מדיטציה יהודית

מדיטציה יהודית – ספרי החדש יצא לאור

jewmedהספר שלי הפך סוף סוף לחפץ שאפשר להחזיק ביד ולקרוא. הוא מסכם שנים רבות של עבודה ומציג לראשונה מחקר אקדמי כולל ומפורט על הזרמים השונים של התרגולות המדיטטיביות ביהדות.

ליתר פירוט, הספר מבקש לעמוד על התמורה התרבותית העומדת בלבו של החיפוש הנוכחי אחרי חיי דת פנימיים. הוא עושה זאת על ידי בחינת תורותיהם המדיטטיביות של שבעה מנהיגים דתיים יהודיים שפעלו מאז תחילת המאה העשרים-20 ועד ימינו, וזאת על רקע מגוון הטכניקות המדיטטיביות שהתפתחו במסורת היהודית לדורותיה. המחקר מראה כיצד תהליכים של "הפנמה של הפולחן הדתי"  הנם חלק מתזוזות עומק של התרבות המערבית, אשר בשדה הדת מתממשים כהתמקדות בתהליכים פסיכולוגיים ובחוויות נפשיות, וראיית תהליכים אלה כמוקד העיקרי של המעשה הדתי.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למסורות המדיטטיביות השונות ששימשו יהודים כדרך להגיע למגע אינטימי עם האלוהות מאז ימי בית שני ועד החסידות. מדובר בסקירה המחקרית הראשונה של הזרמים המדיטטיביים העיקריים ביהדות, ואלו מנותחים בהתאם לטיפולוגיה חלוצית המסמנת הבדלים באופי התרגול וכן בחוויה המיסטית המסויימת אליה הוא נועד להוביל.

בחלקו השני הספר מתמקד בשבעה מנהיגים רוחניים יהודיים בני זמננו המלמדים מדיטציה: האדמו"ר מפיאסצנה, מנחם עקשטיין, אריה קפלן, זלמן שחטר-שלומי, ישראל יצחק בזאנסון, ארז משה דורון ויצחק גינזבורג. ניתוח שיטותיהם המדיטטיביות נעשה על רקע המסורות המדיטטיביות מן העבר, תוך בחינת מידות ההמשכיות והחידוש.

העיסוק הגובר והולך ב"מדיטציה יהודית" בזמננו, בין על ידי פיתוח מסורות תרגול יהודיות מהעבר, ובין על ידי אימוץ מסורות תרגול נאו-הינדואיסטיות ונאו-בודהיסטיות בהווה, הנו חלק משינוי מקיף שעוברים כיום החיים הדתיים במערב, שינוי שהוא מקרה פרטי של מהלך חברתי-תרבותי כולל. מהלך זה כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות. המחקר שלפנינו מבקש לארוג מסגרת תיאורטית שתסביר את הכיוונים שפנתה אליהם הרוחניות היהודית הפופולרית במאות ה-20 וה-21, ולהעריך כיצד התמורות בטכניקות המדיטטיביות שפותחו במסורת היהודית לאורך אלפיים השנים האחרונות ועד ימינו משקפות שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו בפרק זמן זה, כמו גם את הנחות היסוד המטפיזיות והאנתרופולוגיות בעבר ובהווה.

המלצות

"המחקר עשיר, חדשני ומקיף מאוד ומהווה תרומה חשובה ופורצת דרך למחקר הדתיות היהודית בת זמננו והחוויה הדתית היהודית המודרנית. פרסיקו מקדם מתודולוגיה חדשנית מתחום חקר הדתות העכשווי תוך שימוש במגוון רחב של כלים. מדובר במחקר פורץ דרך, שיטתי ומעמיק בזרמי מחשבה מודרניים שטרם נדונו בפירוט בספרות המחקר." – ד"ר אדם אפטרמן, אוניברסיטת תל אביב

"ניכרים האופקים התרבותיים, העיוניים והרוחניים הרחבים של החיבור. הדיון בתנועת 'העידן החדש' הוא הטוב ביותר שראיתי עד כה." – פרופ' יהונתן גארב, האוניברסיטה העברית

"ספרו של תומר פרסיקו מוכיח בצורה משכנעת את חיוניותן וגלגוליהן הרבים של טכניקות להשגת חוויה מיסטית במסורת היהודית." – פרופ' משה אידל, האוניברסיטה העברית

את הספר אפשר לרכוש בדף שלו באתר הוצאת אונ' תל אביב, בדוכני שבוע הספר, והחל מהשבוע הבא (אני מקווה) בחנויות.

ראיון שלי מאת איילת שני

כאדם שאינו חילוני – איך אתה מגדיר חילוניות?
אני לא חילוני, אבל יש מובנים שאני חילוני בהם. אני חושב שאנשים מגדירים חילון באופן מוטעה.

קיים בלבול בין חילוניות לאתיאיזם.
כן. התפיסה הזו שהעולם החילוני הוא עולם שפשוט הורידו ממנו את הדת היא שגויה. תהליך החילון הוא הרבה יותר מזה. הוא הוצאתם של עוד ועוד שדות כוח וידע מידי הדת והעברתם לסמכויות אחרות. כמו המדינה, כמו המדע, כמו המצפון. אנחנו פחות ופחות זקוקים לממסד הדתי שיספר לנו מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, איך הגענו עד הלום ואיך לחנך את הילדים שלנו. אם אנחנו מסתכלים על העולם שאנחנו חיים בו היום, אין שום ספק שהוא עולם חילוני במובנים האלה. כדי שהדת תודר מהמרחב הציבורי, היה צריך לעלות אתוס שיחליף אותה.

מבנה ערכי אחר. ערכים הומניסטיים, אני מניחה.
יניקת הערכים שמניעים את חיינו לא מהדת או מאלוהים, אלא מתוך עצמנו. מהתבונה שלנו, מהמצפון שלנו. כל מרחב ציבורי חילוני מלא בערכים האלה בכל מקרה. נכון שהשוק הקפיטליסטי מאתגר את הערכים האלה, אבל אין דבר כזה מרחב נטול ערכים.

תגיד את זה לחובבי משל העגלה הריקה.
הרבה פעמים, לצערי, החברה החילונית בישראל באמת שוכחת להגן על הערכים שחשובים לה.

נראה לי שאפשר להקביל בין החברה החילונית למחנה השמאל. אחרי שנים של מעין דה לגיטימציה, כבר לא ממש ברור מה הם הערכים, אין קול ברור.
כל עוד לחברה החילונית היתה תשובה פשוטה לשאלה "מה עושה אותי יהודי", היא היתה יכולה לעמוד עם גב זקוף מול החברה הדתית. בציונות החילונית התשובה היתה, "אני סוציאליסט, אני בונה פה חברת מופת, חזרתי לארץ שהיסטורית היינו בה. אני מיליטנטי, אני פטריוט, אני לאומי — וככה אני יהודי".

הנרטיב הזה מת.
והותיר אחריו הרבה מאוד אנשים שבעצם אין להם תשובה לשאלה מה עושה אותם יהודים. חלק מהם מחפשים את התשובה הזאת בכל מיני סדנאות, קורסים, הפרשות חלה, ולחלק אין שום בעיה עם התשובה הקוסמופוליטית — אני אזרח העולם וטוב לי ככה. אבל שתי התשובות האלה, מכיוון שהן לא מנוסחות עד הסוף ובוודאי לא מגובשות לאיזשהו עמוד שדרה זהותי יהודי, מעמידות אותם במבוכה כשהם נתקלים בדרישות היהודיות של שומרי המצוות.

היית מציע לציבור החילוני לבסס לעצמו איזשהו קוד?
הציבור החילוני, ואני מכיל את עצמי בציבור הזה בנוגע לכך, חייב לגבש לעצמו זהות יהודית אוטונומית, שאינה תלויה ביהדות האורתודוקסית כדי לייצג את עצמה. המסורת היהודית מלאה בערכים שאין שום בעיה לתרגם אותם לשפה הומניסטית ואף פמיניסטית. זה אותנטי לנו. מובן שהמסורת מלאה בדברים אחרים, שאין שום בעיה לתרגם לגזענות ולאתנוצנטריזם.

את זה אנחנו רואים כל הזמן. אולי פשוט השתכנענו שהעגלה שלנו ריקה?
רבים בוודאי השתכנעו בכך. אבל אם אנחנו מסתכלים על התשובה, על הזהות היהודית שיש לקהילה שומרת המצוות בישראל, הן לחרדים והן לציונות הדתית, נראה שהיא הרבה יותר ענייה ממה שנדמה מבחוץ. היא נדמית מאוד בטוחה בעצמה ומלאת פתוס והבטחה, אבל בעצם אין כמעט יצירה תורנית משמעותית. פעמים רבות זאת זהות דלה, שמתבססת על אתנוצנטריזם, על שנאת הזר, על הרגשת עליונות מזויפת, על שכפול של קטעים מהרבנים קוק, סולובייצ'יק או שך, שבאמת לא יכולים לענות על האתגרים שהחברה היהודית בישראל ניצבת בפניהם היום. זה רץ על ריק. האתגר להעמיד זהות אלטרנטיבית, אוטונומית, שתוכל לתת תשובה החלטית, הוא לא כזה גדול. הזהות הזאת חיונית על מנת לבנות כאן חברה משגשגת וראויה. אנחנו חייבים להמשיך את המסורת לכיוון שימנע מהיהדות להפוך לכת מתבדלת, בלתי רלוונטית, או לספרטה מודרנית שחמושה באטום, אלא יאפשר לה לתרום את חלקה למסע האנושי.

