו, ולא במובן הסיפורי או התכליתי של המילה, כאילו משמעות העולם היא שהוא ממלא איזו פונקציה מיתולוגית או אלוהית, אלא במובן הקיומי: עצם קיומה של המציאות נחווה כדבר משמעותי.

העולם וכל אשר כלול בו אינם משמעותיים לעץ או לחתול. הם כן משמעותיים עבורנו, וזאת משום שההכרה שלנו דאגה לעשות אותם משמעותיים. ולמה שתעשה דבר כזה? במאמר מתחילת השנה מסביר המפרי שזה נחוץ כדי שבני אדם, יצורים שיחסית לחיות אחרות הם מורכבים מאוד שכלית אבל מרוששים מבחינה גופנית, יתעניינו אחד בשני ויחברו לכדי קהילות. זה הכרחי לצורך ההישרדות שלנו.

להרגיש כמו "מישהו"

אבל כדי שכל זה יקרה דרוש דבר נוסף: עצמי. כדי שלאדם יהיה איכפת מעצמו, ובהשלכה גם מאלה שסביבו, דרוש שהוא ירגיש בתוכו שהוא מישהו. ההכרה התפתחה בצורה כזאת שהיא בנתה, יחד עם תמונת העולם החיצוני, גם תמונת עולם פנימי: כשם שישנם חפצים ופעולות שם בחוץ (עצים, הרים, עונות השנה), ישנם גם חפצים ופעולות כאן בפנים (מחשבות, זכרונות, רגשות, רצונות). וכשם שהאדם נדרש עוד מימי קדם להניח קיומו של מישהו שמנהיג את כל אותם חפצים ופעולות בחוץ, הוא נדרש גם לאותו פטנט כלפי פנים: הוא התחיל להאמין שיש לעולם אלוהים, ושיש לו עצמו – אני. למעשה, זה כנראה קרה בסדר הפוך: בשביל שהעולם יהיה משמעותי בשבילנו מחייבת ההכרה בנייתו של עצמי, שהוא זה שיהיה לו איכפת. מתוך שראינו שאצלנו יש, לכאורה, אני שמנהל את העניינים, הנחנו שגם לעולם יש מעין אני גדול שכזה – אלוהים.

אבל אני סוטה מהנושא, והוא שהמפרי טוען שבשביל שההכרה האנושית תמלא את תפקידה האבולוציוני, והוא הפיכת העולם, והחיים, למשמעותיים, היא חייבת ליצור עבורנו לא רק מציאות, אלא גם עצמי שמציאותי ממש כמוה. משמעות העולם נוצרת יחד עם האגו שלנו: אלו שני צדדים של אותו מבע הכרתי. איכפת לנו מהעולם רק כשאנחנו חווים אותו מתוך נקודת המבט של העצמי.

כעת ברור מה הקשר בין ויתור על התשוקות שלנו לבין החלשת האגו: כאשר אנחנו מדוממים את האיכפתיות כלפי העולם (שיכולה להתבטא כאהבה או שנאה, כרצון לכבוש אותו או לברוח ממנו), אנחנו מדוממים גם את עצמנו. האמת הזאת היתה ברורה למסורות רוחניות רבות שציוו על חסידיהם להשקיט את הרצונות והמאוויים השונים שלהם, אם דרך מדיטציה ואם דרך הכניעה והקבלת של מצב הדברים כ"רצון האל": האגו-תשוקות הוא תהליך שגדל או קטן בבת אחת. או שיש אגו-תשוקות גדול, או שלא. כשמאוד איכפת לנו מהעולם מאוד איכפת לנו מעצמנו, לטוב ולרע.

אבל רגע, אם אכן כאשר נעלם האגו נעלמת גם האיכפתיות, האם זה אומר שאין טעם בכל אותן פרקטיקות רוחניות? האם, למרות שהאני הוא רק אמצעי השרדותי-אבולוציוני שנוצר על ידי ההכרה, לא כדאי לשמור עליו? האם בכלל שווה להגיע למצב בו לא איכפת מהעולם? לא, לא ולא. כי למרבה המזל (או שמא נאמר: ברוך השם) המקום שאנחנו מגיעים אליו אחרי ששמנו במקומו הראוי את המנגנון החביב של האגו-תשוקות, כלומר אחרי שהפסקנו לקחת אותו ברצינות, אחרי שהפסיק להיות לנו כל כך איכפת ממנו, הוא דווקא מקום של אהבה רבה כלפי החיים וכלפי העולם. המפרי חושב שלא ניתן כלל לחוות את החיים ללא אני. אבל הוא טועה.

