ראיון עם פרופ' אילן גור זאב על האנטישמיות החדשה, המונותאיזם היהודי, ציונות וגלותיות
את פרופ' אילן גור זאב הכרתי לפני כעשור, בהיותי סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. גור זאב היה אז אחד המרצים הבולטים לפילוסופיה של החינוך, ובקורסיו נחנכתי להגות הפוסטמודרניסטית, ששבתה אז את לבי. אך גם גור זאב עצמו שבה את לבי, ברגישות שלא באה על חשבון תחכום, ובישירות שמתלווה לרליגיוזיות עדינה. כך קרה, שגם אחרי שסיימתי את התואר שמרנו על קשר. עם השנים, ובנדיבותו, הוא דאג לידד את היחסים בינינו.
כיום פרופ' גור זאב אחד הקולות הבולטים בשיח האקדמי של החינוך הביקורתי בעולם. הוא משמש כמרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ובין ספריו בעברית פורסמו 'פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל' (אונ' חיפה/זמורה ביתן, 1999), ו'לקראת חינוך לגלותיות' (רסלינג, 2004). אך בשנים האחרונות מפנה גור זאב את תשומת לבו למה שהוא רואה כהתנגדות שורשית להוויה היהודית. על פי גור זאב אנחנו נמצאים ברגע מאוד מיוחד בהיסטוריה של המערב, רגע שבו מופיעה דחייה פנימית של המערב ממהותו, ומכיוון שמהותו היא במידה רבה יהודית, דחייה זו מתגלה באופן מעשי כהתנגדות ליהדות על מופעיה השונים, כדת ולאום. רגע זה והתנגדות זו הם שמולידים את מה שלדעתו הוא לוז האנטישמיות החדשה.
כדי להבין את זווית הראייה של גור זאב כדאי להביא הקדמה תיאורטית קצרה. היהדות, על זאת יסכימו הן המאמינים והן החוקרים, היתה הראשונה להציג תפיסה על פיה האלוהות נפרדת ונבדלת לחלוטין, ומבחינה עקרונית, מהעולם. רעיון הטרנסצנדנציה היה חידוש עצום, וככזה טמן בחובו הבטחות גדולות וסיכונים רבים. בראש ובראשונה הוא הציב מול האדם אופק אינסופי אליו עליו לשאוף: האדם ניצב אל מול האידיאל האלוהי כנתון במתח מתמיד שבשאיפה אל הבלתי-ניתן-להשגה. תכלית חייו היא תמיד "אי-שם", בעתיד, באינסוף.
הקריאה התמידית לנסות ולהשלים את הפער היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקידמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפיסת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי-מתפשרת להתעלות.
כשלון המשיחיות החילונית
אולם רעיון הטרנסצנדנציה הוא גם רעיון מסוכן. אותו דחף בלתי-נדלה להתעלות, מביא גם להמצאתן של אוטופיות חסרות תוקף. הרעיון המשיחי, שהתחיל כתקווה לכינון מלכות בית דוד הארצית, ולאיחודן מחדש של ישראל ויהודה, הפך עם הדורות לבית גידול לפנטזיות פרועות על עולמות דמיוניים. השאיפה המבורכת לתיקון עולם, הפכה לתקווה העקרה להגעתו הניסית של עולם חדש וקסום שיבוא במקום העולם הממשי ויבטל אותו, על חוקיו ומגבלותיו. כך קרה שתנועות משיחיות רבות, בציפייתן לעולם אחר, פעלו למעשה נגד העולם הזה והחיים שבו; כתות הגנוזיס התמחו בסוג כזה של דתיות, והנצרות בתחילתה גם היא נטתה לכיוון זה.
בנצרות היו גם קולות אחרים, קולות שהיא ירשה מהיהדות ושדרשו 'תיאולוגיה פוליטית'. כלומר: הכפפת העולם כולו לשליטת הדת, וייסוד מלכות השמיים עלי אדמות, בכוח הזרוע אם צריך. באופן אירוני גם קולות אלה, המושפעים מהטרנסצנדנטיות המוחלטת של א-להים, התעלמו כמעט תמיד מהתנאים האובייקטיבים של המציאות הארצית, והתמורות שהם שאפו להנהיג היו אידיאליות מאוד, ועל כן בלתי-מציאותיות בעליל.
