יש כמה דרכים לארגן שהות ומזון באומן בראש השנה. אתה יכול לשכור דירה ולבשל לעצמך, אתה יכול להצטרף לקהילה שבונה לעצמה "מחנה" וללון ולזון איתם, ואתה יכול להגיע ללא כל תכנון או סידור ולסמוך על הנס. אני בחרתי באופציה השניה, ובארבעת הימים ששהיתי באומן לפני שבועיים הסתפחתי לקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני.

הקהילה הזו, כמו הרב שלה (שהתרשמתי מאוד מחוכמתו ודרכי הנהגתו), הם זן מיוחד. מדובר בחוזרים בתשובה, חסידי ברסלב, שהגיעו למסקנה שהתחרדות מוחלטת לא רק שלא מתאימה להם, אלא גם שגויה מבחינה עקרונית. בכתבה שהתפרסמה בראש השנה ("הארץ", תמר רותם) אומר הרב עמית קדם, מנהל ה"חדר" של הקהילה, ש

בעינינו, הניסיון לקחת את בעלי התשובה ולגרום להם להיטמע בחברה החרדית הוא טעות. זה לא נכון וזה לא עובד. גם מבחינה אמונית זה לא נכון. זה עלבון לקב"ה שלקח את הסיבוב הגדול הזה דרך תנועת ההשכלה והביא אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום. לסיבוב הזה יש תכלית. החברה החרדית שימרה משהו שאני מצטער שלא קיבלתי בילדותי: מסורת עתיקה. אבל חוזרים בתשובה מביאים עמם דברים אחרים: את היצירתיות, את הפתיחות שלהם. ובמפגש שלהם עם הדת נוצר תהליך של הפריה שאפשר לנצל אותו לעבודת השם ולחינוך.

יפה לא? הקהילה גם מוציאה כתב עת, "אדרבה", שעוסק בחוזרים בתשובה ושמאמרי המערכת שלו מציינים, למשל, שהם באים בשם "רצון […] לעורר את תנועת התשובה מחדש, לחזור ולגלות את הכוחות העצומים שרחשו מתחת לפני השטח ונרמסו על ידי מצוקות תהליכי התשובה" ו"יציאה לדרך חדשה השייכת אלינו" – כלומר לא הדרך החרדיות הפשוטה, אלא משהו מורכב יותר, פתוח יותר, ולדעתי ודאי גם חכם יותר ומעניין יותר.

"שדה צופים" אינה לבד, אלא מייצגת חלק מתנועה רחבה של מה שכיניתי במקום אחר "וריאציות על הנושא היהודי". את אלה, בפשטות, אנחנו רואים סביבנו, בין אם בהתגוונות של ציבור הכיפות הסרוגות, בין אם בהפתחות המוגברת של הציבור החרדי אל העולם שמחוצה לו, ובין אם בחיפוש החדש של החילונים אחר מקורות תרבותם ו/או דלק יהודי להזין איתו את רוחניותם.

הדתיים החדשים, היהודים החדשים

לפני עשור כתב יאיר שלג ספר הנקרא "הדתיים החדשים", ובו הוא עסק בעיקר במיפוי השינויים המתחוללים על שתי הקבוצות הראשונות שלעיל, כאשר הוא מקדיש רק פרק אחד להתחדשות היהודית בקרב הציבור החילוני. לאחרונה יצא ספר נוסף של שלג, "מֵעברי ישן ליהודי חדש", שאמור כנראה לתת את תמונת הראי ולאפיין את "רנסנס היהדות", כלשונה של תת הכותרת של הספר, שמתחולל בחילוניות הישראלית.

בסוף ספרו הראשון כתב שלג ש"השאלה הגדולה היא האם ניתן לומר […] שהחברה החרדית נעשית חילונית יותר ומתקרבת גם מן הבחינה האידיאולוגית לעולם החילוני", וקבע כי "אימוץ העולם המודרני, במיוחד במגזר החרדי, נעשה דה-פקטו ולא דה-יורה. בפועל מפנים העולם החרדי נורמות תועלתניות ונהנתניות של העולם המודרני, ולאו דווקא את עולם הערכים שלו."

בביקורת שכתבתי אז (שלהי שנת 2000) על הספר ב"כלבו" (מקומון חיפה של רשת שוקן – כן כן, תחילת דרכי הפובליציסטית) טענתי ש

לא ניתן להיחשף לתרבות בלי להיות מושפע מערכיה. לא ניתן "לשאול" חלק מסויים מתרבות אחרת ולהכניסו לתרבותך, כמעין הוספת צלחות מהודרות לגלגלי המכונית הישנה, בלא שינוי מהותי ותמידי בתרבותך אתה. תרבות אינה אוסף מקרי וסופי של מושגים או גינונים, היא מערכת מורכבת, רשת של חוטים חברתיים השזורים אלו באלו, תלויים ומשפיעים אחד על כל האחרים, ולהפך.
[…]
למן הרגע ששלחת ידך אל תוך התרבות של ה"אחר" והבאת קצת ממנה הביתה, כאילו הטבעת ידך בדלי צבע זר, ובמשיכת היד חזרה אין דרך למנוע ממנה להכתים את כל סביבתך. הדיבור של האשה הדתית-לאומית על "שוויון" או של העסקן הש"סניקי על "זכויות" הוא כבר נגיסה בפרי עץ דעת המודרנה שממנו אין חזרה ושבעקבותיו השינוי, אף אם אינו מתחולל בבת אחת אלא בהדרגה, הוא בלתי נמנע. לא ניתן לקפץ בין שדות-שיח תרבותיים בלא שהאחד ישפיע על השני, ומכיוון שהחברה הדתית היא מיעוט בתוך העולם המודרני והפוסטמודרני, היא בעיקר המושפעת ולא המשפיעה.

טוב, אולי הייתי פסקני קצת יותר מדי (נו, היינו צעירים), אבל אני חושב שאפשר בהחלט לראות איך החברה האורתודוקסית השתנתה בעשור האחרון והתקרבה מבחינה ערכית לחברה החילונית, בין אם במגמות של לאומנות חרדית, כמיהה לרוחניות חוץ-הלכתית, מגמות של אינדבידואליזציה (למשל, התעלמות חרדים מפסקי רבנים בנוגע לאינטרנט, גיוס גובר לנח"ל החרדי), התעצמות והתרחבות המהפכה הפמיניסטית וכאמור לעיל, התאפשרותה של קהילת חוזרים בתשובה שמעצבת את דרכה שלה.

