קבלה

דבר תורה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש

במוצאי שבת האחרונה התקיימה הילולה לכבודו ולזכרו של ר' שלמה בעל הנחש. נשאתי בה דבר תורה, והנה הוא לפניכם.

המצבה על ציון ר' שלמה בעל הנחש במרוקו. אם בעלי הזכויות של התמונה סבורים שהפרתי את זכויותיהם אנא אמרו לי ואסיר את התמונה מיד. לחצו כדי לעבור לאתר שממנו התמונה.המסורת מספרת שר' שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה הט"ז, נשלח מארץ ישראל כדי לאסוף תרומות מקהילת יהודי מרוקו. כשהגיע לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, נפטר בכניסה לכפר. הקאדי של הכפר שלח את אנשיו אל סוסיו של ר' שלמה, שהיו עמוסים בתרומות, אולם כשהגיעו הפכו רתמות הסוסים לנחשים, והם ברחו – מכאן קיבל ר' שלמה את הכינוי בלחנש, במרוקאית "בעל הנחש". מסורת אחרת מספר שהרג נחש שנכרך סביב גופו של אדם אחר בעזרת אמירת שמות קודש.

הנחש הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר בתרבות האנושית, אם כי הוא מסמל דברים שונים ומגוונים. כאשר הוא אוחז את זנבו בפיו הוא האורובורוס, המבטא את האינסוף האחדותי הבראשיתי, או את הזמן מחזורי, או את המים. מכונף, הוא השרף, שמסמל אחדות וקדושה, את אחדות הארץ והשמיים, את קדושת האל סביבו הוא מפרפר. על מטה, הוא סמל הרפואה, מאז שמשה הכין נחש נחושת, שזכה לשם נחושתן, כדי לרפא את העם מהנחשים שהכישו אותם (שמות כ"א). כאשר הוא מדבר, למשל בגן עדן, הוא המפתה, המרושע, שגורם לחטא. כאשר הוא עומד זקוף על זנבו הוא שומר ומגן, אם על אוצרות מפני גנבים, אם על חכמים (למשל, הבודהה) מפני מתנכלים. כאשר הוא משמש כחבל המאגד וקושר הוא עוזר לנו, למשל כנחש Vaasuki, שנמצא סביב צווארו של האל שיווה. בתוך הגוף הוא סמל אנרגיית החיים או האנרגיה הרוחנית, הקונדליני, שעולה מהאגן לראש כדי לעורר אותנו.

איילה המתקשה ללדת

מתוך כתב יד גרמני מהמאה ה-18אולם אנחנו נדבר היום על נחש אחר, נחש שעוזר לנו ללדת, כלומר לעבור ממצב אחד לשני, לעבור טרנספורמציה. בספר איוב אנחנו מוצאים את הפסוק "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (לט, א). פסוק זה הוא אחת התשובות של האל כלפי איוב שמעז לתהות על הצדק האינסופי של האל. בין שאר שאלות גדולות ששואל אלוהים את איוב כגון מקורו של העולם ומאיפה מגיע האור ועד כמה רחב היקום שואל אותו אלוהים: האם אתה יודע מתי יולדות היעלות? האם תדע מתי האיילות מתפחדות (מלשון חיל) בחבלי לידה?

איוב לא יודע, אבל אנחנו הולכים לדעת, משום שהפסוק הזה נדרש מאוחר יותר בתלמוד, ואחריו בזוהר הקדוש.

במסכת בבא בתרא (טז:) מתפרש הפסוק:

'חולל אילות תשמור': אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה

כאשר האיילה כורעת ללדת היא מתקשה, שכן רחמה צר. אז מזמן הקב"ה דרקון, שאינו אלא נחש שמימי, והוא מכיש אותה בפי הרחם, כלומר במשבר (אם נשתמש במילה שהיא מחד לא בוטה, ומאידך רבת משמעות בנקודה זו ממש). ההקשה גורמת לאזור להתרפות, והיא יולדת. אין להקדים את ההקשה רגע אחד מוקדם מדי ולא רגע אחד מאוחר מדי, שכן אז הפתח ייסגר מחדש, ואם הוולד אינו מוכן בדיוק לצאת הוא יישאר תקוע בפנים, והאיילה תמות.

איילה של מטה, איילה של מעלה

אבל על איזו איילה מדובר? ודאי לא כל איילה בשדה. זו איילה מיוחדת מאוד כמובן, וכדי להבין טוב יותר מי היא נפנה לספר הזוהר. בזוהר (פרשת בא) נדרש הפסוק "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב) כנסוב סביב החשיבות של מנהיגי הדור, שכן העם כולו נשפט על פי צדיקותם של ראשיו. במסגרת המדרש על הפסוק מסופר על רבי חִיָא ורבי יוסֵי, שהיו מהלכים בדרך מאושא (בגליל התחתון) ללוד, ולומדים תורה תוך כדי. [תרגום מהארמית הזוהרית]:

בעודם הולכים העריב הלילה. אמרו: מה נעשה? אם נלך, יחשיך הלילה. אם נשב, פחד הוא. סרו מהדרך, ישבו תחת אילן אחד, והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו. בחצות לילה ראו איילה אחת שעברה לפניהם והיתה מרימה קולה וצווחת. שמעו וקמו רבי חיא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: מתעוררים קומו! ישנים התעוררו! עולמות התכוננו לפני אדוניכם! כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, להשתעשע עם הצדיקים, ככתוב "ובהיכלו כלו אומר כבוד" [תהלים כט]. אמר רבי חיא: עתה חצות לילה ממש, וזה הקול הוא הקול שיוצא ומכאיב לאילה של מעלה ושל מטה, כמו שכתוב: "קול ה' יחולל אילות" [שם], אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דבר זה.

כאשר יושבים השניים ולומדים תורה כל הלילה עוברת לידם איילה, וצווחת מכאב. בדיוק באותו רגע שמעו קול שמכריז שאדון העולם עומד להגיע לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים. מכך הבין ר' חיא שמדובר בדיוק בחצות הלילה, שכן האיילה של מטה, שהם ראו בעיניהם, מקבילה לאיילה של מעלה, שהיא השכינה, ספירת מלכות, והיא זו שיולדת ברגע זה. ומה היא יולדת? היא יולדת את השחר, את היום החדש. זו איילת השחר. ובמובן רחב יותר היא מביאה את האור, את הגאולה.

הנה מקור זוהרי אחר שעומד על העניין בפירוט (פרשת פנחס):

בשעה שמתעברת נסתמת, וכשמגיעה שְׁעתה ללדת, צועקת ומרימה קולות, קול אחר קול, עד ע' קולות, כחשבון התיבות של 'יַעַנְךָ ה' ביום צרה' [תהילים, כ, ב – הפרק מכיל שבעים מילים], שהוא שיר של מעוברת הזו. והקב"ה שומע אותה, ומזמין לה [ישועתה]. אז, יוצא נחש אחד גדול מתוך הרי חושך, ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, ומגיע עד אותה האיילָ, ובא ונושך אותה באותו מקום ב' פעמים. בפעם הראשונה יוצא דם והוא לוחך. בפעם השנייה יוצאים מים, ושותים כל אותן הבהמות שבהרים. והיא נפתחת ויולדת.

האיילה נקראת איילָ ללא ה' סופית, משום שללא נשיכת הנחש היא עדיין לא שלמה, ורק אחרי הנשיכה היא מוסיפה את ה-ה' האלוהית. הוספת האלוהות היא ההפרייה השלמה, כפי שמוסבר בקטע הקודם מהזוהר. נחזור אליו ונראה כיצד ר' חיא ממשיך ומפרש:

ובוא וראה סוד הדבר: בשעה שהקב"ה נראה על הגן, כל הגן נאסף ולא פורש מעדן. ומזה העדן מעיינות יוצאים לכמה דרכים ושבילים, וזה הגן נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מאור העולם הבא. ובזו השעה מתגלה הקב"ה עליהם.

הקב"ה מגיע לגן עדן בדיוק בחצות הלילה. ואז "כל הגן נאסף ולא פורש מעדן". מה פירוש? ה"עדן" הוא הזכריות האלוהית, וה"גן" לא פורש ממנו, לא נסוג, אלא מזדווג איתו. "גן" כאן הוא שוב השכינה, המלכות. וכאשר הגן מזדווג עם עדן נוצר "צרור החיים", זהו תוצר הזיווג בין עדן לגן, והוא השעשוע של הקב"ה עם הצדיקים. מהזיווג הזה נולד היום החדש, וגם צדיקים חדשים נולדים ממנו, וגם המשיח יוולד ממנו.

הצדיק כנחש

האר"י הוא שגילה את הסוד הזה, לו הוא קרא 'סוד שביעי של פסח'. 'סוד שביעי של פסח' מבאר את מהות קריעת ים סוף על ידי דרשה על אותו סיפור של איילה המתקשה בלידתה ונעזרת בנחש הנושך אותה במשברה. על פי סוד זה הנחש הוא ביטוי של כוח היסוד של פרצוף זעיר אנפין, כלומר איבר המין הזכרי של האלוהות הרווקה, שכאשר הוא בקטנותו הוא נחש, וכאשר הוא מתקשה הוא הופך למטה.

(אם ניזכר בסיפורי המקרא, נבחין שכאשר משה מבקש מה' ראייה שיעזר בה כדי לשכנע את בני ישראל שהוא שליחו מלמד אותו ה' לזרוק את המטה שלו לאדמה ולהפוך אותו לנחש, ולהפוך אותו חזרה למטה כשהוא אוחז בזנבו (שמות ד). האם ניתן ללמוד מזה שהכוח של הזכריות הוא לא בתנועה אלא באחיזה הנכונה? בתצוגת התכלית של משה לפני פרעה המטה שלו אוכל את הנחשים של חרטומי מצריים (שמות ז), אולם על פי המדרש רק אחרי שהוא הופך שוב למטה – זכריותו היציבה של משה היא עליונה על זו הרפויה של החרטומים.)

נחזור לאר"י: הנחש, אמרנו, הוא ספירת יסוד, שהוא הזכריות של הקב"ה. אלא שכאן החידוש הגדול, שמעביר את הדרמה מתוך העולמות האלוהיים אל האנושיים. ספירת יסוד היא כידוע גם צדיק – צדיק יסוד עולם – והנה אנחנו למדים שהצדיק הוא המסוגל לגרום לשכינה ללדת, או במילים אחרות לעזור לקב"ה לעשות מעשה, לחולל ניסים, ואף להביא גאולה לעולם. מסתבר שהצדיק הוא הנחש שמכיש את השכינה במשברה, ואם הוא מביא את הגאולה הרי הוא לא פחות מהמשיח עצמו. והרי משי"ח בגימטריה נח"ש.

