חופש

מעבדות לחירות חיובית

פסח הוא כנראה החג הפופולרי ביותר בקרב משפחות יהודיות, ואין כמעט משפחה, רחוקה מהמסורת ככל שתהיה, שלא יושבת לסעודת ליל הסדר. הסיבה פשוטה: חג המעלה על נס את החירות מתיישב בדיוק בתוך עולם הערכים המערבי-מודרני שלנו. הרי ממילא כולנו חוגגים את החופש שלנו כל הזמן: החופש לעשות מה שאנחנו רוצים, החופש להיות מי שאנחנו, החופש לעסוק במה שמתאים לנו ובעיקר החופש לקנות מה שאנחנו רוצים.

אבל אם החופש פירושו לעשות כרצוננו, נהיה חייבים מיד לשאול מהו בדיוק רצוננו. לא במובן של מושא הרצון, אלא של מהותו: מאיפה הוא בא? מי שולט עליו? האם הוא עצמו חופשי? התשובות הפשוטות לשאלות האלה הן שרצוננו בא מתוכנו, אנחנו שולטים בו והוא אכן חופשי. אבל מחשבה שנייה תגלה לנו שכולנו יודעים אחרת: פעמים רבות מה שאנחנו רוצים אינו אלא יבוא של רצון מבחוץ (אופנה, השפעה חברתית), פעמים רבות איננו שולטים ברצוננו (התמכרות, התאהבות), וממילא פעמים רבות רצוננו איננו חופשי.

ההוגה היהודי-אנגלי ישעיהו ברלין נתן לנו ניסוח יעיל להבנת הבעיה מולה אנחנו עומדים. על פי ברלין יש שני סוגים של חירות: חיובית ושלילית. חירות שלילית היא חופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאיתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים מבחינה שלילית. חירות חיובית היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו, להגשים את הפוטנציאל שלנו, או, אפשר לומר, את הייעוד שלנו. אפשר לומר שחירות חיובית משמעותה פעולה בהתאם לרצון האמיתי שלנו.

המילה "אמיתי" במשפט האחרון היא מילת המפתח. הדוגלים בחירות חיובית מאמינים שלא כל רצון שלנו הוא אותנטי, ושפעמים רבות, אף אם אין עלינו כל כפייה, אנחנו פועלים בצורה שאינה חופשית, משום שאנחנו לא נאמנים לאמת. עבור הסבורים כך הסרת כל אילוץ חיצוני מעל האדם אינה מספיקה כדי שיהיה חופשי, ועליו לטפח ולפתח את עצמו מעבר לכך.

אם נבדוק היטב את סיפור יציאת מצריים נגלה שהוא מגלם במדויק את אידיאל החירות החיובית. בני ישראל יוצאים ממצב של כפייה קשה, אולם הם לא עוברים למצב של חופש חסר גבולות. למעשה, הם מיד נכנסים לברית עם האל שבמסגרתה הם מתחיבים לחוקים ולהגבלות רבות. ויש לשים לב: דווקא המחוייבות למצוות מתפרשת על ידי המסורת כחירות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" אמרו חכמינו, ור' יהודה הלוי קבע ש"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

בפסח בני ישראל יוצאים מעבדות לפרעה ועוברים לעבדות לאלוהים. העבדות לאל נחשבת לחירות משום שעבור המסורת האל העליון היה מקור האמת, ולכן חירות אמיתית תיתכן רק בחיים המותאמים למצוותיו. התפיסה היא שרק כך יכול לממש אדם (יהודי) את עצמו ואת יעודו. עבור ריה"ל עבדי הזמן משועבדים לאופנות, ואילו עבדי האל משועבדים לאמת, ולכן רק הם באמת חופשיים.

רעיון החירות החיובית טומן בחובו סכנות לא מעטות. כפי שאנחנו משלים עצמנו בקשר לחופשיות רצוננו, אנחנו יכולים באותה מידה להשלות את עצמנו באשר למקור האמת, או ליעוד שלנו. בנוסף, ייתכן שמי שסבור שהוא מחזיק בידו את המפתח לחירות אמיתית ירצה לכפות עלינו להגשימה, לאלץ אותנו, לכאורה, להיות חופשיים. וכבר היו דברים מעולם.

עם זאת, כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר כדאי לזכור שזה הרעיון המרכזי של הפסח: לא חירות מתוך אנרכיה, אלא דווקא מתוך חובות ומתוך משמעות. גם אם אלוהים כבר אינו מקור האמת בשבילנו, כדי לנו לבחון האם יש ברעיון הזה ערך. בכל דור ודור, ניתן לומר, חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא באמת חופשי.

:

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות.
לפני כמה שנים כתבתי על הנושא בהקשר ליהדות כאן.

הדמוקרטיה העממית של ישראל – על תפיסתו הדמוקרטית של משה פייגלין

משה פייגלין (מקור: ויקיפדיה)בשבוע שעבר פרסמתי כאן רשימה הנוגעת לכמיהה המתפשטת והולכת בקרב חברי הכנסת מטעם הליכוד לכינונו המחודש של בית המקדש, והקדשתי בה מקום מרכזי לעמדתו של משה פייגלין בנושא. פרסמתי גם בבלוג הלוויין לבלוג זה את "תוכנית מאה הימים" של פייגלין, אשר הופיע באתרו כשמונה שנים, משנת אלפיים ועד 2008 (פייגלין עצמו, אגב, הגיב שם, וטען שדבריו הוצאו מהקשרם, אם כי גם היום היה חותם עליהם). רשימות אלה הביאו חלק מהמבנה האידיאולוגי שעומד בבסיס חשיבתו ופעולתו של פייגלין, מבנה אידיאולוגי שאני חושב שלא זוכה לתשומת לב מספקת בכלי התקשורת המרכזיים.

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לעמוד על פן נוסף באותו מבנה אידיאולוגי, והוא תפיסתו את צורת המשטר הדמוקרטית. אני מדגיש שמדובר בניסיון, מפני שפייגלין לא כתב ארוכות על על הנושא, ומאידך ישנם כתבים של פייגלין שלא קראתי. עוד מכשול העומד בפני הוא שאיני איש מדעי המדינה, והידע שלי בתחום מוגבל עוד יותר מהידע שלי בשדה הדתות. יחד עם זאת, לדעתי אוכל להעלות מתוך כתביו של פייגלין את הכיוון העקרוני של עמדתו. כדי להבטיח שפייגלין עדיין עומד מאחורי הציטוטים שאביא מיד, ביקשתי את תגובתו והיא מובאת בסוף הרשימה.

הדבר שבכל זאת מקל עלי למקם את פייגלין מבחינת עמדתו האזרחית-פוליטית הוא שהוא התייחס לנושא מפורשות. כך למשל, בפרק (שמכנס מאמרים שונים) שכותרתו "המדינה היהודית – דמוקרטיה ומשטר" בספרו מלחמת החלומות (2005) כותב פייגלין על הדמוקרטיה כי

לדעתי, דמוקרטיה אינה אלא שיטה להחלפת שלטון ללא אלימות. מתלווים לכך ערכים נוספים: חופש ביטוי, למשל, השוויון בפני החוק, והפרדת הרשויות. אבל הכל נזיל, הכל גמיש, הכל נתון לגחמותיהם של אלו המעצבים את המושג 'דמוקרטיה' לצורכיהם. ("דמוקרטיה או ארץ ישראל השלמה", נכתב ב-26.1.98, עמ' 464)

יש לציין כי פייגלין צודק בדבר גמישותו של המושג "דמוקרטיה". מדינות שונות השתמשו בו בצורות שונות מאוד, ואין, אני מקווה שמיותר לומר, "הדמוקרטיה העממית של קוריאה [הצפונית]" דומה לדמוקרטיה הליברלית-חוקתית של ארה"ב. מצד שני, כמובן שדמוקרטיה שעומדת על זכויות יסוד של אזרחיה, כחופש ביטוי והפרדת רשויות, איננה באמת נתונה לגחמותיהם של שליטיה. הרי זה כל העניין – וזה העניין, יחד עם ההבדלים העקרוניים בין תפיסות שונות של דמוקרטיה, שאנסה להבהיר להלן.

