בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."

SD: Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

—

אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

רק לפני פחות מחודשיים ראיתי אותו. הגעתי בזמן ביקור-חולים לאחד מבתי החולים הפרטיים של בומבי, שם הוא אושפז בגלל שבר באגן. מולי נגלה הודי צנום, ממש כחוש, בן 92, מכוסה כולו בסמיכות ומוקף בבני משפחה. ומחייך. למרות שההנחה היתה שהוא סובל מכאבים, רוב הזמן הוא נראה משהו בין שליו לאדיש. אבל כאשר ביכרתי אותו לשלום הפציע על פניו אותו חיוך ידוע שלו, הפציע והאיר אותי כולי. אני מיד התנצלתי שבמרוצה להגיע אליו שכחתי להביא מתנה (והרי לא מגיעים אל הגורו בידיים ריקות), והוא רק צחק ואמר שטוב שלא ביזבזתי כסף. נשארתי לידו שעתיים, נהנה מנוכחותו, ובסוף שעות הביקורים בירכתי אותו לשלום. לא היה לי קשה לנחש שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. שלשום, ב-27 לחודש, הלך לעולמו.

לאורך שלוש-עשרה השנים האחרונות היה ראמש בלסקר אחד המורים שלי לאורכה, לרוחבה ולעומקה של הדרך הרוחנית. פגשתי אותו לראשונה ב-1997, בביתו בבומביי, ומאז בכל פעם שהייתי בהודו קפצתי לביקור. ראמש, אולי תלמידו הידוע ביותר של ניסרגדתה מהארג', היה, לאחר שזכה לדעת את עצמו בנוכחות רבו, אחד המורים היותר מתוחכמים מבחינת תורתם. הסאטסאנגים איתו בשנים ההם נדמו יותר להרצאות פילוסופיות על טבע המציאות (לעיתים בליווי סרטוטים!). מלכתחילה גם ניכר טוב לבו ונדיבותו, כאשר היה פותח את ביתו לזרים ובוקר בוקר מקדיש שעות לכל מי שרצה לשתות ממעיין חוכמתו (בין תלמידיו, אגב, היה גם אחד לאונרד כהן).

עם השנים אותה נדיבות רק הלכה והתגברה, כאשר על אף גילו המתקדם היה ממשיך, בוקר בוקר, שבעה ימים בשבוע, לקבל זרים אל ביתו ולשוחח על הדרך אל האושר. תורתו, מאידך, הלכה והפכה פשוטה (ואף, בשנים האחרונות, פשטנית משהו לדעתי), והוא הודה שזה מפני שנואש מכך שרוב האנשים לא מבינים אותו. אבל גם מי שלא הבין, נהנה מנוכחותו העוצמתית, הקורנת, שלא לדבר על הצחוק המעורר שלו. הוא כתב כשלושים ספרים, ומספר עצום של אנשים רכש ממנו דעת ונדחף אל החירות. ברור לי שאני חב לו לא מעט. יהי זכרו ברוך.

כך כתבתי היום בבוקר במעריב (כן, באמת גם כתבתי את זה היום בבוקר, עוד לפני הריצה לביה"ס), ולרשימה שם מצורפים קטעים מראיונות שערכתי איתו לפני שנתיים ולפני ארבע שנים. אני רוצה לכתוב כאן עוד כמה דברים.

ראשית, עד כמה שכל אחד שמת הוא "אחרון המוהיקנים", גם ראמש הוא כזה כמובן. בכל זאת גורו הודי, נצר אחרון לשושלת מפוארת, תלמיד ישיר של ניסרגדטה, אדוויטי במקורותיו וברהמין במוצאו. עם מותו של אג'א לפני כמה שנים אני כרגע לא יכול להיזכר באיזשהו גורו הודי (ניאו-)אדוויטי חי. קשה להניח שלא יקומו נוספים, ובכל זאת, זהו סופה של תקופה.

יחד עם זאת, קשה אבל חשוב לי לומר שראמש לדעתי היה בעל פגמים, בתורתו ובהתנהגותו. לדטרמיניזם המוחלט שבו דגל אני לא מסכים. גם לא לכך שכל תכלית החיים היא השגת שקט נפשי. גם לא לניהיליזם המוסרי שלו (כתבתי על זה בסוף הרשימה הזו). בהשלכה מכל אלה, אני גם לא מוכן לקבל קווים מסויימים בהתנהגותו (מה? נחשו. רמז: הוא היה גורו).

אבל יש בו גם קווים שכאילו מתעלים מעל לכל זה. הוא כן היה נדיב, ונעים. הוא היה מוכן להסביר שוב ושוב את אותו דבר לכל מי ששאל. הוא ניסה להתאים את תורתו לקהל (לדעתי, כאמור, הוא הלך עם זה רחוק מדי). והיתה לו נוכחות יפיפיה, קב של קדושה שהיה נסוח סביבו. בתחילת דרכו הוא היה בדיוק מה שהייתי צריך: גורו הודי אדוויטי שמדבר אנגלית שוטפת ומוכן להפליג לדיונים מטאפיזיים ערטילאיים, להתפלפל על טבעה של המציאות במעגלים הולכים ומתעלים, הולכים ודקים – פעמים רבות עד ללא מוצא.

אהבתי אותו, ואני חושב שהוא אהב אותי. על שום נטייתי להתווכח היה אומר שאני ממש כמו ברהמין צעיר (הוא עצמו לא הוריד את השרוך הקדוש כל חייו), ובשנים האחרונות סמך עלי והפנה את מי שלא הבין אותו לדבר איתי אחרי המפגש. קיבלתי ממנו רעיונות, חיוכים, ומסרים שעברו ממנו בשתיקה, בנוכחותו, ושחדרו לעומק הוויתי. מכל אלה גדלתי. מי יתן ונוכחותו תמשיך ותשפיע משפעה.

1. 136 איש מתו בגוּגָ'רָט אחרי ששתו משקה אלוכוהולי תוצרת בית. אבל למה לשתות אלכוהות ביתי אם יש משקאות אלכוהוליים תוצרת הודו זולים מאוד ולא פחות גרועים? אה, האלכוהול הביתי, המכונה Hooch, נשפך כמים בגוג'רט מפני חוקי היובש שנאכפים שם. ולמה דווקא במדינה זו אסור למכור אלכוהול בעוד שבהודו כולה מותר? כי גוג'רט היא מדינת הולדתו של המהאטמה, וכסוג של הומאג' לערכיו של הנשמה הגדולה ההיא כופים על האזרחים לדבוק בהם כיום. רק שזה לא הולך כמובן.