בספר החסידי 'ביאור תיקוני הזוהר' לר' ישראל בן שבתי, המגיד מקאזניץ (טשערנוביץ תרכ"ב) כתוב (א טור ב):

"כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" [עמוס ג, ז], וכשאין נביאים יש חסידים ואנשי מעשה, ועד דלא אסכימו לא יעשה דבר, כמו באברהם אבינו ע"ה בענין סדום. ולפעמים כשגגה היוצאת מלפני השליט [קהלת י, ה], ולפעמים הוא כעין נחש דבא על חוה ומפתה לאיתתא [=אשה] יראת ה'.

ציון ר' שלמה בעל הנחש במרוקו. אם בעלי הזכויות של התמונה סבורים שהפרתי את זכויותיהם אנא אמרו לי ואסיר את התמונה מיד. לחצו כדי לעבור לאתר שממנו התמונה.על פי יהודה ליבס פעולת הצדיק על השכינה מושווית כאן לפעולת הנחש המפתה אותה באופן מיני, כמו הנחש שפיתה את חוה אמנו בזמנו. בעקבות פיתוי זה השכינה עושה ככל שיגזור עליה הצדיק, גם אם מדובר במשהו שלפנים משורת הדין, או אפילו בניגוד לדין – הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והצדיק שלנו אנו הוא ר' שלמה בלחנש, ר' שלמה בעל הנחש, שההילולה הזו היא לכבודו ולזכרו. אנו קוראים לו ומפצירים בו שיכיש את אשר דרוש הכשה ויפתה את אשר דרוש פיתוי ויגרום לקב"ה לשלוח לנו גאולה שלמה במהרה בימינו, הן גאולה כללית לכל עם ישראל – והרי אותה איילת השחר שהיא השכינה וספירת מלכות היא כמובן גם כנסת ישראל – וגם גאולה פרטית לכל אחד מאיתנו, שיפתח לכל אחד מאיתנו את המשבר הפרטי שלו, ויאשר לו ללדת את מה שמחכה, מחכה כל כך להיוולד. אמן כן יהי רצון.

:

נעזרתי במקורות האלו:

  • יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, כרמל, ירולשים, 2011
  • יהודה ליבס, "'תרין אורזילין דאיילת': דרשתו הסודית של האר"י לפני מיתתו", קבלת האר"י, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י, ירושלים, 170-113.
  • מרדכי פכטר, "בין לילה לבוקר: ניתוח ספרותי של מאמר זוהר ח"ב, לו", דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט, ירושלים, 311-346

מותו של נאו-מקובל: פיליפ ברג כפופולריזטור הגדול של קבלת הרב אשלג

הרב פיליפ ברג, אשתו קארן, וההודעה על מותו. מתוך אתר 'המרכז לקבלה' - לחצו על התמונה כדי לעבור לשם

לא כתבתי מזה זמן, ובכל אשם מאמר אקדמי שאני עמל על הכנתו ופשוט חייב לסיים בהקדם, העוסק בהיבט מסויים ברוחניות העכשווית בארץ. עוד אני כותב, ובדיוק כשאני מגיע לחלק שעוסק בנאו-קבלה ('בני ברוך', 'המרכז לקבלה'), נפטר פיליפ ברג, מייסדו של 'המרכז לקבלה'. לו הייתי בעניין של הקבאלה הייתי כמובן מסיק שלא מקרה הוא זה, אלא אות וסימן ומסר וקשר, אבל אני לא ממש בעניין, ולכן לא אסיק. מה שכן אעשה זה אכתוב, כי פטור בלא שום התייחסות אי אפשר.

ואי אפשר לא להתייחס, מפני שפיליפ ברג הוא כפי הנראה הפופולריזטור הגדול ביותר של הקבלה אי פעם. לא היה אדם בהיסטוריה האנושית שדאג בנחישות וביצירתיות כה רבה להפיץ את "חכמת הקבלה" לכל כיוון ורוח, ובכלל זה לצרף למעגל המקובלים גם נשים, וגם לא יהודים. ברג בנה אימפריה של קבלה בה חברים עשרות אלפי אנשים, הפעילים ביותר מארבעים מרכזים ברחבי העולם כולו, מהונג-קונג, דרך תל-אביב, ברלין ועד בואנוס איירס.

שוויו הכספי של 'המרכז לקבלה' מוערך כיום במאות מיליוני דולרים (לפני שנתיים וחצי התחילה חקירת מס כנגדו מטעם ה-IRS), והוא מהווה מוקד משיכה לסלבס הוליוודים כמדונה, אשטון קוצ'ר וגווינית פלטרו. מעבר לכך, הדיו של 'המרכז הקבלה' נישאים הרחק מעבר לחבריו הרשומים (והמשלמים), והצלחתו הפנומנאלית של ברג לעניין המונים בתורת הסוד היהודית מכניסה תוכן יהודי לשדה הרוחניקי של זמננו, שנשלט ברובו על ידי וורייציות של הנצרות ויבוא מדתות המזרח.

הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג

הרב יהודה לייב אשלג. מוויקיפדיהכמו ענפים אחרים בפריחה הנאו-קבלית מאז שנות התשעים, ברג הוא צאצאו הרוחני – ויש יאמרו, ממזרו הרוחני – של הרב יהודה לייב אשלג. הרב אשלג (1885-1955), מגדולי המקובלים במאה העשרים, נולד בוורשה למשפחה חסידית מיוחסת ונחשף מוקדם למדי בחייו הן לקבלה והן לחידושים האידיאולוגיים והמדעיים של ה- fin de siècle. ב-1921 הגיע לארץ ישראל, ובילה את שארית חייו בירושלים ותל-אביב בפיתוח פרשנותו לתורת הקבלה ובניסיון להפיצה.

אשלג הציג פרשנות מודרנית לקבלת האר"י, המשלבת תפיסה היסטורית הגליאנית, חזון מרקסיסטי ותובנות פסיכולוגיות. אפשר לומר שהוא "העמיד את מרקס על ראשו", שכן למרות שלקח ממנו את חזון החברה השוויונית והשיתופית, הוא הוסיף למרקסיזם את הפרשנות הקבלית בדבר המבנה וההגיון הפנימי על פיהם פועל העולם, ובכלל זה את נחיצותה של ההשפעה האלוהית על הטרנספורמציה האנושית שחייבת להגיע במסגרת הגשמתה של חברת מופת. עבור אשלג גאולה כללית פירושה התעלות קולקטיבית של האדם מעל לצרכיו האגואיסטים.

ביתר פירוט, המעבר מחיים אגוצנטרים לקיום אלטרואיסטי יכול להתרחש, אליבא דאשלג, רק על ידי הפצת חכמת הקבלה ולימודה ברבים. כאשר יבינו באי עולם שהקבלה נותנת להם את המפתח היחיד להבנת היקום, הם יראו בברור את הצורך להקים חברה שוויונית הדואגת לצרכי פרטיה. או אז הם יהיו פנויים לקיום מצוות ולהרבות ב"השפעה", כלומר העתרת שפע על זולתם, דבר שיממש את המטמורפוזה שלהם מיצורים אגואיסטים לאלטרואיסטים, כלומר, מבחינת אשלג, אלוהיים. בזאת יושק עידן חדש של שלום ואחווה. (ראו עוד במאמרו של בועז הוס, "'קומוניזם אלטרואיסטי': הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג", כאן ב-pdf.)

לחצו להגדלה

משפחת אשלג המורחבת

למרות שניסה, הרב אשלג לא הצליח לפרוץ בחייו את חומות החברה החרדית ולהפיץ את תורתו ברבים. אולם הוא העמיד תלמידים שממשיכיהם כיום עושים זאת בהצלחה רבה, גם אם הם עצמם עוינים זה לזה. בדיאגרמה לעיל (וכאן) תוכלו לראות את התפלגות עץ הבנים+תלמידים של הרב אשלג, עד ימינו. מקרא: מלמעלה למטה – השתלשלות דורית; קו ישר מחבר בין אב ובנו; קו מקוטע מחבר בין מורה ותלמידו; קו מנוקד מחבר בין איש ואשתו; משמאל לקו האנכי המקוטע ממשיכי אשלג שיחסם אל ההלכה אינו אורתודוקסי. יש להדגיש שאלו רק המרכזיים שבתלמידים. אם מישהו מזהה טעות, אשמח לתיקונים.

ובכן, בצד הימני יותר אחים ותלמידים אשלגיים חרדיים (האחים למשפחת אשלג רבו ביניהם על זכויות ההפצה של כתבי אביהם). קצת שמאלה, אדם סיני ויובל הכהן אשרוב מייצגים שני ארגוני שונים להפצת קבלה אשלגית: סיני עם 'הסולם', ואשרוב כתלמידו של הרב מרדכי שיינברגר, שבעצמו העומד בראש הישוב החרדי-אשלגי אור הגנוז. תלמידים נוספים של שיינברגר שלא מצויינים כאן הם משה שרון והרב אריק נווה.

מבין "האשלגיים השמאליים", אם יותר לי לכנות אותם כך, קיימות בזמן הזה שתי תנועות נאו-קבליות גדולות מאוד, ועוד כמה וכמה גדולות פחות. הרב מיכאל לייטמן, שלמד אצל ברג בתחילת דרכו, פנה מאוחר יותר ללמוד מפי בנו של אשלג, הרב ברוך אשלג, כנראה על רקע ביקורת שהיתה לו על הפרשנות החופשית מדי לדעתו של ברג לתורת רבו. אחרי שברוך אשלג נפטר, הקים לייטמן את 'בני ברוך', שבה הוא מציע פחות או יותר את אותה פרשנות חופשית. ב'בני ברוך' עסקתי לא מעט בבלוג זה וכן בבלוג הלווין.

משמאל נמצא גם את שאול יודקביץ, תלמידו של ברג שפרש לא מזמן מ'המרכז לקבלה' והקים מרכז קבלה משל עצמו. האישה היחידה בתרשים הזה היא קארן ברג, שהיום מנהלת את 'המרכז לקבלה', וכן בניה המשותפים מפיליפ, יהודה ומיכאל, אף הם מנהיגים את האימפריה הקבלית בהווה, וכפי הנראה ימשיכו להנהיגה בעתיד.

נאו-קבלה ופסאודו-מדע בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות

שרוך קבלי אדוםברג נולד בשם שרגא פייבל גרוברגר ב-1927 (או 1929) בברוקלין. הוא הוסמך לרב אורתודוקסי בגיל 22, עבד כסוכן ביטוח, ועשה הון לא קטן מעסקי נדל"ן. בשנות השישים התחיל ללמוד קבלה. תחילה מהרב יצחק לוי קרקובסקי, תלמיד ישיר של הרב יהודה לייב אשלג (שגם קיבל ממנו רשות לעזוב את הארץ ולהפיץ קבלה בין יהודי ארה"ב, ולצורך כך להכניס את ילדיו לבתי יתומים בישראל). אחר כך גר תקופה מסויימת בישראל, ולמד תחת הרב צבי יהודה ברנדווין. הוא הפך ליד ימינו, ונסע לארה"ב כדי לגייס כספים עבור הפצת הקבלה האשלגית. ב-1965 הקים בניו-יורק את ה-National Institute for Research in Kabbalah, גוף שלימים יהפוך למרכז לקבלה שלו.

