"ובכן דוקטור, מה יש לנו: רפובליקה או מונרכיה?", שאלה בסוף המאה ה-18 אשה אמריקאית את בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית. "רפובליקה," הוא ענה לה, "אם תוכלי לשמור עליה". האנקדוטה הזאת מובאת לרוב כדי להדגיש את חיוניותה, בעיני פרנקלין, של ההשתתפות הפעילה של האזרחים בחיים הציבוריים של המדינה כדי לשמור על צביונה הדמוקרטי. מכיוון שהמשמעות המילולית של המונח 'דמוקרטיה' היא 'שלטון העם', דבר זה אמור להיות מובן מאליו.

אולם פרנקלין לא חשב שהשירות שעושה העם לממשל הדמוקרטי הוא חד צדדי. עבורו, שלטון דמוקרטי, על הערכים שהוא מאפשר ואוכף, הוא אחד התנאים להתפתחותה השלמה והמלאה של הנפש האנושית. "אנחנו נלחמים עבור הכבוד והאושר של הטבע האנושי", הוא הזכיר לקונגרס בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית מול המלוכה הבריטית.

הרעיון שצורת הממשל קשורה בקשר הדוק להתפתחותו של הפרט עתיק כימי אפלטון, אך היו אלה הוגי הנאורות שהציעו שהמשטר אמור להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיו לא רק כי זו חובתו, אלא לא פחות מכך כדי שאלה יוכלו לממש את עצמם ולהיות "אנושיים" במלוא מובן המילה. המדינה הדמוקרטית מיוסדת בין השאר על ההנחה שהחירות שהיא מציעה לאזרחיה אמורה לאפשר להם להיות יצורים מוסריים, נבונים ובוגרים.

כאשר מפרים חרדים את החוק בשם "דעת תורה" והולכים לכלא "בראש זקוף" הם חותרים תחת סמכותה של המדינה ליצור מרחב ציבורי בו כל אחד זכאי (ושמא: חייב) להפוך את עצמו לאדם חופשי ואחראי. חוק המדינה בשום אופן אינו מעל לכל, ובודאי שהפרתו לא רק אפשרית, אלא אף מחוייבת במקרים מסויימים, אבל קיים הבדל גדול בין הפרת החוק בשם המצפון, לבין הפרתו בשם ההלכה.

כאשר אדם מבכר את מצפונו על פני החוק האזרחי הוא עושה זאת מתוך פולמוס פנים-דמוקרטי: הנחת היסוד בדמוקרטיה כאמור היא שהמדינה ממילא אמורה לתת לאדם את המרחב לבטא בצורה מלאה את אנושיותו – שחלק מרכזי ממנה הוא המצפון. המדינה הדמוקרטית נועדה לאפשר את חופש המצפון של הפרט, אבל היא לא נועדה לאפשר את מיצויה של ההלכה (או של השריעה, או של הדוגמה הקתולית, או של האמונה הסיינטולוגית).

העדפת ההלכה על החוק, על כן, חותרת נגד, ולא בעד, מהותה של הדמוקרטיה. מדובר כאן בשתי מערכות נבדלות של ערכים, שבמדינת ישראל מובאים לידי זיווג קיפודים שמומחש בכותרת הנפוצה "יהודית-דמוקרטית". העדפת "דעת תורה" על פני החוק פירושה הצבת מערך ערכי אחר, מתחרה, לזה הדמוקרטי, בשונה כאמור מפנייה אינדבידואלית אל המצפון ונגד החוק, שאמורה לינוק מאותו מקור מוסרי עצמו.

בעיה נוספת שמציבה בפנינו הקריאה "דעת תורה" היא שפעמים רבות אותה דעה אינה יותר מדעתו הפוליטית הנוכחית של רב פלוני. בקלות ניתן להיזכר בפסיקות השונות בדבר סירוב פקודה בעת הפינוי מעזה: האם ההלכה גרסה שישוב הארץ הוא מצווה מדאורייתא ועל כן חובה מוחלטת לסרב פקודה, או דווקא שדינא דמלכותא דינא ושיש לציית לחוק? הקפריזיות השובבה שבה מודבקת הסיסמה "דעת תורה" לכל שיעול הלכתי של רב אורתודוקסי מאפשרת למעשה למוכנים "למות על קידוש השם" לעשות כן בכל שעה עגולה, וכל פעם מסיבה אחרת.

נכתב והוזכר כבר שהתקוממות חרדית על שלטון החוק בשם ההלכה לא קיימת בכל מדינה מלבד ישראל, ויש לשמוח על כך שציבור החרדי מרגיש בבית. אולם רוח גבית לתעוזתו הוא מוצא בקונצנזוס הישראלי שהמדינה היא, כאמור, גם יהודית,ולא רק דמוקרטית. האופי היהודי של המדינה הוא מרכיב חשוב ולגיטימי, אולם אם יהדות המדינה פירושה כניעת שלטון החוק להלכה האורתודוקסית הרי שהמילה "דמוקרטית" מאבדת לחלוטין את תוקפה, והמדינה הופכת לתיאוקרטיה חשוכה.

השאלה שתקבל מענה בסופה של ההתנגשות הנוכחית בין החרדים למדינה היא האם ישראל היא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות, או שמא המדינה היהודית אכן מוכנה לקבל (ולממן) מערכת ערכים נוספת, דתית-אורתודוקסית, שתוצב במקביל – וכשירצה מי שירצה, מעל – זו המדברת על זכויות אדם וחופש הפרט. וכפי שאמר ד"ר פרנקלין, היא תמשיך להיות דמוקרטיה רק אם נוכל לשמור עליה.

[פורסם אתמול באתר אבי-חי]

גזענות

יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. בראש ובראשונה כלפי כל מי שאינו יהודי, אבל גם כלפי עדות מסויימות בתוך הציבור היהודי. זה לא צריך להפתיע, משום שדת נשענת על חשיבה מיתית, וחשיבה מיתית היא מהותנית. אם מקבלים כמובן מאליו שליהודים יש יותר נשמות מלגויים, מפסיקים להביט על האדם הספציפי ותופסים כל אחד כסך כל נשמותיו.

