הייתי רוצה לומר שהרב ברלנד זכור לי מביקורי האחרון באומן, אבל לצערי רק פמליית מאבטחיו האוקריינים זכורה לי, עגה עוגה בלתי חדירה סביבו, מעגל מקיף אשר אין בו מתום ואשר זוהר פניו של הרב נשאר כולו כלוא בתוכו. אם הקב"ה ידע לברוא כלים עגולים שיכילו את אורו הישר, הרי שכאן העיגול חסם כל אפשרות לקבל שפע. ומסתבר שגם הרב הרגיש שאת השפע שיש לו חוסמים אחרים.

קיצור תולדות החצר החסידית של הרב אליעזר ברלנד וההתפתחויות הדרמטיות האחרונות ניתן למצוא בכתבה הנאה שפירסם ביום שישי שלום ירושלמי. בקיצור נמרץ עוד יותר: הרב ברלנד, מיסטיקן ברסלבר נלהב וכריזמטי (המילה גם במובנה הפנטקוסטלי) נכלא במשך שנים בביתו על ידי בנו ונכדו, ולאחרונה השתחרר במבצע שכפי הנראה יכנס למורשת הקרב של החסידות.

אבל למה לכלוא את סבא? ובכן, אחרי שנהיה ברסלבר צמחה חצרו של ברלנד במהירות שיא לסביבות אלף(!) משפחות, והכסף התחיל לזרום פנימה. מיליונים. אלא שמה שהעלה את ברלנד לתהילה, דהיינו התנהגותו פורצת הגבולות, נסיקתו המיסטית מעלה מעלה גם על חשבון כל מה שמטה, הם שהדאיגו פתאום את בנו, נחמן, שחשש שהאווז יעוף גבוה ולא יתמיד בהטלת ביצי זהב. ברלנד אכן היה בלתי צפוי: לא פעם חתם על צ'קים שמנים לנזקקים שבאו וביקשו, ומסופר שפעם אף נתן את תפיליו לאדם שביקש. אין ספק שלא קל להפוך מיסטיקן פרוע למכונת כסף.

אבל תמיד אפשר לנסות. על ההיסטוריה של מעצר הבית ניתן לקרוא כאמור אצל ירושלמי (ואתמול הוא כבר חזר לביתו). כאן הייתי רוצה להצביע על שני דברים. הראשון הוא פשוט עד כמה קשה להיות בימינו אוהב אלוהים אמיתי, עד כמה קשה להקדיש את חייך כיום לדבקות אותנטית באלוהות – לפחות בגרסתה פורצת הגבולות.

הנה לכם רב שכפי הנראה אכן רצה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו לאהוב את האל. האהבה, כידוע, מקלקלת את השורה, וממילא ברור שאדם כזה אינו נוהג על פי "הסדר הטוב". הרגש מוביל אותו פעמים רבות, או השכל, אבל בהיגיון ששונה מהרגיל, שכן כאשר אנחנו רואים ממש שלית אתר פנוי מני, אנחנו נוהגים לפעמים קצת אחרת – תפיסת העולם שלנו, תרתי משמע, פשוט שונה.

והנה מיד מגיעות תרומות. תרומות מביאות אחריהן עלוקות. במהרה נוצר "מנגנון", ובתוכו שורצות זו לצד זו חמדנות, גרגרנות, רכושנות; מזיווגן של אלה ביניהן נולדות קנאה, חוסר ביטחון, חוסר אמון, ובמהרה גם סיאוב, השחתה ובגידה. סביב אוהב האלוהים שלנו נאספת אם כן חבורת נצלנים שרוכבים על גבו: הוא חמורו של משיחם, ומשיחם הוא ממון, אל הכסף והכוח. המיסטיקן הופך אסיר.

נכון, רוב הרבנים הגדולים הם אסירים בבתיהם (על פי ויקיליקס אפילו האפיפיור לא ממש בקשר עם העולם), ולאחרונה גילה לכולם הרב חיים אמסלם שגם הרב עובדייה (למי שעדיין לא קלט את מתוך קשקושיו) לא ממש בעניינים. לרובם זה לא כל כך משנה, כי ממילא הם מעוניינים להתנתק מהעולם ולשקוע בספרים. הרב ברלנד דווקא רצה, כאדמו"ר חסידי, להיפגש עם חסידיו, להשפיע משפעו. זה לא ניתן לו. אז זה עניין אחד: הקושי הבלתי נסבל של המיסטיקה כיום.

ועניין שני: משהו מעניין שקרה בפגישות שכן היו לרב עם חסידיו. מקורות יודעי דבר סיפרו לי שבהתוועדויות היה האדמו"ר מדי פעם זועק "אני בכלא!" או "רוצים לקחת את הרבי!", ועוד שלל אמירות כגון דא. אלא שבהיותו בעיני חסידיו גדול הדור, הצדיק שבדור, הם היו בטוחים כי מורם ורבם מדבר על כוחות הס"מ שמנסים לחבל במאמציו להביא את הגאולה. לא היה ספק לצאן הקדושים שצדיקם נמצא במלחמת גוג ומגוג עם הסטרא אחרא, נאבק עם כוחות השחור בכדי להביא את משיח צדקנו במהרה בימיו.

אלא שלא עם אלוהים הוא נאבק, כי אם עם אנשים, רק עם אנשים, ולא עוד אלא בני משפחתו ממש, שכאמור תיעלו את אורו במנסרותיהם והפכו אותו לזהב בחשבונותיהם.

והנה הצד השני של חיי המיסטיקן (מנהיג הקהילה) בימינו: לא רק שיכלאו אותך (ברמה פחות או יותר מילולית), אלא גם יפרשו כל מה שתאמר כאילו סוד גדול ונסתר אמרת, כאילו כדי להבינך נדרשים בני תמותה לעכל קודם את כל קבלת צפת – ולפלוט אותה בסוף כל מילה שלך. תבקש כוס מים והם יתהו האם כוונתך למים עליונים או תחתונים. המיתוס כופה עצמו על המציאות, כולא אותה במבוכיו, ואין מי שידע למצוא את דרכו החוצה משם. הרב ברלנד היה אסור בביתו, בעוד חסידיו חבושים במגדלים קבליים ללא סולם, ללא חבל, ללא פתח יציאה.

ואם אחת הדרכים לבחון תיאוריה היא ביכולתה לאפשר לבניה לחזות את המציאות, מה נאמר על שיטה שלא מצליחה לתת לאנשיה אפילו לראות את המציאות?

—

[ועוד מיסטיקן שקשה לו: לרב פרומן נתגלה סרטן מסוכן ביותר, במעי. אז קודם כל זה יועיל מאוד לו עצמו אם הוא יבריא, ושנית זה יועיל לכולנו, שהרי אין ספק שהנוף היהודי והאנושי בארץ יהיה עני הרבה יותר בלעדיו חלילה. אפשר להתפלל לשלומו של הרב מנחם יהושע בן לאה רייזל]

נדמה שברור לכולם שההתפתחויות האחרונות בפרשת הרב אלון לא מוסיפות כבוד לאף אחד. לא לרב אלון, שהעדויות נגדו הן קשות ביותר, ולא לפורום תקנה, שהביא לפרסום עדויות קשות שכאלה. אישית אני חושב שהיה טוב אילו הפורום היה נמנע מלפרסם אותן, ולו משום כבודו, ויפה כתב על כך הרב בני לאו.