ברנדווין נפטר ב-1969. ברג, אחרי שהתגרש והתחתן שנית עם מי שהיום היא קארן ברג, יצא לדרך עצמאית והתחיל לנסות להפיץ קבלה בכוחות עצמו. בראשית דרכו הפיץ ספרים של קרקובסקי וברנדווין, אבל החל משנות השמונים כתב ספרי קבלה בעצמו. בספרה המצוין (אם כי המעט אוהד מדי לטעמי) של ג'ודי מאיירס על 'המרכז לקבלה' היא עוקבת אחרי התפתחותה של תורתו של ברג (למשל, על פי שינויי נוסח במהדורות שונות של ספריו): תחילה מדובר בקבלה פופולרית שמיועדת ליהודים, ומדגישה את הקשר שלה למצוות. משנות התשעים מדובר בחכמה אוניברסלית במיועדת לכל בני האדם ושהקשר שלה להלכה רופף ביותר. באופן לא מפתיע, משנות התשעים ידע 'המרכז לקבלה' פריחה פנומנלית.

ולא רק הפנייה אל הלא-יהודים הביאה לגידול מרשים בעסקים. החל משנות התשעים הקבלה שהציע ברג עברה מיתוג כללי מחדש. או אז התחיל ברג להדגיש יותר את האופי התועלתני של הקבלה עבור הפרט: הקבלה, לימד, מאפשרת לכל אחד מאיתנו התפתחות רוחנית, שלווה ורוגע, מציאת אהבת אמת, שגשוג כלכלי ובריאות גופנית. כל הטוב הזה גם יגיע אלינו באופן ודאי, שהרי הקבלה היא, על פי ברג, מדע. המדע הקבלי מאפשר גם לייצר "טכנולוגיה לנשמה" (סימן רשום של 'המרכז לקבלה') בדמות שרוכים אדומים (26$) ומים קדושים, (2$) או סט כרכים של ספר הזוהר (415$). כך, באופן אירוני למדי, השתמש ברג בקבלה האלטרואיסטית של הרב אשלג כדי למכור להמונים רוחניות self-help יוטיליטרית ואגוצנטרית.

על הרקע הזה תקף לפני שנתיים הרב פרופ' ארתור (אברהם יצחק) גרין את ברג בחריפות, וטען שהוא לקח מהקבלה את התחתית, ולא את העידית. במקום להפיץ את חכמת הקבלה, הוא ניצל את פחדיהם וחלומותיהם של תלמידיו כדי למכור להם חבילה הכוללת פסיכולוגיה בגרוש, אמונות תפלות ומאגיה שהוצאה מהקשרה, כשהכל עטוף בחוט מצמר אדום שמתומחר בחמדנות. מגיע למסורת הקבלית יותר מזה, מסכם גרין. אפשר למעשה לומר שברג הפך את הקבלה לגרסה היהודית של היוגה או המדיטציה המזרחית לסוגיה, דהיינו "שיטה" אוניברסלית שנשלפת מהקשרה המסורתי ונארזת מחדש עבור השוק הקפיטליסטי המערבי.

שם ה' "מהש" מקועקע על צווארה של בריטני ספירסנחזור לברג עצמו. בשנת אלפיים הכריז הרב המקובל שהקבלה מבטיחה, למעשה, חיי נצח. בספרו Immortality: The Inevitability of Eternal Life מאותה שנה הוא קושר בין אחדות התודעה של ימות המשיח הקבליים לבין אחדות תאי הגוף והפיכתם לתאי גזע עובריים. העולם האלוהי הופך אצלו לגוף העוברי, דבר המבטיח לא רק את התבשמות תודעתנו בזיו השכינה אלא גם התארכות חיינו הגופניים לעולמי עולמים. המישמש הנאו-קבלי, פסאודו-מדעי, קשקשו-רוחני ואולטרה-קפיטליסטו-תגמולי הזה קיבל מחבת לפּנים כשברג עצמו חטף שבץ מוחי בשנת 2004. האכזבה הביאה כמה חברים במרכז לפרישה, אולם הרוב קיבל את ההסבר שברג נדרש לעשות עבודת קודש במרומים, ולכן מזניח את גופו בתחתונים. מותו כעת בוודאי משלים את קריאתו מעלה. כיאה למקובל, הוא נקבר בצפת.

קבלה מודרנית, נאו-קבלה פוסט-מודרנית

אז מה ההבדל בין נאו-קבלה לקבלה? כפי שצויין בחטף לעיל, כבר הקבלה של הרב יהודה לייב אשלג היא קבלה מודרניסטית (כתבתי עוד על כך בהקשר לתנועת 'האומה' של הרב שיינברגר כאן). כך גם, למשל, קבלת הרב קוק, שגם הוא הושפע רבות מהפילוסופיה המודרנית ועוד יותר מכך, מרוח התקופה. לכן לא יהיה נכון להשוות את קבלת הרב ברג (או הרב לייטמן) אל קבלת האר"י ולמצוא הבדלים גדולים, שכן ממילא גם קבלתם של אשלג וקוק שונה מאוד מקבלת האר"י. ובכל זאת, אפשר למנות בקלות רבה כמה וכמה הבדלים חשובים בין קבלת ברג לקבלת רבו, הרב אשלג.

בראש ובראשונה יהיה כמובן הקשר למצוות והמחוייבות להלכה. אצל ברג אין קשר הכרחי ואין מחוייבות. שנית, ולא פחות משמעותי, ההתמקדות בפרט והתפתחותו הרוחנית, ולא בעולמות העליונים ותיקונם. גם הפתיחות כלפי לא-יהודים ונשים היא הבדל חשוב, וכמובן הפיכת הקבלה לעמוד התווך של תנועה דתית שבמודע ובמוצהר אינה חלק מהיהדות כמסורת דתית וכלאום.

כל זה לא אומר, עם כל ההסתייגות שרבים מאיתנו כנראה מרגישים כלפיה, שמדובר בקבלה שאינה התפתחות לגיטימית של המסורת היהודית. כדאי גם לומר שלצד דיווחים על ניצול כספי, רבים מדווחים על כך שהתנועה עזרה להם לעשות סדר בחייהם והיטיבה עמם. יחד עם זאת, סביר להניח ש'המרכז לקבלה' ימשיך את הנטייה הנוכחית שלו להיות יותר עסק מאשר תנועה רוחנית. וכפי שכתב ארתור גרין, מגיע לקבלה יותר מזה.

kabbalah

מקורות

:

קול קורא לכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית

השנה אהיה, לצד פרופ' רון מרגולין, יו"ר הכנס השנתי לחקר דת ורוחניות עכשווית, אשר מאורגן זו השנה השנייה על ידי תכנית הלימודים למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב ב- 23 באפריל 2014. כאן תמצאו קול קורא להגשת הצעות להרצאות. אורח הכבוד הפעם, אשר יישא במסגרתו הרצאת מליאה (באנגלית), הוא פרופ' פיטר ברגר (אוניברסיטת בוסטון, ארה"ב). הנושא המרכזי המוצע לכנס השנתי הינו: דתות מודרניות: מזרח ומערב, אולם ניתן לשלוח הצעות גם בתחומים אחרים הרלוונטיים לחקר דת ורוחניות עכשווית. הקהל הרחב כמובן יוזמן לכנס עצמו. אנו עמלים על כך שיהיה מעניין מאוד.

קוקיזם: על עלייתו של גוש אמונים בספרו של גדעון ארן

גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, 2013, 464 עמ'

סתם

צריך להתבונן היטב במציאות, בעיניים פקוחות ובמיומנות מקצועית של אנשי מדינה אחראיים – אז נגלה את החוקיות הפנימית המסתתרת מאחורי הדברים.

הנה לכם הקוקיזם על רגל אחת: הפוליטיקה כמגרש המשחקים של אלוהים, המציאות המדינית כנושאת בשורה משיחית, היומרה הנונשלנטית להבין את רצונו של הקב"ה והאמונה נטולת הספק שבידי אנ"ש הסוד המפענח את מהלך ההיסטוריה. הדובר, אחד ממנהיגי 'גוש אמונים', ממשיך ומבאר:

החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. […] כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים. (עמ' 369)

ושוב, במילים בודדות מקופלת תמצית הקוקיזם: הביטחון המוחלט בגאולה המתקרבת, קידוש החול, ובעיקר חולות יהודה ושומרון, העתקת מרכז חיי הדת מהלימוד לאקטיביזם המשיחי והיוהרה שהופכת כל מתנחל למקובל המזווג ספירות ומניע תהליכים בעליונים.

את הציטוטים הללו מביא גדעון ארן הישר מהשטח. אמנם שטח שכבר אינו קיים, שכן ארן דהר על הרי יהודה ושומרון יחד עם אנשי 'גוש אמונים' באמצע שנות השבעים, וכבר מזמן לא מדובר בגבעות טרשים קרחות בינות לכפרים ערביים כנועים. גם 'גוש אמונים' עצמו כבר אינו קיים, הגם שחייו היו ארוכים ומשמעותיים הרבה יותר מכפי שציפה ארן. כאשר כדוקטורנט צעיר לסוציולוגיה הצטרף ארן לאנשי הגוש הוא ראה מולו תנועה "אקזוטית וכריזמטית" ומעט "סהרורית". כמי שרצה להתמחות בכיתות קיצוניות הוא ציפה לכתוב על קבוצה קטנה, לתעד את עליתו ושקיעתו של קוריוז. הוא לא ידע שהוא עומד להיות עד לתנועה הדתית-חברתית שתשנה את פני מדינת ישראל.

ארן ליווה את אנשי 'גוש אמונים' למעלה משנתיים, בין 1975 ל-1978. הוא השתתף במסעותיהם בשטחים הכבושים, בדיוניהם הפנימיים, בתגובותיהם להתפתחויות הפוליטיות והבינלאומיות, בניסוחיהם לתיאולוגיה הקוקיסטית, בשמחותיהם, באסונותיהם, בהפגנותיהם ובפעילותם החשאית. הספר שלפנינו הוא פרי מחקרו המאלף של ארן, שגובש לכדי עבודת דוקטורט, ולבד מהמבוא ומסוף הדבר הוא מובא, אחרי עריכה, כלשונו. הקוראים נחשפים אפוא לתיעוד ולניתוח של ארן מלפני למעלה משלושים שנה.