לא קראתי את ספרו החדש של שלג (אני בהחלט מצפה לכך), אלא רק את הפרק ה-12 (שזמין כאן ב-pdf), אשר מנסה להוציא מסקנות מתוצאות המחקר. קראתי והתרשמתי מאוד. עד כדי כך, שאני רוצה לצטט ממנו בהרחבה. הנה חלקים ממה שכותב שלג:

[…] והנה בא רנסנס היהדות והכניס ליהדות הישראלית הייחודית גורם חשוב. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ"סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים. התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא. השירים המושמעים ברדיו בשבתות ובחגים, ולמעשה גם בהרבה מימי החול, אינם עוד סתם שירים נוגים ויפים המשרים אווירה מיוחדת. לעתים קרובות הם שירים הנוגעים ישירות במקורות היהדות או בעמידתו של האדם מול האלוהים.
[…]
לרנסנס היהדות יש פוטנציאל השפעה עמוק הרבה יותר ממה שהיה לו עד כה. למעשה, רוב הפוטנציאל שלו טרם מומש. כוונתי בעיקר לאפשרות הגלומה בו להיות נדבך מרכזי בתהליך של מהפכה תרבותית רוחנית כוללת נגד תרבות הרייטינג, המצמיחה תרבות המונים נמוכה שמשפיעה על אמצעי התקשורת, על התאטרון, על הספרות ועל שאר האפיקים הנחשבים תרבות גבוהה.
[…]
ברור גם שהדרך להתחדשות תרבותית עוברת במקום שבו נוצרה הבעיה — נטישת היהדות והבוז לחיי הרוח בכלל. אבל ברור גם שהתיקון אינו נמצא בחזרה אל התכנים הבעייתיים ביהדות שננטשה, אלא ביצירה חדשה, שחוברים בה יחדיו הטוב הרוחני שביהדות — חיים שממוקדים בשאיפה להתעלות הרוח והנפש, עשיית כל מעשה יום–יומי מתוך אסטרטגיה כוללת של תיקון עולם — והטוב הארצי שבישראליות — חיבור לטבע, למקום, לשפה, ובעיקר: בחינת תיקון העולם לא במונחים מופשטים אלא במונחים ארציים של האדם הממשי. כך תהפוך הזהות היהודית לא ליריבתה של הזהות העברית, על הצדדים הנפלאים והחשובים שבה, אלא לזהות משלימה המתמודדת עם צדדיה החלשים של העבריות.
[…]
כדי שהרנסנס היהודי יממש את הפוטנציאל הגלום בו ויהיה לרנסנס תרבותי–רוחני כולל, עליו להימנע משתי המכשלות שאורבות לו — הערטילאיות של אנשי הרנסנס התרבותי ופוטנציאל הפונדמנטליזם של אנשי הרנסנס הרוחני. מי שחווים את הרנסנס היהודי התרבותי צריכים לצאת מן הבועה האופפת את רובם בשלב החוויה המיוחדת הזאת, לחדול מלראות ביהדות מזון רוחני פרטי המשמש מפלט מן החברה ולהתחיל לראות ביהדות כלי לשינוי פני החברה.
[…]
ואולם גם אם ייפתח מהלך בכיוון המוצע כאן, הוא עלול להתנפץ אם תתממש הסכנה הגלומה באפיקו הרוחני של הרנסנס היהודי — סכנת הפונדמנטליזם. גם הפונדמנטליזם יונק את כוחו משלילת המתירנות, אלילי הכסף והצרכנות המערבית, אבל הוא מוליך את הנוהים אחריו במסלול מסוכן הרבה יותר מזה שנגדו הוא יוצא. תרבות ההמונים הזולה והתרבות הצרכנית בכל זאת מותירות לנמעניהן הפוטנציאליים אפשרות בחירה — להתפתות או לא להתפתות — אך הפונדמנטליזם כופה את עצמו בכוח, ותכניו הם פגיעה קשה בכבוד האדם (בעיקר בכבודן של נשים ובכבודן של קבוצות לאומיות ודתיות שונות מאלו של הקבוצה הפונדמנטליסטית).

ועתה לטענה עוד יותר מרחיקת לכת. לעניות דעתי, ברנסנס היהדות יש פוטנציאל להתמודדות ראויה עם משבר המערב לא רק בישראל, אלא גם במערב כולו. כמובן, לא על ידי אימוץ הפרקטיקה היהודית המעשית אצל הצרפתים, האמריקנים, הבריטים וכל האחרים, אלא על ידי אימוץ ההיגיון היהודי, תפיסת העולם היהודית, והתאמתה לתרבות המערבית הכללית. הטענה היא שאף על פי שהיהודים אינם עם נבחר מצד עצמם (אין להם סגולות מהותיות העושות אותם נעלים על אחרים), בכל זאת ליהדות יש בשורה עולמית, שהפצתה היא היא מילוי תפקידו הנבחר של העם היהודי.

רבותי, אני חושב שהוא צודק! כלומר, אכן יש ליהדות כתרבות וכהשקפה אתית ייחודית אפשרות לתרום תרומה אמיתית ונצרכת לחברה כיום, ודאי בישראל, אבל גם בעולם. אני לא חושב שזה "תפקידו הנבחר" של העם היהודי, אבל זו ודאי היומרה שהוא בחר בה לעצמו, וכפי שאמרו רבים לפני, עליו חובת ההוכחה והמימוש. כי אכן, לצד התפתחויות אדירות לטובה (לא רק טכנולוגיות כמובן, אלא מוסריות ותבוניות) שהביאה תרבות המערב במאות השנים האחרונות, היא נושאת בקרבה גם חסרונות. אני חושב שיש ליהדות, כחלק אינטגרלי ומייסד מתרבות המערב מחד, וכמרכיב שהוא תמיד גם "אחר" בה מאידך, אפשרות לתת תבלין ייחודי שיכול להקפיץ את התבשיל התרבותי באופן מרומם במיוחד.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהתרבות הותיקה הזאת נתנה משהו לעולם כמובן, אבל כדי שהיא תעשה כן שוב כיום, בדיוק כפי שכותב שלג, אסור לה מצד אחד להפוך לתחביב אדיוסינקרטי שכל מטרתו להעשיר את עולמו האישי של הפרט, ומצד שני אסור לה גם להיכנע לכוח התנטי החזק בה במיוחד, שמושך אותה לעבר קיצוניות, אתנוצנטריות וכיתתיות. אתן לשלג לסיים, שוב בדברים שלדעתי הם מדוייקים וחשובים:

יתרונה הגדול של היהדות הוא בשניוּת שבה: מצד אחד, היא אינה מתעלמת משום תחום בחיים האנושיים הארציים. שלא כמו הקתוליות, למשל, היא אינה בזה לחיי אישות ואינה רואה בהם חטא שאינו ראוי לאנשי דת. מצד אחר, היא אינה מסתפקת ברוחניות מופשטת אלא תובעת את עידונם ואת קידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה.