היהדות באופן ספציפי לוקה גם באטוויזם חמור, שכן כל היהודים נחשבים למשפחה אחת גדולה. מכאן מגיעה התפיסה שהדת היהודית עוברת בתורשה, שהיא יותר עניין של גנים מאשר של תודעה. הנה ניסוי מחשבתי קטן: אתם פוגשים גרמני נוצרי, קתולי מאמין, שמספר לכם אחרי שיחה ארוכה שלמעשה "סבתו מצד אמו היתה יהודיה". האם לא חולפת בראשכם המחשבה: "אה, הוא יהודי!". שימו לב שהמחשבה הזאת לא רק מופרכת, אלא גזענית.

לכן יש, ברוך השם, לא מעט גזענות בחברה החרדית. הרב חיים נבון כתב אתמול מאמר חריף על העניין (שגם ממחיש את הקרע ההולך וגדל בין הציונות הדתית לחרדים). הנה פסקה אחת ממנו:

ההורים אומרים שההפרדה בתוך בית הספר אינה על רקע עדתי, אלא על רקע רמה דתית. הייתי מאמין להם, לולא הייתי מכיר את הגזענות האנטי-ספרדית הרווחת בחברה החרדית. אני מכיר כמה חוזרים בתשובה, שנאלצו לשנות את שם משפחתם לשם אשכנזי, כדי שילדיהם יתקבלו לבתי ספר טובים. בחלק מהמקרים זה לא עזר להם: המנהלים החקרנים גילו שמוצא המשפחה אינו מוורשה אלא מצנעא, והילדים נאלצו לחפש בית ספר אחר. בהכירי את כל אלה, אני קצת חשדן לגבי מקרה עמנואל.

השפלה

ההשפלה האמיתית שה"ספרדים" סופגים בסיפור הזה היא לא מצד האשכנזים, אלא מצד "נציגיהם". הנה שר הדתות יעקב מרגי (ש"ס): "אני קורא לא לצאת להפגין מחר אלא להמשיך לחיות בהרמוניה עם האשכנזים". זאת ההרמוניה של הסוס ורוכבו כמובן. ועוד מפי השר: "הציבור הספרדי לא מעורב, יש לו את הפתרון לתלמידות שלו". כמובן: שתשפלנה ראש ותכנסנה בכניסה נפרדת, עם תלבושת נפרדת, לכיתות נפרדות ותלמדנה מפי מורות נפרדות. מה הבעיה?

אבל מה כי נלין על השר, כאשר מרן בעצמו גוזר בפומבי את זקנו: "אני מזועזע מהעתירה לערכאות, דבר שלא ייעשה". הרב עובדיה נגד עצם העתירה ל"ערכאות". שתי סוגיות מעורבבות כאן: א. כניעתו המבישה של מי שדרש "להחזיר עטרה ליושנה" בפני החרדים האשכנזים – כניעה שהיא לא חדשה, אבל בפרשה הזו בוטה במיוחד וזועקת לשמיים (אבל השמיים לא שומעים, שהרי אלוהים אשכנזי); ב. פסילה של שלטון החוק האזרחי, שכן "ערכאות" הוא שם קוד הלכתי לבית משפט שעבור היהודים הוא חסר תוקף, ולכן שאין לפנות אליו – או (לכתחילה) לקבל את דינו. הרב עובדיה חושב כנראה שבתי המשפט בישראל אינם המקום המתאים להילחם על זכותם של מזרחיים לשוויון. אבל אם ככה, למה הוא רץ לכנסת? למה הוא מחוקק חוקים? אבל חמור יותר, ניכר בדבריו הזלזול, שלא לומר תיעוב, כלפי מערכת החוק והמשפט במדינת ישראל.

מרד במלכות

את מה שעובדיה יוסף אומר במרומז צועק בקול ח"כ(!) גפני: "אנחנו, הציבור החרדי, לא נכבד פסקי דין, לא של ערכאה נמוכה ולא של עליון, שיהיה מנוגד לדעת התורה". פשוט: כל קפריזה של הרבנים שלנו תהיה חשובה יותר מהחוק במדינת ישראל. אולי לפני המשפט המטורף הזה היה אפשר לנסות להגיע לפשרה בבית הספר. עכשיו כל פשרה שתעשה המדינה תהיה הכרה בגבולותיו של שלטון החוק, דהיינו גבולות בני ברק ומאה שערים. נכון שכבר שנים אלו אקס-טריטוריה עבור פקידי משרד הפנים ורשות המיסים. אולי הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אפרת שפירא-רוזנברג כותבת הבוקר יפה על טיבה הקלוקל של ה– Casus Belli שבחרו להם החרדים:

באמת, יצאה קצת מעפנה, המלחמה של החרדים בדמוקרטיה הליברלית החילונית. במקום לחכות לאיזה קונפליקט אמיתי ולצאת אבירי זכויות אדם העומדים על זכותם לממש את זהותם בחברה רב תרבותית, הם שמו את כל הקופה על חבורה של הזויים קיצוניים, שאפילו לא מקובלים על רוב רובה של החברה החרדית […]

גזענות?

אבל האם אכן מופלות התלמידות בעמנואל משום עדתן, או אולי, כמו שטוענים החרדים שם, משום דתן? אולי הן פשוט לא דתיות מספיק? בעידן האינטרנט הניחוש הוא פעולה שהולכת ונעלמת. הנה כל ההחלטות ופסק הדין שנוגעות למקרה הזה באתר בג"ץ. הנה פסק הדין עצמו ב-pdf, כפי שניתן בינואר 2009.