להחלטה להשאיר את החומר כפי שהוא יש יתרונות וחסרונות. לכאורה, הספר מתאר תמונה שנמוגה ונעלמה, תמימות ילדותית שההתבגרות הכואבת ממנה גזלה מאיתנו את האפשרות להתייחס אליה ברצינות. מאידך, דווקא משום כך התיעוד הראשוני הזה חשוב ביותר. לעיתים נדירות זוכה חוקר להיחשף לשלביה הפורמטיבים של תנועה דתית, בוודאי תנועה דתית משמעותית כל כך. הנגיעה האינטימית שמאפשר ארן בבשר החשוף של ההיסטוריה הישראלית היא על כן יקרה מפז. הנה עומדים לפנינו חנן פורת הצעיר והכריזמטי, משה לוינגר מלא הלהט, יואל בן נון כשהיה עוד מנהיג בולט באותו ציבור, הרב צבי יהודה קוק בעצם ימי ניסוח חשיבתו המדינית-דתית.

צבי יהודה הופך לאדמו"ר, קוק הופך לקוקיזם

סיפורו של 'גוש אמונים', על פי ארן, מתחיל הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ולידתו בקבוצת 'גחלת' (ר"ת גרעין חלוצים לומדי תורה), בראשית שנות החמישים. שם החלה לצמוח תודעה דתית המבקשת לכלול את מציאות החולין תחתיה, המבקשת להיות במובן המילולי ביותר ציונות דתית. שני קטליזטורים מביאים להתהוותה של הקבוצה: מחד, הקמתה של מדינת ישראל – כלומר מדובר במשיחיות שעולה לא מתוך חורבן, אלא דווקא מתוך גאולה. מאידך גיסא, היחס המזלזל, המבטל לו זכו שומרי מצוות בתחילת ימיה של המדינה. קשה כיום להבין עד כמה בזויים נראו שומרי מצוות בעיני היהודים החילונים דאז, שנשמו ציונות ונשפו סוציאליזם. זלזול בדת "הגלותית" וכינויי גנאי כ"אדוק-פיסטוק" הביאו לתחושות נחיתות, אשר לא היה לה אף את הנחמה החרדית הנולדת מהסתגרות.

מתוך הוויה זו קמים חברי 'גחלת' ומנסים להגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה. בני תשחורת כצפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד וחיים דרוקמן, בימינו מהרבנים החשובים ביותר של הציונות הדתית, מצטרפים כקבוצה לישיבת 'מרכז הרב', אז ישיבה שולית ונחותה. שם הם מוצאים את המסד ההגותי-דתי שיזין את שאיפותיהם הלאומיות.

הרב צבי יהודה קוקמסד זה נבנה, כידוע, על גבי כתביו של הראי"ה קוק. אלו הפכו לכתבי הקודש החדשים, ופרשנותם למלאכת אריגת תיאולוגיה פוליטית ציונית-משיחית. צדדים בחשיבתו שעוסקים בדתיות פרטית ובהגות כללית הושתקו. כיוונים שעוסקים בסגולת האומה ובגאולת העולם הובלטו (הקוקיזם, על כן, אינו תורת הרב קוק). לתפקיד הפרשן הרשמי של הראי"ה קוק נתמנה בנו, הרב צבי יהודה, שעמד אז גם בראש הישיבה. הוא שניסח במילים ובמעשים את הקוקיזם, וגיבש סביבו את התלמידים החדשים כחסידים סביב אדמו"רם.

ארן מקדיש מקום לתהליך האדמו"ריזציה של הרצי"ה. הלה הופך בעיני חברי 'גוש אמונים' למחזיר בתשובה, לאור לגויים (אנשי הגוש מספרים שהרביץ תורה ל"כושים ענקיים ודוגמניות"), למרפא נפשות חולים, לעילוי תורני, לבקיא בלשונות העולם, לידען בפילוסופיה – ולבסוף לנביא. חנן פורת מצוטט כקובע שביתו של הרצי"ה הוא "מרכז העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה הקרויה גוש אמונים, באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה." (203). נבואתו המפורסמת ביותר של הרב ניתנת שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, עת בשיחה עם תלמידיו זעק על כך שעם ישראל שכח את ארץ אבותיו, הלא היא הגדה המערבית. חודש אחר כך כבר היתה הגדה בידי ישראל, ואנשי הגוש היו יכולים לצאת ולהאיר את ישראל ואת האנושות כולה.

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי

ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה לביטוי הארצי של הקוקיזם. ארן יודע לספר שלפני מלחמת ששת הימים התעסקו אנשיו (לבד מלימוד תורה) במלחמה נגד "המיסיון" בירושלים: הפרעה לקונצרט "מתיאוס פסיון" בבנייני האומה, השחתת רכוש כנסייתי וביזוי כמרים שנקרו בדרכם. שחרור ארץ האבות נתפס כציווי מאת שר ההיסטוריה לצאת ולעשות היסטוריה – או נכון יותר להביא לקץ ההיסטוריה בגאולה השלמה. האדמה הופכת לתשמיש קדושה, ההתנחלות הופכת לריטואל. בקוקיזם, כותב ארן, נערכת

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית. (177)

הרב צבי יהודה מכבד את אריאל שרון בהנחת אבן הפינה להתנחלות אלון מורהאם הציונות היא הפיכתה של היהדות מתיאולוגיה לאידיאולוגיה, הקוקיזם מבקש להחזיר מנה אחת אפיים ולהפוך את הציונות עצמה לתיאולוגיה. את הקדושה מוצאים במבצעי התיישבות, הצבת אוהלים הופכת למצווה. "קידוש החול, קידוש הכל" כותב ארן. הקוקיזם מתייחד בכך שעבורו הגאולה יכולה להגיע לפני שעם ישראל עושה תשובה, ואף ללא משיח. "גאולת האדמה" מקבלת משמעות חדשה, והופכת לגאולתה של המציאות כולה. הקוקיזם גם יודע מראש ובוודאות את מהלך האירועים: עוד דונם ועוד דונם פירושם קרבה הולכת וגוברת לקץ הימים, בו מציון תצא תורה ואליה ישאו עיניים כל הגויים.

סגולת ישראל מבטיחה את הצלחת הקוקיזם, אולם הגאולה שמביאים אנשי 'גוש אמונים' אינה כאמור רק עבור היהודים. הרב לוינגר מסביר לארן כי

בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. (391)

הקוקיסטים יודעים טוב יותר ממך מה טוב בשבילך, והם יכפו את כל הטוב הזה עליך אם תרצה או לא תרצה. לא למענם הם עושים זאת, אלא כשליחים נאמנים של ריבונו של עולם, המשמשים לו כלים ומצייתים בהשקט ובבטחה לפקודותיו. מתוך כך גם ניתן להבין את עומק השבר שיגיע כאשר עם ישראל יפנה להם עורף, כאשר מדינת ישראל תיפרד משטחים כבושים, כאשר מהלך הגאולה יעשה את הבלתי יאומן ויסוג לאחור.

הגשמתו של החלום הדתי מסוכנת לדת

אולם לא רק סופו של הקוקיזם במשבר בלתי נמנע. חידושו של ארן הוא ניתוח של צמיחת הקוקיזם דווקא כתגובה למשבר. זהו המשבר הנובע מהדיסוננס שבמדינת ישראל חילונית מצליחה. שלא כמו הראי"ה קוק, לא היו יכולים ממשיכיו לראות את הניצוצות האלוהיים החבויים, לכאורה, בלב היהודים החילונים וברובד "הפנימי" של מעשיהם. מדינה יהודית המתנהלת בצורה חילונית היא תרתי דסתרי עבורם, והם יוצאים לתקן את המציאות. "אנו ניצבים מול אסון לאומי בעל מימדים עצומים," מצטט ארן את אחד מתומכי 'גוש אמונים', "[המדינה היא] גן עדן של הגשמה משיחית – 'אפוקליפסה עכשיו' – ההופך את היהדות למיותרת" (301).

חנן פורת חוגג את האישור הממשלתי להישאר בסבסטיה - צילומים של משה מילנר, לע"מהגשמתו של החלום הדתי, הקמתה של מדינת יהודית, מתגלה כמסוכנת עבור הדת. הקוקיסטים ביקשו להחזיר את היהדות למרכז ההוויה הישראלית, ואם צריך – בכוח. במלחמת ששת הימים מגיע המתח האמוני לשיאו: ישראל החילונית מנצחת ניצחון מזהיר, הר הבית בידינו, ובתי הקפה בתל-אביב מלאים באלופי צה"ל הנהנים מהשמש. הקוקיסטים מפרשים את המאורעות כדרכם, ומעוניינים להסביר לחילונים את משמעותם. המתח שבין הצלחת החילוניות (בעזר ה' כמובן) לבין חוסר רצונה להסיק מכך את המתבקש (ולחזור בתשובה) הוא גדול מדי. מתח יוצר תנועה. משבר יוצר לידה.

זהו עיקרון מקובל וברור בשדה מחקר הדתות: דיסוננס אמוני יוצר רצון להרמוניזציה, וזה בתורו יוצר פעולה ומעשה. האמונה והמציאות הם כשני אופנים הניצבים מנותקים, זה מעבר לזה, ללא נגיעה וללא עזרים התומכים מהצד. המחזיק מבנה שכזה בנפשו מבין אינטואיטיבית כי אם ירצה שלא ליפול, עליו לדחוף ולדבש – לנוע קדימה. 'גוש אמונים' יוצא אל השטח כתנועה קדימה המבקשת לחתן את האמונה עם המציאות (דא עקא: הגלגל האחורי לעולם לא יגיע אל הקדמי). המכה הקשה שסופגת ישראל במלחמת יום כיפור נותנת דחיפה נוספת, והקוקיסטים מנתבים את האנרגיה המשיחית להתנחלות. מסכם את העניין חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש" (376).

יש לומר שביציאתו של הקוקיזם להגשמת היהדות כדת לאומית הוא מחייה את רעיון הגאולה העברי הקדום: גאולה פוליטית שבאה לידי ביטוי בממלכה ריבונית. הקוקיזם לא בדה אידיאל זה מלבו, אלא רק תרגם את השאיפה המקראית ללשון ולמעשה מודרניים, והוסיף לה דיאלקטיקה הגליאנית ופרשנות קבלית. בכך הוא יצא נגד תהליכי הפרוטסטנטיזציה העוברים על דתות העולם בעידננו, במסגרתם הן הופכות לעניינו האישי (והפסיכולוגי) של הפרט. כהעצמת התגובה לתהליך הזה הרוחניות המיסטית של הרב קוק נשכחה והקוקיזם נותר עם משיחיות יהודית תיאוקרטית בלבד, חסרת גמישות ומועדת לשברון.

אין לך קץ מגולה מזה

ארן מביא לפני הקורא עובדות היסטוריות, נראטיב, ופרשנות מבריקה. כתיבתו יצירתית ויפה, והקריאה בספר היא חוויה מענגת. יש בו גם כמה בעיות: החסרון באינדקס הוא חמור, וההסברים הארוכים בתחילתו על התהוות התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 מיותרים. חלוף הזמן גם ניכר על ההסברים בכל הנוגע לקבלה ולמיסטיקה. אולם בכללו של דבר הטקסט מרתק, ועמית שהם, העורך, עשה עבודה ראויה להערכה במבצע הורדת השפע הדוקטורטי והגשמתו במציאות הארצית כספר.