פרסום העדויות החדשות מעניין לא במה שהוא מגלה על הרב אלון, אלא במה שהוא מגלה על המצב הנוכחי של חלקים שונים בציבור הציוני-דתי בארץ. כאשר כתבתי מאמר על הקשר בין כריזמה להלכה בהתייחס לפרשת אלון לגליון יוני של דעות, שיערתי שם שפרשת אלון בסך הכל גמורה:

הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

אני מכה על חטא – תמים הייתי עם הרב אלון. טעיתי לחשוב שאלון לא יעז להרים את ראשו ושהסיפור הסתיים. אבל החלוקה שערכתי שם בין דתות ממוסדות לניו-אייג' היתה טעות, לפחות בכל הנוגע לאופי המנהיגים הרוחניים שבתוך מוסדות אלה, שכן אלון מתנהג הרבה יותר כמו גורו ניו-אייג'י מאשר כמו רב אורתודוקסי.

אני לא מדבר רק על ההתבטאויות האניגמטיות/פסוודו-רוחניות שהוא שיחרר לאחרונה לגבי כוחה של שתיקה, ולא רק על כך שהן לא יותר מהתחמקות מביכה של אדם שאין לו מספיק אחריות ואומץ להתייחס להאשמות חמורות שמוצבות כנגדו. אני גם לא מדבר על התרגיל הגורואיסטי הקלאסי שאלון ביצע כאשר הוא קבע ש"יש שתיקה שאתה שותק כי אתה לא מבין, אבל יש שתיקה שאתה שותק כי אתה למעלה מכל ההבנות", שמעלה את החשד שעוד מעט נגיע ללמוד על כך שיש מין שהוא למעלה מכל מין. אני אפילו לא מדבר על זה שכאשר אלון משווה עצמו לדוד המלך שגוער בדואג האדומי ובאחיתופל על הלבנת הפנים בה הם אשמים כלפיו הוא למעשה מודה שהוא חטא, שכן גם דוד מודה שחטא במדרש שהוא מצטט.

אני מדבר על זה שכל זה מצליח לו. אני מדבר על זה שהרב מוטי אלון רק צובר כוח מאז השפל הראשוני שנכנס לתוכו אחרי שהתפוצצה הפרשה. אני מדבר על זה שכמות החסידים השוטים שהרב אלון מצליח לאסוף סביבו רק הולכת וגדלה. אני מדבר על זה שבתוככי האורתודוקסיה היהודית הכריזמה גוברת על המוסר ועל ההלכה.

אכן, הדבר המעניין ביותר בפרשת אלון היא שייתכן שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה הוא את הניצחון השני בהיסטוריה היהודית של הכריזמה על החוק. בין אם הוא אשם ובין אם לא, הרב אלון מתנהג לא רק כפרימדונה חסרת אחריות, אלא כרב-מג כריזמטי שכנראה מבין יותר בריקוד התקשורתי מאשר כל חברי תקנה מבינים בהלכה. והבעיה שלהם ושלנו היא שבמצב החברתי כיום הריקוד התקשורתי נחשב יותר מההלכה.

ניקח קצת אחורה ונסביר. בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה, שהיתה בתחילתה מתת אל בעלת גוון מאגי (וזה אכן משמעותו של המושג אצל מקס ובר, וראו לינק למאמרי לעיל) שינתה לחלוטין את פניה:

כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילויים של דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור אוו מוחשי לא נחשף. (תחילת פרק 12)

אני חושב שהפסקה הזאת תורמת בצורה נאה להבנת המשחק שמשחק אלון, והמשחק הנגדי (הכושל) של פורום תקנה. אלון הוא אמן המילים, אמן הדרשות. הוא נאם ודרש ושנה והסביר מעל כל במה אפשרית במגזר הציוני-דתי בעשרים השנים האחרונות, ומעל עוד כמה במות במגזרים אחרים. הוא לימד הלכה ופרשות שבוע, הטיף מוסר (גם כנגד הומוסקסואלים) וחילק עצות רוחנית. אבל עכשיו, בנוגע למעשיו, הוא שותק. הוא חילק חיבוקים ונישוקים והפיץ חום ואהבה, אבל עכשיו, מבחינה רגשית, הוא משחק את הנפגע. פאסיב אגרסיב. קל להבין מכאן שאלון בונה עצמו כקדוש מעונה.

על פי המודל של סנט, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת פרסום העדויות על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות כך הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.

פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים. במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי, נחיה ונראה, במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים, ממש מלבינים פנים, מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. מערכות ההגנה המבוצרות לתפארת של פורום תקנה הם כמו קו מז'ינו מול המפציץ החמקן שהוא אלון. כי אלון חימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.

מה שהכי מעניין בפרש אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית (ושימו לב שהכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן) גרר את חסידיו להתעלם מההלכה (ואני מדבר לא רק על מעשיו לכאורה של אלון, אלא גם על סמכותם ההלכתית של רבני הפורום).

פרשת הרב אלון מסמנת, אם כן, מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שניתן לקרוא לו בשמות רבים (הפנמה, אקספרסיביזם, גורואיזציה, ניו-אייג'יזציה, שבתאות) אולם הוא כולו מרוכז סביב המעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אחרי הטקס דיבר בצ'לור עם הנזירים האחרים על כוחות הקסם אל אותו זקן, ישה דורג'ה, שהפסיקו את הגשם ומנעו מהקהל להירטב. אפילו בעודו מדבר איתם הרגיש בצ'לור שהוא משקר: הגשם כפי הנראה פשוט הפסיק באותה פתאומיות בא הוא התחיל. אבל "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות באפשרות הזאת." כותב בצ'לור בספרו; "דבר כזה היה מקרב אותנו בצורה מסוכנת לפקפק בכוחותיו של הלאמה, ובהקשר לכך בכל מערך האמונות המתוחכם של הבודהיזם הטיבטי." ולמרות זאת, בצ'לור ידע שייתכן וזו האמת הפשוטה.

בספרו החדש, Confessions of a Buddhist Atheist ("וידוייו של אתאיסט בודהיסטי"), מספר בצ'לור על מאבקיו עם האמונות בהן נדרש להאמין כנזיר בודהיסטי, תחילה במסורת הטבטית ומאוחר יותר במסורת הזן הקוראינית. מהספר עולה תמונה מרתקת של אדם שלא היה מוכן להפסיק לחקור, שלא היה מוכן לשקר לעצמו, ושחקירותיו ונאמנותו לעצמו גרמו לו בסופו של דבר להיפלט מתוך הבודהיזם הממוסד ולהפוך לאחד המורים המערביים היותר ידועים – ושנויים במחלוקת.

על אותו מקרה כותב בצ'לור

אני מתאר לעצמי שהשקר ההוא לא הרגיש לי כשקר מפני שהוא שירת את ביסוסה של אמת גדולה יותר […] אמת שנחשפתי אליה מפי אנשים אנשים בעלי מעמד מוסרי ואינטלקטואלי מושלם. [… על פי מה שלמד בצ'לור] הם ודאי לא דיברו מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך החוויה והידע הישירים שלהם. ומכאן: ישה דורג'ה עצר את הגשם עם העצם, הפעמון, זרעי החרדל והלחשים שלו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, שבצ'לור מפרט בכנות מרגשת, לא זר כמובן לאף אחד מאיתנו. כולנו מאמינים באמיתות שלא בדקנו על בסיס סמכותם של אנשים שאנחנו מעריכים. ההבדל נעוץ בעיקר במידת הפנטסטיות של האמונות שלנו, ובאפשרות שאנחנו נותנים – או לא נותנים – להסברים אלטרנטיבים, שנוגדים את אמונתנו, לפרש בשבילנו את המציאות. בצ'לור החליט לארח בתודעתו גם הסברים אחרים למתרחש סביבו, ודבר זה גרם באופן אירוני להתרחקותו מאותה סביבה.