פייגלין ממשיך ומנסח את עמדתו:

לו היתה ארץ ישראל באמת ערך לאומי עליון עבורך היית מבין שאת הדמוקרטיה יש להתאים לארץ, ולא את הארץ לדמוקרטיה. […] מדינת ישראל קמה בעבור העם היהודי, והדמוקרטיה שלה אמורה לשרת את העם היהודי. אם המדינה הזאת פועלת בניגוד לאינטרס של העם היהודי אין יותר טעם לקיומה של המדינה, דמוקרטית או לא דמוקרטית. […] לעולם, לעולם לא יהיו [הערבים] אזרחים שווי זכויות במובן הלאומי של המילה. (שם, עמ' 465)

התמונה מתחילה להתבהר: על פי פייגלין יש להתאים את הדמוקרטיה לארץ, כלומר, בעצם, לעם שבארץ. בכל הקשור למדינת ישראל מדובר בעם היהודי, ועל כן הדמוקרטיה אמורה לשרת את ה"אינטרס של העם היהודי". משום כך, למשל, אין סיכוי לערבים תושבי הארץ לקבל מעמד שווה, שהרי הם לא חלק מהעם שהדמוקרטיה אמורה לשרת.

לא יצוג, ביטוי

איזה מין דמוקרטיה היא זו שמשרתת עם ספציפי, ולא עקרונות אוניברסאליים? כמובן, זו דמוקרטיה עממית, שבגרסאותיה המתונות יותר מכונה גם דמוקרטיה קהילתנית. אלו שונות מדמוקרטיה ליברלית תכלית השינוי. פייגלין, אדם בהחלט משכיל, מודע לכך היטב. הוא מבדיל בפירוש בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה קהילתנית, שרק בה הוא תומך:

ישנן כמה השקפות של הדמוקרטיה, ומתוכן אבחן שתים: האחת ליברלית והאחרת קהילתנית. המסורת הליברלית דוגלת בעמדה בעלת אמת מידה עקרונית אחת. היא רואה אותה כעמדה אוניברסאלית, שאינה נושאת פנים לתרבות שונה, לערכים שונים, למסורת שונה. היא מאמינה בערכי שוויון וחירות הפרט, בעוד המדינה נועדה לשרת את הפרט בלבד. למדינה כשלעצמה אין תכלית, והיא אינה מגלמת את ערכי החברה שלה.

ההשקפה השנייה היא השקפה קהילתנית. על פי השקפה זו, האדם זקוק להכרת החברה כדי להגיע להכרת עצמו, ורק מתוך תהליך זה הוא מגלה את דעתו בנושאי מוסר וערכים. לקהילה נודע אפוא תפקיד חשוב ביותר, ובאמצעותה האדם מזדהה עם מדינתו. לקהילה ולמדינה נודע תפקיד חשוב בגילום הערכים והזהויות של האזרחים. על פי פרשנות זו, הדמוקרטיה היא שיטת משטר המאפשרת להביא לידי ביטוי את ערכיה הבסיסיים של החברה. כל חברה שערכי היסוד שלה הם ערכים של חירות, יכולה וצריכה להיות דמוקרטית, אך עליה 'להתאים את המכסה לסיר' – להתאים את הדמוקרטיה שלה לאופייה ולערכיה הייחודיים. ("דמוקרטית משום שהיא יהודית", נכתב ב-22.6.04, עמ' 471)

דמוקרטיה קהילתנית רואה בפרט חלק אורגני מהקהילה, עד כדי כך שלבדו הוא אינו יכול לממש את עצמו, הן מבחינת התפתחותו המלאה והן מבחינת חירותו. רק על ידי הכרתו בקשרי הגומלין בינו לבין החברה שסביבו, ולא פחות חשוב מכך, השתלבות בחברה שסביבו על ערכיה ותרבותה היחודיים, יכול האדם הפרטי להגיע להכרת עצמו, וממילא לחיות חיים שראוי לחיותם. בניגוד להנחת המוצא הליברלית, המוצאת מתח בין דרישות הכלל לזכויות הפרט, תפיסה זו רואה בקבלת ערכי הכלל את הדרך היחידה למימוש אוטונומיה פרטית אמיתית.

המטרה בדמוקרטיה קהילתנית היא שיפור האדם. זו מטרה שהדמוקרטיה הליברלית לא מעזה לקדם אקטיבית, שהרי מדובר באופן מובהק בפעולה בעלת כיוון אתי ספציפי, ולכן פעולה שתכריע בין ערכים סותרים (כגון חופש ושוויון) ותבטל אחרים (כגון חופש דת). הדמוקרטיה הקהילתנית מכוונת את הפרט לכיוון מסויים, הנגזר, לכאורה, מתוך הערכים המשותפים של הקהילה או של האומה כולה, ובכך היא מביאה לידי ביטוי מושלם את "רצון העם". משום כך, על פי שיטה זו כל מערכת פוליטית שתתן ביטוי לרצון קהילה או העם תהיה בהגדרה דמוקרטית ביחס לאותה הקהילה או לאותו העם, ולא משנה עד כמה טוטליטרים, בלתי-ליברלים או דרקוניים יהיו חוקיה.

"שלטון העם" כאן מגיע לידי מיצוי לא מפני שמשטר מאפשר לכל פרט לבחור באופן חופשי, אלא מפני שהמשטר מבטא את רצונו המהותי של העם, ללא כל אפשרות לבחור. במידה רבה בדמוקרטיה הזאת אין "יצוג", מפני שהשליטים בה לא מייצגים את רצון העם, אלא מבטאים אותו, או אף מגלמים אותו ומממשים אותו (באותו אופן שהפיהרר היה רצון העם הגרמני, וכל פעולה שלו היתה פעולת האומה הארית). לא מדובר גם בסך הכולל של רצונות הפרטים באומה, אלא על ברצון המהותי של "העם" כישות אורגנית, על הביטוי הפנימי והעמוק של העם כאישיות. מנגד, הדמוקרטיה הליברלית היא דמוקרטיה ייצוגית, שאינה מנסה להתוות דרך אתית מסויימת, אלא רק לשמור על עקרונות מוסריים בסיסיים. הדמוקרטיה הליברלית מנסה ליצור את התנאים בהם האזרחים יהיו חופשיים לנסות לשפר את עצמם, על פי מיטב הכרתם, כל קהילה קטנה על פי דרכה.

שבט אחים גם יחד

מבחינה עקרונית, בדמוקרטיה קהילתנית אין מקום לקהילות שונות באותה מדינה, שהרי המדינה כולה מתעצבת על פי הערכים של קהילה אחת. מסיבה זו אין ל"ערבים" זכות בחירה במדינת היהודים של פייגלין ("אזרחות ישראלית ליהודים בלבד […] גירושו המיידי של כל בן עם אחר הדורש לעצמו ריבונות כלשהי בארץ ישראל" – עמ' 436). מדינה זו פועלת על פי הערכים הקולקטיבים של היהדות, שאני מתאר לעצמי שנגזרים, במקרה של פייגלין, מפרשנותו שלו לתורת ישראל. ערכים אלה מבטאים בצורה המושלמת ביותר את רצון האומה, וכמובן גם מכוונים כל אחד מבניה למימושו המלא. לא מן הנמנע שפייגלין סבור שרק מימוש שכזה יבטיח חירות אמיתית לפרט, וממילא גם לכלל. ככותרתו של המאמר המצוטט, הדמוקרטיה הישראלית יכולה להיות דמוקרטית רק משום שהיא יהודית.

על כן גם אסור לדמוקרטיה היהודית להחזיר שטחים:

הוויכוח על ארץ ישראל אינו ויכוח טריטוריאלי או ביטחוני. שאלת הזהות הלאומית באה כיום לידי ביטוי דרך ארץ ישראל. המבקשים להיפטר מחבלי ארץ מבקשים למעשה להתנתק מן הזהות היהודית. "היהודים ניצחו את הישראלים", הסביר שמעון פרס בראיון ל'הארץ' לאחר שהפסיד לנתניהו. הוויכוח בין הנאחזים למתנתקים הוא הוויכוח בין הנאחזים בזהותם היהודית למבקשים להתנתק ממנה ולהחליפה בזהות ישראלית חדשה. תהליך ההתנתקות [מחבל עזה – ת.פ.] הוא תהליך אכיפת הזהות החדשה על רובו הגדול של העם. לכן ביסודו הוא מוכרח להביא למציאות דיקטטורית, כפי שאכן קורה. רק מדינה ישראלית החיה בהרמוניה עם זהותה היהודית, מדינה הבאה לשרת את הזהות הזאת במקום להילחם בה, רק ישראל כזאת יכולה גם להיות דמוקרטית באמת. (שם, ההדגשה במקור)

על פי המודל של פייגלין שמירה על חבלי ארץ אינה שאלה ביטחונית, אלא שאלה של זהות. זהות יהודית אמיתית יכולה להתממש רק תוך החזקה בשטחים כבושים של ארץ ישראל. מנגד, המבקשים להחזיר שטחים שכאלה מבקשים לחבל בזהות היהודית, ולהחליפה "בזהות ישראלית חדשה". אלו אנשים כמו שמעון פרס, וכנראה גם כמו אריק שרון, שביצע את הפינוי מעזה. בגדול, מדובר כמובן בשמאלנים. כך גם מסתבר ש"ממד העומק של אוסלו [הוא] מגמת ההתבוללות, ה'השתלבות במרחב'" (עמ' 454). ואכן, על פי פייגלין "מטרתו האסטרטגית של השמאל היא לטשטש ולהשכיח את זהותנו היהודית" (עמ' 504). טוב, נו, אולי זה קשור לכך שעל פי פייגלין "השמאל אינו תנועת חיים ושחרור. זוהי אידיאולוגיה שבבסיסיה איווי המוות." (עמ' 29)