מפסק הדין עולה שבסכסוך בעמנואל נרשמו שלבים רבים. אחרי שבשנת 2007 בוצעו השינויים במבנה ביה"ס שהדירו את התלמידות המזרחיות, פנו משפחות אחדות למשרד החינוך בבקשה שיתערב. "בעקבות כך, פנתה מנכ"לית משרד החינוך, גב' שלומית עמיחי, למרכז החינוך העצמאי בדרישה לבטל את ההפרדה בבית הספר ולפעול להחזרת המצב לקדמותו"(עמ' 2). כשבקשותיה לא נענו היא מינתה את עו"ד מרדכי בס "לבחון את הטענות שנשמעו כנגד הנהלת בית הספר" (שם). בס קבע שההפרדה היא דתית ולא גזענית.

בינתיים הוגשה העתירה לבג"צ, ובסוף 2008 התבקשה תשובה ממרכז החינוך העצמאי (שאם אני לא טועה הוא חלק במשרד החינוך האחראי על ביה"ס בעמנואל) באשר לעניין. זה שינה את עמדתו מספר פעמים, ומשרד החינוך לא קיבל אותה פעם אחרי פעם, ופסק ש"הקמתו ופעילותו של בית הספר החדש והנפרד נעשו תוך הפרה בוטה של הדין, התעלמות מוחלטת מהוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, הפרת הנחיותיו של משרד החינוך ופגיעה קשה בתנאי הרישיון של בית הספר הקיים" (עמ' 6).

ביה"ס ומרכז החינוך העצמאי הבינו שהם בבעיה, והציעו פשרה: "הוסכם בין המשיבים כי במסגרת בית הספר יתקיימו שתי מגמות, חסידית וכללית, אשר יאושרו על- ידי משרד החינוך, ולרשות התלמידות תעמוד זכות הבחירה ביניהן, בקבלתן לבית הספר, וזאת בתנאי שיקבלו על עצמן את אורחות הדת הנוהגות במגמה בה יבחרו". (שם) – כלומר יש כאן ניסיון למיין את התלמידות על פי קריטריונים דתיים, וכך להימנע ממראית עין של גזענות.

והנה החלק הבאמת נפלא:

מרכז החינוך העצמאי אף העביר נוסח של תקנון מוצע למגמה החסידית לאישורו של משרד החינוך. עם סעיפיו, לרבות בנספח אשר יועד לעיון הורי התלמידות בלבד, נמנו אלה:

• א. התפילות והלימודים בבית הספר מתקיימים בלשון הקודש (הברה אשכנזית). על מנת להקל על הילדות שאינן רגילות להתפלל בביתן בהברה זו, על ההורים לדאוג לכך שגם בבית תתרגלנה התלמידות להתפלל כמו בבית הספר.
• ב. למגמה החסידית תהיה הסמכות הרוחנית בדמותו של הרב ברלב שליט"א, אשר ינחה את תלמידות בית הספר בענייני התנהגות והלכה. ההורים מתחייבים שלא לאפשר מצב שבו תהיה התנגשות בין הסמכות הרוחנית הנוהגת בביתם לבין זו שאומצה בבית-הספר.
• ג. מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית.
• ד. על ההורים לוודא כי החברות עמן נפגשות בנותיהם בשעות אחר הצהריים, תהיינה אך ורק מבתים התואמים את רוח החינוך של "בית יעקב" בכל התחומים.
• ה. על ההורים לנהוג בלבוש בהתאם לקביעת ועדת הרבנים לענייני לבוש שעל-ידי בית-הדין של הרה"ג וואזנר שליט"א.
• ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
• ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות. (עמ' 7)

דהיינו כדי להתקבל ל"מגמה החסידית", נדרשות התלמידות לעמוד בכמה תנאי סף. נעבור סעיף סעיף:

א. התלמידות המזרחיות נדרשות ללמוד מחדש איך להתפלל. אפשר להתאמן בבית עם ההורים. טוב, די ברור שדרישה זו מכוונת כדי שלא לאפשר לאף תלמידה מזרחית להתקבל. דרישה זו נמחקה מאוחר יותר.

ב. ההורים מתבקשים לוותר על סמכותם הרוחנית – דבר נורמלי בהחלט בציבור החרדי.

ג. נא לא לרכוב על אופניים מחוץ לבית. בתוך הבית שתרכבנה כאוות נפשן.

ד. הגבלה על החברות. נאמר שזה נורמלי.

ה. תלבושת אחידה לא רק לתלמידים אלא גם להורים – נורמלי אצל החרדים.

ו. חרם על אמצעי התקשורת. נו טוב, המדיום הוא הרי המסר, וללא מדיום לא יתקבלו מסרים סותרים.

ז. בינגו: הנה הסעיף שמסגיר את טיב האפלייה, ובעיקר חלקו האחרון: "אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות" – לכאורה, דאגה כנה להשפעות חיצוניות שתקלקלנה את התלמידות. למעשה, סעיף שמבדיל כמעט באופן מושלם בין דם לדם. פשוט: לאשכנזים חרדים יש סיכוי נמוך בצורה משמעותית להיות קרובי משפחה של יהודים שאינם חרדים. למזרחיים סיכוי גבוה הרבה יותר.

למה? זהו אותו סיפור ישן על "המסורתיים": האשכנזים הגיעו מאירופה או חרדים, או חילונים; המזרחיים הגיעו פרוסים על פני מנעד מגוון של אדיקות דתית. כאשר הם הגיעו, הם נתקלו בהפרדה החדה שהיתה כבר קיימת בחברה הישראלית, והיו שהרגישו צורך "לבחור צד". חלק הפכו לחרדים (כן, אביו של אריה דרעי לא לבש חליפה שחורה וכובע שחור במרוקו). אבל רבים נשארו "מסורתיים".