המשקאת הביתיים גורמים תדיר לעיוורון או שיתוק חלקי, וזאת מפני שמוסיפים להם כל מני תוספים, מתנול למשל, שנותנים להם kick. הפעם הוסיפו יותר מדי, וקרה אותו אסון. העיתונות כמובן שואלת מתי כבר יבטלו את חוקי היובש הטפשיים, כשברור לכולם שהם גורמים רק צרות, אבל ברור לכולם גם שלא יבטלו אותם, מהסיבה הפשוטה שהם מאפשרים להמון אנשים להרוויח המון כסף (נקי ממס). כלומר השוק השחור (אם בכלל יש דבר כזה בהודו – כל השוק די אפרורי כאן) מפרנס יפה מאוד רבבות, כולל את הפוליטיקאים האחראיים על החקיקה. השחיתות בהודו, למי שלא ידע, היא עצומה (אם כי שוב, לכנות את זה שחיתות… ככה פשוט עושים כאון עסקים).

Sriram Karri, בעל טור בעיתון Indian Express, מראיין מפיונר פיקטיבי (19.6): "כשנשאל האם המאפיה תהיה מוכנה לקחת חסות על הצד הפרקטי של הדברים אם חרמות אחרים יאכפו בהודו בהתאם לערכיו של גנדהי, ובכלל זה חרם על אכילת בקר, נשק, רובים, טבק, אגוזי ביטל או קונדומים, הוא אמר: 'אנחנו מתפרנסים מחרמות. בכל פעם שהממשלה תחרים עסק לגיטימי שאינו עולה בקנה אחד עם תורתו של גנדהי, אנחנו נעשה הכל, ונוכל להיענות לאתגר. וכן, בהתאם להשקפת העולם של גנדהי מה שאמרתי עכשיו הוא האמת. האמת הפשוטה והמוחלטת."

2.  סביטה בהאבהי (Savita Bhabhi) התפרסמה מאוד בחודשים האחרונים. טוב, היא צעירה, יפה, ובעלת השקפת עולם ליברלית במיוחד בכל הנוגע למיניות. על מעלליה היה אפשר לקרוא ברצועת קומיקס באינטרנט. זאת מפני שהיא עצמה היתה דמות בקומיקס, שיצר Puneet Agarwal. האתר שלו הפך להיות פופולרי מאוד. מאוד. עד כדי כך שאתרי חדשות מחוץ להודו דיווחו עליו. לבושה שכזו ממשלת הודו לא היתה מוכנה.

אז משרד התקשורת הממשלתי חסם את האתר. נסו לגגל את שמה ותראו. הוקם קמפיין מיוחד שקרא Save Savita, אבל ללא הואיל. האתר נשאר חסום. בעלי טורים בעיתונות מבכים על הצביעות שפשטה בהודו, שמאז ימי המקדש בקהג'ורהו, בהשפעת כובשיה, ראשית המוסלמים ואחריהם הבריטים, עטתה על עצמה עקרונות מוסריים ויקטוריאנים לעילא. כפי שאתם רואים לעיל בכניסה למקדש הענק והעתיק כאן בטירוונאמאלאי עומדות גברות השומרות על השער, ובשיפולי גזרתן הן מאוד מאוד דומות לסביטה.

3. ה- Times of India מדווח ב- 19.6 על הלא יאומן: הודים מקאסטות נמוכות יהיו יכולים ללמוד במכון מיוחד להיות כהנים, כלומר ברהמינים! בחסות המדינה המעודדת שוויון הזדמנויות ומדכאת את שיטת הקאסטות, האפשרות להיות כהן דת כבר לא תעבור בתורשה אלא תהיה תלויה בדיפלומה.

האם מדובר במהפכה? לא בהכרח. על פי סוואמי Devananda Saraswati, סאניאסי מערבי שחי בטירו ושאני נוהג לשוחח איתו בכל פעם שאני כאן, הקאסטות היו בימי קדם דבר הרבה יותר גמיש ממה שהם היו לפני חמישים שנה. כלומר לפני הכיבוש המוסלמי, ואחריו הבריטי, כל המערך ההינדי היה נינוח הרבה יותר, והוא הצטפד בתגובה לאיום החיצוני עליו, קצת בדומה למה שקרה להלכה במפגש עם המודרנה. בימי קדם, אם כן, היה גם היה אפשר ללמוד להיות ברהמין.

אני לא בקיא מספיק בהיסטוריה ההודית כדי לדעת האם הוא צודק. בהחלט ייתכן שכך היה, אבל יש לדעת שהסוואמי, שאני מחבב מאוד (הוא אגב, כבר בן שישים בערך, בריטי במוצאו) הוא, כמו רבים שהמירו את דתם, מלא להט בכל הנוגע לדתו החדשה. הוא הינדי לאומני, שונא את הנצרות והאיסלאם שלדעתו קילקלו את הודו, ויש לו גם הרבה מה לומר נגד הממשלה החילונית שלא עושה מספיק כדי לשמור על המסורת (במו אוזני שמעתי אותו מתלונן על כך שהממשלה מאפשרת להודו "לאבד את הצביון ההינדי"). למעשה, את העניין עם לימודי הכהונה הוא רואה גם כמהלך של הממשלה החילונית נגד הברהמינים, כחלק ממלחמתה לשבור את האליטה הדתית במדינה. הוא עצמו עוד בחזית הקונטרה-רפורמציה, כפי שתראו להלן:

פה ושם באשרמנו הקטן

4. לאשרם של רמאנה מהארשי יש רבעון: Mountain Path. כתב עת זה עוסק בענייני רוח, ורובו מכיל מאמרים על תורתו של המהארשי כמובן. בגליון אפריל-יוני התפרסם מאמר של אחד, Swami Nirmalananda, העוסק בתרגול מדיטציה בעזרת הנשימה. עד כאן הכל לכאורה מלא אור ואהבה.

אלא שאותו סוואמי הוא בכלל לא סוואמי, אלא כומר יווני אורתודוקסי. שמו ג'ורג' בורק והוא עומד בראש "אשרם" בניו-מקסיקו. סוואמי דוואננדה רואה את מאמרו כחלק מהמזימה הנוצרית להמיר דתם של הינדים ולהחזיר מערביים שסרו מדרכה של הכנסייה לחיקה. הוא כתב מאמר על כל הנושא הזה (הלינק למאמר באתרו האישי, אבל המאמר פורסם באתרים רבים), בו בין השאר הוא מאשים את האשרם בהונאת קוראיו של כתב העת, זאת אחרי שפנה אל הנהלת האשרם וביקש שיציינו את שמו הנוצרי של הכותב. האשרם סירב.

