מסורת

עוד גורו, שוב פעם מין

ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

אנדרו כהן ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

גליון "אדם עולם" החדש כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]

ניתיאננדה בנפתולי התשוקה

שערוריית הסקס, שקרים ווידאוטייפ הרוחנו-מינית מזעזעת את ההינדים הלאומנו-מסורתיים

זה התחיל לפני כחודשיים: ערוץ חדשות הודי פרסם וידאו של סוואמי ניתיאננדה הידוע שוכב במיטה לצד שחקנית בוליוודית מפורסמת, שגם הודתה ששכבה עם הנזיר והמורה הרוחני ההודי המפורסם בכמה הזדמנויות. הנה:

איך ההודים יודעים ליצור מלודרמה גם מהדרמה הגדולה ביותר! וזו אכן דרמה ענקית: ניתיאננדה הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בהודו כיום. או לפחות היה. אני זוכר תמונות ענק שלו בחלקים שונים של הודו, אשרמים של תנועתו פזורים פה ושם, מיסיונרים מטעם תנועתו מנסים לשכנעני בצדקת דרכם, ובאופן כללי תחושה של משיח צעיר וסקסי שכוכבו דרך וממשיך לדרוך. לא עוד.

סוואמי ניתיאננדה, לפני הנה כתבה של גידי בוקר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב שמסכם את הסיפור והשתלשלויותיו. מה שקרה אחרי מה שמסופר בכתבה הוא ראשית שניתי התפטר מכל תפקידיו הרשמיים והכריז על פרישה לפרישות לזמן בלתי מפורש, ואחר כך נעצר, בין השאר באשמת אונס. על המעצר כתבתי בקצרה כאן יחד עם ציטוט מחוזה מיוחד שהחתים הגורו את בנות-זוגו, תוך שהוא משביע אותן לא לגלות דבר, ומסביר להן שהן עומדות לעבור תרגולות סודיות של – סורפרייז סורפרייז – טנטרה.

אבל על כל זה אני לא רוצה לדבר, אלא רק בקצרה על התגובה של ההינדים המסורתיים לעניין. אל אלה יש לי גישה דרך ידיד שקניתי לי בשהיותיי השונות בעיירת הקודש טירוונאמאלאי, סאדהו אנגלי במוצאו שכדרכם של מומרים או חוזרים בתשובה הוא יותר הינדי ממהאטמה גנדהי, אדם טוב שכל רצונו לעבוד את אליליו בשלווה ועל כן שנאתו לנצרות בהודו רבה, ולא תמיד ללא הצדקה.

בכל אופן, אותם הינדים מסורתיים דומים בהלך רוחם לימין הדתי אצלנו בארץ, אם בקריאתם לחיזוק הצביון ההינדי של הודו, אם בתלונתם על כך שהמוסלמים והנוצרים בהודו משתלטים על הודו (כלכלית, תרבותית) למרות שלהם יש אינספור מדינות אחרות ואילו להינדים יש רק את הודו, ועוד כהנה וכהנה אמרות כנף דומות שכולנו מכירים.

ובכן, אותם הינדים נתקפו חרדה על מה שבשפה יהודית אפשר לכנות "חילול השם" שגרם להם ניתיאננדה. עבורם הוא כמובן לא גורו מסורתי אותנטי, אלא גרסה ניו-אייג'ית המיועדת למצוא חן בעיני המערב המושחת, ולמרות זאת, אותו מערב יכול לחשוב בטעות שניתי הוא הינדי רציני, ולכן לקבל את הרושם המוטעה שהינדים רציניים שוכבים עם כוכבות קולנוע. ניתי כמובן תורם לתחושה זו אצל המערביים הפותים, שכן הוא לבוש כתום וטוען שהוא סאניאסי (פרוש).