שאר הראיון, שפורסם ב'מוסף הארץ', כאן.

הספר מאחר מעט להגיע לחנויות. כשיגיע אודיע.

jewmed

פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה

[הרצאה שנשאתי היום בכנס הייסוד של האגודה הישראלית לחקר הדתות. הדברים יוצגו בפירוט בספרי על מדיטציה יהודית שאמור לראות אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב בקרוב.]

זה יובן במהרה על ידי כל אחד שהאל זיכה אותו בדבר, אבל כל אחד אחר לא יוכל בלי ריבוי מילים והשוואות.

את המילים האלה, שכתבה תרזה הקדושה מאווילה במאה ה-16, נהוג לראות כביטוי לאותה "אינאפביליות" מפורסמת של החוויה המיסטית, אותו חוסר יכולת של ההדיוטות להבין אותה לאשורה, חוסר יכולת שמבחינת המיסטיקנים אולי מלמד אותנו משהו לא רק על החוויה המיסטית, אלא גם על ההדיוטות: על הראשונה אנחנו למדים שהיא מעבר לכל תיאור מילולי, ואילו לגבי האחרונים אנו מבינים שהם שקועים עד אוזניהם במילים ובהשוואות, ושאלו הם הכלים היחידים באמתחתם בבואם להבין את העולם.

מיותר לומר, מדובר באמירה פז'ורטיבית. עדיף בהרבה, תטען תרזה, להבין את החוויה המיסטית "מבפנים", ולא להידרש לכלים אנליטיים. כשהתחלתי את עבודת הדוקטורט שלי היה נדמה לי לפעמים שכאילו כדי להתכחש לאמירתה של תרזה מיעטו חוקרי מיסטיקה במאה השנים האחרונות לעסוק בהשוואות בין חוויות מיסטיות. ייתכן שהמשפט האחרון ישמע לכם מופרך מיסודו – הרי מה יש לנו במחקר האקדמי של המיסטיקה אם לא תלי תלים של ספרים ומאמרים העוסקים בחוויה המיסטית ומבקשים להצביע על מאפייניה, ביטוייה, גלגוליה ואף, לפעמים, תקפותה?

נכון, יש בהחלט "ריבוי מילים", כמו שהיתה אומרת תרזה, אבל אין יותר מדי "השוואות". כלומר, על פי רוב ינסו חוקרים שונים לעמוד על חוויה אחת, לכאורה בסיסית ואוניברסאלית, המשמשת קרקע לכל, או לפחות לרוב הגדול והחשוב, של החוויות המיסטיות במסורות הדתיות השונות. בדרך כלל יהיה מדובר בחווית האיחוד והאחדות, ה-unio mystica, שתקבל את כתר "אם החוויות", והסברה תהיה שחוויות מסטיות אחרות הן וריאציות, חלקיות או מלאות, של החוויה המסויימת הזאת.

עמדה פרניאליסטית זו נשללה בתקיפות על ידי האסכולה הקונסטרוקטיביסטית בחקר המיסטיקה. עבורה אין כלל "חוויה מיסטית" אוניברסלית, אלא הבניות תרבותיות שונות של קרבה או מגע עם הרפרנט ה"אלוהי" או ה"מוחלט" של אותה תרבות ספציפית. כפי שניתן להבין בקלות, גם כאן אין ממש השוואה בין חוויות מיסטיות, ולמעשה כל השוואה נחשבת לטעות מתודית. אין בסיס משותף וממילא אין מה להשוות.

בכל המנוי לעיל הבחנתי כשהתחלתי לכתוב את המחקר שלי על פרקטיקות מדיטטיביות במסורת היהודית. שמתי לעצמי לחקור את הביטויים הנוכחיים של מה שמוצג תחת הכותרת "מדיטציה יהודית", וזאת במסגרת חקר הרוחניות העכשווית ותרבות הניו-אייג'. מכיוון שביקשתי לאבחן את מקורותיהן של הפרקטיקות המדיטטיביות במאה העשרים והלאה – האם מדובר בעיבוד או שחזור של מסורת יהודית ותיקה, או שמדובר ביבוא וגיור של טכניקות זרות, בעיקר ממעגלי ההינדואיזם והבודהיזם – הייתי זקוק לכלים טיפולוגיים בסיסיים שיבדילו בין הטכניקות השונות, ובין החוויות המיסטיות שהן מבקשות לעורר במתרגליהן. גיליתי שדה שנחרש, נזרע ונקצר היטב מכמה כיוונים שונים, אולם שלא הגיע אליו עדיין קומביין שיאסוף את הקציר ויאחד אותו לכדי קוביות אנליטיות שימושיות.

אני כמובן רחוק מלהיות אותו קומביין, אבל בדברים להלן אנסה להציג את הכלים הטיפולוגיים שפיתחתי לצורך המחקר שערכתי. עבודתי נמשכה בעקבות המסורת הפנומנולוגית של משה אידל. מתוך בחינת תיאורי תרגולות מדיטטיביות וחוויות מיסטיות במסורות שונות אספתי נתונים שהיה אפשר לחלק לכמה קטגוריות טיפוסיות שונות. מטרתי היתה לאפיין סוגים שונים של פרקטיקות מדיטטיביות וסוגים שונים של חוויות מיסטיות. אציג את הקטגוריות הטיפולוגיות שהעמדתי ואביא דוגמאות פשוטות שיציגו את השימוש בהן. אפתח במדיטציה וממנה אעבור לחוויה המיסטית.

תרזה הקדושה באקסטאזה, ברניני, אמצע המאה ה-17

מדיטציה

אחד התהליכים המקיפים שעברה התופעה הדתית במערב במאתיים השנים האחרונות הוא התעצמותה של תפיסת הדת כתהליך פרטי וכמגע אישי עם האלוהות, וזאת תוך החלשותה של הדת כמערכת חברתית הנשענת על סמכות מסורתית והמכוננת קהילה. עם זאת, בכל תקופה בעבר היו יחידים שביקשו קרבה אישית למימד האלוהי או המוחלט שבמציאות, קרבה שהיתה בעלת מימד נפשי ואשר עבורם היתה לה משמעות גאולית. לצורך מימוש שאיפתם אימצו פרטים אלה אורחות חיים ותרגולות שונות. את אותן תרגולות המיועדות להביא את הפרט למפגש אישי וגאולי עם המימד האלוהי או המוחלט מבחינתו אני מכנה מדיטציה. במילים אחרות, מדיטציה היא פעולה יזומה שמטרתה לחולל באדם שינוי תודעתי בעל גוון גאולי או תרפויטי מבחינתו.

ההגדרה לעיל של מדיטציה היא רחבה מאוד, וכוללת בתוכה כיוונים נפשיים שונים ואף מנוגדים. הן ישיבה בעיניים עצומות תוך ניסיון להגיע להרגעה מוחלטת של התודעה והרגש היא מדיטציה, הן ריקוד נמרץ לקול תופים במטרה להגיע לשלהוב אקסטטי היא מדיטציה, ומובן שאפשר וצריך להבדיל בין האופי השונה מאוד של המתודות המדיטטיביות הללו. עם זאת, בספרות המחקרית הקיימת קשה למצוא ניסיון להבחין בין טכניקות שונות של מדיטציה על פי מאפייניהן. לרוב המילה "מדיטציה" משמשת חוקרים שונים לתיאור טכניקה מסויימת הנחשבת עבורם כמופע המרכזי, אם לא היחיד, של המדיטציה בכלל. כאן אציע אפוא את הטיפולוגיה אותה העמדתי במחקרי, הנשענת על מחקרים שונים כמובן, ומשלבת ביניהם.

ראשית יש להבחין בטיפוס הכללי של המדיטציה, דהיינו באופי השינוי התודעתי אותו מבקשת הטכניקה להביא. ניתן להבדיל בין מדיטציה המבוססת על תשומת לב ממוקדת, כלומר ריכוז (למשל, מדיטציה יוגית); מדיטציה הדורשת בחינה פתוחה של ההווה ותשומת לב, דהיינו מודעות (למשל, ויפאסנה); ומדיטציה המבנה חזרה על דפוס תודעתי מסויים באופן מחזורי, ובכך מכניסה את המתרגל למצב תודעתי של אוטומציה (למשל, על ידי מלמול שמות האל). זו חלוקה שמציע פרדריק טרביס במאמר מ-2011. יש לציין שאלו כמובן קווי גבול סכמטיים ביותר, ובוודאי שיתכנו טכניקות המכילות מאפיינים של יותר מקטגוריה אחת.