לא ניכנס עכשיו לניסיונות להגדיר את המסורתיים, תחביב שהופך לפופולרי בשנים האחרונות. לעניינינו מספיק להבין שבשונה מהאשכנזים, שהגיעו בחלקם חרדים קומפלט מאירופה, כמעט שאין משפחה מזרחית שאין לה חלק מסורתי ו/או חילוני. סעיף ז, אם כן, מבקש ממשפחות התלמידות לנתק קשר עם קרובי משפחתן. מכיוון שברור שזה בלתי אפשרי עבור רובן, ברור שהסעיף הזה לא מאפשר את קבלתן ל"מגמה החסידית". מכיוון שהחלוקה כאן היא לא רק דתית אלא גם עדתית, ברור שיש כאן מימד גזעני.

האם אפשר לומר שבית הספר הוא חד משמעית גזעני? נראה שלא. כמו שאומרים בפייסבוק, it's complicated. ייתכן שהאשכנזים באמת מודאגים מרמת אדיקותן של המזרחיים – הרי עם קרובי משפחה "מסורתיים" מוצגת בפניהם אפשרות לחיים אפשריים שונים. הבעיה היא שכאשר האדיקות נחתכת בצורה כל כך בוטה על פי מאפיינים עדתיים, קשה גם שלא להרגיש שיש כאן גזענות (ועוד על רקע כל מה שאנחנו יודעים על החברה החרדית).

מצד שלישי, גם בג"צ מודה ש- 27% מהתלמידות במגמה החסידית הן מזרחיות. אלא שכנראה מדובר במכסה קבועה שנקבעת בהוראת הרבנים, בדיוק בשביל שלא יוכלו לומר שקיימת גזענות (ראו כאן דיון בתגובות בין יוסי דר למנחם רבוי), וממילא, אם הן מתפללות בהברה אשכנזית ואין להם קרובי משפחה שאינם חרדים, ברור שמדובר בתלמידות למשפחות שעברו השתכנזות למהדרין שבמהדרין.

ואכן, בית המשפט קבע כי "העדפתן של תלמידות מעדה פלונית בקבלה למגמה החסידית, תוך הערמת קשיים בירוקרטים על הורי תלמידות מעדה אלמונית המבקשים לרשום את בנותיהם למגמה, פוגעת קשות בזכות לשוויון" (עמ' 23-24).

ובכלל, לעותרים יש תחושה שכל התקנון הזה הוא מצג שווא שנועד לתת בשר בירוקרטי לרוח הגזענית שמרחפת על פני בית הספר: "העותרים עומדים על טענתם בדבר אפליה שורשית המוסיפה לאפיין את בית הספר – אפליה אשר אין באימוץ תקנון זה או אחר כדי לשנותה. נטען, כי התקנון המתוקן אינו אלא סדרה של תיקונים לשוניים, אשר מחפים על העדפה עדתית בוטה באמרות חלולות […]" (עמ' 8)

כלומר הגזענות כאן, על אף כל המספרים והפשרות, עמוקה יותר מכל פשרה, וזה בעצם מה שמרתיח את העותרים. הם צודקים בכעסם, אבל הדרך להילחם בגזענות כזאת אינה בחרבו של בית המשפט. זה עניין של חינוך. זה גם עניין של הרמת ראש, אולי על פי הדגם שהציע מרטין לותר קינג בארה"ב, שהצליח לטעת בלבותיהם של חסידיו את הידיעה ש"שחור הוא יפה". ש"ס היתה אמורה לשמש מעין מנוף לראשיהם של המזרחיים, אבל היא כאמור אסקופה נדרסת. בצר להם לא נותר לנפגעים דבר מלבד לפנות לרשויות החוק.

ורשויות החוק, מה הן יודעות לעשות? הן יודעות לשלוח הורים לכלא. זה נראה לי טיפשי. עדיף היה לפרק את ביה"ס. אבל אולי זה לא אפשרי על פי חוק, והכלא נותר המוצא היחיד של בג"צ אחרי שההורים ביזו את החלטותיו. כך או כך, לא זה יפתור את הגזענות המובנית בתוך החרדיות. ובתוך היהדות.

היהדות

וזאת הרי הבעיה: ישנה גזענות אינהרנטית בתוך הדת היהודית. אי אפשר לוותר עליה ללא ויתור על מאפיינים מרכזיים בדת, כגון החשבתה למשפחה גדולה, כגון הערבות ההדדית העקרונית שקיימת בין חבריה. לכן ההבחנה בין יהודי לשאינו על פי מאפיינים גזעיים כנראה תישאר. אבל האם ניתן להוציא ממנה את העוקץ ההיררכי? האם ניתן להמשיך להבחין בין יהודים לשאינם על פי בסיס גזעי ללא החשבת אלו שאינם לנחותים?

אני מתפלל שכן. לא רק כי זה מעורר בי בחילה. כל עוד העליונות האתנוצנטרית הזאת תישמר, תישמרנה גם חלוקות פנימיות, גזעניות, ליהודים טובים יותר ופחות, גם כשברור עובדתית שאשכנזים אינם טובים ממזרחיים. וכל עוד העליונות האתנוצנטרית הזו תישמר, גם כשברור עובדתית שיהודים אינם טובים יותר מאלה שאינם, פחות ופחות יהודים משכילים ירצו לשמור על יהדותם.

—

דת היא משחק. היא משחק במובן הזה שהיא מערכת סגורה, בעלת הגיון פנימי, הגיון פנימי ששונה מההגיון השגור על העולם שמחוץ לאותה מערכת. הדת היהודית היא דוגמא מצויינת לכך, שכן היא מרובה בחוקים: בדיוק כמו שאין שום מובן רציונלי לכך שבמשחק הכדורגל אסור לגעת בכדור בידיים, כך אין מובן רציונלי לכך שבדת היהודית אסור לאכול שרימפס – חוץ מזה שאלו החוקים. מפני שהדת היא משחק קל כל כך להציג אותה כטקס דתי, כפי שעשה לעיל פליפה פרננדז-ארמסטו (בעקבות חוזה לואיס סאמפדרו).*

מפני שהדת היא משחק הזר המתבונן מבחוץ לא מבין את החוקים שבפנים, ואלו שבפנים לא יכולים להסביר אותם בצורה רציונלית, אלא פשוט לומר: תראה, אלו החוקים. כך משחקים כדורגל, כך (לדעתנו) עובדים את אלוהים. הכדורגל והדת הן מערכות אוטונומיות של חוקים, שלא תלויות בעולם החיצוני להן. מערכות שמתפקדת בעצמן, מעצמן, וניזונות אך ורק מהמתרחש בתוכן. ופעם כבר כתבתי על ההבדל בין משחק היהדות למשחק הנצרות.

