יש להקות של שיר אחד, מוטי קרפל הוא פובליציסט של טור אחד. לא משנה מה ההתפתחות הפוליטית או המדינית, אם השם תחת הכותרת הוא שלו, השאלה היא רק איך הוא יצליח להסביר דרכה את קריסת העולם הישן של ציונות-ליברליזם-דמוקרטיה ועליית העולם החדש של יהדות-תורה-מלוכה. קרפל, בעל תשובה בעברו הרחוק וממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין בעבר הקרוב יותר, נטוע מבחינה רעיונית רגל אחת במשיחיות הקבלית של הרב יצחק גינזבורג ורגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של שבתאי בן דב, כאשר את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.

את ה-weltanschauung הקרפלי ניתן לסכם בכמה משפטים: התכנון האלוהי פועל דרך ההיסטוריה, והוא זה שהביא את היהודים חזרה לא"י, כתחילתה של הגאולה. אולם אלו לא ענו "הן!" אמיץ למפגשם עם הרצון האלוהי המפורש, והסתפקו בניסיון רכרוכי לכונן כאן מדינה דמוקרטית נורמלית. זו עתידה בצורה בלתי נמנעת להיחרב – הסיבות לחורבנה הקרב הן החומר ממנו בנויים מאמריו של קרפל – ובמקומה תצמח בצורה טבעית ומפוארת היהדות החדשה, שתכלול עם חופשי בארצו אשר עובד אל אחד, תחת מלך בן דוד אחד, במקדש שלישי אחד.

מאמריו, אם כן, בד"כ מוקדשים להצבעה על כשלי הציונות, לא כדי לעזור לתקנה, אלא כדי לבשר על סופה, ועל עליית התודעה היהודית שהוא מצפה לה. כאן, למשל, כתבתי על כך שטרנד המוסיקה היהודית מבשר עבור קרפל את אותו הדבר (אחרי שהמוזיקאים כבר לא יכולים לינוק השראה מהתרבות החילונית החולה, כמובן). בסוף השבוע הזה פורסם מאמר שבו קרפל מנתח באותה צורה את הדמוקרטיה. הנה כמה ציטוטים נבחרים, בדילוגים מסויימים (פורסם ב-10 לפברואר במוסף "יומן" של מקור ראשון):

קרפל אם כן מצפה שהדמוקרטיה עצמה תקרוס. בשביל זה הוא סומך על הערבים, שלא מסוגלים לכאורה באמת לקיים חברה אזרחית, ועל ברק אובמה, שמתעקש לתת להם הזדמנות לעשות זאת. "עורמת ההיסטוריה", אם כן, תביא לכך שנשיא המאמין בפנאטיות בדמוקרטיה הוא זה אשר יביא לחורבנה. השלב הבא: העולם המערבי יתהלך כסומא באפילה, ורק ישראל יוכל להאיר לו את דרכו, עם משיח בן דוד ותיאוקרטיה יהודית. מ.ש.ל.

דא עקא, כדי להוכיח את טענתו חייב קרפל להכין לעצמו איש קש, משום שכאשר הוא כותב ש"מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט-מודרנית בפרט, בעייתית", קשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון, שהרי אין בעצם גרסה פוסטמודרנית שלל דמוקרטיה (בניגוד לדמוקרטיה שמתפקדת בתוך חברה פוסטמודרנית) – דמוקרטיה אינה שלטון הרוב ובבסיסה עומדים ערכים מאוד מודרניסטים כשוויון לפני החוק, שקיפות, הפרדת רשויות ובירוקרטיה רציונלית. "אם מערכת כזו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלאמיים פונדמנטליסטים […] הרי היא מכילה את סתירתה בתוכה", כותב קרפל, ובאמת כולנו מחבבים סתירות פנימיות, אבל מהם אותם ערכים של אותה דמוקרטיה פוסטמודרנית שאנשים מסויימים (פוסטמודרניסטים?) נאמנים להם "באמת"?