חלקו העיקרי של ספרו של בצ'לור, אם כן, הוא סיפורו של נזיר שפשט את גלימתו, של בודהיסט שהחליט לאמץ בצורה בלתי-מתפשרת את הוראתו של הבודהה (ב- Kalama Sutta) לא להאמין בדבר על בסיס מסורת או קדושה אלא רק אם אישרת אותו בחווייתך האישית, ושכתוצאה מכך מצא את עצמו מתרחק והולך ממוריו ומהאמונות שאימץ בהתלהבות רבה לפני כן.

לדמיין עצמך כאלה מוארת

בצ'לור מתחיל את סיפורו כשהוא מגיע להודו, בדרך היבשה מאירופה, בתחילת שנות השבעים. הוא מתאהב בבודהיזם הטיבטי ובטיבטים עצמם, שאחרי בריחתם מהכיבוש הסיני בטיבט מתבססים במורדות ההימלאיה בצפון הודו. עד מהרה הוא לוקח את נדרי הנזורה והופך למתלמד אצל גשה רבטן (Geshe Rabten), מורה מוערך מאוד ואחד הטיבטים הראשונים שלימדו מערביים.

לימודי הבודהיזם הטיבטי הופכים לכל עולמו: הוא לומד טיבטית, ודרכה את הטקסטים המקודשים למסורת העצומה הזו. בצ'לור גם נחנך לטכניקות מיסטיות ומאגיות אזוטריות ביותר, ומוצא עצמו, למשל, מדמיין את עצמו כל בוקר כ-Vajrayogini: "אלה מוארת, אדומה, בת שש-עשרה, בזמן מחזורה החודשי", וכל זה בתוך היכל צבעוני של אורות.

אבל הוא לא היה יכול להאמין בתועלת של זה לאורך זמן. הבודהיזם הטיבטי מיוחד בכך שהוא נוצר ממפגש בין הבודהיזם שהגיע מהודו (החל מהמאה השביעית), לבין המסורת הדתית הפגאנית הילידית של טיבט, ה"בּוֹן". אלמנטים פגאנים שונים אומצו על ידי הבודהיזם בטיבט, ועל כן הוא מלא לא רק במאגיה שאמניסטית, אלא מרובה באלים ואלות, שדים ושדות, ומימדי מציאות שונים שביניהם ניתן וצריך לתמרן.

מצב זה הופך את הבודהיזם הטיבטי למשופע במיוחד באמונות משונות, שלא לומר תפלות. מנגד, דגש מועט מושם בו על מדיטציה פשוטה של מודעות להווה וחקירת החיים, ולרוב הנזירים מצווים לעסוק בסוגים שונים של דמיון מודרך או קונטמפלציה פשוטה, רפטטיבית, של הדוֹגמה הטיבטית. עבור אדם כמו בצ'לור, לא היה יכול להיות זרם בודהיסטי פחות מתאים.

בצ'לור מתאר איך התלהבותו הראשונית מהפרקטיקות האזוטריות האלה שוככת, עד שהוא ממשיך בפעולותיו רק מתוך נאמנות למסורת, כמצוות אנשים מלומדה. מאוחר יותר, על דעת עצמו ובסתר, הוא פשוט מפסיק. אז הוא הופך למעשה למעין בודהיסט רפורמי, המבקש לתקן את המסורת מבפנים על ידי פנייה למהותה, שהוא מחזיק שהיא אמיתית וטובה. אבל מהי מהות הבודהיזם שהוא מבקש להדגיש?

חקירותיו של בצ'לור מובילות אותו לקרוא ספרי מחקר וגם, לראשונה בחייו, את הקאנון הפאלי, כלומר את הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם, שנחשבים על פי המחקר המודרני כקרובים ביותר למילותיו של הבודהה עצמו. אלה, בניגוד לטקסטים הטיבטים, נקיים הרבה יותר מניסים, נפלאות ומימדים אסטרליים.

אך לא רק חקירות אינטלקטואליות מעסיקות אותו. אחד הדברים שהצילו את נאמנותו לבודהיזם היה קורס ויפאסנה שהוא השתתף בו. מורה בשם ס. נ. גואנקה (אז בקושי ידוע, היום בעל שם עולמי) הגיע לדהרמסלה, ומורו הטיבטי של בצ'לור הרשה לו להשתתף בקורס שהציע. גואנקה לא רק פקח את עיניו של בצ'לור לסוג שונה לגמרי של מדיטציה ממה שהכיר, אלא גם לסוג שונה לגמרי של בודהיזם. אם עד אז הוא האמין, כפי שלימדו מוריו, שהבודהיזם הטיבטי מכיל את כל תורתו של הבודהה, כעת הוא ידע שקיימים סוגים נוספים של בודהיזם, ושהם בעלי חוכמה וערך אמיתיים. מעל הכל, תרגול הויפאסנה נתן לבצ'לור חוויה ישירה של אמיתות תורתו של הבודהה: "אחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד", הוא אמר לי בשיחה אישית. הפתח לשינוי נפרץ.

לשאול שוב ושוב "מה זה?"

את השינוי הוא חיפש באחת מצורות הבודהיזם השונות ביותר ממה שהכיר: תשע שנים אחרי שהפך לנזיר טיבטי הגיע בצ'לור לקוריאה הדרומית, שם התקבל למנזר זן. במנזר הספרטני שנוסד שמונה מאות שנה לפני כן הוא בילה את רוב שעותיו יושב במדיטציה מול קיר לבן, שואל את עצמו שוב ושוב את השאלה המתמיהה "מה זה?" בניסיון לא לענות עליה, אלא לגרום לתודעתו להתייאש מכל אפשרות של תשובה דיסקורסיבית. בצ'לור התלהב אז מאוד מהדגש הזני על ספק. "היכן שיש ספק גדול," היה חוזר ואומר מורו קוסן סונים (Kusan Sunim), "יש התעוררות גדולה."

אולם במהרה הבחין בצ'לור שסונים אינו שונה בהרבה מגשה רבטן, מורו הקודם:

למרות גרסאות הבודהיזם השונות מאוד שלהם, הם היו דומים מאוד: […] הם היו שמרנים, מסורים לחלוטין לשמירת ולהעברת מה שהם למדו ממוריהם ומשושלתם; הם היו משוכנעים באמיתותה הבלעדית של הגישה המסויימת שלהם ולא היה להם עניין באף גישה אחרת; והם הציגו יציבות, מוסריות ואצילות שמילאו אותי בענווה.

עבור בצ'לור הענווה שהתמלא בה לא הצליחה לבטל את ספקותיו. "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה." אחרי מות מורו וארבע שנים אחרי שהתחיל לתרגל זן פשט בצ'לור את גלימת הנזורה ונשא לאישה את מרטין, שהיתה נזירה גם היא באותו מנזר קוריאני.

בצ'לור ממשיך וכותב על חייו כ"בעל-בית", כלומר כאדם חסר כל המנסה להתפרנס במערב. הוא לבסוף משתלב בכל מני פרוייקטים של לימוד בודהיזם, שבתחילת שנות השמונים כבר מושכים קהל לא מועט באירופה. כיום, כאמור, הוא אחד המורים הבולטים לבודהיזם במערב.

