לו היה לי כסף הייתי מזמין סקר שיבדוק כמה ישראלים מתכוונים להפוך את עצמם ל"חסרי דת". זו השאלה המעניינת ביותר כרגע, לפחות מבחינת ההשפעה העתידית של החלטת השופט גדעון גינת אתמול על החברה בישראל. לדעתי כמה רבבות של יהודים מלידה שיוגדרו במרשם האוכלוסין כחסרי דת יכולים להביא לשינוי גדול ביחסי הדת והמדינה בישראל.

תארו לכם רבבות צברים מגדירים עצמם, כפי שקניוק מגדיר את עצמו, כבני הלאום היהודי ולא בני הדת היהודית. בבת אחת שאלת הדואליות המפורסמת של היהדות, שהיא "גם דת וגם לאום", מקבלת סטירה אדירה לפרצוף. רציתם גם וגם? והנה יהודים שיחליטו בשביל עצמם רק או רק. רק דתיים כבר יש כידוע, כל מני סאטמרים ונטורי קרתא. בדרך כלל הם מספיק שקטים, ואנחנו מספיק מדחיקים, כדי לא לשים לב. אבל מה אם רבבות ישראלים חילונים וקולניים יחליטו שנמאס להם?

במושב הכנסת הקרוב תועלה להצבעה הצעת החוק של אבי דיכטר שנועדה לעגן את יהדותה של מדינת ישראל בתודעתו המפוחדת של הציבור היהודי ולדחוף אצבע לעינו הרטובה של הציבור הערבי. איך תיראה הצעת חוק כזאת אם רבבות ישראלים יוותרו על יהדותם? ואיך תיראה דרישתו של נתניהו מהפלסטינים להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית אם אזרחיה שלה מוחקים את יהדותם? ואיך תיראה המשך הסרבנות של הבירוקרטיה הישראלית להכיר בגיורים רפורמים וקונסרבטיבים, כאשר דווקא ישראלים שהיא מכירה ביהדותם כלל לא מעוניינים בה? תיבת הפנדורה שפתח קניוק יכולה להוביל לזעזוע שיעבור בדיוק בקו השבר הטקטוני שבין הדת והלאום בישראל.

—

ואחרי שאתגרנו את הגדרותינו, ומה עם כמה רווחים פרגמטיים? האם, למשל, נמצאה הדרך הפשוטה לנישואים אזרחיים במדינת ישראל? האם יוכלו כל שני אזרחים לשנות את סטטוסם ל"חסר דת" ולבוא בברית הנישואין (סליחה, ברית הזוגיות)? תנועת ישראל חופשית כבר מנסה לאסוף זוגות כאלה.

כידוע, חסרי דת הם חסרי מעמד חוקי בכל הנוגע לנישואין וקבורה בישראל. הרי במדינתנו, בדומה לפקיסטן וערב הסעודית, על כל אדם להתחתן רק על פי דתו. מכאן שאין אפשרות ליהודים להתחתן בנישואין אזרחיים (אלא רק ברבנות), ואין אפשרות לחסרי דת להתחתן כלל. הדבר מביא לכך שמעל שלוש מאות אלף איש בישראל, נספחים משפחתיים של כל מני עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה, לא יכולים להתחתן במדינה בה הם אזרחים. עבורם נחקק בספטמבר 2010 "חוק ברית הזוגיות" מטעם מפלגתו של ליברמן, שאחרי צמצומים וקיצוצים הפך לחוק להסדרת חיים משותפים לשני אנשים שמוגדרים שניהם כחסרי דת.

נו, אז אפשר לשלוח את ההזמנות? צר לי, כנראה שלא. סעיף 6 בחוק ברית הזוגיות (rtf) קובע כי:

סבר ראש בית דין דתי כי אחד מבני הזוג שהגיש בקשה לרישום הוא בן העדה הדתית שענייני הנישואין שלה בסמכות השיפוט של בית הדין הדתי, או התעורר אצלו ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה הדתית האמורה, יעביר את העניין להכרעתו של בית הדין הדתי ויודיע על כך לרשם הזוגיות בתוך 60 ימים מיום קבלת העתק הבקשה.

שימו לב: סבר ראש בית דין דתי, כלומר רב, כלומר סבר על פי ההלכה, כלומר הקשר המשולש בין ההלכה האורתודוקסית, הממסד הרבני והבירוקרטיה הישראלית לא במהרה ינתק. במילים אחרות, תשכחו מלהתחתן על ידי שינוי הרישום במרשם האוכלוסין. הרבנות עדיין תוכל לעשות לכם את המוות. יש כאלה שהיא לא מסכימה לקבל – עליכם היא לא תסכים לוותר.

—

אבל בעצם, כמובן, היא כבר ויתרה עלינו מזמן. וזה הצד העצוב באמת בסיפור הזה. קניוק אינו אפיקורס להכעיס ואי אפשר להדביק לו את תו "השנאה העצמית" המתנשא. אין גם צורך להזכיר את הביוגרפיה של קניוק כדי להבין שרחוק מזה. אפשר גם פשוט להקשיב לו:

השופט קבע שכל אדם יכול להחליט מהו ומיהו. הוא בעצם אמר שיש לאום יהודי, ואי אפשר להוציא אותי מזה כי נולדתי יהודי, אבל עכשיו אפשר להיות מוגדרים כחסרי דת ולהתגבר על המעשים של הממסד הדתי בארץ, שהוא מהגרועים שיש.

ברור: קניוק רוצה מאוד להיות ישראלי – הרבנות היא שדוחה אותו. "אני לא רוצה שהדתיים יכתבו לי את החיים" אמר אתמול קניוק ב'לונדון וקירשנבאום', ואל תקרי דתיים אלא אורתודוקסים, שהמונופול שלהם על שירותי הדת במדינה מצליח להבאיש את ריחה של המסורת גם על אלו שכרגיל יהיו בין אוהדיה. לזה אפשר להוסיף יהדות שבהנהגת רבניה מקצינה והופכת גזענית, מיזוגנית, הומופובית, אתנוצנטרית, קסנופובית, צבועה, ריקה, אלימה ומטופשת. איך אמר משה רבנו בפרשת השבוע? עם נבל ולא חכם.