מה שכן, חייב לומר שהמאמר עורר בי גם הערכה מסויימת לקרפל: הוא בהחלט מבין את לבם של אידיאולוגים ערכיים מסויימים, בכללם כמובן אנשי-שמאל, שעבורם יקוב הדין את ההר וזכויות האדם, או האזרח, חייבות להתקיים ויהי מה, אפילו במחיר פרגמטי או מוסרי גדול. יש בהחלט נטייה כזאת (אם כי אני לא יודע אם אובמה שותף לה). אכן, בני אדם נוהגים לעשות שטויות כאשר האידיאולוגיה מעוורת אותם עד כדי כך שהם מפרשים את המציאות כולה אך ורק בהתאם לפריזמה קונספטואלית צרה. ומי כקרפל יודע על כך.

על חיבת "הפרוצס"

אבל אולי ננצל את חיבתו של קרפל להגל כדי להרהר קצת בשיטתו של זה האחרון, שנראה שעד כמה שהוא מושמץ אין משפיע ממנו על הוגים מודרניים, ובכלל זה גם – ובעיקר – הוגים רוחניקים שונים. מהנרי ברגסון ועד פייר טילר דה-שרדן, מרודולף שטיינר ועד קן וילבר, משרי אורובינדו ועד הראי"ה קוק, כולם מאוד אוהבים למתוח את אלוהים על פני ההיסטוריה, וראוי לשאול: מה כל כך מפתה בזה?

אבל רגע, מה בכלל האלטרנטיבה?? אל מול תמונת העולם ההגליאנית יש להציב את תמונת העולם האריסטוטלית: כאן המציאות קבועה ובלתי-משתנה, העולם מחולק יפה למדרגות-היררכית, המטרה היא דחיית החומר והתעלות אל הרוח.

הבה נסדר את העניינים בטבלה:

הוספתי טור שמונה את הבעייתיות עבור המונותאיסטים: אצל אריסטו הכל קבוע, ולכן לא תיתכן בריאה. הנחות המוצא אומרות ששינוי אינו הגיוני, המשחק האלוהי מתנהל במרחב על ציר מעלה-מטה – רוח-חומר, וזו הרי גם היתה הבעיה שהרמב"ם נתקל בה כשניסה לפרש את התורה על פי אריסטו. מנגד אצל הגל אין בעיה שהזמן יתחיל מתישהו – מימד הזמן הרי הוא הבמה שעליה נערכת ההצגה – אבל בגלל זה יש בעיה שאל תוך הזמן יתפרץ פתאום אלוהים "מלמעלה" – אין "למעלה" כי אין "בחוץ", או במילים אחרות ממילא הלמעלה והלמטה כאן כלולים בתוך התהליך האלוהי.

אז למה העולם ההגליאני מפתה אותנו כל כך? מסיבות רבות, אני חושב. ביניהן מפני שהוא תואם יותר את תגליות המדע (אבולוציה וכו'), את רוח הזמן (מודרניזם וכו') ואת ההגיון הנטורליסטי (שמסתייג מבריאה ex nihilo). השיטה ההגליאנית גם ניחנת, משום שהטבע עצמו מתפתח כאמור, בפאסון מדעי, ורבים מאלו שבונים על פיה את הגותם טוענים שהיא "מדעית" (ע"ע מרקס).

ועוד משהו: השיטה ההגליאנית מאפשרת דבר מה חשוב ביותר, והוא עדכון המסורת. זאת על ידי הפטנט (החביב עלי מאוד באופן אישי) שנקרא "התגלות מתמדת". עניין זה אחרון הוא הפתרון המוצלח לבעיית ההתגלות בעולם ההגליאני: אין התגלות אחת שבאה מחוץ לעולם, אלא רוח אלוהית שפועלת בעולם כל הזמן, וממשיכה לפעול בימינו, מה שמאפשר עדכון של ההלכה (למשל) תוך גושפנקא אלוהית. משה רבנו הופך כאן לראשון בסדרה של שליחי-אלוה ש"מורידים" (קרי, מוציאים אל האור) נון-סטופ את התורה. ר' נחמן קרוכמל חשב על זה קודם, ואני באמת רוצה לכתוב עליו בקרוב.

הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

—

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.

שבוע עמוס היה השבוע שעבר עבור הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וחבר "מועצת יש"ע". בסופו הוא קבע כי

רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה

כן כן, לא פחות. זאת מפני ש

דמוקרטיה מעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית; הרבנים מחויבים לאמת מוחלטת

האמת המוחלטת של הרב אליקים לבנון כמובן, ולא של רבנים שחושבים שהאמת היא שצריך לשמור על החוק. קשה להאמין שהרב לבנון ממשיך לקבל כסף מהמדינה אחרי דיבורים כאלה. קשה גם להאמין שהרב לבנון היה יכול להישבע נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ככה זה, אם אתה יהודי, שלא לומר רב, מותר לך לירוק למדינה שממנה אתה מתפרנס בפנים, ולשמוח על חוקים שמגבילים אחרים אבל לא חלים עליך. אולי מפני שעל פי הרב לבנון רבנים שונים מכולם. אכן, באותה הזדמנות הוא קבע ש

רבנים משוחררים לחשוב מחשבות נקיות, צלולות וברורות

כמו הלכות הריגת תינוקות לא-יהודיים, הכוונה. אכן, רבנים הם אזרחים מיוחדים, מיוחסים. להם מותר מה שלאחרים אסור. אבל לבנון לא מעוניין רק לחשוב את מחשבותיו, אלא לכפות את דעותיו על הכלל. הוא הרי זה שהגביל את נשות אלון מורה מלהתמודד בבחירות פנימיות על מקום במזכירות הישוב בטענה ש"מתן שררה לאישה" הוא "בעיה".

אבל שאיפותיו של הרב לבנון חורגות הרבה מעבר לאלון מורה. לא הסתגרות בגטו חרדי החופשי מהשפעות חיצוניות היא מטרתו (מטרה נפסדת כשלעצמה), אלא הפיכת ישראל למדינה בצלמה ובדמותה של ההלכה כפי שהוא תופס אותה. לכן הוא כל כך מסוכן. לכן על המדינה לפטר אותו.

את ההבדל בין ההבדלות החרדית לשתלטנות הד"לית הסביר יפה ד"ר שלמה פישר במאמר שפורסם השבוע באתר סרוגים:

התיאולוגיה החרדית לא מאמינה שניתן להחיל את הקדושה והשלמות של הדת על חיי המדינה והחברה הרחבים ולכן היא דוחה את הציונות. היא טוענת שאת ההלכות הציבוריות (כולל המתת אפיקורסים וכופרים) ניתן ליישם רק בנסיבות אוטופיות של זמן משיחי, דוגמת יציאת מצרים כאשר ההשגחה הא-לוהית גלויה ומתרחשים ניסים גלויים. ואולם, בזמן ה"הסתר הא-לוהי" של ימינו כל ההלכות הללו אינן ישימות.
[…]
אצל הציונים הדתיים מציינת ה"תורה" בעיקר את קיומה של מדינה וחברה המממשות ומגלמות את השלמות הדתית ובכך מהוות מימוש דתי גבוה יותר מהמימוש של פרטים המקיימים את החוק הדתי בשלמותו. עיקר הדיון התורני מכוון כלפי המדינה: שהיא צריכה להיות ריבון על כל ארץ ישראל, שרשות הרבים שלה תהייה "יהודית" ואף דתית וכו'. המושג "תורה" מציין לפיכך סוג של לאומיות יהודית השואפת לשלמות דתית בעולם הזה.