מחקרו של ארן מגלה לנו עד כמה חי וחדשני היה הקוקיזם בתחילתו: קידוש החול, קידוש צה"ל, קידוש הלאומיות, האמונה המסנוורת בצדקת דרכו, הבוז שנשא כלפי דתיות פאסיבית, הפרשנות התיאולוגית – און-ליין – לכל התרחשות פוליטית. מחקרו גם מגלה לנו עד כמה גדול כשלונו, עד כמה חיוורת דעיכתו. כיום הקוקיסטים האדוקים ביותר – הרב טאו ו"ישיבות הקו" שתחת הנהגתו – נסוגו מהזירה הציבורית והתנתקו מהחברה הישראלית. מי כנפתלי בנט, איש ההיי-טק מרעננה שהפך לבעל הבית החדש של הציונות הדתית, מבשר את קיצו של הקוקיזם כתנועה חברתית תוססת. שלושים שנה אחרי שנכתב כמבוא לתפיסתה של תנועה צעירה, הטקסט העסיסי של ארן מפורסם עכשיו כסיכומה.

סתם

פורסם במוסף 'ספרים' של 'הארץ'.

החל מה-22 לאפריל אנחה קורס קצר על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר היפהפה אשר בנווה צדק בתל-אביב – יפו. ההרשמה נפתחה, הפרטים באתר ובפלייר שכאן.

על צום שמנע שואה שנייה, על קבלה ועל קבאלה

משנכנס אדר מצווה להיות שמחים, אבל באדר האחרון קבוצה לא קטנה של ישראלים היתה מודאגת מאוד. היו אלה אלפי תלמידיו של הרב המקובל מרדכי שיינברגר, אשר על פי הוראתו אף שיחזרו את הצום שקבעו מרדכי ואסתר ליהודי שושן וצמו שלושה ימים תמימים. המבצע הדורשני הזה תוכנן כבר לפני כמה חודשים, בעקבות תחושה של הרב שיינברגר שישראל נמצאת על סיפה של תהום. למעשה, הרב היה סבור שסכנת השמדה אמיתית מרחפת מעל מדינת ישראל כתוצאה מאיומים צבאיים מצד שכנותיה, ובעיקר מצד איראן – הלא היא פרס המודרנית.

על פי הבנתם של הרב ותלמידיו, חברי תנועת האומה, איומים צבאיים אלה לא נוצרו ללא סיבה טובה. לתפיסתם, כל איום חיצוני אינו אלא שיקוף של מצב פנימי. אויבנו מאיימים עלינו מבחוץ מפני שאנחנו עצמנו איננו מגובשים ושלמים מבפנים – הן קהילתית והן אינדיבידואלית. צום שלושת הימים אמור היה לאחד את החברה בישראל, להגדיל אהבה בין בניה, ולטהר את תודעתו של כל אחד ואחד מהם. רק שלום שיתחיל מבפנים ימשיך ויתפשט אחר כך בינינו, ולבסוף גם בינינו לבין אויבינו. עבור אנשי 'האומה' היה מדובר ב"אחד מן הצעדים החשובים ביותר של העם היהודי", צעד שיכול למנוע "מלחמה כוללת".

בשיחת טלפון עם הרב אריק נווה, מהבכירים שבין תלמידיו של הרב שיינברגר, הובהרה לי החשיבות שהקהילה תולה בשינוי תודעתי. באופן מאוד דומה לתנועות אחרות בשדה הרוחניות העכשווית, תופסים מקובלי 'האומה' את התודעה האנושית כבעלת השפעה מכרעת על המציאות החומרית. המצב התודעתי מזמן התרחשויות בעולם, ושינויו ממילא ישנה גם את אלה, ולמעשה את מהלך ההיסטוריה כולה. הרעיון הזה חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב-Christian Science , וסופו בסרטים כגון בליפ, ספרים כגון הסוד, המלצות רוחנו-קפיטליסטיות על איך "למשוך שפע" מהקוסמוס לחשבון הבנק ומני הסברים פסאודו-מדעיים על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.

הבנתם הניו-אייג'ית של אנשי 'האומה' את היחס בין התודעה לעולם התופעות גוזרת בתורה הבנה מחודשת באשר למשמעות הצום. עבור קהילת 'האומה' צום אינו אמצעי לכפרה וטיהור מחטאים בפני מלך מלכי המלכים. בשונה מהתפיסה הקלאסית של הסיגוף העצמי כאן אנחנו מתבקשים להשתתף בתרגולת רוחנית שאמורה להעביר את תודעתנו מטמורפוזה אלכימית ולהפוך אותנו מבעלי נטיות שליליות לחיוביות. הטרנספורמציה הפנימית בלבנו היא שתשפיע הלאה על העולם כולו.

אבל רגע, זה לא עד כדי כך פשוט. כדי שהשינוי הכללי יתרחש לא מספיק שכמה אלפי יהודים טובים יצומו בגליל. יש צורך במספר גדול הרבה יותר. בקהילת הרב ציפו למאה אלף (בספרות: 100,000) ישראלים שיצטרפו לצום, לא פחות. זו תהיה "מסה קריטית", כלשונם, שתטה את הכף, תמתיק את הדינים ותמנע את הגזרות. לצורך כך הוקם אתר מיוחד שנקרא Restart לאומי (כבר אינו ברשת, אבל דף הפייסבוק קיים), ולכן גם יצאה קריאה מיוחדת ל"אחדות", מילה שנחשבת עבור אנשי 'האומה' כלחש מאגי והגייתה כהתנעה של תהליך מתגלגל המשפיע על רצונם של אנשים ומכוונם אל עבר תיאום מתגבר לכוונתו של הדובר.

באופן מפתיע כל זה לא עזר. בסופו של דבר רק חברי 'האומה' צמו, בתוספת של כאלפיים איש ששמעו על העניין ונדלקו. תחילה חשבו לבטל את המבצע, אולם מאוחר יותר החליטו להמשיך כרגיל ולצום. הדיבור היה שישראל נמצאת בפתחה של שואה, ואין זה הזמן לסגת ממהלכים רוחניים נועזים.

קבלה ונאו-קבלה

קהילת 'האומה', שמרכזה בישוב אור הגנוז אשר ליד צפת, היא קהילת מקובלים מודרנית הרואה ברב יהודה לייב אשלג (1884-1954) את אביה הרוחני. הרב אשלג, מהמקובלים החשובים של המאה העשרים, הציג פרשנות מודרנית לקבלת האר"י המשלבת רעיונות מרקסיסטים ותובנות רוחניות-פסיכולוגיות. לדידו של אשלג התממשותה של הגאולה השלמה כרוכה בצורה מהותית בקבלתם של ערכי השוויון, הרעות והערבות ההדדית בין בני האדם, ובהפיכתו של כל פרט ליצור נטול אגו הדואג ראשית כל לזולתו. המעבר מחיים אגוצנטרים לקיום אלטרואיסטי יכול להתרחש רק על ידי הפצת חכמת הקבלה ולימודה ברבים. הטרנספורמציה הפנימית בלב כל פרט ופרט תביא ממילא לרבולוציה גלובלית שתשיק עידן חדש של שלום ואחווה.

הרב יהודה לייב אשלגהפריחה הנאו-קבלית של ימינו מתפרנסת היטב מתורתו של הרב אשלג. המרכז לקבלה של הרב פיליפ ברג, המצליח מאוד בארה"ב (בין תלמידותיו מוזכרת תמיד מדונה), מלמד גרסה דלת-קלוריות של תורת אשלג, כמו גם תנועת בני ברוך ("קבלה לעם") בראשות הרב מיכאל לייטמן, ותנועות הבת שלה, הערבות ומתחברים, שפועלות בשמה (אך ללא ציון שמה). באגף היותר שמרני של ממשיכי אשלג נמצאת קהילת 'האומה' הנ"ל, כמו גם תנועת הסולם של הרב אדם סיני. למעשה אפשר לומר שלבד מהרב קוק לא היה מקובל ששמו נישא על שפתי ההמונים יותר מאשר הרב אשלג.

אבל עד כמה נשיאת שמו נאמנה למורשתו? לא קשה לנחש שיש יריבות, בדרגות שונות, בין הקבוצות המלמדות את תורתו של אשלג. אלה מאשימים את אלה בדלדולה של תורתו, בהוצאתה מהקשרה המסורתי, ואילו האחרים עונים בהאשמות על עיכוב הגאולה על ידי קשירתה של התורה המהפכנית של הרב הגדול באזיקי הקפדנות ההלכתית. כל צד מתעקש שהוא הוא ממשיכו המובהק של הרב אשלג, שקבלתו היא קבלת אשלג המקורית והאמיתית.

קבלה המשכית, קבלה שאינה המשכית

אין זה מתפקידם של אקדמאים לקבוע מהי קבלה "אותנטית" ומה אינה. זהו תפקידם של רבנים. אולם מחקר הדתות בזמננו בהחלט מנסה לקבוע אילו תמורות עברו על המסורות הדתיות הותיקות במעברן אל העידן המודרני. אין שום ספק שקבלתו של הרב לייטמן שונה מקבלתו של הרב שיינברגר, והבהרת ההבדלים, אפיונם וחקירת הסיבות להם הן מלאכות שנדרשות מחוקרים של התחום.

לפני חודשים ספורים יצא ספר המקבץ בתוכו מאמרים על הרוחניות העכשווית, אשר אחד מהם נוגע בנושא. הספר, After Spirituality: Studies in Mystical Traditions מציג מאמר* משל פרופ' יהונתן גארב, מהאוניברסיטה העברית (גארב גם ערך את הספר, יחד עם פרופ' פיליפ וקסלר). במאמרו מנסה גארב לעמוד על הדומה והשונה בין "קבלה קלאסית" ו"קבלה בת זמננו". המונח הראשון מתייחס לקבלת צפת (המאה ה-16) ולפיתוחיה על ידי גדולי החסידים והמתנגדים (המאה ה-18). המונח השני מתייחס למכלול הרבגוני של התנועות הקבליות שאנו רואים סביבנו. בתוך מכלול זה מבחין גארב בין קבלה "המשכית", לבין קבלה ש"אינה המשכית", דהיינו קבלה הממשיכה פחות או יותר בנתיב המקובל, או דווקא סוללת דרכים קבליות חדשות.

גארב נותן בהן סימנים. על פיו ניתן להבחין בין קבלה המשכית לשאינה על פי שישה קריטריונים: ראשית, ההתייחסות שלה למקובלי עבר, שיכולה להתממש כעיסוק האינטנסיבי בפרשנות כתביהם או על ידי הניסיון לחיות בדרכם. שנית, על פי הקשר שלה לענפים אחרים בחיים היהודיים המסורתיים, כגון ההלכה, המוסר, ההגות, מסורת המנהגים החיה וכו'. שלישית, יש לבדוק עד כמה הקבלה העכשווית קשורה לשדות שיח שאינם יהודיים מסורתיים, כגון הפסיכולוגיה, הלאומיות, שיח זכויות האזרח, וכדומה. מובן שקשר אמיץ אל אלה ירחיק אותה מה"המשכיות" ויקרבה לחוסר "המשכיות".