החיבור בין הרבנות האורתודוקסית לבין החוק במדינת ישראל הכניס אותה למלכודת דבש אכזרית במיוחד. היא רוצה להכניס את כל היהודים תחת כנפיה, אבל הניסיון לעשות כן בכוח רק מבריח רבים מהם. היא רוצה לדבר בשמם, אבל התנשאות מעוררת כלפיה שנאה. היא רוצה לשלוט על הצמתים המרכזיות בחייהם, אבל החיבוק שלה נתפס כחניקה.

כמה תבונה דרושה כדי להבין שבזמננו כפייה לא תביא אנשים לחבב את המערכת הכופה עליהם? כמה נוירונים צריכים להיות פנויים במוחו של רב כדי שיבין שכוח רק ירחיק ממנו את אלו שהוא מנסה לקרב? ואולי זאת השררה שעליה לא מוכנה הרבנות לוותר, גם במחיר אובדן כבוד עצמי, דרך ארץ, ומספר לא קטן של יהודים? ואולי אלו פשוט התקציבים?

כפי שכתבתי במאי האחרון, כשקניוק הגיש את העתירה שלו לבית המשפט:

לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

אל תכעסו עלי ידידי שומרי המצוות. שימו לב שזה בפשטות המצב. דבר בעל ערך לא יושג בכוח, ומה שיושג בכוח לא יהיה בעל ערך.

קניוק בחר להתנתק. למעשה, הוא ביצע את המקבילה הדתית לירידה מהארץ מתוך יאוש, אופציה שיותר ויותר צברים ליברלים משכילים ומוכשרים בוחרים בה. זה עצוב מאוד. יש לקוות שיהיה אפשר לשנות את הקלקולים האלה לפני שהזרזיף יהפוך לשטפון.

—

הרשימה פורסמה גם באתר אבי חי

לכבוד ראש השנה פרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את השנתון סטטיסטי לישראל מספר 62, 2011. ויש בו כמה נתונים מעניינים. ראשית, החלוקה הנוכחית בקרב האוכלוסייה היהודית, על פי הגדרה עצמית, היא 8% חרדים, 12% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 25% מסורתיים-לא כל כך דתיים; ו- 42% לא-דתיים או חילוניים. אלו נתונים זהים לאלו שנאספו ב-2009.

החילונים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, ובהפרש ניכר, ועדיין הקבוצה שבאופן מובהק לא דואגת לאינטרסים שלה, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך – ע"ע דבריו של טרכטנברג אתמול. ללא לימודי ליב"ה לציבור החרדי והשתלבותו בשוק העבודה, וללא ניכוש העשבים השוטים בישיבות הפוסט-ציוניות בשטחים, הדמוקרטיה הליברלית, שהיא המסגרת לכלל האינטרסים של הציבור החילוני ואינטרס פרגמטי וערכי שלו בפני עצמה, בסכנה גדולה. יש לקוות שבבחירות הבאות יהיה מי שיישא את הדגלים האלה.

שנית, מסתבר שהיו כמה מאיתנו שהפכו דתיים יותר וכמה שהפכו דתיים פחות (כל הטבלה כאן):

21% מצהירים שהם היום דתיים יותר, ו14% שהם פחות. 5.4% קובעים שהם "חוזרים בתשובה". הנתונים האלה לא מפתיעים, ומתאימים להשערה שעם התפרקות האידיאולוגיה הציונית, ואיתה הזהות הציונית, אנשים יהיו חייבים לפתח לעצמם זהות אלטרנטיבית (בטבע אין וקום, ובנפש האדם רק לעיתים רחוקות), ובמקרה דנן ישובו לזהות הדתית שלהם.

אבל לא כל כך מהר: כי מסתבר שבחינה קרובה של הנתונים מגלה משהו מעניין מאוד: 42% מהחרדים, וכמעט 46% מהדתיים אומרים שהם הפכו דתיים יותר, ואילו אצל החילונים רק 6% יותר דתיים, ו-15.5% פחות! כלומר השינוי הוא ברובו תוך-מגזרי: הדתיים הופכים דתיים יותר ((21.8% מהחרדים מגדירים עצמם "חוזרים בתשובה" – די ברור שהסוקרים והחרדים מתכוונים לשני דברים שונים במונח הזה), ואילו החילונים הופכים דתיים פחות.

ממצא זה מתאים לנתונים משנת 2002, אז היו 5.9% חרדים, 10% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 28.5% מסורתיים-לא כל כך דתיים, 42.6% חילונים – כלומר ניתן לראות שמי שדתי מתחזק, מי שלא דתי מתרחק. אפשר גם לחשוב מה הסיבות להתרחקות של חילונים מהיהדות, ונדמה לי שכתבתי עליהן כאן לא פעם. בסך הכל אכן יש דתיזציה זוחלת של האוכלוסייה, אבל זו משמעותית פחות ממה שניתן לחשוב. לפחות עד שהדמוגרפיה תשטוף אותנו.

ועוד פרט מעניין: נשואים מועדים ל"התחזקות" יותר מרווקים – 22.6% מהנשואים הפכו דתיים יותר, ורק 11.6 הפכו פחות. אצל הרווקים המצב הפוך – רווקות מעודדת התפקרות: 18.8% הפכו יותר דתיים, ואילו 20.1% הפכו פחות. כלומר, הרבנים הנזעקים על "בעיית הרווקות המאוחרת" יודעים על מה הם מדברים, והחרדים המשיאים את ילדיהם בגיל 17 יודעים מה הם עושים.

וראו הנתונים הבאים, הנוגעים להשכלה (אני מודה לאסף וול על הטבלה והאבחנה) :

מספר המתחזקים והחוזרים בתשובה עולה ככל שההשכלה יורדת, וככל שההשכלה עולה מתרחקים יותר מהדת. ללא בגרות 20.8% נעשו דתיים יותר, ו-11.8% פחות. עם דיפלומה אקדמית 18% נעשו דתיים יותר ו14.7% פחות. ושוב יודעים מה הם עושים החרדים המסרבים ללימודי ליב"ה. אך כמה עלובה היא המערכת הרעיונית שצריכה לחשוש מהשכלה.