הבודהה כאדם

כתבתי שסיפורו האישי הוא החלק העיקרי של הספר. חלק אחר הוא מעין ביוגרפיה של הבודהה "כאדם". בחלק הזה בצ'לור מנסה לבנות את דמותו ההיסטורית של הבודהה על פי המידע המצוי בקאנון הפאלי ועל פי מקורות חוץ-בודהיסטים מהתקופה. הוא פורש את חייו של הבודהה מילדותו כבן של אציל משבט השאקיה, דרך נדידתו וסגפנותו בחיפוש אחר מזור לסבל האנושי, עבור בשחרורו, שבצ'לור מדגיש שהוא "כלל שינוי רדיקלי של פרספקטיבה, יותר מאשר הצצה בלעדית לאיזו אמת גבוהה יותר".

בצ'לור מביא בהמשך שיחות שונות של הבודהה בהן המורה הקדום מדגיש היבטים שנזנחו על ידי המסורת הבודהיסטית, או מערער אמיתות שהתקבלו בה. בשיחה אחת הבודהה מלמד נווד בשם Sīvaka שאין כל ביטחון שחוק הקארמה אכן תקף. באחרת הבודהה לועג לאמונה באלוהות אחת, טרנסאנדנטית, ובאחת נוספת הבודהה מודה שאין לו כל כוחות על-טבעיים, ורואה זאת אף לשבח. הבודהה גם מתנגד לניסיון של בן-דודו דוודטה להחמיר בחוקים הפנימיים של הקהילה הבודהיסטית (לכיוון הסגפני והמתבדל יותר), ניסיון שזוכה לפופולריות בקרב הנזירים הצעירים יותר.

דיוקן הבודהה כאדם שמצייר בצ'לור הוא נאה, ובוודאי קרוב יותר לעובדות מהדמות האגדית שחלק מהמסרות מקדמות. יחד עם זאת, בצ'לור עצמו מודה שאין לנו מידע מהימן על חלקים רבים בחייו של הבודהה, ושהתמונה שהוא חושף תלויה גם היא בפרשנות לא מעטה של הטקסטים. יחד עם זאת, בצ'לור חושב שפרשנותו מדוייקת יותר מזו של המסורות הבודהיסטיות השונות.

אני נוטה להסכים איתו. מאידך, נדמה לי שלעיתים בצ'לור מרחיק לכת קצת יותר מדי. אחת הבעיות העיקריות שיש לבצ'לור עם הבודהיזם המסורתי היא האמונה בלידה מחדש, או בשפה גסה יותר, "גלגול נשמות". כמובן שקשה מאוד לקבל לגבי עניין זה עדות ישירה ואישית. עבור מוריו של בצ'לור האמונה הזאת היתה ברורה מאליה ו"חלק מרכזי מהזהות המוסרית שלהם" כלשונו (ואכן, המימד המוסרי שבתורה זו הוא מרכזי לקיומה לדעתי).

כאשר שאל אותם בצ'לור מדוע להאמין בה גם אם אין לו גישה ישירה לאמיתותה, אמרו לו הם שהבודהה, וכמוהו 'גדויילים' נוספים במסורת הגיעו לרמה כזו של תובנה עד שהם ראו ישירות את אמיתות העניין, ואנחנו כמובן מצווים להאמין להם. "אבל אם ההוכחה לגלגול נשמות נשענת על האמון שלנו בדיווחיהם על חוויותיהם של אחרים," שואל בצ'לור, "כיצד זה שונה מהטענה שאלוהים קיים על בסיס קביעתם של מיסטיקנים – למה שישקרו? – שהיתה להם חוויה ישירה של אלוהים?"

ובצ'לור לא מסתפק בדחיית האמונה הזו, אלא טוען שגם הבודהה עצמו לא האמין בה. אכן, על פי בצ'לור האמונה בלידה מחדש "אינה חלק מהותי ממה שלימד [הבודהה], אלא פשוט השתקפות של הקוסמולוגיה והסוטריולוגיה [=תורת הגאולה] ההודית העתיקה". קשה מאוד לקבל שכך אכן הדבר. לא רק שהבודהה מדגיש פעמים רבות שהאמונה בלידה מחדש היא הכרחית לכל תלמיד שלו, אלא שגם קשה לדמיין את התורה הבודהיסטית בלעדיה – היא בהחלט חלק מהותי ממה שהבודהה לימד (ושוב: העניין כאן הוא מוסרי בעיקרו לדעתי – האפשרות ללידה מחדש יחד עם חוק הקארמה מספקים את הקואורדינטות המוסריות לעולם הבודהיסטי).

קשה גם לקבל את ההשערה שהבודהה פשוט השאיר את האמונה הזאת, אף שידע שהיא לא נכונה, בתורתו כחלק מהמורשת ההינדית שנכפתה עליו. הרי הבודהה ידע להעיף מהתורה שהציג את התלות באלים, את החלוקה לקאסטות ואת האמונה בסמכותן של הודות – למה אם כן שדווקא כאן יעצור ולא ימשיך במלאכת "טיהור" היהנדואיזם שפתח בה?

מכת המצ'טה הרציונלית

בספר מדמה בצ'לור את עצמו, בנוגע לחקירותיו הבודהיסטיות, לחוקר שמצא עיר אבודה בלב הג'ונגל, עיר חצי הרוסה ומכוסה בסבך אדיר של מתפסים. החלקים שנשארו שלמים מאותה עיר הם אותם חלקים הנאמנים למציאות מתוך הקאנון הפאלי, ועל בצ'לור מוטלת המלאכה העצומה של קיצוץ הירוקת ופינוי ההריסות מעל למבנים. אותם צמחים והריסות הם כמובן החלקים היותר מסורתיים (קרי, עבור בצ'לור, דוגמטיים ודמיוניים) של הטקסטים הפאליים, שלא לדבר על התוספות של הטקסטים המאוחרים יותר (הטיבטים וכו').

לא קשה לנחש שרבים מתוך העולם הבודהיסטי המסורתי יותר מבקרים בצורה חריפה את בצ'לור, ובפיהם, לצד טיעונים ששגורים בפי נציגים אפולוגטים של מסורות דתיות שונות, גם שאלות כבדות משקל על מעמדו של מה שנשאר מהבודהיזם אחרי שבצ'לור משסה בו את המצ'טה הרציונלית שלו. האם, שואלים חלק, בכל פעם שנתקל בסתירה בין עקרונות הבודהיזם לערכי המודרנה יש לזנוח את הקודמים? האם, שואל חלק אחר, היה הבודהה אכן ספקן שלא מוכן שתלמידיו יאמינו בדבר? עבור מבקרים אלה התשובה על השאלות הללו היא חד משמעית שלילית, ויש להודות שחלקים לא קטנים מהקאנון הפאלי תומכים בגישתם. אחרים מבקרים את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור, שהופך את הבודהיזם ללא יותר מאשר תרפיה פסיכולוגית. הבודהה, לדידם, בהחלט לא היה מטריאליסט.

אכן, ובצ'לור מודה כאמור שגם התמונה שהוא מצייר היא פרשנות מסויימת, גם אם יותר קרובה לאמת ההיסטורית לדעתו, של חיי הבודהה. מאידך הוא טוען שהבודהזים היא דת מתפתחת, ושלא הגיוני שכאשר היא מגיעה למערב ונקלטת בקרב אנשים מודרניים, היא לא תשתנה בהתאם, שינוי שמבחינתו הוא מניח את יסודותיו.