שימו לב לבסיס העקרוני שמאחורי הקביעות הקשות האלה: דמוקרטיה קהילתנית מבטאת את רצונו המהותי של העם. על כן כל אדם שמתנגד למעשיה של המדינה, הוא מניה וביה לא ממש מהעם. למעשה בלתי אפשרי למתוח ביקורת על הממשלה בדמוקרטיה קהילתנית מהסוג הקיצוני, כי ביקורת כזאת מוציאה את המבקר באופן מיידי מקהילת האזרחים שהממשלה מבטאת את רצונם, ולכן ממילא גם מקהילת האזרחים הזכאים להגנתה ולזכויות אזרחיות. שכן איך ייתכן שאזרח נאמן יבקר את פעולותיה של ממשלה המבטאת את רצונו? אם רצונו שונה מרצון הממשלה, לבטח הוא אינו אזרח נאמן.

אזרחים בלתי-נאמנים שכאלה הם אחד משניים: או זרים, כלומר לא בני העם; או שהם מבני העם, אבל הם זקוקים לחינוך מחדש. אפשר להיזכר בגורלם של אזרחים שכאלה בדוגמאות ממשטרים "עממיים" מהעבר. במקרה הישראלי אפשר לכנות את אותם אנשים "ערב רב" או "עמלק", או פשוט סמול – כל אלה חותרים נגד הגשמתו של רצון העם, אותו רצון שבמקרה של מדינת ישראל פייגלין כנראה יודע מהו. זו הסיבה שב"תוכנית מאה הימים" של פייגלין משרד בטחון הפנים והחוץ "יחלוש על כל נושאי הביטחון ויפעל נגד אויבי ישראל מבית ומחוץ. אויב ישראל הוא מי ששואף לחסלה, מבחינה פיזית או מבחינה מהותית, כמדינה יהודית." מי שתומך בהחזרת שטחים, כפי שראינו לעיל, שואף לחסל את מדינת היהודים מבחינה מהותית. בדיסידנטים שכאלה יטפל המשרד לביטחון פנים במשטרו של משה פייגלין.

שורשיו של רעיון הדמוקרטיה העממית

אין לי שום כוונה להוציא שם רע לרעיון הקהילתני. אני עצמי קהילתני מבחינות רבות, ובכך אני תלמיד של גדולים כצ'רלס טיילור, מייקל וולצר, אלסדייר מקינטייר ואחרים. ברור, עם זאת, שהוגים אלה לא חולמים לכונן צורת משטר שדומה במשהו למה שפייגלין מתכנן. יש צורות שונות של דמוקרטיה קהילתנית, חלקן טוטליטריות יותר וחלקן פחות. אין לי מושג איפה בדיוק פייגלין נמצא על המנעד הזה, למרות שהציטוטים שלעיל נותנים ריח מאוד ספציפי לדמוקרטיה הקהילתנית על פי חזונו. כאמור, בקצה הקיצוני של הדמוקרטיה הקהילתנית מדובר בעצם בדיוק במודל שעל פיו פעלו כל אותן "דמוקרטיות עממיות" בבלוק הקומוניסטי לשעבר.

ייסוד 'האסיפה הלאומית' בשבועת נאמנות. לחצו למקור התמונה ולהגדלהכידוע, שורשי ההשקפה על פיה המשטר פועל מתוקף "רצון העם" אצל רוסו, וממנו הוא הגיע אל היעקובינים במהפכה הצרפתית, ואל רבות מהדיקטטורות שקמו ונפלו במאה העשרים. הרעיון הוא שהשלטון, גם אם רודני, אינו מגונה, מפני שהוא מבטא בשלמות את רצון העם. אפשר להבין זאת בברור מפסיקותיהם של אנשי האסיפה הלאומית במשטר המהפכני הצרפתי. סעיף 6 בחוקה שניסחה האסיפה ב-1791 קובע כי "החוק הוא ביטוי של הרצון הכללי", וסעיף 5 קובע כי הזכויות הטבעיות של האדם יכולות להיות מוגבלות על ידי החוק. במילים אחרות, אם רצונו הכללי של העם הוא להגביל את זכויות המיעוט, אין עם זה שום בעיה.

כשניסחו חברי האסיפה את החוקה הזו עמדה לפניהם הכרזת העצמאות של ארה"ב, בה נקבע שזכויותיהם של בני האדם הן בלתי-ניתנות-לויתור או הכחשה (unalienable, שהיום זהה למילה inalienable). בארה"ב קמה דמוקרטיה ליברלית, בה לא ניתן להתעלם מזכויות אדם גם אם רוב האזרחים רוצים זאת, וגם אם מישהו חושב שזהו רצונו הכללי של העם. בצרפת קמה דמוקרטיה יעקובינית, בה ניתן להתעלם מזכויות הפרט בשמו של רצון העם, ורצחנותה ידועה עד היום. ברגע שרצון העם יכול לבטל זכויות אדם, אין לנו יותר מאשר רודנות של הרוב, או לחילופין רודנות של יחיד שמתיימר להבין מהו רצונו של הרוב.

מאו מייצג את רצון העם. לחצו למקור התמונה ולהגדלהכאמור, אותו רעיון היווה השראה גם ל"דמוקרטיות העממיות" בגוש הקומוניסטי לשעבר. בנאום מפורסם ב-1949 הנגיד מאו דזה-טונג את "הדמוקרטיה הבורגנית", המערבית, עם הדמוקרטיה העממית של סין (הוא מכנה אותה the people's democratic dictatorship, מפני שהוא מכיר ברודנות של העם על היסודות הראקציונרים העומדים בדרכו). מאו מודה למרקס וללנין על שניסחו את התיאוריה שאיפשרה לסין לעבור מדמוקרטיה בורגנית לדמוקרטיה עממית, שהביאה "סוציוליזם וקומוניזם" ו"עולם של הרמוניה גדולה". על פי מאו רצונם האמיתי של ההמונים זהה לרצון הפרולטריון, והוא זה שמבטא את החברה המושלמת. הוא קובע כי

הניסיון שהעם הסיני צבר בעשרות השנים האחרונות מלמד אותנו לאכוף את הדמוקרטיה הדיקטטורית העממית, כלומר לשלול מהריאקציונרים את זכות הביטוי ולתת רק לעם זכות זו. […] הזכות להצביע שמורה רק לעם, לא לריאקציונרים. […] הריאקציונרים הזרים שמאשימים אותנו בניהול "דיקטטורה" או "טוטליטריות" הם עצמם הרודנים. הם מנהלים רודנות של מעמד אחד, הבורגנות, על הפרולטריון ושאר העם. […] הדמוקרטיה הדיקטטורית של העם זקוקה למנהיגות של מעמד הפועלים, מפני שמעמד הפועלים הוא הרואה למרחק הרב ביותר, הוא חסר-האנוכיות ביותר, והוא המהפכני באמת.

החליפו "ריאקציונרים" בערבים או שמאלנים, החליפו את מעמד הפועלים ביהודים, ופתאום אין הרבה הבדל בין הרודנות המרקסיסטית-לניניסטית השמאלית לרודנות הלאומנית-יהודיסטית הימנית. ברור, בכל אופן, שדמוקרטיה עממית אינה רעיון יהודי מסורתי, אלא רעיון מערבי מודרני.

רצון הרוב מול זכויות המיעוט

כפי שכותב פייגלין לעיל, כשלונה של הדמוקרטיה הליברלית נעוץ בכך שהיא עומדת על שמירתם של עקרונות שהיא תופסת כאוניברסלים – אלו בדיוק אותן זכויות אדם ואזרח, אותן חירויות שונות ושוויון לפני החוק. בדמוקרטיה ליברלית יש לשמור עליהם מכל משמר. בדמוקרטיה עממית אלו נחשבים לעקרונות זרים של בורגנות מערבית, מוסר נוצרי או פיינשמקריות ליברלית, ולא רק שאפשר אלא רצוי להתעלם מהם. אין להגזים בחשיבותה של נקודה זו: בכל משטר דמוקרטי יהיה קונפליקט בין רצון הרוב לצרכיו או זכויותיו של המיעוט. במקרה שכזה הדמוקרטיה העממית תמיד תעדיף את רצון הרוב. דמוקרטיה הליברלית – את זכויות המיעוט.