מובן שאין כאן טענה שהיהודים מממשים תמיד, בפועל, את אידאל הקידוש הזה. אבל ברעיון היהודי הבסיסי (שלא פעם מרגיז יהודים חילונים ודתיים גם יחד) הגורס שלהלכה יש מה לומר על כל תג ותג מתחומי החיים יש בשורה גדולה לאנושות אם הוא יתורגם מנוקדנות הלכתית אנכרוניסטית לאתיקה של כלל תחומי החיים. הרי זו בדיוק בעיית הבעיות של דורנו: הדיכוטומיה שבין תרבות צרכנית המנוערת מכל עולם רוחני, ולעתים קרובות גם אתי, ובין רוחניות שנוכסה לסדר יום פונדמנטליסטי מתועב.
[…]
ישראל — אם תהיה למוקד הבשורה היהודית החדשה הזו — תיתפס אז לא רק כמוקד של בעיות פוליטיות סבוכות ובלתי פתירות, אלא גם כמקום של בשורה מול המצוקה התרבותית הרוחנית המטרידה את העולם לא פחות מהמצוקות הפוליטיות.

—

כאן דף המוקדש לספר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שם תוכלו למצוא להורדה גם תקציר, ואת המבוא לספר. והנה פרופ' אלן בריל בבלוגו כותב גם על הספר. הרשימה המובטחת על זגדון בוא תבוא.

ה- World Drug Report של 2010 מטעם המשרד לסמים ופשע של האו"ם (כאן ב-pdf) שיצא בסוף יוני הוכתר בכותרת: Shift Towards New Drugs and New Markets, דהיינו מעבר לסמים חדשים ושווקים חדשים. על פי המחקר העולמי שנעשה גידול וייצור של הסמים ממשפחות ההירואין והקוקאין נמצא בירידה. מנגד מספר משתמשי הסמים ממשפחת ה-ATS בקרוב יעבור את מספר משתמשי ההירואין והקוקאין ביחד. סמי ה-ATS הם אמפטמינים למיניהם, כלומר מני מעוררים ומעודדי-ריכוז. במשפחה זו ניתן למצוא בקצה אחד את הריטלין (שהוא גרסה מרוככת מאוד) ותרופות אחרות לכל מני בעיות ריכוז,  וקצה השני את האקסטזי (MDMA) למיניו.

מסתבר, אם כן, שהסמים הישנים, שהופקו מצמחים בתהליך של עיבוד וזיקוק, מפנים את מקומם לסמים החדשים שמופקים מלכתחילה במעבדה, מהונדסים על ידי חברות תרופות (או רוקחים פירטיים) כדי ליצור אפקט מדוייק הרבה יותר. המגמה העולמית הזאת היא אחת הסיבות שבשלן כתבתי את המאמר שהתפרסם עכשיו בגליון האחרון של אקדמות, "האתיקה של התודעה: החוויה הדתית בעידן הפרוזק".

במאמר אני מנסה להצביע על הצורך למפות מבחינה אתית את מה שהוא אולי השדה האחרון שאין לו מפה נורמטיבית בעידננו: התודעה. בעוד שבתחומים רבים, החל ממין וכלה במלחמה, מנוסחות לנו תורות שונות לגבי מה שראוי ומה שמגונה, הרי שאין כיום למעשה שיח שעוסק בשאלות הללו לדבי מצבי תודעה. במילים פשוטות, אנחנו לא ניסינו להשיב על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? איך ראוי שההכרה שלנו תפעל?

השאלה הזאת היא לדעתי אחת החשובות עבור כל אדם, אבל היא הופכת לרלוונטית מאוד לחיי כולנו בתקופה שבה עוד ועוד חומרים משני תודעה מיוצרים במעבדות והופכים זמינים ואף כמעט נטולי סיכון (וראו תוצאות המחקר שלעיל). תרופות שיוצאות ומחכות לנו על המדפים מבטיחות שיפור בריכוז ובמצב הרוח. בקרוב הן אולי תבטחנה שיפור בזיכרון, בביטחון העצמי, אולי אפילו באינטליגנציה, וכל זאת עם תופעות לוואי זניחות וללא סכנת התמכרות. במצב כזה, למה שלא יטול כל אחד כפי ראות עיניו? או לחילופין, למה שרופאים דווקא יחליטו בשבילנו אם נוכל או לא נוכל להשתמש בכדורים שכאלה?

במאמר אני מזכיר שלאורך כל ההיסטוריה האנושית, עד העידן המודרני, היו אלה המסורות הדתיות והרוחניות שאכן כן ניסחו אתיקה של תודעה. כך בבודהיזם תודעה ראויה היא כזו הנמצאת בנירוונה; בהינדואיזם כזו הנמצאת במוקשה; אצל הסטואיקנים כזו הנמצאת באפתיה או אטרקסיה; ביהדות כזו הנמצאת בנבואה וכו'. אני ממליץ לחזור ולשאוב חוכמה ממסורות אלה, ומראה כיצד אפשר לקומם אתיקה של תודעה מתוך כתבי הרב קוק.