דוואננדה מאשים את הנהלת האשרם בטיפשות או רשעות, ואילו הם לא מבינים למה להטריד את הקוראים בזוטות שכאלו, כאשר ברור שמדובר באדם טוב ורוחני שמכוון את הקוראים אל השחרור הרוחני המלא. ומה שיש לנו כאן אם כן זה מערבי שהוא הינדי אדוק שבוכה על מיסמוסה של המסורת בידי הנוצרים מחד וההינדים הניו-אייג'יסטים מאידך, והנהלת אשרם הינדית מלידה שממש לא איכפת לה מאיזו דת מי שבה בקרבה, ובלבד שיכוון אל הלב ואל האמת הרוחנית כפי שהם רואים אותה.

5. נפגשתי כאן עם דיויד גוֹדמן. גודמן זה הוא אולי המומחה הגדול ביותר לכתבי רמאנה (וכמה מורים מוארים אחרים, כמו פאפאג'י או לקשמנה סוואמי), הוציא הרבה ספרים עליו (כולל את העיבוד הרשמי של תורתו, שיצא, אם אני לא טועה, במקור בהוצאת Routledge, כן כן). ביקשתי לדבר איתו והוא נאות לתת לי כמה דקות מזמנו. הוא אדם מאוד נחמד, וידען גדול כמובן.

אז דיברנו על מה עשה את רמאנה גורו כל כך מיוחד, והוא אמר שכנראה השילוב של זה שהוא אכן היה, מה שנקרא, מואר, אבל גם חכם מאוד, מלומד היטב, ואדם טוב והגון מאוד. כל אלא כמובן לא הולכים יחד בהכרח. אני הסכמתי נמרצות, ושאלתי אם הוא לא חושב שמה שעוד תרם לגדולתו היא ה"נוכחות" שהוא הפיץ, אותה הוויה מיוחדת שהיתה סביבו ושאנשים חשו בה כשקרבו אליו. גודמן הסכים. שאלתי אם הוא חושב שמקור הכוח הזה בשנים שרמאנה בילה בהתבוננות פנימית אחרי שהוא "גילה את העצמי", וגודמן אמר שזאת אפשרות, ושבכל מקרה כך חושב לקשמנה סוואמי, תלמיד של רמאנה ומואר בפני עצמו (אותו לקשמנה, אדם מבוגר מאוד היום, גר ממש כמה מאות מטרים מהמקום בו אני כותב כעת, אבל לא ממש מוכן לקבל מבקרים ואין לו ממש תלמידים).

שאלתי גם האם לדעתו הנוכחות של רמאנה, שעדיין מורגשת באשרם שלו, היא גם דבר מודע, כלומר האם רמאנה עדיין הווה כישות מודעת (אוי תסלחו לי על הסטייה מהשכל הישר… ראו פוסט קודם להסבר). גודמן אמר שגם בחייו רמאנה היה אומר שהוא לא מכוון דבר, ושכל הניסים שקורים סביבו מתרחשים על ידי כוח שהוא קרא לו סאנדי (אני מנחש: sanadhi), שקיים מפני שהוא שקוע "בעצמי", אבל שהוא לא מודע לפעולתו. וגודמן אמר שהכוח הזה עדיין קיים במידה מסויימת.

6. אתמול היה ליקוי חמה בהודו, מ- 5:30 עד 7:40 בבוקר. אצלנו בדרום לא היה ליקוי מלא, בורנאסי היה.  סביב המשמעות הרוחנית של הליקוי התגלעו בין ההינדים חילוקי דעות. על פי ידיעות שונות בעיתונים שונים חלקם, בורנאסי, נהרו לגנגס כדי לנקות את עצמם מהטומאה שהליקוי הדביק בהם, בעוד אחרים רצו אל הנהר הקדוש כדי להנות מאפקט מטהר-פלוס, בשל קרני שמש מיוחדות ששולח האירוע האסטרונומי הנדיר. התוצאה: שני בני אדם איבדו את חייהם כתוצאה מדריסה במרוצה אל המים. לא נמסר האם עוונותיהם הספיקו להתכפר. כאן אצלנו האשרם החליט לא לקחת צ'אנסים ודחה את כל הפעילויות – תפילות, טקסים וארוחת בוקר – לאחרי 7:40. אבל אני קמתי בארבע כדי לעלות להר ולצפות במחזה.

הגעתי ברבע לחמש למרגלות השביל העולה לנקודת התצפית (מעל סקאנדה-אשרם, למי שמכיר), והיה חושך מוחלט. לעלות להר בחושך מוחלט זה מפחיד (מקום זר, מרוחק מהעיירה, סיכוי לשוד וכו'). למזלי לחלק הראשון של המסע נתלווה אלי כלב שהרגיע במקצת את חששי. כאשר הכלב נעלם עמדתי באיזו צומת (ליד מערת וירופקשה, למי שמכיר), ולא ידעתי בחושך איך בדיוק להמשיך לעלות. בעוד אני מכוון את אלומת האור של הפנס לכאן ולשם, הופיע משום מקום הודי משופם.

"לאן?" הוא שאל, ואני אמרתי שאני רוצה להגיע לנקודת התצפית ההיא. "בוא אחרי" אמר, והתחיל ללכת. נתתי לו את הפנס והוא הלך כאשר הוא מאיר בו לאחור, כלומר על הדרך שלפני, לא לפניו. שאלתי אותו מי הוא והוא אמר שהוא שומר הלילה של ההר, אבל די ברור שהוא היה בעצם התגלמות של האל שיווה. הוא כמובן הוביל אותי בבטחה למקום, ואז עזב אותי (ברור שנתתי לו בקשיש ביד רחבה).

הליקוי היה חביב, אם כי השמיים המעוננים לא איפשרו לראות את כולו. היה רגע אחד שבו הוא נראה היטב – השמש היתה בצורה של חצי ירח מעל טירוונאמאלאי, אבל בסרטון שצילמתי לא ממש רואים את זה. אבל את העיירה, ובמרכזה המקדש הענק, רואים:

 

1. לא רק הבתולה מריה, גם רחל אימנו מתגלה מדי פעם למאמיניה – בפעם האחרונה זה קרה במהלך מבצע "עופרת יצוקה": בינואר השנה סיפר הרב שמואל אליהו בשיעורו השבועי שאביו, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שלח את רחל אמנו לעזור לחיילים בעזה. הדבר כמובן עורר תגובות רבות, החל מצחוק, דרך הרמת גבה ועד להילולים. שבתאי קור, למשל, הכריז שהוא לא מוכן להאמין בסיפור שמסופר יד שלישית, ללא שמיעת עדותו של החייל שראה בעצמו את החיזיון השמימי. קור נתן לרב אליהו ארכה של שבועיים כדי להציגו. השבועיים עברו חלפו מזמן, אך ייתכן שהחייל סוף סוף התגלה.