ולא רק ניתיאננדה תורם לרושם הזה. שימו לב לתמונה הבאה:

gfch זהו כנס יסוד ה- GFCH, ראשי תיבות של 'העמותה הגלובלית להרמוניה תרבותית', ינואר 2008. משמאל לימין: שרי שרי ראווי שאנקר, הדלאי לאמה, נשיא הודו לשעבר עבדול קלאם, סוואמי דיאננדה סרסווטי, סוואמי ראמדב (1, 2), סוואמי ניתיאננדה והארכיבישוף של בומבי הקרדינל אוסוולד גרסיאס. עוד השתתפו בו נציג מטעם אמה אמריטאננדה מאי, וגם הרב יחזקאל יצחק מלקר ראש הקהילה היהודית בדלהי.

לא צריך להיות מומחה גדול בסצנה הרוחניקית בהודו כדי להבין שאלה התותחים הכבדים ביותר (והלינקים יסבירו יותר למי שרוצה). והנה ניתיאננדה סרח, ובסרחונו הסריח גם את חבריו, וכפי שדואגים אותם הינדיסטים, גם את ההינדואיזם כולו. אבל לא רק ממעלליו של ניתי הפוחז פוחדים ההם. כפי שכותב ידידי הנ"ל (במייל שמשום מה עלה לאינטרנט):

Nithy is not the end of the sadhu sex scandals. There are allegations being made against Sri Sri which, when they get into the hands of our enemies, are going to be a bigger blow to us than Nithy was. And the allegations against Sai Baba have been there for years. I, like you with Nithy, believed it was all a Christian conspiracy against Sai Baba, But in the last 10 years I have listened to a number of absolutely candid personal accounts from Baba devotees of their sex encounters with Sai Baba, so I cannot brush it off as vicious gossip any longer. Baba Ramdev has an unsavory past that is known to all sadhus in Haridwar-Rishikesh, that includes land-grabbing, car theft and murder. But they are old allegations and may not be relevant any longer.

כלומר מעלליו של ניתי הם רק קצה הסקנדל שכולו ביזיון הדהרמה ההינדית (וזאת בין האשמות קונספירטיביות כלפי הנצרות ופחד כללי מנזק תדמיתי). ומה בפרקים הבאים? השמועות על שרי שרי ראווי שנקר אומרות שהוא הומו. על סאי באבא כבר הראה סרט דוקומנטרי מלפני חמש שנים שהוא פדופיל. ראמדב בינתיים נקי מינית אבל מלוכלך עסקית (וזה עוד לפני שנכנס לפוליטיקה – ראו לינקים), וכך מסתבר שמכל הגברדייה ההינדית שבתמונה לעיל רק דיאננדה סרסווטי יוצא נקי (ואני אישית מאמין שהוא ישאר נקי). סרסווטי זה למעשה מינה עצמו לנציג הבלתי רשמי של ההינדואיזם, וזה כשלעצמו לא מוצא חן בעיני המסורתיים, שכן הם מתעקשים, בצדק, שלהינדואיזם מעולם לא היה אפיפיור ולעולם גם לא יהיה. הם גם לא ממש אוהבים את שיתופי הפעולה שלו עם הדתות האחרות. אבל כרגע זה מה יש להם כנציג הינדי כשר בפני הגויים, והם מתפללים שלפחות זה ישאר.

לעת עתה, אם כן, מתעקשים אותם מסורתיים לנתק כל קשר עסקי או חברי עם דתות אחרות, להפסיק לטוס מסביב לעולם וללמד מערביים יוגה ומדיטציה (ממילא, הם טוענים, רק על אדמת הודו אפשר לקיים תרגולים אלה כהלכה), להפסיק את הפעילויות המשותפות ואת השיחות הבין-דתיות (דוגמת אלו שנעשו בשם העמותה שבתמונה), ובאופן כללי להתנתק גם מהערכים המערביים הנלוזים דוגמת פלורליזם ודמוקרטיה.

