לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.

מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש

לפי לליבד […] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.

וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.

אבל אולי נתחיל מההתחלה

עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.

לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.

התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות

ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.

אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.

ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:

2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי

סימנתי ברצף כמה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).

דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש

אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)

כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).

אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.

וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש

יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. […] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)

והוסיף:

אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)

איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.

אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').

לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)

מיסטיקה ומין, שניים אוחזין

אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.

כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:

טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)

מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.

הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.

גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.

ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה

גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.

כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.

כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.

—

(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997

ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.

ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.

כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שהדתות שלנו מלאות בקיטש ועמוסות בקלישאות. כמו רומולוס ורמוס, יונקים הקיטש והקלישאה כתאומים רעבתנים מדדיה של זאבת האינסוף, ובתורם מעטרים את התופעה הדתית כולה. כמו קין והבל, הקלישאה תמיד מקנאה באחיה החלש אך היפה יותר, ותמיד מאיימת להרוגו. כאשר היא מצליחה, מתקבלת דת חסרת חיים ואות הקין שלה הוא החוסר העניין של מאמיניה בה (חישבו על המיינסטרים הפרוטסטנטי, ותראו מהי דת שרק קלישאות נבובות נשארו לה). מאידך כאשר הקיטש חומק ומתפרע בשמחה מתקבלת דת מפוארת בססגוניותה, אולם הסכנה היא להפוך את הססגוניות עצמה לדת (ודוגמאות רבות לכך ניתן כמובן למצוא בבזאר הגדול של הניו אייג').

האל הטוב שונא קלישאות, אני בטוח בזה. מצד שני, ברור לי שהוא מאוד אוהב קיטש. דווקא משום כך מעניין לראות שבדתות עצמן יש הרבה מאוד משניהם – ולפעמים קל מאוד להתבלבל ביניהם.

הנצרות הקתולית וההינדואיזם, למשל, מלאות בקיטש: דמויות צבעוניות, פסלים מלוקקים, דמעות גדולות ולבבות קרועים לרווחה – מכל מקום תוקפים אותך ביטויים של שמאלץ טהור צבוע בוורוד ותכלת וירוק זרחני – כאילו הגעת ליומולדת של ילדו של בעל מפעל לסוכר. אך גם בדתות האחרות לא חסר מהמתוק-מתוק הזה: הטיבטים עם ציורי הקיר הצבעוניים, המוסלמים עם סלסולי האותיות האינסופיים וכיפות המסגדים הירוקות, השטריימלים של היהודים, הנוצות של האינדיאנים, החרקירי של היפנים – הכל מוגזם, מופרז, מופרך.

מאידך, כאמור, גם הקלישאות גודשות את הסאה: כמה פעמים נשמע ש"הכל לטובה", "הכל אחד", "בעולם הבא נקבל את מה שמגיע לנו", "זה רצון השם/הקארמה שלך", "אלוהים הוא אהבה", "זו הדרך היחידה לישועה", "אסונות הם מבחן לאמונה", וכו' וכו' וכו'. כל כך הרבה קלישאות אופפות את האל, ואין פלא בכך שהוא עצמו הופך לקלישאה הגדולה ביותר.

אם הדת היא פתח הכניסה של האינסופי לעולם (צר ומלוכלך ככל שיהיה), אולי הגיוני שדרכי הביטוי שלה יהיו כאלה, שכן מה שמייחד את הקיטש ואת הקלישאה הוא אכן השפע, או במילים ארציות יותר, ההפרזה – כאשר אור אינסוף שוטף את האדמה הוא מגיע במסות, הרבה יותר מדי, ומה הפלא שהכלים תמיד נשברים והכל עולה על גדותיו ונשפך מהצדדים? אך הדרך בה הקיטש והקלישאה מעבדים את אותו האור לכדי הפרזה שונה, ומכאן שונה גם ערכם, לחיוב או לשלילה.

הקלישאה והקיטש, כאמור, ניחנים באלמנט בולט של עודף: בשניהם יש משהו מיותר, עומס מחניק, עודף של שפע. ההבדל הוא שבעוד שהקיטש מוציא מעצמו את היתר, שופע מעצמו על עצמו ועל סביבתו, הקלישאה אינה יוצאת מעצמה, אלא אך ורק משכפלת את עצמה, שוב ושוב, בכל מקום ובכל רגע. כך הקיטש בנברשת מפוארת בבית כנסת מוציא מעצמו ניצנוצי זוהר המשקפים האחד את רעהו, משחקים ביניהם ובינם לבין האור; ואילו הקלישאות שמשמיע רב גרוע, שאינן אלא בדלי שיעתוק שנגררו מאלפי הדרשות ששמע בעצמו, נופלות מתות מפיו על ריצפת השיש.

גם בקלישאה וגם בקיטש יש הגזמה: הקיטש חצוף מספיק בכדי לצעוק לתשומת לב, לחגוג את עצמו, את חייו הססגוניים. הקלישאה, לעומת זאת, היא דבר מת: נבלה עבשה שמתרבה על ידי כניסה טפילית למקומות פנויים (פנויים מתבונה, מיופי, מחיים אמיתיים). על כן בעוד הקיטש הוא צבעוני ומבריק תמיד, מתוק לעתים עד כדי בחילה, הקלישאה היא תמיד תפלה, חסרת טעם, מעוררת גועל – כמו תלתלי אבק ושערות היא אפרפרה, דהויה, ויודעת רק למלא פינות ריקות.

הבחילה שהקיטש מעורר בנו אינה שונה הרבה מהיראה האלוהית: תגובה ספונטאנית, אורגנית, לנוכח שפע שאיננו מסוגלים להתמודד עמו. זה יותר מדי טוב, זה יותר מדי מהטוב, זה טוב על גבי טוב על גבי טוב: קשה לסבול מתיקות כזו, קשה לעמוד תחת קפלה ענקית עמוסת דמויות מלאכים – גם במוצאנו דבש עלינו להיזהר לא לאכול ממנו יתר על המידה, פן נקיא את נשמתנו. אך זו בחילה הבאה מתוך אהבה (כידוע, בשיא המאוהבות אי אפשר לאכול), מתוך מלאות עצמית, מתוך התרגשות הדומה למהפכה הפנימית המתרחשת בנו כאשר אנחנו מסתחררים על קרוסלה או על רכבת שדים בלונה פארק. זו בחילה הבאה מתוך שפע, מתוך רצון להמשיך ולקבל גם כשאיננו מסוגלים עוד לעכל.

הגועל שמעוררת בנו הקלישאה הוא גועל פשוט של רתיעה: אנחנו פשוט לא רוצים את זה. זה דוחה אותנו. הטיפשות, הריקנות הרפטטיבית, חוסר המקוריות, הפחדנות. כמה פעמים עוד יספר לנו האפיפיור כי ישו הוא הדרך היחידה לגאולה? כמה פעמים נתבשר שאין אלוהים מלבדי אללה? כמה פעמים עוד נשמע שהקבלה היא מדע לפני שכבר לא נוכל לקחת את זה בשום רצינות? כי בעוד הקיטש מעורר בנו סוג של יראה, הקלישאה היא עצמה פחדנית, שפלה. הקיטש מלא בעצמו כל כך עד כי הוא מרוקן אותנו מעצמנו – זה מפחיד, אבל אין טוב מזה. הקלישאה עצמה היא ריקה ממהות וחסרת תוכן אמיתי, ועל כן היא מאפשרת לנו להתנשא מעליה – לבד מזה שדבר זה מעורר בנו דחייה כלפיה, הרי זה גם אסון בשבילנו.