אתר News1 מדווח שבראיון ליומן החדשות של ערוץ 7 דיבר אדם תחת השם אבנר אזולאי, שטוען שהוא הוא החייל שתפס שיחה עם רחל אמנו בזמן המבצע. החייל מספר שכאשר הוא וחבריו ליחידת התובלה הגיעו לבניין מסויים בעזה, הופיעה דמות משונה שהזהירה אותם לבל יכנסו אל המבנה "כי יש מוות". איך נראתה הדמות?

אזולאי: "דמות של אישה, קול של אישה, אבל לא רואים את הפנים שלה, אין לה רגליים, אין לה ידיים."
המראיין: "ואתם רואים את הדבר הזה בעניים כולכם?"
אזולאי: "כן, זה מין אור לבן שהיה אפשר לראות בתוך הדמות."

אזולאי מספר שהחיילים שאיתו רצו לירות בה (אבל למה שירצו לירות בדמות שכזו?), והוא עצר אותם ושאל לשמה. "אני אמא רחל", היא אמרה, והוא, "כבנאדם דתי", הבין מיד עם מי יש לו עסק, שלא כמו חבריו, שהיו חילונים ובעגלתם הריקה כפי הנראה היה חסר מידע על ארבע האמהות. "אולי בגלל זה היא פנתה אליך, כי כשומר מצוות אתה יותר מבין על מה מדובר", שואל המראיין, ואזולאי מציין שכפי הנראה הוא נבחר משום זכות אבות בה הוא מחזיק. את הראיון המלא ניתן לשמוע כאן.

טוב. נניח בצד את השאלות המובנות מאיליהן, כמו למה רחל אימנו עזרה רק ליחידה ההיא ולא לאחרות, או למה היא לא עוזרת כבר לממשלה להחליט החלטות טובות יותר באופן כללי, או למה היא בכלל מתעסקת במבצעים צבאיים ולא מנחה את בניה לקראת קשר טוב יותר עם הקב"ה. חזקה על רחל אמנו שהיא יודעת מה שהיא עושה.

אבל הבעיה האמיתית עם סיפורים כאלה היא זו: הם נשמעים בדיוק כמו שהיינו מצפים. דמות מרחפת שבוקע ממנה אור, בהלה ראשונית שמתחלפת בהכרת תודה, הקפדה מצד הישות השמימית לפנות לשומר המצוות בלבד – הכל כל כך צפוי ובנאלי. נראה לי שהתגלות רצינית חייבת להיות משהו מפתיע, מזעזע, "אחר לחלוטין", משברי. כמו סנה בוער, עשן ושופרות בראש ההר, מרכבה של חיות שמימיות – מילים שברור שהן מטאפוריות, שכן הן מייצגות מציאות שהיא מעל לכל דמיון. כי, איך לומר, אלוהים שאפשר לדמיין הוא בדרך כלל אלוהים מדומיין.

2. שרי שרי ראווי שנקר הצליח לעשות מה שמעט מאוד מורים רוחניים הצליחו: להזניק את עצמו, ללא הישענות על מסורת או דת קיימת, למעמד מקודש, אפיפיורי, בו הוא זוכה לא רק להערצת ההמונים אלא גם לכבודו של הממסד. רשימת תארי הכבוד שהוענקו לו מבהילה, בדיווחים עליו הוא מדי פעם מכונה "His Holiness", ובכל שנה מציעים את שמו כמועמד להיות חתן פרס נובל לשלום. וחוץ מזה הוא אחד מאושיות הרוח הפופולריות ביותר בהודו כיום, ומתפקד כמדריכם הרוחני של מיליונים.

שנקר התחיל את דרכו הרוחנית כתלמידו של המהרישי מהש יוגי, וממנו כנראה למד את סוד ההצלחה: תרגולת רוחנית נוסחתית וקצרה, קלה לתרגול ופשוטה להוראה. כמו מורו ורבו, לשנקר יש "מדיטציית פטנט" הכוללת מספר מצומצם של תנוחות ותרגילי נשימה. רבים מוכנים להעיד שהשיטה, המכונה סודרשנה קרייה (Sudarshana Kriya), משפרת את מצב הרוח והבריאות (ויש גם טענות שהיא גם מרפאת אנשים מסרטן ומאיידס), ומעריציה מלאי שבחים להברקה של שנקר, בה זכה, לטענתו, ב- 1982 על גדות נהר בהודו.

חשוב לציין ששנקר מפיץ אור ואהבה לא רק על ידי מכירת רוחניות, אלא גם על ידי נתינת חינם. הוא מממן עשרות בתי ספר לילדים עניים, מנהל פעילויות צדקה באלפי כפרים בהודו ומשתדל, כמיטב יכולתו, להשכין שלום עולמי. ב- 2007, למשל, הוא ביקר בעירק וניסה להביא, על ידי שיטתו, לסיום הקרבות שם, ובתחילת מאי הזה, לפני שהושמדו, ביקשו דווקא ממנו חברי תנועת "הנמרים הטמיליים" שיתווך הפסקת אש ביניהם לבין ממשלת שרי לאנקה. 

יחד עם זאת, בשונה מהמהרישי יוגי, שנקר ושיטתו אינם זוכים לתהילה במערב. לתנועה שיסד, The Art of Living, מרכזים במעל מאה מדינות, אבל איכשהו חסרה לה הילת הבאזז הניו-אייג'י הזול לה זוכות, למשל, הקבלה או הסיינטולוגיה. אבל עובדים על זה. בימים אלה הגיעה לארץ לאקשמי מירז', מורה בכירה של התנועה, שתעביר כמה קורסים המיועדים לצעירים (הנה לינק לעניין). שאלתי אותה כמה שאלות.

האם באת כדי ללמד את הסודרשנה קרייה?
"כן."

ובתור מורה בכירה בארגון, האם תלמדי משהו משלך, או רק את שיטתו של שרי שרי?
"אני אלמד רק את השיטה שלו. הוא פיתח את השיטה כדי שאחרים ילמדו אותה. אבל הדגש שלי יהיה על לימוד של אנשים צעירים."

מה יכולה השיטה לתת לאדם הממוצע?
" הסודרשנה קרייה מפוגגת מתח ומרגיעה. היא עוזרת לנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו, לאזן את המחזורים הטבעיים בגוף שלנו ולחיות בהרמוניה."