עוד כמה נתונים (מכאן ומכאן):

• 61.7% מכלל האוכלוסייה היהודית חושבים שיש לאפשר נישואים אזרחיים במדינה
• 56.6% סבורים שיש להפריד את הדת מהמדינה
• 53.8% חושבים שיש לשמוע דעתם של מנהיגים דתיים בעת קביעת מדיניות
• 53% בעד תיגבור לימודי דת בבתי הספר

שוב: יש ציבור רחב וגדול שיתמוך בפוליטיקאי/ת שמצד אחד י/תכבד את היהדות, ומצד שני י/תשים אותה במקומה: הפרדה מהמדינה, איבוד המונופול על הנישואין (והקבורה, מן הסתם). ועוד כמה נתונים:

• 88% מהמסורתיים והחילונים עורכים סדר פסח
• 49.4% מהמסורתיים והחילונים צמים ביום כיפור
• 32.5% מהמסורתיים והחילונים אוכלים כשר
• 10.5% מהמסורתיים והחילונים מתפללים

סדר פסח, כמו בין יהודי ארה"ב, הוא הלהיט מספר אחת בקרב חילונים ומסורתיים: כל המשפחה, ערב אחד בשנה, ודיבורים על חופש – מה יכול להיות רע?

תקציר הדו"ח כאן, וכולו כאן.

שתהיה שנה טובה

אחת השאלות המרכזיות שקובעות עבור יהודי פלוני (לא פולני, פלוני) את יחסו להלכה היא השאלה אם קרה או לא קרה משהו בשלוש מאות השנה האחרונות. כוונתי היא שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.

אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו.

הדוגמאות הקלאסיות לכך הן כמובן התנועה הרפורמית מחד גיסא והחרדיות מאידך גיסא. הראשונה טענה במאה ה-19 שהגיע עידן חדש ושעל היהדות להתאים עצמה אליו. האחרונה סבורה שעוילם גוילם כמנהגו נוהג, ולכן על היהודים גם לנהוג כמנהגיהם מימים ימימה (למרות שבאופן אירוני, החרדיות עצמה היא כמובן המצאה מודרנית). ורייציה על הנושא הזה היא תורתו של הרב קוק, שאמנם ראה בעידן המודרני משהו חדש וטוב, אבל שינה לא את יחסו להלכה, אלא רק את יחסו למי ששינה את יחסו להלכה.

נזכרתי בשאלה הזאת מתוך עיון בשני ספרים שיצאו לאחרונה, המביאים את דבריהם של שני רבנים. שני רבנים אלה נחשבים אורתודוקסים, שניהם עולים ישנים מארה"ב לארץ, ושניהם תלמידים מובהקים של הרב יוסף דוב סולובוייצ'יק. השניים הם הרב פרופ' דוד הרטמן והרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, והספרים הם The God Who Hates Lies: Confronting and Rethinking Jewish Tradition , שיצא לפני ארבעה חודשים, ומבקשי פניך, שיצא לפני חודש.

היהלום ההלכתי של הרב סולובייצ'יק

הרטמן, שהוסמך לרבנות על ידי סולובייצ'יק, עלה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, הקים כאן את "מכון שלום הרטמן" (ע"ש אביו), כתב כמה וכמה ספרים ונחשב מומחה לרמב"ם. אף אני זכיתי ללמוד תורה מפיו כשלמדתי הוראה במכון הרטמן. מה שמעניין בספרו האחרון, הוא שבניגוד לקודמים, הוא נפרד בו ממורו הרב סולובייצ'יק, ובעצם מכריז בפירוש שהרב הגדול טעה.

על הטעות של הגרי"ד סולובייצ'יק עומד הרטמן בפרק המוקדש לכך, תחת הכותרת איפה סטתה מהדרך האורתודוקסיה המודרנית? ההנחות ההלכתיות המוטעות של הרב סולובייצ'יק. הרטמן יוצא בו נגד תפיסתו ההלכתית של הגרי"ד, תפיסה שהפכה לרווחת באורתודוקסיה המודרנית בארה"ב.

בבסיס התפיסה הזו עומדת ההנחה שההלכה היא מערכת סגורה ומושלמת, יהלום רב פנים העומד בטהרתו מחוץ לעולם, נצחי. היהלום מנצנץ ומאיר עלינו, ולנו כל שנותר הוא לחיות לאורו. באופן כזה ההלכה מספיקה לעצמה ואינה זקוקה להיזון חוזר מהמציאות. כך יוצא שההלכה מגינה על עצמה משינוי – שהרי המציאות פעמים רבות לא ממש מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות (נאמר, שנשים אינן כשירות לעדות, שכינים אינן פרות ורבות, שאשה שהתגיירה חשודה בזנות). ההלכה הופכת למנותקת מהמציאות, ובכך מוגנת מפניה, אבל יחד עם זה לא מתקשרת. הלכה אוטיסטית.

ואכן, על פי סולובייצ'יק

מרגע שהיא [החשיבה הצרופה ההלכתית – ת.פ.] מתחילה להתנועע במסלולה המסויים היא מבצעת את תנועתה לא בכניעה למאורע [המסויים, הקונטינגנטי – ת.פ.], כי אם תוך ציות לחוקיותה הנורמטיבית-אידיאלית המיוחדת לה. (דברי הגות והערכה, עמ' 77)

ההלכה כאלגוריתם.

ומה עם שומרי המצוות? מפני שהמציאות הפשוטה אעפס לפעמים לא מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות על חוקיותן הנורמטיבית-אידיאלית, כדי להכפיף את המציאות להלכה, עלינו לחיות מתוך חוויה של "עקדה", כאשר אנחנו נכנעים לחוסר ההגיון שבהלכה ומצייתים למרות שאנחנו לא מבינים או מזדהים. כפי שאמר סולובייצ'יק עצמו, עלינו "להקריב לקב"ה את ההגיון היומיומי שלנו". ולא רק את ההגיון עלינו להקריב. ניתן להוסיף שבמקרים רבים אנחנו נדרשים, כדי להיות יהודים שומרי מצוות על פי דעתו של הגרי"ד, גם להקריב את המצפון שלנו, את הכמיהה שלנו לאותנטיות, את היושרה והיושר האינטלקטואלי שלנו, ואף את הכמיהה שלנו לרוחניות.