המהפכה הפרוטסטניטית, שריסקה את סמכותה של הכנסייה בכך שהפקידה את האפשרות לגאולה לראשונה אצל הפרט, שיחררה בסופו של דבר מכלאם התיאולוגי את הקולות הללו, ובמאה העשרים חזינו בגרסאות החילוניות של הניסיון לכונן עולם אוטופי ואידיאלי, מזה הקומוניסטי ועד לזה הנאצי. קשה שלא להבחין במנוע המשיחי שמנהיג את הגותו של מארקס, והיטלר עצמו דיבר על "הרייך בן אלף השנים", תוך שימוש ברטוריקה הנוצרית של ה'מליניום' המבורך שיבוא לעולם עם נצחונו של ישו על האנטי-כריסט.
הכשלון הקולוסלי, מרוצף הגוויות, של התנועות המשיחיות החילוניות הביא לנסיגה מהירה של המערב מכל יומרה לאמת או להיררכיה אובייקטיבית. החשיבה הפוסטמודרניסטית לקחה על עצמה להסביר, ובעצם לפרק, שאיפות מסוכנות אלה. אך בשביל לנטרלן כראוי היה, כמובן, צורך לטפל בשורשן, ברעיון הטרנסצנדנטיות. דבר זה בוצע ביעילות רבה ובמגוון דרכים, הגותיות ומחקריות, שאין כאן מקום לפרטן. די לומר שאנחנו חיים היום בעולם שמקדש את עצמו: את המצב הנוכחי, את החיים עצמם, את הטבע. האם זה מקרה שרבים במערב המרגישים צמא דתי נוהים היום דווקא לדתיות המזרחית, שמאז ומעולם הציגה תפיסה אימננטית של האל?
יכול להיות שרעיון הטרנסצנדנטיות האלוהית היה טוב לזמנו, ובאמת יש צורך להרפות ממנו. יכול להיות שאכן טוב יותר, ואולי אף אמיתי יותר, לעבוד אלוהות אימננטית. אני עצמי לא רחוק מדעה זו. אולם ברור שאם יש אתר בו עדיין נשמרת נאמנות לטרנסצנדנציה, הרי שהוא נמצא בקרבן של הדתות המונותאיסטיות. יש להבין, על כן, את ההתנגדות להן גם על רקע זה: האם "האתאיסטים החדשים", אכן חוששים רק מהשתלטות סדר יום דתי על המרחב הדמוקרטי-פלורליסטי, או שמא עצם הרעיון של היררכיה המוכתבת "מלמעלה" מציק להם? ואם לבו ומקורו של הרעיון הוא הדת היהודית, כיצד תבוא לידי ביטוי ההתנגדות לו בהקשר של מערכת היחסים עמה או בגישה אליה?
מקדונלדס והסיכוי למלחמה
את זה חוקר גור זאב בזמן הנוכחי. נפגשנו בביתו שבטבעון כדי לשוחח אם כן על האנטישמיות החדשה, אותה הוא רואה כהתנגדות שורשית להוויה היהודית.
רבים במחנה השמאל יאמרו שה"אנטישמיות חדשה" הינה לא יותר מאשר תרגיל רטורי שיצרה התעמולה הציונית, אשר מטרתו בלימת ביקורת וסירוב לקבלת אחריות על חטאי השלטון הצבאי ביהודה ושומרון. אתה רואה בה משהו שונה לגמרי, ואמיתי. מה היא לדעתך האנטישמיות החדשה.
אני חושב, קודם כל, שהאמירה הזאת קולעת, במידה כזאת או אחרת, לממשות שלפנינו. השאלה היא האם בזה מתמצה העניין. אני סבור שלא. לא זו בלבד, אלא שתחת הכותרת הזאת, "האנטישמיות החדשה", אני מבין את המהות והמסגרת של הרגע ההיסטורי הנוכחי.
העולמי.
כן. אסביר: לאנטישמיות החדשה יש רבדים שונים, וזאת בגרסה הפרוגרסיבית שלה [כלומר בשיח האקדמי הביקורתי – ת.פ.], להבדיל מהתעוררותה בתוככי האיסלאם, למשל. אחד הרבדים שלה, שנראה לי מאוד יסודי, גם אם סמוי מהעין, הוא הרובד של הפתיחות והרגישות החדשה. הרגישות החדשה היא מצב מנטלי שמתגבש לצד התפתחות מהירויות העל, לצד ההתפרקות של תנאי היסוד שמאפשרים חריגה או טרנסצנדנציה, והיא תגובה של בני האדם להעדר הקדושה.