אך ההבדל המרכזי בין הקיטש לקלישאה הוא ביושר שלהם. הקיטש מכריז על עצמו בגלוי מראשיתו: אני דביל. אני חוגג בשטותיות, אני מפריז באהבה, אני שיכור מיופי וריק מתוכן. אני אינני מתוחכם ולא רוצה להיות, אני רוצה רק ליהנות – אני רק קיטש.

הקלישאה מנסה תמיד להעמיד פני אחרת: אני מתוחכמת. אני יודעת, אני מייעצת, אני חכמה, אני מלומדת. כדאי להקשיב לי כי אני כבר עשיתי, אני כבר הייתי, אני כבר אני הרבה זמן, הרבה שכל. הקלישאה נדחפת בגסות לכל מקום שבו אין דבר אחר, וכל מקום היא הופכת לדומה, לתפל – כלומר, היא אכן מסלקת ממנו כל ניצוץ של אחרוּת, כי לא מספיק שהיא מתנשאת, היא גם תמיד זהה לעצמה בצורה משמימה (אכן, כל האגו-מניאקים הם בסופו של דבר די דומים). מה שמסתבר לנו מכך הוא שהקלישאה למעשה מכבה אורות אלוהיים, או לפחות לא נותנת להם לפרוח – ניתן לומר שהיא עצמה ידו השמאלית של האלוהים, כלומר: השטן.

הקיטש כאמור הוא אור על פני אור. אמנם חוסר התחכום של הקיטש איננו משהו להתגאות בו, אך הכנות שלו בהחלט כן, והיא בהחלט מפצה על חסרונותיו. מפני שכל כך קשה למצוא בעולמנו כנות אמיתית הקיטש הוא מעיין מים זכים, יש בו משהו טהור ותמים, הוא ילדותי וקסום ומחויך. הוא אמיתי, ולכן כל כך כיף לאהוב אותו, כל כך כיף לאהוב קיטש.

היהדות היא דת בה הקיטש (ביהודית "שמאלץ") מתקרש ומתייבש מהר מאוד לכדי קלישאה. באיזה רגע תמים וקצרצר בעבר היה הצירוף "הרב הגאון" עדיין קיטש? והאם בכלל היתה דקה שבה ציטוטי הפסוקים הנלווים לאירוע מתאים ("מי לה' אלי", "אין נביא בעירו", "ניצחו אראלים את המצוקים" וכו') לא היו קלישאה? אפילו התפוח בדבש הפך כבר לעניין יותר רפטטיבי ממתוק. חלק מדלות הקיטש בה נובע מההסתייגות הידועה של היהדות מאסתטיקה, ובטח חלק נוסף מכך שבחלקים גדולים מההיסטוריה שלה לא היה הרבה מה לחגוג. הייתי רוצה להאמין שחלק גם נובע מראייתה את העולם עצמו כשפע שעולה על גדותיו, ומה לנו להוסיף שפע על שפע?

אבל מה בנוגע למצוות – האין הן קלישאות? הן ודאי חוזרות על עצמן. בצורתן השגורה הן גם מבוצעות בצורה מכאנית לחלוטין. אך ההבדל הוא שהמצוות, גם כאשר הן מבוצעות בצורה מכאנית, אינן מנסות לספר סיפור שאינו אמת – או כל סיפור בכלל. כלומר, עשייתן היא עשייתן, ולא דיבור על מציאות אחרת. כך, למשל, הערך הסמנטי של המשפט "מה רבו מעשיך ה'" הוא קלישאתי בבירור, אבל עצם אמירתו בתגובה למראה מלבב היא הוצאה לפועל של מחוייבות שהאומר אותה לקח. קיום המצווה עצמו הוא התמקמות במרחב ובזמן, לא ניסיון לכסות עליהם בצעיף צבעוני. מכאן מובן למה נכשלו ונכשלים תמיד הנסיונות לעודד שמירת מצוות על ידי פנייה אל ערכן הסימבולי (מפילון האלכסנדרוני ועד הרש"ר הירש): באופן טרגי דווקא ניסיונות אלה הופכים את המצווה לקלישאה.

הקיטש הוא אלוהי – הקלישאה אלילית, ויש לרדוף אחרי האלוהי ולהתרחק מאלילות. כל מי שהיה בהודו יודע כי הארץ היפהפייה הזו מלאה עד להתפקע מקיטש, וכמעט לחלוטין ריקה מקלישאות. קלישאות בהודו תימצאו רק במרכזי הערים הגדולות, היכן שהגלובליזציה נעצה את ציפורניה האימתניות, ואישכנזה כל חלקה ברברית כנה. הדת ההודית היא דת הקיטש בה' הידיעה, ומספיק לראות ציור אחד של קרישנה כתינוק כדי להבין במה מדובר, ומספיק לראות את המקדש הצבעוני במדוראי כדי להפנים סופית: פאר הקיטש העולמי כפי שמעולם לא נרקח ולא יכול היה להיות מומצא ומיוצא בשום מעבדת קיטש מערבית; חרושת קיטש לתפארת שאין כמוה בשבעת הימים, גם לא בלילות ואף לא בחגים, אשר קרובה אליה רק קריית הוותיקן ושלעומתה בית המקדש, מנוחתו עדן, נדמה כבניין שיכון עובדים של עמידר, מרובע להשְמִים, נטוש וזקוק לצביעה מחודשת. הבה נצבע אותו מחדש.

גרסה מוקדמת לרשימה זו פורסמה כאן.

טנטרה, אלה מה?

אם תעברו על הארכיון של הבלוג הזה תראו שכאשר הוא התחיל, לפני כארבע שנים וחצי, הוא עסק הרבה ברוחניות ובניו-אייג', ואילו ככל שמתקדמים עם הזמן עד ימינו רבה יותר ויותר ההתעסקות עם הדת היהודית ומצבה הנוכחי, בעיקר במדינתנו הקטנה. זה קרה גם כי היהדות יותר ויותר מעניינת אותי, וגם כי היהדות יותר ויותר מעצבנת אותי, כלומר כי האירועים (האפלייה, היהירות, הטמטום, הגזענות) פשוט "מחייבים תגובה".

וזה קצת חבל, כי יש דברים לא פחות מעניינים ולא פחות חשובים בעולם. לכן היום בואו נפרוש כנפיים, בואו נרחיק עוף, בואו נרעה בשדות זרים, בואו נקפל את המכנסיים ונרד אל הביבים. שכן לאחרונה הכנתי עבור הקורס שאני מעביר ב"אסכולות" על דתות המזרח הרצאה על הטנטרה, ואני רוצה להעלות לכאן כמה מעיקריה. לא אוכל כמובן לכסות את כל הנושא, אלא רק להצביע על כמה נקודות עיקריות, שלדעתי כדאי לדעת. יאללה.