פישר ממשיך ומסביר איך נסוגה הציונות הדתית מהמתינות היחסית שאפיינה אותה בעבר (ויתור על עקרונות ה"קמעא קמעא" וה"כלליות"), ומה הן התוצאות האפשריות של הקצנתה הנוכחית (הפרדת הדת מהמדינה). המאמר בהחלט שווה קריאה, אבל אנחנו נחזור לרב לבנון ולמחשבותיו הנקיות, הצלולות והברורות. עוד כמה מאלו הוא שטח דווקא בתחילת השבוע שעבר, כאשר הוא הכריז ש

אנו [היהודים] עוסקים כל חיינו בהוספת הטוב. אנו עוזרים איש לרעהו, מקימים מוסדות חסד רבים התורמים לנו ולכל העולם. בכל מקום שיש רעידת אדמה אנו הראשונים להיחלץ להצלה. לעומת זאת, הגויים בכלל והמוסלמים בפרט, מלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה. כל החשיבה שלהם מבוססת על "עשה רע"! כאשר אנו מבססים עצמנו על "עשה טוב".

חלוקה בינארית כזאת לטובים ורעים היא אדיוטית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע, וקצת קשה לי להאמין שרב לבנון הוא עד כדי כך מטומטם. בכל מקרה, התבטאויות גזעניות של רבנים חסרי-בגרות הם לצערנו באמת כבר לא חדשות. מה שתפס את עיני בדבריו של הרב הגאון מהאירוע ההוא הוא דווקא ציטוט אחר (שהופיע באותו אייטם של אורי פולק באתר כיפה):

חייבים אנו להאמין שישיבתנו כאן, באלון מורה וביהודה ושומרון, היא המעשה האמיתי והנכון, וגם הקב"ה מסכים עמנו במעשה זה, ונותן לנו גיבוי מלא.

באמת, מה צריך יותר מהקב"ה שייתן את הסכמתו וגיבויו המלא? כי לא הרב לבנון עושה את שהקב"ה ציווה עליו – דבר כזה הוא לא לכבודו של הרב לבנון – אלא הקב"ה מסכים ונותן גיבוי למעשיו של הרב לבנון. הבנתם? הכל נקי, צלול וברור.

—

ואולי זה בכלל נראה ככה:

– קבי, אני הולך להתיישב ביו"ש, יש מבין?

– ודאי כבוד הרב, לך לך לארצך ולמולדתך אשר כבשת.

– אני רק אומר לך כדי שאחר כך לא תגיד שעשיתי את זה בלי לומר וכאילו לא הסכמת או משהו, כן?

– ברור, אני לחלוטין איתך. ורק שתדע שאני לא רק מסכים, אלא גם מגבה את פעילותך הענפה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– אז אתה מסכים, כן?

– כן, אליקים, כבר אמרתי לך, אני לגמרי לגמרי איתך בעניין הזה. חייבים לישב את השטחים וכולי. קדימה, לג'בלאות העירומות. נוע נוע סוף.

– אז זהו, ריבונו של עולם, שהג'בלאות לא לגמרי עירומות. אה… אתה יודע שיש שם כל מני ערבושים, נכון?

– מה, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה? כן, ידוע לי. אני בכל זאת שמתי אותם שם.

– לא, כי היה אפשר לחשוב שאם אתה רוצה שנתיישב שם, היית מפנה את האזור לפני זה, לא?

– אליקים, באמת, אל תהיה ילד. אני לא יכול לעשות הכל. יש לי יקום שלם לנהל. גלקסיות. רק עכשיו גילו כוכב שאולי יש עליו חיים – אתה חושב שזה צץ סתם ככה? אז בנקודה קטנה, פסיק פצפון באסיה לא סיימתי את העבודה. אבל בשביל זה יש לי אותך ואת חבריך, לא? אני הרי לא בורא עולם מושלם. כמו בברית מילה, אתה לא מכיר את המדרש? אז קדימה, הסירו את הערלה.

– ברור, ברור, אתה יכול לסמוך עלינו, קבי. אנחנו נסיר את הערלה. כלומר נפריח את השממה.

– יופי, לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– לא, אבל… יש גם את האמריקאים וזה.

– מי, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק לצחוק, להסתמם, לצפות בטלוויזיה ולהוריד פורנו באינטרנט?

– כן.

– מה איתם?

– הם רוצים שלא נתיישב שם.

– אז רוצים, אז מה? גם אני רוצה הרבה דברים. עוזר לי משהו?

– לא, קבי, פשוט… שלא יקרה מה שקרה בקוניטרה. ובימית. ובדרום לבנון. ובגוש קטיף. ובצפון השומרון.

