דף א', עמוד א':
יומא חד בא רבי עוזריה אצל דודו, רבּ שמוליק אפסוני. אמר לו: מה שלום יהודי? אמר לו: טוב. אמר לו: והאשה? אמר לו: טוב. אמר לו: והילדים? אמר לו: טוב. אמר לו: ועכשיו ברצינות? אמר לו: סוחבים. אמר לו: עזור עזרני בסוגיה רבת קושי בה תוקל נתקלתי אמש, עת ירדתי לגינה עם צאן מרעי. אמר לו: מה? אמר לו: אמש תקפני פתע חרדה שמא הקב"ה איננו! צעקתי וזעקתי, אך אין עונה. הבטתי לכל כיוון, אך אין נראה. האזנתי קשב רב, אך אין נשמע. משמשתי בידי לכל כיווני הרוח, אך אין אני מרגיש דבר ואף לא שמץ דבר. האם אכן איננו ריבונו של עולם???
חשב רב שמוליק זמן רב, שקל והירהר, התרכז וקישר, ולבסוף קרא אליו את רבי עוזריה ואמר: אין הקב"ה מזדמן למי שמזמנו – רק בלילה מאוחר יוצא הוא ממחבואו! שמחו שני הרבנים בחלקם והלכו איש איש לדרכו.

דף ב', עמוד ב':
אמר רבי צפניה בר עוזא אמר בן רבא: יהודי אחד היה עומד בחצר ביתו והיה קוטף חרובים לארוחת החג. פרצה בתו אל החצר וקראה לו: אבא, מה לך פה שאתה קוטף חרובים? אמר לה: הקדוש ברוך הוא ציווה זאת עלי. אמרה לו: וכל מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עליך, כה אתה עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך להניח תפילין, היית עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך לשמור כשרות, היית עושה? אמר לה: כן בתי. אמרה לו: ואם היה אומר לך לקפוץ מגג ביתנו, היית עושה? אמר לה: כן בתי, כל שהקדוש ברוך הוא מצווה עלי, כה אני עושה. יצתה בת קול מהשמיים ואמרה: קפוץ לך מגג ביתך! טיפס היהודי על גג הבית, וקפץ ממנו. נחת היהודי על האדמה, נתרסקו עצמותיו, ומת. אמרה לו בתו: אבא, מה לך שאתה שוכב ללא נוע? אמר לה: סתם כך, נח לי פה בגן. ראתה הבת שאין עם מי לדבר, והלכה לה משם.
ומספרים שמאותו עץ חרוב אכל לימים התנא האלוקי רבי ניסים ונפלאות.

דף ג', עמוד ג':
כאשר עלה הצדיק רבי אליהו הנביא במרכבת אש השמיימה, לא ידע תחילה את סדרי המקום והיה מתרוצץ אנה ואנה מנסה בכל כוחו לעשות דברים. כל ימי מותו היה עסוק, עד שיום אחד פגע בנסיך האופל, סמאל. אמר לו אליהו: אתה פה??? אמר לו סמאל: אני כאן בגללך. אמר לו אליהו: אשמידך! אמר לו סמאל: כבר השמדת אותי מספיק בחייך; עכשיו הגיע עתך להשלים עמי. אמר לו אליהו: אלף, אני לא מת; בית, לא בא בחשבון. אמר לו סמאל: תפסיק להשלות את עצמך – אתה מת; ותפסיק להגלות את עצמך – שלום תשלימה עמי. אמר לו אליהו: איך אשלים, וכבר אמר ישוע "סור ממני השטן כי לה' אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד"?!? אמר לו סמאל: וכי לא אמר ניטשה "אל תשליך את השטן שבך פן תשליך את הדבר הכי טוב שבך"? אמר לו אליהו: יודע מה בוא נלך ונשאל את פי הקדוש ברוך הוא.
הלכו הנביא והשטן אצל האלוהים ושטחו בפניו עמדותיהם. אמר אליהם אלוהים: הצדק עם השטן. אמר לו אליהו: לא יכול להיות! אמר לו אלוהים: אליהו היזהר בלשונך! אמר לו אליהו: אבל אתה טועה, כבוד האל! יצתה בת-קול מהשמיים ואמרה: הלכה כבית השם. אמר לו אלוהים: אתה רואה?

