בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."

SD: Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

—

אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

1. שלושים שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים, ומעט מאוד דובר על מצבם הרוחני של שלושת החותמים. מנחם בגין היה יהודי מסורתי, ואולי אין באמת הרבה מה לומר על אמונתו העמוקה אך הפשוטה. ג'ימי קרטר היה (ועדיין) פרוטסטנטי בפטיסט, ונחשב על ידי רבים הנשיא האמריקאי הראשון שהאמונה שיחקה אצלו תפקיד גלוי בהחלטותיו, ויש האומרים שהוא מונע על ידי שאיפות משיחית ממש. ומה עם אנואר סאדאת? מבין השלושה נראה שהוא היה הקרוב ביותר לרוחניות שלא כלואה בסורגיה של דת מסויימת, והגיע אף לתובנות עמוקות מאוד על טבע האדם. 

תאמינו או לא, סאדאת אפילו מספר על תובנותיו הרוחניות בגלוי באוטוביוגרפיה שכתב (שהפנה אותי אליה קורא בשם אורי, ושתורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר תחת השם "סיפור חיי"). בעיקר מעניין בה הפרק השלישי, שנקרא, שימו לב, "שיחרור ה'אני' – תא 54".

"תא 54" היה תאו של סאדאת בכלא, בו שהה (1946-48) אחרי שנחשד על ידי ממשלת מצריים ברצח שר האוצר דאז. כפי שאפשר לצפות, תנאי הכלא היו קשים, אבל סאדאת הורשה לקרוא ספרים. כפי הנראה בתקופה זו קרא לא מעט כתבים סוּפיים, ואלו השפיעו מאוד על דעתו, ועל דרכו מאז. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

בשני מקומות בעולמנו אין אדם יכול לברוח מעצמו: בשדה-קרב ובתא של כלא. בתא 54 לא היה לי ידיד ורע מלבדי, יומם ולילה, ואך טבעי היה הדבר שאכיר לדעת אותו 'אני' שלי. מעולם לא היתה לי הזדמנו כזאת לפני כך שהרי שקוע הייתי כל כך בעבודה (בצבא) ובעסקי פוליטיקה, והזרם המתמיד של חיי היומיום סחפני עימו. עתה, בבדידות הגמורה של תא 54, כשלא היו לי שום קשרים עם העולם החיצון – אף לא עיתונים או מכשיר ראדיו – הרי, למרבה הפאראדוקס, יכולתי להפיג את בדידותי רק בבקשי את חברתו של אותו יש פנימי שאני קורא לו 'אני'.

דבר זה נתחוור לי בתכלית מתוך סבל וכאב, בתא 54: הסבל מגבש את כוחה הפנימי של הנשמה; כי מתוך סבל יכול איש-לבב לעמוד על עצמיותו, לרדת עד חקר מעמקיו שלו. מתוך סבל גיליתי איך מטבעי נוטה אני לעשות טוב, כי האהבה היתה המניע האמיתי מאחורי פעולותי. […] מתוך אותה הרגשה, שנעשה חלק בלתי נפרד מעצם היותי (ואשר, אם גם שלא מדעת, לא זזה ממני כל ימי חיי), היה לאל ידי להתעלות על גבולות הזמן והמקום. אני לא חייתי בתא בעל ארבע קירות אלא ביקום כולו. הזמן שוב לא היה משעה שנכבש לבי לאהבתו של אדון כל הבריאה: התחלתי להרגיש עצמי קרוב אליו מאד בכל אשר הייתי.

אני מאמין שרק מתוך שיג ושיח יכול אדם להתקיים באמת. תודעתו תתרחב עד שתכיל את היקום כולו, עצמיותו האישית תתמזג בעצמיותם של אחרים (מתוך אהבתו אליהם וסבלותיו למענם); הקצרה: הוא יחדל להתקיים כפרט. למדתי לדעת שאין אדם יכול לנצח את הזמן והמרחב. אינני יודע כמה אנשים יודעים זאת; ברי לי שהרוב אינם יודעים,שהרי אין הם יכולים לראות דבר מעבר ל'אני' הקטן שלהם.

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום. מכוח תהליך זה של שחרור יתפתח הרצון האנושי וייעשה כוח אהבה, וכל הכוחות הארציים (לרבות אלה העלולים לעכור את רוחו של אדם) תורמים להשגתה של שלוה פנימית מושלמת, וכך הם מספקים לו לאדם אושר מוחלט.

מטרתי הראשונה במעלה היתה להסב אושר לבריות. בראותי בת-שחוק, בהרגישי כי לבו של איש אחר פועם משמחה, היה לי הדבר מקור לאושר בל ישוער. הזדהיתי עם שמחותיהם של הבריות. רגשות בזויים כמו שנאה ונקמנות הודחו מתוכי עם שהשתרשה בתודעתי האמונה כי הצדק סופו לנצח ושוב אי אפשר היה לעקרה. ההרגשה של יפי האהבה העמיקה בי יותר מתמיד: לגבי היה זה אותו קשר סמוי מן העין המאחד את הבריות בכפרי הן בשעת עבודה והן מחוצה לה (כפי שנתפס הדבר בילדותי).