לבד מהמאמר שלי, אני חייב לומר שהגליון האחרון של אקדמות, שעוסק בחוויה הדתית לסוגיה, מלא כל טוב. שלום רוזנברג כותב על תחייתה של הדת בימינו, דב שוורץ על חוויית הבדידות אצל הרב סולובייצ'יק, שי בן טל סוקר את תולדותיה של תנועת "בני ברוך", שלמה טיקוצ'ינסקי כותב על החוויה הדתית החרדית, יהודה ברנדס כותב על החוויה הדתית בחסידות רוז'ין, מתי ליבליך מתארת את סכנותיה של החוויה הדתית, משה וינשטוק מנתח את תופעת העליה לאומן בראש השנה, ועוד ועוד.

המאמר להלן, ואם לא רואים כלום הוא נמצא גם כאן. אני עצמי נמצא בדרך לאומן. בחיפוש אחר חוויה דתית אותנטית כמובן. שנה טובה!

דלהי

הטרמינל החדש של שדה התעופה של דלהי יפה ונקי, ממוזג למשעי, מה שלא מאפשר (לפחות עדיין – המקום נחנך לפני חודש) לריח הייחודי של הודו להיכנס. רק כשאני יוצא למצוא מונית אפי וריאותי מתמלאים בריחה של הודו, ריח קטורת ושתן, ריח שמן וזיעה, ריח מיליארד אנשים שחיים ועובדים ועובדים את אלוהיהם. במבט על הרחובות המזוהמים מהריקשה הנוסעת אני מתמלא אהבה. הייתי יכול להתחפר בכל רגב אדמה של הארץ הזאת.

המיין-בזאר בשכונת פאהר-גאנג' הרוס בשל שיפוצים לקראת האירוח של טורניר קריקט גדול בעיר. בין ערימות העפר והאשפה יש לקפץ תוך ניסיון לא להידרס על ידי ריקשות ואופנועים. כשיורדים, מדי יומיים לערך, גשמי המונסון, המצב נעשה מאתגר עוד יותר. בין לבין כדאי מדי פעם לתת כמה רופי לאיזה קבצן זקן (אפשר להעניק כל כך הרבה בהודו – שער החליפין חסד-מול-תועלת הוא נמוך כל כך (כל שקל שלי הוא שבוע של אוכל עבורם) עד שצדקה היא במשנה תוקף חובה).

פגשתי את זוגתי ב- Star Plaza, אחד המלונות היותר טובים באזור (ועדיין זיל הזול לעומת כל מקום אחר שאינו בהודו). היא חזרה משבוע בדהרמסלה, שם תרגלה ויפאסנה במרכז של גואנקה. שבוע ולא עשרה ימים מפני שפרשה באמצע הקורס. היא מספרת שבעוד המדיטציה עשתה לה טוב, הצוות שם היה מגעיל במיוחד, קשוח וקר, שכאשר לא העסיק עצמו בהקפדה פדנטית על מילואם של חוקי הקורס על ידי המשתתפים היה מקפיד (בעיקר ביום הראשון) דווקא לצעוק איש על רעהו (או אישה על רעתה) בויכוחים קולניים באשר להא ודא. בקיצור, חילול ה' גדול שם במרכז המדיטציה בדהרמסלה, אבל אני שמחתי להתאחד מוקדם מהצפוי עם אהובתי.

כשיוצאים, הרחוב הוא אורגניזם. הסדר ברחוב ההודי כידוע, אינו אנליטי אלא אורגני. אין מדרכות, מקומות חניה, זכות קדימה או איתותים. התנועה איננה מאורגנת על ידי עקרונות. התנועה איננה מאורגנת בשום צורה שהמוח יכול לתפוס ולהפוך לנוסחה שתעזור לו בתנועתו הוא. קצת כמו החיים. המערבי שניצב מול הכאוס שבולע לתוכו ריקשות, מוניות, אופניים, קבצנים, רוכלים, פרות וחזירים יעשה טעות אם ינסה "לתמרן" כדי למצוא את דרכו מקצה אחד של הרחוב אל השני. יהיה זה דומה לניסיון לחצות נהר על ידי חישוב מספר הזרמים שבו וכיווניהם השונים. זה לא בלתי אפשרי, אבל מוביל לכאב ראש מיותר. ומעבר לזה, הוא יפספס את ההזדמנות להיפתח אל הזרם החי.

למשל: כבר בטיסה גיליתי לתדהמתי ששכחתי את המצלמה שלי בבית. קפצנו, אם כן, זוגתי ואני, לקנות מצלמה יד שניה (או "יד שניה") בשוק שבמרכז קונאט-פלייס. סגרנו כל אחת שנראתה טובה, ושבתקווה גם נוכל למכור אותה חזרה לאותו רוכל לפני ההמראה. דא עקא, כשהגענו חזרה למלון גילינו שהקופסה לא מכילה את המטען שאמור להחיות את הסוללה שבמצלמה. לחזור אל אותו השוק לא היה לנו כוח (או זמן – הרכבת שלנו לורנסי יצאה באותו הערב), מה עוד שמטען שכזה לא אמור לעלות כאן יותר משלושים שקלים.

ירדתי אם כן לחפש מטען. הולך אני במיין בזאר (כלומר מפלס את דרכי בין כל הנ"ל), עצבני על הטרדה ועל עצמי שלא בדקתי כראוי את הקנייה, ושואל בין חנויות צילום שונות האם יש וכו'. הרחוב אפוף המון אדם, עשן, לחות ורעש. עומס חום, עומס חי, עומס רכב, עומס דציבלים. אני עומד ליד דוכן והמוכר מתקשר ליבואן שלו, לבדוק האם יש וכמה מהר יוכל הוא להביא. אני חסר סבלנות ועצבני, כאשר פתאום מבין את הטעות ונפתח אל הרחוב. בבת אחת, כגרב הפוכה שנמשכה לתוך עצמה החום הלח הופך לרחם שבתוכו אני מרחף, העשן והמחנק מזינים אותי. הרעש הוא ניגון והכאוס צורת חיים.

הוא מסיים את השיחה, אני מזמין אצלו מטען, והדרך חזרה למלון היא אופרה וגנריאנית עולה ויורדת של חיינו המשותפים: אני והרחוב. הוא אורגניזם, אני בו תא. במקום "להתחמק" מריקשות, אני מפנה להן מקום; במקום "להיזהר" אני נותן לעצמי לשתף פעולה מודעת עם הסינכרון המובן מאליו של המצב. במקום לרוץ הלאה אני נמשך ספונאנית אל מקומי הטבעי.