דף ד', עמוד ד':
מעשה במיכאל ורפאל ששיחקו באגוזים. בא אליהם סהרוריאל, תפס אגוז מאגוזיהם, פיצחו בין שיניו ובלעהו בולע. ראו זאת השניים ונתכעסו מאוד. טיכסו עצה ביניהם ונתדברו לעלות על סהרוריאל במכות ולנשוך אותו נשך רב. שמע סהרוריאל על תוכניתם, הלך ונתחבא תחת כסא של ריבונו של עולם. שכב שם יום, שכב יומיים, ואף שנה תמימה היה שם עד שהחל להבאיש סרח וצחנה. ישב לו ריבונו של עולם על כסא הכבוד והריח שמשהו רקוב. קם בורא עולם, הלך והביא מקל של מטאטא, ומשך מתחת כיסאו את פגר סהרוריאל. ראו זאת מיכאל ורפאל, השתמחו גיל ודיצה ואמרו: או! סוף גנב לתלייה. עתה נוכל להשיב את אגוזינו היקרים. אמר אלוהים: עם כל השטויות שלכם, בסוף לא יהיה לי זמן להוריד את המשיח ולעשות תיקון עולם.
אמר, ואכן כך היה.

[תודה לחבריי יקי מנשנפרוינד ועופר טל שהותירו לי ללקט פירורי הומור משולחן קודשם לקטע זה]

בליינד דייטס לא עובדים לעולם, וזה ברור לכל ילד בן שש. השאלה היא, כמובן, למה. כי לכאורה, מה יותר נוח מקבלת המלצה של חברה, מהקשבה לחבר, שאומרים לנו שהם ממש מכירים, ממש חברים, של מישהו או מישהי שממש ממש בשבילנו, שאותם הנעלמים ממש מתאימים לנו כמו כפפה ליד, שהם פשוט ממש מושלמים בשבילנו? מה יותר קל מללכת ולפגוש, ולדבר, ולשתות איזה משהו קטן ולהתאהב סוף כל סוף? אלא שמסתבר שזה רחוק מלהיות כל כך פשוט, ויעידו על כך שלל מפחי הנפש שהיו מנת חלקנו בזמן האחרון.

הבעיה איננה נעוצה, חלילה, בכנותם של חברינו, או בכוונותיהם הטובות – באלו אין דופי. הבעיה היא בתהליך הבירור שמקדים את הדייט: איך הוא נראה, מה היא עושה, האם הוא חכם, האם היא מצחיקה. בשאלות האלו אנחנו מנסים למיין את המועמדים שלנו ולזהות האם הם בעצם מ"הטיפוס" שלנו, כלומר אותו אב-טיפוס ערטילאי שאנחנו חושבים שאנחנו כרגע אוהבים לאהוב. בקיצור, מתבצע בירור האם היא או הוא מה"סוג" שלנו, האם הם נכללים בקבוצת האנשים שיש לנו אליה חיבה (רומנטית) יתרה.

ובדיוק כאן מתגלה הכשל: אנחנו מתאהבים בבני-אדם, לא בסוגים של בני אדם. מה שיקר לנו בבני-זוגנו הוא בדיוק מה שלא-"סוגי" בהם, מה שמייחד אותם, שמבחין ביניהם לבין שאר כל האנשים, כולל הסוג שבין שורותיו נדמה לנו שהם שייכים. לכן כמובן, לא יועילו הבטחות (אף אם נכונות) על כך שההוא "הוא בדיוק מהטיפוס שלך", או שההיא "ממש כמו שאתה אוהב", כי לא עם הסוג אנחנו רוצים לחיות, אלא עם ההוא או ההיא עצמם ממש. ומה שממשי באותם אהובים עצמם הוא הרי מה שמבדיל אותם מהאחרים, מה שמפריד ביניהם לבין כל השאר. הרי זה ברור: אם כל אדם הוא אכן יחיד במינו, חייב שאותו אלמנט שמייחד אותו לעולם לא יכול להיות מוכלל בתוך מגירות כלליות של סוגים ומינים: זה בדיוק מה שהוא, ובדיוק לא מה שגם אחרים.