אך טבעי היה הדבר שכאשר התחלתי לחיות בעולמי החדש – כאשר התפרקה נשמתי ממעמסותיה הארציות והתקרבה מאוד לחיים עם האלוהים – תוקנו כמה ממושגי והשקפתי על החיים השתנתה בכללותה. לאהוב שוב לא היה פירושו למחול אלא להספג בנשמתו של אחר, לתת את עצמך ולאבד את עצמך בישותו של אחר. אולם אין פירוש הדבר 'חדלון' אלא, אדרבה, סוג עליון של ישות: האהבה היא הכוח היחיד המסוגל לשבור את המחיצות העלולות לחצוץ בין החומר והרוח, בין הנגלה לנסתר, ביו היחיד לאלוהים. באין אהבה אין אנו מכירים באחרותם של אחרים ומתוך כך אין אנו באים לידי שיג ושיח, ואנו מאבדים את עצמנו על ידי שאנו מחניקים את האני בגבולותיו המצומצמים.

שמונת החודשים האחרונים שעשיתי בבית הסוהר הם בעיני התקופה המאושרת ביותר בחיי. אז נכנסתי לאותו עולם חדש של התנזרות שאיפשר לנשמתי להתמזג עם כל שאר הברואים, להתעצם ולבוא בשיג שיח עם אדון כל הבריאה. דבר זה לא יכול להתרחש מעולם לולא היתה לי אותה בדידות שאיפשרה לי להכיר את ה'אני' האמיתי שלי."

ושימו לב לציטוטים הבאים, שמזכירים לי את דרכו של גנדהי:

אני מאמין שהמין האנושי אין לו מוצא מן הצרה שהוא נתון בה כיום אלא בחידוש האידאלים האלה ובמימושם בכל שטחי החיים. משום כך אני מטיף ללא לאות לאימוץ הערכים של הכפר המצרי. אמת, לעיתים קרובות אני נוטה להדגיש יותר מדי את חשיבותו של דבר זה, אבל באמת ובתמים אני מאמין כי זו הדרך היחידה להעביר מן הארץ את תוצאות התנסותנו בחברה המבוססת על כוח שלטון – התנסות שהחריבה את האידאלים שלנו מכל וכל.

אני בדעה שהפוליטיקה היא האמנות של הקמת חברה שבה מתגשם רצון האלוהים.

מי יתננו מנהיגים כאלה.

2. האם האפיפיור הופך את הנצרות לבודהיזם? בתחילת מאי יגע האפיפיור לארץ הקודש, ובינתיים הוא מתייר באפריקה. אחרי שכזכור פלט כמה שטויות על כך שקונדומים לא מונעים, אלא להפך תורמים להתפשטות מחלת האיידס, הוא מצא זמן גם להתייחס לעניינים שהוא כנראה יותר מבין בהם, כלומר ענייני דת. 

בשבוע שעבר, באנגולה, הוא דירבן את שליחיו של ישו שם להמיר את דתם של אלה שעדיין מאמינים במסורת הפגאנית המקומית. אתרגם קטעים נבחרים ממה שהוא אמר, כי הדברים חלקם משעשעים וחלקם משמעותיים. על פי אתר רדיו-וותיקן האפיפיור אמר ש

היום זה נתון לכם, אחים ואחיות […] להציע את המשיח (Christ) הקם-לתחיה לחבריכם האזרחים. כל כך רבים מהם חיים בפחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים. בבלבולם הם לבסוף אפילו מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים. […] מישהו יכול לומר: "למה לא להניח להם? להם האמת שלהם ולנו שלנו […]". אבל אם אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים, אכן שמשהו אמיתי, האמיתי ביותר, חסר, עלינו להיות משוכנעים שאנחנו לא פוגעים באיש אם אנחנו מציגים לו את המשיח, וכך מעניקים לו את האפשרות למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר שלהם, את האושר במציאת החיים.

נעבור קטע קטע:

פחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים – הבא נזמין אותם לחיות בפחד מאל קנא ונקם.

מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים – טוב, הכנסייה בהחלט מבינה משהו בהאשמות שווא בכישוף.

אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים – שימו לב (ועכשיו ברצינות): האפיפיור, כלומר יוזף רצינגר, הוא אדם חכם ומשכיל מאוד, והוא מבין בדיוק מה הוא אומר. והוא מתבטא כך משום שהוא מבין שבעצם מה שהיום הולך זה חוויות. היום מספרים גדלים והולכים של אנשים לא מחפשים סמכות חיצונית שתאמר להם מה לעשות על מודל "נעשה ונשמע". היום אנשים רוצים לחוות שהדברים נכונים, גם מתוך נקודת מבט מדעית ("אני לא סתם מאמין, אלא יודע שזה עובד"), וגם מתוך כך שכיום החוויה היא לרבים מאיתנו העיקר (אנחנו עושים משהו כי "זה מרגיש לי טוב"). לכן הבודהיזם כל כך פופולרי במערב.  ולכן האפפיור מדגיש שלא סתם "קראנו בברית החדשה" שללא המשיח החיים חסרים. חווינו את זה. זהו צעד ראשון בסובייקטיביזציה של הנצרות הקתולית, שאני משוכנע שהוד קדושתו עשה במודע.

למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר – וזה כבר השיא. ממתי המטרה של הנצרות היא מציאת העצמי האותנטי? חשבתי שפשוט מיטהרים מהחטא הקדמון כדי להיכנס לגן-עדן! שוב: רצינגר מבין בדיוק מה שהוא אומר, והנה צעד שני ומכריע בדרך לסובייקטיביזציה של הנצרות: מה שאנחנו רוצים למצוא אינו בשמיים, ולא בשום עולם אחר, רוחני. אנחנו לא עולים לגן עדן אלא יורדים אל תוכנו. אנחנו מוצאים את עצמנו, את האותנטיות שלנו. הנצרות הולכת ודומה לבודהיזם, ובסוף כבר לא נוכל להבדיל בין האפיפיור לדלאי-לאמה.

3. המשך סאגת טובלי: במקביל להעלאת הדיווח שלי על שי לבלוג, עלה ביום שני באתר מעריב טור חדש שלי על ענייני דת ואקטואליה, ובו הקטעים הקודמים על סאדאת (מקוצר) והאפיפיור, והתייחסות קצרה מאוד גם לעניין טובלי. בתגובה לכך כתב שי רשימה חריפה בו הוא מכנה את אבחנותיי "רדודות עד אימה" ו"שחצניות", מכנה את עצמו "הוגה מצויין ומעמיק", ולבסוף משווה עצמו לזרתוסטרא של ניטשה. רק בריאות. 

4. המשך סאגת בן-ארצי: מי שלא ראה, כתבת וידאו מלפני תשעה ימים של ברוך קרא המראיין את ניר בן-ארצי. ושלשום: גלי גינת מראיינת חברות כת ניר-בן-ארצי לשעבר ונותנת הצצה אל החיים בתוך הכת. מעניין וחשוב. רבקה לוביץ, שאני מעריך מאוד רק מקריאת מאמריה, כותבת על ניר בן-ארצי כתופעה. על פי לוביץ

מי שעיניו בראשו רואה שהתופעה של ניר בן ארצי היא רק חוד החנית של מה שקורה בחברה בכלל ובצבור הדתי בפרט. תפיסה פסאדו חסידית, מיסטיקנית וניו אייג'ית הופכת להיות נחלת הכלל גם בציונות הדתית. מחשבה שעלינו לקבל עצה מ'בעלי כוחות' בכל עניין בחיים – הולכת ונהיית חלק מן המחשבה הדתית כיום.

5. המשך סאגת הכנס לחקר רוחניות: עידו הרטוגזון מדווח מכנס לחקר הרוחניות העכשווית ומראיין את ד"ר מריאנה רוח-מדבר ואותי (אני מדבר על כך שהדיכוטומיה בין אינטלקט לרוח מזוייפת בעיני); וגם אלי אשד מביא דיווח מהכנס, מפי שחר לאודון.

6. באותו כנס הרצתה רינת קורבט, שכאן מתראיינת על מחקרה: פגאנים ישראלים. כן כן, מסתבר שבינינו חיים כאלה שלא עברו מהדתות המונותאיסטיות אל הממרח הניו-אייג'י, אלא חזרו אחורה אל הפגאניזם! באופן מעניין, אומרת קורבט, רובם נוהים אחר אלים נורדים, קלטים, ואינדיאנים, ומעט מאוד אחרי הכוכבים המקומיים העתיקים כמו בעל, אשרה, ענת ומורדוך. חבל שתמיד מעדיפים תוצרת חוץ.

7. שחר אילן כותב בבלוג שלו על תרבות השנור של פרנסי החרדים, ועל ההשקפה לפיה לגזול מהחילונים זה מותר כי ממילא העולם החרדי מקיים אותם מבחינה עמוקה יותר.

8. סין חוגגת יובל לכיבוש טיבט, או על פיה "שחרור הצמיתים משלטון פיאודלי ברוטאלי". בכתבה שמתורגמת מ- AP נכתב ש"לפי הגרסה הסינית הרשמית לאירועים, טיבט של אמצע המאה הקודמת הייתה מדינה ימי-ביניימית מבודדת, שמרבית תושביה חיו בשעבוד לתיאוקרטיה הבודהיסטית ולאצולה". האמת? צודקים בכל מילה. מה שלא מכשיר כיבוש בכוח והרס תרבותי כמובן.

9. יואב בן דב מביא סרטון של צומת בהאנוי ומסביר בעזרתו על תורת המורכבות.

10. כל "מגילת המקדש" ממגילות קומראן על הרשת.

11. לד"ר יחיאל הררי, מרצה במכללת ספיר שבדוקטורט שלו על הרב גינזבורג נעזרתי כדי ללמוד על מושאו ובאופן כללי אדם נחמד, יצא ספר חדש על זוגיות ואהבה על פי התניא. הנה הוא מתראיין עליו ב- Ynet. יש לו גם אתר בו הוא מעלה רשימות על ענייני דת ורוח.

12. David Loy, אדם רציני שכתב ספר טוב על פילוסופיה נון-דואליסטית, במאמר על "מה שהבודהיזם יכול ללמוד מהמערב", והוא כמובן הצורך בפיתוח החברה ולא רק הפרט. אבל הוא כותב את זה מעניין ודן במהפכה הדמוקרטית של יוון העתיקה שהתרחשה באותם שנים שהבודהה עשה את מהפכת האין-אני שלו בהודו.

13. פתאום מצאתי את השיר המבריק הזה של Tom Lehrer, שקלטת שלו התנגנה אצלנו במכונית המשפחתית כשהייתי ילד: The Vatican Rag. תקשיבו למילים, הוא פשוט נהדר.