גם זה נכון, על אף שספק גדול בעיני אם דווקא מהפכה רציונלית היא מה שרוב חסידיו של הבודהיזם במערב היו רוצים שהוא יעבור. אכן, אם לא שום דבר אחר יכול הספר הזה, סיפורו של נזיר בודהיסטי שהתפקר, לשמש כקריאת התעוררות לבודהיסטים מערביים רבים שעסוקים יותר בשינון הדוגמה הבודהיסטית מאשר במימוש תובנותיה. בצ'לור הוא כותב מיומן ונעים, והקריאה על המאבק האישי שלו באמונת הסרק הזכירה לי את אמרתו הידועה של נגארג'ונה, אותו פילוסוף בודהיסטי ענק מהמאה השלישית, על כך שבעוד שאלו שמאמינים במציאות כפשוטה הם חולים, אלה שמאמינים ב'ריקות' הם לחלוטין מעבר לכל תקנה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בגליון 13 של מגזין אדם עולם

עניין נוסף בבצ'לור:

פגישה ראשונה איתו (תוך ניהול אדמיניסטרטיבי של קורס מדיטציה שהוא הנחה) והתרשמות ראשונית

פגישה שניה איתו, התרשמות נוספת, ומעט ביקורת שלי על גישתו

ראיון איתו, גירסת הבמאי

אברהם זגדון ישב בחדר קטן בבית שכור בפרברי אומן, מסביבו חסידיו. הוא ניהל דו-שיח עם אחד מהם. זגדון הוא אדם גדל גוף, רחב, שמזכיר מאוד את סלובוי ז'יז'ק, גם בחזותו, גם בטיק עצבני שהוא לוקה בו בפניו, וגם בצורת הדיבור: חד, חריף, קופצני. באיזשהו שלב אמר שכל הרבנים כאן מפחדים ממנו, ואז הוסיף: "זה בגלל שאני שד".

זגדון, למי שלא מכיר, כבר שנים משמש כ"ילד הרע" של זרמי ברסלב למיניהם. הוא מלמד תורה שהיא על סף האנטינומיזם ונהנה מאוד לשחק על הסף הזה. בדיבורו הפרדוקסלי ותזזיתי, הנובע מיומרתו לשבור את המבנים השגרתיים של השכל, הוא כמעט "זֶני". בתפיסתו האמביוולנטית של ההלכה – כחובה, אבל חובה זמנית ולא נעימה – הוא ידוע כאדם שמסוגל לפקר גם חסידים גדולים. ההתבוננות בו ובחסידיו המעטים מעלה את הרושם שאצלו כפי הנראה נמצא הדבר שהכי קרוב למה שהיה אצל ר' נחמן עצמו מבחינת התנופה והאווירה. הוא חדש, רענן, מפתיע תמיד, ללא חצר מסודרת, ללא מבנה מאורגן סביבו, ועם הרבה שונאים.

על זגדון ניתנים כאן (pdf) הפרטים הבאים:

נולד בכ' אדר א' תשי"ז בעיר תוניס (תוניסיה), משם עבר לצרפת ללמוד, נשא אישה וחי שם עם משפחתו מספר שנים. אחר נישואיו עלה ארצה בשנת תשמ"ו. התקרבותו לחסידות ברסלב: אחר שקיבל את תיקון הכללי כמתנה לחתונה, ורחש את ספר לקו"מ בארץ, הכיר את חסידות ברסלב ע"י ידיד חסיד ברסלב נלהב. מקורב לר' ישראל אודסר מאז פגישתם באומן בשנת תש"ן. לדבריו של ר' אברהם זגדון, היה ר' ישראל אודסר מחבבו ומכבדו ביותר. מנהיג של קבוצת חסידים מקורבים.

אז כל זה טוב ויפה, אבל מבחינה תיאולוגית זגדון הוא לדעתי אכזבה. הגעתי אל זגדון (באומן, לפני שבועיים) בדיוק שסיים ללמד את אחד משיעוריו. הנה תקציר השיחה שנתן (כפי שסיכם עבורי נ.פ. מיד אחריה):

על פי זגדון בשבת אין מצוות, ויש רק תענוג. והשבת היא לעתיד לבוא, כשכולנו נהיה בתודעת שבת. כרגע אנחנו עדיין לא גאולים, אנחנו עדיין בעולם הנגלה ולא בעולם הנסתר (התרשמתי שזגדון מאוד אוהב את החלוקה לשני המימדים האלה). ולכן ההלכה חלה עלינו. לכן צריך לשמור שבת. אבל אם אתה חוטא זה לא נורא, אל תצטער, כי בכל מקרה הצער הוא החטא האמיתי. גם ר' נחמן אומר שצריך להיות כל הזמן בשמחה. בכלל, הקב"ה אוהב צחוק. אוהב בדיחות. דוד המלך היה בדחנא דמלכא, ליצן המלך. ובכלל, בלי צחוק הקב"ה לא יכול להיכנס. אז העיקר הוא להיות בשמחה, והקב"ה בכלל לא רואה את החטאים שלנו אלא רק את השמחה שלנו. ולכן אנחנו בכלל לא צריכים את השולחן ערוך, כי הוא תקף רק בעולם של חול. אבל בגלל שאנחנו בעולם של חול ולא בתודעת שבת, אנחנו צריכים את השולחן ערוך.

אתה הבנת את זה נחמן? זגדון רוקד כאן על הגבול האנטינומי, עוד מעט אומר שצריך לזרוק את ההלכה, כבר עכשיו אומר שהיא לא העיקר ואין בינה ובין עבודת ה' אמיתית שום דבר מהותי. בספרו "יחידי סגולה יהיו לעדרים" מביא יהונתן גארב דברים דומים על תורתו של זגדון. על פי גארב על פי זגדון:

מקור הצרות בגלות הוא האדרת פרטי ההלכה על חשבון הנשמה (עמ' 132)
התורה היא רק אמצעי, כאשר האמונה וידיעת האל של הצדיק הן המטרה. רק תורתו של הצדיק היא "סם החיים", ואילו לימוד של פרטי הלכה בלבד הוא לדבריו [של זגדון – ת.פ.] "סם המוות" […] במקום אחר מבהיר זגדון כי התורה ללא הצדיק היא כמו גוף בלא נשמה, או גוף מת. (עמ' 178)

עכשיו תגידו לי, אין לכם הרגשה חמקמקה של דז'ה-ווּ? אני חושב שברור שמבחינה תיאולוגית זגדון מסרטט כאן מבנה שהוא נוצרי-פאוליני בעיקרו. כי מה יש לנו כאן? ההלכה היא אות מתה, ואילו האמונה היא החיים. דבקות בצדיק היא הדרך שלנו לגאולה, ותורתו היא הנשמה שבתוך התורה החיצונית, של הגוף, והיא גם תשמש לה כתחליף. ראו כמה הציטוטים האלה מהאיגרת אל הרומאים מזכירים את דבריו של א"ז:

אֲבָל עַתָּה פְּטוּרִים אֲנַחְנוּ מִן־הַתּוֹרָה כִּי מַתְנוּ לַאֲשֶׁר הָיִינוּ זקְוּקִים לוֹ לְמַעַן נַעֲבוד מֵעַתָּה לְפִי חִדּוּשׁ הָרוּחַ וְלא לְפִי־ישֶׁן הַכְּתָב׃ (6, 6)
כְּדֵי שֶׁתְּקֻיַּם צִדְקַת הַתּוֹרָה בָּנוּ הַהולְכִים לא־כְדֶרֶךְ הַבָּשָׂר כִּי אִם־לְפִי הָרוּחַ׃ כִּי בְּניֵ הַבָּשָׂר יֶהְגּוּ בְּדִבְרֵי הַבָּשָׂר וּבְניֵ הָרוּחַ בְּדִבְרֵי הָרוּחַ׃ כִּי־מַחֲשֶׁבֶת הַבָּשָׂר הִיא הַמָּוֶת וּמַחֲשֶׁבֶת הָרוּחַ הִיא הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם׃ (8, 4-6)

כמו פאולוס גם זגדון חושב שהחוק כובל אותנו ומאמלל אותנו. כמוהו גם הוא מכנה את החוק מוות ואת האמונה (והחוויה המיסטית) חיים. כמו פאולוס גם זגדון חושב שבמציאות שנגאלה החוק יעבור מן העולם, וכמו פאולוס הוא גם חושב שהדרך לגאולה עוברת בדמות אנושית משיחית (הצדיק אצלו, בן האלוהים אצל הטרסי).