נשמע מוכר? אולי אכן יש לומר: פונדמנטליסטי כל העולם התאחדו! הרי ממילא יש לכם דת אחת, והיא שמרנות צפודה, שנאת הזר, אתנוצנטריזם וטיפוח האגו האישי והקולקטיבי. זוהי דתכם ואלו אמונותיה – למה אם כן תריבו?

וניתי? הוא עסוק במשפטו. כי לצד האפשרות לפונדמנטליזם יש גם יתרונות למסורת דתית ברורה: עברות על חוקיה גם הן ברורות וניתן לסלק את האשמים בהם בקלות יחסית מעמדות הכוח שלהם. כך במקרה ניתיאננדה, כך במקרה מוטי אלון. לא כך, למשל, בכל מני תנועות ניו-אייג' למיניהן, למשל התנועה האינטגרלית שאנדרו כהן הוא אחד מנציגיה הבולטים. ראו למשל המאמר הזה של Be Scofield מהמגזין היהודי-אמריקאי Tikkun, שהתפרסם שלשום, על הסירחון העולה מהקהילה האינטגרלית בארה"ב: אנדרו כהן, קן וילבר, קרייג המילטון, מרדכי גפני (כן כן) ושות'. כל אלה מפרכסים זה את זה למרות עדויות רבות ומפורשות על מקרי ניצול פסיכולוגי, כספי ומיני לא מעטים. ולזה אתייחס בפוסט או שניים בקרוב.

חסידים לשעבר שורפים את תמונתו של ניתיאננדה

יהדות לשימוש אישי

בשנים האחרונות נולדה סוגה ספרותית-שיווקית חדשה: מעין קופי-טייבל בוקס שעברו גיור, מאויירים וצבעוניים, מודפסים על נייר משובח וכתובים באותיות גדולות. אלבומי הניצחון החדשים מגישים יהדות פולקלוריסטית וידידותית למשתמש ומאפשרים לחילוני הממוצע מגע לא מחייב עם תכנים מסורתיים. הטקסטים העתיקים בתורם נשלפים מבין הכרכים הכבדים, החומים-זהובים, ונארזים מחדש בעטיפה נעימה ומאירת עיניים. הטרנד החדש מאפשר אם כן ליהודי החילוני תיירות פנים בתוך תרבותו שלו.

אך הספרים ממלאים תפקידים חשובים יותר מאשר הגשת נופים אקזוטיים. התופעה המעניינת הזו מהווה למעשה דמוקרטיזציה רדיקלית של המסורת היהודית, הוצאתה מידי המעטים "המוסמכים", וחלוקתה לכל דכפין. מצד אחד כל מושך קולמוס חופשי כיום לפרש את התנ"ך. מצד שני נתינת מתנה בעלת "שיק יהודי" מקרבת הן את הנותן והן את המקבל אל "המסורת", וזאת כמעט ללא מאמץ.

השנה, למשל, יצא פירושו של פרופ' אביגדור שנאן למסכת אבות (הוצאת מרכז אבי-חי). חזקה על שנאן שהגיש לקורא פירוש מעמיק ומעניין, אולם כאשר הפרשנות מוגשת בפורמט של אלבום כרומו מהודר ומאויר, ברור שהצורה כאן חשובה לא פחות מהתוכן. הקוראים לא "לומדים" – הם "עוברים חוויה לימודית". גם בספרם של מרים בנימיני ויונדב קפלון על "אסטרולוגיה עברית" (עם עובד) מודגשת מאוד האסתטיקה. הספר סוקר מקורות יהודיים שונים המתייחסים לעבודת כוכבים ומזלות, ומנסה לבדוק אם ניתן להכשירה, כל זאת מבעד לשלל איורים עתיקים מעטרים את עמודיו.