רביעית, יש לעמוד על המידה בה מודגש תרגול הייחודים והכוונות של הקבלה הקלאסית. מערך הייחודים והכוונות פותח בצורה עצומה בקבלת האר"י, ובמסגרתו פעולות של המקובל, ובעיקר מצוותיו ותפילותיו, שימשו כמצע שעל גבו ובעזרתו משפיעים על האלוהות. לעומת זאת כיום מרובות התרגולות קבליות שאינן קשורות למצוות (תרגילי נשימה, התבודדות ביער וכו'). חמישית, מידת האזוטריות שבתורה הקבלית: האם היא פתוחה לחלוטין ונטולת כל מימד סודי? אם כן, מדובר בשינוי ממה שהיה נהוג בעבר. ושישית, המידה בה התורה הקבלית מתייחסת לאירועים היסטוריים עכשוויים. התייחסות אל אלה מהווה אינדיקציה לקבלה שאינה המשכית, משום שהקבלה הקלאסית לא נהגה כן, ואילו כאן מעורבת תודעה מודרנית, התופסת את ה"היסטוריות" של הרגע.

מקובלים רלוונטים, מקובלים שאינם רלוונטים

על פי הקריטריונים האלה אפשר לשרטט מנעד של חוסר המשכיות בקרב ממשיכי הרב אשלג. ראשית, הרב עצמו, שכבר הוא היה מקובל "לא המשכי", משום שהתעניין בקומוניזם, לאומיות, במדע המודרני ובהקמתה של מדינת ישראל. ממשיכיו הנוכחיים, כגון קהילת 'האומה', גם הם בברור חורגים מתחומי הקבלה ההמשכית בכך שהם מודאגים מהמצב הגיאו-פוליטי הנוכחי של מדינת ישראל. עם זאת, בהיותם, כמו הרב אשלג, שומרי מצוות אדוקים, יש להם עדיין קשר אמיץ עם הקבלה הקלאסית. בקצה המרוחק יותר של הקבלה הלא-המשכית נוכל למצוא תנועות כגון 'בני ברוך' או 'המרכז לקבלה', שההלכה עבורם היא לא יותר מאשר שדה סימבולי, ואשר בתורותיהם ניתן למצוא מגוון רחב של מקורות לא-יהודיים בני זמננו.

אין בדברים אלה כל ניסיון לשיפוט איכותי של הזרמים השונים הללו, גם אם ברור שקשה לנו שלא להגיע לכך. העידן המודרני מתאפיין באופן מובהק בתמורות תרבותיות חדות ועמוקות, וממילא מקובלים מודרניים לא יכולים שלא להיות מושפעים מהן – ויש שיאמרו: בצדק. דווקא ההבנה שעל פי הקריטריונים שמציג גארב גם הרב אשלג עצמו, כמו גם הרב קוק, היו מקובלים לא-המשכיים אמורה לרמוז לנו שהחריגה מהקבלה הקלאסית היא כמעט בלתי נמנעת, בוודאי אם ברצוננו להישאר רלוונטים. ואכן, אילו תורות קבליות משפיעות בזמן הזה כתורותיהם של הרבנים אשלג וקוק? אולי תורת חב"ד, שגם היא, בהתגלמותה הנוכחית, מהווה בברור קבלה לא-המשכית. הלא-המשכי הוא סימנה של המודרנה, ותודעתנו המודרנית דורשת קבלה לא-המשכית.

ולבסוף, יש גם לזכור שקבלה לא-המשכית פשוט עובדת: השואה לה ציפו אנשי 'האומה' היתה אמורה להתרחש לפני שבועיים. הצום מנע את הגזרה. בדוק ומנוסה.

סתם

* Jonathan Garb, "Contemporary  Kabbalah and Classical Kabbalah: Breaks and Continuities", After Spirituality: Studies in Mystical Traditions , ed. Philip Wexler & Jonathan Garb, Peter Land, New York, 2012

הודעה: החל מה-22 לאפריל אנחה קורס קצר על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר היפהפה אשר בנווה צדק בתל-אביב – יפו. ההרשמה נפתחה, הפרטים באתר ובפלייר שכאן.

הרב קוק כנביא וכמשיח – ראיון עם סמדר שרלו

הן ביחס לדמותו המרתקת והן ביחס להשפעתה העצומה על יהדות זמננו, קשה להבין את מיעוטם של הספרים המוקדשים לרב אברהם יצחק הכהן קוק. אני זוכר היטב איך בראשית שנות האלפיים, עת כתבתי את התזה שלי לתואר שני באוניברסיטה העברית, שבערך שליש ממנה עסק בדרכו המיסטית של הראי"ה קוק, מצאתי בסך הכל שלושה: היה את ספרו הישן (1974) של צבי ירון, משנתו של הרב קוק; היה את הספרון שירת החיים – פרקים במשנתו של הרב קוק של יוסף בן שלמה, שיצא ב-1989 בהוצאת משרד הביטחון, והיה את הרב קוק – בין רציונליזם למיסטיקה של בנימין איש שלום (1990), ללא ספק המקיף ביותר מבין השלושה.

מאז חל שיפור מסויים בתחום, עם צאתם לאור של שני ספרים מאת אבינועם רוזנק על הרב ותורתו, הרב קוק (2006) וההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה במשנת הראי"ה קוק (2007), וכן ספרו של ראובן גרבר, מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הרב קוק (2005). יש גם טעם רב לחכות לביוגרפיה של הרב מאת יהודה מירסקי, שאמורה לצאת בהוצאת אוניברסיטת ייל. ועם כל זאת, מוזר הוא מיעוט הספרים הצוללים אל תורתו ודמותו של הראי"ה.

עונג מיוחד הוא לי, אם כן, לקדם בברכה את ספרה החדש של סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק, ספר שמתבסס על מחקר הדוקטורט שלה ויוצא עכשיו בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, ושמהכותרת שלו אתם יכולים לנחש עד כמה הוא מעניין אותי. מדובר בספר עב כרס, 435 עמודים אורכו, המחולק לשלושה חטיבות: "צדיק יסוד עולם", "החוויה המיסטית של הרב קוק" ו"החוויה המשיחית של הרב קוק", ובתוך אלה מחולק לפרקים כמובן (כאן תוכן העניינים ב-pdf). סמדר, גילוי נאות, היא דודתה של אשתי, ולכן לא היה קשה לבקש ממנה להתראיין לבלוג – אם כי השמחה על האפשרות הזאת לא פחתה בשל כך. שאלתי אותה אפוא כמה שאלות.

הראי"ה קוקאולם לפני תשובותיה, הערה קצרה: על עצם היותו של הרב קוק מיסטיקן כבר אין ויכוח, אבל מעניין לדעתי לעמוד על אופי המיסטיקה שלו. כפי שתראו להלן, עבור הראי"ה החוויה המיסטית עומדת בסתירה מסויימת לחיי המעשה ואף להלכה (לפחות עד הגעתו של המיסטיקן למדרגה הגבוהה ביותר, שם כל הסתירות מתיישבות כמובן – פעם כתבתי על העניין מאמר). שימו לב שזו אפוא תודעה מיסטית שונה מזו שאותה חלקו המקובלים בעבר, שעבורם המצוות הן הן המיסטיקה, דהיינו המסע המיסטי (ולא חשוב אם הוא מכוון לזיווגי ספירות או עיבור נשמות, התגלות מגידית או העלאת ניצוצות) נערך במסורת הקבלית באמצעות ועל גבי המצוות, או לכל הפחות בעזרתן.

עבור הרב קוק העניין שונה. ההתגלות המיסטית אינה קשורה ישירות למצוות, ואף יכולה לסבול מההכרח לקיימן. מדובר אם כן בדרך מיסטית מודרנית, המשותפת לקוק ולדמויות יהודיות נוספות שפעלו בראשית המאה העשרים, כגון מרטין בובר, א.ד. גורדון, מנחם עקשטיין, ובמידה מסויימת האדמו"ר מפיאסצנה. בעולם מיסטי מהסוג הזה החשיבה המיתית, המאחדת בין פנים לחוץ ובין מעלה למטה, פינתה את מקומה לתודעה מודרנית ולתפיסה המבדילה בצורה קשוחה בין תודעה למעשה. כאן דווקא איחודן המחודש הוא האתגר הניצב בפני המיסטיקן. כאמור, עבור המיסטיקן היהודי מדובר במצב חדש, שאותותיו הראשונים ניתנו בתנועת החסידות.

ועתה, לשיחה עם ד"ר שרלו.

על פי מה שעולה מהמחקר שלך, תפיסתו העצמית של הרב עברה כמה שלבים של התפתחות, מתודעה עצמית של צדיק, דרך תודעה עצמית של נביא, ועד לתודעה עצמית של משיח. ראשית, בפרפרזה על כותרת מאמרו המפורסם של השל על הרמב"ם – ההאמין הרב קוק שזכה לנבואה?
קריאה קשובה ביומניו של הרב קוק בהחלט מוצאת בהם עקבות של מצבי השראה ושמיעה של קולות שהוא מייחס להם משמעות החורגת מיצירה אנושית וחילונית: "מקשיבים את קול שיח הקודש ממרומים…רק היודע את סוד השיח יכיר מיד כי רעהו מדבר אליו" (שמונה קבצים, ד, קיא). מצבי ההשראה המיוחדים הללו מתוארים על ידו בעזרת טרמינולוגיה המוכרת לנו מעולמם של מקובלים לתיאור מצבי התגלות של מלאך, העשוי להיות מעין כפיל רוחני, "רֵעַ פנימי", נשמה פנימית וכדומה. מדובר בביטויים כגון "קול דודי דופק". למרות שהוא כותב על הדברים בלשון עדינה ומרומזת ניתן ללמוד מהתיאורים שלו שהוא היה נתון לחוויות ולמצבי תודעה מיוחדים שלחלקם הוא ייחס משמעות הנמצאת על הספקטרום הנבואי. חלק מהתיאורים הללו כתובים בגוף שלישי, עם זאת אין ספק שברובם ככולם הוא מספר על התנסות אישית.