אבל כמובן, זה לא כל כך פשוט. מה שהצגתי כאן היא בעצם ההשקפה התיאולוגית של חלק קטן מאוד מהמונותאיזם, דהיינו של מי שגורסים שאכן אין – ואסור להניח שיש – הסבר רציונלי (או אף מיתי, למשל קבלי) לחוקי הדת. המנויים על השקפה זו דורשים שנקבל את חוקי הדת כהתגלות חד-פעמית ונצחית של תבונה אלוהית, שהיא לעולם נשגבת מבינתנו ועל כן בלתי ניתנת לניתוח או להבנה.

לייבוביץ הוא כמובן הנציג היהודי המובהק של המחשבה הזאת, וקארל בארת הדוגמא הנוצרית (בארט הנהיג את מה שנקרא ה"ניאו-אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" בתחילת המאה העשרים, ולייבוביץ כפי הנראה הושפע ממנו רבות), ואף באיסלאם יש את האסכולה החנבלית שדוגלת בקבלה מילולית ומלאה של חוקי האיסלאם ללא הסבר, ואשר הרמב"ם התפלמס בין היתר איתה בספרו 'מורה נבוכים'. ההשקפה הזאת יוצאת מתוך רעיון הטראנסצנדנציה, מתוך ההשקפה שהאל הוא משהו נבדל ושונה לחלוטין מהעולם. אבל הוא לא.

עבור רובנו, ברור שההגיון הפנימי הדתי לא נועד להיות סגור בתוך עצמו, פונה כולו פנימה אל עצמו, כמו בדעות שלעיל, כמו בכדורגל. לא: לנו ברור שהדת אמורה "לעשות משהו" בעולם (כלומר עבודת האל אינה תכלית עצמה), משהו כמו למשל להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, או את החברה לצודקת יותר, כמו למשל לאפשר לנו לדעת את האל, או לסייע להבאת המשיח. כל אלה, בהיותם תכליות עולמיות, במציאות, מובנים לנו בשכלנו הדל – שהרי הוא נועד (בין אם על ידו יתברך ובין אם על ידי האבולוציה תתגדל ותתעלה) לחשוב על העולם, על המציאות. רובנו אם כן לא רואים בדת משחק בלבד: לבואו של המשיח תהיה השפעה לא מבוטלת על העולם (לדעת מי שמאמין בו). מאידך, לניצחון של ברזיל במונדיאל לא תהיה שום השפעה, לבד משמחת האוהדים.

אלא שכאן נקלעת הדת לצרה. שכן אם היא אמורה להשפיע בעולם, הרי שחוקיה אמורים להיות מובנים לשכל, ומזוהים כראויים על ידי המצפון – אודות העולם הרי אנחנו מבינים, נכון? הדת אם כן מאבדת את הציפוי התיאולוגי השקוף שהפריד בינה ובין העולם: חוקיה תקפים לגביו, אבל חוקיו גם תקפים לגביה. משום שאנחנו מבינים את תכלית חוקיה, תהיה מה שתהיה, אנחנו מוצאים עצמנו בעמדה בה אנחנו יכולים גם למתוח עליהם ביקורת.

בעיקר ניכר הדבר אם אנחנו סבורים שהדת אמורה (בין השאר) לעשות אותנו לאנשים טובים יותר. כי הנה נגלים לפנינו כמה דברים מטרידים. למשל, שאנשים שמקפידים מאוד בחוקי הדת דווקא לא עושים רושם של אנשים מוסריים יותר (מהכנסייה הקתולית ועד מאה שערים). למשל, שיש בדת חוקים שהם עצמם, אפילו לפני האכזבה מהשפעתם על המאמינים בהם, נתפסים אצלנו כלא-מוסריים (מהאפלייה כנגד נשים ועד האפלייה כנגד הומוסקסואלים). והרי זו בדיוק הסיבה שקמו להן כל אותן תיאולוגיות הנ"ל שמתעקשות שאי אפשר לנו להבין את חוקי האל, מפני שברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו כן יכולים להבין אותם, אנחנו מגלים שיש כמה חוקים שהם פשוט חסרי היגיון, ואף גרוע מכך: חסרי מוסר.

מנגד יש לנו את הניו-אייג'. הניו-אייג' הוא פריצת הדת כמשחק וחדירתה לחיים, או אף הקפתה את החיים. בניו-אייג' הכל קדוש (מהבית ועד לעבודה), וכל פעולה יכולה להיות עבודת האל (מעיצוב הבית ועד ההברזה מהעבודה). הניו-אייג' אינו מערכת סגורה של חוקים, כי אין בו חוקים, או יש מגוון חוקים שניתן לבחור מהם. לניו-אייג', בשונה מהכדורגל, אין כללים. לכן הניו-אייג' אינו משחק (במובן הזה). לכן הניו-אייג'יסט, מבחינתו, לעולם לא נמצא בקונפליקט עם ההגיון או עם המצפון.

מצד שני, מפני שאפשר להצדיק כל דבר כעבודת אלוהים, הניו-אייג'יסט מצדיק פעמים רבות דברים שהמתבונן מבחוץ יראה כלא-הגיוניים או לא-מוסריים (למשל השימוש בצדיקים על מנת לגרוף רווחים כלכליים). מפני שלניו-אייג' אין מסורת, אין לו נקודת מבט הטרונומית לאדם שדורשת מהאדם דברים שלא ממש מתחשק לו לעשות. אין טרנסצנדנציה.