סולובייצ'יק כאמור מנתק את ההלכה מהמציאות כדי שזו לא תשפיע עליה ותאלץ אותה להשתנות עם תמורות הזמן. כך הוא מבטיח ששום אופנה, שום התפתחות מוסרית ושום גילוי מדעי לא יפריעו לרבנים האורתודוקסים להמשיך ולפסוק בדיוק כפי שפסקו אבותיהם. אולם כפי שטוען הרטמן בספרו, תפיסה זו מביאה אותנו למצב הטרגי והמביך בו התורה יכולה לשרוד רק אם אנחנו מבססים אותה על מה שאנחנו יודעים שאינו אמת. "בתיאולוגיה הזאת," מוסיף הרטמן, "הכחשת מה שאנחנו יודעים על עצמנו הוא הרגע הדתי האמיתי." ההלכה הופכת למערכת המנוגדת לאמת הפשוטה, המנוגדת להגיון הפשוט, המנוגדת לאדם.

אותנטיות ותודעת אלוהים

עבור הרטמן העניין בא לידי קונפליקט בלתי אפשרי בעיקר בענייני מגדר. בפרק תחת השם פמיניזם ואפולוגטיקה: לשקר בנוכחות האל הוא שוטח את טענותיו כנגד ההלכה האורתודוקסית בנושא הזה – בעיקר בעניין ה"עגונה", כלומר האשה שבעלה מסרב לתת לה גט (או פשוט נעלם), והיא נשארת ללא יכולת להתחתן שוב. על פי הרטמן העניין נובע מתוך התפיסה שהאשה היא קנינו של הגבר, ולעולם תחת סמכותו. ומתפיסת מערכת יחסיה עם בעלה, נובעת גם מערכת יחסיה עם האל, שהיא כמובן מוגבלת מאוד – גם שם היא זקוקה לבעלה כדי לתווך בינה ובין האלוהים.

הרטמן יוצא נגד "הסגרגציה של הנשים מהתורה", כלומר האיסור עליהן ללמוד גמרא, דבר ש

יכול כמעט להיחשב [להפיכתן] לקסטה רוחנית נפרדת. לא רק שללא גישה ישירה למכאניזם התרבותי, למסורת הקודש, נשים בתוך היהדות המסורתית לעולם לא תהפוכנה ליוצרות פעילות של התרבות. ישנו גם המימד הדתי הפנימי, אשר בכך שמונעים מהן את הכלים לצמיחה רוחנית אישית וקהילתית נשים לעולם לא תהיינה יוזמות, כובשות ובונות – אפילו של עצמן. (עמ' 89)

הרטמן דוחה את ההסבר של אחיו של הרב סולובייצ'יק, הרב אהרן סולובייצ'יק, על כך ש

האל נתן לגברים יותר מצוות מאשר לנשים משום שגברים נוטים מטבעם לכיבושים מירעים (abusive), לאחיזה […] אלוהים, בתבונתו האינסופית, הטיל על המין הגברי את המצוות החיוביות, שהזמן גרמן, ואת המחוייבות לעסוק תמיד בתלמוד תורה כך שנפשו של הגבר תהיה תמיד עסוקה במבצעים רוחניים ואינטלקטואלים, ובכך תבטל את הנטייה הטבעית של הגבר לקראת כיבוש מירע. (מצוטט שם, עמ' 92)

קל להודות שההסבר המגוחך הזה לא עושה חסד עם אחיו של הרב הגדול. בדומה לכך דוחה הרטמן את האפולוגטיקה האינפנטילית הנפוצה כיום כאילו מיעוט המצוות בא משום "טבען הפנימי" או "סגולתן האלוהית" של הנשים, ודורש שבזמננו, כאשר ברור לכל כי הן רוצות, מסוגלות, ולפעמים גם מאוד מוכשרות ללמוד, הן תוכלנה ללמוד.

יש לציין שגם הרב סולובייצ'יק התיר לנשים בפועל ללמוד גמרא, אולם הרטמן מבקש לערוך מהפכה כללית בהתייחסותה של ההלכה לאשה. הוא מבקש לבטל את מעמדה הנחות ("שפחה לבעלה", על פי רש"י, מנחות, מג:) של האשה ביהדות:

אם התהליך ההלכתי שלנו מונע על ידי חיפוש אחר תודעת-אלוהים (God-consciousness), אנחנו מובלים למסקנה שלחוות את אלוהי הבריאה באופן עמוק בחיינו פירושו לקיים מבנה נורמטיבי ושוויוני שאינו מתיר היררכיה חברתית או הרעה (abuse), אלא מבקש להכחיד אותה בכל הזדמנות. מתוך הדימוי התנ"כי של אל טוב ומלא חמלה מבחינה אוניברסלית מגיעה הקריאה לחלץ את האדם מכבלי מערכות היחסים הסמכותניות. […] דחייתו של חוסר איזון מגדרי הלכתי נותנת ביטוי נורמטיבי לתפיסה התיאולוגית של האל הבורא, ומאפשרת לדמות האל תפקיד מתקן בהבנייה ההלכתית של יחסי האדם. (עמ' 106-107)

הרטמן מתייחס כאן לדברים שמלווים את הספר כולו, על פיהם עלינו להחליט איזה מדמויות האל (הבורא, המלך, השופט, הלוחם, האב, המאהב, הידיד) אנחנו רואים אל מול פנינו. אל שהוא מלך, שופט או שוטר שמימי ממילא יכוון אותנו לעבר ציות עיוור. אל שהוא בורא-כל או ידיד נפש יכונן בינינו מערכת יחסים שונה. הבחירה, טוען הרטמן, אינה מוכתבת מראש, ומי שבוחר במלך רודני עושה זאת מתוך השקפת עולם מסויימת, לא נכונה או אמיתית יותר. הרטמן מעדיף שנבחר דמות אלוהית שנמצאת ברזוננס עם נפשנו, איתה נוכל לכונן מערכת יחסים שתהיה עבורנו אותנטית.