14. לפני כשבוע שודר פרק של הסימסונס בו הם עושים הומאז', שלא לומר פרודיה, על כל הנושא של אגודות סתרים וענייני קונספירציה אוקולטית. הנה הוא כולו. 

15. חברי הטוב יקי מנשנפרוינד כתב ספר: "עידן הבורוּת: מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש" כפי שכתבתי גם בצד הבלוג, יקי תוקף את שלל האמונות התפלות השובות את לבותיהם של ההמונים, ושולח חיציו הביקורתיים – והמנומקים – גם בגרפולוגיה, תופעת אורי גלר ודומיו, עיוותי מכניקת הקוונטים והזלזול הכללי, והלא מוצדק לדעתו, במדע. אני כמובן משוחד, אבל למרות שאני לא מסכים עם חלק מדבריו אני חושב שהספר טוב, חשוב וכתוב היטב. הנה ראיון איתו שהתפרסם באתר מעריב. אסף פדרמן כותב על הספר ומנהל דיון עם טוקבקיסטים בבלוגו.

16. ביום ראשון הבא ארצה בכנס התשיעי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. הרצאתי מכונה "העידן החדש באינטרנט: קישורים והשפעות הדדיות". עידו הרטוגזון כתב על הכנס ועל מושב פסיכודלי מיוחד שיתקיים בו (אליו אגיע לשמוע כמובן : ) בו הוא ירצה יחד עם פרופ' בני שנון, שהוא כנראה המומחה האקדמי מספר אחד בעולם להאיואסקה (ושאחרי שכתבתי משהו קצת מזלזל עליו פגשתי אותו ואני יכול לומר שהוא אדם רציני וטוב מאוד). והוא גם הצליח איכשהו להעלות את כל הלו"ז לאתרו, אז הנה.

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. "אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי", ענה המאסטר. הסמוראי שלף את חרבו וצווח: "ראוי שאהרוג אותך על חוצפתך!!!" המאסטר הביט בו בעיניים רחבות ואמר: "הנה נפתחים שעריו של הגיהנום". הסמוראי, שכנראה לא היה טיפש כל כך, הבין את כוונתו, זרק את חרבו וכרע על ברכיו. "אני מתנצל, אנא סלח לי", אמר הסמוראי. "הנה נפתחים שעריו של גן-עדן", חייך אליו המאסטר.

תגובתו השקולה של המאסטר היא כמובן מופת של שוויון-נפש מואר. אלא שסיפור נוסף מספר על כך ששנים לאחר מכן נכבש אותו מנזר(1) על ידי כוח זר של סמוראים. כאשר הגיע מפקדם לחדרו וחרבו שלופה, הביט בו המאסטר בעיניים פעורות, ושניה לפני שחרבו של הסמוראי ערפה את ראשו הוא פלט צרחה איומה. הפעם, יאמר מי שיאמר, התנהג המאסטר בצורה בלתי-מוארת בעליל. יהיו גם שלא ימצאו סתירה בין הסיפורים.

כל זה לא בא אלא לומר שבקרבנו הרוחניקים מתרוצצים שני מודלים של "אדם אידיאלי". האחד קר-רוח, שקול, שליו-תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני ספונטאני, עליז, זורם, אוהב, מגניב, צוחק וילדותי. האחרון מרחף בקלילות, נידף כעלה ברוח. באשר לראשון, במיטבו נדרש מאמץ כדי להבדיל בינו לבין פסל משיש.

בדיקה קצרה תגלה לנו ששני המוארים הללו הם בעצם אנשים לגמרי שונים, סותרים אפילו, ומכיוון ששני המודלים הללו הם לא המצאה חדשה (למעשה, הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים), ניסו רבים וטובים לאחד ביניהם – "זורבה הבודהה" של אושו הוא דוגמא לאחד הנסיונות האחרונים. אבל שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי. ובמזרח ההבדל העקרוני ביניהן משתלשל עוד מפיצול הנושן שבין הבודהיזם להינדואיזם. כי בסופו של דבר נקודת המחלוקת בין שני המוארים הללו היא אחת: האם יש, או אין, אני אמיתי, טהור ומושלם ונצחי.

אדוויטה ובודהיזם

נהוג לחשוב שהאדוויטה היא סוג של בודהיזם הינדואיסטי, כלומר שאותה אסכולה הינדואיסטית נון-דואליסטית בעצם קרובה מאוד לרעיונותיו של הבודהה. ונהוג לחשוב כך לא רק בזמננו, אלא גם כשהאדוויטה רק החלה לצבור כוח וחסידים: בזמנו של שאנקרה, הפילוסוף של האדוויטה, חשדו בו שהוא בעצם בודהיסט במסווה, המנסה להכניס את רעיונותיו הכופרניים של הבודהה אל תוככי ההינדואיזם.

יש בזה משהו, כי באמת רב הדמיון בין האדוויטה לבין אסכולות בודהיסטיות (במיוחד של המהאיאנה), בעיקר כי המשותף לתפיסות אלה היא המגמה לראות את המציאות כאחדותית במהותה. אבל יש גם הרבה שונה, ובודאי שדרכיהן נבדלות בנוגע לאותה כפירה איומה שהעלה הבודהה בזמנו. מה היתה הכפירה הגדולה של הבודהה? בין השאר, הוא כפר בקיומו של עצמי.