נכון: ללא אני (ליתר דיוק: ללא תפיסה אשלייתית כאילו הוא מוצק וקבוע) אנחנו לוקחים את החיים פחות ברצינות. אבל אנחנו בהחלט יכולים לחוות אותם. למעשה, במובנים רבים רק אז אנחנו חווים אותם במלואם. לא כדאי לתת לדעה הקדומה כנגד שמחה וחוסר-רצינות להטעות אותנו, ולא כדאי לפסול מיד את כל מה שמריח משובבות. כן כדאי לזכור: זהו אותו מבנה שקרי של האני שמעוניין למשוך אותנו אל תוך מועקת המלנכוליה וכובד-הראש. זה חלק מטבעו, מאיך שהוא פועל. כי שמחה היא חריגה ממנו, והאמת היא דבר משמח מאוד, וכשאנחנו מרפים מהאשליות שגדלנו לתוכן, ההקלה שבאה מפנה מקום לאושר גדול. וכאן כדאי לחזור ליוון העתיקה.

פילוסופיה כדרך חיים

היוונים הקדמונים ידעו דבר או שניים על שמחה, ולא רק על זאת הבאה ממשתאות ואורגיות. לקראת סוף המאה הרביעית לפנה"ס התקבצו באתונה ששת הזרמים הפילוסופים שעתידים להשפיע על התרבות המערבית עד עלייתה של הנצרות. לבד מתלמידיו של אפלטון ואריסטו היו שם גם האפיקוראים, הסטואיקנים, הספקנים והקיניקנים. העיסוק בפילוסופיה אז היה כמובן שונה מאוד מהיום: לא היה מדובר בפרופסורים מלומדים שעוסקים אך ורק בחשיבה ובכתיבה, אלא באוהבי חוכמה מלאי להט שצוללים לתוך הרפתקת החיים. כמעט כל חברי האסכולות הללו היו, למעשה, מחפשים רוחניים.

יותר מאשר גופי ידע, היו זרמי הפילוסופיה הללו תפיסות עולם, ודרכי חיים למעוניינים לדעת את עצמם. כל אחד מהם ראוי כמובן ליותר מאיזכור אגבי (שכן תורותיהם עמוקות ולדעתי רלוונטיות מאוד להווה), אבל אם בשמחה עסקינן, הרשו לי להתעכב רק על המטרה שהציבו לפניהם ארבעת האסכולות האחרונות שלעיל, מטרה שעבורם היוותה את האושר הגדול ביותר אליו יכול לשאוף אדם. למטרה הזאת הם קראו אטרקסיה (Ataraxia).

האפיקוראים, כידוע, חשבו שהחיפוש אחר האושר וההנאה הוא המניע של חיי האדם; הסטואיקנים נתנו דגש לאהבת הטוב, כניעה לגורל וקיום החובות החברתיות המוטלות עלינו; הספקנים ביקשו להשעות את השיפוט תמיד ולהגיע לחוסר-איכפתיות כלפי הכל; והקיניקנים… טוב הם פשוט דחו את כל מה שתרבותי, תרתי משמע. אבל למרות שדרכיהם של הפילוסופים הללו היתה שונה, הם כולם שאפו להגיע לאותו מצב נפשי שהם מכנים אטרקסיה, ושניתן לתרגם אותו כחוסר-זעזועים-נפשיים, או בפשטות: שלווה.

אבל השלווה הזאת לא היתה ריקה מתוכן (הסטואיקנים כאמור מילאו אותה בפעלתנות פוליטית), והיא גם לא היתה ניטרלית: היתה לה בהחלט איכות חיובית. האטרקסיה לא הופכת אותנו למסטולים פאסיביים, והיא גם לא משאירה אותנו באפרוריות מנטלית, ללא כל רגש או תחושה – להפך: בשביל אפיקורוס האטרקסיה היתה העונג הגדול ביותר, בו האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור"; בשביל הסטואיקנים זו היתה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית.

והוא אכן קשור לדעתי. האטרקסיה, כמו מקבילותיה המזרחיות, המוקשה והנירוונה, תיארה מצב נפשי שבו מנגנון האגו-תשוקות הושקט, ומשהו אחר, עצום וטוב ואמיתי הרבה יותר, הורשה להיחשף ולעלות תחתיו. אותה מציאות היא הקיום עצמו, וכשאנחנו נעשים מודעים לה אנחנו נעשים מאושרים. אותו אושר הוא אכן אקסטטי, מכיוון שהוא "עמידה מחוץ לעצמנו", אבל הוא דווקא רגוע והרמוני, זורם ומכיל-כל. ולא מדובר כאן במהפך חד פעמי: האושר הזה מתגלה ועולה בצורה ספונטאנית בכל עת שמנגנון האגו-תשוקות שוקט מעט – נסו להבחין בו בזמנים של רוגע ובהירות. והוא בהחלט לא פחות אמיתי מכל מרה שחורה שנשקע לתוכה. במידה רבה ההפך הוא הנכון.

[עלה גם באנרג'י. עלתה לרשת שיחה חביבה של מאתייה ריקאר, הנזיר הטיבטי מהספר הפופולרי "הנזיר והפילוסוף", על אושר. חוץ מזה, חשוב להגיע מחר להפגנה בעד המורים. כמורה לעתיד וגם קצת בהווה אני יכול לומר שהמורים צודקים, ואם לא יהיה שינוי במערכת החינוך לא תהיה לאורך זמן מערכת חינוך (ציבורית) בישראל]