הדת המסורתית נמצאת בבעיה ברגע שניתן לנתח את חוקיה, משום שחלק מחוקיה מתגלים כבלתי סבירים. הניו-אייג' נמצא בבעיה מפני שהוא מסוגל להצדיק כל דבר, כלומר מפני שאין לו מערכת יציבה של חוקים, וממילא אין לו סמכות חיצונית לאדם. הכדורגל נמצא בבעיה כי הוא פשוט לא מעניין.

—

* בספרון 'דת' בהוצאת עם עובד, תרגום דניאלה שחם

[שימו לב לרשימה הקצרה על חיי המין של האדמו"ר החמישי של חב"ד בצד שמאל, בבלוג הליווי "מינים", ושימו לב שברשימה על "לנבוכי הדור" והרב קלנר התקבלו שתי תגובות מאת "אורלי יוספון", שלדעתי אינה אלא הרב קלנר]

מעט על המתח בין דת למדע שעולה מתוך הפרשה האחרונה

החיבור הנסתר (קרי, מוסתר) של הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", גרם לאחרונה מבוכה זוטא בחוגי תלמידיו-מוקיריו, כפי הנראה משום שהרב מביע בו רעיונות מקוריים, ושמא חריגים, בצורה יותר ברורה מבחיבורים אחרים שלו – בחיבור מתבטא הרב בצורה מאוד חיובית כלפי המדע, ולא מעט סובלנית כלפי דתות אחרות. הספר כפי הנראה נערך מתוך כתב יד על ידי הרב שחר רחמני, ועתיד לראות אור בדפוס, וייתכן שעיכוב העניין הביא להפצתו באינטרנט, דווקא כדי להכריח את המתנגדים להדפסתו לרכך את התנגדותם.

אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.

קצת מפחיד לכתוב על הראי"ה, מפני שמחד הוא באמת הוגה רב רבדי ושלל מימדי, ומאידך תלמידיו-מוקיריו רבים מספור וכמובן נהנים "לתקן טעיותיהם" של הכותבים עליו, אבל אם יותר לי (בכל זאת, כתבתי אי אילו מאמרים על הגותו) הייתי אומר שתורתו של הרב מעזה, חופשייה ומתקדמת הרבה יותר מאשר תלמידיו אמיצים מספיק כדי להודות, ודאי ליישם, וזאת כי הרב היה בראש ובראשונה מיסטיקן, לפני שהיה איש הלכה, אפילו לפני שהיה מקובל. מתוך כתיבתו של הרב קוק עולה דמותו של מיסטיקן-רומנטיקן יהודי, איזה בלייק או אמרסון או שליירמאכר, ששאיפתו מעלה אל הרוח המוחלט מלאה פאתוס וליריקה ואהבה, והוא אמנם מביע אותה בשפה פילוסופית-יהודית-קבלית אבל תחתיה אפשר לחוש בקלות את רוחו הגדולה מכל שיטה, מכל שפה, מכל מסורת, והשואפת אל ההתמזגות הרוטטת, האנרכית, עם האלוהות החיה, הנון-דואליסטית, הטובה. ומכל העושר הזה לקחו "ממשיכי דרכו" כמעט אך ורק את הלהט הלאומני הרומנטיציסטי. באסה.

דמונים בעת החדשה

אבל לא על רעיונותיו של הראי"ה ברצוני לכתוב, ואף לא על ספרו שנתגלה, שכן את רובו טרם קראתי. (סיכום של הספר מאת הרב איתם הנקין ניתן למצוא כאן וראו גם כאן מכתב לרב יובל שרלו ותשובתו בעניין הספר וקרבת חלק מרעיונותיו לאלו שלו.) כאן אכתוב על ההתמודדות עם גילוי הספר בקרב תלמידיו. ולשם כך נפנה תחילה לחיבור אחר, של תלמיד ומורה של כתביו של הרב, הרב יוסף קלנר.

הרב קלנר נחשב למומחה לכתבי הרב קוק, והוא ידע על אותו חיבור עוד לפני פרסומו. קלנר הוא בהשקפתו מהממלכתים (במלעיל), וגם מתנגד חריף ללימודים אקדמאים, ועל כך בעצם חיבורו שאני רוצה לדון. החיבור נקרא דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה או מִגרֶסֶת הזהות הישראלית (הוא כולו כאן) וקלנר מנסה בו לקעקע את תקפותו של מחקר מדעי הרוח. בצורה מעניינת, הוא מנסה לעשות זאת בעזרת כלים שפותחו במדעי הרוח, במקרה זה על פי ניתוח בסגנון (אבל לא ממש) ההיסטוריה של הרעיונות, שכן קלנר מתחקה אחרי שורשי מדעי הרוח ומוצא אותם ברפורמציה.

אכן, על פי קלנר היה זה לותר ששם את הדגש על כתבי הקודש (sola scriptura), ודרש מגע ישיר בין ההמונים לאלו, דבר ש"נתן לגיטימציה לחשיבה עצמאית, מה שנתן אומץ דתי לרנסנס המחשבתי ולהתפתחות המדע", דבר שעל פי קלנר הוביל, אחרי שכיחת האלוהות, לניתוח מדעי של אותם כתבי קודש, דבר שהוביל לפירוקם לגורמים ולהבנתם כתוצרי אנוש, מש"ל. כשלעצמו המהלך כאן מעניין גם אם פשטני, אלא שבחיבור הוא מלווה בטיעונים פסיכולוגיסטים ומני אד-הומינם מגוחכים עד שערוריתיים. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

נפשיותו והגותו של שפינוזה כמדעי הרוח בכלל הם תוצרים של התהליכים ההיסטוריים העומדים ביסודם. מהותה של יצירתם ה"מדעית" אינה אלא ביטוי של דחפים פסיכולוגיים מעַוותים, אך עם זאת הרי משמעויות אדירות בעיצוב המציאות ההיסטוריה החברה והתרבות.