ובזה אכן אנחנו מתאהבים: בזוית החיוך, בעמידה המצחיקה, בפזילה הקלה, בפרופורציות המיוחדות רק לה. בדרך שהיא חושבת ובאופן שהוא מרגיש. גם מי שמתאהב בדוגמן מתאהב בדיוק במה שמבדיל אותו מכל דוגמן אחר, דומה ככל שהוא יהיה בכללותו – אחרת הוא לא מתאהב באדם, אלא בתדמית, דבר עצוב כשם שהוא נפוץ.

אכן, מי שבאמת מתעניין בסוגים, מי שמבקש לקשור קשר עם "טיפוס", לא מתעניין באמת באהבה: הוא אולי מתעניין בכסף, במין, במעמד, ב"סידור" – לא באהבה, כי אהבה היא תמיד חריגה מהסוג, יציאה מהכלל, היא תמיד יחידה במינה, יחידת סגולה, קיימת רק בזכות עצמה ורק למען עצמה. הסוג, כשם שהוא כללי, הוא רחוק מהפרט, ואהבה, זה ברור, דורשת קירבה מקסימלית.

חוסה אורטגה אי גאסט כותב על כך כך ("מסות על אהבה", תרגום: יורם ברונובסקי):

חשוב להדגיש את תפקידם של הפַּכּים הקטנים, של הבעות הפנים ושל התנועות בתהליכי האהבה, שהרי הם היסודות שבאמצעותם מובעת המהות האותנטית של האדם, וממילא הם המביאים אותנו לבחור בו או לדחותו. […] דומני שטעות היא להאמין שיופי אסתטי זה הוא המעורר את התלהבותו של המתאהב. ראיתי שלעיתים קרובות ממעטים הגברים להתאהב בנשים שהן כלילות-יופי במובן הפלאסטי, האסתטי-כללי. בכל חברה קיימות כמה "יפיפיות רשמיות" שעליהן מצביעות הבריות במסיבות ובהצגות בכורה בתיאטרונים, כפי שהם מצביעים על פסלים ציבוריים; והנה אך בנדיר מכוון אליהן דווקא הלהט הפרטי של הבחורים. יופי כזה הוא אסתטי במידה כה מכרעת, עד שהוא הופך את האישה למושא אמנותי וממילא מרחיק אותה. או אז היא נערצת – במושג ההערצה צפון מושג הריחוק – אך אין אוהבים אותה.

האדם שבו נתאהב חייב להיות אדם, ולא שום קלישאה או פְּלָקָט – ובדיוק מה שהופך אותו לאדם הוא מה שמעורר בנו את האהבה. הסוג, לעומת זאת, איננו אדם, הוא דבר (הסוג הוא אובייקט ואילו אהבת אמת היא תמיד מתוך ואל תוך הסובייקט). לאהוב דבר אפשר, אך זו אהבה עקרה, ילדותית – זהו פֶטיש. אולי זה מענג ביותר, אך לקרוא לזה אהבת אמת יהיה חטא.

ואם נשים לב, נראה גם שמה שהופך את אהובינו לבני-אדם הוא הרבה פעמים חסרונותיהם, שכן גם, ואולי בעיקר אלו, הם המבדילים ביננו, הם המספרים את סיפורנו האישי, האינטימי. ללא הפגמים באמת נדמה לפסלים משיש (כפי שכותב אי גאסט), יצוקים בשלמות קרה ומרוחקת. הפגמים הם מה שעושה אותנו לנו עצמנו, ואותם אספנו במהלך החיים כאותות יחודיים של ניסיון ואומץ. כל קמט ונמש, כל שומה וצלקת, בגוף ובנפש, גם הם המוציאים אותנו מתוך הכלל, מתוך הקהל, מייחדים אותנו ולמעשה הופכים אותנו לאנו עצמנו (פעם כתבתי על זה).