טנטרה היא אחת המילים ההודיות שנקלטו היטב במערב, אבל גם אחת מאלה שמשמעותן במערב רחוקה מאוד מזו שבהודו. במקורה המילה בכלל מתייחסת לקבוצה מסויימת של טקסטים, ולכן המילה "טנטרה" דומה למילה "המדרש" (אם כי יש טקסטים טנטרים רבים שנקראים אחרת). יחד עם זאת כמובן שניתן לאפיין את תוכן הטקסטים האלה בכמה נקודות מסויימות שקיימות בהם ואינן קיימות בטקסטים הודים עתיקים אחרים.

הטנטרה התפתחה החל מהמאה השישית לספירה, וזכתה לפופולריזציה מהמאה התשיעית. משמעות המילה היא "חוט" או "רשת" או "מארג". בבסיס ההגות הטנטרית עומדת ההנחה שהאנרגיה האלוהית, הנקבית, נמצאת במציאות כולה ומאפשרת שינוי, יצירה וידע מיסטי על ידי מגע אינטימי עם התופעות כולן. משום שהמציאות כולה ספוגה אלוהות, אין כל צורך לסגת מהראשונה כדי להגיע אל האחרונה – במילים אחרות, אין צורך להיות נזיר כדי להיות אלוהי, עמדה כלל לא מובנת מאליה בהודו.

תשמיש הקדושה העיקרי של הטנטרה הוא הגוף האנושי, והמניפולציה שאנחנו מפעילים איתו ועליו (בעזרת דם, זרע, כאב, עונג, ריכוז, בלבול, ומערכת הצ'אקרות) אמורה להביא אותו/אותנו להגשמת האלוהות בתוכו/תוכנו. אחת ההנחות המרכזיות של הטנטרה היא היכולת שלנו לשנות ישות מסויימת (בד"כ, אותנו עצמנו), על ידי טקס מסויים, לישות אחרת, אמיתית ועוצמתית יותר.

בתחילת המאה ה- 19 התייחס אליה הכומר הבפטיסטי וויליאם וורד והגדיר אותה כ"אלילות האינפנטילית, הטמאה וצמאת-הדם ביותר שאי פעם התקיימה על פני הארץ." הגדרה הרבה יותר מדוייקת נתן לה דיויד גורדון בספרו Tantra in Practice (2000), כאשר כתב שהטנטרה היא

המערך האסייתי של האמונות והפרקטיקות, אשר מתוך הנחת מוצא שהיקום שאנחנו חווים אותו אינו אלא ההתגלמות המוחשית של האנרגיה האלוהית של האלוהות שמכוננת ומפעילה אותו, מבקש לתעל ולכוון בצורה טקסית את אותה אנרגיה, בתוך המיקרוקוסמוס האנושי, בדרכים יצירתיות ולמען שחרור.

André Padoux נותן הגדרה דומה:

שיטה של פעולות (שחורגות, פעמים רבות, מהמקובל בחברה), שניתנת להם משמעות על ידי תפיסה מכוונת עוצמה של האדם והיקום, שיטה שבה נעשית מניפולציה לעוצמה, שבה הקבלות בין המיקרו למקרוקוסמוס משחקות תפקיד מהותי. כמו כן, לרוב ישנה מידה רבה של אזוטריות (וככל שזו עולה, העניין יותר "טנטרי"), יחד עם פנתאון מיוחד, ומערך טקסי מיוחד ומורכב מאוד.

שימו לב שאפשר להשתמש בהגדרה האחרונה בקלות כדי להגדיר גם את הקבלה, לבד מכך שהפעולות בה לא חורגות מהמקובל, אלא נחשבות לחוק האלוהי (וראו ספרו של יהונתן גארב הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת). אחדות מהשיטות הטנטריות היותר פילוסופיות גם מזכירות מאוד את התפיסה הקבלית של ההאצלה האלוהית וגם את תפיסת קדושתה של השפה.

האמת היא שקשה מאוד להגדיר את הטנטרה. מדובר בגוף מאוד מגוון של טקסטים, פרקטיקות ורעיונות. מה שאנחנו מכנים "טנטרה" מורכב למעשה מזרמים רבים ושונים, ומה עוד שרעיונותיה של הטנטרה כבר חדרו כמעט לכל מקום בחברה ההודית, כך שגם אם אנחנו לא רואים מולנו פולחן טנטרי מובהק, הרי שהדתיות ההודית היומיומית מתובלנת בכבדות על ידי הגישה הטנטרית.

לא רק זאת, אלא שיש טנטרה הינדואיסטית וטנטרה בודהיסטית. למעשה קיים ויכוח גדול האם התחילה הטנטרה בהינדואיזם וגלשה לבודהיזם, או להפך. ברור שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה הטנטרה מפותחת מאוד. יחד עם זאת, כמובן שבכל מסורת דתית הטנטרה קיבלה אופי מיוחד משלה. כך, למשל, ברמה הבסיסית ביותר השדה הסמיוטי שלה שונה: בעוד בטנטרה ההינדית האיחוד בין זכר לנקבה משול (על פי רוב) לאיחוד בין שיווה ושקטי, הזכר והנקבה האלוהיים שמייצגים את התודעה הטהורה והאנרגיה החיה, בטנטרה הבודהיסטית מדובר באיחוד שבין החוכמה של ההתעוררות (prajñā) לבין הפעולה הנאורה בעולם (upāya), שהן יחדיו ביטויה של התעוררות שלמה.

פנים רבות לטנטרה

ניתן למנות כמה מאפיינים מובהקים לטנטרה:

1. ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית
2. דגש על שימוש במנטרות
3. רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה
4. אנטינומיזם – חריגה מכוונת מהחוק
5. אזוטריקה – הטנטרה היא סודית

נעבור על כמה מהמאפיינים:

ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית: עבור הטנטריקה (שהוא מי שעובד בשיטת הטנטרה) המציאות עצמה טעונה, ואף עשוייה, אנרגיה – שאקטי. האנרגיה של המציאות היא נקבית: היא אנרגיה יצירתית, פורייה, שופעת, מתעתעת. עלינו לרתום את האנרגיה הזאת לטובת התפתחותנו הרוחנית. לכן אין שום טעם לסגת מהמציאות (להתנזר, להסתגף, להתכנס לתוך טראנס מדיטטיבי), אלא להפך: להזדווג איתה כדי ללדת הארה רוחנית.

בקשר לזה חשוב לציין את הקונדליני ("המסובבת", "הכרוכה סביב"), אותה אנרגיה נקבית שמדומה לנחש שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, ושעלינו להעלות אל אזור העין השלישית או כיפת הראש – עלינו להניע אותה במעלה הצ'קרות (מרכזי האנרגיה שבגוף) עד לצ'קרה העליונה. אז יבוא שחרור.

שימוש במנטרות: השימוש במנטרות בולט ביותר בטנטרה. הנחת המוצא היא שהעולם עשוי שפה. ההוויה היא שילוב של קולות אלוהיים שמהמהמים בצורה לא נשמעת, ושמכוננים את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. העולם הוא שיר הלל לאל, ששר האל. על ידי המנטרה, שהיא קול בעל פונטיקה וסמנטיקה מיוחדת, אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לתדר של הקיום ולשדר על אותו גל. הפולחן, אם כן, נועד להפוך את האדם לכלי מהדהד, למיתר, שינוע יחד עם המקצב האינהרנטי של הקיום.

רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה: והפולחן הוא מורכב, ארוך ומדוייק. טקסים מאוד ארוכים ומסובכים. למשל, כדי להנכיח אלות למיניהן יש לערוך טקס ובו מעלים להן קורבנות של דם, זרע, דבש ויין.