כך למשל, אם אנחנו חושבים שזכותו של אדם על גופו היא מוחלטת, גם אם הרוב קובע כי גופו הוא הפקר אסור לאנוס אותו. אם אנחנו חושבים שזכותו של אדם על רכושו היא מוחלטת, גם אם הרוב קובע שיש לקחת אותו ממנו אין רשות לעשות זאת. אלו אותן זכויות אדם שהאו"ם עיגן בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם בשנת 1948, על רקע הלקחים מזוועות הפאשיזם. אלו אותן זכויות שהעלו מתנגדי הפינוי מעזה כאשר טענו שאפילו החלטת ממשלה במדינה דמוקרטית לא יכולה לפנות אנשים מבתיהם.

לורד אקטון, אותו אחד שגילה לנו ש"כוח משחית וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי", אמר כי בדמוקרטיה עממית

העקרון הדמוקרטי האמיתי, שלאיש לא יהיה כוח מעבר לעם, הופך לעקרון שאיש לא יוכל לרסן את העם או להתחמק מכוחו. העקרון הדמוקרטי האמיתי, שהעם לא ייכָּפֶה לעשות את שהוא לא רוצה, הופך לעקרון שהעם לא יחוייב לסבול את מה שהוא לא אוהב. העקרון הדמוקרטי האמיתי, שרצונו החופשי של כל אדם יהיה לא מוגבל ככל שאפשר, הופך לעקרון שרצונו החופשי של העם לא יהיה מוגבל בכלל. סובלנות דתית, עצמאות משפטית, חשש מריכוזיות, חרדה מהתערבות המדינה – כל אלה הופכים למכשולים בדרך אל החופש, במקום למשמריו.

מי שמאמין

ומילה אחרונה. אין לי ספק שפייגלין בטוח שהדמוקרטיה הקהילתנית-עד-עממית שהוא מבקש לייסד לא רק שלא תהיה רודנית, אלא שתקומם חברת מופת. אני מעריך שהוא בטוח שהעם היהודי יבטא את רצונו בצורה הגונה ומיטיבה הרבה יותר מניסיונותיו הכושלים של העם הצרפתי או העם הסיני; שהוא מאמין בכל לבו שבשונה מניסנות הרסניים אלה (ואחרים), הרי שבישראל תיתכן דמוקרטיה עממית מושלמת ומופלאה, וזאת משום שבעוד שלאלו היתה רק תנופה מהפכנית-צרפתית חצי-אפויה או אידיאולוגיה מרקסיסטית חסרת השראה, הרי שלאומה הישראלית יש את ספר הספרים שידריך אותה ואת יד האלוהים שתתמוך בה.

ומי יודע, אולי באמת דווקא הפעם יגאל אותנו הקב"ה מצרותינו ויצלח את דרכינו היכן שאחרים כשלו בצורה נוראית כל כך. כמי שכנראה יטופל על ידי המשרד לבטחון פנים כבר בתחילת ימיו של השלטון החדש, כנראה שלא אזכה לראות את הנס הזה קורה.

תגובת משה פייגלין לגבי הציטוטים משלו שהובאו לעיל:

ככלל אני עומד מאחורי הדברים שאני כותב ואומר – מובן שלכל תקופה יש את הדגשים המיוחדים לה. לא הרי התבטאות נוכח בית חרב ואוטובוס מפוייח – כהתבטאות בימים כתיקונם. המשפט שבחרת לצטט [בדבר היות השמאל אידיאולוגיה שבבסיסיה איווי המוות – ת.פ.] הוא דוגמה מצויינת להבדל הדק שבין דמגוגיה למחקר רציני. זהו משפט שאני עומד מאחוריו לחלוטין. אבל ציטוט שלו מחייב דברי הסבר ארוכים שבלעדיהם אין הוא נשמע כיותר מגידוף. בכדי להתייחס ברצינות למשימה שנטלת על עצמך עליך לארגן מפגש מסודר, מול ציבור קוראיך, ובו אשמח לעמוד, להסביר את ולענות לכל השאלות.

לא מחכים למשגיח

מאת: סטודיו דוב אברמסוןהמאבק הנוכחי למען חופש דת בנושא הכשרות הוא פריצה על פני השטח של תנועות תת-קרקעיות שמתגבשות מזה זמן רב. לכל מי שמעורב בנושא ברור שהכשרות של הרבנות סובלת משתי בעיות חמורות, הנעות בין התחום המוסרי לתחום הדתי-פרגמטי. ראשית, מדובר במונופול רודני אשר ניכס לעצמו את המילה "כשר", ואינו מוכן שכל ארגון או פרט מלבדו ישתמש בה בעסק שלו. שנית, מדובר במערכת מסואבת, שאינה מבצעת את העבודה שלה כראוי, וממילא לא באמת דואגת לכשרותם של בתי עסק שתחת השגחתה.

שתי הבעיות הללו קשורות ביניהן, משום שהסיאוב של הרבנות הראשית הוא אחת הסיבות לרצון של בעלי מסעדות להתנתק ממנה, ולהכשיר את עצמן בעצמן. מדובר, לצערנו הרב, במערכת שרגילה להתנהל כמונופול עסקי, ופיתחה לעצמה נטיות הגובלות בשחיתות, ופעמים לא מעטות אף עוברות את הגבול לכדי שחיתות מופגנת. כאילוסטרציה פשוטה למצב הנוכחי אביא להלן את סיפורה של להבה סילימן, בעלת מסעדת איצ'יקדנה בשוק מחנה יהודה בירושלים, כפי ששמעתיו מפיה.

להבה התחילה עם הרבנות כמו שכל בעל מסעדה מתחיל: במילוי טפסים, בחתימות, בתשלומים. אחרי הבירוקרטיה הראשונית, מינו למסעדתה משגיח כשרות, ונתנו לה תעודה של הרבנות. ללהבה היה את אותו משגיח, ב.ד., במשך שש שנים (שמו המלא של המשגיח שמור עמי). להבה שילמה את משכורתו של ב' במשך שש שנים, כ-1200₪ בחודש, וזאת לבד מזכויות סוציאליות ופנסיה. כלומר, המשגיח הוא לכל דבר ועניין מועסק של המסעדה, לא של הרבנות. על פי להבה, אותו משגיח, שהיה אדם נחמד למדי, הגיע מתי שהוא רוצה, ולא ברור מה עשה כשהגיע. עם משגיח הכשרות שלך אין לך חוזה, והעבודה שלו לא ממש מוגדרת.

בדרך כלל ביקור שלו כלל כניסה למסעדה תוך כדי דיבור ביידיש בטלפון, הצצה למטבח, ויציאה מהירה. סך הזמן הכולל של הביקור: 1.5 ד'. מצד שני, היו גם ביקורים ארוכים יותר, והוא היה אומר ללהבה מה מותר ומה אסור בהתאם לכללי הכשרות. לפעמים הוא היה אומר לה מה ממותר ומה אסור על פי הקבלה. כך למשל, הוא אסר עליה לשים בצל או שום מקולפים או חתוכים בתוך המקרר. ההסבר: זה מביא שדים ורוחות. הוא גם היה מכריח את להבה לקנות ירקות מסויימים רק מחברת "גוש קטיף", שיקרים הרבה יותר וטעימים (כך על פי להבה) הרבה פחות. עבור זה שילמה להבה את משכורתו. אגב, מפני שהוא היה גר בבני ברק, גם הנסיעות לירושלים – על חשבונה. ב' עצמו לא הסכים מעולם לאכול במסעדה אותה הוא עצמו הכשיר. לדבריו, הכשרות לא היתה מספיק טובה בשבילו.

את כל זה הסכימה להבה לסבול. הבעיה התחילה כשהגיע מפקח חדש, בדרגה גבוהה מזו של ב', והחליט שלא מוצאות חן בעיניו הבסטות בשוק בהן קונה להבה. אני מקווה שמיותר לציין, שלהבה קנתה רק בבסטות עם תעודת כשרות, של אותה הרבנות, ועל פי דבריה חלק מבעלי הבסטות ממילא גם היו חובשי כיפה. אבל זה לא הספיק למשגיח. הוא הציג בפניה דף ועליו רשומות ארבע בסטות בלבד אשר רק בהן עליה לקנות. כשלהבה שאלה למה פתאום מחליטים שרק מהבסטות האלה מותר לה לקנות הוא הרים את קולו וציווה עליה לא לדבר אליו "ככה". להבה שאלה מה היא אמרה שלא בסדר, ובתגובה איים המפקח שהוא ייקח לה את התעודה. ברגע זה להבה ביקשה ממנו שייקח את התעודה ויילך.