שנית, יש לבחון את הכיוון האינטנציונלי של המדיטציה, דהיינו האם הטכניקה הספציפית מכוונת את המתרגל להתכנסות פנימה במסגרתה יחקור את פנים נפשו וינסה לגלות בה את אותו מימד של גאולה, או שמא ליציאה ממנו והלאה, בה המתרגל יבקש את ישועתו ממציאות החיצונית לו. ניתן לכנות טיפוסים מדיטטיבים אלה אינטרוברטי ואקסטרוברטי (מונחים שנעשה בהם שימוש כבר אצל רודולף אוטו, קארל יונג ווולטר טרנס סטייס, ובמחוזותנו אצל חביבה פדיה). האינטרוברטי יפנה אל פנימיותו ויבקש למצוא את האמת העמוקה בתוכו, והאקסטרוברטי יחפש גאולה מתוך יציאה מעצמו וקשר עם הנמצא מחוצה לו.

שלישית, יש לבדוק את המימד הפיזיולוגי של המדיטציה: האם היא מכוונת לייצר עוררות רגשית ו/או תודעתית, או לחלופין השקטה רגשית ושוויון נפש? טכניקות מדיטטיביות המביאות את המתרגל אותן למצב רגשי אקסטטי שייכות לסוג הראשון (למשל, פרקטיקות של ריקוד או תיפוף). טכניקות המיועדות להרגעה ובחינה שקטה של הקיים (למשל, מדיטציה בודהיסטית) הן מהסוג השני, שניתן לכנות אנסטטי.

רביעית, כדאי לאפיין גם את שדה הפעולה של המדיטציה. האם היא "תודעתית" בעיקרה – או "אנרגטית"? דהיינו האם היא מכוונת בעיקרה לשינויים בהכרתו של האדם, או בנפשו וגופו. אין ספק, גוף ונפש שלובים זה בזה ללא יכולת אמיתית להפרידם, אולם אפשר בכל זאת לאפיין מדיטציה כטכניקה המשחקת יותר על המגרש התודעתי או כפועלת על המגרש הגופני-אנרגטי. מדובר כאן בפרקטיקה ולא במטרתה הסופית, דהיינו החוויה המיסטית והתובנות העולות ממנה. כך למשל, מדיטציית הקונדליני היא מדיטצייה "אנרגטית", למרות שמטרתה היא להשפיע על התודעה. מדיטציית דמיון מודרך היא לעיתים (כמו אצל האדמו"ר מפיאסצנה) מדיטציה תודעתית, אך מטרתה להשפיע על העוררות הגופנית. חלוקה זו גם מתאימה לאבחנה ההינדואיסטית הקלאסית של הכוחות היסודיים-קיומיים כתודעה ואנרגיה, שיווה ושאקטי. ניתן לומר שמדיטציה המתמקדת בתודעה היא שייוויסטית, ואילו כזו המכוונת לשינויים גופניים-אנרגטיים היא שאקטיסטית.

חמישית, יש לבדוק את הקשר, או חוסר הקשר, בין הטכניקה המדוברת לחוק הדתי – האם היא נומית, אנומית או אנטינומית, וכאן אני כמובן משתמש באבחנות של משה אידל. מאפיין זה חשוב במיוחד בבחינת טכניקות מדיטטיביות במסורת היהודית. הוא מבחין בין מדיטציה המשתמשת בהלכה ובמצוות כמצע שעל גביו היא פועלת לבין מדיטציה שהתרגולות השונות המוצעות במסגרתה לא קשורות למצוות ומתנהלות במקביל להן, ועוד בינן לבין מדיטציה שפועלת במכוון כנגד החוק האלוהי.

הנה הקריטריונים מתומצתים בטבלה:

2015-10-13_155303

ומה על החוויה המיסטית?

על פי ההגדה שהצענו טכניקות מדיטטיביות שונות נועדו להביא את המתרגל אותן לשינוי תודעתי בעל גוון סוטריולוגי מבחינתו. בשדה חקר הדתות שינויים תודעתיים כאלה נכנסים תחת הכותרת הכללית של "מיסטיקה" – דהיינו, מדובר מבחינת המחקר ב"חוויות מיסטיות". כאמור לעיל, לעומת גישה הרואה בחוויות המיסטיות השונות גרסאות מתקדמות יותר או פחות לחוויה בסיסית אחת, ולעומת גישה הפוסלת כל מכנה משותף בין חוויות מיסטיות במסורות דתיות שונות, להלן אציע אבחנה טיפולוגית של ז'אנרים שונים של חוויות מיסטיות.

בעקבות ניסיונות שונים להגדיר את החוויה המיסטית במחקר (בעיקר של ברנרד מקגין ושל משה אידל), אגדיר כאן את החוויה המיסטית כתחושה ו/או הידיעה הקוגניטיבית של העצמת נוכחותה של אחרוּת בחייו של הפרט, מנקודת מבטו/ה. "אחרוּת" פירושה כאן חריגה חריפה מהיומיומי השגור. תחושת או ידיעת האחרוּת מושגת על ידי שינוי תודעתי, דהיינו פריצה של הריטמוס ההביטואלי של התודעה האנושי. פריצה זו מושגת לעיתים בצורה ספונטאנית, ולעיתים, כאמור, על ידי מדיטציה לסוגיה השונים.

העצמת נוכחות של אחרוּת בחייו של הפרט יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות רבות ומגוונות. אחלק את החוויה המיסטית לארבע סוגות עיקריות: טראנס, מניפולציה על מודל העצמיות, ריכוז ורקולקציה ואקסטזה רגשית. למרות החלוקה ביניהן יש לציין שלא ניתן כמעט למצוא חוויה מיסטית שאין בה שילוב של שתיים או יותר מהסוגות הללו. כך למשל, הטראנס הוא מצב תודעתי אשר מחד הוא גמיש ורב-גוני, ומאידך פשוט להפקה. אין ספק שהוא משמש כרקע נפשי לרוב החוויות המיסטיות.

טראנס

הטראנס הוא חוויה אנושית אוניברסלית ובסיסית, המופיעה כתוצאה משינוי פתאומי בשגרת החיים, או לחילופין כתוצאה מחזרה רפטטיבית על פעולה מסויימת. בני אדם יכולים להיכנס לטראנס מתוך ריכוז רגעי במשהו או כתוצאה מטראומה פיזית חמורה, ולפעמים גם ללא כל גירוי, חיצוני או פנימי. מאז שנות השישים התפתח המחקר באשר ליחס בין טראנס לחוויות מיסטיות, והקשר בין הקטגוריה הרפואית לזו התרבותית/מחקרית נראה היום מובן מאליו.

לאחרונה התפרסם ספרו של יהונתן גארב Shamanic Trance in Modern Kabbalah, הקושר טראנס, ובתוך כך גם שמאניזם, לפרקטיקות קבליות וחסידיות (ולמעשה, גם יהודיות בכלל – דהיינו, קיום מצוות כפשוטו). על פי גארב (עמ' 11 שם) טראנס

מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים.

הטראנס הוא חריגה לאו דווקא דרמטית או נדירה מהמצב התודעתי השגרתי, אם כי כאן לא נתייחס למופעי טראנס יומיומיים. בהיותו כזה, טראנס הוא כנראה הרקע הנפוץ ביותר לחוויה מיסטית, בדרך כלל כאלה של איחוז, זכייה בחזיונות או מסרים אודיאלים שונים, וכן דיבור או כתיבה אוטומטיים. בהקשר לכך יש להבדיל בין הטראנס, שהוא מצב תודעתי לימינלי אנושי נפוץ, לבין החוויות שהוזכרו לעיל, שתכניהן הם קונסטרוקטים תרבותיים.

מניפולציות על מודל העצמיות

חוויות מיסטיות שכרוכות במניפולציה על מודל העצמיות הן אותן חוויות בהן העצמי נחווה כיוצא מהגוף, מתרחב, מצטמצם או – בצורה המובהקת ביותר – נעלם. מדובר במגוון רחב של חוויות שכולן כרוכות בשינוי התפיסה לגבי עצמיותו של המיסטיקן, ובהגדירי סוגה זו של חוויות מיסטיות אני עושה שימוש במחקריו והגותו של תומס מטצינגר, אשר משלב פילוסופיה של התודעה עם מחקרים נוירולוגיים אמפיריים. במרכז התיאוריה של מטצינגר עומד מודל העצמי הפנומנלי (Phenomenal Self Model, או בקיצור PSM), שמהווה למעשה את העצמי האנושי. ה-PSM הוא מודל שהאורגניזם האנושי בונה לעצמו ושמהווה יצוג פנומנלי של המערכת שהאורגניזם שולט עליה.