כך או כך, ברור כי עד כמה שאנחנו בני אדם, אנחנו בשום אופן איננו סוגים; עד כמה שנהיה פרטים, נהיה, כל אחד ואחת, תרתי משמע, יוצאים מהכלל. לכן ניסיוננו לנחש מראש אם נזכה להתאהב באדם מסויים על פי הלימתו לרשת קואורדינטות ספציפית נידונה לכישלון – לא משום שהסיכויים שהוא אכן יתאים קלושים, אלא משום שתמיד ולנצח, מבחינה עקרונית, לא בסוג אנחנו מתאהבים, אלא בפרט היחיד עצמו. ואנחנו נתאהב בפרט בין אם יהיה או לא יהיה "הטיפוס" שלנו – זה בכלל לא משנה.

אדרבא: יתכן גם שזהו אות מסויים – גם אם לבטח לא היחיד – לאהבת אמת: אהבה שהיא למרות, ולא בגלל. הגבר התאהב באשה למרות שהיא "לא מתאימה לו", האשה "לעולם לא היתה מאמינה" שהיא תתאהב דווקא בו. באהבה הזו יש משהו לא הגיוני, משהו בלתי-מוסבר-לעולם (והרי מה שמוסבר יש בו פגם של מכאניות, של הכרח, לא?). באהבה הזו יש משהו אחר, והאחרות הזו היא היא האהבה.

ההזדקנות אינה יותר מאשר הצטברות עוד ועוד פגעים כרוניים בגופינו. ככל שאדם מתבגר ומוסיף שנים, כך הוא גם אוגר ומוסיף מני מחלות, חוסך ואוסף פגמים ונזקים בגופו שילכו איתו וילווהו כל חייו. אדם נולד חף מכל פגע, תמים וטהור, כולו שלמות מדויקת ונקייה. משך תשעה חודשים גדל והתפתח ללא מגע יד, אף ללא כל יכולת שלו עצמו להשפיע בדרך כלשהי על היווצרותו. והנה בתום תהליך הבריאה יוצא לאויר העולם יצור מושלם. יצור מאופס, יצור תמים, ללא רבב. אך כשם ששלם ועגול הוא, כך הוא גם זהה בתכלית לכל תינוק אחר. וזו הרי עובדה הידועה לא מכבר: כל התינוקות אותו הדבר. הכל יודעים שאין ממש להבחין בין תינוק לתינוק, ואפילו בין תינוק לתינוקת, משום שכולם פשוט דומים כל-כך – ניתן לומר אף זהים. ככה זה: שלמות היא שלמות היא שלמות, וכל שלמות אחת זהה לזו שבמורד הרחוב. אם אין שום סימן, אם אין שום סריטה, הרי כל המכוניות סוּבָּרוּ לבנה, ותינוקות שאך זה נולדו דומים לחתולים בלילה, שכידוע, אז הם כולם אפורים. רק הזמן, רק טחינתם של גלגלי המציאות תאפשר הבחנה והבדלות בין אדם לאדם, שכן עם חלוף הימים הולכים ונשזרים בו, באדם החי, אותות מבחינים: פצעים וחטטים, סריטות וגירודים, צלקות ופגמים, נכויות וקמטים. עוד ועוד "חברים ומכרים" מתווספים לאדם, ואם תחילה נאלץ להסתפק בצלקת בברך שקיבל כשנפל בהיותו בן חמש, לאורך זמן מגיעה גם הציפורן החודרנית, פצעי האקנה המחוטטים, השן עם הרקבובית, אחריה הטחורים, בעתיד גם תבוא צלקת-ניתוח-המעקפים, וכמובן החברבורות וכתמי-הכבד החינניים…

כך זה נמשך ונאספים המאפיינים, איש איש ותבנית נוף גופו המיוחדת, כל אדם והמרקם הייחודי של פגעיו ונכויותיו. וכל אלו נהיים, מילולית, לבשר אחד עם האדם עד שאין כלל להפריד בינו לבינם, מפני שהוא עצמו, זהותו והוויתו, מוגדרת בעזרת אותה צליעה או אותו גמגום, אותם פגעים שנשארים איתו לכל החיים, אותם פגמים שמלווים אותו עד יום מותו (כולל, אם התמזל מזלו, עד שעת מותו האחרונה, אם הוא מקבל אז במתנה משום-מקום, למשל, גיהוק עיקש לאפיון ייחודי של אותה שעה ייחודית ומובחנת).