בניגוד לספרים שלעיל, שבכל זאת אוצרים מידע רב ומוסמך, נציגים מובהקים יותר של הז'אנר החדש הם אלה שמורכבים כמעט לחלוטין ממקורות. אלו למשל ספרי התפילה החדשים, מעין סידורים אישיים הערוכים לא על ידי המסורת אלא על ידי יוזמם. כך למשל יצא לא מכבר "ספר השנה: ברכות, תפילות, סגולות" של אברהם שרגאי (הוצאת שרגא) המכיל, אחרי הסכמה של הרב יונה מצגר, שלל טקסטים מהמקורות מקוטלגים על פי מועדי השנה והחגים השונים. הספר, בגודל אלבום, מציג את התפילות והברכות (מברכת הדלקת נרות בשבת ועד תפילה למציאת בן-זוג) באותיות צבעוניות ועל רקע מצוייר.

דוגמאות נוספות בסדרה זו הוא "סידור אישי" של חנן יובל (עם עובד), שמשלב בין טקסטים של תפילות, פסוקים ושירים, רשימות פרי עטו המלוות אותם, ודיסק ובו יובל שר את הקטעים. ניתן להכליל כאן גם את הסידור החדש של התנועה הקונסרבטיבית, "ואני תפילתי", הצמוד כמובן הרבה יותר למבנה סידור התפילה המסורתי, אך מהווה ורייציה מעודכנת (פמיניסטית, ליברלית) שלו, ואשר משמו אפשר אולי ללמוד על המיקוד שלו בחווייתו של הפרט.

השנה גם יצאה מהדורה חגיגית, לרגל מכירת מאה אלף עותקים, של הספר "תפילת נשים: פסיפס נשי של תפילות וסיפורים" בעריכת עליזה לביא (ידיעות ספרים). גם כאן יוכל הקורא להחשף לתפילות שונות, חלקן מיוחדות ויחודיות, חלקן חוברו בעבר וחלקן בנות זמננו, המוקדשות לנקודות שונות על רצף חייה של האישה בכלל והאישה היהודיה בפרט. כך ניתן למצוא בספר תחינה לבת עם קבלת המחזור שחיברה רות לזר מהקיבוץ הדתי סעד, תפילה לעגונות ומעוכבות גט שחיברה שלי פרייר ליסט מבולטימור, ולימוד מיוחד לשינון על קברי אמהות שחיבר הרב מרדכי שרעבי מירושלים. כל חיבור מלווה בהסבר מחכים של לביא.

וממקורות שונים למקור כל המקורות: הפרשנות על התנ"ך גם היא מעולם לא היתה יותר פופולרית – ויהיו שיאמרו, פופוליסטית. בתקופה האחרונה ניתן היה לקרוא ספר פרשנות שני על המקרא מאת מאיר שלו, וראשון מאת יאיר לפיד. והשנה הוציא אברהם בורג ספר על פרשת השבוע, "בלשון בני אדם" שמו (דביר). בורג כמובן כותב מתוך העולם הדתי, אבל בהחלט מכוון את כתיבתו ממנו והלאה. הספר מיועד ל"קורא החילוני העכשווי", אליו בורג מתחנן "לשוב להיות שותף מלא במלאכת המחשבת של יצירת זהות יהודית מודרנית". בורג יודע לכתוב, ומכיר את החומר. ואל דאגה, הקורא הולך ושב.

אכן, אלבומי המתנה היהודיים מצטרפים לכותרים אחרים שעונים כולם על העניין ההולך וגובר של הישראלי החילוני ביהדותו, החל מסדרת "עם הספר" של הוצאת ידיעות, דרך כתיבה אוטוביוגרפית-יהודית ("מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים) ועד ספרים המשתדלים פשוט להסביר את היהדות להדיוט המצוי ("הנחת יסוד: מושגים ביהדות" של הרב לאו או "אלה הדברים: לקסיקון לרוחניות יהודית" של אברהם יצחק גרין). ואי אפשר בלי לציין את אדם ברוך שתגובתו לעניין הציבורי הגובר בפולקלור יהודי פותחה לכדי אמנות ופרנסה.