באתר של התנועה נכתב גם שתרגילי הנשימה שפיתח הגורו הנודע מביאים חמצן לכל תא בגוף, מנקים אותנו מכעס ודאגה, מורידים כולסטרול, וכן, גם יכולים לרפא סרטן. נשאר לי, אם כן, רק דבר אחד לשאול: האם הסודרשנה קרייה יכולה להביא אדם להארה, לשחרור?
"אנחנו לא מבטיחים דבר כזה. המטרה שלנו היא קודם כל לטפל בבעיות היום יום, להביא שלווה ובריאות. אבל זה בהחלט יכול להיות חלק מהדרך להארה."

כלומר חלק מדרך שכוללת גם, למשל, התנהגות מוסרית, או חקירה פסיכולוגית?
"ודאי. אנחנו מדגישים גם בסדנאות שהתהליך חייב להיות שלם וכולל את כל הרבדים האלה. וזה עניין אינטגרטיבי: התנהגות מוסרית עוזרת להתפתחות רוחנית, והתפתחות רוחנית עוזרת להתנהגות מוסרית."

האם כהודית, שבאה ממסורת כל כך עשירה, עתיקה ומגוונת של תורות רוחניות, את לא מרגישה שבהוראה של טכניקה כל כך מסויימת ומצומצת יש איזשהו פיספוס של מה שהרוחניות ההודית יכולה להציע?
"בדיוק להפך. אני גיליתי שהסודרשנה קרייה מהווה התגלמות מושלמת של החוכמה ההודית. וזה גם מה שמרגישים הודים רבים שחברים בקהילה שלנו, שהסודרשנה קרייה היא הסיכום הכולל של הרוחניות ההודית."

אם כך נראה ששרי שרי גילה תגלית רצינית!
"בהחלט." 

3. על אנדרו ניוברג כתבתי לפני כשלוש שנים: ניוברג הוא נוירולוג שבודק את הקשר בין מוח האדם לבין החוויות הדתיות שלו. המעבדה שלו תמיד מלאה בנזירות פרנסיסקניות או בנזירים בודהיסטים-טיבטים, מהם הוא מבקש להתפלל או למדוט תוך שהם מחוברים לכל מני סריקות מוח. הגילויים שלו מעניינים: בספר שכתב ב- 2002 תחת השם "Why God Won't Go Away" הוא מסביר למשל שהמוח האנושי מובנה, מיסודו ובצורה בסיסית, גם ליצירת מערך של זהות ועצמיות, וגם "להתעלות מעבר אליה" – כלומר לא רק לשכלל אותה ללא הרף אלא גם לחוות חוויות של התרחבות של הזהות או העצמיות.

בספרו האחרון, "איך אלוהים משנה את המוח שלך" ("How God Changes Your Brain"), שיצא במרץ השנה, ניוברג, יחד עם מרק רוברט וולדמן, חוקר נוסף, מתמקד בהטבות שמציעות לנו פרקטיקות דתיות שונות. בראיון שנתנו עם צאת ספרם קובעים השניים ש"תרגילים רוחניים, חילוניים או דתיים, הם באופן מהותי טובים לגוף, ובמיוחד למוח. מדיטציה או תפילה – אם על האלוהות, האבולוציה, השלום, או המפץ הגדול – יכולות לחזק מסלולים חשובים במוח שלך, ולהפוך אותך למודע יותר מבחינה סוציאלית, תוך כדי הפחתת חרדה, דיכאון ומתח נוירולוגי".

אז יופי, אבל כל זה כמובן ברור לכל מי שעוסק במדיטציה. מה שיותר מעניין הוא הממצאים שהשניים הגיעו אליהם בנוגע לאפשרות של שינוי כללי ומתמשך של תפיסת המציאות בעקבות תרגילים רוחניים שונים. בספר הם מתארים כיצד בונה המוח שלנו שתי מפות של המציאות שסביבו: מפה לא מודעת העסוקה כל הזמן בהישרדות ותחזוקה ביולוגית של הגוף, ומפה שניה שהיא התמונה המודעת שלנו של העולם. המטרה של ניוברג היא להראות שתרגילים רוחניים יכולים ליצור תקשורת בין התמונה המודעת של העולם לזו הלא מודעת, וכך להעשיר את חיינו.

בהמשך לכך מציגים ניוברג ווולדמן את הזוית שלהם לשאלת "המהפכה הרוחנית": הם מביאים ממצאים שמצביעים על כך ש"כל דור נוסף למעשה ממציא מחדש את תפיסת האלוהות שלו, וזאת לקראת אלוהים שמקבל ומעריך עולם פלורליסטי". במילים אחרות, על פי השניים מדיטציה ותפילה מאפשרות מעבר הדרגתי מתפיסה של דת פטריארכלית וקנאית לתפיסה של רוחניות אוניברסלית וסובלנית. הם מסבירים שזה קורה על ידי טיפוח חלקי המוח המזמנים לאורגניזם דתיוּת יותר חוויתית-מיסטית.

שמא אתם מגרדים בפדחתכם ושואלים את עצמכם למה האייטולות באירן או רבני הימין הקיצוני לא שמעו על זה? לחוקרים כאמור יש תשובה: שתי "מפות העולם" שצויינו קודם לכן מקורן בשני רבדים שונים של המוח שלנו: הרובד העתיק יותר, שמשותף לנו ולכל בעלי החיים החל מהזוחלים, והרובד המתקדם ביותר, זה שהתפתח מאוחר מבחינה אבולוציונית ואחראי על הפעולות הקוגניטיביות היותר גבוהות. על פי ניוברג "באמצעות תהליך של ניסוי וטעיה מסורות [דתיות] מסויימות פיתחו תרגילים קונטמפלטיבים שחיזקו את המעגלים הנוירולוגים שקשורים לתודעה, אמפתיה ומודעות חברתית. מעגלים אלה, כאשר הופעלו, עזרו לנו להיות יותר משתפי פעולה ומודעים, ומיתנו את הנטיות הטבעיות שלנו לכעס, פחד וחשדנות".

במילים אחרות, ניוברג טוען במובלע שדתות שלא פיתחו את הצד הקונטמפלטיבי שלהן הן המקבילות התרבותיות לדרגה האבולוציונית של הזוחלים, ואנשי דת שמתעקשים לא להשתמש בכלים הקונטמפלטיבים שבידיהם למעשה מאפשרים לצד הזוחלי שלהם להנהיג את הדרך שלהם אל האל – זוחלים אל אלוהים. נכון, זה פשטני מאוד. מצד שני, לחשוב שדווקא הדת שלך היא האמת היחידה זה סתם מצחיק.