אלו אכן "סימני הזמן" שמסמנים לנבדל כל אחד ואחת, שמגדירים את האינדבידואל. לחיות פירושו להשתנות, ולהשתנות פירושו להיבדל ולקבל ייחוד – להתרחק הלוך ורחוק מאותו כליל של שלמות שהיינו כתינוקות ולהתפצל שוב ושוב לאלפי האפשרויות היחידניות שהם אנו, באוספנו את אותם פגמים נפלאים. הזדקנות היא היבחנות, התבגרות היא התבדלות, גדילה פירושה לתת לזמן לעשות את שלו, שבכל המקרים הוא גם שלך, מפני שהוא המגדיר אותך. החיים הם מנוס מאותה שלמות משמימה והתפלשות חייתית בבוץ השינויים. כי להיות מושלם פירושו להיות לא-אדם, להיות בלי זהות ואף ללא מציאות. החיים הם אכן החריגה מהשלמות, ועל כן המאבק לזהות. ולכן תינוקות המתים בדמי ימיהם לעיתים נקברים אף ללא שם: הם עדיין לא כלום, וּודאי לא אדם. על כן גם, נראה, פגם ברית המילה – בשביל ההבדלה.

היצירה מתקיימת כאשר נוצר האיחוד בין הצורה לחומר, ההתנגשות בין השלמות לממשות. התינוק הוא שיגור של צורה טהורה דרך חומר דחוס: תחילה קו-ההתקדמות מהיר וברור, בהיר ומדוייק, אך לא עוברת שנייה, אף לא חלקיקה, והחומר סביב מתחיל לחכוך ולשחוק, להאט ולפגום. הטיל-תינוק עוד מהיר ומעופו ישר, וצורתו מפלחת את דוחס החומר, אך אין פילוח בלא השפעה גם על המפלח, והקליע שלנו הולך ומאט, משנה צורתו על פי סביבתו, הנה הוא כבר ילד, הנה הוא בחור – מה כבד המחיר שמשלמת הצורה על כניסתה לחומר! הנה מבוגר, הנה הוא זקן – אך מה רב הוא הרווח, שכן כך ורק כך היא נחלצת מסתמיותה, מאלמוניותה, קורמת – ממש – עור וגידים וזהות והוויה. סופו של דבר: החומר גובר, והצורה-טיל-תינוק-ילד-בחור-מבוגר-זקן מאיטה ועוצרת, אפסה תנופתה וקץ מעופה. ובעצם, מומשה מטרתה.

בל נחביא את הפגמים שלנו – נציגם לראווה! הלא הן הם אנו, הם-הם זהותנו. אך גם בל נתגאה בהם – לא עשינו דבר כדי לקבלם, לא פעלנו בשמץ בשביל לאספם. הם באו לנו לא קרואים וללא כוונה, נדבקו אלינו או נוצרו עלינו. אלה חיינו: התרסקות בחומר של הצורה. זה מה שאנו: אוסף פגעים, ציבור חטטים, תאונה אחת גדולה. אך כמה נהדר – כאשר ניתן לתאונה הזו החופש להיות ולהמשיך להתרסק (והחופש הזה ניתן לה/לנו על ידינו עצמנו), אז נוצרת יצירה מופלאה: קטסטרופה שכולה חיים והנאה, אסון-טבע שהוא הטעות הכי נכונה.

(פורסם בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)

היקום נולד מתוך עצמו. היקום נולד מתוך הריק. היקום נולד דפוסים דפוסים.