אנטינומיזם: טוב, זה כמובן מה שמעניין אותנו ביותר, דיסידנטים חסרי תקנה שכמונו. ההנחה: הקיום הימיומי שלנו הוא חסימה של האנרגיה האלוהית. חייבים לתת לה לזרום. דרכנו. ניתן לעשות כן על ידי שבירה של החסימות שלנו כמובן. בדרך כלל מדברים על מעבר על חמשת איסורי ה-M: בשר (mamsa), דגים (matsya), תבואה שרופה (mudra), יין (madya) ומין (maithuna). כלומר אנחנו מנסים לעורר את האנרגיה האלוהית על ידי חריגה קיצונית מסדרי החברה. עבור ההינדים הצמחונים זה כולל אכילת בשר. אבל גם קיום יחסי מין אסורים בבית קברות, אכילת צואת כלבים ברחוב, ועוד. (ניסיון לטיפולוגיה מסויימת של האנטינומיזם נתתי כאן)

למה ככה? יש לזכור שבתרבות ההודית מוצגת תפיסה בה יש "דהרמה" כללית, שהיא החוק הקוסמי הפועל על הכל, וגם דהרמה פרטית, שהיא הגורל והיעוד האישי שלנו, שכולל את הקאסטה שלנו ותפקידנו הייחודי בחיים. מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים עומדת ההנחה שעל כל אחד לחיות לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך (והשוו למצוות).

הטנטרה מקבלת את הדהרמה כמציאות, אבל לא מקבלת את ההגיון הדהרמי שטוען ששמירה על הדהרמה תביא לגאולה, כי היא לא מפרשת גאולה כתנועה מתואמת וטלאולוגית של בני אדם וטבע, אלא כזרימה מתואמת וממוזגת שלנו עם ובתוך האלוהות החיה האחת. לכן היא מבקשת להשתמש בדהרמה כדי לשבור דפוסים בתוכנו שלכאורה חוסמים אותנו מזרימה עם השפע האלוהי (שגם הוא חסר צורה ואנרכי). השימוש בדהרמה הוא על ידי החריגה ממנה (שהרי אם היא לא היתה אמיתית וחשובה לא היה טעם לחרוג ממנה), והחריגה אמורה למסמס אותנו אל תוך האלוהות.

טנטרה, מאז ולתמיד

אי אפשר בלי התייחסות קצרה לפופולריות העצומה של הטנטרה בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כמובן שכיום הטנטרה בעיקר מקושרת ליחסי מין, ובניגוד לפעם הם אף פעם לא מבוצעים בבתי קברות. הטנטרה היום עסוקה פחות בחריגה מסדרי החברה (אף אחד גם לא אוכל קקי של כלב), ובמקרים רבים מסתפקת בנתינת לגיטימציה רוחנית להדוניזם.

בהקשר זה אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא Tantra: Sex, Secrecy, Politics and Power in the Study of Religion של Hugh B. Urban. הספר עוקב אחרי התקבלותה של הטנטרה במערב, החל מהזעזוע הויקטוריאני של תחילת המאה ה-19, דרך תפיסתה האוריינטליסטית כאקזוטיקה מזרחית שאוצרת בתוכה סוד גדול וכוח גדול (האגודה התיאוסופית, אליאדה, יונג) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בואכה השימוש בטנטרה כדי לתת ארשת רוחנית לפריקת עול של ילדי הפרחים בארה"ב בשנות השישים ורוחניות נקבית לפמיניסטיות של התקופה, ועד לשילובה של הטנטרה בניו-אייג' ההיפר-קפיטליסטי, כעוד מוצר שמהונדס לטעמו של הצרכן בן ימינו, מוצר שמקדם "אהבה", "בריאות" ו"איזון", בשונה מאוד מהדגש על החריגה מהבריא ומהמאוזן בטנטרה ההודית.

אושו היה כידוע אחד מהמתווכים בין הטנטרה לשוק הקפיטליסטי המערבי, ובין סוכני השינוי העיקריים שנתנו לטנטרה את דמותה הנוכחית ("הטנטרה אומרת קבל את עצמך כפי שאתה" – Osho, Tantra Spirituality & Sex). לא נאריך בזה – הדברים בסך הכל די ברורים. בכל אופן אין בכוונתי לומר שמה שאושו עשה אינו טנטרה, אלא רק להצביע על השינויים שעברה הטנטרה בהגירתה למערב של המאה העשרים. זו הטנטרה בגלגולה המערבי, וישפוט כל אחד אם היא מקדמת אותו ולאן.

רק כדי להצביע על השינויים שעברה הטנטרה אם כן, ולסיום, פשוט אפנה אתכם לפרסום שקיבלתי במייל ממש בשבוע שעבר. הדגשתי את הנקודות המעניינות לדעתי: הטנטרה כמסייעת לאהבה רומנטית, הטנטרה כטכניקה לשיפור חיי המין, הטנטרה כתומכת ב"הנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה" – כולן מטרות צודקות וראויות, אבל כולן, כמובן, מטרות שהטנטריקה ההודי לא ממש כיוון אליהן, וספק אם אפילו הכיר. עדיין אפשר להירשם…

סופשבוע ארוך-(חמישי-שבת), 27-29 בינואר 2011, 'לפתוח את הלב' ליחידים וליחידות.

החיפוש אחר האהבה והצורך להיות נאהב, מעסיק אותנו מאז ומתמיד. רבים חשים במהות הקשר העדין בין מין שמימי לאהבה, ומחפשים נתיבים למימושו. אך כולנו, בלי יוצא מהכלל, היינו רוצים להגביר את האהבה בחיינו. […]

לעיתים נדמה ששיגרת החיים, שוחקת את יכולתנו הטבעית לעשות ולהיות אהבה בצורתה האקסטטית הטהורה. רבים מתפשרים ונכנעים למצב מחוסר ידע וחשש מקשיים וכישלון. הטכניקות הטנטריות העתיקות נותנות לנו כלים חדשים בעזרתם נהפוך את החיפוש אחר אהבה, הרמוניה ומיפגש אמיתי, לחוויה משותפת מלאת חיים, תשוקה ושמחה.

בסדנא בת שלושה ימים, נטעם, נתבונן וניגע בחושניות, בלב ובמה שביניהם תוך שימוש במדיטציות ובטכניקות טנטריות ככלים להעצמת המודעות העצמית ולפריצת הגבולות של עצמנו. בין השאר, נלמד ונחווה את סודה של הדרך הטנטרית להתמיר אנרגיה מינית ונתנסה בטכניקות שונות מבית אושו להסרת מחסומים וניפוץ תבניות המושרשות בנו מילדות. נתנסה גם בטנטרה-יוגה, טיפולים של מסאג' איורוודי וטיבטי, ניקוי וריפוי ההילה, פתיחת צ'אקרות, העלאת אנרגיית הקונדליני ועוד.

דרך חקירה אישית, תרגול מדיטציה והתבוננות מודעת, נגלה רבדים חדשים למיניות, נלמד כיצד להרחיב את התודעה ואיך חושניות פותחת אותנו לחוויה מדיטטיביית המאפשרת לנו לחזור אל המקור – מפגש בין האל והאלה שבתוכנו. במסע משותף אל מסתרי הטנטרה, נגלה את המשמעות האמיתית של הקשר האינטימי, נקדש את גופנו ונלמד כיצד להשתמש בשוני הבסיסי בין גבר ואישה כמקור להנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה בדרך אל האיחוד האלוהי. סדנא ייחודית , מקורית, עמוקה ועסיסית.