עד כאן לשון מעריב

4. הספר God is Back שכתבו שני אנשי האקונומיסט John Micklewait, Adrian Wooldridge ושכתבתי עליו לפני כחודש וחצי, ממשיך לעורר הדים. בגארדיאן למשל נכתב בהקשר לכך שאם במאה ה-19 ובמשך רוב המאה העשרים הקונצנזוס במדעי החברה (ובחלקים נכבדים מהציבור המערבי) היה שהדת נמצאת בנסיגה כרונית, שלא לומר בגסיסה, הרי שבסוף המאה העשרים היה כבר ברור שזו טעות:

תפיסה שונה עלתה בשנות התשעים, ובאה לפרקה ב- 1999 כאשר הסוציולוג הנודע של הדת פטר ברגר כתב ש"ההנחה שאנחנו חיים בעולם מחולן היא טעות. העולם לוהט מדת כפי שתמיד היה" […] מה שהוא הבין היה שהמודרנה, אותה תנועה תרבותית שהמדע הוא מפרותיה המבריקים ביותר, לא מובילה לאיבוד הדת. מה שהיא מובילה אליו הוא פלורליזם.

כלומר אנשים לא דתיים פחות, אלא שהדתיות שלהם ממוסדת פחות. הציבור לא פחות מאמין, אלא רק פחות מאמין שדת אחת בלבד היא האמת – ושמשום כך עליו להכפיף עצמו בפני הוראות אנשי ממסדה. עוד על הספר כותבים בפרוספקט, ושם מסכמים את הניתוח של המחברים בדבר ההבדלים הדתיים בין אירופה לארה"ב.

אמריקה, הם כותבים, פיתחה נוסחה מנצחת כדי לשלב דת וחירות, שוויון ורציונליות. הרפובליקה החדשה, שהוקמה הן על ידי שברי זרמים כופרניים והן על ידי אבותיה הדאיסטים (כמו ג'פרסון) ביטלה את הכנסייה כממסד מרכזי והפרידה בין דת לפוליטיקה. הסידור הזה אילץ דתות להתחרות על מקומן בשוק החופשי, וכך עודד ויטאליות דתית. מופרדות מהמדינה היו יכולות הדתות גם להניף את דגל השוויון וגם לאמץ קפיטליזם ואינדבידואליזם ללא מורה.

מאידך, בקנדה ובצרפת הממסד הדתי דבק במדינה כדי להגן על עצמו ממתחרים. זה פגע בחדשנות וברוח היזמות שלו. התוצאה – בדיוק כמו בסוציליזם – מוצר עלוב שמאכזב את הצרכן. בנוסף, הדת נתפסה בעיני הציבור כמוסד ריאקציונרי ואליטיסטי, כאויבם של המודרניות והחירות. פלא שהמודרנה תפסה זהות אנטי-דתית ברוב אירופה בעוד שבארה"ב היא פרחה?

נשמע קצת "כלכלי" מדי? טוב, הם מהאקונומיסט. והנה גם ראיון עם המחברים. 

5. ראו את הצילומסך המעט מוקטן הזה, מתוך הדף הזה בוואי-נט.

ראו את הכותרת "חרדי אסור, חרדי מותר", את התמונה הזעפנית של הרב אליישיב, את הדיבור על "עסקנים" – כמה זלזול בא כאן לידי ביטוי. מה שמצער הוא שהזלזול הזה במידה מסויימת מוצדק. אריאנה מלמד כתבה על העניין. היא מלינה על כך שבעיני "גדול הדור (השלישי)",

האדם לו נועד הטלפון הכשר […] הוא בעצם אסון הממתין להתהוותו אם רק יהיו בידו הכלים לכך. תנו לו טלוויזיה, והוא כבר ימצא את דרכו לכל התכנים הלא-ראויים שיש בה. תנו לו מחשב, ומייד הוא חושף את עצמו מרצונו לעולם הפורנו והכיעור הכללי של החילונות. תנו לו טלפון, ומי יודע מה יעשה בו. האדם הזה, שק של יצרים ללא מוח, הוא יצור הנתון בסכנה תמידית: שנים של מרחב אמוני טהור וכשר לא מכינים אותו כלל להתמודדות עם פיתויים, והוא מצוי במרחק סנטימטרים ספורים מפגישה עם הסיטרא אחרא, האדם הזה טעון הגנה כילד, כמי שאין לו הרצון והיכולת לבצע בחירה חופשית, מצפונית, אמונית וכשרה. […] ואם כך נראית דמותו של האדם בעיני ההוגים של הסלולרי הכשר – מה נלין על החילונים, שמגחכים עליהם קצת?

רשימתה של מלמד נתנה לי השראה לשיר קצר א-לה ברכט. הרי:

גדול הדור, הפלאפון שלך כשר
הוא חסום לרשת, חסום סמס.
אבל יש לו חיסרון אחד:
אפשר לדבר בו

גדול הדור, הפרהסיה שלך טהורה
הלבוש בה צנוע, השבת בה שקטה
אבל יש לה חיסרון אחד:
אפשר לחיות בה

גדול הדור, החסיד שלך נאמן
הוא שומר קלה כחמורה, הוא לא חושב בלעדיך
אבל יש לו חיסרון אחד:
הוא זקוק לאל חי

6. מאמר ארוך של גליה ימיני בדה-מארקר על אותו כנס ראשון לחקר הניו-אייג' בארץ בו גם אני הרצתי. הנה כמה נתונים מעניינים מהמאמר:

7. המשיח פאר, מאחוריך: עוד טוען לכתר הנבואה, מר משה דין (לא ההוא, אל תהיו ילדים). הנה ציטוט נבחר: 

דין משה באר את התורה ובאתר זה הוא עוד מבשר לנו על בואו של המשיח בשנת 7000 לספירה מגן-עדן וכבר היה אדם בן 70 . משה דין הוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן יהוה אלהי ישראל וכי דין משה הכין לבבו לדרוש את תורת יהוה ולעשות וללמד בישראל חק תורה ומשפט כי גם להורות נתן אלהים בלבו של משה דין אז דרשו את תורת משה תמיד ושאלו נא את שאלתכם ותקבלו מענה במהרה באותו יום [יום מלא 24 שעות] אומנות האומן באמונה ומלאכת המלאך במלאכות

אני לא מבין דבר אחד: למה רק אורן זריף עושה מזה כסף?

8. ועוד באותו ג'אנר, אתר של אנשים המכריזים על עצמם כצדוקים. 

