שבעים פנים לרוחניות היהודית המתחדשת, ונדמה כי אין חלל פנוי שהיא לא ממהרת למלא. התופעה שכבר מוכרת כ"תופעה" מעסיקה, ובצדק, לא רק רבנים ואקדמאים, ואלה גם אלה מתקשים לאבחן את טיבה או לשפוט את ערכה. מעל דפי מוסף 'עמדה' שצורף לגליון 'יומן' של עיתון זה בט' תשרי השנה, ביקשו מומחים שונים לבדוק האם תופעת החזרה בתשובה בימינו היא "תנועה או אופנה". ואכן, כפי שהובהר בצורה נאה במאמרי המוסף, החזרה בתשובה היום שונה מאוד מאותו גל שעלה וגאה בארץ בשנות השבעים. בשונה מאז, כיום מדובר, כפי שכתב שם שאול מייזליש, בחוזרים בתשובה "חלקיים", שמתעניינים בעיקר בקבלה ובמיסטיקה, ובאופן כללי ועקרוני יותר, כפי שקבע איתי אליצור, מדובר בדור ש"לא מחפש אמיתות, [אלא] מחפש ריגושים".
זה בהחלט מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה, ובדיוק משום כך ניתן לכלול רבים מהם לא רק בתוך אותה התעוררות רוחנית יהודית, אלא באופו כללי יותר בתוך הזרם הגדול של מה שניתן לכנות "רוחניות הניו-אייג'", אותה תופעה מבוזרת ואקלקטית שנפוצה מאוד גם בארה"ב ובאירופה, אשר במסגרתה מחפשים רוחניים שונים מבקשים דרך רוחנית שהיא בעיקרה אישית מאוד, וחוויתית מאוד. הניו-אייג' מציג דת במצב צבירה נוזלי, דת חמקמקה, משתנה תמיד, נוצצת וקורצת, ובלבד שתהיה חמה ומתוקה. מסורת, מבנה ומחוייבות הם על פי רוב ממנה והלאה.
מאז שנות השישים של המאה העשרים הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי החיפוש הרוחני מהז'אנר הזה, וניתן למנות גורמים רבים שתורמים לקיומו, החל מהאכזבה מהאתוס המדעי-מטריאליסטי ועד להתפתחותה של תרבות הפנאי. אולם כבר בתחילתה של אותה מאה קיבלה התפיסה החוויתית של הדת גושפנקא רשמית עם פרסום ספרו של וויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה'. התעצמותו של הדגש על החוויה הדתית, גם בארץ כאמור, קיבלה ביטוי לאחרונה בגליון כ"ה של כתב העת אקדמות, שבחן את הנושא מזויותיו היהודיות יותר. בי"ז בחשון התקיים בבית מורשה ערב לרגל צאת הגליון.
הערב קיבץ כותבים ומשוררים שדיברו כולם על היבטים שונים של החוויה הדתית. הרב יהודה ברנדס נתן את המסגרת לדיון תוך שימוש במטאפורת "הלהבה והברוש" המפורסמת של זלדה, ואחריו דיבר משה וינשטוק על החוויית הקצה של הנסיעה לאומן. יואל יפה דיבר על השוני באופי ההתכוונות הדתית בין חסידות ברסלב הנלהבת לחסידות רוז'ין המאופקת, ושלמה טיקוצ'ינסקי הביא את הזוית החרדית, בה החוייה הדתית היא חוויית הדבקות בחוק והעמידה אל מול האל הבלתי מושג.
את הערב נעל פרופ' שלום רוזנברג, שאמר דברים נכוחים ומפוכחים על הרוחניות היהודית המתחדשת, להם ברצוני להקדיש רשימה זו. רוזנברג התייחס לתופעת העלייה לרגל לאומן כדי להצביע על מאפיין שלילי לדעתו של הצמא הנוכחי לרוח, והוא הרגרסיה שהוא פעמים רבות מביא לנפקדיו. בלשונו, "החזרת עטרה ליושנה היא בעייתית כאשר היא מחזירה גם את ה'יושנה'". כוונתו (אם הבנתיו נכון) הייתה שלא הבאת העבר אל ההווה כדי לפארו יש כאן, אלא החזרת ההווה אל העבר בניסיון נואש להתרפק על תמימות אמונית שאבדה. בעלייה השנתית לרגל לאומן מוצא רוזנברג נסיגה מדעת אל דפוסי פולחן של לפני מאתיים שנה ומעלה.