לשם דוגמא, מאמר שעושה הדים היום בחוגי הסוציולוגיה והחינוך מדבר על כך שמדינה ובה שבעים סניפי מקדונלדס ומעלה, היא מדינה שהשתחררה מהסיכוי להיכנס למלחמה. מה היא האמירה כאן? מקדונלדס, כך נדמה לי, מייצג את השחרור לא רק ממחויבות לאמת, או לצדק המוחלט, או לאמיתות האלוהיות, אלא גם מקנאות מכל סוג שהוא. ארציות שטחית, חסרת יומרות.
"נורמליות".
כן, נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה. הרעיון הוא, שהרגישות של הילדים שעורכים את ימי ההולדת שלהם בסניפי מקדונלדס תהיה מכוונת כלפי גורלם של המדוזות והלוויתנים הכחולים ומוכי-הגורל למיניהם, אבל בלי להיות מחוייב לאידיאולוגיות עצומות ותובעניות שמציעות נוסחה מושלמת לפתרון בעיית האנושות, העם או המעמד. זה רובד אחד של הרגישות החדשה. החיים הופכים לשטחיים יותר ומאפשרים רגישות ואחריות ליומיומי, לחסר העומק והיומרה, לעולם הזה כ'בית' שאין גבוה, נורא או נשגב ממנו.
הרובד האחר, שאני כולל אותו באנטישמיות החדשה, הוא רובד המאפשר את המנסרות האידיאולוגיות שמשתמשות במציאות הפוסטמודרנית ובפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית, כדי להציע שפה אידיאולוגית שמבקרת את המציאות ומציעה פעולה למען שינוי המציאות. למשל, המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".
ויחד עם אלו, הצלע השלישית של הפירמידה הזאת של האנטישמיות החדשה, לפחות עד כמה שהיא מסגרת רוחנית וכוח מניע של המחשבה הפרוגרסיבית, נובעת מתוך העמידה של הציביליזציה המערבית מול ההצלחות של המחשבה הביקורתית. הצלחות אלו, שהתחילו בהתגברות מרשימה על המשטר הישן, על המניפולציות ואי-הצדק שהיו מיוסדים על הקדושה הא-לוהית, בנו אלטרנטיבה של קדושה אנושית, של קידמה בדרך למימושה של אוטופיה.
מייצרים יעילות מרושעת
אתה מתייחס למשל לנאורות, או למרקסיזם.
כן. אלא שהרוח הביקורתי שביקר את אותן מניפולציות וקסם כוזב בסופו של דבר, הפנה את כוחותיו נגדו עצמו. תרבות המערב הפנתה את חיצי הביקורת נגד עצמה. כך הרסו את תנאי האפשרות של קדושה, הן זו התיאוצנטרית והן זו ההומניסטית. ועכשיו אנחנו מדברים על ביקורת בדרך ל'קידמה' ללא קדושה, ללא יומרה לאמת, ללא יומרה לצדק, ללא יומרה למשמעות – אבל עם תובנת יסוד שהציביליזציה המערבית יסודה בייצור של רוע. שהציביליזציה המערבית בכל הקשר, מיצור של ידע ועד ליחס לנשים או למיעוטים או להומוסקסואלים וכולי, אינה יכולה אלא ליצר יעילות מרושעת.
זו הביקורת שנולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, החל מאסכולת פרנקפורט, דרך פוקו ועד לדקונסטרוקציה.
נכון, עם כל ההבדלים העצומים שביניהם. כעת התרבות המערבית צריכה להגיב לתפיסה העצמית הזו שלה לנוכח גלות הרוח. כיצד הכוחות הפרוגרסיבים מגיבים כאשר הם מתבוננים במראה ורואים את השטן? אני מוצא שתי תגובות עיקריות: האחת היא ניסיון לשיכחה עצמית, לאיבוד עצמי בבולמוס של הצריכה והיצור הקפיטליסטי והטכנולוגיות החדשות. מה שאני מכנה 'מכונת העונג'. בעידן של מהירויות-על שיכחה עצמית היא דבר קל יחסית ושכרו נפלא מאוד. כך נמנעים מהעמידה מול העולם, או מול האלוהים, כלא-אני, או כשאלה, או כתהום. זו תגובה אחת, שאני רואה אותה כתֶנָטית, כהיענות ליצר המוות.