ההבדל ביניהם נמצא בעצם רק במיקום שעומדת בו האנושות על ציר הזמן האסכטולוגי: זגדון אומר שאנחנו עדיין לא גאולים ולכן יש לשמור על החוק, ופאולוס חשב כבר לפני 2000 שנה שאנחנו גאולים ולכן אפשר לזרוק את החוק.

מפני שאני יודע שעזרים ויזואלים הם חובה כיום בכל הרצאה, ומפני שאני אוהב מדי פעם להיות יצירתי, הכנתי תרשים צנוע שמדגים את סך חילוקי הדעות בין שני התיאולוגים היהודים האנטינומיסטים הללו (לחצו להגדלה):

מובן? בקיצור, עם כל הכריזמה וההומור שלו, ועד כמה שהוא יכול להיות ידען בקבלה ואף יצירתי בדרשותיו, הוא לדעתי מורה רוחני – או צדיק חסידי – משעמם. כפסוקו של המשורר: אמרו את זה קודם. במקרה זה כמעט אלפיים שנה קודם.

אבל לא רק התקדים הוא שמוציא את העניין מתורתו של א"ז, אלא חוסר התחכום. כאמור, הן פאולוס והן זגדון מנגידים את החוק והרוח, כאילו זה מוציא את זו ולהפך. אין כאן שום מחשבה על כך שהחוק יכול להוביל אל הרוח או להכיל את הרוח או אף להוביל את הרוח. יש כאן חלוקה בינארית שטחית, דואליזם די פשטני ודי ישן, ועל כן, כאמור, לא מעניין.

—

(התמונה של הגרפיטי מהבלוג של משה קרון)

האוניברסיטה ההינדית בורנסי

"האוניברסיטה הזאת היא הגדולה ביותר באסיה", אמר לי סטודנט נלהב בדרך אל ספרייתה של ה- Banaras Hindu University. באמת? כמה סטודנטים לומדים כאן? "לא, התכוונתי מבחינת גודל הקמפוס." והקמפוס אכן גדול. מעין עיר קטנה בעצם, עם רחובות החוצים אחד את השני וביניהם בתים, אולמות והיכלות לימודים.

יש גם מקדש גדול באמצע, שמוקדש לכל מני אלים פופולרים: הצלם המרכזי הוא לינגם, אבל יש גם חדר המוקדש להנומן, וקירות המקדש גם מבטאים בשפות שונות את האתוס הפרניאליסטי ההינדי שרמזים שלו ניתן למצוא באופנישדות ושזכה לעדנה מפוארת בעידן המודרני, בו הודים משכילים ניסו מאוד להציג למערב חזית מונותאיסטית. מתאים אם כן שכך יהיה המקדש האוניברסיטאי.

טיילנו, זוגתי ואני, בין המבנים המרשימים, מוקפי הגנים, וחיפשנו את הספרייה. הספרייה של האוניברסיטה בנויה כארמון מבחוץ וכ- British library מבפנים, כלומר כאולם קריאה עגול וגדול וסביבו קומות קומות של מדפי ספרים. על פי אחד האחראיים שם יש בספרייה 170,000 ספרים. שמנו פעמנו למדפי מחקר הדתות. אלה עמוסים ספרים על הינדואיזם ובודהיזם כמובן, וגם על נצרות ואיסלאם יש מדפים על גבי מדפים. חיפשנו חיפשנו, וכמעט רבע שעה לקח לנו למצוא את מדף היהדות הקטן, שמונה בסך הכל 15 ספרים.

בין הספרים היהודיים: שלושה עותקים זהים של ספר על היהדות הקונסרבטיבית, ספר אחד של אבא הלל סילבר, ספר אחד על הציונות, שני ספרים על "ההיסטוריה של היהדות", ספר על התלמוד וספר שנקרא Om Shalom, הכולל השוואה של היהדות לתנועת ההרה-קרישנה. אין בית שני, אין את התלמוד עצמו, אין רמב"ם, אין קבלה, אין חסידות, אין בן גוריון. התנ"ך עצמו, אגב, בכלל במדף הנצרות. והאוניברסיטה של ורנסי נחשבת לטובה ביותר בהודו. כל זה מזכיר לי את שיחה שהיתה לי עם ידידיתי ההודית ארונדהטי (אשת הייטק מבנגלור, בעלת תואר שני), שכשסיפרתי לה בתחילת חברותנו שאני יהודי היא שאלה אם זה סוג של נצרות.

עזיבת ורנסי

עזיבת ורנסי היתה קשה לי. כאילו קרעתי עצמי ממנה. הרגשתי שנפשי קשורה בשיווה, ועל כן בעירו. תראו, יש לי וידוי קטן: אני אוהב את האל שיווה. לא מחבב. ממש אוהב. אהבתם פעם אל? לא את "אלוהים", שהוא מדי אמורפי ומופשט. גם אותו אני אוהב כמובן. אבל עם השנים נולד בי צורך במערכת יחסים אישית עם האל. מוזר, כי בתחילת דרכי הרוחנית, עם גילוי הויפאסנה, הפכתי למעין בודהיסט, רציונלי וקר רוח. והנה עם הזמן התקרבתי להינדואיזם וגיליתי מחדש את יהדותי.

האם זו דרכה של תורה? האם לא הייתי אמור דווקא "להשתחרר" מהצורך ב"דמות אב" ולהרפות מההזדקקות לפרסונה אלוהית? האם אני עובר תהליך של אינפנטיליזציה דתית? פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי בהודו בפעם הראשונה, שאל אותי חבר שפגשתי שם, אחרי שהצהרתי על אפיקורסותי, איך, אם אין אלוהים, אפשר להסביר את רצוננו, אפילו את הצורך שלנו, לומר תודה. אז הסברתי את זה בקלות: הצורך לומר תודה נבנה על אשליית האני. כמו שאין באמת אני, אין באמת למי לומר תודה. קביעת אני מייצרת אחר שאיתו ניתן להיות במערכת יחסים.

אולי זה נכון. זה כנראה נכון. בטח ברמה התיאורטית. אבל דברים שנכונים ברמה התיאורטית לפעמים מצחיקים ברמה המעשית. ברמה המעשית לא רק צורך לומר תודה יש לי, אלא צורך לאהוב. והכי אני אוהב את האל שיווה.

אנא, אל תצחקו עלי. גם אל תורידו אותי לבור בלי להעלותני. לא אאריך בזה. לא תבינו. אהבה היא תכופות דבר לא מובן.

רכבת לילה לבודה-גאיה

למרות שבפעמים האחרונות שלי בהודו ניצלתי את מערכת התעופה הפנימית המעולה והזולה שצמחה כאן בשנים האחרונות, הפעם רציתי לחזור לימים המרגשים של הנסיעות הארוכות ברכבות, מחלקה שנייה, קרון שינה. בעוד שבמטוסים תפגוש את העשירון העליון של הודו, ברכבות תמצא כמעט עם את כולם, אם לא על ידך במושב אז במעבר בין המושבים, מוכרים פיצוחים או מקבצים נדבות.