אני חושב שפרופ' רוזנברג צודק, ומצביע על נקודה חשובה שמאפיינת באופן ספציפי את הרוחניות היהודית המתחדשת, ובאופן אף יותר ספציפי את זו שיוצאת מתוך העולם היהודי האורתודוקסי. כוונתי היא לנטייה של זו לפנות במכוון ובמודע כנגד ההגיון הבריא והשכל הישר. במילים אחרות, אני חושב שניתן למצוא כיום בין הזרמים היותר רוחניים של היהדות האורתודוקסית נטייה לא רק להיפרד מהחשיבה המסודרת ומההגיון הפשוט בדרכה אל האלוהות, אלא אף לעשות מפרידה זו עקרון מקודש, לשאת אותה על כפיים כמעין הישג הרקוליאני של דבקות. היהודי הרוחני כמתגבר כארי – על שכלו.
לא חסרות דוגמאות לכך. כולנו מכירים פלגים שונים בחסידות ברסלב שדורשים אמונה בפתק קסום, או בכוחה של צעקה שצועקים יחד במדבר. אל אלה מצטרפת חסידות חב"ד שהשילהוב המשיחי התמוה שאופף אותה, תוך דגש על האמונה "אף על פי" המציאות, אינו עולה בקנה אחד עם חכמה, בינה ודעת. בקרב הציונות הדתית נמצא רבנים הקוראים לאמץ מוסר בלתי-אנושי שמאשר, בשם ה' ו'תורת המלך', הריגת תינוקות או נקמה עיוורת בחפים מפשע ('תג מחיר').
ושוב: יש לשים לב שהמקדמים את הדרכים הללו מדגישים חזור והדגש שהיתרון שבדרכם הוא דווקא ובעיקר בכך שהיא מנוגדת לשכל הישר, שהיא "למעלה מטעם ודעת", שעבורה יש "להשליך את השכל" או לצאת כנגד המוסר הטבעי, ההגיוני, המקובל. מקדשי האי-רציונלי טוענים כי העיקר הוא החיבור הישיר, המיידי והבלתי אמצעי ל"טבע" (גינזבורג) ל"תמימות" (ברסלב) או ל"אמונה" (חב"ד). העיקר להיפרד מהמחשבה ומההגיון, ולקפוץ.
אווילים, משוגעים ועופות
אל מול תופעות כאלה יש טעם בניסיון להבין מהי הסיבה המשותפת שדוחפת את קבוצות הרוחניות האלה לכיוונים כל כך מנוגדים להגיון. תחילה חשוב לשים לב שעצם הרעיון שהמבחן הגדול ביותר של האדם הדתי הוא האמונה, הוא רעיון חדש, תוצר של סוף תהליך החילון והרציונליזציה שהתחילה תנועת הנאורות לפני ארבע מאות שנה. ברוך שפינוזה, שנהוג להצמיד אליו את הכינוי "החילוני הראשון", היה בין הקולות המרכזיים שהציבו זה כנגד זה אמונה והגיון. על פי שפינוזה חולשת האדם גורמת לכך שאנשים:
מאמינים כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובת אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית (מאמר תיאולוגי מדיני)
כלומר אנשים מאמינים דווקא בדברי הבאי והבל, ורואים אותם כדבר ה'. אל מול אלה הציב שפינוזה את מה שהוא מכנה "האור הטבעי", כלומר אותו מקור פנימי של בהירות אנליטית שהאדם ניחן בו בצורה אימננטית. "האור הטבעי" של שפינוזה מסמן את תחילתה של ההנגדה בין האמונה להגיון בעת החדשה.
אולם יש לשים לב ששפינוזה לא היה אתאיסט, ואף נהג למחות בתוקף על האשמתו באתאיזם. עבורו קיום האלוהים היה הגיוני, והתגלה דווקא כתוצאה משימוש נכון בשכל. אכן, גם בתחילת המאה הי"ח היה עדיין הגיוני ומובן מאליו שיש אלוהים, וגם דאיסטים נוצרים גדולים כג'ון טולנד ומתיו טינדל, שכפרו בכל "מיתוס" דתי, וביקשו להשתית את הדת אך ורק על השכל הישר, לא פיקפקו לרגע בקיומו של האל או של הנשמה הנצחית.
אבל עם השתלטותה הגוברת והולכת של ראיית העולם המדעית, עם תפוצת תיאוריית האבולוציה והמהפכה התעשייתית, עם ההבנה שהמדע מצליח להסביר כיצד העולם והחיים פועלים ומתפתחים, תוך הצגת תמונת עולם מטריאליסטית לחלוטין, הפך אלוהים, כדברי האסטרונום לפלאס לקיסרו נפוליאון, להיפותזה שאין בה צורך.