– מה פתאום! איך אתה בכלל יכול להעלות על דעתך דבר כזה?

– כי זה כבר קרה.

– קרה, קרה. מעכשיו לא יקרה. היה לא תהיה.

– בטוח?

– הכי בטוח. מילה של אלוקים.

– בסדר. ואני גם לא מתכוון להתחשב בדעת הרוב, אם הוא במקרה יתנגד, או בזכויות אדם, אם הן במקרה יפגעו.

– מה, בדמוקרטיה שמעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית? ברור שלא, אתה הרי רב, לא אליקים?

–  כן, בטח שכן. טוב, אז אני הולך, כן?

– לך, לך. סע אפילו. טוס.

– אז אתה מסכים לי?

– מסכים ומגבה.

– קבי… אני אוהב אותך.

– גם אני אליקים שלי. גם אני. לראות איך המוח שלך פועל זו אחת ההנאות הקטנות שיש לי.

—

[עוד כמה עניינים פעוטים:

• רשימות שודרג ועבר דירה (תודה לירדן לוינסקי הפסיכיאטר, לאילן גליני, לאורי ברוכין ולדביר וולק) , ומהיום מי שקיבל בעבר עדכונים מהבלוג הישן לא יקבל יותר. מי שרוצה לעקוב צריך להירשם לבלוג הזה במייל או ברסס (שם למעלה משמאל, מתחת לתמונה שלי).
• היום נתפתחת השנה האקדמית, והשנה אתן באוניברסיטת תל-אביב קורס משותף יחד עם קרן ארבל תחת הכותרת תרגולות מדיטטיביות בבודהיזם ביהדות. הקורס יעסוק בסוגי מדיטציה בשתי דתות גדולות אלה, תוך ראייה כללית של גישות ופרקטיקות שונות, השוואה בין כאן לשם, ומבט משווה גם על העיבוד הניו-אייג'י של המדיטציות הבודהיסטית והיהודית בימינו. נו? מעניין לאללה! אם אתם סטודנטים אפשר עוד להירשם. הקורס כאן מספר 0697.4064
• ב-25 לחודש יתקיים ערב עיון בבית מורשה תחת הכותרת בין סערה לשקט – עמידה מול האל. אתן שם את שני הגרוש שלי, בין רבים וטובים. הנה הפרטים.]

"ובכן דוקטור, מה יש לנו: רפובליקה או מונרכיה?", שאלה בסוף המאה ה-18 אשה אמריקאית את בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית. "רפובליקה," הוא ענה לה, "אם תוכלי לשמור עליה". האנקדוטה הזאת מובאת לרוב כדי להדגיש את חיוניותה, בעיני פרנקלין, של ההשתתפות הפעילה של האזרחים בחיים הציבוריים של המדינה כדי לשמור על צביונה הדמוקרטי. מכיוון שהמשמעות המילולית של המונח 'דמוקרטיה' היא 'שלטון העם', דבר זה אמור להיות מובן מאליו.

אולם פרנקלין לא חשב שהשירות שעושה העם לממשל הדמוקרטי הוא חד צדדי. עבורו, שלטון דמוקרטי, על הערכים שהוא מאפשר ואוכף, הוא אחד התנאים להתפתחותה השלמה והמלאה של הנפש האנושית. "אנחנו נלחמים עבור הכבוד והאושר של הטבע האנושי", הוא הזכיר לקונגרס בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית מול המלוכה הבריטית.

הרעיון שצורת הממשל קשורה בקשר הדוק להתפתחותו של הפרט עתיק כימי אפלטון, אך היו אלה הוגי הנאורות שהציעו שהמשטר אמור להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיו לא רק כי זו חובתו, אלא לא פחות מכך כדי שאלה יוכלו לממש את עצמם ולהיות "אנושיים" במלוא מובן המילה. המדינה הדמוקרטית מיוסדת בין השאר על ההנחה שהחירות שהיא מציעה לאזרחיה אמורה לאפשר להם להיות יצורים מוסריים, נבונים ובוגרים.