האוניברסיטה ההינדית בורנסי

"האוניברסיטה הזאת היא הגדולה ביותר באסיה", אמר לי סטודנט נלהב בדרך אל ספרייתה של ה- Banaras Hindu University. באמת? כמה סטודנטים לומדים כאן? "לא, התכוונתי מבחינת גודל הקמפוס." והקמפוס אכן גדול. מעין עיר קטנה בעצם, עם רחובות החוצים אחד את השני וביניהם בתים, אולמות והיכלות לימודים.

יש גם מקדש גדול באמצע, שמוקדש לכל מני אלים פופולרים: הצלם המרכזי הוא לינגם, אבל יש גם חדר המוקדש להנומן, וקירות המקדש גם מבטאים בשפות שונות את האתוס הפרניאליסטי ההינדי שרמזים שלו ניתן למצוא באופנישדות ושזכה לעדנה מפוארת בעידן המודרני, בו הודים משכילים ניסו מאוד להציג למערב חזית מונותאיסטית. מתאים אם כן שכך יהיה המקדש האוניברסיטאי.

טיילנו, זוגתי ואני, בין המבנים המרשימים, מוקפי הגנים, וחיפשנו את הספרייה. הספרייה של האוניברסיטה בנויה כארמון מבחוץ וכ- British library מבפנים, כלומר כאולם קריאה עגול וגדול וסביבו קומות קומות של מדפי ספרים. על פי אחד האחראיים שם יש בספרייה 170,000 ספרים. שמנו פעמנו למדפי מחקר הדתות. אלה עמוסים ספרים על הינדואיזם ובודהיזם כמובן, וגם על נצרות ואיסלאם יש מדפים על גבי מדפים. חיפשנו חיפשנו, וכמעט רבע שעה לקח לנו למצוא את מדף היהדות הקטן, שמונה בסך הכל 15 ספרים.

בין הספרים היהודיים: שלושה עותקים זהים של ספר על היהדות הקונסרבטיבית, ספר אחד של אבא הלל סילבר, ספר אחד על הציונות, שני ספרים על "ההיסטוריה של היהדות", ספר על התלמוד וספר שנקרא Om Shalom, הכולל השוואה של היהדות לתנועת ההרה-קרישנה. אין בית שני, אין את התלמוד עצמו, אין רמב"ם, אין קבלה, אין חסידות, אין בן גוריון. התנ"ך עצמו, אגב, בכלל במדף הנצרות. והאוניברסיטה של ורנסי נחשבת לטובה ביותר בהודו. כל זה מזכיר לי את שיחה שהיתה לי עם ידידיתי ההודית ארונדהטי (אשת הייטק מבנגלור, בעלת תואר שני), שכשסיפרתי לה בתחילת חברותנו שאני יהודי היא שאלה אם זה סוג של נצרות.

עזיבת ורנסי

עזיבת ורנסי היתה קשה לי. כאילו קרעתי עצמי ממנה. הרגשתי שנפשי קשורה בשיווה, ועל כן בעירו. תראו, יש לי וידוי קטן: אני אוהב את האל שיווה. לא מחבב. ממש אוהב. אהבתם פעם אל? לא את "אלוהים", שהוא מדי אמורפי ומופשט. גם אותו אני אוהב כמובן. אבל עם השנים נולד בי צורך במערכת יחסים אישית עם האל. מוזר, כי בתחילת דרכי הרוחנית, עם גילוי הויפאסנה, הפכתי למעין בודהיסט, רציונלי וקר רוח. והנה עם הזמן התקרבתי להינדואיזם וגיליתי מחדש את יהדותי.

האם זו דרכה של תורה? האם לא הייתי אמור דווקא "להשתחרר" מהצורך ב"דמות אב" ולהרפות מההזדקקות לפרסונה אלוהית? האם אני עובר תהליך של אינפנטיליזציה דתית? פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי בהודו בפעם הראשונה, שאל אותי חבר שפגשתי שם, אחרי שהצהרתי על אפיקורסותי, איך, אם אין אלוהים, אפשר להסביר את רצוננו, אפילו את הצורך שלנו, לומר תודה. אז הסברתי את זה בקלות: הצורך לומר תודה נבנה על אשליית האני. כמו שאין באמת אני, אין באמת למי לומר תודה. קביעת אני מייצרת אחר שאיתו ניתן להיות במערכת יחסים.

אולי זה נכון. זה כנראה נכון. בטח ברמה התיאורטית. אבל דברים שנכונים ברמה התיאורטית לפעמים מצחיקים ברמה המעשית. ברמה המעשית לא רק צורך לומר תודה יש לי, אלא צורך לאהוב. והכי אני אוהב את האל שיווה.

אנא, אל תצחקו עלי. גם אל תורידו אותי לבור בלי להעלותני. לא אאריך בזה. לא תבינו. אהבה היא תכופות דבר לא מובן.

רכבת לילה לבודה-גאיה

למרות שבפעמים האחרונות שלי בהודו ניצלתי את מערכת התעופה הפנימית המעולה והזולה שצמחה כאן בשנים האחרונות, הפעם רציתי לחזור לימים המרגשים של הנסיעות הארוכות ברכבות, מחלקה שנייה, קרון שינה. בעוד שבמטוסים תפגוש את העשירון העליון של הודו, ברכבות תמצא כמעט עם את כולם, אם לא על ידך במושב אז במעבר בין המושבים, מוכרים פיצוחים או מקבצים נדבות.

הנסיעה אכן מעניינת, גם אם מאתגרת, ומהחלון נשקפים מרחביה העצומים של הארץ הזאת, כאלה שממשיכים וממשיכים על פני שעות של נסיעה. כשפעם בכמה דקות, כמו בהפתעה, מופיע כפר קטן בין שדות מעובדים או נקודת פיקוח של הרכבת במבנה ישן ומרובע, המחשבה מוזמנת לנדוד, ודווקא אל אותם אנשים שגרים בכל הנקודות המבודדות, האלמוניות האלה.

אנחנו לעולם לא ניפגש. הם אפילו לרכבת לא מגיעים. הרכבת שאני עליה היא כמעט כמו לוויין שמצנץ מעליהם. ייתכן מאוד שלעולם לא אפגש אפילו עם אנשים כמוהם, והם אולי בכלל לא יכולים לדמיין 'כמו מה זה להיות' אני. ואני? איך אוכל לזמן לתוך נפשי דאגות של איכר או של רועה ג'מוסים הודי? איך אוכל להבין מה זה לדאוג ממונסון לא מספק, או איך זה להתחתן, לא מבחירה וכמובן מאליו, עם בתם של השכנים? ואיך הם יכולים לדמיין מהו טיול בארץ שנמצאת יותר מ-2500 קילומטר מביתם, אם לא היו מעולם בעיר הגדולה הקרובה? ואם כך, עד כמה אנחנו באמת שנינו אותו זן של יצורים? כמה באמת יש במשותף בין שני תודעות שלא יכולות כלל לדמיין 'איך זה להיות' האחת את זולתה?