האורגניזם האנושי לדעתו של מטצינגר הוא מקרה מיוחד בו מערכת יוצרת בזמן אמת ובאופן מתמשך מודל של עצמה, עבור עצמה. בשיחה פרטית עמי תמצת מטצינגר את העניין:

הרעיון הוא כזה: לאורגניזם יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש. כלי אחד הוא הלב. כלי נוסף הוא הכבד. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל יש לו גם כלים אחרים, וירטואלים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא העצמי. כך, על פי התיאוריה שלי, כשאתה מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה"

מודל העצמיות מאפשר לאורגניזם האנושי לבצע משימות רבות ומגוונות, וכל זאת תוך כדי היותו של המודל עצמו "שקוף". פירושו של דבר הוא שאנחנו רואים "דרך" מודל העצמיות, ולכן לא רואים אותו. זו הסיבה שאיננו מודעים שיש לנו מודל של עצמיות, כלומר זו הסיבה שכל אחד מאיתנו חושב "יש לי אני", ולא "יש לי מודל של עצמיות".

מודל העצמיות שלנו יכול לעבור מניפולציות שונות, ואלו באות לידי ביטוי בחייו של הפרט בדרכים שונות. בספריו מתייחס מטצינגר לאפשרות של שינויים ומודופיקציות במודל העצמיות שלנו, ומדגים זאת בעזרת חוויות יומיומיות ומקרים מיוחדים של פציעות ראש ומחלות נפש, אשר הסימפטומים שהציגו העידו על שינוי במודל העצמיות (או לחילופין, תיאוריית ה-PSM מצליחה להסביר את הסימפטומים האלו בצורה מיטבית). בין הדוגמאות שמביא מטצינגר מצויות חוויות חוץ-גופיות, וחוויות אשר מטצינגר מקביל לנירוונה הבודהיסטית.

בחוויה חוץ-גופית מעתיק החווה את מודל העצמיות שלו אל אתר חיצוני לגופו. מודל העצמיות שבנינו, שהוא מוקד הזהות והסובייקטיביות שלנו, עובר אל מחוץ לגוף, וזאת תוך בנייה (אשלייתית) של יצוג המתרחש סביבו, כך שהוא לכאורה מביט "מלמעלה" על (יצוג של) הגוף שלנו. מצב של נירוונה בודהיסטית, שכולל איבוד (מלא או חלקי) של תחושת העצמיות, גם הוא נגרם על ידי מניפולציה במודל העצמיות הפנומנלי.

מטצינגר:

אם התיאוריה שלי נכונה והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' מותנה בשקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, כי אם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שאז אותו אדם יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות. במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. […] למערכת יהיה עדיין מודל של עצמיות, אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, חלום בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'.

אילו מודל העצמיות שלנו היה עכור, כלומר היה מתברר לנו (כלומר, לאורגניזם האנושי שמודע לו) שהוא יציר מוחנו, לא היינו יכולים להמשיך להחזיק באשלייה שיש לנו מרכז של עצמיות. היינו חווים תחושות ומחשבות שעולות ויורדות ללא עוגן מרכזי, ואת האורגניזם כפעילות מאוחדת, ללא מרכז. התעכרות של מודל העצמיות יכולה להביא גם לכך שהעולם כולו ייראה לנו כיציר מוחנו, כלומר כ"אשליה". ייתכן מאוד שמיסטיקנים החווים את העולם כולו כחלום או כאשלייה, עושים זאת משום שהם מצליחים לראות את עצמם, ואת העולם כולו, כיצוג בלבד.

ריכוז

כושר הריכוז האנושי ניתן לטיפוח ולהעצמה, ותהליכים המגבירים אותו, כמו גם תרגולות המערבות ריכוז, ניתן למצוא כמעט בכל המסורות המדיטטיביות. עם זאת, ריכוז חריף יכול להוות חוויה מיסטית בפני עצמו, כמו גם להיות המצע לחוויות מיסטיות חזיוניות.

מתודות מדיטטיביות שונות מביאות להתכנסות פנימית, ולניתוק כללי מקלטי החושים. תוצאות אלו מושגות כמעט תמיד באופן מכוון, וזאת על ידי העצמה יזומה של הריכוז ומיקוד התודעה במושא יחיד. מדיטציה של ריכוז פנימי נפוצה מאוד בזרמי יוגה הינדואיסטים שונים אשר מתייחסים, אם לא ממש מבוססים, על סוטרות היוגה של פטנג'לי, וכן באסכולות בודהיסטיות שונות. התכנסות שכזו יכולה להיות מלווה בתחושות של עונג חריף והרגשת אחדות, ומאפיינים שמתפרשים כבעלי ערך הדתי עבור השוחרים אותם.

אקסטזה רגשית

מקריאת מחקרים שונים על מיסטיקה עלול להיווצר הרושם שהמסמן "אקסטזה" יכול להצביע כמעט על כל מסומן שהוא בשדה הדתי-חוויתי (כך מאוולין אנדרהיל, דרך מרגניטה לסקי ועד משה אידל ואליוט וולפסון). זאת לאו דווקא מתוך חוסר זהירות, אלא משום שהמילה אכן משמשת, פעמים רבות, כשם גנרי לחוויה מיסטית, או לפחות לכל חוויה מיסטית בה המיסטיקן (או נשמתו) עוזב(ת) את גופו. במקרים אחרים, כאשר מדובר בשמאניזם, המונח אקסטזה משמשת כמילה נרדפת למונח טראנס.

הצעתי היא שהמונח אקסטזה יסמן אך ורק חוויה מיסטית הנגרמת על ידי עוררות חושית ופיזיולוגית, ואף באה לידי ביטוי בצורות אלה (אולם לא רק בצורות אלה – כלומר, העוררות הפיזיולוגית מביאה איתה לפעמים תופעות מיסטיות נוספות). עוררות חושית זו באה בעיקרה על ידי הגברה מכוונת של פעילות גופנית ומנטלית, כגון תפילה, שירה, ריקוד, קריאה, שינון וכיוצא באלו. כפי שאפשר להבין, גם כאן, כמו בחוויות המיסטיות מז'אנר הריכוז והרקולקציה, כמעט שלא ניתן להבדיל בין המתודה המדיטטיבית לתוצאה שבאה בעקבותיה בחוויה האקסטטית – מדובר ברצף אחד של היפר-אקטיביות פיזיולוגית.

נזיר בודהיסטי ברגע של סאטורי, שושלת יאנג, המאה ה-14 (לחצו על התמונה כדי להגיע למקורה)

כיצד מסייעת הטיפולוגיה המוצעת לניתוח טכניקות מדיטטיביות וחוויות מיסטיות?

אביא דוגמא מתוך המחקר שלי. כידוע, בעת הזאת הפכה חסידות ברסלב לאבן שואבת עבור מעגלים שונים בציבור הישראלי, ובעיקר עבור חוזרים בתשובה. אחד המנהגים הפופולרים ביותר של החסידות הוא ה"התבודדות", עליה ציווה ר' נחמן את חסידיו. אולם מהי בדיוק "התבודדות"? קהילות שונות של חוזרים בתשובה עוסקות בהתבודדות, לכאורה תוך קבלת הוראותיו של ר' נחמן לעניין. להלן השוואה בין הוראותיו לאלה של אחד ממשיכיו הפופולריים, ר' ישראל יצחק בזאנסון, תוך שימוש בטיפולוגיה המוצעת.

ההתבודדות מתוארת אצל ר' נחמן פעמים רבות כשיחה פשוטה בין החסיד לאלוהיו, אולם במספר מקומות היא נידונה כמובילה לחוויה מיסטית, ואני מקבל את עמדתו של צבי מרק על כך שזו מטרתה הסופית והאידיאלית של הפרקטיקה. בליקוטי מוהר"ן נב מסביר ר' נחמן כי:

לזכות לזה להיכלל בשרשו, דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחיב המציאות. זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי בטול. שיבטל את עצמו לגמרי. עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך: ואי אפשר לבוא לידי בטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי זה שמתבודד ומפרש שיחתו בינו ובין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו.

מתוארת כאן חוויה מיסטית של מניפולציה על מודל העצמיות, עד כדי מה שנקרא unio mystica, או לפחות קרוב לכך. מדובר על ביטול עצמי מוחלט ועל הכללות באלוהות. אולם כיצד יש להגיע לכך? בליקוטי מוהר"ן תנינא צט מדגיש ר' נחמן את המידה הרגשית הקיצונית אליה אמור להגיע המתבודד:

שעיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא, כשיפרש שיחתו כל-כך לפני השם יתברך, עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו, חס ושלום, עד שכמעט יגוע, חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי-אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת.

על פי הטיפולוגיה שהצענו לעיל מדובר בפרקטיקה מדיטטיבית אנומית, אקסטרוורטית, של עוררות אקסטטית, המביאה להתלהבות, כלומר להעצמה שאקטיסטית, המתאפשרת על ידי התפילה/שיחה האישית בהתבודדות. ממקורות אחרים אפשר ללמוד שמדובר בטכניקה של ריכוז על מילות התפילה. אחרי דחיקת כל תוכן תודעתי אחר ובעקבות התעוררות ההתלהבות מגיעה חוויה מיסטית של אקסטזה, ובסופה אף של מניפולציה על מודל העצמיות. השקטת הנפש על ידי ריכוז הינה רק התנאי המקדים לדרך הארוכה שעוד לפניה, בה היא תתמלא בצער, כאב, זעקה ובכי, שהם המפתחות המיסטיים שמציע ר' נחמן לחסידיו.