ורנסי בבוקר

היציאה אל הסמטאות הצרות בבוקר מגלה שפע של פולחן: זוג זקן מתפלל מול לינגם שחור וגדול שבקרן הרחוב, טקסים ראשונים של בוקר במקדש קאלי, על שפת הגנגס משיטים מנחות ראשונות, ובעלי החנויות, שפותחים אותן זה עתה, נושאים תפילה שקטה (ולפעמים קטורת ופרחים) להצלחתו של יום העסקים. יש פוג'ה בכל פינה ואלוהות בכל כוך ועל כל קיר, ברהמינים וסאדהו ובעלי-בתים מקדשים בשקט את אליליהם בכל כיוון, פנימי וחיצוני.

כשרואים את העושר היפיפה הזה אי אפשר שלא להרגיש איזה טירוף קונטרול-פריקי היה ריכוז הפולחן של חזקיהו. רק לפני שבועיים דובר בפרשנות על ההפטרה (פה ושם) על איך שפולחן אחיד יוצר מסגרת מיצבת שנחוצה לבניית עם אחד וכו' וכו', וזה כנראה נכון. אבל המחיר הוא עצום, שכן פולחן אחיד בהכרח בא על חשבון גיוון, עושר, יצירתיות וחופש שערכם, בעיקר כשמדובר בעבודת ה', לא יסולא בפז. מה היה נורא אם היו לנו יהודים שעובדים עגלים בבית אל, או איזה נחש נחושת ליד המזבח בבית המקדש, או את יהו-ה ואשרתו ליד חברון?

אחרי חורבן בית שני הפרושים החליטו שהחוק, המנהג, יחליף את המקדש כגורם מאחד ומגבש, ותוכניתם (החכמה מאוד, יש לומר) הצליחה מעל למשוער. המשנה והתלמוד היוו בסיס קבוע שעל גבו ייסדו קהילות שונות את אופיין השונה אך במעט. רק עם השחרור מעול הרבנות, המאה ה-18 וביתר שאת אחריה, היתה יכולה היהדות לשוב ולפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה, להתגוון ולהתנגן באלף ניגונים. מה שהממסד האורתודוקסי (דהיינו הזרם האורתודוקסי שיושב על המנגנון החוקי והבירוקרטי במדינת ישראל) מנסה לעשות הוא לרכז שוב את הפולחן. תוכניתו מועדת לכישלון אדיר, ועצם הניסיון משניא את היהדות על הציבור בארץ. אבל הנזק לדתיותם של אנשים כבר נגרם, למשל בחוסר יכולת להתחתן כרצונם, למשל בחוסר מימון של מוסדות לא אורתודוקסים, או למשל בהחרבתה של יהדות אתיופיה (שהיתה יהדות שונה, על בסיס פולחן כהנים (קייסים אינם "רבנים" אלא כהנים), שכבר "גויירה", כלומר שובטה בדמותה של האורתודורסיה).

ורנסי, והודו כולה, מראה מה יכול להתפתח אם נותנים לאנשים לעבוד את אלוהיהם כרצונם: עושר אדיר, הכולל לא רק צבעוניות משכרת, אלא זרמי פילוסופיה מהעמוקים בתולדות האנושות, מיסטיקנים ומורים רוחניים אדירים, מסורת אמנותית מפוארת, ובסופו של דבר את הדמוקרטיה הגדולה בעולם. בדיוק אתמול היה יום העצמאות ה-64 של הודו (הם קיבלו את עצמאותם מהבריטים שנה לפנינו), ו-Shashi Tharoor, מהאינטלקטואלים הבולטים כאן, כתב במאמר חגיגי ב-Hindustan Times (מעין "ידיעות אחרונות") על הפלא שהוא הודו, בה כל דת בעולם ("אולי למעט שינטו", כדבריו) מוזמנת לחיות את חייה, בה לראש הממשלה הראשון, ג'וורהלל נהרו, ההינדי החילוני במוצהר, נולדה בת, אינדירה גנדהי, שהתחתנה עם זורואסטרי, ואשר שניים מבניה התחתנו האחד עם סיקית והשני עם נוצריה (סוניה גנדהי, שכעת פחות או יותר מושלת במדינה כנשיאת מפלגת "הקונגרס"). "אם אמריקה היא כור היתוך," כותב ת'רור, הודו עבורי היא תאלי [= מנת אורז מסורתית]: מבחר של מנות מעוררות תיאבון בכלים שונים, כל אחת בעלת טעם שונה, כל אחת לא בהכרח מתערבבת עם השניה, אבל מקומן יחד על אותה צלחת, והן משלימות האחת את השניה בתרומתן לארוחה משביעה ומספקת".

בסופו של דבר, מדובר בשתי תפיסות עולם, שאחת מהן רואה את כל השונה ממך, כל הזר או הנבדל, כאיום; והשנייה שרואה את כל השונה ממך כמקור שיכול לתרום לך, כמעיין בלתי נדלה שאתה יכול לשתות ממנו, כקרן שפע שאתה יכול ליזון ממנה. ודאי שאם תראה בזר או בשונה איום תגביל את המגע איתו (בחוקי כשרות שונים, למשל), ותנסה להעלים את נוכחותו (ופעמים רבות, מדובר בנוכחותה דווקא, שהרי הנקבה היא השונה הראשונה והקרובה ביותר מבחינת המחוקק הזכר). ובודאי שאם תראה את המגוון או את האחר כהזדמנות לגדול ולהתפתח תהיה פתוח לריבוי פולחן ולהפרייה הדדית.

ההינדים ניזונו ועיכלו את כל מה שעבר דרכם ויצרו דת מרובת אלילים, חיה וחיונית מאוד. גם למימד הנקבי יש נוכחות גדולה מאוד בדת, החל מאלות ועד להשתתפותן של נשים בפולחן (כאן אין מצב שבו "הגברים הולכים להתפלל" והנשים נשארות לבשל, כאילו פנייה למהות הקיום לא נוגעת להן).