התגובה השנייה היא לא לקבל את האלטרנטיבה הזו, של הבלעות במכונת העונג, אבל לקבל את תובנת היסוד שלה, שאין אמת, ושאין קדושה, ושאין משמעות, ושאין יעוד. אבל בעולם שכזה, לאור המודעות לסבל המיותר שמייצרת הציביליזציה המערבית על כל מופעיה, ישנה התמקדות במהלך של היטהרות. כיצד אפשר להיטהר בעולם שאין בו משמעות? שאין בו א-ל, ואבדה בו גם הקדושה והמשמעות ההומניסטית של הריגת-האל? כאן התשובות תהיינה כביכול פרגמטיות: אין לנו אפשרות לדעת מהו הצדק האובייקטיבי, המוחלט, אבל יש לנו אפשרות לקבל באופן פרגמטי את הרטוריקה, את התשוקות, את האינטרסים של הקורבנות, ולהעדיף אותם על הרטוריקה, האידיאלים ועל האינטרסים של המקרבנים. והמחוייבות הזאת להתגבר על היסודות המקרבנים של המערב מפגישה מחדש את הפרוגרסיבים החדשים – ניתן לומר, בעקבות מרקס – עם רוח היהדות. כבר מרקס ראה את היהדות בתור הכוח המניע של ההגיון הקפיטליסטי, של עקרון הבעלות.
אבל אצלו כמובן יש לפחות אופק אוטופי.
כן. הפרוגרסיבים החדשים מצד אחד זנחו מזמן את השאיפה לאוטופיה, לגאולה, ומצד שני ממשיכים את מרקס במובן זה שההיטהרות של הציביליזציה המערבית, עד כמה שהיא בכלל אפשרית, היא היטהרות ממהותה היא, דהיינו המונותאיזם היהודי, והעלתה לעולה. זו היציאה כנגד התשוקה להומוגניות, כנגד כל היררכיה, כנגד כל יומרה, כנגד כל אקסקלוסיביות, כנגד כל תפיסה של מוסר אובייקטיבי. זו האנטישמיות החדשה.
והפעם כאשר היהדות אינה "האחר" האולטימטיבי של המערב, אלא כעצמו ומהותו הוא.
זה בדיוק העניין. כי אם האנטישמיות הישנה ראתה את היהודי בתור 'האחר' של תרבות המערב, המחשבה הפרוגרסיבית כיום רואה את רוח היהדות בתור המהות והמניע שלה עצמה. והיא צריכה לטהר את עצמה, עד כמה שיש לה ישועה, ממהותה זו.
מימוש ה'אתה בחרתנו'
אתה מדבר על היציאה כנגד היהדות כמוקד עקשן של אקסקלוסיביות מוסרית, של היררכיה או של אתנוצנטריות. בדברים אלה יש כמובן אמת. קל לראות שהיהדות ברבים מגלגוליה היא אתנוצנטרית, או דוגלת בהיררכיה שבה היא העליונה.
אבל רבות מהאמירות האלה אתה יכול לומר גם על הבודהיזם הטיבטי, למשל, והמנסרות האידיאולוגיות האלה אינן עסוקות במאבק כנגד המופעים התרבותיים והחברתיים של הבודהיזם הזה.
לדעתי אתה לא צודק. אני לא חושב שאפשר לומר באותה מידה שיש אתנוצנטריזם או גזענות ברבות מהדתות האחרות כמו שיש במונותאיזם היהודי. ודאי לא בבודהיזם הטיבטי.
תתייחס למשל למונותאיזם המוסלמי. המתח בין אוניברסליזם לאתנוצנטריות קיים גם באיסלאם. ובכל זאת אותם כוחות פרוגרסיבים שאנחנו מתייחסים אליהם כעת – ואני כאמור רואה את האנטישמיות החדשה כמסגרת התיאורטית וככוח המניע את המחשבה הפרוגרסיבית העכשווית – לא מאתגרים באופן דומה את האיסלאם.
מהכיוון האחר, הפוליטי, ביטוי השיא של הקולוניאליזם המערבי, מבחינה פוליטית, הוא מדינת ישראל. הביטוי הכי וולגרי ואלים של הפרטיקולריזם, של היומרה לממש את תודעת ה'אתה בחרתנו' באופן הגזעני והבוטה ביותר – זו מדינת ישראל.