תחת עץ הבודהי

אם הפרידה מורנסי הפליאה אותי בעצבונה, עם ההגעה לבודה-גאיה התפלתי עד כמה איני מתרגש. דברים אלה נכתבים למרגלות עץ הבודהי, תחתיו זכה הבודהה לנירוונה, המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים, ליד מקדש ענק. אני במקום בו קרה המאורע לפני 2500 שנה, וקשה לי להאמין עד כמה אין לי כל זיקה דתית לכאן. מסתבר לי כאן שאחרי כתריסר שנים של תרגול אדוק, יומיומי, של ויפאסנה, אחרי כל מה שזה נתן לי, עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפי הבודהה כאחד מגאוני הרוח שאדירים של האנושות, אני היום בפירוש לא-בודהיסט.

יחד עם זאת, המדיטציה תחת העץ בהירה ונעימה, והתודעה מתעלית בקלות מעל טרדותיה הרגילות. בהחלט מקום מיוחד מאוד.

שאלותיו של ילד הודי בבודה-גאיה

– You from Spain?

– No.

– You from France?

– No.

– You from Europe?

– Sadly, no.

– You from Australia?

– No.

– Where are you from?

– Israel.

– Ah, 7 million people! Small Country.

– Yes, small, but proud.

– Are you Buddhist?

– No.

– Muslim?

– No, Jewish.

– In Israel many Muslim, no?

– Yes, but also many Jewish.

– So you pray to Jewish god?

– Yes.

הסאדהו הבהאי היחיד בעולם

בחיפוש אחר מקדש נטוש שזכרתי מלפני שנים, הגענו לארמון המהארג'ה המקומי של בודה-גאיה. הוא כמובן נטול סמכויות פוליטיות היום, אבל חי טוב. למעשה מי שהיום ממלא את הפוזיציה הזאת הוא לא אחר מאשר הטבח של המהארג'ה האחרון, שלא היו לו בנים לרשתו, והוא מינה את טבחו תחתיו. הטבח הוא אדם נחמד, שהחליט "להחזיר" חצי משטח הארמון לטבע. כך נותרו לצד הארמון מבנים יפיפיים שמתחילים להתכסות בסבך. ובין הארמון למבנים המתפוררים יש מקדש ישן לשיווה.

את הפרטים האלה על המהארג'ה שמעתי מפי בחור מערבי שפגשנו במקום, לבוש כסאדהו ברצועת בד אחת שמלופפת סביבו (אמנם לבנה ולא כתומה), ונושא את כל רכושו עליו. הסתבר שהוא מחשיב את עצמו בהאי. הוא דיבר קצת על אחדותן של הדתות כולן, ואיך שהוא עצמו אוהב לעבוד את קרישנה, ודווקא בבודה-גאיה הבודהיסטית (והקצת שייוויסטית וקצת מוסלמית), כי כאן לא מספיק עובדים אותו, ויש לדעתו צורך לעורר אהבה להתגלמויות האל השונות דווקא במקום בו הן לא מוכרות.

נראה היה שהוא באמת אוהב מאוד את קרישנה, עם או בלי קשר לעטיפה הבהאיית. הוא אפילו הכין לעצמו בובה גדולה ויפיפיה בדמות קרישנה כילד שחור (Syamasundar). יחד עם זה הוא מנסה להפיץ את האהבה לדתות כולן. הוא כמובן התלהב לשמוע שנולדתי בחיפה, בה הוא טרם היה. הוא בכלל מארה"ב, ויש לו ויזה לעשר שנים, מהן הוא כבר בילה כאן תשע (וכבר יש לו עוד ויזה עד 2019).

בכלל, מדובר בטיפוס חביב ביותר. הוא נראה ומדבר כמו אוהב אלוהים אמיתי. בתיקו הוא נושא כמה ספרים על קרישנה וכמה כתבים בהאיים, ולדעתו כל מה שקורה בעולם ולו עצמו הוא פעולה של העורמה האלוהית. כהמשך של אותה תבונה שמימית הזמנו אותו לארוחת צהריים. בזמן האוכל ניסיתי לברר איתו האם כבהאי הוא עוסק בתרגול רוחני כלשהו, והוא טען, כפי שחשדתי, שבהאללה לא לימד שום תרגול רוחני או כל דבר כזה, משום, כך הסביר, שהמורים הגדולים של העבר (בודהה, ישו וכו') כבר לימדו את כל זה.

כך גם הבנתי מבהאיים אחרים. הדת הבהאיית, אם אכ כך, היא דת ללא נדבך מיסטי, וככזאת די משעממת. אבל אולי אני סתם מחפש תחכום במקום בו הוא לא נצרך. הסאדהו הבהאי אמר על עצמו שהוא A recovering intellectual. אמרתי לו שאני עדיין עמוק בפנים.

על קדושה ועולי רגל

הם באים באוטובוסים שכורים, עמוסים כמו שרק אוטובוסים הודים יכולים להיות עמוסים, כמעט כולם גברים, כולם לבושים כתום, מחנים ופורקים ציוד במגרשים ריקים ויוצרים לעצמם מעין פסטיבל רינבואו נודד. ברשימה הקודמת מכאן הבאתי תמונה של עולה רגל של איזה חג שייוויסטי, בורנסי. מסתבר שהחג, שמחוסר זמן לא ירדתי לעומקו, נמשך חודש, ובגללו עולי רגל שייוויסטים נמצאים בכל מקום. היה צפוי מאוד לראות אותם בורנסי כמובן, אבל הנה הם גם בבודה-גאיה.

אז מה הם עושים בבירת הבודהיזם העולמי? אפשר אולי להבין את בואם למקדש המרכזי, המקום בו הבודהה זכה לנירוונה. האתר נחשב קדוש, הבודהה נחשב קדוש (ואף התגלמות של האל וישנו), והמקדש עצמו אפילו שימש כמקדש שיוויסטי אחרי שהבודהיזם נעלם מהודו ולפני שהבריטים דאגו להחזיר עטרה ליושנה. אולי זו גם סתם נקודה נוספת במסע העלייה לרגל שאין סיבה מספיק טובה לא לעצור בה.

אבל הפתעה נוספת מחכה כאשר רואים את אותם נחילים כתומים נכנסים למקדשים הפזורים בכל האזור – מה להם במקדש הבודהיסטי היפני? או הסרי-לנקי? או הטיבטי? ולא כתיירים הם באים למקדשים, אלא כעובדי ה', שולחים ידיהם למדרגות העולות אל המקדש ונוגעים במצחם.

לוקח זמן להבין שהקדושה היא העקרון המנחה כאן, המכנה המשותף שהוא תנאי מספיק. כל מקום שנחשב קדוש הוא אתר ראוי לעלייה לרגל ופולחן. נכון, מקדשים של שיווה אולי חביבים עלינו במיוחד, אבל אם יש באזור מקום קדוש אחר, אז בכיף. כנראה שאם היה כאן איזה מקדש של הג'וויש גוד, גם בו הם היו עוצרים.

על wellness וקוצ'רים

הגליון השבועי, 23/8, של India Today (המגזין הוא מעין גרסה מקומית של שבועון Time) עוסק בסיכומים על מצב המדינה לרגל יום העצמאות. בין מאמר על אימוצו הגובר והולך של מזון מוכן במטבח ההודי, למאמרים המתבקשים על הנטייה המתפשטת להתחתן מתוך בחירה ולא מתוך שידוך וסיכום השנה בבוליווד, ישנו גם מאמר על הטרנדים הרוחניים החדשים, שברוח הניו-אייג' "משאירים את המסורת מאחור".