הכותל המערבי בתוך סניף רמי לוי בנשר

גל של יידישקייט, אם כן, שותף את הארץ. אם אחרי מלחמת ששת הימים המתנה שאמרה שבאמת איכפת לך היתה אלבום ניצחון מהודר, ואין לכם בית בארץ שבבוידמו לא נמצא עותקים מאובקים של תמונות השיירות המצריות השרופות; ואם שנות היובל למדינה היו עתות של סיכום ותפיחה על השכם, ומיד ליד עברו אותם אלבומים היסטוריים כבדים שסיפרו את תולדות המדינה או התרפקו בנוסטלגיה על "איך שהיינו"; הרי שהיום אין לך תשורה שמפגינה טוב טעם ורגישות יותר מספר מתנה יהודי.

התופעה הזאת לא נבראה מריק. אפשר לייחס את העניין המחודש של הישראלים ביהדותם לשתי תמורות גדולות שעוברות בעשורים האחרונים על החברה הישראלית. מצד אחד, כפי שמסמנים השינויים בהרגלי הצריכה שמתוארים בפסקה הקודמת, המסורת כיום מחליפה את הלאומיות כמסגרת נראטיבית שדרכה הישראלים (היהודים) מספרים את עצמם לעצמם. מצד שני, הכיפה הסרוגה של האורתודוקסיה נפרמת לכדי חוטים בודדים.

אם בראשית המדינה היה ניסיון ממוסד והיררכי להלאמת היהדות (מחידון התנ"ך ועד ההשקעה בארכיאולוגיה, מפיתוח המכון לכתבי יד ועד להפיכת בר-כוכבא לגיבור לאומי), הרי שמסיבות שונות דווקא עם אובדן האתוס הסוציאליסטי בשנות השבעים אבד גם הקשר האמפתי-בואכה-נצלני למקורות היהודיים, ובשנות השמונים היה ניתן לחזות, למשל, באינטלקטואלים שלא רק שלא יודעים דבר על המסורת היהודית, אלא גם מתגאים בכך. באותה תקופה לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים צומצמו למינימום, ובקרב ההורים החילוניים היתה חרדה תמידית מכך שהילד יחזור בתשובה.

העניין ביהדות חזר והתגבר בעשרים השנים האחרונות, והפעם הוא עולה "מלמטה", ללא הכוונה ממסדית. בתי מדרש פלורליסטים נפתחים, סופרים חוזרים לעסוק בתכנים "יהודיים", ועל מעיין "המוזיקה היהודית" הממלא במימיו את הארץ אין צורך להכביר מילים.

אם נתבונן מקרוב בשניים מהספרים שצויינו לעיל נוכל לראות את תהליך יהוד הלאומיות בברור. תת הכותרת של "פרקי אבות" לאביגדור שנאן היא "פירוש ישראלי חדש". תת הכותרת של הסידור החדש של התנועה המסורתית היא "סידור ישראלי". בשונה מהשלב בו היהדות הולאמה בצורה ממוסדת, כאן מדובר בהפרטת החוויה היהודית ואריזת המסורת לשימוש אישי, כחלק מההווי התרבותי הכללי. ה"ישראליות" נתפסת כאן כחזרה פרטית למקורות ולא כבנייה של אתוס אזרחי או לאומי. במילים פשוטות: היהדות מחליפה את הציונות.