הדמות האלוהית איתה אנחנו נמצאים בקשר אינטימי יכולה לעורר בנו תודעת אלוהים, כלומר, על פי הרטמן, קיום מצוות שמתבסס על הרגישות שלנו לנוכחות האל. הרטמן רואה הכרח במסורת שהיא גם ביטוי יומיומי וחוויתי של עבודת האלוהים שלנו – ולא, כפי שפעמים רבות קורה, מסורת שדווקא מדכאת את הרגישות והחוויה בשם עבודת האלוהים.

מכלל דבריו אפשר להסיק שהרטמן רואה במודרנה שינוי אמיתי, ושינוי לטובה. עבורו נשים כיום נמצאות – בצדק – במקום אחר, שמוסרית עדיף מהמקום השפחתי שבו הן היו עד לפני כמה מאות שנים. ההלכה לא יכולה להישאר יהלום מנותק, מה עוד שבמקרה הזה ברור שיהלומים שכאלה אינם ידידיה הטובים של האשה. הרטמן מבקש שההלכה תתמודד באופן ברור עם המקום הזה, ותשתנה בהתאם.

כבודם של גדולי האומה ואמונת חכמים

מול הרטמן וספרו החדש אפשר להציב את הרב אהרן ליכטנשטיין וספרו החדש. ליכטנשטיין מדבר בספר עם חיים סבתו, ולכאורה זה האחרון מצליח לחלץ ממנו פכים מחייו האישיים. הספר (קראתי את חציו) חביב למדי, ואין ספק שהרב ליכטנשטיין הוא אדם רציני ומרשים. חוץ מבמקום מסויים.

בפרק תחת הכותרת למה יגרע חלקה? על לימוד תורה לנשים ופמיניזם מספר הרב ליכטנשטיין שהרב סולובייצ'יק היה כמובן בעד לימוד תורה לנשים. זו היתה

עמדה שהיו לה שורשים אידיאולוגים, אבל היא עצמה לא הפכה לאידיאולוגיה אצלו. הוא עודד את לימוד התורה אצל נשים, אבל זה לא היה נושא שלמענו הוא נאבק ונלחם. (עמ' 170)

גם ליכטנשטיין עצמו בעד לימוד גמרא לנשים. הוא אינו פמיניסט, ולמעשה מרגיע את סבתו שלמרות ש

אולי יש קבוצה אחרת של פמיניסטיות [כלומר מלבד הלומדות "בלי נימה פמיניסטית משמעותית" – ת.פ.] התופסות טרמפ על לימוד הגמרא [… אבל] אינני מאמין שבלימוד גמרא לבנות במגדל עוז או בכל מקום אחר יש איזה זירוז לקבוצות פמיניסטיות באותם דברים שהן מעוניינות בהם. (עמ' 172-173)

כלומר, בעוד הרטמן מעוניין בשינוי רדיקלי, ליכטנשטיין מעוניין בבלימתו. הוא מוכן שנשים ילמדו גמרא, אבל מתנגד לכך שיתפסו תפקיד מרכזי יותר בדת היהודית. הוא מסתייג מנשים ש"בעצם חושבות על העוצמה והמעמד שלהן" – כלומר, פמיניסטיות. כאשר הוא שומע מישהי המציעה שינוי רציני באופי ההלכה, וזאת על בסיס ראיית דברי חז"ל כאילו נאמרו מתוך נקודת מבט גברית של לפני 2000 שנה, הוא מסביר לה ש"מה שאת רוצה, אין זה חידוש בתוך הדת, מה שאת רוצה, זו דת חדשה." (עמ' 176). בכך הוא בהחלט נאמן לדרכו של רבו, שהרי עבור סולובייצ'יק, כאמור, ההלכה מנותקת מהמציאות, ודאי מההיסטוריה.

ומצד שני, הרב ליכטנשטיין אומר בפירוש ש

אם אכן המציאות השתנתה, הרי ישנן הלכות מסויימות שמתייחסות למציאות אחרת, מציאות שהייתה פעם, ואם כן לא זו בלבד שמותר למי שחי במציאות שונה להשתמש באותם עקרונות ולהתאים אותם למציאות החדשה, אלא שחובה עליו לעשות כן. אדרבה! מי שמתעקש לשמור על המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה, הוא כאילו מסלף. (עמ' 57)

מה קורה פה? הרי מי ש"מתעקש לשמור על המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה" הוא הרב סולובייצ'יק! אולי לכן ממהר ליכטנשטיין לקבוע ש

השאלה היא תמיד מה הם הקריטריונים ומה הם היסודות של השקפת עולמך בהקשר הזה; האם הם מושרשים בהשקפת התורה וחז"ל? […] המחויבות לעולם התנ"ך ולעולמם של חז"ל היא אבן בוחן מרכזית בהשקפת עולמנו התורנית המוסרית. […] דברים יכולים להשתנות, אבל נימה של שינוי מחייבת זהירות רבה, תוך כדי שמירה על גדולתם של גדולים האומה, ותוך כדי שאיבה ויניקה מתוך המקורות שהם השורשים של הווייתנו הרוחנית. (עמ' 58, 60)

כבודם של גדולי האומה, אם כן, צריך להיות מובטח ומאובטח, ועלינו לשאוב מהם את הוויתנו הרוחנית. אז האם שינוי אפשרי או לא? ואיך נדע אם ערערנו את גדולתו של הרמב"ם כאשר לא הסכמנו איתו ש"רוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, יג)? ומה אם נחשוב שדבריו של רשב"י על קלות דעתן של נשים גם הם חסרי תוקף? מה אם אנחנו חושבים שהעובדות מראות אחרת?

נדמה לי שהפתרון לעמדתו של הרב ליכטנשטיין (לפחות כפי שעולה מהספר הזה – אשמח להערות מתלמידיו הבקיאים ממני) הוא שהוא, כרבו, מוכן להתחשב במציאות כדי להכניס שינויים במנהג, בעשייה בפועל, אולם מעוניין כמה שפחות להכניס שינויים בהלכה. הוא יגיב לשינויים במציאות, אבל לא ייגע במה שהוא תופס כמהות. הוא מוכן לשנות את צבע המזוזה, אפילו למשהו אופנתי, אבל לא ייגע בקלף. העקרונות ההלכתיים יצוקים מבחינתו בבטון, או לחילופין, מרחפים מעליינו כיהלומים מושלמים ונצחיים. מה שנותר לנו הוא לפלס את דרכנו לאורם, תוך התחשבות בתנאי השטח.