אצל ר' ישראל יצחק בזאנסון, מהפופולריזטורים המצליחים של תורת ר’ נחמן בזמננו, ההתבודדות מתוארת כך (התבודדות: לדבר עם ה' יתברך, עמ' 5-6):

ביסודה, מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים המושכים אותה לכיוונים שונים ומפוזרים וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. התנתקות זמנית זו מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, ישוב דעת, המסייעים לנו לכונן יחסים אישיים עם בוראנו, ללמוד להיעזר בו יתברך ולזכות בדרגת דבקות – מה שמבטיח אושר רוחני שאין כמותו. […] במידה שנזכה להתמיד במפגשים אלו, אחרי כמה פעמים שנפנה אל ה' יתברך בשפתנו נוכל, לעיתים, להרגיש את נוכחותו. לאור זיו זה נוכל בקלות גם להביט פנימה, אל האני הפנימי והאמיתי. ללא איפור או פחד יתגלה האגו שלנו תחת הפיקוח האדיב של ההוויה האלוהית. כך ייחשפו לעינינו, אט-אט, סודות הנשמה שלנו ונתפלא למצוא בה הדר חבוי, אשר חיכה להתגלות. בו בזמן, יאיר האור הרוחני על הרשת המסובכת של רגשותינו ויחשוף את המקורות לדפוסים לא נכונים של חשיבה והתנהגות, שאף לא היינו מודעים לקיומם. הפרקטיקה המדיטטיבית שמציע בזאנסון היא פרקטיקה אנומית, המשתמשת בריכוז, אך בעיקר נשענת על מודעות. היא מבוססת על אינטרוספקציה, ובכך אינטרוורטית ומכוונת אל תוככי האדם. המדיטציה שמלמד בזאנסון עושה שימוש ברגיעה אנסטטית, בהשקטת הרגש ובניתוק החושים מהסביבה. כוונתה היא להגיע לשלווה ולרגיעה נפשית. זוהי טכניקה תודעתית-שיוויסטית, שנועדה לשחרר את החסיד מדפוסים אוטומטיים ולהביא להרגשת נוכחות האל. מצטיירת כאן, אם כן, מדיטצייה של מודעות עצמית תוך ניתוק מהסביבה, חקירה פנימית והתרת קשרים נפשיים, אשר מטרתה חוויה מיסטית מינורית של תחושת נוכחות האל.

אפשר לסכם את ההבדלים בין הטכניקות המדיטטיביות שמציעים שני המנהיגים החסידיים בטבלה הבאה:

2015-10-13_155356

שימוש בכלים הטיפולוגיים שהצעתי מבהיר באופן פשוט את ההבדלים בין שתי השיטות. זיהוי ה”תחביר” של המדיטציה, כלומר המרכיבים הפנומנולוגים הבסיסיים שלה, וזאת בשונה מהשיח התיאולוגי שעוטף אותה (בדוגמא לעיל מדובר בכל מקרה ב"התבודדות"), יכול לגלות לנו בברור את ההבדלים בין פרקטיקות מדיטטיביות שונות. בנוסף, בדיוק כפי שהוא יכול לגלות לנו את מידת השונות שבין טכניקות מאותה מסורת, זיהוי אבני הבניין של הפרקטיקות יכול לרמוז לנו על קשרי-עומק שבין טכניקות ממסורות שונות. בצורה דומה הוא יכול להבהיר לנו דפוסי-פעולה ולהצביע על תפיסות העולם והאדם שמתוכם הם נגזרים, ובכך לסייע בידינו למקם את הטכניקה המדיטטיבית המסויימת בתוך המטריצה התרבותית והתקופתית שהולידה אותה.

הבהרת ההבדלים היא הצעד הראשון בלבד. מעניין הרבה יותר מהצבעה על ההבדלים הוא ההסבר להם. ראשית ברמה הטכנית, מבחינת מקורות ההשראה (האם ר' בזאנסון הושפע ממעגלי הרוחניות העכשווית הכוללים טכניקות מדיטטיביות מהמזרח הרחוק?). שנית, יש להסביר את הסיבות החברתיות והתפיסתיות שהובילו לשינויים המובחנים בין השיטות (אילו תמורות תרבותיות הביאו לצורך של ר' בזאנסון להציע לחסידיו טכניקה שונה להתבודדות מזו שהציע ר' נחמן?). אולם השלב הראשון בכל ניסיון שכזה לבחינת התמורות בטכניקות המדיטטיביות ובחוויות המיסטיות המבוקשות הוא הבנת ההבדלים ביניהם. לשם כך אני מקווה שהטיפולוגיה המוצעת כאן תהיה לעזר. תודה רבה.

מ'התבודדות' ברסלבית ל"מדיטציה יהודית"

חסיד מתבודד בבית הקברות היהודי במז'יבוז'לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.

רשמים מהכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית

קוראים יקרים, שלשום התקיים הכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית באונ' חיפה.

כעת בידכם הבחירה:

  1. לעבור לקרוא סיכום תמציתי ומשויף של מאורעות הכנס שכתבתי עבור אתר מעריב
  2. להמשיך לקרוא את הרשימה הבאה, המסכמת סטנוגרמה-סטייל את הכנס
  3. לקרוא קודם את הרשימה ממעריב ואחר כך להרחיב דעתכם ברשימה כאן
  4. לקרוא קודם את חומר הגלם כאן ואחר כך לראות מה עשיתי איתו במעריב
  5. לא לקרוא כלום (קשה לי להבין למה מישהו יבחר בזה, אבל, כמו שאומרים, זו (עדיין) דמוקרטיה)

הרשימה מביאה דברים מפי האנשים ששמעתי אותם, אבל אלא אם הדברים במרכאות כפולות, לא מדובר בציטוטים מדוייקים, אלא בציטוטים לא מדוייקים או בתקציר דבריהם. הערות בסוגריים מרובעות הן שלי.

כדאי לשים לב:

  • למאפיינים שמשה אידל נותן ברוחניות הניו-אייג'
  • לציטוט מהמכתב הנדיר מהרב קוק אל בנו בנוגע לכתבי ר' נחמן שמביאה סמדר שרלו
  • להקבלה שעורכת ציפי קויפמן בין שיטת ימימה לתיאולוגיה פמיניסטית מודרנית
  • לתובנות המעניינות שמביא יורם בילו על הפופולריות של חב"ד וברסלב בקרב עדות המזרח

הקדמה

הכנס הישראלי לחקר הרוחניות נפתח בשלישית, ועצם זה הופך אותו למסורת. אולי זו גם הסיבה שהגיעו הפעם פחות אנשים – לפחות כך נדמה לי – ניו-אייג'יסטים לא ממש מתרשמים ממסורות. פרופ' עופרה מייזלס, יו"ר הכנס (יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר): ההכרה האקדמית הולכת וגדלה בקשר לנושאים האלה. בחזוני פתיחת פקולטה ללימוד ומחקר של רוחניות בליבת העולם האקדמי. נשמח לקבל סיוע למטרה זו ממי שיושב כאן בגופו וברוחו, וגם מהקהל שאיננו כאן ברוחו ובגופו. מייזלס גם מבקשת לשקול לעצור ב-11 את כל הפעילות ולהתכוונן לגלעד שליט, אבל דרכו גם אל כל הישויות שנמצאות בסבל.

פרופ' משה אידל במליאת הפתיחה

פרופ' משה אידל במליאת הפתיחה אני אדבר על אנשים שמהמגע איתם הוארו לי תובנות על תופעות שאני לא בקשר איתן. בנסיבות הזמן הגעתי לקשר עם שני אישים שמקומם מרכזי בחקר הרוחניות. ראדשון: פרופ' יוריט קאזנס, שהיה ההוגה של שתי הסדרות החשובות ביותר על רוחניות מודרנית. האחת Western Spirituality ב-Paulist Press, והשנייה סדרה אחרת על ג'ווייש ספיריטואליטי, מוסלם ספיריטואליטי. הוא העביר את השרביט בסדרה השניה לעורך ברנרד מק'גין. שניהם ישועים לשעבר.

שניהם פרופסורים באוניברסיטה בעלי רקע ישועי, שעזבו את העולם הזה אבל נשארים איתו בקשר, והם כאמור עומדים מאחורי המפעלים הגדולים האלה. צומת מרכזי. למרות אי הנחת הקונספטואלית שלהם מהקבלה, היו לנו שנים של הוראה יחד בכל מני מקומות. אי הנחת שלהם לימדה אותי משהו על הקבלה ואולי על רוחניות. הראשון שהעלה את חוסר הנחת הזה באשר לקבלה היה לא אחר מאשר מרטין בובר (שבלי ספק תרם תרומה נכבדה גם לתופעת ה"רוחניות" המודרנית). הקבלה בעיניו היא מאגיה, היא סכמאטית. רק החסידות הצליחה "להתגבר" על זה, והיא תופעה מיסטית אמיתית.