ולמרות שהאדוויטה בזמנו של שאנקרה (כלומר, המאה השמינית לספירה) כבר מתקרבת לרעיון הזה, ולמרות שמורי אדוויטה כיום כבר בעצם אומרים את זה מפורשות, בזמנו של הבודהה (כלומר במאה החמישית לפנה"ס) ההינדואיזם, עד כמה שהיה רב גוני, לא היה מסוגל לעכל אל תוכו תנועה שחרטה על דגלה רעיון מופרע שכזה.

כי הרעיון של הבודהה לא היה רק ההפך התיאולוגי הגמור ממה שחשבו רוב ההינדים. הרעיון של הבודהה גם חייב התייחסות שונה לגמרי כלפי העולם, והחברה, והחיים. למעשה לדעתי אפשר לקשור את מרבים ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.

טהרה וטומאה

נתחיל בתפיסה העצמית: מי שמאמין שיש לו נשמה, כלומר ישות ששונה מהגוף ואוצרת את זהותו "האמיתית", יגרר על פי רוב להאמין שהוא חייב לשמור על אותה ישות "טהורה", כלומר לא לפגוע בתומתה על ידי ערבובה עם גופו שלו, או עם גופים אחרים, או עם כל מני חומרים בכלל. מתוך תפיסה כזאת יעלו חוקי טומאה וטהרה: יהיו מעשים, או אנשים, או מאכלים, שהם טמאים, ושצריך להימנע מהם או להתנקות אחרי מגע איתם. ואכן, כך זה בדיוק בתרבות ההינדית.

לעומת זאת, מי שלא מאמין באותו מוקד פנימי של טוהר, מי שמאמין שבתוך הגוף לא מסתתר שום דבר שונה ונשגב במיוחד, לא יחשוש להתערבב עם אחרים מכל הסוגים, או לאכול כל מה שמגישים לו. קטגוריות של טומאה וטהרה לא יהיו רלוונטיות בשבילו. כך אכן המצב אצל הבודהיסטים: בזמנו של הבודהה הנזירים אכלו בשר (כיום הם צמחונים לא מטעמי טוהר, אלא כדי לא לפגוע בישויות חיות), וכידוע הבודהה ביטל את החלוקה ההינדית לקאסטות.

ניתוק מול הכלה

מכאן נגזרת גם שיטת המדיטציה: מי שמאמין שהאמת נמצאת בפנים, באיזה מוקד מזוקק של זהות, יפנה את מבתו פנימה, וישתדל להתנתק מהעולם. המציאות הכללית תחשב בשבילו מכשול, והוא ינסה לדחות אותה, ולפתח יכולות של ריכוז פנימי והתנתקות מהחיצוני. זאת אכן צורת המדיטציה שהיתה נהוגה בין קבוצות הינדיות שונות בזמנו של הבודהה.

מצד שני, מי שלא חושב שחייבים לצלול פנימה כדי לגלות את האמת, אלא להפך, לגלות את חוסר הנבדלות ואת הקשר שלנו עם כל הקיים, ממילא יתרגל מדיטציה של פתיחות והקשבה, של התחברות והכלה של העולם. וכזאת אכן הויפאסנה, המדיטציה שפיתח הבודהה.(2)

יש או אין שיטה

גם עצם קיומה של שיטה נגזר מכך, כלומר עצם התפיסה שאנחנו זקוקים לשיטה כדי לגלות את האמת. אם אנחנו חושבים שהאמת היא משהו שטמון עמוק בפנים, הרי צריך להמציא פרוצדורה כדי לחפור עמוק ולגלות אותה, נכון? ואם, מנגד, אנחנו חושבים שאין שום פנינה שמסתתרת כסוד פנימי, אלא אדרבא: שהסוד הוא שאין שום פנינה פנימית, ממילא לא נחשוב שצריך להפעיל כוח כדי לגלות את זה, אלא להפך: להרפות.

טוב, אז כמובן שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה יש זרמים שחושבים שאין מה לעשות ויש כאלה שממציאים שיטות על גבי שיטות, אבל אני חושב שניתן לראות שההינדים הרבה יותר מרובי שיטות וחוקים ומתודות דקדקניות, ואילו הבודהיסטים הרבה פעמים מסתפקים בגדול בהנחיות ל"דיבור נכון" וכו'. והאם זה מקרה שאלופי השיטה בבודהיזם הם התרוואדים, שהם יחסית דואליסטים, ואלופי ה"אין שיטה" ההינדים הם הניאו-אדוויטים הנון-דואליסטים?

התבודדות או קהילתיות

ולא רק השיטה, אלא באיזה אופן לתרגל אותה. מי שמאמין שהוא יסוד נבדל ונפרד בעולם, שהוא, בפנים, משהו יחיד ומיוחד, יחשוב כמובן שהכי כדאי לו, כדי למצוא את עצמו, להתבודד. מי שמאמין שהוא אינו נבדל ונפרד, אלא מצוי בקשר בלתי-נתיק, בתלות מתמדת וביחסי גומלין הדדיים על סביבתו, יחשוב כמובן שמאוד חשוב בשבילו להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. מתוך כך ברור למה ההינדואיזם המציא את מוסד הנזיר הנודד, וברור מתוך כך למה הבודהה הדגיש כל כך את חשיבותה של הסנגהה, של קהילת המתרגלים.