ללא תעודת כשרות, כתבה להבה פתק שבו הבהירה לקליינטים שלה ש"החל מחודש אוגוסט 2012, החלטנו במשפחת איצ'קדנה להפסיק לשתף פעולה עם הרבנות", והבהירה את סיבת ניתוק הקשר בינה ובין הרבנות, ולמה "מסיבה עקרונית ומוסרית" היא לא מוכנה לשלם על שרותיה. היא חתמה את הפתק במשפט: "האוכל במסעדה נשאר בדיוק כפי שהיה: צמחוני, טעים וכשר. רק ללא תעודת כשרות". לכאורה, פעולה פשוטה של בעל עסק שהחליט להתנתק מנותני שירות שהוא לא מעוניין בשרותיהם, אלא שמשפט כזה, במדינת ישראל, הוא מחוץ לחוק. משום שהחוק ("איסור הונאה בכשרות", סעיף 3א) קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר" – כלומר האפשרות היחידה שלך לומר שהמסעדה שלך כשרה היא אם ניתנה לך תעודה הכשר. והגוף היחידי שיכול לתת לך תעודת הכשר הוא הרבנות הראשית של מדינת ישראל.

והנה הגענו לעוד אחד מהסיטואציות המופרכות האלה שמזמנת לפתחנו אחדות הדת והמדינה בישראל: המילה "כשר" הופכת לסימן רשום של הרבנות. כמובן, אפשר, על ידי שימוש במילים אחרות ("בהתאם לכללי ההלכה"? "אכיל ליהודים שומרי מצוות"? "טוב בעיני ה' להזנת צאן קדושים"?), להתחמק ולעקוף את החוק היבש – פתרון יהודי מאין כמוהו – אבל למה שנשלים עם מצב מגוחך שכזה? אם זה לא מספיק, ארבע מסעדות אחרות בשוק שכתבו לעצמן שלטי כשרות פרטיים ספגו איומים בקנסות מידי נציגי הרבנות לאחרונה. למה שנשלים עם הבריונות הזאת?

במשך שנים קיבלה הרבנות כפיקדון את מערך הכשרות הארצי. בצורה מצערת מאוד, היא בגדה בנאמנות שניתנה לה. מערך הכשרות היום מסואב, מבולגן, ואינו אמין (כאמור, גם משגיחיו עצמם מסרבים פעמים רבות לאכול תחת חסותו). במקום לדאוג לדיני כשרות הפכה הרבנות את משגיחיה לנושאים ונותנים בענייני כספים ומוצרים (וטיפים קבליים). על פי רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, אחד מבכירי רבני צהר אמר לה ש"אין שום מקום בשרי שאפשר לסמוך עליו שהוא כשר בירושלים", הבעיה, כאמור לעיל, היא אפוא כפולה: גם של כפייה דתית, וגם של רשלנות מקצועית.

המאבק למען חופש דת בנושא הכשרות הוא רק אחד מני תחומים רבים בהם לחלקים נרחבים בציבור החילוני והדתי נמאס מהתנהלותה הקלוקלת של הרבנות הראשית. כך גם בתחום הנישואין, בו יותר ויותר זוגות מחליטים לקיים טקס (אורתודוקסי או שאינו) ללא מגע עם הרבנות, כך גם בתחום הקבורה, בו אופציות חדשות נפתחות, וכך גם בתחום הגיור, בו מכוני גיור פרטיים מחליפים את אלו של המדינה. יש לציין: אין כאן רצון לפרק את הרבנות הראשית, ומי שרוצה להתחתן, להיקבר או לאכול על פי שירותיה, מוזמן. המאבק הוא כדי שתינתן אופציה אחרת למי שלא מעוניין בכך. הגיע הזמן (האמת? הוא הגיע מזמן) שיהיה חופש דת אמיתי במדינת היהודים. המאבק הזה רק בתחילתו. המשך יבוא.

ichikdana2

תגובת אגף הכשרות ירושלים, הרבנות הראשית (התגובה כוללת גם הצהרות רבות שאינן קשורות לרשימה, אולם אביא אותה במלואה):

1. המקור ההלכתי לעניין לינת לילה של שום בצל וביצים מובא בגמ' נידה דף יז ע"ב וכן במשנה מסכת דרך ארץ פי"א המובאת בסוף מסכת ע"ז. וכיודע לך בוודאי ש"חמירא סכנתא מאיסורא" לכן אנו מקפידים ע"כ גם בכשרות רגילה.

2. ככלל, וללא יוצא מן הכלל אנו מורים למשגיחי הכשרות להימנע מלאכול בבתי האוכל בהם הם משגיחים היות והדבר אינו אתי כיוון שבעל הבית יוזם הנחה בארוחה המוגשת למשגיח והדבר יוצר תלות "משגיח מושגח" מעבר לבעייתיות שכבר קיימת מכך שהוא משלם את שכרו מכורח המציאות הקיימת. אין ספק שאם המשגיח כרך את העובדה שהוא אינו אוכל בטיב וברמת הכשרות הדבר לא תקין ויוער לו על כך.

3. כללי: כל בית אוכל חותם על חוזה למתן תעודת כשרות טרם קבלת התעודה. סעיף 7.3.2 לחוזה מורה כי קניית פירות וירקות תיעשה אך ורק ממשווקים מורשים. הרציו שעומד מאחורי סעיף זה הוא, שאמנם ה"בסטות" בשוק נושאות תעודת כשרות אך הם מוכרים גם תוצרת שאינה מורשה לשימוש בבתי אוכל מושגחים. כגון: ירק עלים עם חשש חרקים, כרובית וברוקולי לא קפואים וכו' וכד' ולא פעם נתקלנו שבית אוכל קנה מספר מצומצם של ירק מאושר והשאר בחשבונית נפרדת ירק שאינו מאושר. משא"כ, אצל המשווקים המורשים יש משגיח שחותם על כל תעודת משלוח ומפקח, כמעגל שני, ע"כ שלא תכנס תוצרת שאינה מאושרת לבתי אוכל המושגחים.. הסדר זה נועד לצמצם את שעות ההשגחה ועלויות נוספות של בתי האוכל מכיוון שהמשגיח לא נצרך לשטיפת עלים מורכבת, ומספר פעמים ביום, אלא נכנסת תוצרת נקיה מחשש חרקים. למותר לציין את העובדה שהרבנות נותנת שירותי כשרות לכלמעלה מ 1200 בתי אוכל. ומשכך, וכגוף ממלכתי ורשמי של מדינת ישראל היא חייבת לנהוג בשוויוניות ואחידות כלפי כל מקבלי השרותים שלה. וטענתם של אי אלו בעלי עסקים שכביכול הרבנות לא נותנת בהם אמון אין לה בסיס היות וגם אם לאחוז מסויים אנו נאמין עדיין יש הרבה מטבחים שכלל לא נמצאים שם יהודים שאמונים, ו/או שנתפסו בתקלות כשרות חמורות. ולכן אין לנו להפלות בין עסק לעסק. מה גם שההוראה הגיונית וזכתה לגיבוי ממועצת הרה"ר לישראל משפטית והלכתית. ולגופו של עניין: הגב' הנכבדה מ"איצ'קדנה" רכשה תוצרת מספקים לא מורשים. ע"מ לתת לה ולסובבים אותה את האפשרות להמשיך לרכוש פירות וירקות בשוק ולא מהסוחרים המורשים אשר נמצאים בשוק הסיטונאי בגב"ש הגענו לסיכום בשעתו עם 4 בעלי "בסטות" שיסכימו לפיקוח על התוצרת היוצאת מהם לבתי אוכל מושגחים. היום מספר בעלי ה"בסטות" גדל בכפליים ויותר. לכן ההוראה שאין לקנות מ"בסטות" שאינם תחת פיקוח סבירה, הגיונית, ושוויונית במיוחד לאור המאמץ שחורג מההסכם עליו היא חתומה.

4. לתשומת לבך, ה"מאבק" הציבורי שמתרחש בכל מדיה אפשרית חוזר כבומרנג גם לצרכני הכשרות החילוניים וגם לרבנות כגוף ממלכתי. היות וגופי כשרות פרטיים משתמשים בניגוח שלכם ברבנות ומציעים אלטרנטיבות שנראות כעת זולות יותר לבעלי העסקים אך לבסוף המחיר יקר יותר. הם מחייבים את בעל העסק לרכישת תוצרת שאך ורק בהשגחתם כולל נוזל לניקוי כלים!! וכמאמר המשפט "טעמו המתוק של המחיר הנמוך מתחלף מהר באיכות החיים של המוצר".