כלומר חוסר הנחת הזה אינו רק עניין נוצרי. והוןא משותף לרבים. ממה הוא נובע? מסוג של רוחניות "בובריינית" ורוחניות עכשווית, שאני לא יודע עוד כמה זמן היא תימשך. השלטון של הטקסט בעולם המיסטי לא אופייני לתופעות שתיאר אותן בובר, אלא לתופעות מוקדמות יותר, שאפשר למצוא בראשית הנצרות ["האות ממיתה" וכו']. העולם היהודי קיבל את ההנחה שהאותיות הכתובות הן הדבר המרכזי, ואילו העולם הנוצרי קיבל את ההנחה שהרוח היא המרכז. כלומר השאלה היא איפה רואים את העיקר של המיסטיקה. גם בסופיות אפשר למצוא סוג כזה של פקפוק, בו הרוח היא מעל השורות, ולא בתוכן, [כמו ביהדות]. אז יש תהליך של דה-טקסטואליזציה. אפשר להגיע אל האל לא דרך לימוד, אלא דרך חיים פנימיים.

זה מזכיר לנו מיד את הבעש"ט, שהעביר את היהדות לסוג כזה של רוחניות. חיי הרוח שהוא תיאר הם חיים שעומדים יותר במימד של התפילה מאשר במימד של לימוד תורה. משום כך אולי לא כתב דבר (לבד משניים שלושה מכתבים קטנים). ההנחה שחיי הרוח יכולים להתנהל בעולם שאינו טקסטואלי, מתוך תרבות שהיתה עסוקה מאוד בטקסט, מאפיינת לא רק את החסידות, אלא גם את הרוחניות החדשה, שבה מבוססת הרוחניות על פניה פנימה. זה בא על חשבון הטקסט. [הקדשתי מאמר לאופי הנוצרי של הניו-אייג']

מימד נוסף שלמדתי אותו מאותן שיחות הוא שההסתכלות את התופעות המיסטיות צריכה להיות פחות היסטורית. דהיסטוריזציה. הגישה ההיסטורית שקיבלנו מהאקדמיה הגרמנית נעלמה. גם בעולם החסידי הצד ההסיוטרי היה הרבה פחות חשוב. הידע ההיסטורי אינו מקנה את המשמעות. המשמעות באה ממקום אחר. הדהיסטוריזציה היא תופעה חשובה מאוד ברוחניות החדשה. הטקסטים נשאבים מתוך הקונטקסט שלהם ונשתלים בהקשר שונה, בתוך קהילות של אנשים שאין להם מושג מה ההקשר המקורי.

למשל: ביקור של אידל בברזיל, שם קבוצה שהיתה לומדת את הרצאותיו של אידל, ומתעניינת באבולעפיה. אבל ללא ספרים. שאלתי אותם מה העניין, והם אמרו שרוצים להזמין אותי למרכז שלהם. המרכז מפואר, וזו קהילה של נוצרים, שחיים את תורתו של אבו' הלכה למעשה. הכל מלא שמות קודש ותרגול תרגיליו. חשבתי שאני חולם. אלה אנשים שלא יודעים עברית, לא מתעניינים ביהדות, ותלשו שיטה מתוך ההקשר החברתי-דתי שלה ונטעו אותה בריו דה ז'נרו, וחיים את הדברים האלה באינטנסיביות בלתי-נתפסת, כולל ללמד ילדים וללמד את משטרת ריו דה ז'נרו. זו תוצאה של יכולת לשלוף את השיטה תוך התעלמות מהרקע.

כלומר: דהיסטוריזציה. וכאן גם עם יבוא החומר ההודי. ואנשים מאמינים שהדבר הזה יכול להפריח חיים רוחניים עשירים. המודעות של האנשים היא א-היסטורית. כל זה נובע מאמונה שיש חיים פנימיים, שאין להם קשר לחוץ. אפשר להכניס לכאן גם את הפסיכואנליזה.

תהליך שלישי: הרכבה. אז יש לנו 1. דטקסטואליזציה 2. דהיסטוריזציה. 3. הרכבה: סינקרטיזם, סינטזה. דבר אופייני לתרבויות אוראליות. התרבות של העידן החדש היא תרבות אוראלית מפני שהיא לא נטועה בטקסט. אז יש סינקרטיזם. תמיד היה סינקרטיזם, אבל הוא היה נסתר. הוסתר. לעיתים נדירות מקובלים, שבהחלט לקחו מכל מני מקומות, אמרו מאיפה הם לקחו. היום לגלות מאיפה לקחת זה יופי. רב ממאה שערים סיפר ששלח אנשים להודו כדי ללמוד את הטכניקות ההודיות. הצד הסינקרטי היום הוא יותר גלוי ומאפשר סוג של משחקים עם תמות וטכניקות שלא היה קיים לפני זה.

תהליך נוסף: הסינקרטיזם אין לו סוף. כל דבר חדש שנראה בעל משמעות מוכנס למשחק. מצב של פלואידיות עצומה. בטכניקות המיסטיות בשלוש הדתות המונו' יש יציבות רבה. השינויים הם מאורעות יוצאי דופן, ולא הנורמה.

אז מה הבעיה? סוג כזה של ספרות מעלה בעיות גדולות בפני חוקרים. חוקרים האמונים על סוג המחקר בו היסטוריה, פילולוגיה – עומדים בפני שוקת שבורה. שיטות שהאמנו שהן טובות, והיו טובות במידה זו או אחרת לגבי סוגים של ספרות מסויימת (עם יציבות חברתית וכו'), נמצאים מול עולם שהוא, כמו ביפן, זז כל הזמן. יש קושי לטפל בסוג כזה של תופעה. חייבים לנסות למצוא שיטות אחרות. צריך לחשוב מחדש איך חוקרים את המיסטיקה היהודית כיום. ובמהירות, לפני שגם השיטות החדשות כבר לא רלוונטיות…

שאלה מהקהל: מה הקו המפריד בין חוקר מיסטיקה למיסטיקן. האם אפשר להיות חוקר בלי להיות מיסטיקן? אידל: אני לא מיסטיקן. השאלה הזאת מוכרת. אני אומר: לא ניסיתי אף אחת מהטכניקות שתיארתי. שלום ניסה. אני חושב שלא חייבים. מדוע אני לא מנסה. אין לי סוג ידע שאיננו טקסטואלי. אז התשובה היא שאני עצמי משתנה כל הזמן והחוויות שלי משתנות. ממילא אני אשליך חוויות שלי אישיות על התופעות הכלליות. טבע האדם משתנה. אני חלק מהשינוי הזה. כל ניסיון לשחזר חוויה מלפני 80 שנה כאשר הכל היום שונה יביא לידי אנכרוניזם גמור. אני חוקר על כן טקטסים, ולא חוויות.

הלכתי לבקר אנשים שלומדים "עץ החיים" בישיבה בירושלים. נכנסתי ולא ידעתי על מה הם מדברים. הם אמרו "קָלָי". מה זה קלי? לא הבנתי. הסתבר שהם התכוונו ל"קליפות", אבל לא רצו לומר את כל המילה, כי זה מסוכן, ולא היו יכולים לומר "קְלִי'", כי זה מזכיר "כלי", מילה שגורה בקבלה. בקיצור, הם חיים בתוך עולם דימיוני שמוכר להם מאוד. הם לומדים כל הזמן את אותו טקסט. מכירים אותו טוב ממני, ויש להם את ההיכרות ההביטואלית, כי הם חיים בתוך זה. לי יש עוד כמה עולמות שאני חי בהם, ואני מוכן לשלם את המחיר של הבנה פחותה של העניין הזה, תמורת הבנה טובה בעוד הרבה עניינים. פחות אינטנסיבי, יותר רחב…

אלי אשד שואל מהקהל: הרי אלה שבברזיל לומדים אותך, לא את אבולעפיה!

אידל: נכון. כל מה שהם יודעים על אבו' לקוח המתרגום לצרפתית של הספר שלי. זאת דוגמא של השפעה בלי שום ספק. יש דוגמאות אחרות. גם במאה שערים, היו באים אלי רבנים אלי הביתה לדבר בענייני קבלה. נתתי להם כתבי יד. היום יש כבר הוצאות בדפוס של אבו'. פעם היה אסור אפילו לבטא את שמו. הוא היה מוחרם.

מושב ניאו-חסידות

נפתח במדיטציה למען שלום גלעד שליט, ושלום האנשים ביפן, בהנחיית ד"ר נתן אופיר (ספונטנית), כאשר בקהל יודשבים פרופ' יעקב רז, ד"ר מיכה נאנקורי, ד"ר ראובן גרבר, פרופ' יורם בילו, פרופ' יורם קירש ועל הבמה יו"ר המושב פרופ' חביבה פדיה, ד"ר שלי גולדברג, ד"ר סמדר שרלו, ד"ר ציפי קויפמן.