כדי לסנגר קצת על היהדות חשוב לציין שהעם היהודי תמיד היה קטן, כמעט תמיד מאויים, ולכן כדי לשמור על איזשהו יסוד מתמשך ומייצב אולי לא היתה ברירה אלא להקפיד על אחידות. כאשר אתה פרוס על תת-יבשת ומונה מאות מיליונים, קל יותר לעכל את כל מי שבא בקרבך. כאשר אתה לחוץ בין אויבים לים ומונה מאות אלפים, הדבר בלתי אפשרי. אבל המחיר, כאמור, היה גדול, והשאלה היא האם היום ניתן להרפות מהכיווץ הלחוץ הזה. ועוד שאלה היא האם בכלל יש ברירה אלא להרפות, למרות הסיכון.

ורנסי בערב

עם חושך שפת הגנגס מתמלאת אנשים. אלה שונים מהאנשים של היום. הם לא מכבסים, לא מתרחצים, גם לא ממהרים לטבול ולברוח מהשמש הקופחת. עתה הם מתיישבים ומרכלים, אוכלים פיצוחים, או – אם הם עולי רגל או תיירים – ממתינים לתחילתם של הטקסים השונים שמבוצעים ליד הגהט המרכזית שעל הנהר. הטקסים הללו מבויימים היטב ומנסים מאוד להרשים: הכהנים לבושים בגדים מבריקים, יש מוזיקה וקטורת והרבה אש, יש ריקוד מיוחד שרוקדים הכהנים בזמן הפולחן, מניפים את האש מעלה, ימינה ושמאלה ובסיבוב. הצופים ממהרים להתיישב במקומות טובים כבר בשש בערב, ויש מי שכמובן מוכר מקומות טובים במיוחד לבעלי האמצעים. אפשר להבחין בין עולי הרגל לבין התיירים בכך שהאחרונים רואים את הטקס דרך המסך הקטן שבאחורי מצלמתם.

משני צידי הטקסים, במקומות הפחות מוארים, קצת רחוק יותר מדוכני החטיפים המטוגנים והפיצוחים, האבנים הכבדות של הריצוף מספרות סיפור אחר, אגדה של דורות ומאות. האבנים האלה, שבעונה הגשומה נמצאות תחת יותר מחמישה מטרים של מי גאות, מוארות עכשיו בקושי באור זהוב של פרוג'קטורים מתנשאים, חריציהן מלאי לכלוך והן עצמן פעמים רבות מצופות שכבה של סחי. ובכל זאת, הן מאירות באור מיוחד. עליהן, מעט בצד, מבצע  ברהמין טקס ודי מסורתי באמצעות מדורה מרובעת ששפתותיה מקושטות דוגמאות גיר. סאדהו צעיר יושב בתוך מי הנהר וממלמל מנטרות תוך ספירתן באמצעות מחרוזת חרוזים שהוא מחזיק בידו מתחת למים. קורא בכף-יד מצפה ללקוחות בפינה קבועה. כלבים מעוררי רחמים מחפשים שאריות לאכילה, ושוטרים משופמים וחומי-מדים מפטרלים בעצלות כה וכה. מקדשים קטנים מפוזרים למרגלות המבנים הראשונים לצד הנהר, שכל חמשת המטרים (לפחות) הראשונים שלהם אטומים כמובן, ומעליהם נשקפות מרפסות יפיפיות, עגולות, מלבניות או משושות (אחת מהן היא חדרנו). והגנגס זורם, נושא איתו נרות תפילה על גבי עלים, צפות במהירות במורד הזרם כמו תקוות חסרות כיוון. כמה אופטימי הכל.

—

הנה כמה סרטונים שהמצלמה החדשה ידעה לצלם:

תוכניות דת בטלוויזיה – לפניהן, בכקוצים אחרים, הי ו גם נזיר של "הרה-קרישנה" ואחד של תנועתו של רמאקרישנה.

הדרך אל המלון בורנסי

טעימה מהטקס בגהט המרכזית

על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

—

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308

על האפיפיור, אופיו, השקפותיו, תסכוליו, בעיות כנסייתו, וספר חדש עליה

לפני כשלושה שבועות יצא מגזין טיים במאמר ראשי על המצוקה העצומה שהכנסייה הקתולית נמצאת בה סביב השערורייה הפדופילית האחרונה . כותרתו החיננית: Why Being Pope Means Never Having To Say You're Sorry. במאמר סוקרים Jeff Israely ו- Howard Chua-Eoan את המצב העגום אליו נקלעה הנהגתו של יוזף רצינגר: למרות שהוא דווקא ניסה לטפל במשבר הניצול המיני, ייתכן שהנוקשות שבה הוא ניסח את הבעת הצער שלו וחוסר ההתנצלות שלו על המעשים המיוחסים לו אישית הביאו לתבוסה בשדה הקרב התקשורתי, שמראש לא נוטה חסד לוותיקן.

הכותבים עומדים בעיקר על נקודת ההתנגשות בין השקפתו של האפיפיור לבין השקפתם של רוב הקתולים: רצינגר מעוניין בציות עיוור שנובע ממעמדה המורם-מעם של הכנסייה. העם, כלומר המאמינים, דווקא לא חושבים שהכנסייה לא יכולה, או אף מחוייבת, לענות על שאלות, אף לעמוד למשפט, כמו כל גוף אנושי אחר. בלשונם של הכותבים, התנצלות רפה שמדברת על סליחה וחמלה לא תספק את המאמינים, "who want a very modern kind of accountability" (מושג שבאופן מעניין אי אפשר לתרגם לעברית) וכפי שאומר אחד מהנפגעי הניצול המיני: "זו הכנסייה של העם. אנחנו חייבים להחזיר אותה אלינו."

ואכן, לפני כשבוע התנצל שוב האפיפיור על חטאי כמרים (ודוק: לא על חטאי הכנסייה או על חטאיו), אבל Barbara Blaine, נשיאת ארגון נפגעי הניצול המיני בנ"ל בארה"ב אמרה שהבעיה היתה ונותרה "הכוח הכמעט בלתי-מוגבל" של הבישופים והתרבות שמאפשרת להם להיות "מעל לכל דין וחשבון". כמובן: בתור נציגיו היחידים עלי אדמות, אנשי הכנסייה עומדים למשפט רק בפני האל. אבל נראה שאצל רצינגר הבעייתיות שבתפיסה הזאת מודגשת ומורגשת מאוד.