הנסיעה אכן מעניינת, גם אם מאתגרת, ומהחלון נשקפים מרחביה העצומים של הארץ הזאת, כאלה שממשיכים וממשיכים על פני שעות של נסיעה. כשפעם בכמה דקות, כמו בהפתעה, מופיע כפר קטן בין שדות מעובדים או נקודת פיקוח של הרכבת במבנה ישן ומרובע, המחשבה מוזמנת לנדוד, ודווקא אל אותם אנשים שגרים בכל הנקודות המבודדות, האלמוניות האלה.

אנחנו לעולם לא ניפגש. הם אפילו לרכבת לא מגיעים. הרכבת שאני עליה היא כמעט כמו לוויין שמצנץ מעליהם. ייתכן מאוד שלעולם לא אפגש אפילו עם אנשים כמוהם, והם אולי בכלל לא יכולים לדמיין 'כמו מה זה להיות' אני. ואני? איך אוכל לזמן לתוך נפשי דאגות של איכר או של רועה ג'מוסים הודי? איך אוכל להבין מה זה לדאוג ממונסון לא מספק, או איך זה להתחתן, לא מבחירה וכמובן מאליו, עם בתם של השכנים? ואיך הם יכולים לדמיין מהו טיול בארץ שנמצאת יותר מ-2500 קילומטר מביתם, אם לא היו מעולם בעיר הגדולה הקרובה? ואם כך, עד כמה אנחנו באמת שנינו אותו זן של יצורים? כמה באמת יש במשותף בין שני תודעות שלא יכולות כלל לדמיין 'איך זה להיות' האחת את זולתה?

תחת עץ הבודהי

אם הפרידה מורנסי הפליאה אותי בעצבונה, עם ההגעה לבודה-גאיה התפלתי עד כמה איני מתרגש. דברים אלה נכתבים למרגלות עץ הבודהי, תחתיו זכה הבודהה לנירוונה, המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים, ליד מקדש ענק. אני במקום בו קרה המאורע לפני 2500 שנה, וקשה לי להאמין עד כמה אין לי כל זיקה דתית לכאן. מסתבר לי כאן שאחרי כתריסר שנים של תרגול אדוק, יומיומי, של ויפאסנה, אחרי כל מה שזה נתן לי, עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפי הבודהה כאחד מגאוני הרוח שאדירים של האנושות, אני היום בפירוש לא-בודהיסט.

יחד עם זאת, המדיטציה תחת העץ בהירה ונעימה, והתודעה מתעלית בקלות מעל טרדותיה הרגילות. בהחלט מקום מיוחד מאוד.

שאלותיו של ילד הודי בבודה-גאיה

– You from Spain?

– No.

– You from France?

– No.

– You from Europe?

– Sadly, no.

– You from Australia?

– No.

– Where are you from?

– Israel.

– Ah, 7 million people! Small Country.

– Yes, small, but proud.

– Are you Buddhist?

– No.

– Muslim?

– No, Jewish.

– In Israel many Muslim, no?

– Yes, but also many Jewish.

– So you pray to Jewish god?

– Yes.

הסאדהו הבהאי היחיד בעולם

בחיפוש אחר מקדש נטוש שזכרתי מלפני שנים, הגענו לארמון המהארג'ה המקומי של בודה-גאיה. הוא כמובן נטול סמכויות פוליטיות היום, אבל חי טוב. למעשה מי שהיום ממלא את הפוזיציה הזאת הוא לא אחר מאשר הטבח של המהארג'ה האחרון, שלא היו לו בנים לרשתו, והוא מינה את טבחו תחתיו. הטבח הוא אדם נחמד, שהחליט "להחזיר" חצי משטח הארמון לטבע. כך נותרו לצד הארמון מבנים יפיפיים שמתחילים להתכסות בסבך. ובין הארמון למבנים המתפוררים יש מקדש ישן לשיווה.

את הפרטים האלה על המהארג'ה שמעתי מפי בחור מערבי שפגשנו במקום, לבוש כסאדהו ברצועת בד אחת שמלופפת סביבו (אמנם לבנה ולא כתומה), ונושא את כל רכושו עליו. הסתבר שהוא מחשיב את עצמו בהאי. הוא דיבר קצת על אחדותן של הדתות כולן, ואיך שהוא עצמו אוהב לעבוד את קרישנה, ודווקא בבודה-גאיה הבודהיסטית (והקצת שייוויסטית וקצת מוסלמית), כי כאן לא מספיק עובדים אותו, ויש לדעתו צורך לעורר אהבה להתגלמויות האל השונות דווקא במקום בו הן לא מוכרות.

נראה היה שהוא באמת אוהב מאוד את קרישנה, עם או בלי קשר לעטיפה הבהאיית. הוא אפילו הכין לעצמו בובה גדולה ויפיפיה בדמות קרישנה כילד שחור (Syamasundar). יחד עם זה הוא מנסה להפיץ את האהבה לדתות כולן. הוא כמובן התלהב לשמוע שנולדתי בחיפה, בה הוא טרם היה. הוא בכלל מארה"ב, ויש לו ויזה לעשר שנים, מהן הוא כבר בילה כאן תשע (וכבר יש לו עוד ויזה עד 2019).

בכלל, מדובר בטיפוס חביב ביותר. הוא נראה ומדבר כמו אוהב אלוהים אמיתי. בתיקו הוא נושא כמה ספרים על קרישנה וכמה כתבים בהאיים, ולדעתו כל מה שקורה בעולם ולו עצמו הוא פעולה של העורמה האלוהית. כהמשך של אותה תבונה שמימית הזמנו אותו לארוחת צהריים. בזמן האוכל ניסיתי לברר איתו האם כבהאי הוא עוסק בתרגול רוחני כלשהו, והוא טען, כפי שחשדתי, שבהאללה לא לימד שום תרגול רוחני או כל דבר כזה, משום, כך הסביר, שהמורים הגדולים של העבר (בודהה, ישו וכו') כבר לימדו את כל זה.

כך גם הבנתי מבהאיים אחרים. הדת הבהאיית, אם אכ כך, היא דת ללא נדבך מיסטי, וככזאת די משעממת. אבל אולי אני סתם מחפש תחכום במקום בו הוא לא נצרך. הסאדהו הבהאי אמר על עצמו שהוא A recovering intellectual. אמרתי לו שאני עדיין עמוק בפנים.

על קדושה ועולי רגל

הם באים באוטובוסים שכורים, עמוסים כמו שרק אוטובוסים הודים יכולים להיות עמוסים, כמעט כולם גברים, כולם לבושים כתום, מחנים ופורקים ציוד במגרשים ריקים ויוצרים לעצמם מעין פסטיבל רינבואו נודד. ברשימה הקודמת מכאן הבאתי תמונה של עולה רגל של איזה חג שייוויסטי, בורנסי. מסתבר שהחג, שמחוסר זמן לא ירדתי לעומקו, נמשך חודש, ובגללו עולי רגל שייוויסטים נמצאים בכל מקום. היה צפוי מאוד לראות אותם בורנסי כמובן, אבל הנה הם גם בבודה-גאיה.