כאשר מפרים חרדים את החוק בשם "דעת תורה" והולכים לכלא "בראש זקוף" הם חותרים תחת סמכותה של המדינה ליצור מרחב ציבורי בו כל אחד זכאי (ושמא: חייב) להפוך את עצמו לאדם חופשי ואחראי. חוק המדינה בשום אופן אינו מעל לכל, ובודאי שהפרתו לא רק אפשרית, אלא אף מחוייבת במקרים מסויימים, אבל קיים הבדל גדול בין הפרת החוק בשם המצפון, לבין הפרתו בשם ההלכה.

כאשר אדם מבכר את מצפונו על פני החוק האזרחי הוא עושה זאת מתוך פולמוס פנים-דמוקרטי: הנחת היסוד בדמוקרטיה כאמור היא שהמדינה ממילא אמורה לתת לאדם את המרחב לבטא בצורה מלאה את אנושיותו – שחלק מרכזי ממנה הוא המצפון. המדינה הדמוקרטית נועדה לאפשר את חופש המצפון של הפרט, אבל היא לא נועדה לאפשר את מיצויה של ההלכה (או של השריעה, או של הדוגמה הקתולית, או של האמונה הסיינטולוגית).

העדפת ההלכה על החוק, על כן, חותרת נגד, ולא בעד, מהותה של הדמוקרטיה. מדובר כאן בשתי מערכות נבדלות של ערכים, שבמדינת ישראל מובאים לידי זיווג קיפודים שמומחש בכותרת הנפוצה "יהודית-דמוקרטית". העדפת "דעת תורה" על פני החוק פירושה הצבת מערך ערכי אחר, מתחרה, לזה הדמוקרטי, בשונה כאמור מפנייה אינדבידואלית אל המצפון ונגד החוק, שאמורה לינוק מאותו מקור מוסרי עצמו.

בעיה נוספת שמציבה בפנינו הקריאה "דעת תורה" היא שפעמים רבות אותה דעה אינה יותר מדעתו הפוליטית הנוכחית של רב פלוני. בקלות ניתן להיזכר בפסיקות השונות בדבר סירוב פקודה בעת הפינוי מעזה: האם ההלכה גרסה שישוב הארץ הוא מצווה מדאורייתא ועל כן חובה מוחלטת לסרב פקודה, או דווקא שדינא דמלכותא דינא ושיש לציית לחוק? הקפריזיות השובבה שבה מודבקת הסיסמה "דעת תורה" לכל שיעול הלכתי של רב אורתודוקסי מאפשרת למעשה למוכנים "למות על קידוש השם" לעשות כן בכל שעה עגולה, וכל פעם מסיבה אחרת.

נכתב והוזכר כבר שהתקוממות חרדית על שלטון החוק בשם ההלכה לא קיימת בכל מדינה מלבד ישראל, ויש לשמוח על כך שציבור החרדי מרגיש בבית. אולם רוח גבית לתעוזתו הוא מוצא בקונצנזוס הישראלי שהמדינה היא, כאמור, גם יהודית,ולא רק דמוקרטית. האופי היהודי של המדינה הוא מרכיב חשוב ולגיטימי, אולם אם יהדות המדינה פירושה כניעת שלטון החוק להלכה האורתודוקסית הרי שהמילה "דמוקרטית" מאבדת לחלוטין את תוקפה, והמדינה הופכת לתיאוקרטיה חשוכה.

השאלה שתקבל מענה בסופה של ההתנגשות הנוכחית בין החרדים למדינה היא האם ישראל היא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות, או שמא המדינה היהודית אכן מוכנה לקבל (ולממן) מערכת ערכים נוספת, דתית-אורתודוקסית, שתוצב במקביל – וכשירצה מי שירצה, מעל – זו המדברת על זכויות אדם וחופש הפרט. וכפי שאמר ד"ר פרנקלין, היא תמשיך להיות דמוקרטיה רק אם נוכל לשמור עליה.

[פורסם אתמול באתר אבי-חי]

הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]