ד"ר סמדר שרלו – האם קסם הסוד של הרב קוק יכול להתחרות בסוד הקסם של ר' נחמן?

במאמר על הרב קוק בשנת תש"ח חתם יעקב ארגוס שהוא מצפה שמתוך כתביו תצמח תנועה מיסטית מודרנית שתחייה את יהדות זמננו. אבל האירועים היטו את תורת הרב מהמימד הרוחני למימד הלאומי. בשנים האחרונות מתגבר כיוון חדש בחקר הרב קוק. בדקטורט שלי הצעתי קריאה חדשה ברב. אין ספק שההיסט המחקרי הוא ביטוי של היסט בתרבות, כפי שהכנס הזה מעיד.

אז מה קרה לתורתו של הר בקוק במשך השנים? ההשוואה לר' נחמן מתבקשת לאור ההקבלה בין העולמות ה"סודיים" שלהם. הרב הדרי: לכשיתפרסמו יומניו האישיים [של הרב קוק] דבריו של ר' נחמן על עצמו יחווירו לעומת מה שהרב קוק אומר על עצמו…. ואכן ניתן למצוא גם בכתביו הגלויים דברים שניתן להחשיב כמגלומניים. אז מדוע הצליחה תורתו של ר"ח לחולל מעגלים רחבים, ולרב קוק לא?

את תחילת השפעתו של הרב קוק ניתן לסנן החל משנות השבעים. כמו ב"תנועות דתיות חדשות" היתה שם תודעה של התחדשות דתית והסתופפות סביב מנהיג כריזמטי. ניתן למצוא מאפיינים כיתתיים בחוגי מרכז הרב של שנות השבעים. ראייה מאין זו באה לידי ביטוי ברומן של אמונה אלון, "שמחה גדולה בשמיים".

מה אירע למיסטיקה של הרב קוק אז? בשלב זה נראה שהאקסטטיות והמיסטיות תועלו לעניין הלאומי. הרב שג"ר "מיסטיקה חסרת רוח מיסטית: את הנוסחאות הם קיבלו מהראי"ה, אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".

ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב השלישי של קבלת תורתו. התפרקותו של האתוס הלאומי הביאה לזניחת הפן הלאומי גם בתורתו.

אבל האם אנחנו עומדים בפני התפרצות של הפן המיסטי של קוק לציבור הרחב? לא. למרות שניתן לחלץ פרקטיקות מדיטטיביות ולבנות גם סדנאות פסיכולוגיות. אבל הרב נחמן עדיף, וזאת מפני הפער האישיותי וההגותי בין השניים. מה העניין? סוד קסמו של הרב נחמן היטיב לנסח את הקיום השבור שאנחנו עומדים לפניו. השיגעון, הפרדוקס, האבסורד – הם שבונים את הגותו. העולם שרירותי ולא ברור. כמובן שכל זה היה גם התרסה כנגד עולם ההשכלה שבזמנו, וגם המוצא הד בהלך הרוח של ימינו – הלך הרוח הפוסט מודרני, שמוצא אצל ר"נ תשובה. כבר עמדו על זה חוקרים ואף רבנים (שג"ר, דרייפוס).

ומה אצל הרב קוק? אין משבר ותהומות? יש ויש. אולם לעולם הם עוברים סובלימציה, ביות ואילוף, ואי הסדר נכפף לסדר שמעליו. הם מתיישבים בתוך משמעות-על ושדה-כולל ואז פנינו אל השחר העולה. הכל בסוף עובר הרמוניזציה. [היגל, בכ"ז.] יש מבנה על של סדר. ואין טומאה אצל הרב קוק. החוויה של הרב קוק עליונה וטהורה. אי אפשר לגשר, כי התפיסה שלו הולמת את המאה ה-19. ר"נ מציע אנטי-מבנה, כלים שבורים.

וסקופ: מכתב שלא נדפס בריש גלי. מעשה שהיה כך היה: אי אפשר היה להשיג בנוה צדק את "שיחות הר"ן", אז הרב קוק ביקש מבנו, צבי יהודה, לקנות לו את הספר. כשהגיע אליהם, הברסלבים שיכנעו את הרצי"ה ללמוד איתם, והרב קוק כתב לו (תרס"ז):

הנני לך מלא תודה על ספר שיחות הר"ן ששלחת לי. כבר עברתי עליו ב"ה. התכונה הפנימית של זה האיש הגדול צריכה לימוד הרבה, אבל צריך לזה גם לב בריא ונפש בריאה, והנהגה הגיינית במובן הפסיכי ובמובן הפיזיולוגי, לחיבור הגון ומיושר עם שאר עיונים שהם בעד ונגד השקפות כאלה, ואז יאירו הדברים כראוי.

מי שהשבר נוגע בו, יושב אצל ר"נ.

ד"ר ציפי קויפמן – 'שיטת ימימה' כחסידות נשית עכשווית בעלת קווים פמיניסטיים

שיטת ימימה, "חשיבה הכרתית". היא משערת: עשרות אלפים תלמידים. מציעה לראות בתופעה חסידות נשית עכשווית.

אביטל נולדה בקזבלנקה למשפחה של דיינים ידועים. עברה לבאר שבע, ומשם לתל-אביב לאחר פטירת בעלה. התחילה לטפל באופן דמוי-הילינג, עד ש"קיבלה הוראה מלמעלה להתחיל ללמד". נפטרה בשנת 99. במקביל ללימוד המשיכה בריפוי. עד מותה הקצתה יומיים בשבוע לריפוי.

משנתה נסובה סיבב איך להיכנס למצב של קשב רגוע כדי לרכוש איזון רגשי. בעיקר נשים מלמדות נשים, המורה מכתיבה טקסט שעוסק בדרכי עבודה. כותבים, אח"כ מדברים על הטקסט ועל מה שעושים עם הטקסט. הכל דורש תרגול ותיעוד כתוב.

ימימה מדברת על מצב של "עומס" ולעומתו מצב של מודעות נקייה שמסוגלת לבחון את הדברים בצורה טובה. עומס הוא סחיבת העבר או העתיד אל תוך ההווה. לכן אי אפשר "לדייק" בהווה. "הדיוק משמח" אומרת ימימה. תגובה באופן נקייה בזמן הווה היא המטרה. זו עבודת מידות שכוללת שמחה מרוממת בזמן הדיוק. יש כאן גם חוויה רוחנית. מי שמצליח לחיות חיים "מדוייקים" מעיד על פתיחות למימד אחר של הממשות. בהיותם על מקומם הם פוגשים "במקום". בהקשבה לעצמם ולזולת הם פוגשים במה שמעבר לעצמם וזולתם.

למה ימימה היא חסידות נשית? הסמכות היא צדיקה. כך היא נתפסת. זו מיסטיקה שמכוננת קהילה. מצד אחד יש כאן גם הפנמה דתית. המודל המיסטי-מאגי גם פועל כאן. הצדיק עולה למעלה ועקב כך זוכה ליכולת להשפיע במישור הקהילתי והקוסמי. ימימה הציע למי שדבקו בה מה שהציע הצדיק החסידי: סעד רוחני ונפשי. הידגע שזרם אליה "מלמעלה", אבל הלימוד שלה נוגע לעולם, ודרכו הלומדות שלה מגיעות ליחס נכון אל העולם.

ופמיניזם? אז קודם כל ההנהגה הרוחנית היא נשית. זו לא "אשתו של". יש כאן גם העצמה נשית, בתכנים הנלמדים, המובילים לביסוס גרעין פנימי עוצמתי. יש כאן הדגשה על הקשבה לעצמי וניתוק ממזיקים זרים. ההפך מהחינוך לפאסיביות ותלות בגבר.

יש לה גם הקבלות עם תיאולוגיות פמיניסיטיות. למשל דפנה המפסון הקתולית. היא בנתה תיאולוגיה חלופית אחרי שהתייאשה מהכנסייה. בסיכום ספרה עוסקת המפסון בפרקטיקה – האם יש אופנים רוחניים שתואמים את התכנים שהיא מתארת? היא לא רוצה רק תיאולוגיה. היא בוחרת שלוש פרקטיקות: attention, ordering ועוד משהו.

המושג של תשומת הלב מפותח הכי הרבה אצלה. זו עמדה אתית עבורה: ראיית האחר והעצמי. דאגה ואי-היבלעות בנסיבות. המפסון מדגישה כי זה שילוב של מודעות עם ניתוק. על פיה זו פרקטיקה דתית, שמשנה את האדם שמתרגל אותה. זו אתיקה שהיא הקשרית. שימת לב זו כרוכה גם בנתינת מקום לעצמנו. הנוכחות גם פתוחה למה שמעבר לעצמי.