התכנסות או מיסיונריות

מתוך כך גם התפיסה החברתית תהיה לגמרי שונה: כבר דיברנו על ענייני טהרה וטומאה, ומה שעוד נובע מתפיסה של איזושהי ישות טהורה ופנימית הוא גם נטייה להסתגרות, לאתנוצנטריזם. המחשבה שהפנים אמיתי וחשוב יותר מהחוץ מוליכה לתפיסה שמה שיותר חיצוני הוא פחות אמיתי, וממילא להסתגרות, להצבת גבולות, ולהימנעות ממגע עם "האחר". כך אכן נהגו ההינדים, שעד המאה העשרים לא עסקו במיסיונריות, וגם לא נהגו לצאת מגבולות הודו.

הבודהיזם, לעומת זאת, היא דת מסיונרית, והיא אכן התפשטה, בהצלחה רבה (ויש לציין, ללא הפעלת אלימות) בכל מזרח אסיה. ברור: אין טעם להסתגר אם אין אוצר "פנימי" שעליו יש לשמור.

היררכיה או שוויון

גם מבחינת הארגון הפנימי, יהיה ההינדואיזם נוטה לסידור היררכי של החברה, על פי מי שקרוב יותר לעצמו, כלומר לאמת, ואילו הבודהיזם יוותר פעמים רבות על סידור היררכי ממשי, ויתהדר בכל מני קדושים שהם קבצנים, מורים שהם איכרים, ומוארים שהם בעלי-בתים. יוצא דופן בבודהיזם הוא הזרם הטיבטי, ולא בכדי: למרות שבכוח שומרים שם על השקפתו של הבודהה, בפועל התרבות הזאת רוויה באמונה של גלגול נשמות – ואם משהו פנימי, אמיתי וטהור יכול להתגלגל, ברור שמי שאותו המשהו אצלו הוא המוצלח ביותר (כל מני טולקו ורינפושה), יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה התרבותית.

טוב

אז מה כל זה אומר? זה אומר כמה דברים: ראשית, שיש הבדל גדול, עקרוני ובסיסי, בין הבודהיזם להינדואיזם, ולא סתם הראשון לא הצליח למצוא את מקומו בתוך המרק הדתי שמהווה את האחרון. ההינדואיזם יכול לעכל כמעט הכל, אבל את הבודהיזם הוא הקיא מתוכו, ואם מבינים את ההבדל הרעיוני העמוק ביניהם, העניין ברור.

אבל זה אומר עוד משהו, ומשהו חשוב, עלינו. זה אומר משהו בנוגע לאיך אמור להיראות אידיאל ההארה שלנו, או איך אמור לדעתנו לחיות המואר. כי אם אנחנו חושבים שהמואר הוא מישהו שהתנתק מהעולם, מישהו שהצליח להוציא על פני השטח את אותו יסוד פנימי של טוהר, כלומר שהוא כולו עכשיו טהור, ברור שנצפה ממנו להיות מושלם: אף פעם לא להרגיש רע, אף פעם לא לכעוס, אף פעם לא להיות עצוב, אף פעם לא לטעות. הוא צריך תמיד להיות רגוע, שליו, עמוק, סולח וכו'. יותר מכך: מואר שכזה, שנבדל ועליון לגמרי על סביבתו, הרי צריך להיות תמיד "אותו דבר", בכל מצב ונסיבות.

מצד שני, אם ההארה שלך היא הגילוי שלמרות מה שחשבת בכלל אין שום מוקד קבוע של עצמיות, אלא משחק הדדי וזורם תמידית בין ההכרה, הגוף והסביבה, הרי שברור שבכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! הגילוי הוא שאנחנו לא גושים מוצקים של זהות עצמית, אלא נהרות זורמים של התרחשויות עולמיות – אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן.(3)

מנקודת המבט הראשונה, אותו זן מאסטר שהזכרנו בתחילה הפגין "התנהגות מוארת" רק בסיטואציה הראשונה. מנקודת המבט השנייה, ההארה לא באה עם מדריך למשתמש – האדם החופשי הוא בלתי צפוי וספונטאני לגמרי. בדיוק כמו הקיום עצמו.

נספח – כיוונים שונים

באופן פשטני ניתן לומר שהבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם בדומה לדרך בה הנצרות צמחה מתוך היהדות: אדם אחד, מבריק ומקורי, עמוק מאוד מבחינה רוחנית, פרץ דרך חדשה של התבוננות בעולם ולימד את חסידיו לחרוג מהמסגרת שהכירו עד אז. בשני המקרים המקום והתקופה התאפיינו בכאוס מדיני ובחוסר כל אורתודוקסיה דתית רשמית, והכתות הקטנות שהקימו שני המורים צמחו ונהיו לדתות עולם.

גם מבחינה רעיונית דומה המהפכה שערכו הבודהה וישו: שניהם הציגו תפיסה חדשה של האדם, או ליתר דיוק של חיי הנפש שלו. ביחס להינדואיזם, המהפכה של הבודהיזם היתה הקביעה שאין לאדם מרכז קבוע ונבדל, כלומר למעשה שאין לו נשמה אינדיבידואלית. ביחס ליהדות, המהפכה של הנצרות היתה הרעיון של גאולה פרטית (ולא לאומית), כלומר שהאדם הוא בראש ובראשונה אינדיבידואל (ולא חוליה בקולקטיב), ומוטל עליו לדאוג לגאולתו.

ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות.

מכאן עולה גם שבדגש על הקהילתיות ואפילו על הגאולה המשותפת (ע"ע בודהיסאטווה), קרובה היהדות יותר לבודהיזם, ואילו הנצרות, עם הדאגה הראשונית לנשמה הפרטית, קרובה יותר להינדואיזם. מבחינות אחרות, אלה של אוניברסליות מול אתנוצנטריות, קרובה היהדות דווקא להינדואיזם, והנצרות לבודהיזם. טוב, זה עניין מורכב.

——

(1) כנראה שלא אותו מנזר, וזו טעות.
(2) את זה למדתי מהספר The Embodied Mind מאת Francisco Varela, Evan T. Thompson and Eleanor Rosch
(3) זה בסדר: זה מפחיד רק מנקודת מבט מערבית – נוצרית, פרודיאנית – שעל פיה דרוש לגוף מפקח ומפקד, שאם לא כן יתפרצו מתוכו כוחות פראיים של תשוקות ויצרים. אבל חשבו: האם לא ייתכן שההנחה הזאת בטעות יסודה? האם לא ייתכן שדווקא הניסיון למשטר את הגוף הוא שמביא, פעמים רבות, להתפרציות של התנגדות? לא שאני חושב שלא צריך להשתדל להיות טובים. אבל אני חושב גם שצריך להשתדל לזהות שבבסיסנו אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה טובים.

[עלה באנרג'י ללא הנספח. אני יודע: יש כאן הרבה הרבה הכללות. הכללות גוררות חוסר דיוקים. ככה זה שכותבים קצר ומקיף. הסליחה עם המדקדקים.דבר אחר: אשתתף כמנחה בסדנת ויפאסנה יהודית. שימו לב שבמודעה שבלינק אני לא מוזכר, אבל אני אהיה שם, והרב מוטי בר-אור שמוזכר לא יהיה.]

1. המסמכים הסודיים של תיאולוגיית הנשמות (כל עניין ה- Operating Thetan) של הסיינטולוגיה לראשונה הודלפו במלואם! הנה קובץ pdf (זהירות: ענק!) של המסמכים. במקרה (כלומר במקרה ברור של השגחה פרטית ונס גלוי) קיפצתי ישר וגיליתי את העמוד שבו האברד, בכתב ידו, מספר את כל הקשקושים הגלקטיים על זינו קיסר הפדרציה בבין-כוכבית ומעלליו. עיברו לעמוד 236 (או פשוט הקליקו כאן) כדי להיחשף למה שהסינטולוגים מכחישים כבר זמן רב, ומה שמתגלה כאמת רק לחברי הכנסייה בדרגות הגבוהות ביותר, או לכל מי שהאמין להדלפות בע"פ עד כה.

2. מאמר מבוא קצר על הספר הניו-אייגי' הפופולרי "קורס בניסים" מאת אדם קלין אורון, שהתפרסם ב"האייל הקורא".

3. נדמה לי שלא הזכרתי את הסקר הגדול על מצב הדתות בארה"ב שהתפרסם בחודש שעבר. הנתון המעניין ביותר, עליו אני מקווה עוד לכתוב, הוא שלא פחות מ- 44% מהאמריקאים זנחו את הדת שאיתה נולדו!

4. מאמר ארוך מאת אלן וולף על מצב הדתות בעולם ותחזית לעתיד (הוא חושב שאנחנו נעים דווקא לקראת ליברליות ופלורליזם). הקליקו כאן כדי להגדיל גרף מעניין שמספר את מה שאפשר לנחש: ככל שרמת החיים עולה, רמת הדתיות יורדת. חוץ מבארה"ב כמובן.

5. אבל בארה"ב, כך מגלה מחקר חדש, רק 45% חושבים שמין לפני הנישואין הוא חטא, ו- 30% חושבים שהימורים הם חטא. לעומת זאת ניאוף וגזענות מקבלים 81% ו- 74% בהתאמה. אבל מה שבאמת מעניין הם הפרשנויות שנותנים במאמר לכך: אנשים כבר לא ממש מפחדים לחטוא, ומנגד "מבלבלים בין אושר לקדושה" – כלומר המימד הסובייקטיבי, של איך אני מרגיש, חשוב יותר מזה האובייקטיבי, של מה שאלוהים אמר שהוא רע.

6. מאמר חביב על החקירה המדעית של הדת. האקונומיסט מפרסם ממצאים שמנסים להתחקות אחר מקורותיה האבולוציונים של התופעה הדתית, או במילים אחרות: איזה יתרונות הישרדותיים נותנת לאדם הדת, שיצדיקו את בזבוז המשאבים העצום שהיא דורשת ממנו. למרות שאני כמובן חושב שהסיפור הדתי קצת יותר מורכב מעניין הישרדותי גרידה (ואלברט איינשטיין, לשם דוגמא, כבר הצביע יפה על המקור החשוב ביותר של הרגש הדתי מבחינתי), המאמר נותן כמה ממצאים מעניינים. למשל: מחקר שנערך באונ' מקמאסטר בקנדה גילה שמתוך 83 קומונות (30 דתיות, 53 חילוניות) אלה ששרדו את הזמן הארוך ביותר היו אלה הדתיות שהציבו את המגבלות הרבות ביותר על חבריהם. קומונות חילוניות לא שרדו גם אם חוקקו חוקים רבים, וזאת, משערים החוקרים, משום חוסר האמונה במקורם הטרנסאנדנטי של החוקים.