דבר זה מתאים לחוסר נכונותו של הרב ליכטנשטיין לקבל את התפיסה שהאנושות התקדמה מבחינה מוסרית מאז ימי חז"ל. העובדה שאין יותר עבדות, למשל, עליה שואל אותו סבתו, לא מסמנת עבורו התפתחות מוסרית חד משמעית. הנה:

תורת ההתקדמות של העולם ושל החברה, האמונה שבמידה רבה דרבנה והמריצה את כל המאה התשע-עשרה, זהו נושא שאיני מרגיש חובה לנקוט עמדה לגביו.(עמ' 67)

חובה אין, אבל גם אומץ מיוחד לא מפגין כאן הרב.

יהלומים לנצח

האם אכן תקופתנו טובה ומוסרית יותר? האם האנושות התקדמה בצורה ממשית? שאלה קשה. נדמה לי שניתן להבין שבעוד הרטמן רואה שינוי אמיתי, וחיובי, בתקופתנו על פני תקופות קדומות יותר, הרב ליכטנשטיין אינו מוכן להודות בכך. לו היה מוכן להודות בכך אולי היה נאלץ, כמו הרטמן, לגרוס שיש לשנות את ההלכה. משום שהוא לא מעוניין להגיע למקום הזה, הוא נמנע מ"לנקוט עמדה". מבחינתו אפשר להסתפק בעידון הדקורציה של היהלום ההלכתי. הרטמן רוצה לשייף את היהלום מחדש.

יש טייקונים של מדיה, יש טייקונים של רשתות שיווק, ויש – וזה באמת עתיק כאנושות עצמה – טייקונים של דת. במחוזותינו טייקונים של דת הם אלה שחושבים שהם ורק הם יהודים טובים, שהם ורק הם יודעים בדיוק מה רוצה הקב"ה, ושהם ורק הם שליחיו הנאמנים. על כן לדעתם רצוי מאוד שרק קולם ישמע, ושכולם ישמעו לקולם.

הנה דוגמא עכשווית לטייקוני דת שכאלה:

בלחץ גופים דתיים וימניים מחוץ לצבא דוחק הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף הרב רפי פרץ, על חיל החינוך להפסיק לקיים סדרות חינוך על זהות דתית לחיילים וקצינים, באמצעות ארגונים לא-אורתודוקסיים.

זה בעצם הסיפור האומלל כולו. ובפירוט (בכתבה של אנשיל פפר):

בשבועות האחרונים מפעילים רבנים בציונות הדתית מסכת לחצים על צה"ל – בין השאר באמצעות כתבות בשבועוני הימין "בשבע" ו"מקור ראשון" – להפסיק את שיתוף פעולה עם גופים העוסקים בחינוך וזהות יהודית שלא על פי התפיסות הדתיות שלהם. כך אומרים גורמים בכירים בצה"ל.

ומענין שאותם סרוגי כיפה שמאמינים, לפחות על פי הצהרתם, בקירוב לבבות ואחדות העם היהודי, רוצים לדאוג לכך שרק דרכם יקורבו הלבבות ורק אליהם, ושאחדות העם היהודי תהיה אחדות תחת פיקודם. מסתבר שכשממש דוחקים אותם לפינה הם מוכנים להודות שבעצם ראוי שהחילונים יהיו תינוקות שנשבו, בתנאי, כמובן, שהם עצמם יהיו שוביהם.

—

אז על מה יצא זאת הפעם קצפם של אותם טייקונים? הרי ברור לכולם שגופים שונים מוזמנים על ידי צה"ל להדריך את חייליו וקציניו בתכנים "יהודיים", וברור לכולם שרובם הגדול, ובתוכם כלל פעילותה של הרבנות הצבאית כמובן, שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, או מזדהים לחלוטין עם הדרך הזו. מיעוטם שיך לארגונים שעמדתם שונה. התנועה הרפורמית, אם אני לא טועה, כלל לא מוזמנת על ידי צה"ל (שלא כמו שנכתב בכתבה המבולבלת וההיסטרית של אריאל כהנא לפני שבועיים). מי שכן מוזמן הוא ארגון בינ"ה, שמנהל שתי ישיבות חילוניות ומכינה קדם צבאית.

בינ"ה היא ארגון חילוני, השואף לעצב תרבות יהודית חילונית. הנה חלק מה"חזון" שמוצע באתרו:

בינה הינה ארגון חינוכי- חברתי המקדם את העיסוק בהתחדשות יהודית מתוך השקפת עולם פלורליסטית. הגישה החינוכית חותרת לבניית ציבור וקהילה יהודית חופשית וריבונית במדינת ישראל אשר רואה ביהדות תרבות פתוחה ומתחדשת, ובמסורת מקור השראה ולא מקור סמכות. התפיסה החברתית יונקת מן השאיפה ליצור במדינת ישראל חברה צודקת.

אפשר לאהוב את זה ואפשר לא לאהוב את זה, אבל היה גם אפשר להניח שבזרוע רשמית של מדינה דמוקרטית קול שכזה יכול (אם לא ראוי) לקבל ביטוי. היה ניתן להניח שלא רק שאסור למנוע מחיילים לשמוע מגוון של דעות, אלא שרצוי מאוד לאפשר להם לעשות כן. אבל יש מי שמפחד מתחרות חופשית.

רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, ישב פעמים רבות עם אנשי בינ"ה. גם לפני שהוא מונה לרבצ"ר, כראש מכינת עצמונה, הוא ישב בפורום המכינות הקדם צבאיות, שבתוכו יושבות גם המכינה של בינ"ה, וכמובן בתפקידו הנוכחי הוא מכיר את האנשים מקרוב. אני מנחש שהוא מחבב אותם. אני גם מנחש שברוח מרכזניקית טיפוסית הוא אפילו מברך על העניין שיש ליהודים חילונים במורשתם (פעם אפילו אמר שהוא "מאמין שהתורה הזאת שייכת לכל יהודי"). האם הוא שינה את עורו, או נכנע תחת לחץ של הקיצוניים ממנו? ואולי מעולם לא באמת חשב שליהודים חילונים יש זכות דיבור?