לסיכום, לצד היחודיות שבהנהגה רוחנית נשית, אפשר לראות שהרבה מושגים של ימימה תואמים מושגים משמעותיים, ובכללם ניסוח של פרקטיקות דתיות, בכתבי תיאולוגיות פמיניסטיות: מיקוד בפרט, יציאה אל הזולת, דרכו אל האלוהות. אצל ימימה, ברם, זה אינו תחליף לנומוס הדתי הנורמטיבי – מצוות. אז צריך לסייג את הקשר לפמיניזם. מבחינת ימימה עצמה כמובן גם לא מדובר בפמיניזם. המסרים הישירים ביחס לנשי הם מהותניים ונגזרים מהסימבוליזם הקבלי. ואעפ"כ, לא מקרי הוא שתנועה רוחנית המובלת על ידי אשה מובילה להעצמה ואתיקה של איכפתיות, ולדעת בכל כך הרבה אנשים.

מושב אחר: פרופ' ג'יימס לואיס – How religions really begin

שמואל שאול מנחה "מדיטציצה יהודית" הכוללת הגיית שם ה' בניקוד מתגוון ודמיון אותיותיו בעיניים עצומות מספר על "התכנסויות גלידה" של כנסייה מסויימת, שעם בוא החורף נכנסו אל תוך הכנסייה, פשוט כדי שיהיה אפשר להמשיך להתכנס. בגלל שאחרים לא הסכימו שיכנסו עם גלידה, הם התפצלו מהם והקימו כנסייה משלהם. והפכו ל-

The icecream in the sanctuary Baptists
The no-icecream in the sanctuary Baptists

כלומר, חלוקות בכנסייה, שהן אחת הסיבות העיקריות ליצירת דתות חדשות, יכולות להתחיל מעניין שטותי (למרות שודאי היו שם ספציפית משקעים אחרים וכו').

מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אנשים הפסיקו לדבר על מקורות הדת. התקווה לפענח את זה ודרך זה את טבע הדת, נמוגו. זה היה מרד נגד המורשת של איליאדה, שחשב שחוויה דתית היא מקור הדת. איליאדה נזנח. רק רנה ז'ראר המשיך להתעסק בזה. אבל היום יש גישה שמחפשת את מקורות הדת במוח, המקור הנוירולוגי של הדת.

אבל לואיס רוצה להבין את מקורן של דתות ספציפיות, לא של "הדת". סטארק וביימבריץ' הציעו שלושה מקורות:

  1. היזם: מישהו שהיה חבר בדת אחרת, עזב ויצר מוצר חדש, דת חדשה.
  2. הפסיכופתולוג: למישהו היה חוויה דתית, של התגלות, או פשוט קריסה נפשית.
  3. החבורתי: אוסף של אנשים התאספו והתגבש משהו.

דתות חדשות קונות לגיטימציה דרך שלושה דרכים:

  1. מדע, רציונליות – (קבלת לייטמן, קבלת ברג, סינטולוגיה)
  2. התגלות, כריזמה – היתה לי התגלות, הארה.
  3. מסורת – מצאתי ספר עתיק, אני הממשיך האמיתי של…

מליאת סיום – הגבולות המשתנים של דתיות ורוחניות בישראל

ד"ר מריאנה רוח-מדבר מספרת על חברה ניו-אייג'ית שלה, שמתפללת, עורכת טקסים, אבל "חילונית".

אז מה הגבולות בין דתי, רוחני, חילוני? במדינות המערב מתחוללת "מהפכה רוחנית". קו הגבול בין דתי ורוחני השתנה ומשתנה. אנחנו בשיאו של תהליך, שלא ברור אם מכאן הוא ידעך, או ימשיך ויעלה.

פרופ' יורם בילו

חקר את פולחני הקדושים בשנות השמונים. הפרשנות שנתן אז מדגישה מאוד את החשיבות של יוצאי דרום-אפריקה בעיצוב הגיאוגרפיה הקדושה במדינת ישראל. גילה מרוקניזציה של ההילולה. לבוש, אוכל, מוזיקה, אוהלים – הכל מרוקאי. התופעה הזאת מייצגת את הנוזליות של השדה, בעיקר מפני שהיא איננה נכונה היום. הדור ההוא הולך ונעלם. מצד שני, התופעה עצמה, למשל במירון, לא משתנה. היא גדלה, ומאפייניה משתנים. הקהל הוא אחר.

הטריגר לחקירת ברסלב הוא ביקור שלי ושל צבי מרק בנתיבות, בהילולה של הבאבא סאלי. מה שהפתיע אותנו הוא שבשוק מוצרי הקודש היו הרבה יותר דוכנים של חב"ד וברסלב מאדשר של קדושים מרוקאים. כלומר הצדיקים החסידיים מחליפים את הצדיקים המזרחיים. [גם על זה האשכנזים משתלטים.] הפופולאריות של חב"ד וברסלב היא אנומליה, שהרי מדובר בחסידויות ללא צדיק. הפך מהחסידות כפי שהתגבשה. השאלה ששאלתי היא האם זה מקרה ששתי החסידויות הפופולאריות ביותר חסרות אדמו"ר מכהן? האם זה עוזר(!) להצלחה שלהם? אני ומרק חושבים שכן.

אין להם אדמו"ר בגלל האוריינטציה המשיחית שלהם. שני הצדיקים קיבלו מעמד משיחי, ולכן מודל ההורשה לא עבד. בצורה מעניינת לשניהם גם לא היו בנים זכרים כשמתו. אז טענה שלנו היא שבאופן פרדוקסלי היעדר הצדיק מאפשר בתקופה שבה השרביט עוברת מהצדיקים לחסידים, ללא היררכיה ממצעת וממדרת, קשר אישי עם האל, המציאות הזאת מאפשרת להפוך את הצדיק לנראה מצד אחד (באמצעים טכנולוגיים, ועל ידי איגרות קודש) (ברסלב נוסדה לפני המצלמה, וזה מייצר אפיסטמולוגיה פולחנית אחרת – אבל יש את אומן) ויש כאן פריצת גבולות מכל מני סוגים. המשיחיות תמיד פורצת גבולות.

גיל קופטש

קודם אצא מהארון: אני יהודי. אני אוהב יהודים. אוהב כל מני סוגים שונים של יהדויות. גיליתי את זה לראשונה לפני 15 שנה. הייתי במשבר נפשי – בחורות גורמות לכאלה. והגיתי בכל מני טקסטים. למשל שיר השירים, וראיתי שזה טקסט מצויין. ברמה האסתטית הוא מדהים. התחלתי לבכות. יותר מאוחר התחלתי ללמוד ולקרוא. היה לי חוויה מיסטית בסיני (יש שם חומר טוב), וחזרתי משם עם תובנה שאת הכישורים היצירתיים שלי אני אקדיש לדבר הזה. חזרתי לישראל ויזמתי איזו פינה בטלוויזיה שנקראה "פרשת השבוע". החרדים כמובן מאוד כעסו. הוציאו עלי דין רודף, והלכתי עם שומר ראש כמה שבועות. כל זה קיבע בציבור את דמותי: חוזר בתשובה בשביל החילונים, כופר בעיקר בשביל החרדים.

הכיפה מרגיעה אותי. את השחצנות שלי. זה גם טוב נגד קור בחורף ושמש בקיץ. אבל זה מתייג אותך. אז אני ברסלבי וגם חב"דניק וגם ליטאי. אין "היהדות". יש הרבה תפיסות. אני לא רוצה שיתייגו אותי. רוצה את החופש לזרום. זו האלוהות בסופו של דבר. קיבעון זה עגל הזהב. מסכה. הזרם שלי ביהדות הוא קופטשי. הבלבול הוא חלק מהאידיאולוגיה. אני מעדיף לא לנסוע בשבת. אבל לנסוע להורים אוכל את האיסור לנסוע.

מליאת הסיום. משמאל: מריאנה רוח-מדבר, יורם בילו וגיל קופטש

מילים אחרונות

מריאנה: מחקר של אדם קלין-אורן ושלי התפרסם ובו טענו שהולכת ונוצרת בציבור קבוצה גדולה של "חילוניות רליגיוזית". אז יש כמה סתירות מובנות בחיי החילונים הישראלים, שהניו-אייג' הביא אותם לקיצוניות. הם יכולים להתפלל וכו', ולחשוב שהם חילוניים. אז האם מה שאנחנו רואים זה מצב בו האופציות שהיו בשדה איבדו את האטרקטיביות שלהן, ולכן ממציאים חדושות?

קופטש: דת כמו שאני מבין אותה היא חיבור פרטי ביני לבין הקב"ה. אפילו הדיבר הראדשון הוא "אנכי".

בילו: אין ספק שהדיכוטומיה החריפה דתי-חילוני מתגוונת. יאיר שלג מתאר את זה יפה בספרו האחרון.

שחר הפגאנית מדברת מהקהל: צריך לפתוח האפשרות שהאמונה היא עניין פרטי וכל אחד צריך לבחור לעצמו. אני אישה דתיה אבל לא יהודיה!

עפרה מייזלס במילות סיכום: היה לנו כנס קצת אחר, עם יותר דיונים ושיחות ארוכות. גם הגיגים וגם תפיסות עולם. רוצה לברך את כולם שהשכינה תמשיך ללכת איתנו ולעזור לנו לפתוח את הלב והדעת שלנו.