יחד עם זאת, בשאלה שלך אני שומעת ניסיון להחיל על הרב קוק קטגוריות שחיצוניות לעולם החוויה שלו. הדיון ב"נבואה" יכול להיערך מנקודת ראות של פילוסופיה או של הלכה. במחקר שלי על הרב קוק ניסיתי להניח בצד את הדיון הרעיוני ולהקשיב לעולמו הפנימי והחוויתי של הרב קוק. ההקשבה הזו חשפה מנעד רחב של רגשות דתיים הכוללים מצבי דבקות של הנשמה ("האהבה בתענוגים"), וגם מצבי השראה אינטנסיביים; השגה על ידי ראייה מיוחדת או שמיעת קול (חווית ה"יצירה" של הרב קוק). אני חושבת שכשאנחנו ניגשים אל הרב קוק עם קטגוריות החיצוניות לתיאור שלו, ועם המטען שאנחנו מייחסים ל"נבואה" בעקבות הדיון בהגות ובהלכה, אנחנו מחמיצים את החוויה המסוימת שלו, וגם עשויים להקשות קושיות על הנועזות שבטענה לנבואה או על כך שהיא לא עולה בקנה אחד עם נורמטיביות והלכה (כך הקשה הרב יואל בן נון כנגד המחקר שלי, כיצד ייתכן שהרב קוק ייחס לעצמו נבואה בניגוד לשיטת הרמב"ם?).

יש לזכור שבנושאים של נבואה ומשיחיות שקר אנחנו מצולקים בעקבות השבתאות ולפיכך הדיון שלנו במושגים הללו טעון במיוחד. אני מעדיפה כאמור להקשיב לחוויה עצמה ולעקוב אחר הטרמינולוגיה הפנימית שבעזרתה היא נמסרת. מדובר בחוויה הנחווית ומתוארת אמנם בזיקה למסורת תרבותית שבמסגרתה צמח המיסטיקן (במקרה שלנו הרב קוק), אולם החוויה אינה כפופה לטעמי לדיון הלכתי או פילוסופי. היא עצמאית, פנימית, ומאשרת את עצמה מתוכה. בספר שלי נפרס לעינינו עולמו הפנימי והחוויתי של הרב קוק כפי שהוא עולה מיומניו ובעזרת "קריאה צמודה" בטקסט. יחד עם זאת, הרב קוק ההוגה או איש ההלכה עשוי לדון בשאלת הנבואה גם בכלים אחרים.

המפגש הרפלקטיבי בין עולמו כהוגה ואיש הלכה ובין עולמו החוויתי עשוי להצמיח קונפליקטים או למצער שאלות כגון השאלה "הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה?", אותה שאל בעקבות חוויה של שמיעת קול ד' ממעמקי נשמתו (שמונה קבצים, ד, יז), אותה חוויה שכבר עמדו בעבר על נועזות הביטוי שלה:

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה: הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר ה'.

בהמשך לכך, איזו השפעה היתה לדעתך לתודעה הנבואית של הרב קוק על פעילותו? ואיזו השפעה היתה על פסיקתו ההלכתית?
בעלי הפלוגתא של הרב קוק יכולים לענות על שאלתך במקומי… הרב זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים טען כנגד הרב קוק שלימוד הזכות שלו על חילוניים מבוסס על שיקולים מטפיזיים, או בלשונו: "אין דרכו זה ישר בעיני. מה לנו לפנימיותם? ד' יראה ללבב, אבל אנו, בני אדם, אין לנו אלא דברים שהם נגלים ולפסוק על-פי הדין וההלכה". דומה שמתנגדיו של הרב קוק מקרב העדה החרדית הבחינו היטב בהשפעת השיקולים המטפיזיים על הכרעתו בסוגיות הקשורות ליחס לחילוניים או לארץ ישראל. במובן הרחב בוודאי שרעיונות מטפיזיים וקבליים, "אגדה" והשקפה נטלו חלק בהכרעותיו והשפיעו על גישתו לסוגיות שעמדו על הפרק. יחד עם זאת עסקתי בספר בשאלת מקומה של הנבואה במסגרת פסיקת ההלכה. למרות שמצאתי כמה נקודות השקה בין התחומים הרי בסופו של דבר המסקנה הסופית שלי שם היא שיש הפרדת רשויות בין החוויות המיסטיות ובין פסיקת ההלכה.

בעמ' 197 את מביאה ציטוט מפי הרב שבו הוא קובע כך:

צדיקים גדולים צריכים לדעת ולהכיר את אור ד' השוכן בתוכם. ולפעמים אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפלה, ולא במצות, מפני שהקדושה העליונה המופעת עליהם היא מבקשת את התפשטותה. וכל שיחתם אז באמת היא תורה, וכל חפציהם ונטיית לבבם היא תפלה, וכל תנועתם היא מצוה. (שמונה קבצים, א, תרמז)

מדברים אלה עולה לכאורה אנטגוניזם בין "אור ד'" הפנימי, לבין המצוות והתפילות, החיצוניות. אנחנו יודעים שהראי"ה היה איש הלכה מובהק, ומאידך עדויות שכאלה, ויש כמה וכמה, מצביעות על מתח מסויים. על פי הבנתך, עד כמה היה חריף היה המתח שהרגיש הרב בין פנימיותו לבין דרישות ההלכה?
קריאה קשובה ביומנים של הרב קוק מלמדת על כאב, ייסורים ובדידות קשים מנשוא כתוצאה מהמתח בין עולמו הפנימי המיוחד ובין דרישותיו של העולם החיצוני (גם הדרישות החברתיות וגם המצוות). מדובר באדם בעל נטיות מיסטיות, ערגה דתית ורגישות נפשית ורוחנית גבוהה מאד שתפס עמדה של מנהיגות ועשייה ציבורית והיה גם איש הלכה. המתח והייסורים הכרוכים בשילוב הזה שבים ומשתקפים מבין דפי היומן שלו: "ובודד הוא בעל הנשמה הגדולה, ורבו מאד ייסוריו, יסורי הבדידות הפנימית"; "מתענים הם קדושי עליון הללו בעינויים אין שיעור בכל עת שיורדים מגדלם". ההנחה שלי היא שבכל הפסקאות הללו הרב קוק מספר בעצם על עצמו ועל ייסוריו.

המתח העצום בין עולמו הפנימי ובין הדרישות החיצוניות לסוגיהן מתואר גם בווידוי בגוף ראשון, כגון:

החברה, הסביבה והחיים המעשיים, הם מונחים על דרכי כאבני מכשול, שאינם מניחים לתשוקתי הקדושה […] לצאת אל הגילוי בכל עת.

אכן, גם התורה הנגלית והמצוות המעשיות מעיקים לפעמים על הצדיק, "בעל הנשמה הגדולה". המתח הזה התגבר במצבים מיוחדים של "דממה פנימית", וגם בתקופות מסוימות לאורך חייו בהם התגברה נטייתו להתבודדות או ערגתו לעולמות עליונים. בספר אני עוקבת אחר המתח ואחר ניסיונות היישוב שלו. בניגוד לדימוי ההרמוני והאופטימי שיש לנו על תורת הרב קוק אני מגלה כאמור המון תיאורי כאב, ייסורים ובדידות. יחד עם זה הכאב מצוי במקום שיש קונפליקט. והקונפליקט צומח מכך שהרב קוק אינו מוכן עדיין לוותר על הנורמטיביות הדתית וגם לא על הזיקה לחברה והאחריות הכרוכה בה.

בהמשך לכך, מה הקשר בין תפיסתו הנבואית של הרב לשאיפתו לחופש, אפילו לאנרכיה?
אין ספק שהמגמות האנרכיות שבנפשו קשורות למדרגה הרוחנית שלו: לפי היומנים אנו למדים שבמצבים של דבקות או השגה רוחניות מיוחדת אדם נמצא "מעבר לטוב ולרע" (בלשון ניטשה). הוא במקום גבוה יותר שבו ההבחנות הקשורות ב"עץ הדעת טוב ורע" אינן רלוונטיות. (דרך אגב, אני מוצאת כאן הדהוד הדדי בין רעיונות קבליים על מדרגה של "עץ החיים" ובין פילוסופיה כמו של ניטשה ששואפת להחליף את "אמת ההכרה" ב"אמת החיים". המסורת הקבלית והרעיונות בני זמנו הותכו יחד אצל הרב קוק ונתנו לו כלים לבטא בעזרתם את עולמו הפנימי).

בכל אופן, למרות שהרב קוק באופן אישי מרגיש לפעמים שהוא כבר נמצא במדרגה של "מעבר לטוב ולרע", באיזו "אקס-טריטוריה" של הנורמטיביות הדתית, הרי שעצם תיאור הקונפליקט נובע מכך שהוא עדיין אינו מרשה לעצמו לוותר על הנורמטיביות. בסופו של דבר אנחנו מוצאים אותו מחפש כל הזמן דרכים ליישב את הפער. כאן נכנס הדימוי המקובל של הרב קוק כאיש ההרמוניה: בסופו של יום אנחנו מוצאים בדרך כלל את הרב קוק מכפיף את המגמות האנרכיות שבנפשו אל הסדר.

בהרצאה שבה עסקתי בסוד הקסם של ר' נחמן מברסלב והעדיפות שלו על הרב קוק בתרבות הנוכחית, תליתי את העדיפות של ר' נחמן בדיוק בנקודה הזו: אצל הרב קוק בסופו של דבר "אי הסדר" נכפף כמעט תמיד אל ה"סדר". ר' נחמן הוא איש השבר, הכאוס, התוהו והיציאה מכל הגדרה. ואילו הרב קוק מנסה להשליט את הסדר גם על הזרמים המתפרצים בנפשו.

מבחינה זו ר' נחמן משקף את המצב הקיומי האנושי ומתאים באופן מתמיה לשבר של המאה העשרים ולהלך הרוח הפוסטמודרני יותר מהרב קוק שחי בתחילת המאה העשרים, אך שבוי עדיין במטבעות אופטימיות והרמוניסטיות של המאה התשע-עשרה. אני חושבת שההבחנה הזו בין הרב קוק איש ההרמוניה והנורמטיביות ובין ר' נחמן מברסלב נשארת בתוקף גם אחרי המחקר שלי, אבל מתוך המחקר בספר שלי מתברר שגם הרב קוק סבל בדידות וייסורים קשים מנשוא וכי ההרמוניה שהשליט בסופו של דבר על המתחים והקונפליקטים בחייו לא הייתה פשוטה וקלה כל עיקר, והיא עלתה לו במאמצים ובכאב.

ומה עם תודעתו המשיחית? את כותבת שהאירועים ההיסטוריים – מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, היישוב המתרחב בא"י

עוררו אצל הרב קוק וכמה מהדמויות שהקיפו אותו ציפיות משיחיות שקשה להגזים בעצמתן. הרב קוק, שעלה לארץ ישראל כעשר שנים קודם לכן מתוך ציפייה לנבואה, והרגיש כי אכן זכה לחוויות דבקות והשגה יוצאות דופן, נקלע למציאות היסטורית שקשה היה לו לא לראות בה אות משמים המאשר את נתיב השליחות הסודית שלו. (עמ' 334)

בספרך את גם מביאה ציטוטים רבים בהם מתייחס הרב קוק לגאולה הקרובה, ואת קושרת אותם לציטוטים סמוכים בזמן בהם הוא כותב על חוויות רוחניות שלו עצמו. את גם מרחיבה על תפיסתם המשיחית של הרבנים חרל"פ והנזיר, תלמידיו המובהקים, שגרסו שהרב קוק נושא בשורה משיחית ייחודית. נשאלת אם כן השאלה: מה היתה שליחותו הסודית של הרב? האם לדעתך סבר הראי"ה שהוא המשיח, או לפחות בחזקת משיח?
גם כאן, כמו בשאלה לעיל על הנבואה, אני מציעה לא להחיל את עולם המושגים שלנו ואת הקטגוריות החיצוניות על החוויה הפנימית. מושג הצדיק-המשיח אצל הרב קוק עשוי להיות מובן במסגרת הקודים הפנימיים של החסידות עם הנופך המסוים שהוא העניק לו. על פי החסידות בכל דור יש צדיק שהוא בחזקת משיח ואם הנסיבות והדור יהיו ראויים אז הוא הופך למשיח בפועל. בעולם המושגים שלנו הנושא של משיחיות אישית הוא נפיץ וטראומטי על רקע תופעות של משיחיות שקר ועל רקע השבתאות.