עוד מחקר שמביא המאמר מלמד על החשיבות הקהילתית של הדת: המחקר נערך בקיבוצים בישראל, ההשארה היתה ששיתוף פעולה גדול יותר יימצא בין גברים מקיבוצים דתיים, בשל המנהג היהודי להתפלל בצוותא – כלומר עצם העובדה שהם פגשו אחד את השני בסיטואציה מיוחדת אמורה היתה לעורר בהם יחס של סולידריות ואחווה. ואכן, גברים מקיבוצים דתיים נמצאו בניסויים כמשתפי הפעולה הטובים ביותר, יותר מגברים בקיבוצים חילוניים ויותר מנשים בקיבוצים חילוניים ודתיים (שאינן מתפללות יחדיו). ויש עוד כמה ממצאים מעניינים… (ותודה לאחי, אורן פרסיקו)

7. מאמר ארוך ורציני מהניו-יורק טיימס שמסביר בשפה פשוטה ורהוטה על השריעה, הגוף ההלכתי המוסלמי, ומנתח את המגמות המוסלמיות המודרניות שמבקשות לחזור ולהשליט את השריעה על המדינות המוסלמיות. הכותב, נח פלדמן (אלא מה?), פרופ' למשפט מהארוורד, מסביר שהקריאות לשלטון השריעה הן למעשה בקשות לכונן מעין חוקה מוסלמית. פלדמן עומד על תפקידה הממתן דווקא של השריעה במהלך ההיסטוריה המוסלמית, בעיקר בכל הנוגע להפרדת ראשויות שלטוניות והגבלת המנהיגים המוסלמים. מסתבר שלצד אלה, עד ללפני כמאתיים שנה, עמד תמיד גוף של חכמי שריעה שקבע את החוק המוסלמי עבור כל מצב. שלטון שרצה להיות לגיטימי בעיני המוסלמים (וכולם, מן הסתם, רצו), היה חייב להתחשב בחכמים הללו. דבר זה הבטיח שהמנהיג לא יהיה החוק העליון, אלא יהיה כפוף לחוק המוסלמי, שכולל דאגות רבות ופשוטות לחיי האזרחים. למרות שהוא מעורר בנו מחשבות על כריתת ידי גנבים וכיסוי פני נשים, למעשה, טוען פלדמן, "לאורך רוב ההיסטוריה שלו נתן החוק המוסלמי את העקרונות הליברליים וההומניים ביותר בעולם" "בשביל מוסלמים רבים כיום", ממשיך פלדמן, "החיים בחברות מושחטות, הקריאה לשריעה אינה קריאה לסקסיזם, בורות מכוונת וענישה ברוטלית, אלא לגרסה האיסלמית למה שהמערב מחשיב כעקרון היקר ביותר של צדק פוליטי: שלטון החוק."

8. כתבה של ה- cnn עם תמונות מההתנגשויות בין הטיבטים לסינים:

בקשר לזה, קיבלתי ממאיה לאוב מייל ובו דיווח מתוככי פגישות עם הדלאי לאמה בימים אלה, בהם הוא מבכה על גורלם של הטיבטים בלהאסה כיום, שנמצעים לטענתו בעוצר מוחלט, לא יכולים אפילו לעזוב את הבית מפחד מסוקים של צבא סין, חלקם רעבים ללחם וצמאים למים (!), וכולם באופן כללי מדוכאים קשות לקראת האולימפיאדה, והוא לא יודע ממש מה לעשות.

אני לא יודע למה הוא לא יוצא עם זה לתקשורת (או שמא כן ואני לא יודע?). בכ"א, גליון טיים של השבוע נתן לו כתבת שער, וגם סדרת תמונות, ואף ניתוח על המצב – בכולם טרם שזפתי עיני.

9. אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: ג'יל בולט טיילור, נוירואנטומיסטית בהכשרתה, עברה שבץ מוחי שלמעשה עורר אותה אל אותה אמת אחדותית שמסורות רוחניות רבות מדברות עליה. היא מסבירה את מה שהתרחש בשפה מדעית (אבל ברורה מאוד), מספרת על שני חצאי המוח ותפקידיהם, ומנסה לעודד את הקהל לחוות את החיים מתוך החצי הימני של המוח, שבשבילו תמיד הכל הווה והכל אחד. כאמור: אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: (ותודה לאפי פז)

הנה הלינק למקרה שהטלוויזיה מקולקלת.

10. רק השבוע הצצתי בשיעור השני של אקהרט טולה ואופרה ווינפרי, והוא יופי. טולה מסביר על האגו ועל החיות שנמצאת תחתיו, שהיא אמיתית הרבה יותר. ממש מדהים שמאות אלפי אמריקאים נחשפים לזה.

11. אחרון חביב: מגזין על מחשבה, תרבות ואמנות יהודית, שנראה ממש ממש טוב. קוראים לו "זיק".

[כפי שראיתם, ציינתי אנשים ששלחו אלי חומרים מעניינים. כך אעשה מעתה: אשמח לקבל חומרים מעניינים על דת ורוחניות (אבל באמת, רק דברים שיש בהם מינימום ערך) ושילחו גם לינק אם אתם רוצים שאתן אותו.]

קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]