5. הרבנות ירושלים אינה פועלת עפ"י גחמות כלכליות. שלא כשאר גופי הכשרות אנו מחוייבים בעיקרון ההדדיות ומכבדים כשרות של כל רבנות אחרת. הליך בחירת מפקחי הכשרות והעומד בראש האגף נעשתה בהליך של מכרז בליווי מבקר פנים מר רון פישמן, רו"ח. מר אשר אקסלרוד, עו"ד והיוע"מ. ומר קובי גינזבורג, רו"ח החשב המלווה מטעם משרד האוצר. וכן, ההליך עבר את בדיקתם של המבקר במשרד הדתות ומבקרת העירייה. מה שאומר שבשונה מגופי כשרות אחרים, ששם המינויים עפ"י כללים אחרים לגמרי ואשר אותם המאבק ברבנות מקדם ומעלה על נס, ראשי אגף הכשרות ברבנות נבחרו ופועלים עפ"י כל אמות המידה של כללי המינהל התקין ונתונים לכ 4 ביקורות בשנה.

6. וככל רשות אנו פתוחים לביקורת בונה רק שנבקש שתיעשה בצינורות המקובלים. אנו לא שוכחים שכולנו בני אדם.

7. תודה על פנייתך ונשמח לעמוד לשרותך בכל עת.

פורסם באתר אבי חי. הסמל המעוצב היטב הוא מלאכת סטודיו דוב אברמסון.

קול קורא להגשת הצעות להרצאות לכנס החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית בישראל יצא לאור.

בקרוב יערכו שלושה ערבים לכבוד הספר 'לב הקבלה', באחד מהם אשתתף בעצמי. הקהל הרחב מוזמן.

לקראת הבחירות בארה"ב שמתרגשות עלינו השבוע, חזרתי ארבע שנים לאחור כדי לבדוק מה כתבתי בבלוגי יומיים אחרי שאובמה נבחר, וגיליתי שכתבתי לא רע. על ההתלהבות המשיחית מדמותו, על הציפיות הבלתי אפשריות ממנו ועל השינוי שבכל זאת יעשה. מצורפות גם שלל תמונות ממערכת הבחירות ההיא של אובמה כאליל, שלא לומר אלוהים.

חופש דת בהר הבית

כשבית המקדש השני עמד על תילו היתה סביבו חומה נמוכה ועליה שלטים ביוונית ולטינית שהזהירו נוכרים מפני כניסה פנימה אל הקודש: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה" – כך על פי אחד השלטים האלה שנמצא עוד במאה ה-19. הפרדות והבדלות, אם כן, אינן דבר חדש בהר המוריה. מצד שני, בעוד שבעבר נמנעה כניסתם של לא-יהודים אל ההר, כיום דווקא יהודים מוגבלים בפולחן שמותר להם לערוך בתחומיו. חוש ההומור של שר ההיסטוריה, כידוע.

שני מקרים הדגישו את המצב העגום הזה לאחרונה: הראשון, כאשר קבוצה של יהודים נעצרה על ההר בחשד שהם, בניגוד לנהלים, התפללו על ההר; השני, כאשר קבוצה של יהודיות נעצרה ליד הכותל בחשד שהן, בניגוד לנהלים, שרו והתעטפו בטליתות. ומאיפה הגיעו אותם נהלים שאוסרים על תפילה כרצונו הפרטי של האזרח? ובכן, שנים של מונופול חרדי על הכותל, ושליטה של הוואקף המוסלמי על הר הבית, הביאו לדחיקת רגליהם של כל מי שאינו מתאים לאלו או לאלו. זו הסיבה שמדינת ישראל הופכת למקום היחיד בעולם בו יהודים נעצרים בעוון תפילה.

זו מציאות מעוותת, אבל השאלה אינה רק פנים-יהודית, ולא נכון לצמצם כך את הסיפור. בפשטות: במדינה דמוקרטית אמור להינתן לאזרחים חופש פולחן. נכון, לא כל דבר יינתן לכל אחד לעשות, והמדינה לא תאפשר חריגה אל התחום הפלילי רק מפני שמישהו מרגיש שזה מה שיספק את אלוהיו. אבל דווקא בנושא הדתי על רשויות החוק לעשות את המקסימום האפשרי כדי לאפשר חירות גדולה ככל האפשר לאזרחים.

ולמה? זאת מפני שפולחן דתי אינו דומה לסגירת מרפסת, או לנסיעה בכביש, או למכירת מזון. את אלה המדינה מגבילה בכל מני צורות, וזאת למען שלומו ובריאותו של הציבור, ועל אף שהיינו רוצים אולי חופש מוחלט בתחומים כאלה ובדומים להם, אנחנו מבינים טוב מאוד שעדיף שתהיינה הגבלות שכאלה. מאידך דת, כמו אתיקה, כמו נטייה מינית, אולי קצת גם כמו השקפה פוליטית, היא חלק מרכזי ומהותי מהזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו (בין השאר) על פי היחס שלנו אל האלוהות, והיחס הזה חשוב לנו מאוד (גם חוסר ביחס כזה חשוב לנו – ראו כמה רעש עושים אתאיסטים למיניהם). בדיוק משום התפקיד המשמעותי שממלאת הדת בחיינו, על המדינה לעשות ככל שביכולתה לאפשר לנו לממש את מאוויינו הדתיים.

האם אין לזה גבול? בוודאי שיש. אם מאוויינו סותרים ערכים חשובים אחרים (זכויות הפרט, שוויון, ביטחון הציבור) הם יכולים להידחק הצידה. הטענה כאן היא רק שככל שמאוויים דתיים אינם באים בסתירה חמורה עם ערכים חשובים אחרים, יש להתאמץ במיוחד כדי לעמוד על זכותו של האזרח לקיימם. לכן לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם אנשי הוואקף בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודים שמעוניינים בכך לקיים תפילה על הר הבית, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (המוסלמי) יתעצבן. באותה מידה לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם רב הכותל בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודיות שמעוניינות בכך לקיים תפילה ברחבת הכותל, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (החרדי) יתעצבן.

והנה, מה שמעציב במיוחד בסיפור הזה, הוא שחברי שתי הקבוצות האלה – מכאן של היהודים שוחרי המקדש שנעצרו ומכאן של היהודיות שוחרות הכותל שנעצרו – אינם מבינים שאם רצונם בחופש הפולחן שלהם, עליהם לדאוג גם לחופש הפולחן של הזולת. כאשר נעצרו אותם גברים שעלו על ההר לא שמענו את נשות הכותל מוחות על כך, ולא שמענו אותן קוראות לחופש פולחן על הר הבית. וכאשר נעצרו אותן נשים שהתפללו ברחבת הכותל לא שמענו את שוחרי המקדש מוחים על כך, ולא שמענו אותם קוראים לחופש פולחן ברחבת הכותל.

למעשה, יש לציין שדווקא מקרב שוחרי המקדש נשמעים כמה קולות המבקשים לאפשר לנשות הכותל את אותו החופש שהם דורשים לעצמם. מעל דף הפייסבוק שלי ציינו לפני ארנון סגל, פעיל מרכזי בתנועות למען המקדש (הכותב על כך טור שבועי ב'מקור ראשון') וישראל מידד, האחראי על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין ופעיל בתחום גם הוא, שהם תומכים במאבקן של אותן נשים לחופש פולחן. מן הצד שני, דווקא ענת הופמן, יו"ר תנועת 'נשות הכותל' שנעצרה בשבוע שעבר, אמרה בראיון לאהרון ויזנר ברשת ב' (18.10.12) שהיא מקבלת את הערכת המשטרה לגבי הנזק שעלולים לגרום הרוצים להתפלל על הר הבית, והצדיקה את האיסור על כך.

למרות שהסיכון להתלקחות בקרב מוסלמים למיניהם בוודאי גדול יותר מבחינת תוצאותיו מהסיכון להתלקחות בקרב חרדים למיניהם, ולמרות שברור שבעוד ש'נשות הכותל' רוצות רק להתפלל כרצונן, שוחרי התפילה בהר הבית רוצים בסופו של דבר לקבל את כולו לידיהם, עצוב מאוד שהופמן לא היתה יכולה לעמוד על זכותם, ולו זו העקרונית, של המעוניינים בכך להתפלל על הר הבית. מיותר לציין שגם שוחרי מקדש למיניהם שמבקשים לממש את זכותם זו תוך שלילת אותה הזכות מנשות הכותל לוקים במוסר כפול. עדיף לכולם אפוא, אם יאבקו בקול אחד למען חופש דת במדינה (ואם אפשר באותה הזדמנות לפרק את השליטה הרודנית של הרבנות הראשית בנישואין ובכשרות, מה טוב).