על פי המאמר מה שמחפשים ההודים (מהמעמד הבינוני ומעלה כמובן) כיום הם יותר "Lifestyle Gurus" ופחות ברהמינים. מדיאטה דרך אנטי-אייג'ינג ועד קווצ'ינג (כלומר "Personal Training"), העניין ב-"wellness" הולך ותופס משקל (ומגלגל, על פי המאמר, כ-110 מיליארד רופי בשנה). יש כמובן גם מקום לדת, אבל גם היא מקבלת טוויסט עדכני, כאשר, למשל, 85 מיליון בני אדם דבוקים מדי יום למסך בזמן תוכניתו של באבא רמדב, וקיימת נטישה של "האסטרולוג המקומי" (לשון המאמר) לטובת כוכבי התקשורת החדשים והמרוחקים.

הרוחניות בהודו היתה קדומה כמערות בהימלאיה בהן התקבצו חכמינו, כשבד לכיסוי מבושיהם וכלי למים הם רכושם היחיד. מאז החלטנו לייצא אותה למערב, והיא חזרה אלינו משוייפת ומבריקה ומעודכנת, עטופה בז'רגון ניו-אייג'י ובספנדקס, והנה לנו יוגים מיליונרים ונזירים מילירדרים.

המאמר גם מכון למנות את שמותיהם של השועים הרוחניים המובילים: הקווצ'רית הגדולה ביותר היא Sheena Iyengar, המורה האופנתי ליוגה הוא Bikram Choudhury ודיפאק צ'ופרה הוא היועץ הרשמי לסלבס. Jaggi Vasudev הוא הגורו שכוכבו דורך לאחרונה, עם 100 מרכזים סביב העולם ו"שילוב של יוגה, תרפיה רוחנית ואקטיביזם ירוק". Vanduna Luthra ממונה על הדיאטה ואנטי-אייג'ינג, Rujunta Diwekar הוא עוד lifestyle Coach, וכמובן, סרי סרי ראווי שנקר שכבר הפך למוסד. אבל לבד מסיכום הנושא המאמר (של Dilip Bobb) שטחי למדי, כאשר משפט כמו "להיראות טוב ולהרגיש טוב הם התרפיה היחידה ללחצים העצומים של העידן המודרני" משמש להסבר של הפופולריות העצומה של התופעה.

שינויים בהרגלי הטיול

בבודה-גאיה לא פגשנו ישראלי אחד. בורנסי פגשנו ישראלי אחד. גם שיחות עם מקומיים ועם מנהל בית חב"ד בדלהי הבהירו שהתרחש כנראה שינוי בהרגלי הטיול של הישראלים בהודו. בעוד שיש כאן לא פחות, אולי אף יותר, ישראלים מתמיד, אלה נודדים לכמה מרכזים שנכבשו זה מכבר והפכו להתנחלויות ישראליות של סטלנים ומריצי-קטעים. מנלי, קולו, פרווטי, קאסול, דהרמסלה, וכשפחות חם פושקר וגואה, אלה המקומות שניתן למצוא בהם עדרים של ישראלים כיום.

כשהייתי בהודו לראשונה לפני 13 שנה, בהחלט היו ישראלים רבים בורנסי, ויעידו על כך השלטים בעברית והמוכרים שטרחו ללמוד את שפת הקודש. חמישה טיולים בהודו מאוחר יותר, כיום, כשאותם מוכרים גילו שאנחנו מישראל הם שאלו אותנו איפה כולם. אז איפה כולם? כולם כנראה נואשו מלראות עולם וללמוד על הודו, והחליטו לבלות את רוב זמנם במשותף, בגסט-האוסים (שלא לומר שכונות) שהפכו מעוזי ישראלים, מול ההימלאיה הירוקה, תחת ענן של גראס.

רכבת לילה לניו-דלהי

עוברים שדות על גבי שדות של אורז, מוצפים, וגבעולי האורז מבצבצים מהמים, מסודרים בחלקום מרובעות, ביניהם שבילי עפר מוגבהים. עוד ועוד שדות של אורז, שעות של אורז, וביניהם כפרים קטנים, ובהם אנשים קטנים. אנשים שונים ממני מאוד.

במהירות ניתן לראות עזים לבנות ושחורות שותות מים; גבר מבוגר וגרום יושב על הארץ, שתי ידיו פשוטות קדימה, נשענות על ברכיו המוגבהות; ילדה שהולכת לצד המסילה, אצבעותיה באוזניה; ג'מוסים רוחצים בביצה קטנה; מבנים מתפוררים, נטושים; שדות אורז לנצח.

עם רדת הלילה החושך עמוק ומעמיק, שחור משחור. המרחבים הופכים לתהום גדולה, או לפה עצום, בולע כל, דרכו הרכבת מפלחת את נתיבה הקבוע מראש. אני שוכב על הספסל שהפך למיטה, על הגב, נרדם לקול שקשוק המסילה.

—

עוד כמה תמונות וסרטונים:

רקדן צעיר ויפיפה שלצערי שכחתי את שמו, בורנסי (ולבושתי לא הבנתי שוידאו זה לא כמו סטילס, ואם מסובבים את המצלמה זה יוצא עקום):

טנק מצוות, או ניידת ברסלב, בגרסה השייוויסטית, בורנסי:

ילדים-נזירים טיבטים בדרך למקדש בבודה-גאיה, בבוקר:

[וחוץ מכל זה, ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל על בודהיזם ויהדות: בין בודהיזם ליהדות, יום שישי, 3 בספטמבר, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב, משתתפים: ד"ר סטיבן פולדר, ד"ר דניאל סטמבלר, תומר פרסיקו, מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג, עלות המפגש: 30 ש"ח לכיסוי ההוצאות, הרשמה באתר בודהיזם בישראל]

שערוריית הסקס, שקרים ווידאוטייפ הרוחנו-מינית מזעזעת את ההינדים הלאומנו-מסורתיים

זה התחיל לפני כחודשיים: ערוץ חדשות הודי פרסם וידאו של סוואמי ניתיאננדה הידוע שוכב במיטה לצד שחקנית בוליוודית מפורסמת, שגם הודתה ששכבה עם הנזיר והמורה הרוחני ההודי המפורסם בכמה הזדמנויות. הנה:

איך ההודים יודעים ליצור מלודרמה גם מהדרמה הגדולה ביותר! וזו אכן דרמה ענקית: ניתיאננדה הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בהודו כיום. או לפחות היה. אני זוכר תמונות ענק שלו בחלקים שונים של הודו, אשרמים של תנועתו פזורים פה ושם, מיסיונרים מטעם תנועתו מנסים לשכנעני בצדקת דרכם, ובאופן כללי תחושה של משיח צעיר וסקסי שכוכבו דרך וממשיך לדרוך. לא עוד.

 הנה כתבה של גידי בוקר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב שמסכם את הסיפור והשתלשלויותיו. מה שקרה אחרי מה שמסופר בכתבה הוא ראשית שניתי התפטר מכל תפקידיו הרשמיים והכריז על פרישה לפרישות לזמן בלתי מפורש, ואחר כך נעצר, בין השאר באשמת אונס. על המעצר כתבתי בקצרה כאן יחד עם ציטוט מחוזה מיוחד שהחתים הגורו את בנות-זוגו, תוך שהוא משביע אותן לא לגלות דבר, ומסביר להן שהן עומדות לעבור תרגולות סודיות של – סורפרייז סורפרייז – טנטרה.