עין בוחנת תחוש שהמסגרת התרבותית החיה ויונקת מחוג "מדעי-הרוח" ומדעי החברה הלא-מדויקים, הרצינות המוזרה, וההסתמכות מתוך יראת כבוד על מסקנות ה"מחקרים" עטויי ההילה ה"מדעית" שלהם, הם ענין הרבה יותר "דתי" מאשר "מדעי", כמין פולחן מאמינים החיים באתוס שיצרו לעצמם.

היסוד הנפשי המניע את המדע, היוצר את הענין הרב בו עוד לפני ההצלחה הרוחנית והטכנית שלו, הוא הרצון למחאה כנגד מה שנעשה לרוח האדם במשך אלף וחמש-מאות שנות הדיכוי הדתי. הרצון לשחרור מדיכוי הרוח, הצורך לחשוב, להרגיש, שאלה צצו בנפש האדם יחד עם הרגשת הדחיה מן הדתיות.

ומה עם היהדות?

לאורך דורות של מאות ויותר שנים, בהם דוכא, נרצח, נאנס, בוזה, הושפל, נירמס ישראל עד עפר, נוצרה, בנפש הקולקטיבית של החברה היהודית, תופעה המקבילה לתופעה הידועה במצבים קשים מאד בפסיכולוגית הפרט – כ"הזדהות עם התוקפן". תופעה המאפיינת את החברה היהודית שהיה לה מגע עם אירופה ורוחה עד עצם היום הזה.

כך נוצרה הטרגדיה של החילוניות-המשכלת, זו שזוהתה למעלה כפסיכוזת ה"הזדהות עם התוקפן". פסיכופתיות קולקטיבית תוצאת הצורך הנפשי לבקשת ההינצלות מהמועקה היהודית. התנועה הזו הזדהתה עם תרבות התוקפן הנוצרי, אימצה לעצמה את תבניות המחשבה, הביקורת, האסתטיקה, והמוסר שהם כולם השתלשלות המהלכים ההיסטוריים התוך-נוצריים – הקתוליות והתנגשותה עם הפרוטסטנטיות ותוצאותיה האנטי-דתיות. חולשת-נפש זו יצרה את "ברלין של היהודים". זוהי החולניות החלונית של "ההשכלה".

כך התגבשה מציאות סוריאליסטית של התלכדות זרמים פסיכיים נוצריים ופסיכוטיות יהודית לכלל ההנעה הפנימית של יהדות גוססת הנוברת אובססיבית ברוח חולנית שחופה אחר זהותה הדתית-יהודית באמצעות עסוק אקדמי ביהדות. בזאת מוצא "היהודי החדש", "הנאור", את "הרוח", "האור", "הקדמה", "הנכון", "העתיד". הכל מתמקד בבילדונגיות היהודית הזאת.

אין כוונתי לומר שהדמויות הפועלות במחזה הזה הם "אנשים רעים", אך חיים הם במציאות פתטית אומללה. רואים הם את עצמם כ"מתקדמים", כ"גיבורים", כ"מושיעים", כ"פותרי-בעיה" כ"מתמודדים", אך "כל הסיפור" הוא שהם נדבקו ב"שפעת העופות הרוחנית" הזאת, של הדמון הנוצרי.

טוב, הבנתם את העניין. מדובר אם כן בניסיון גמלוני להתמודדות עם מדעי הרוח בכלל ועם ביקורת המקרא בפרט, שאינו אלא פסילתם כ"פסיכוזה", ובדרך גם פסילת החילונים כפסיכים. המסה עמוסה בניתוחי נפשותיהם של לא פחות מכל העולם המערבי, וכל זאת ביומרה לידענות ורוחב אופקים שמרשימה אולי תלמידי ישיבות שפוערים פה אל מול מילים כמו "פוסטמודרניזם", אבל שכל אדם משכיל מינימלית מבין שמחביאה בוּרוּת מביכה (לבד מעצם המהלך הרעיוני הפשטני משעשעת במיוחד הטענה שהאקדמיה מראשיתה היתה מוסד חילוני (עמ' כ"ב), כאשר בדיקה קצרה בויקיפדיה היתה יכולה להשלים את השכלתו של הרב בעניין).

סתירות בכתבי הרב

ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.

ומה מוזר בכל הטיעונים הללו? שהם משתמשים באותן שיטות נפסדות, אף נוצריות ר"ל, של מחקר מדעי הרוח האקדמי! הרי מה אומר כאן הרב קלנר אם לא שהרב שינה את דעתו בשאלות חשובות כמו היחס לדתות אחרות ולמדע בעקבות חלוף הזמן, מאורעות שעבר (מלחמת העולם הראשונה), והגעתו לישראל? מה הוא אומר אם לא שסביר שתורתו המאוחרת של הרב מגובשת יותר מזו המוקדמת? לכל אדם משכיל דברים אלו ברורים, אבל הרי לשיטטו של קלנר אסור לנו להיות משכילים, שהרי על פי ההגיון המובע בתגובתו כאן נוכל לחשוב שאולי גם בין חיבוריו של הרמב"ם יש להבחין בין מוקדם ובוסרי (משנה תורה) ובין מאוחר ובשל (מורה נבוכים), שאולי אמוראי בבל פסקו שונה, ונחות, מאמוראי ארץ ישראל (שנהנו מ'עוצמת גילויים והופעות נוראות של רוח ה"), ושאולי מאורעות היסטוריים משפיעים לא רק על מחשבתו של הראי"ה, אלא גם על זו של רבי עקיבא או רבן יוחנן בן זכאי.

לא זאת אף זאת: אם הראי"ה יכול ללמוד תורה ממאורע כמו מלחמת העולם הראשונה, ולתקן את כתיבתו (ושמא את פסיקתו?), אולי גם אנחנו יכולים ללמוד ממאורע היסטורי (לדוגמא: עליית התנועה הפמיניסטית? קבלתם של הומוסקסואלים בחברה? האינתיפאדה?) ולהבין שיש להדגיש דברים אחרים, אולי אף לשנות דברים קדומים?