שלוש הערות אחרונות: האחת היא שיש יסוד נוסף שמשותף לרוב חברי שתי הקבוצות הללו, והוא שכל קבוצה חושבת שהקבוצה השניה אינה באמת רוצה להתפלל, אלא רק "לעורר פרובוקציות". אם זה כל רצונה, כל קבוצה אומרת על אחותה, ודאי שאין להתיר לה חופש פעולה. האשמת הזולת בהיותו חנטריש היא אמנם מסורת יהודית ארוכת שנים, אבל נדמה לי שכדאי לקבל את האפשרות, לפחות עד שיוכח אחרת, שאנשים הרוצים להתפלל כדרכם באמת רוצים להתפלל כדרכם. כלומר, שהם מעוניינים לערוך פולחן בדרך שהם מרגישים שתקרב אותם אל האל, ולא מעוניינים לערוך מופע שנועד לפרובוקציה פוליטית כלשהי. זה לא שאין מימד פוליטי בעלייה להר הבית (כמובן שיש), וזה לא שאין מימד פוליטי בתפילות 'נשות הכותל' בכותל (ודאי שיש), אבל מבחינת שורשם של המעשים הללו, ראוי להניח שהוא תמים, כלומר שאנשים ונשים אלה כנים בכוונותיהם/ן לעבוד את אלוהיהם/ן כפי שהם/ן מבינים/ות שצריך.

הערה שניה היא לגבי האפשרות להתחדשות והתעוררות דתית, דבר ששתי הקבוצות מעוניינות בו בדרכן. ובכן, לגבי זה יש להבין עניין פשוט: דת היא דבר מגוון, מתפתח ומשתנה. חופש דת מאפשר לצורותיה השונות לבוא לידי ביטוי, לצמוח, להתפתח, וכמובן גם לקמול ולפנות מקום לצורות דתיות חדשות. התחדשות דתית (או תרבותית) פירושה קודם כל יצירתיות, ויצירתיות פירושה מגוון. משום כך די ברור שללא חופש דת לא תיתכן התחדשות דתית. האשלייה שנוכל לגרום לכל האנשים להאמין או לנהוג באותה צורה היא לא רק מגוחכת, אלא, לצערנו, פעמים רבות מדי בעבר התגלתה כמסוכנת. הבה נתעורר ונפקח עיניים: לא יהיה מצב שבו יתפללו בהר הבית רק אנשים ליברלים או רק פונדמנטליסטים, רק "שפויים" או רק "קיצונים", רק רפורמים או רק אורתודוקסים. אם רצוננו שהר הבית יהיה מרכז רוחני, אין ברירה אלא לאפשר לכווווווולם גישה אליו. אם נגביל את הגישה לקליקה הקטנה של אנשי שלומנו נקבל חוג בית של שותפי סוד. מי שרוצה להפוך לכת מסתורית או לאגודת סתרים מגניבה מוזמן ללכת בדרך זו.

והערה שלישית ואחרונה: חופש פולחן בהר הבית כולל כמובן גם חופש גישה של מוסלמים להר, גישה שנמנעת מהם פעמים רבות על ידי המשטרה בנימוקים – היכונו להיות מופתעים – ביטחוניים. חופש פולחן רק ליהודים הוא שיקוץ לא פחות גדול מחופש פולחן רק לאורתודוקסים, או רק לגברים, או רק למוסלמים. ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, לא? נקווה שכן.

סתם

פורסם באתר אבי חי

חסידים על כדורים – קריסתו של האתוס החרדי

כתבת התחקיר המצויינת של יאיר אטינגר הציגה בסוף השבוע הזה חלקים מהציבור החרדי במערומיהם המכוערים ביותר. אטינגר הביא עדויות מפורשות של פסיכיאטרים, רבנים, אברכים ונשים חרדיות שציירו תמונה שמשלבת את החלקים הגרועים ביותר של '1984' של אורוול עם 'עולם חדש מופלא' של האקסלי. התחקיר חשף קשר של סימום שיטתי, רשת רודנית בה תרופות פסיכיאטריות מנוצלות על מנת למשטר חיי אדם. בקצרה, מדובר בעולם חרדי בו רבנים התמכרו לפטנט חדש שמסייע להם לשלוט בצאן הקדושים שלהם – – החל מדיכוי רצונה של אישה להתגרש ועד לדיכוי רצונו של אברך לאונן – וזאת בעזרת שתוף פעולה מצד קבוצה של פסיכיאטרים.

חשוב לומר שקשה להבין מהתחקיר עד כמה התופעה הזאת נפוצה. האם היא עניין שמתוחם לחסידות גור? האם יש גם מקרים משמעותיים מעבר לכך? אם אין, האם יהיו? האם זה סימן לבאות? אטינגר מדווח על עמותה אחת לפחות שמקדישה את מרצה וכספה למימון טיפולים פסיכיאטרים לחרדים, כך שאני כותב את הדברים הבאים מתוך הנחה שמדובר בתופעה, ובמדיניות. יחד עם זאת, יש לזכור שיש עדיין חרדים רבים מאוד שמסתייגים מסיבות שונות מטיפול פסיכיאטרי. בחסידות ברסלב, למשל, לא מוכנים לטפל גם במי שבאמת יש לו בעיה. בכל מקרה, כמה וכמה סוגיות מעורבבות כאן יחד – אנסה להפריד בין החוטים ולטפל בהן אחת אחת.

האתיקה של התודעה

נאמר שאני עובד במשרד פרסום, ואני צריך אספרסו כפול על הבוקר כדי להתעורר, לתפקד, להיות יצירתי, להתפרנס. האם יש בזה משהו שלילי? האם זה לא ראוי? ונאמר שאני צריך כדור של רטלין בשביל אותן מטרות. זה בסדר? ואם נאמר שאני צריך ציפרלקס – לא כי יש לי בעיה פסיכיאטרית ספציפית, אלא פשוט משום הלחץ, שעות העבודה המטורפות, התחרותיות, הבוסית, הילד שחולה בבית – מותר לי? אני מתכוון מוסרית, מותר לי?

שלא יהיה ספק: כל הנ"ל הם חומרים פסיכואקטיבים, המעודדים מבחינה כימית את המוח והגוף שלנו לפעול כפי שהיינו רוצים שיפעלו. עוצמתן אולי שונה, אבל העיקרון זהה. אין בתופעה הזאת שום דבר חדש – בני אדם השתמשו בחומרים משני תודעה מהרגע שידעו עליהם, וזה היה מאוד מזמן. אבל השאלה האחרונה חושפת בלבול מסויים שרווח כיום בקשר לנושא הזה. כי בעוד שבעבר המסורות הרוחניות שלנו מסגרו עבורנו את השימוש בחומרים משני תודעה, כלומר הנחו אותנו מה כדאי, איך כדאי, ואולי חשוב מכל, למה כדאי להשתמש בהם, כיום לרובנו אין מסורת רוחנית, ואין כל מערך אתי שייתן לנו כיוון בנושא הזה.

הנאורות היא שגזלה מאיתנו את ההנחייה הרוחנית של הדת לגבי התחום הזה, כמו כמעט בכל תחום אחר כמובן. מצד שני, היא השאירה אותנו עם תמונה מאוד מצומצמת וענייה של המצב התודעתי הרצוי והראוי שלנו. כבנים למסורת הנאורות אנחנו מונחים לשמור על תודעה צלולה, חדה, ערנית ונמרצת. עלינו להיות מסוגלים לקלוט מידע ולנתח אותו בצורה רציונלית. עלינו לראות את העולם שסביבנו כמרחב תלת-מימדי המלא בחפצים, סמלים ומסרים שאותם ניתן לקלוט, לנתח, לתפעל. זהו בגדול. עלינו להיות פכחים. עלינו להיות סחים.

המצב הנוכחי, אם כן, חורג מזה שהיה נחלת בני אדם לאורך רוב ההיסטוריה הן על ידי כך שהוא לא מציע לנו מסגרת חינוכית/רוחנית שתלמד אותנו איך ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה, והן על ידי כך שהוא קובע שעלינו להישאר במצב תודעתי פיקח וערני, היחיד שנחשב "נורמלי" ו"בסדר".

חשוב לציין שהמצב הזה הוא הקונצנזואלי בימינו ללא קיומו של כל דיון על העניין. אין כיום מחשבה מעמיקה על האתיקה של התודעה, ודאי שלא כפי שיש על אתיקה של מלחמה, מיניות, יחס לבעלי חיים, עתונות, עבודה, פוליטיקה וכיוצא באלה. הנושא הזה נשאר יתום. שתי השאלות שאינן נשאלות ואינן זוכות ליחס רציני הן 1) מהו מצב תודעתי ראוי; 2) איך ראוי להגיע למצב תודעתי ראוי. אנחנו לא שואלים אותן ולא דנים עליהן, ובעצם משאירים למחוקק לתחום בגמלוניות ובחוסר ידע את גבולות התודעה שלנו. (כל העניין הזה קרוב ללבי, וכתבתי עליו מאמר מפורט: "האתיקה של התודעה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, כאן ב-pdf).