9. התפתחות בסיפור ניר בן-ארצי, שכתו קרסה לתוך עצמה לאחרונה: חוטפיו לכאורה נעצרו (כלומר לכאורה חוטפיו, נעצרו ממש).

10. אתנחתא קומית: זוג מדאלאס גילה את ישו בשקית של חטיף צ'יטוס. גשו ללינק וצפו בוידאו.

11. כתב עת אקדמי שנתי חדש של מכון הרטמן בנושאי יהדות: "ראשית". המאמרים ניתנים לקריאה מהאתר.

12. ג'יי מיכאלסון במאמר ארוך על שלביו השונים של המסע הרוחני. המאמר מעניין וחכם, מיכאלסון ממצב עצמו כמיסטיקן יהודי מודרני, ולפחות אצלי מעורר קנאה במידת הפתיחות שבה הוא מדבר על חוויותיו הרוחניות.

13. זוכרים את המאמר החושפני שלי על אנדרו כהן? אז מישהו נחמד תרגם אותו לאנגלית כשליח אל הגויים. פנו אלי ומסרתי גם פרטים על עצמי. הנה התרגום, שמופיע בתגובה למאמר שהתחיל את כל הסיפור בבלוג האנטי-כהני.

14.  אביב טטרסקי כותב על חשיבותו של הגוף בתהליך הרוחני, ועל ההתאלמות הבודהיסטית-מערבית מכך.

15. רשימה פובליציסטית מהניו-יורק טיימס שמנתחת את ספריו של דן בראון (צופן דה-וינצ'י וכו') מבחינת יחסם לדת. השורה התחתונה:

In the Brownian worldview, all religions — even Roman Catholicism — have the potential to be wonderful, so long as we can get over the idea that any one of them might be particularly true. It’s a message perfectly tailored for 21st-century America, where the most important religious trend is neither swelling unbelief nor rising fundamentalism, but the emergence of a generalized “religiousness” detached from the claims of any specific faith tradition

16. כתבה יפה ורגישה של רון פרסלר ב"מוסף הארץ" על השבבניקים בירושלים.

17. הכנס השנתי השמיני ללימודי אסיה בישראל יערך באוניברסיטת תל-אביב בימים רביעי וחמישי, 3-4 ביוני, בבניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. הנה התוכנייה.

18. תערוכה של אוהד אזרחי: "בצורתה האמיתית" – "In Her True Form" – תערוכת יצירות צילום של אוהד אזרחי – גלריה "שמונה", רח' אילת 8, יפו. אוצר: שחר עובדיה – פתיחה חגיגית ביום ג' 2 ליוני 2009 בשעה 20:00 (הכניסה חופשית עד 23:00) – "אוהד אזרחי מצלם עירום פשוט בנופים טבעיים ויוצר בטכניקה ייחודית מנדלות, שבהן מותכים הרקע והאובייקט לכדי ממשות תלת ממדית חלומית."

19. מחר ידבר בתל-אביב סטיבן בצ'לור, אחד ממורי הבודהיזם הגדולים בעולם כיום. ההרצאה, תחת הכותרת "Stop and Look: A Buddhist Response to the Dilemma of Being Human, תתקיים ביום רביעי 3 ביוני בשעות 19:30-21:30 בבית הארחה בני דן, רחוב בני דן 36 (סמוך לפארק הירקון), תל-אביב. ההרצאה מקדימה שני קורסים שיעביר בצ'לו (עם זוגתו, מורה גם היא) כאורח של עמותת תובנה (כאן הפרטים). בצ'לור היה נזיר בודהיסטי (קודם טיבטי ואחר כך זן) שנים רבות, וכיום מקדם "בודהיזם חילוני" כהגדרתו, כלומר בודהיזם שדבק בעובדות בלבד (בלי גלגולי נשמות למשל). לדעתי הוא אדם חכם מאוד. לבד מזה הוא גם עניו ונחמד מאוד. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו.

אנדרו כהן הוא אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. הוא רואה את עצמו כהתגלמות חוד החנית של מהפכת "ההארה האבולוציונית", וכאדם המביא לידי מימוש את הפוטנציאל האנושי המקסימאלי נכון להיום. הוא עורך מגזין רב תפוצה על ענייני רוח (EnlightenNext) ותלמידיו פזורים במרכזים רבים ברחבי העולם (כולל אחד ביפו). רבים ממאמריו פורסמו באתר זה [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב].

יחד עם זאת, במהלך 20 השנים שהוא מלמד עלו כנגדו תלונות לא מעטות, מצד תלמידים לשעבר ואף מצד אמו, על יחס משפיל ונצלני שהוא מפגין כלפי תלמידיו. עד כה נהג כהן לבטל "שמועות" אלו בכך שהיה טוען שהן מונעות על ידי זדון או תסכול, מופצות על ידי תלמידים לשעבר שפשוט לא היו מסוגלים לעמוד בדרישותיו. יחד עם זאת, מעולם לא יצאה הכחשה רשמית לדברים בהם הוא מואשם: כהן תמיד הודה שהוא מורה קשוח, ולמעשה התהדר בפרובוקציות שעורר. כעת נפל דבר.

על פי תצהיר רשמי מטעמו שהתפרסם לאחרונה כהן מכחיש שאי פעם ביצע מעשים שעליהם מעידים רבים מתלמידיו לשעבר. מריבוי העדויות הסותרות את הקביעה הזו ניתן לחשוד שכהן ושליחיו משקרים. אבל אולי כדאי להתחיל את הסיפור הזה בהתחלה.

לוי נגד כהן

קוראים ותיקים של אתר זה [הכוונה היא לערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב] ודאי זוכרים שלל מאמרים משל כהן, ואולי שאלו את עצמם מדוע מעולם לא התפרסם ראיון עמו, אף שהגיע כמה פעמים לארץ. למעשה יונתן לוי, שהיה כתב ועורך באתר, ביקש כמה פעמים לראיין את כהן. אנשיו של כהן הסכימו, אבל בתנאי שכהן לא יישאל שאלות על אותן האשמות כנגדו, בעיקר אלו שהתפרסמו בבלוג What Enlightenment??! בו כותבים שלל תלמידים לשעבר של כהן. הם הסבירו שכהן עדיין לא התייחס להאשמות אלו בפומבי, ועל כן לא ראוי שיישאל עליהן. על פי עדותו של לוי הם הבטיחו שאחרי שכהן יתייחס לדברים, לוי יוכל לשאול אותו מה שירצה.