זה כמובן מוגזם, אבל גם כאן יהיו שיאמרו כי לביקורת פוסט-קולוניאליסטית על מדינת ישראל יש על מה לסמוך עצמה. ודאי שמדינת ישראל איננה 'פרוייקט קולוניאליסטי', אבל ודאי גם שיש כאן אנשים שנתונים תחת כיבוש משך עשרות שנים.
אכן, יש כאן ייצור של אי-שוויון ועוול ברבדים שונים, שמחלק ממנו אפשר היה להימנע. אבל האחריות לכך לא יכולה ליפול באופן מוחלט על צד אחד בלבד. ומה שאני טוען הוא שלא ניתן בהסתמך על העוול הזה להסביר את המעמד הנוכחי של מדינת ישראל בעולם. עד כמה שזה נכון, נשאלת השאלה מה הופך את מדינת ישראל לפיגוּרה של התגלמות הרוע עלי אדמות. עומדת בכל זאת השאלה מדוע דווקא ישראל, ולא טג'יקיסטאן, ולא סין, ולא סוריה, ולא חוף השנהב – מדוע דווקא ישראל זוכה לגינוי כזה? התשובה לא יכולה להתמצות בהסבר שהרוע כאן פשוט נורא לאין שיעור מכל מקום אחר. איך תסביר את העובדה שתשעים וששה אחוזים מערביי המשולש מוכנים לעשות כמעט הכול כדי שלא להכלל במסגרת פלסטין הגדולה, משתקום, ומעדיפים לחיות במדינת היהודים שהם אינם מכירים בלגיטימיות של עצם קיומה?
תחיה רוחנית-יהודית
כלומר אתה אומר שמדינת ישראל ראויה לגינוי, רק לא לגינוי בסדר הגודל שהיא סופגת.
תראה, כל פרויקט קולקטיביסטי של בניין אומה מבחינתי הוא כיוון לא נכון באופן פונדמנטלי. ואני בוודאי שלא תומך בבניין אומה שמבחנה העליון הוא בריבונות ושליטה על קרקע, מכיוון שאני חושב שהתפיסה הזו נמצאת במתח עם אידיאלים מרכזיים ביהדות שחשובים לי מאוד.
מהם?
למשל הגלותיות כיעוד. למשל אחריות מוסרית תוך כדי ויתור על אזרחות בהיסטוריה החילונית של הכוח. ולמדנו משהו על זה מרוזנצוויג או מהרמן כהן ומאחרים. הציונות כמובן בחרה בדרך אחרת, ואני לא מזדהה עם הדרך שבה בחרה הציונות. נקודת המוצא שלי היא יהודית גלותית. אבל בעוד אני לא מקבל את נקודת המוצא הציונית, אני מכיר בעובדה ההיסטורית של קיומה של מדינת ישראל, של קיומו של ציבור, וקיומו של העוול של צליבה חדשה של היהודים בכלל ושל ישראל בפרט, כדרך לישועת הנפש של המערב. ובשעה שאלה הופכים לאובססיה ולאופנה, שמתוגמלת כל כך יפה – למשל כאן בין חברינו הפרוגרסיבים, שהרי זה מאוד 'בון טון' ונוח באקדמיה בעולם להיות אנטי-ישראלי פרוגרסיבי במובן הזה – אני חייב להגיב. והתגובה שלי היא לא תגובה של פטריוט ישראלי. היא תגובה שנובעת מהאחריות המוסרית שלי כיהודי גלותי. אני לא מנסה לזכות את הציונות, אלא יוצא נגד אופנה שהיא שערוריה מוסרית, ונגד דרך נוספת לשאוב בני אדם לשיכחה עצמית דרך כניסתם לדוֹגמה ולאובססיה הזו של צליבתו של היהודי ושל העלאתה של מדינת ישראל לעולה. ברובד הפוליטי חייבים להודות שמדינת ישראל היא ההומניסטית ביותר בהתחשב במשבר הקיומי שבו היא נמצאת ובהשוואה לרוב מדינות העולם.
מה לדעתך ניתן לעשות? אתה מציע בכמה מקומות שחינוך בצורה שונה הוא התשובה. למה הכוונה?