לעניינינו חשוב להבין שללא התייחסות מעמיקה למעמדו האתי של מצב תודעתי כזה או אחר, אין בעצם אפשרות לענות על השאלה, שאני חושב שאינטואיטיבית מטרידה אותנו, האם ראוי או לא להיעזר בציפרלקס כדי לגמור בהצלחה עוד יום עבודה במשרד; או, אותה שאלה מזוית אחרת, האם ראוי לקיים מקום עבודה שבו אחוז מסויים מהעובדים נדרשים לתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד בו. אלו שאלות שהתשובות להן תתבררנה רק אם נחליט לפני כן מהו מצב תודעתי ראוי בעינינו, לאן אנחנו שואפים מבחינה תודעתית, לאן אנחנו לא רוצים להגיע, וכיוצא באלה סוגיות מעניינות. לכן לגבי עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אם זה במשרדי חברת היי-טק, על הסט של 'האח הגדול' או בחצרות חסידים למיניהן, אין מה להזדעזע עד שלא נחליט מהו מצב תודעתי שמזעזע אותנו.

סמי אונס

אבל מה שמזעזע אותנו כאן, הרי, אינו בעיקרו עצם השימוש, אלא השימוש בסמים הללו על מנת לעצב את רצונו של הפרט כך שיתאים לדרישות האחראים עליו. כאן התרופות הפסיכיאטריות עוברות מקטגוריה של עזרים או מעצבים, שיכולים להיות שנויים במחלוקת, של תודעה ואיכות חיים, לאמצעים נכלוליים של שליטה בקהל. זה מזעזע אותנו מפני שעוד ירושה שקיבלנו מהנאורות היא התפיסה ההומניסטית על פיה כל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי, שהאוטונומיה הזאת היא מאפיין מהותי של הזהות שלנו ושל ההערכה העצמית שלנו, ושכל פגיעה בה היא פשע. החירות שלנו לעצב את חיינו ולפעול בדרך שבחרנו בה היא אולי המרכיב הבסיסי ביותר, והמובן מאליו ביותר, בדימוי העצמי שלנו כבני אדם במלוא מובן המילה.

החירות הזאת היא מה שמדוכא על ידי התרופות הפסיכיאטריות במקרה הזה, ויותר חשוב כמובן, על ידי מי שנתן לנו אותם בתואנה שקרית, או כפה עלינו לקחת אותם. יותר מעצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות (שלרוב, כאמור, לא ביררנו לעצמנו בעצם מה טוב או רע בו), מה שמזעזע אותנו בסיפורים כמו פרשת 'האח הגדול' או בתמונה האיומה שחשף אטינגר הוא הפיכתם של בני אדם ליצורים חסרי רצון, וחסרי בחירה.

לכאורה, יכולים לבוא רבנים שונים ולומר לנו: מה יש לכם אתם? נאורות-שנאורות. עופו לנו מהעיניים ותנו לנו לעשות לאנשים שלנו מה שאנחנו רוצים. אלא שזאת, כמובן, תהיה תגובה טפשית ביותר. לא רק מפני שהיא מניחה שמה שנעשה לאנשים אחרים אינו מענייננו וממעיטה בתחושת האחריות והסולידריות שלנו עם בני אדם (באשר הם שם) שמבוצעים נגדם פשעים, אלא גם מפני שהיא תתעלם מהשורשים המאוד יהודיים של אותה תפיסה הומניסטית שמאדירה את חופש הבחירה שלנו. שכן מה שצריך להיות ברור הוא שהמצב שמתאר אטינגר בכתבתו מעיד יותר מכל על פשיטת רגל מוחלטת של האתוס החרדי עצמו.

התמונה שמצייר אטינגר מעידה על קריסת האתוס החרדי בשתי בחינות עיקריות: מנקודת המבט של הבחירה החופשית, ומנקודת המבט של המלחמה ביצר. מהבחינה הראשונה, הרי שאני מקווה שאין צורך להדגיש עד כמה עקרון הבחירה הוא מרכזי באתוס היהודי לדורותיו, החל מהפרקים הראשונים של בראשית, דרך כלל המקרא ("העדתי בכם היום את-השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" – דברים, ל, יט), דרך חז"ל ("הכל צפוי והרשות נתונה" – אבות, ג, טו), הרמב"ם ("רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" – הלכות תשובה, ה, א), הרמח"ל ("כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו" – דרך ה', א, ג, א) ועד ימינו כמובן.

הבחינה השנייה קשורה בראשונה: הקהילות החרדיות מהוות חלק מהאיים האחרונים בחברה המערבית שבהם לחימה ביצר, התגברות על התשוקה וסירוב למימוש תאוות נחשבים להתנהגות ראויה ואידיאלית. כאשר בכל מקום ואתר אנחנו מתבקשים – אם על ידי חוסר האיכפתיות החילוני הכללי; אם על ידי הנטורליזציה של העולם, כלומר הפיכת כל עניין ל"טבעי", על ידי המדע; אם על ידי עולם הפרסום; אם על ידי ההגיון ההיפר-קפיטליסטי בכללותו; אם על ידי הטנטריזציה של הרוחניות העכשווית – לא רק לשחרר את הרסן ולהנות, אלא אף לחגוג את יצרינו ותשוקותינו, הקהילות החרדיות מציגות אתיקה של צמצום ההנאה, סירוב לפיתויי היצר ואף מידה של סגפנות.

אולם אם האידיאל אמור להיות התגברות על היצר, בחירה בטוב על פני הרע, קיום מתוך הכנעה של רצונו ית' וכו', הרי שעל פי המתואר בכתבה האידיאל הזה מת. אין התגברות כי מדכאים באופן כימי את היצר, אין בחירה כי אין אלטרנטיבה מאותה סיבה, ואין הכנעה מרצון אלא מאונס. אין כאן יהודים שומרי מצוות, אלא זומבים הכפויים לעשותן. כאשר אדם לא בוחר, אלא מכבים אצלו את היצר, ברור שהוא לא מקיים מצוות לא-תעשה של שפיכת זרע לבטלה, כפי שברור שאדם מסורס לא מקיים מצווה כזו, וששולחן פורמייקה לא מקיים מצווה כזו. אין כאן אם כן שמירת הלכה, אלא שמירה על החברה, על המסגרת. אין כאן קיום מצוות, אלא קיום אוטומטי של חברה חולה.

וכאן תורף העניין לדעתי: לא רק שמתבצע כאן פשע איום נגד האדם ונגד צלם-האדם, אלא שעצם ביצועו מעיד על גסיסת עולמו האידיאולוגי של הפושע. מה שנחשף בפנינו כאן הוא המידה בה ההלכה חדלה מלהיות משמעותית עבור אותם חרדים, והשמירה על המסגרת (הדכאנית) היא התכלית עבורה חיים. כשלעצמו, זה לא חידוש מפעים לגבי חלקים לא קטנים מהחברה החרדית, אבל הדרך חסרת המודעות העצמית שבה מודים אותם רבנים שאכן כן, הם מסממים את חסידיהם, מעידה עד כמה הם התרחקו מאיזושהי תפיסה הלכתית או מוסרית, אם בכלל אי פעם אחזו בה.

ועוד מסקנה מעניינת עולה מתוך הסיפור הזה: היתכנותה של מדינת הלכה, לפחות כפי שהיא מצויירת בימינו בדמיונם של שוחריה, מותנית בצורה מכרעת במידת זמינותם של אמצעים פסיכיאטרים בידי מוציאיה לפועל. נראה שאין דרך אחרת לכפות על אנשים שונים לקיים את אותה מסגרת הלכתית.

רמיסת האדם

בסופו של דבר, התחקיר פותח עוד חלון לצפון-קוריאה המקומית שמכונה בטעות "המגזר החרדי". כמובן שלא כולו, כמובן שלא באותה מידה, כמובן יש בו גם הרבה טוב. באמת, יש. הבעיה היא אחת: חוסר בחופש בחירה. במובן הזה עניין הסמים הוא רק ביטוי קיצוני לכפייה הכללית, על כל אורחות החיים, על מספר רב של בני אדם (שוב: כמובן שלא כולם, כמובן שלא באותה מידה, וכו'). הכפייה הזאת היא בושה לכל מדינה דמוקרטית, ובושה לכל חברה המתיימרת להמשיך את המסורת היהודית. כפי שזועק אחד המרואיינים בכתבה:

חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא.

סתם

התפרסם באתר קומפרס, אתר הגותי-תרבותי-ביקורתי חדש שהקימו אביעד קליינברג, נאוה נאי, גדעון סאמט, נסים קלדרון,ניר ברעם, ירון בלוך ודרור שרמן. ראו שם מאמרים מעניינים של קליינברג על קלישאות, קלדרון על המחאה החברתית, דרור שרמן על אורי שגיא ותמי ריקליס על סדר פסח.