בקיצור, הרב קלנר, בניסיונו למסמס את חשיבותו של "לנבוכי הדור", מזמין אל נפשותיהם של תלמידיו רעיונות שיכולים להביא אותם בסופו של דבר לחשוב שיש מוקדם ומאוחר לא רק בראי"ה, אלא גם חלילה בתורה, ו/או שבעקבות שינויים במציאות ניתן לשנות את מרכז הכובד של עיסוקנו ההלכתי.

ושימו לב, לא רק הוא: הרב אבינר, בבלוג שלו באתר "מעלה", מוסר ש "ראיתי שזה של הרב קוק, מהתקופה שלו שהוא היה בחוץ-לארץ. זה ניכר […] כי אז הוא כתב ארוך מאוד [… ובא"י] הגיע להתעמצות ולהתעלות והיה כותב בתמצית עצומה", כלומר יש משהו באוירא דארעא שגרם לרב לכתוב אחרת, מתוך התעלות. גם הרב ברוך אפרתי כותב תחילה ש"הספר נכתב בצעירותו של הרב (זו אמנם עובדה שלו היתה לבדה לא היה בה דבר על מרכזיות הספר, שכן 'עין איה' גם הוא נכתב בצעירותו)" אבל מאוחר יותר מודה ש"מה שנכתב מאוחר יותר, הוא מבוסס יותר ומעובד יותר בנפש הכותב".

אז מה, האם ניתן לנתח רציונלית את כתביו, וכתיבתו, של הרב קוק, להבין שיש סיבות היסטוריות מסויימות לאיך שכתב ומה, ולכן לא להתחשב בדברים שאמר בחיבור מסויים – או האם כל שימוש בחשיבה אנליטית והגיון בריא בבואנו לבדוק טקסט קדוש אינו אלא סימפטום של שפעת העופות הרוחנית ותוצאה של פסיכוזה נוצרית? ועוד: האם בנוגע לסתירות שנתגלעו בכתיבתו הנוכחית של הרב קלנר ביחס לכתיבתו הקודמת נעלה גבות בתמיהה ונחליט שאין אנו במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיות כשירים להבין את עומק הדברים, או שנוכל להשתמש בשכל ישר ולשער שיש מצב שהבנאדם הוא קשקשן מניפולטיבי?

ואולי אירוני הוא שחיבורו הנ"ל של קלנר מנסה לפעול למען אותה תכלית ממש אשר למענה פועל חיבורו של הראי"ה: שניהם מכוונים להוראת נבוכי הדור וחילוצם מתוך הבעיות שממצאי המחקר המודרני מכניסים אותם לתוכן. אולם בעוד הראי"ה בחיבורו מעלה את החשיבה המדעית על נס ("למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו [ישעיהו ו', י']: מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות […] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת" – פרק כ"ו) מנסה הרב קלנר לקעקע אותה כהזייה פסיכוטית, שהיהודים המעורבים בה חולים. וזה כשלעצמו משל נאה להבדל התהומי שבין דרכו של הראי"ה לבין דרכי תלמידיו הנוכחיים.

נספח: יש ניאו-אורתודוקסים בקהל?

כי לרב קלנר יש חשבון מיוחד איתכם:

ל"חגיגה" הכללית מצטרפת שלא-מדעת קהילה אומללה נוספת – הניאו-אורתודוכסיה. גם היא – יסודה הנבערות. […] מפליא לחוש את האנכרוניזם המוזר, כשאותן תופעות פרוורטיות המוכרות מתקופת ההשכלה אצל ראשוני המשכילים היהודיים ביחסם אל התרבות הכללית, מופיעות כאן (באיחור של קרוב למאתיים שנה) ביחס החברה הדתית הזו, אל התרבות החילונית. גם כאן המניע הוא דימוי עצמי נמוך, ביחס לתרבות שבחוץ. ועל כן נסרך מחנה זה אחרי החילוניות ומחפש למצוא שם את "הרוח והאור", את הערכים והנורמות.

ובאוניברסיטה הדתית, היחידה בישראל, לא יקשה לבעל טביעת-עין לחוש שרגש-הנחיתות הזה, המקנן במחנה הדתי בכללו, הוא הנקודה המרכזית והמיוחדת הרודה בכל אופי הרוח. אין שום תודעה עצמית. כל הזהות של התרבות הדתית היא האקדמית, על פי הנורמות שהחילוניות היותר גסה ופרוורטית אימצה לה. הצורך "ללכת עם (כפה ודת) ולהרגיש בלי" הוא הענין הבלעדי שבו מושקע מאמץ ושכלפיו מורגשת אחריות בכל עסקי-הרוח שם.

באופן מוצהר, פועלים שם חוגים העוסקים בדה-קונסטרוקציה, ובניאו-אורתודוקסיה, ובעצות, תאגידים והתארגנויות שמטרתם היא נטרול האימפקט הגדול שיש לרבנים, ואנשי אמונה ותורה על הנוער בפרט והחברה בכלל. תחת כותרות שעניינם – 'להחזיר את הכל אל ה"שפיות, והאיזון המדעי", יושמעו כל הכיוונים האנטי-אמוניים, ואנטי-תורניים, אנטי-מסורתיים, ואנטי-דתיים, וכל זה במסגרת – "הדת" של "האוניברסיטה הדתית"… והנבערות הבסיסית הנזכרת מאפשרת, שלא להבחין ולא לדעת עד כמה כבר הרחיקו מגבול היהדות, בהזדהותם הפנימית לא רק עם ערכים חילוניים כי אם עם ערכים נוצריים.

לאמור: לא מספיק לשמור מצוות, צריך גם לחשוב כמו קלנר. אחרת לא תדע כמה בעצם הרחקת מגבול היהדות.

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

• הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
• הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
• בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
• חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
• מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.