כך או כך, נדמה לי ששריון המונופול האורתודוקסי בצה"ל יאותת בברור שלא מדובר בצבא העם. העם אינו אורתודוקסי, גם אם רבים ממנו מזדהים עם האורתודוקסיה. יתברר אם כן שצה"ל הוא צבא ההגנה לאורתודוקסיה, כלומר צבא המציב כאחת ממשימותיו את האינדוקטינציה של חייליו לדרכו של הזרם היהודי המסויים הזה, וההגנה עליהם מפני דעות אחרות, העלולות לערער את אמונתם התמימה. הנה עוד שימוש טוב בכספי המיסים שלנו, ואולי באמת יש להוסיף ולהגדיל את תקציב הביטחון.

—

הניסיון לפגוע בריבוי דעות הוא חמור, אבל צריך להודות שהוא גם פתטי. הרי אם נשאל משום מה עולה הקריאה הזאת, האורתודוקסית, להשתקת האלטרנטיבה, נבין מיד את התשובה: חדי חוש הריח שבין הרבנים האורתודוקסים מבינים לאן נושבת הרוח בזמן הזה, והיא לא נושבת לכיוונם. במילים אחרות, הפאניקה במקום. כשהיצירות התרבותיות הבולטות של האורתודוקסיה בשנים האחרונות הן "תורת המלך" וצרור מכתבי רבנים, קל להבין למה חלקים גדולים מהציבור לוקחים צעד אחורה. לזאת יש להוסיף תרועות ביניים של מיזוגניה פרוורטית בכל הנוגע לשירת נשים, הומופוביה, וכמובן את ריקבון הרבנות הראשית שמשניאה את הדת על האזרחים, החרדה הדמוגרפית מהחרדים ועוד כהנה וכהנה. המנייה בצלילה.

מול זה בתי המדרש הפלורליסטים מציעים יהדות מצודדת הרבה יותר. בסקר שהזמינה חב"ד לפני פחות משנה הסתבר שחילונים מזדהים יותר עם ערכי הרפורמים מאשר עם ערכי האורתודוקסים. מכיוון אחר מתחוללת בעשור או שניים האחרונים תחייה תרבותית-יהודית בישראל, רנסאנס מגוון וססגוני, שגם הוא לא בדיוק על פי דעת התורה של הרב דב ליאור.

גם בתחום המכינות הקדם צבאיות עצמו מתחולל שינוי גדול. כבר לפני ארבע שנים פורסם כי קיים

מתח סמוי בין המכינות הדתיות לחילוניות. "ברמת האיגוד יש שיתוף פעולה מלא ומבורך, אבל הגידול המתמיד אצל החילוניות מול מיצוי הפוטנציאל של הדתיות עושה משהו".

המשהו הזה הוא כנראה לחץ אטומי.

יש לומר כמובן שהציבור החילוני אינו "רפורמי". רחוק מזה. פועמים בו זרמי עומק של אורתודוקסיה, מסורתיות, לאומיות שבטית וכיוצא באלו. כאן זה לא אמריקה וכנראה לא יהיה. אבל קיימת תנועה חדשה של עניין ביהדות, ואף מחוייבות ליהדות, מתוך נקודת מבט שונה, בוגרת ומשכילה. פריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים מחנכת דור של חילונים שאי אפשר יהיה לספר להם מעשיות פשטניות על "היהדות" (ואף לא על "ההלכה" או "הקבלה"). צה"ל נשאר אחד המקומות היחידים בהם האינדוקטרינציה האורתודוקסית שולטת בכיפה, וברור למה אותם רבנים לא מעוניינים לאבד מקור כוח חשוב. טייקון תמיד פוחד מאיבוד המונופול. ההיסטוריה מלמדת שהפחד הזה מוצדק.

ב-12 בצהריים עמדו ליד קבר הרב קוק כעשרים איש, וקראו מתוך דפים שחולקו במקום. הסככה הקטנה שהקימו היתה גדולה מספיק עבור הקהל, והקהל עצמו שקט ומתחשב, עומד איש איש (וכמה נשים) מכונס בעצמו, ממלמל. עמדתי גם אני ונשאתי תפילה, הודאתי לרב על תורתו וגם ביקשתי ברכה. החלפתי מבט עם אשתי לראות האם מיצינו, וזהו, הלכנו לנו הביתה.

זה היה ביום שישי האחרון, ג' אלול כמובן, הר הזיתים. היארצייט של הרב. אולי בבוקר היו ההמונים, אמרתי לעצמי. אולי. אולי זה פשוט לא מעניין אף אחד, למרות המודעות הצבעוניות שקראו מעל דפי עלוני בית הכנסת ועיתוני המגזר הסרוג לעלות "בהמונינו" אל "הציון הקדוש" של הרב. ערוץ 7 דיווח שהיו אלפים, אבל על פי הוידאו שהוא עצמו מביא זה לא נראה ככה.

ואולי על פי המבוכה שניתן היה להרגיש שעולה מהמודעות אפשר היה לנחש את המבוכה סביב הקבר עצמו. וכי מה למייסד ישיבת מרכז הרב ולהילולות צדיקים – אפילו יהיה הוא עצמו הצדיק? ממתי "מרכז" הפכו למשתטחי קברים? והרי רק לפני שנה, לקראת ראש השנה ופסטיבל אומן השנתי, הזכיר הרב אבינר ש"בתורה ובתרי"ג המצוות בהן מחויב כל יהודי, לא מוזכרת מצוות תפילה על קברי צדיקים", הרב שרלו קבע כי "הפיכת קבר של צדיק למוקד עליה לרגל – היא משובשת", ואילו הרב אמנון בזק הסביר שתופעת אומן "שמה דגש קיצוני על דמות אחת ביהדות, וגם כאן מדובר בסטייה מדרכה של היהדות לאורך כל הדורות" – ונדמה שאי אפשר לשמוע דברים ברורים יותר מאלו.