בכל אשמים החילונים הרלטיביסטים

רצינגר אוהב מאוד סדר, וסדר משמעותו (בין השאר) היררכיה. זה גם מתאים לרצינגר, כי הוא מבחינתו בראש ההיררכיה הכלל-קוסמית. במאמר על השקפת העולם הפילוסופית של האפיפיור הנוכחי מסיק Nicholas Blincoe שהוד קדושתו חושב שהרציונליות, אם נותרת מיותמת מהאמונה, מוליכה לאנארכיה, וזאת משום שהרציונליות מובילה (לדעתו) לרלטיביזם. רצינגר שונא רלטיביזם יותר מכל, שכן רלטיביזם מוביל לכאוס. הרציונליות, אם כן, היא לדעת רצינגר כוח הנוטה לרוע. מול כוח זה מתייצב כוחו של האל.

כוחו של האל הוא המביא (גם על ידי המתקת הדין של הרציונליות והשימוש בה) לסדר, דבר שכאמור רצינגר אוהב מאוד. Ordnung, כמו שאומרים בשפת אמו, muss sein. הבעיה היא שרצינגר מסוגל כפי הנראה לראות את העולם רק דרך המאבק הכמעט-מניכאי הזה בין סדר לכאוס, ובכל צרה הוא מאשים את הרלטיביזם. כך במרץ השנה, כאשר ביקש סליחה ומחילה על חטאיהם המיניים של כמריו באירלנד, הוא טען שיש להבין את מעשי הפדופיליה האחרונים על רקע תהליכי החילון שעוברים על החברה האירית (כידוע, לפני החילון הכנסייה התנהגה למופת; וראו כאן המחשה ויזואלית).

יש צורך בתקופת צינון בין משרת האינקוויזיטור הגדול ותפקיד האפיפיור

בסרט שראיתי לא מזמן על רצינגר, God's Rottweiler? של Grace Chapman, שהופק ב-2006, מעט אחרי שנכנס לתפקידו, אומר אחד מנציגי הכנסייה (שכחתי מי) שהמתח בין האנושי והאלוהי מובנה באמונה הקתולית – זהו המתח בין ישו האדם וישו האלוהים, ושאין להתפלא על כך שרצינגר מתמודד עמו. רצינגר, הוא מוסיף, היה רוצה להכפיף את האנושי לאלוהי, הן מבחינה דוקטרינלית (כלומר לא לתת לערכי המודרנה להשפיע על החוק הכנסייתי (בנושאים כמו מעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, היחס לדתות אחרות וכו')), והן מבחינה פוליטית (כלומר הוא מאמין בכנסייה ריכוזית, בה הפקודות יורדות מקודקוד הפרמידה מטה (והוא מוסיף: זכרו שהוא גרמני)).

הבעיה היא שמה שרצינגר היה יכול לכפות על הכהונה במסגרת תפקידו הקודם, כראש ה- Congregation for the Doctrine of the Faith, דהיינו הגוף האחראי על הדוגמה, הוא לא יכול לכפות על המוני המאמינים. הם לא מוכנים לקבל פקודות, וגם אי אפשר להעיף אותם מעמדותיהם בכנסייה (כפי שנהג לעשות רצינגר לתיאולוגים שלא חשב שחושבים נכון). העמדות האוטוריטניות של רצינגר הביאו אותו למבוי סתום.

הנפש (של האפיפיור) חפצה, אך הבשר (של ההמונים) חלש

למעשה המשבר הנוכחי הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה מאוד שהכנסייה, כמו גם גופים אורתודוקסים בדתות אחרות, נקלעה אליה בעידן המודרני, והוא בפשטות הדיסוננס בין הדוגמה הדתית לתודעה המודרנית. בספר שיצא זה עתה, קתוליות עכשיו, עומד בצורה נאה המחבר, אביתר מרינברג, על נקודות המתח הללו. הנה העיקריות שבהן (עם ציטוטים מהספר):

• נשים. רוב הקתולים הם קתוליות. במקומות רבים מאמינות לוקחות על עצמן פעילויות התנדבותיות רבות הנעשות במסגרת הכנסייתית. יש גם הרבה יותר נזירות מנזירים. אבל אין אישה אחת שמוסמכת לכמורה, וממילא אין בישופית או קרדינלית. לנשים אם כן אין כלל יצוג בהיררכיה הכנסייתית, ולכן אינן יכולות לקיים טקסים ליתורגים ואינן לוקחות חלק בקבלת ההחלטות בכנסייה. מאידך, בכנסיות רבות לא-קתוליות נשים מוסמכות ככהני דת ומבצעות טקסים בדיוק כמו גברים (מסתבר שזה אפשרי!). בעשורים האחרונים חוסר השוויון הזה מהווה נושא לפולמוס לוהט בכנסייה, וכדי לקבוע עמדה ברורה הכריז ב-1994 יוחנן פאולוס השני כי "לכנסייה אין כל סמכות להסמיך נשים לכהונה. כל הנאמנים לכנסייה חייבים להחזיק בדעה זו באופן תמידי" (לו רק יכול היה ליברמן לצוות: "אין פרטנר ולעולם לא יהיה הסכם. כל הנאמנים למדינה חייבים להחזיק בעמדה זו באופן תמידי").

• אמצעי מניעה. ב- 1968 פרסם האפיפיור פאולוס השישי איגרת ובה החלטתו השלילית בעניין אמצעי המניעה. רק שיטת "הימים הבטוחים", שהיתה מותרת גם לפני כן, נותרה לקתולי שרצה לשלוט בפריונו. גם התפרצות מחלת האיידס לא שינתה את דין הכנסייה בעניין, למרות שברור שבאפריקה ודרום אמריקה מתים רבבות רבות בגלל האיסור להשתמש בקונדום. דא עקא, מסתבר שהחלטת הכנסייה לא ממש מרשימה קתולים אירופאים ואמריקאים. אלו משתמשים באמצעי מניעה. "האתגר עבור הכנסייה", כותב מרינברג, "הוא, מחד, להבין את המשמעות הרחבה של העובדה שקתולים רבים דוחים הוראה ברורה של האפיפיור ובכל זאת רואים עצמם כחברים נאמנים בכנסייה, ומאידך לנסות ולמצוא דרך שתצמצם ככל האפשר את הפער בין הוראת ראשי הכנסייה בעניין ובין אופן ראיית הנושא בעיני רוב הציבור הקתולי."