אני חושבת שכאשר דנים בנושא בעזרת הקודים הפנימיים של החסידות מושג החוויה המשיחית מנוטרל מהמטען הנפיץ שלו. אצל הרב קוק מדובר כנראה בתודעה חזקה מאד של שליחות ושל אחריות הרת גורל לגורלו של עם ישראל. השליחות הזו אינה מתממשת רק במישור הריאלי אלא גם בעזרת מאמץ מטפיזי, כוונות, דבקות דתית וכדומה.הרב קוק עמס על שכמו את המשא הזה וניסה להוביל את הציונות אל הייעוד הרוחני שלה (באמצעות תנועה שהקים בשם "דגל ירושלים").

כדי להבין את מה שאני מתארת בספר צריך להביא בחשבון שעם סיום מלחמת העולם הראשונה, על רקע הסכמי השלום והצהרת בלפור המתח המשיחי היה גדול. הרב קוק, הרב חרל"פ והרב הנזיר עדיין לא ידעו לאן עתידה לצעוד ההיסטוריה של אירופה. אני מניחה שלפחות לפרק זמן מסוים הציפייה המשיחית התעצמה מאד ולבשה גם גוון אישי. הביטויים המשיחיים האישיים ביחס לרב קוק בולטים יותר אצל הרב חרל"פ והנזיר. אצל הרב קוק עצמו ייתכן שניתן לדבר על התגברות תודעת השליחות.

באופן אישי, אני מעריץ מושבע של הרב קוק, וחבל לי מאוד שאין היום דמות רבנית המגיעה אף לקרסוליו. עד כמה לדעתך דרוש כישרון ייחודי על מנת ליצור הגות תורנית-רוחנית כשל הרב קוק? במילים אחרות, איך זה שבנו הרצי"ה, למשל, לא הצליח להתעלות לפסגותיו? במילים אחרות עוד יותר ומעט חצופות: את רעייתו של רב חשוב. את מכירה רבנים חשובים אחרים מקרוב. למה לדעתך אין לנו היום איש או אישה שנמצאים אפילו בקרבה כלשהי לדמותו של הראי"ה? האם זה חוסר בתכונות תרומיות? האם מדובר בתנאי חיים אחרים, כאלה המדכאים את הרוח? האם נאלץ להמתין דורות רבים עד שתעלה דמות כרב קוק, או שגם לו קיימת כיום אישיות כזו, היא לא תוכל לעולם להיות דמות תורנית?
מחקרים במדעי החברה עוסקים בשאלת היחס בין כריזמה אישית ובין נסיבות בצמיחתם של מנהיגים. במקרה של הרב קוק אני חושבת שמדובר בראש ובראשונה באמת באישיות יוצאת דופן. זה לא משהו שאפשר ליצור בהזמנה או על ידי מאמץ, עמל ויגיעה. אבל צריך להביא בחשבון שלאישיות עם מטען רוחני כזה יש גם חסרונות מבחינת היכולת המעשית להיות מנהיג ציבור.

כשהרב קוק נאלץ לרדת אל עולם המעשה והפוליטיקה הוא לא תמיד הצליח להביא לידי ביטוי את הרוח המיוחדת והיו לו גם מבקרים, כגון ביקורת סרקסטית בעיתון "הפועל הצעיר" על נאום שלו בעקבות חילול חג ושבת המוני במושבה עין גנים (יוסי אבנרי כתב על כך בדוקטורט שלו). גם דבריו של עגנון על נסיבות הקמתו של בית משפט השלום והפקעת המשפט מן הרבנים מלמדת לטעמי על קשיים של הרב קוק בעולם המעשה (ראה בספרו "מעצמי אל עצמי"). אני לא בטוחה שאם הרב קוק היה חי היום לא היו מתייחסים אליו בביקורת בתקשורת שלנו (אולי משהו מקביל ליחס אל חנן פורת).

אם להתייחס להרהורים האקטואליים שלך לגבי מה שעשוי לקרות לדמות בסדר גודל של הרב קוק בתרבות הנוכחית, הייתי תוהה דווקא לא על ה"תורניות" אלא על האם קיימת עדיין תודעת שליחות שעשויה להיות מתועלת לאפיקים חברתיים ולאומיים כמו אצל הרב קוק, או שאישיות עם עולם פנימי כמו של הרב קוק בימינו הייתה מתעלת את עולמה הפנימי לאפיקים אחרים. ייתכן אגב שזה מה שקורה עכשיו: אנשים המחוברים לעולם התורה עם עולם פנימי עשיר ורוחב אופקים מעדיפים לא לפעול בשדה הציבורי, האידאולוגי או הפוליטי.

אחרי שנים של שקידה על כתביו של הראי"ה, האם עולה מלפנייך דמותו האישית? האם ברור לך יותר איזה מן אדם הוא היה? האם היה לו חוש הומור? האם נראה לך שהיית יכולה להיות מיודדת איתו?
ממדף הספרים שלי מציצה אלי תמונתו המהורהרת של הרב קוק כפי שהיא מודפסת על כריכת הספר "חדריו". אני עוברת ליד התמונה הזו עם הרבה רגש. אני משוחחת אתו כשאיש אינו שומע. אני מבקשת ממנו סליחה על האופן המנוכר או הביקורתי שבו אני מדברת עליו בהרצאות שלי או בכתיבתי האקדמית. הרגש שמתפרץ בי לנוכח התמונה הוא משהו בין פליאה, אהבה, הידהמות או געגוע. ידידות אינה אופציה. קטונתי.

בסיום ספרך את מצרפת מסה קצרה הנוגעת באקטואליה, מסה הנושאת מטען נפיץ ביותר. את כותבת כי

התבוננות מפרשת מפתחת עמדה נפשית מונולוגית. דימויים וחזון הנמצאים בעיני המתבונן עשויים אמנם לרומם את המציאות ולהעניק לה פשר ומשמעות, אולם הם מעמידים בעיה קשה כשהדימוי מסמא את עיני המתבונן ואינו מניח לו להבחין במציאות כפשוטה. […] בחינת דרכם של התלמידים מלמדת שדרכי התבוננותו של הצדיק במציאות והדרכים שבאמצעותם הוא מתמודד עם המציאות ופועל בתוכה חלחלו אל המנטליות והאידיאולוגיה הציבורית של הציבור החי לאורו של הרב קוק. […] דומה שחלקים בציבור זה אימצו לעצמם את עמדת המפרש ומצאו את עצמם בעמדה מונולוגית מול המציאות ומול קבוצות אחרות בחברה הישראלית. עמדה זו מתבטאת בחוסר היכולת להתבונן במציאות המשתנה ולהבין אותה כפשוטה, ובחוסר האפשרות לנהל דיאלוג קשוב עם בני השיח שעמם הם חפצים להידבר. […] שורשי הכשל אינם נעוצים רק באימוץ הדוגמטי שאימצו תלמידי הרב את עמדותיו כפי שנטען בעבר, כי אם בניסיון הבלתי אפשרי להעתיק את השליחות המיסטית מעולמו של המיסטיקן היחיד אל עבר המרחב הציבורי. (עמ' 402-403)

על פי דברייך המעבר של התודעה המיסטית מהפרט הוירטואוזי והאוונגרדי אל ציבור חסידיו אינו יכול להתקיים לא רק מפני שהציבור כולו לא מסוגל להתעלות לגבהים רוחניים, אלא משום שבמרחב הציבורי דרכי ההתבוננות של המיסטיקן היחיד, המקובל או הצדיק, אינן יכולות להתקיים כתפיסה ריאלית של המציאות, ולא כמפגש אותנטי עם הזולת. נבואת הפרט אינה יכולה להיות אידיאולוגיה או דרך חיים לרבים. אם זו אכן כוונתך, איזה יחס את חושבת שראוי לכונן בין המיסטיקה למרחב הציבורי? האם דינה של חוויה נבואית להישאר כלואה בנפשו של המיסטיקן?
את מסת הסיום כתבתי מתוך תפיסה ביקורתית כלפי גישות מטפיזיות ומיסטיות שמחליפות עשייה חברתית ותיקון עולם. הביקורת הופנתה בעיקר כלפי ציבור מסוים שהטלתי ספק ב"מיסטיות" שלו, כיוון שזו אינה ניתנת להנחלה מהצדיק (הרב קוק) לחסידיו. תורת הרב קוק הפכה לגורם מסרס עבור ממשיכיו ותלמידיו שהמשיכו להגן על תורתו בלי רוח החדשנות והתעוזה שהייתה לו. אני הצעתי לראות את הסירוס הזה על רקע אימוץ דרכי הפעולה של "צדיק הדור" על ידי ממשיכיו: כשם שהצדיק מפרש את המציאות במקום לשנות אותה, כך גם ממשיכיו של הרב קוק המשיכו לפרש את המציאות אך התנתקו מהמציאות הקונקרטית. הם שרויים במונולוג במקום בדיאלוג עם המתרחש.

בזמן שכתבתי את הדברים הביקורת הזו בערה בתוכי. כפי שאתה יודע אני בוחנת היום מחדש את התפיסה שבה הייתה הביקורת הזו מעוגנת. נראה לי שיש מקום למתן את הביקורת. במקום להתנגד למיסטיקה (או לרוחניות ניו-אייג'ית) אני מעדיפה להבחין בין נמוך וגבוה, אותנטי לעומת לא אותנטי, וכדומה. מתברר שישנן מגמות מיסטיות ורוחניות שמחוללות מעגלי השפעה ותיקון במציאות (על כך אני כותבת עכשיו בספר חדש שאני מקווה לפרסם). ייתכן שצריך להפסיק לקבוע מסמרות, ולהיות פתוחים למגמות היברידיות במרחב הציבורי: אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד ברוחניות ואחד בתיקון ארצי וריאלי, ובלבד שיכוון את לבו. נראה שברוח כזו של הכלה וקבלה מתאים לסיים ראיון על ספר על הרב קוק שליבו עלה על גדותיו באהבה לכל: לאלוהים, לעם ישראל, לאדם וליקום.

סתם

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.