מה אם כן השתנה? מה שהשתנה הוא ההכרה שהחלה לפלס את דרכה הסבוכה אל תוך תודעותיהם של רבני המגזר כבר לפני כמה שנים, ההכרה שאומן בפרט ותורת ברסלב בכלל שובה הרבה יותר את לבותיהם של צעירי המגזר מאשר תורת הרב קוק. ההכרה הזאת סוף סוף הצליחה לחדור אל הקודש פנימה, וכאסימון זה שנופל ומשמיע קול 'פינג', לא רק שהיא חדרה, אלא הביאה איתה את ההבנה הפשוטה שבכלי הנשק של פעם (לאומנות, התנחלות, בני עקיבא) אי אפשר לנצח את המלחמות של היום.

אורות החיקוי

כידוע, חכמה בגויים – תאמין, ולכן אימצו רבני המגזר את הכלל הנוכרי הידוע if you can't beat them, join them, והחליטו על ייסוד פסטיבל קברי צדיקים משל עצמם. והמחיר גם הרבה יותר זול: לא לאומן צריך לעלות, כי אם רק להר הזיתים!

ואכן, הקורא הזהיר* יכול היה להבחין בהתגבשותה של ההילולה המודרנית הזו מול עינינו: בעוד שלפני שנה (75 שנה למותו של הרב!) קראו המודעות להתאסף

בחלקת הנביאים בהר הזיתים בבית החיים בו נטמן ומול הר הבית. נשמע דברי תורה מפי חכמי דורנו כדי לינוק מאורו (ישע שלנו, גליון 208, כאן ב-pdf)

השנה כבר קראו המודעות

נעלה בהמונינו, תלמידיו וההולכים לאורו, לשאת תפילה למען עם ישראל, ארצו ותורתו על יד ציונו הקדוש בהר הזיתים מול הר הבית (ישע שלנו, גליון 258, כאן ב-pdf).

ההבדלים ברורים: לא נשמע דברי תורה, אלא נתפלל. לא "בבית החיים", אלא "על יד ציונו הקדוש". אמנם נתפלל על עם ישראל, אבל מכאן ועד תפילה לזיווג הגון בשביל אחותנו הדרך כבר לא כל כך ארוכה. ועם הנצח לא מפחד מדרך לא ארוכה.

לא צריך גם לחפש רחוק כדי למצוא את האקדח המעשן. חברי הכנסת שארגנו את העלייה לציון הקדוש מסבירים בצורה מפורשת:

האבסורד הוא שעשרות אלפים מבני הציונות הדתית נוסעים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אך את קברי צדיקנו בהר הזיתים, הם כמעט ולא פוקדים.

אולי הם לא פוקדים אותם פשוט כי חינכו אותם שעלייה לקברים לא שייכת למרכזניק שמכבד את עצמו? אולי, אבל כל זה היה ואיננו עוד. הצעירים רוצים קברים? ניתן להם קברים.

מעשה מקבצן ומלך

הבעיה היא שהצעירים רוצים יותר מקברים, הם רוצים רוחניות. את זה הם שואבים מתורתו של ר' נחמן, ואת זה הם מוצאים באומן. לא שאין רוחניות חלילה בכתבי הרב – יש ויש, ושפע ממנה מואר ומוזהב (ואישית אני הרבה יותר מזדהה עם המיסטיקה של הרב מאשר עם זו של ר' נחמן) – אלא שכפי שאמר פעם הרב שג"ר, ישיבת מרכז ובנותיה לקחו את תורתו המיסטית "אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".** לר' נחמן תורה שבורה, שלא ניתנת בקלות ליציקה לתוך תבנית, ויש לו גם את ה'התבודדות' החיה, ויש לו עוד כמה דברים שמשמרים לו את הלחלוחית.

על המתח בין "מרכז" לאומן כבר כתבתי, והבאתי שם ציטוטים ממאמרו המעניין של משה ויינשטוק בעניין. ווינשטוק, שבימים אלה יוצא לאור ספר שהוא כתב על תופעת אומן, חקר את התייחסותם של בני הציונות הדתית לציון של ר' נחמן ומביא ציטוטים (ראו שם) שממחישים את הכמיהה לדתיות חיה, כמיהה שעבור רבים מבניה של הציונות הדתית ניתן לה מענה רק שם.

ההילולה בציון הרב קוק אורגנה על ידי ח"כ אורי אריאל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, מועצת יש"ע, "עם כלביא", "משקפת", "אור האורות", "קוממיות". ניכר, אם כן, שיש כאן גיוס כללי ומאמץ אמיתי להציע לבני המגזר אלטרנטיבה תוצרת בית לאקסטאזה של אומן. ואם לשם כך צריך לשנות חלק מהשקפת העולם, אז משנים. כך קורה שבשקט ולכאורה מבלי משים עוברת הציונות הדתית מהפך מחשבתי.

ורק עוד עניין פעוט: ביציאה מ"בית החיים" (שם אידיוטי) עמד דוכן ספרים, ועליו ספר חדש, "שיצא ממש עכשיו", כדברי המוכר: שני המאורות: הרבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הספר מקבץ בתוכו עדויות שונות לקשר שהיה בין הרב קוק לתורת וחסידי ברסלב.

כך למשל, נכתב על "זיקתו של הראי"ה לתורת ברסלב", מובאות "הקבלות בין תורת הראי"ה לתורת ברסלב", ואף מאירים את עינינו על כך ש

מסופר כי הראי"ה התבטא פעם כך: "חסידות ברסלב היא ה'שפיץ' של החסידות".

הנה כי כן, עוד לא שבענו מהניסיון מעורר הרחמים להציע תחליף אומן על הר הזיתים, והנה ממשיכים אנו גם בין דפי ספר את ריקוד "מה יפית" מול אהלי ברסלב.

—

* ותודה לקורא הזהיר – שביקש להישאר עלום שם – שהסב את תשומת לבי לעניין.
** הציטוט מתוך הרצאה של ד"ר סמדר שרלו על הנטישה של תורת הרב לטובת תורת הצדיק.