אז מה הם עושים בבירת הבודהיזם העולמי? אפשר אולי להבין את בואם למקדש המרכזי, המקום בו הבודהה זכה לנירוונה. האתר נחשב קדוש, הבודהה נחשב קדוש (ואף התגלמות של האל וישנו), והמקדש עצמו אפילו שימש כמקדש שיוויסטי אחרי שהבודהיזם נעלם מהודו ולפני שהבריטים דאגו להחזיר עטרה ליושנה. אולי זו גם סתם נקודה נוספת במסע העלייה לרגל שאין סיבה מספיק טובה לא לעצור בה.

אבל הפתעה נוספת מחכה כאשר רואים את אותם נחילים כתומים נכנסים למקדשים הפזורים בכל האזור – מה להם במקדש הבודהיסטי היפני? או הסרי-לנקי? או הטיבטי? ולא כתיירים הם באים למקדשים, אלא כעובדי ה', שולחים ידיהם למדרגות העולות אל המקדש ונוגעים במצחם.

לוקח זמן להבין שהקדושה היא העקרון המנחה כאן, המכנה המשותף שהוא תנאי מספיק. כל מקום שנחשב קדוש הוא אתר ראוי לעלייה לרגל ופולחן. נכון, מקדשים של שיווה אולי חביבים עלינו במיוחד, אבל אם יש באזור מקום קדוש אחר, אז בכיף. כנראה שאם היה כאן איזה מקדש של הג'וויש גוד, גם בו הם היו עוצרים.

על wellness וקוצ'רים

הגליון השבועי, 23/8, של India Today (המגזין הוא מעין גרסה מקומית של שבועון Time) עוסק בסיכומים על מצב המדינה לרגל יום העצמאות. בין מאמר על אימוצו הגובר והולך של מזון מוכן במטבח ההודי, למאמרים המתבקשים על הנטייה המתפשטת להתחתן מתוך בחירה ולא מתוך שידוך וסיכום השנה בבוליווד, ישנו גם מאמר על הטרנדים הרוחניים החדשים, שברוח הניו-אייג' "משאירים את המסורת מאחור".

על פי המאמר מה שמחפשים ההודים (מהמעמד הבינוני ומעלה כמובן) כיום הם יותר "Lifestyle Gurus" ופחות ברהמינים. מדיאטה דרך אנטי-אייג'ינג ועד קווצ'ינג (כלומר "Personal Training"), העניין ב-"wellness" הולך ותופס משקל (ומגלגל, על פי המאמר, כ-110 מיליארד רופי בשנה). יש כמובן גם מקום לדת, אבל גם היא מקבלת טוויסט עדכני, כאשר, למשל, 85 מיליון בני אדם דבוקים מדי יום למסך בזמן תוכניתו של באבא רמדב, וקיימת נטישה של "האסטרולוג המקומי" (לשון המאמר) לטובת כוכבי התקשורת החדשים והמרוחקים.

הרוחניות בהודו היתה קדומה כמערות בהימלאיה בהן התקבצו חכמינו, כשבד לכיסוי מבושיהם וכלי למים הם רכושם היחיד. מאז החלטנו לייצא אותה למערב, והיא חזרה אלינו משוייפת ומבריקה ומעודכנת, עטופה בז'רגון ניו-אייג'י ובספנדקס, והנה לנו יוגים מיליונרים ונזירים מילירדרים.

המאמר גם מכון למנות את שמותיהם של השועים הרוחניים המובילים: הקווצ'רית הגדולה ביותר היא Sheena Iyengar, המורה האופנתי ליוגה הוא Bikram Choudhury ודיפאק צ'ופרה הוא היועץ הרשמי לסלבס. Jaggi Vasudev הוא הגורו שכוכבו דורך לאחרונה, עם 100 מרכזים סביב העולם ו"שילוב של יוגה, תרפיה רוחנית ואקטיביזם ירוק". Vanduna Luthra ממונה על הדיאטה ואנטי-אייג'ינג, Rujunta Diwekar הוא עוד lifestyle Coach, וכמובן, סרי סרי ראווי שנקר שכבר הפך למוסד. אבל לבד מסיכום הנושא המאמר (של Dilip Bobb) שטחי למדי, כאשר משפט כמו "להיראות טוב ולהרגיש טוב הם התרפיה היחידה ללחצים העצומים של העידן המודרני" משמש להסבר של הפופולריות העצומה של התופעה.

שינויים בהרגלי הטיול

בבודה-גאיה לא פגשנו ישראלי אחד. בורנסי פגשנו ישראלי אחד. גם שיחות עם מקומיים ועם מנהל בית חב"ד בדלהי הבהירו שהתרחש כנראה שינוי בהרגלי הטיול של הישראלים בהודו. בעוד שיש כאן לא פחות, אולי אף יותר, ישראלים מתמיד, אלה נודדים לכמה מרכזים שנכבשו זה מכבר והפכו להתנחלויות ישראליות של סטלנים ומריצי-קטעים. מנלי, קולו, פרווטי, קאסול, דהרמסלה, וכשפחות חם פושקר וגואה, אלה המקומות שניתן למצוא בהם עדרים של ישראלים כיום.

כשהייתי בהודו לראשונה לפני 13 שנה, בהחלט היו ישראלים רבים בורנסי, ויעידו על כך השלטים בעברית והמוכרים שטרחו ללמוד את שפת הקודש. חמישה טיולים בהודו מאוחר יותר, כיום, כשאותם מוכרים גילו שאנחנו מישראל הם שאלו אותנו איפה כולם. אז איפה כולם? כולם כנראה נואשו מלראות עולם וללמוד על הודו, והחליטו לבלות את רוב זמנם במשותף, בגסט-האוסים (שלא לומר שכונות) שהפכו מעוזי ישראלים, מול ההימלאיה הירוקה, תחת ענן של גראס.

רכבת לילה לניו-דלהי

עוברים שדות על גבי שדות של אורז, מוצפים, וגבעולי האורז מבצבצים מהמים, מסודרים בחלקום מרובעות, ביניהם שבילי עפר מוגבהים. עוד ועוד שדות של אורז, שעות של אורז, וביניהם כפרים קטנים, ובהם אנשים קטנים. אנשים שונים ממני מאוד.

במהירות ניתן לראות עזים לבנות ושחורות שותות מים; גבר מבוגר וגרום יושב על הארץ, שתי ידיו פשוטות קדימה, נשענות על ברכיו המוגבהות; ילדה שהולכת לצד המסילה, אצבעותיה באוזניה; ג'מוסים רוחצים בביצה קטנה; מבנים מתפוררים, נטושים; שדות אורז לנצח.

עם רדת הלילה החושך עמוק ומעמיק, שחור משחור. המרחבים הופכים לתהום גדולה, או לפה עצום, בולע כל, דרכו הרכבת מפלחת את נתיבה הקבוע מראש. אני שוכב על הספסל שהפך למיטה, על הגב, נרדם לקול שקשוק המסילה.

—

עוד כמה תמונות וסרטונים:

רקדן צעיר ויפיפה שלצערי שכחתי את שמו, בורנסי (ולבושתי לא הבנתי שוידאו זה לא כמו סטילס, ואם מסובבים את המצלמה זה יוצא עקום):

טנק מצוות, או ניידת ברסלב, בגרסה השייוויסטית, בורנסי:

ילדים-נזירים טיבטים בדרך למקדש בבודה-גאיה, בבוקר:

[וחוץ מכל זה, ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל על בודהיזם ויהדות: בין בודהיזם ליהדות, יום שישי, 3 בספטמבר, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב, משתתפים: ד"ר סטיבן פולדר, ד"ר דניאל סטמבלר, תומר פרסיקו, מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג, עלות המפגש: 30 ש"ח לכיסוי ההוצאות, הרשמה באתר בודהיזם בישראל]