אבל על כל זה אני לא רוצה לדבר, אלא רק בקצרה על התגובה של ההינדים המסורתיים לעניין. אל אלה יש לי גישה דרך ידיד שקניתי לי בשהיותיי השונות בעיירת הקודש טירוונאמאלאי, סאדהו אנגלי במוצאו שכדרכם של מומרים או חוזרים בתשובה הוא יותר הינדי ממהאטמה גנדהי, אדם טוב שכל רצונו לעבוד את אליליו בשלווה ועל כן שנאתו לנצרות בהודו רבה, ולא תמיד ללא הצדקה.

בכל אופן, אותם הינדים מסורתיים דומים בהלך רוחם לימין הדתי אצלנו בארץ, אם בקריאתם לחיזוק הצביון ההינדי של הודו, אם בתלונתם על כך שהמוסלמים והנוצרים בהודו משתלטים על הודו (כלכלית, תרבותית) למרות שלהם יש אינספור מדינות אחרות ואילו להינדים יש רק את הודו, ועוד כהנה וכהנה אמרות כנף דומות שכולנו מכירים.

ובכן, אותם הינדים נתקפו חרדה על מה שבשפה יהודית אפשר לכנות "חילול השם" שגרם להם ניתיאננדה. עבורם הוא כמובן לא גורו מסורתי אותנטי, אלא גרסה ניו-אייג'ית המיועדת למצוא חן בעיני המערב המושחת, ולמרות זאת, אותו מערב יכול לחשוב בטעות שניתי הוא הינדי רציני, ולכן לקבל את הרושם המוטעה שהינדים רציניים שוכבים עם כוכבות קולנוע. ניתי כמובן תורם לתחושה זו אצל המערביים הפותים, שכן הוא לבוש כתום וטוען שהוא סאניאסי (פרוש).

ולא רק ניתיאננדה תורם לרושם הזה. שימו לב לתמונה הבאה:

זהו כנס יסוד ה- GFCH, ראשי תיבות של 'העמותה הגלובלית להרמוניה תרבותית', ינואר 2008. משמאל לימין: שרי שרי ראווי שאנקר, הדלאי לאמה, נשיא הודו לשעבר עבדול קלאם, סוואמי דיאננדה סרסווטי, סוואמי ראמדב (1, 2), סוואמי ניתיאננדה והארכיבישוף של בומבי הקרדינל אוסוולד גרסיאס. עוד השתתפו בו נציג מטעם אמה אמריטאננדה מאי, וגם הרב יחזקאל יצחק מלקר ראש הקהילה היהודית בדלהי.

לא צריך להיות מומחה גדול בסצנה הרוחניקית בהודו כדי להבין שאלה התותחים הכבדים ביותר (והלינקים יסבירו יותר למי שרוצה). והנה ניתיאננדה סרח, ובסרחונו הסריח גם את חבריו, וכפי שדואגים אותם הינדיסטים, גם את ההינדואיזם כולו. אבל לא רק ממעלליו של ניתי הפוחז פוחדים ההם. כפי שכותב ידידי הנ"ל (במייל שמשום מה עלה לאינטרנט):

Nithy is not the end of the sadhu sex scandals. There are allegations being made against Sri Sri which, when they get into the hands of our enemies, are going to be a bigger blow to us than Nithy was. And the allegations against Sai Baba have been there for years. I, like you with Nithy, believed it was all a Christian conspiracy against Sai Baba, But in the last 10 years I have listened to a number of absolutely candid personal accounts from Baba devotees of their sex encounters with Sai Baba, so I cannot brush it off as vicious gossip any longer. Baba Ramdev has an unsavory past that is known to all sadhus in Haridwar-Rishikesh, that includes land-grabbing, car theft and murder. But they are old allegations and may not be relevant any longer.

כלומר מעלליו של ניתי הם רק קצה הסקנדל שכולו ביזיון הדהרמה ההינדית (וזאת בין האשמות קונספירטיביות כלפי הנצרות ופחד כללי מנזק תדמיתי). ומה בפרקים הבאים? השמועות על שרי שרי ראווי שנקר אומרות שהוא הומו. על סאי באבא כבר הראה סרט דוקומנטרי מלפני חמש שנים שהוא פדופיל. ראמדב בינתיים נקי מינית אבל מלוכלך עסקית (וזה עוד לפני שנכנס לפוליטיקה – ראו לינקים), וכך מסתבר שמכל הגברדייה ההינדית שבתמונה לעיל רק דיאננדה סרסווטי יוצא נקי (ואני אישית מאמין שהוא ישאר נקי). סרסווטי זה למעשה מינה עצמו לנציג הבלתי רשמי של ההינדואיזם, וזה כשלעצמו לא מוצא חן בעיני המסורתיים, שכן הם מתעקשים, בצדק, שלהינדואיזם מעולם לא היה אפיפיור ולעולם גם לא יהיה. הם גם לא ממש אוהבים את שיתופי הפעולה שלו עם הדתות האחרות. אבל כרגע זה מה יש להם כנציג הינדי כשר בפני הגויים, והם מתפללים שלפחות זה ישאר.

לעת עתה, אם כן, מתעקשים אותם מסורתיים לנתק כל קשר עסקי או חברי עם דתות אחרות, להפסיק לטוס מסביב לעולם וללמד מערביים יוגה ומדיטציה (ממילא, הם טוענים, רק על אדמת הודו אפשר לקיים תרגולים אלה כהלכה), להפסיק את הפעילויות המשותפות ואת השיחות הבין-דתיות (דוגמת אלו שנעשו בשם העמותה שבתמונה), ובאופן כללי להתנתק גם מהערכים המערביים הנלוזים דוגמת פלורליזם ודמוקרטיה.

נשמע מוכר? אולי אכן יש לומר: פונדמנטליסטי כל העולם התאחדו! הרי ממילא יש לכם דת אחת, והיא שמרנות צפודה, שנאת הזר, אתנוצנטריזם וטיפוח האגו האישי והקולקטיבי. זוהי דתכם ואלו אמונותיה – למה אם כן תריבו?

וניתי? הוא עסוק במשפטו. כי לצד האפשרות לפונדמנטליזם יש גם יתרונות למסורת דתית ברורה: עברות על חוקיה גם הן ברורות וניתן לסלק את האשמים בהם בקלות יחסית מעמדות הכוח שלהם. כך במקרה ניתיאננדה, כך במקרה מוטי אלון. לא כך, למשל, בכל מני תנועות ניו-אייג' למיניהן, למשל התנועה האינטגרלית שאנדרו כהן הוא אחד מנציגיה הבולטים. ראו למשל המאמר הזה של Be Scofield מהמגזין היהודי-אמריקאי Tikkun, שהתפרסם שלשום, על הסירחון העולה מהקהילה האינטגרלית בארה"ב: אנדרו כהן, קן וילבר, קרייג המילטון, מרדכי גפני (כן כן) ושות'. כל אלה מפרכסים זה את זה למרות עדויות רבות ומפורשות על מקרי ניצול פסיכולוגי, כספי ומיני לא מעטים. ולזה אתייחס בפוסט או שניים בקרוב.