מאחר והטעמים לאנטישמיות החדשה ולביקורת על רוח היהדות מחד, ועל עצם קיומה של מדינת ישראל מן הצד האחר – וההבחנה בין אלה חשובה מאוד – ברור לי שמי ששמים יהבם, למשל, על הסברה יותר אינטנסיבית מטפחים תקוות שווא. אין לנו סיבה להיות אופטימים. כי הדיון הפוליטי הוא לא המקום בו השאלה הזאת תוכרע. לא מבחינה זו שבסוף יקבלו אותנו, ולא מבחינה זו שנדע מה לומר לילדנו על כך שמחר לא רק שלא יהיה יותר טוב, אלא שמחר אי אפשר יהיה לעשות את הטוב. כי המצב הישראלי הוא מצב כזה שבו מיום ליום אנחנו צריכים לשלם במטבעות של חיים ראויים עבור עצם החיים.
מבחינת הקשיים במאבק עם הפלסטינים?
מבחינה זו שהחברה הישראלית מתנוולת הן מבחינה זו שהיא הופכת מצד אחד לניאו-קפיטליסטית מיום ליום ובתהליך התרבותי-כלכלי הזה הופכת לאנטי-יהודית ואנטי-הומניסטית מיום ליום.
כמו כל מדינות המערב.
בוודאי. ומן הצד שני המאבק הישראלי-פלסטיני מתקדם באופן שבו הוא מתקדם לא רק במובן זה שהוא הופך למאבק תיאולוגי ולא רק פוליטי, אלא גם במובן הפרקטי ביותר. אתן לך ציור של מצב שנראה לי שהוא מטאפורה רלוונטית לעניין הזה. כאשר אנשי החיזבאללה או החמאס, ממקמים את כלי הנשק שלהם עד כמה שניתן באיזורים מיושבים בצפיפות, ועד כמה שניתן על גגות מסגדים או בתי ספר, והטייס הישראלי רואה על המסך את הקסאם רגע לפני שיגורו על גג בית פרטי. הוא חייב לשאול את עצמו אם הוא יכול להצדיק את הלחיצה על ההדק כדי להשמיד את המשגר, ואיתו משפחה פלסטינית, אזרחים לא חמושים. ואם הוא ימנע מלהשמיד את אותה משפחה פלסטינית הוא אולי גוזר דינה של משפחה ישראלית. אני חושב שהתמונה הזו, הדילמה הזו, מביאה כבר כעת לקושי עצום לחיות חיים מוסריים בהתאם לרוח היהדות.
ראשית, אם כן, אני מוותר על אופטימיות ועל תקוות שווא. שנית, יש להבין שאנחנו עומדים מול שאלות היסוד של הרגע ההיסטורי הזה, שמשמעותן להיות אדם ברגע פוסט-מטאפיזי, להיות אדם בעולם שהקדושה גלתה ממנו. אנחנו רוצים לשאול את השאלות הללו ברגע היסטורי שאומר לנו מכל עבר שעלינו לוותר על השאלות הגדולות, על היומרה ועל היהירות של התייחסות לשאלות היסוד ועל מימוש התשובות, אם בכלל אלו קיימות. ואנחנו חייבים לחזור לשאלות היסוד.
ובלא תחייה רוחנית במדינת ישראל לא תהיה אפשרות לעשות זאת. וזה לא עניין של החלטה בירוקרטית במשרד החינוך, שבשנת הלימודים הבאה נערוך "תיגבור" כלשהו למקצוע כלשהו. מדינת ישראל לא תוכל לעמוד בקטסטרופות שהעם היהודי כבר עמד בהן. כי חורבן בית הוא משהו שהעם היהודי כבר חווה על בשרו יותר מפעם אחת והתגבר עליו. ומדינת ישראל לא תשרוד בהסתמך על הפצצה, או על העוצמה של ההיי-טק בלבד. היא תשרוד רק אם היא תדע להוליד רנסנס רוחני יהודי. ועד כמה שלא תהיה כאן תחייה שכזו ישראל חיה על זמן שאול.
אינטימיות עם הדתיות
איך ניתן לזמן תחייה רוחנית?
קודם לכל אני חייב לומר שאין בנמצא וגם לא יתכן שיהיה רצפט כזה, ועצם היומרה או התקווה שאפשר לקרוא לרוח והוא, מבוית ומתמסר, יגיע, נראית לי מוטעית מהיסוד. ובכל זאת, אני חושב שאנחנו צריכים, קודם כל כיחידים, כל אחד לגבי עצמו, ואחר כך גם לגבי אחרים ואחרות, להפקיע את עצמנו מהרוטינות, מהפיתויים, מהחגיגה הזו, מזחיחות הדעת שמסביב, שהיא לא רק כניעה לתרבות הרייטינג וליצרנות בכלכלה הפוסט-פורדיסטית, אלא יכולה להיות גם התמסרות לפוליטיקה של ביקורתיות שהפכה לדוגמתית ואופנתית.