או אז, כאשר קיום האל הפך למיותר מבחינה הסברית, או אף, לדעת רבים, לבלתי-הגיוני, אז ורק אז הפך פופולרי הרעיון שהאמונה באל, דווקא ובדיוק מפני שאינה הגיונית בשום אופן, היא היא המבחן שזה האחרון מבקש מחסידיו. "אתם תאמינו בי למרות שזה בכלל לא הגיוני," לכאורה מבטיח האל, "ואני ארשום את זה לפני ואזכה אתכם בכניסה נצחית לגן עדן". כך במאה הי"ט מפתח קירקגור, לשם דוגמא, את חשיבתו על העקדה בצורה שהדגישה את אמונתו של אברהם באל. למרות שאלוהים עצמו נגלה אליו, קירקגור מעלה על נס את אמונתו של אברהם בהבטחה האלוהית, ומכנה אותו "אביר האמונה". במקביל אליו קורא ר' נחמן מברסלב להשליך את השכל ולקפוץ מעל החלל הפנויי באוחזנו את האמונה בלבד.
מתוך התפיסה הזאת נולדת הקריאה להעדיף את האמונה על השכל, את האולי על הודאי, ואף לראות באמונה עצמה הישג דתי ראשון במעלה. אולם יש לשוב ולשאול: גם אם אכן כך, מדוע קריאה זו מתפתחת בימינו לכדי אמונה לא באל, אלא בכל אותם היבטים אנטי-רציונליים שלכאורה נובעים ממנו? ולמה דווקא ביהדות זמננו? אכן, למרות שדתות ותנועות רוחניות רבות בזמננו משלבות תפיסות פנטסטיות בהחלט במערך אמונותיהן, אין עוד זרם דתי משמעותי שהופך את האמונה עצמה באלה ליסוד וללוז הפולחן הדתי. בנצרות עסוקים בעיקר בפולמוסים מוסריים (הפלות, הומוסקסואליות) מחד, ובבקשת החוויה הדתית הישירה מאידך. באיסלאם, ברובו, האמונה היא עדיין מובן מאליו. מה, אם כן, מניע את היהדות האורתודוקסית בימינו להציב דווקא את האמונה האי-רציונלית כביטוי האותנטי ביותר של הדתיות?
ארבע סיבות לאי הרציונאליות
ברצוני להציע ארבע סיבות עיקריות לדבר. ראשית, נדמה לי שאנחנו מוצאים כאן התמודדות נוספת עם הסוגייה שהעסיקה את חכמי היהדות לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והיא סוגיית טעמי מצוות. בעוד שבמקרא הצידוק לקיום מצוות הוא כללי ונשען על המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים), הרי שהחל מהמאה ה-12 מנסים הוגים יהודיים להסביר את טעמי המצוות בצורה פרטנית יותר. חלקם הביאו נימוקים קבליים לכך, וחלקם, בעיקר החל מלפני מאתיים שנה, נימוקים אתים-מוסריים.
אולם נימוקים כאלה אינם קבילים כיום, אם מפני שהמערך הקבלי הקלאסי נתפס כמגושם על ידי מחפשי הרוחניות של ימינו, ואם מפני שברור כיום שיש מצוות שמנוגדות למוסר המובן מאליו של תקופתנו (ענייני שובניזם ואתנוצנטריות כמובן). כעת, אם כן, נואשים מהניסיון להסביר כל מצווה בדרך הקבלה או האתיקה, מוותרים על המאמץ, ובמקום לנסות לתקן חור ועוד חור בסכר, גולשים על שתף המים השובר ופורץ אותו. כך מקדשים דווקא את חוסר ההסבר, ועושים מהאמונה עצמה עיקרון אמוני.
שנית, ובהמשך לכך, מפני שבנצרות ובאיסלם (ובמני זרמים ניו-אייג'יים) אין טראומה של חורבן בית וגלות, אין ממלכה ומקדש שהיו ולכאורה אמורים לחזור, אין עולם אידיאלי שאבד. משום כך קהילות נוצריות ומוסלמיות גם לא מצפות לשובם הפיזי, הממשי של אלה. הן לא חייבות להתמודד עם חוסר התאמתו המוחלט של העולם האידיאלי שלהם למציאות חיינו. אם תקוותנו היא אכן להקריב קרבנות במקדש ולהמליך מלך, הרי שקיים אצלנו דיסוננס אינהרנטי בין אמונותנו להגיון הישר ולשכל הבריא. מכאן שוב אנחנו מקבלים דחיפה לכיוון האי-רציונלי.
שלישית, אסור לשכוח את היותם של היהודים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם, מיעוט מדוכא ונרדף, ומכורך כך בעל התנגדות מלכתחילה לקבל על עצמו את ערכי הרוב. ביטויים שליליים כמו "להתייפיף באהלי יפת" ממחישים לנו את ההסתייגות המובנית להשתלב, לא רק מבחינה חברתית אלא גם, ובעיקר, מבחינה ערכית, בתרבות המערב.