דפוסים דפוסים מתעורר לו היקום ופורץ מתוך האין הגדול, דפוסים דפוסים כנגזרות נייר מפורטות הנולדות מתוך קיפוליהן ונפרסות לכל רוח, כל כיוון.

גלים גלים של צבע נשפך לו היקום מתוך פח האלוהים, מתוך פה האלוהים נשאג גלים גלים של קול, של אות, של הברה ושל ציווי. והוא נברא.

והוא נברא כל רגע וכל רגע מחודש ומשוכפל, אך עם שינוי קל, עם שכלול קל שמעלה אותו במדרגה נוספת של תחכום. כי אין שיעתוק שהוא מושלם וחוסר השלמות של שיעתוקו של העולם הוא אפשרות השתלמותו. נותן לאלוהים להשתלם דרכו.

היקום גדל מתוך עצמו, מתוך האלוהים ישתבח ויתגדל, צומח ושולח ענפים ועלים כבטטה שתקועה בתוך צנצנת אלוהים. גודל ומשתכפל, משתכפל ומשתכלל, כאסימטוטה שלנצח נאבקת כדי לנגוע, ולנצח לא תוכל להגיע, להיות איתו. והיא כבר הוא.

היקום נולד פסים פסים. ונקודות. פרחים פרחים. חיפושיות. עולה מתוך האלוהים כשהוא רותח, מבעבע. כשהאלוהים גולש, נוצרת המציאות, ואלוהים אינו יכול שלא לגלוש. תבשיל האל מקדיח, היקום נשרף אבל איננו אוכּל. להפך: מתעדן ומסתגנן, מתפאר ומתיפה. ככלי מתכת בתנורו של החרש. בוהק, מאיר, זוהר ומסנוור. עולה עולה לקראת שלמות שהוא אף פעם לא ישיג. והיא שלו תמיד.

פרט מתוך מגזרת נייר של יונתן לוי

היקום הלא הוא רק הקצף על גלי האל, אך הוא הצבע שלהם. חטאם, חייהם.

השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אדם היא איך להמנע מקלישאות. איך להמנע מלומר קלישאות, בעיקר, אך מהדיבור באה העשייה ומהעשייה ההוויה. איך לא להיות קלישאה. ומההוויה עולה החשיבה, ימח שמה. איך לא לחשוב קלישאות.

כי העולם כולו בריאתו בקלישאה, כניסתו לכדי הוויה בקלישאה וקיומו בקלישאה. כקלישאה – הוא נורא ואיום, ואצלו הטרגדיה והפארסה הם הינו הך.

אז מה עושים? ואיך עושים מבלי לעשות (כי כל עשייה הינה קלישאה)?

העולם הוא קלישאה. הכוח הוא קלישאה. התופעות כולן, הדברים כולם, הזמנים כולם, המהויות כולן, הפעולות כולן, החלומות כולם, התשוקות כולן, התקוות כולן – קלישאות. הישות כולה הינה קלישאה. הדמיורגוס הרשע מדבר ובורא קלישאות.

ישנה בנשמתנו נקודה ברה ותמה, נקודה טהורה ובתולה, נקודה של שתיקה. הנקודה שאיננה קלישאה. את הדממה הזו עלינו להחזיר אל הדממה הפרמורדיאלית, אל השקט שלפני הקלישאה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.
לא על ידי ידע (גנוסיס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מעשה (טקס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מאבק (מונותאיזם), שהינו קלישאה.
לא על ידי הכלה (פוליתאיזם), שהינה קלישאה.
לא על ידי מוות (על הצלב), שהינו קלישאה.
לא על ידי תקווה (למשיח), שהינה קלישאה.
לא על ידי התבוננות (מדיטציה), שהינה קלישאה.
לא על ידי התנסות (טנטרה), שהינה קלישאה.
לא על ידי אהבה, שהינה התבסמות הקלישאה מהרוח החמה בה היא עצמה מלאה.
וודאי לא על ידי אמונה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.

אבל אני אוהב לדבר…..

(אלוהים, אגב, שונא קלישאות, אבל ממש אוהב קיטש)