לכן אני מסכם את החלק של שיחתנו הזה בקריאה לחינוך לאומץ. אני חושב שבדור הפוסט-מטאפיזי אין אומץ. ברובדים מאוד מאוד שונים, אגב. מזה שילדנו מחונכים כך שהשפע הוא נקודת המוצא מבחינתם, ועד הזמינות של האינפורמציה או של העונג בסייבר-ספייס. מאתרי-הסקס ועד הויקיפדיה. הזמינות של הדברים היא מתעתעת. היא יוצרת מציאות שטוחה, שמפצה את עצמה על היעדר האושר שלה במהירויות הגבוהות ובאקסטאזה הגוברת. ואנחנו צריכים לחנך חינוך שכנגד, לאומץ. עלינו גם לחנך גם לאלתור, לאהבת החיים וליצירתיות על דרך השיבה אל הריקוד, השירה והסוד, תוך כדי קשירה מחדש של הזיקה שאבדה בין האסתטי, הגופני, האתי, האינטלקטואלי והפוליטי. המימד הלא-דוגמטי, המימד של החיים כפרשנות מתמדת. המימד המאוד יהודי הזה, שהפרשנות בו מתגברת על כל דוגמה ועל כל מוסכמה, שחייבת להיות לא ספונטאנית גרידא אלא מתוך אחריות, היא ביטוי של חיים ושל מפגש עם היעוד האנושי. במילה אחת, עלינו להכשיר עצמנו לאינטימיות עם הדתיות שאבדה גם אם לא ניתן לברוא דתיות חדשה יש מאין.
אבל הרי לדידך אין לנו על מה להסתמך במאמץ הזה. על מה נשעין את האומץ שלנו?
האומץ נשען על התובנה שאם האדם נאמן לקטיגוריה 'אדם', שאם הסובייקט האנושי הוא סובייקט ולא אובייקט, אזי הוא חייב להתגייס להתגברות. וההתגברות היא קשה ומכאיבה ומפחידה, וכמעט הכל קורא לנו לא להתגבר, או להמיר את ההתגברות הזו בהתגברויות אופנתיות שמפצות אותנו פחות או יותר באופן מיידי. השיבה להתגברות "בלתי-רווחית" כעבודת קודש היא נקודה חשובה מאוד, והיא צעד קיומי שאם נציע אותו לילדינו לא הכל אבוד. וזה מתחיל ביחיד, והופך לשאלה אנושית כללית.
האם אפשר לחנך לערכים האלה?
אנחנו יכולים לחנך לאלה כי זה לא נכון שהתרבות הקפיטליסטית מסוגלת להציע דָיוּת לעצמה. היא מייצרת גם חוסר סיפוק, סדקים וסתירות פנימיות, כפי שאפשר לראות בייצור הקפיטליסטי העכשווי. היא מציעה חיפוש לאלטרנטיבות המוכרות מן הניו-אייג'. וזה לא נכון שבני אדם יכולים להסתפק באלטרנטיבה לקדושה. הם מחפשים קדושה בתוך מכונת העונג. כחלק ממכונת העונג. או לחילופין כאלטרנטיבה גדולה לה בדמות עולם הג'יהאד, בין אם הוא עולם הג'יהאד של הפונדמנטליזם היהודי, המוסלמי או הנוצרי. החינוך שכנגד לא מקבל את פרקטיקות השיכחה העצמית של מכונת העונג הפוסטמודרנית, והוא לא מוכן לקבל את ההישאבות לאורגיה הזאת של צליבתם מחדש של היהודים. ומתוך רוח היהדות האומץ והאימפרוביזציה יכולים להציע תקווה. ובאשר התקווה שם החיים. דווקא צליבתו המחודשת של היהודי הופכת את היהדות למשמעותית באופן אוניברסאלי ומזמנת את היהדות להתחדשות ולבריאה גדולה חדשה. במובן זה, האנטישמיות החדשה היא הן ביטוי של תקווה והן ביטוי של סכנה קיומית למדינת ישראל ולציוויליזציה היהודית-נוצרית בכללותה.
[פורסם ביום שישי ה-21.5 במוסף "שבת" של "מקור ראשון"]
לולאת האל 