• הומוסקסואליות. אחרי שהבינה הכנסייה שיש פער עצום בין יחסה שלה להומוקסואליות לבין זה של הציבור המערבי, היא מנסה בשנים האחרונות לפחות למנוע השוואת זכויותיהם של הומואים בחוק לאלו של סטרייטים. ב-2003 הוציא רצינגר, אז ראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, מסמך התובע מפוליטיקאים קתולים להתנגד "לכל חקיקה המאפשרת הכרה בקיום זוגות הומוסקסואלים או המעניקה להם זכויות משפטיות." את הקהל הרחב הכנסייה כבר הפסידה, והיא מתרכזת במחוקקים.

• נישואים קתולים. כידוע, לקתולים אסור להתגרש (על פי דברי ישו במתי 5, 31-32 ועוד). קתולים שלא מסתדרים נפרדים, אבל אסור להם להתחתן בשנית, מפני שהם עדיין נשואים. אלא ש"בפועל, קתולים גרושים רבים מאוד מתחתנים בכל זאת ללא מעורבות הכנסייה." הבעיה היא שבמקרה כזה הם נחשבים לנואפים, לחיים "חיי חטא", ואף מודרים מהמיסה. מרינברג: "איסור קבלת הלחם והיין המקודשים מקשה מאוד על חייהם הרוחניים של גרושים-שנישאו רבים. רבים מהם מרגישים כי בהינשאם שנית לאחר כישלון נישואים קודמים עשו צעד נכון גם מבחינה מוסרית ודתית, כזה שאין בינו ובין ניאוף ולא כלום."

הבעיה בכל הנקודות האלה היא אחת: חוסר מוחלט בתאימות בין החוק הדתי לתודעה המודרנית. החוק אומר ככה, רוב העולם המערבי חושב ומרגיש אחרת. זאת לא רק בעיה קתולית כמובן, אלא מכשול שנתקלת בו כל מסורת דתית עתיקה, כזו שחוקיה גובשו כאשר התפיסות באשר לאדם ולהתנהגותו הראויה היו שונות, לפעמים הפוכות, מאשר בימינו. זה קשור לתנאי חיים שהשתנו וזה קשור לדעתי גם לתודעה האנושית שהתפתחה, השתכללה והתעדנה.

דא עקא, כל מי שהמסורת הדתית המסויימת חשובה לו, או כל מי שרעיון של מסורת (כקנה מידה אובייקטיבי, הטרונומי, יציב ומייצב) חשוב לו, אינו יכול פשוט לשנות את החוקים בהתאם להלכי הרוח המודרניים. מאידך, ללא שינויים תהפוך אותה מסורת למערך מנוכר של ציוויים מגוחכים, וממילא תאבד ממעמדה. דרושים כאן אם כן חוכמה רבה ואיזון עדין, וייתכן שההתגברות על הבעיה הזו היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בימינו.

כמה מילים על הספר "קתוליות עכשיו"

הספר יצא בהוצאת 'כרמל' ומהווה, ככתוב בתת-הכותרת שלו, "מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו". הוא עושה זאת בצורה טובה מאוד. בשפה ברורה ופשוטה סוקר המחבר את מבנה הכנסייה, חוקיה, מנהגיה, תורתה ואמונותיה. ד"ר מרינברג, שמנהל גם בלוג על הספר, מלמד באוניברסיטת צפון קרוליינה, והינו בוגר המכון הקתולי של פריז (ועוד כמה מקומות). הוא לימד גם בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב (היכן שאני מלמד כיום, ואם מישהו רוצה אפשר לעשות מזה גילוי נאות), וברור מהספר שהוא מבין על מה שהוא מדבר.

ברור גם שהוא מחבב את הנושא, כלומר הספר נכתב מתוך כבוד רב לכנסייה, דבר חיובי באופן כללי אבל שלפעמים הרגשתי שהוא קצת מוגזם. מצד שני, מרינברג גם מוכן לטפטף מעט סרקזם עבור אלה הקוראים בתשומת לב ("תשובה [… לבעיית המחסור בכמרים נמצא לדעת חלק מהמאימינים רק ב]תפילה, ובקשה מהאב, מהבן ומהרוח שיעוררו בלב בחורים צעירים את ההבנה כי יעודם בכהונה. חברי כנסייה אלה עשויים לנסות להגדיל את הסיכוי שתפילתם תיענה על ידי ארגון סמינרים והרצאות, והפצת מידע כתוב על הנושא.")

הספר, שכמוהו (נדמה לי) לא היה לפנים בעברית, לא עוסק בהיסטוריה של הכנסייה, אלא מתאר את מצבה הנוכחי בשלל גווניו, וככזה הוא מהווה מבוא מצויין וחיוני לדת של אחד מכל שישה אנשים בעולם, ושמהווה את המוסד ההיררכי הקדום ביותר בעולם.

נספח: על הפרישות המינית, ועל אלוהים

באותו מעמד בו התנצל האפיפיור לפני כשבוע על חטאי כמריו הוא גם הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא מתכוון להרפות מהאיסור על אלה לקיים יחסי מין. הפרישות, כך אמר, "אפשרית בחסדו של האל […] שמבקש שנתעלה מעל עצמנו." הפרישות היתה "שערוריה", אמר, "רק בעולם ללא אלוהים".

יפה אמר. עולם שיש בו אלוהים שונה בצורה מהותית ועקרונית מעולם שאין בו אלוהים. עולם שיש בו אלוהים מאפשר שפע וטוּב, חסד וחופש, ובמובן מסויים שולל משחק "סכום אפס". העולם שלנו הוא עולם שיש בו אלוהים, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא קיים, וכל עולם שקיים באמת הוא עולם שיש בו אלוהים (ובמובן הזה אלוהים באמת ברא את העולם). לכן, הגם שאני לא בעד פרישות, קיומה של אלוהות אכן פותח פתח להתעלות. למעשה כל ההגיון הנוצרי נשען על הרעיון הזה. כך למשל הקונברסיה. כך למשל הסליחה על החטאים. וכך גם הפיכת לחם הקודש לבשרו של ישו בכל מיסה ומיסה. אבל בעיקר: הושטת הלחי השנייה היא צעד מוסרי הגיוני רק בעולם שיש בו אלוהים. תחשבו על זה.