מכאן ניתן להבין שכאשר המערב מזוהה (במידה רבה של צדק) עם ערכים כקדמה, מעשיות ורציונליות, הרי שהמשיכה, ליהודי שרוצה להדר במצוות הבידול ממנו, תהיה לכיוון ההפוך בדיוק, לחיים שהם נסיגה אל העבר, אל הבלתי-מעשי ואל האי-רציונלי. בשינוי אירוני מהעבר, אדם כזה מקיים מצוות לא בגלל המיתוס, אלא למרות הרציונליות, כהתרסה ומרד בתרבות הכללית.
רביעית, יש לשים לב, כאמור, שהנטיות האנטי-רציונליות הללו שגורות בעיקר בקרב הזרמים היותר מיסטיים של האורתודוקסיה היהודית. אין זה מקרה, וזאת משום שיש גם מרכיב רוחני בכמיהה אחר הלא-הגיוני. כוונתי אינה בחיפוש הפשוט אחרי ניסים וטכניקות מאגיות, אלא לרצון להחלץ מהשיעבוד, שאכן קיים, לצורת החשיבה הרציונלית. אם להשתמש בשפתה של אסכולת פרנקפורט, הרי שהפריצה של האי-רציונלי יכולה לאפשר לנו, לכאורה או למעשה, שחרור מה"רציונליות האינסטרומנטלית", כלומר מהמכאניקה המאוד מדוייקת, ולכן במידה מסויימת חסרת חיים, של החשיבה האנליטית.
דווקא מפני שכיום לכל דבר יש סיבה ועולמנו מאורגן, מסודר ומוסבר כולו, יש ערך בשחרור מהמובן, פריצה מהברור ומהמעשי. דווקא בעולם שעבר דמיסטיפיקציה יש צורך במיסתורין שמאפשרת הפעולה הבלתי מוסברת. בדרך זו האמונה בבלתי-הגיוני פירושה שהצלחנו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.
כאן, אם כן, המיתוס המת קם לתחייה ככלי נשק כנגד האינסטרומנטליזציה של החיים. האמונה התמימה או המעשה המטורף מאפשרים לנו להשתחרר מהשעבוד לאוטומטיות הרפטטיבית של המוסר ההגיוני והיקום המטריאליסטי הקרים והזרים תמיד. למיסטיקה, זה לא סוד, תמיד היו יחסים מתוחים עם המחשבה וההגיון, והנה היום המתח הזה מועצם עוד יותר. התוצאה היא הקצנה – והתגאות – בחוסר רציונליות.
בסיבות הללו, הגם שהן מוצגות כאן כניתוחים לגופו של אדם, יש לדעתי אמת לגופו של עניין. אכן, יש צורך וערך בהצגת אלטרנטיבה לתרבות המערבית ההגמונית. יש ערך גדול גם בשמירת הזכרון של העבר ויציאה ממנו לשזירת האופק האוטופי שלנו. אף במיתוס עצמו ובחשיבה המיתית יש לדעתי אמת עמוקה משלהם, ובודאי שאסור לנו להשתעבד למכאניקה של החשיבה האינסטרומנטלית.
כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מדובר במידה ובצורת השימוש הראויים לכל דבר, ונראה שהזרמים שהוזכרו לעיל הרחיקו הרבה מעבר למידה הטובה. כפי שפרופ' רוזנברג ציין, יש כאן רגרסיה לא בריאה אל העבר. ועוד: יש להבין שהרעיונות האנטי-רציונליים בהם דובר כאן לעולם לא יצליחו להתקבל על דעתם של יותר ממיעוט זניח, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתקבלים על הדעת. ה'קומון סנס' מקבל את שמו משום שהוא משותף, נפוץ, שכיח. מי שבוחר לדפוק את ראשו כנגד ההגיון השגור על הרוב לעולם ימצא את עצמו צועק מהצד על השיירה שממשיכה להתקדם, וזאת כאשר הוא עצמו תקוע בדרך ללא מוצא.
כך שעם כל החן שניתן אולי למצוא באמונה תמימה, ברור שקבוצות אלה למעשה נותנות גט כריתות לעולם. הן מתנתקות כאמור לא רק מהקומון סנס, אלא גם מההמונים שהופכים את הסנס הזה לקומון. כך הן מתעקשות לבחור בקיום דווקאי, מסתגר, ועל פי רוב כיתתי. יש בכך אולי הירואיות מסויימת, אבל גם סכנה רבה. לא רק להם, אלא לחברה כולה, לפחות ככל שאנשים אלה מנסים להגשים בפועל את חלומותיהם חסרי ההגיון.
—
פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון ביום שישי, י"ט כסלו. אני מודה לנתנאל יחיאלי ששיחה איתו היוותה השראה חשובה לכתיבה. אני גם קצת מצטער על האיפיון שלי את הניו-אייג' בתחילת דברי, שהוא קלישאתי ולא מספיק מדוייק.
לולאת האל 