באוקטובר 2006 כהן אכן התייחס אל ההאשמות כלפיו ברשימה ארוכה בבלוגו תחת הכותרת "הצהרת יושרה". לצד תשבוחות ומחמאות שכהן מחלק לעצמו הוא בעיקר טוען שהיוצאים נגדו פשוט נשברו תחת הלחץ בו הוא העמיד אותם. שמח וטוב לב ביקש לוי שוב לראיין את כהן. הפעם נענה בשלילה חד משמעית. משום שלא ראה ברירה אחרת, החליט לוי לכתוב מאמר על ממצאיו ללא ראיון. יחד עם זאת הוא שלח אל כהן את רשימת ההאשמות כנגדו שעליהן הוא מתכוון לכתוב, וביקש את תגובתו. הוא הוסיף וכתב שאם יתברר שכל ההאשמות שקריות, הוא לא יכתוב את המאמר.

כתשובה קיבל לוי הכחשה גורפת של באי כוחו של כהן להאשמות, וכן מכתב מאיים מעורך דינו של כהן, המזהיר אותו לבל יכתוב משהו. לוי אכן לא כתב. אבל הסיפור הזה כולו התפרסם כעת באותו בלוג ממנו חשש כהן בתחילה. ומה שעולה מהסיפור הזה הוא ודאות מוחלטת שצד אחד לפחות הוא שקרן מוחלט: או שלל תלמידיו לשעבר של כהן המעידים על מעשיו, או כהן וארגונו המכחישים אותם.

עבודת כהנים

אביא דוגמאות מעטות להאשמות המוכחשות.

באי כוחו של כהן מכחישים, למשל, שאי פעם הופעל מצידו לחץ על תלמידים לתרום כסף לארגונו. אולם סטס מברידס טוען שאחרי שרצה לתרום 3000$ כדי לכפר על טעות שעשה הובהר לו שזה לא יספיק ושעליו לתרום יותר. לבסוף תרם 20,000$. סוזן ברידל, שהיתה מעורכי המגזין של כהן, מעידה כי שברה את חיסכון הפנסיה שלה ונתנה את כל 60,000$ שהיו בו "תחת לחץ כבד", זאת כדי שיסולח לה, אחרי שברחה מהקהילה של אנדרו והתחרטה.

מימי כץ, שהיתה העוזרת האישית של כהן, מוסרת כי היתה עדה לעוד מקרים רבים של הפעלת לחץ על מנת לסחות כסף מתלמידים, ששיאם הפעלת "לחץ עצום" (כדבריה) על אחת ג'יין אוניל כדי שתתן לאנדרו שני מליון דולר עבור קניית האחוזה בה הוא מרכז את פעילותו היום (Foxhollow). גם ג'יין אוניל עצמה טוענת שהופעל עליה לחץ כבד לתרום את הסכום.

בהקשר לכך גם מכחישים באי כוחו של כהן שאי פעם הוציאו צו שאוסר על אחד מתלמידיו לשעבר לפרסם את תלונותיו. אבל תלמיד לשעבר בשם ביל יינר פרסם חוזה חתום שמציג הסכם שתיקה שכזה. בהסכם יינר מסכים לא לפתוח את הפה במשך חמש שנים בתמורה לכך שיקבל את הכסף שתרם לכהן (80,000$) בחזרה. חמש השנים עברו.

באי כוחו של כהן מכחישים שאי פעם ציווה על תלמיד לקיים יחסי מין עם זונות. יונתן לוי נפגש עם תלמיד שהעיד בפניו כי קיבל פקודה מפורשת מכהן ללכת לזונות בלונדון ולקיים יחסים עמן שלוש פעמים בכל יום במשך יותר משבועיים. הבעיה כאן בשביל כהן היא שגם תלמיד נוכחי שלו, קרייג המילטון, מודה שהדבר קרה.

באי כוחו של כהן מכחישים שציווה על תלמידיו לקיים תרגולת רוחנית של השתחוויות חוזרות ונשנות כלפי תמונה שלו. תלמידים שונים מעידים שכך בדיוק היה, ושכל הקהילה היתה משתחווה כל בוקר, לפעמים 1000 פעם בבוקר, אל מול תמונתו של כהן.

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן שלט על חייהם המיניים והזוגיים של תלמידיו. תלמידיו לשעבר מעידים כי חיבר והפריד זוגות על פי רצונו. 

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן ביקש מתלמידיו לבצע וידויים רשמיים על חטאיהם. תלמידיו לשעבר מעידים אחרת, ולאחת מהם שמורים "וידויים" כתובים שלה. 

באי כוחו של כהן מכחישים שהוא תבע מתלמידיו להיכנע לחלוטין למרותו. תלמידיו לשעבר טוענים שזו היתה תביעה מפורשת.

טוב, מספיק. עדויות נוספות שנמצאות בהצהרות התלמידים כפי שנשלחו אל יונתן לוי ניתן לקרוא כאן. 

לא קרייזי?

חשוב לציין כי כל ההאשמות הללו בהחלט לא מציגות את כהן כגורו המרושע ביותר של הניו-אייג' (או המקורי ביותר). מדובר בלא יותר מהתנהגות כיתתית סטנדרטית בהחלט. בסך הכל גם לא מדובר בשום דבר שלא יכול להיות מתורץ במסגרת תרגולת רוחנית אינטנסיבית.

בדיוק בגלל זה תגובתו של כהן מעניינת, משום שבדרך כלל כאשר מורים רוחניים מואשמים בהתנהגות כזאת הם משתמשים באותו תירוץ מופלא בדבר היותם פועלים על פי עקרונות ה-"Crazy Wisdom", שבהקשר זה מתפרשים כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. אבל כהן, בניגוד גם למדיניות שלו בעבר, בחר פתאום להכחיש הכל, ולכן בעצם חשף את עצמו כחשוד בשקר גס.

מדוע עשה זאת? לא נותר אלא לשער שכהן ואנשיו ניסו להניא את לוי מלכתוב, על ידי איום בתביעה מחד, ועל ידי הכחשה גורפת מאידך (שכן לוי כזכור אמר שאם דבר אינו נכון הוא לא יכתוב). בתמימות מסויימת הם הניחו שאם יתעקשו שכלום לא קרה עדויות התלמידים לשעבר פשוט ייעלמו. כעת לא רק התלונות אלא גם הכחשתם המפוקפקת קיבלה פומבי, ומעניין יהיה לראות כיצד כל זה ישפיע על מפעל מהפכת ההארה האבולוציונית.

בתגובה לבקשתי להתייחס אל הפרסום מסרו באי כוחו של כהן ש"לכל אחד יש זכות לפרסם את דעתו באינטרנט […] מסיבות שונות רמת האמת והדיוק משתנים מאוד מאתר לאתר."

[פורסם בגרסה "רכה" באתר מעריב]