קל לייחס את התמורות הללו לאובדן האמון בפרוייקט הציוני, אולם האחיזה במסורת כתשובה לכך לא היתה יכולה להתבצע ללא תהליך עומק נוסף שמתרחש בשני העשורים האחרונים, והוא ריסוק המונוליתיות האורתודוקסית וההתגוונות של היהדות בישראל. מתופעת הדתל"שים שמעולם לא היתה מתוקשרת יותר; דרך עצם ריבוי הזרמים בקרב הכיפות הסרוגות, המתפצלים בינם לבין עצמם בקצב של מושֶבֶת חד-תאיים; ועד לשוליים המתרחבים של הציבור החרדי, מברסלב וחב"ד על שגעונותיהם ושגיונותיהם ועד ציבור רחב של "אנוסים", שחיים בתוך המדים השחורים אבל חילונים בהוויתם – נראה שהחברה האורתודוקסית מעולם לא היתה מרובת צבעים וצורות כבימנו.

כשם שהגיוון הזה מעלה ספקות פנימיות בקרב אורתודוקסים בנוגע לאמיתות המוחלטת של דרכם, כך הוא מפוגג את היראה שבעבר תקפה חילונים ביחסיהם עמם. הפחד מחזרה בתשובה, לדוגמא, כמעט שנעלם, שכן אם בעבר חוזר בתשובה היה עוזב ונעלם במחשכי בני-ברק, היום הוא יסתפק פעמים רבות בכיפה בוכרית.

שבירת ההיררכיה האורתודוקסית כיום, אם כן, באה לידי ביטוי אצל החילונים לא בניתוק כל קשר עמה כבעבר, אלא ביצירת גרסאות אישיות שלה. הוצאת המקורות מהקשרם המסורתי (התלמוד, סידור התפילה, המקרא) היא עצמה ערעור על הקאנון כסגור ואף ודאִי. חיבור תפילות חדשות שמלוות את הישנות גם הוא מערער כמובן את מעמדן של האחרונות, וממילא מפקיע מידי הרבנות את הסמכות לקבוע קאנון אחיד וסופי.

מול התמורות הללו שבתפיסת החילונים את יהדותם תצטרך גם האורתודוקסיה לשנות את ייחסה. בעבר הופנו חיציה בעיקר כנגד הרפורמים והקונסרבטיבים, שכן תנועות אלה התיימרו להציג אלטרנטיבה כשרה לא פחות של היהדות. החילונים נחשבו למי שאינם רוצים קשר ממשי עם מורשתם, אבל יודעים היטב היכן למצוא את תורת האמת לו רק ירצו, דהיינו באורתודוקסיה. העניין החדש, הפלורליסטי וחסר המחוייבות ההלכתית של החילונים ביהדותם שולל את ההבחנה הזאת: יהודים היום מתעניינים ביהדותם, אבל עניין זה לא מלווה במרבית המקרים ברצון מיוחד לקבל על עצמם עול מצוות. צורות חדשות של קיום יהודי נולדות כל יום, ורק על כך אפשר לכתוב כמה אלבומי ברכות

[המאמר התפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" אתמול. ברצוני להודות לידידי הטוב והמלומד אהרן רוז שבשיחה איתו חודדו כמה נקודות המופיעות כאן.]

על החוק ועל האהבה

הסרט ההודי הראשון שראיתי היה "ראג'ה הינדוסטאני". בסרט הזה ראג'ה, נהג מונית עני, וארטי, בת טובים ועשירים, מתאהבים ומתחתנים בניגוד לסדר הטוב וללא הסכמת ההורים. אחרי כמה זמן אבי הכלה סולח להם, אבל לא כך אשתו, שהיא בכלל אמה החורגת של ארטי. היא זוממת להפריד בין הזוג המאוהב, והסרט, שהיה להיט היסטרי ב- 1996, עוקב אחרי תכניותיה הזדוניות, שנכשלות כמובן.

וכך זה תמיד: כאשר בסרט בוליוודי קלאסי הזוג המאוהב רוצה להתאחד, מה שמפריע הוא כידוע המסורת. תמיד הוא מקאסטה גבוהה והיא חסרת מעמד – או גרוע ונפיץ מכך: הוא עני חסר כל והיא נסיכה יפיפיה. הסגת הגבול התרבותית, החריגה ממעמד חברתי אחד אל תוך השני היא מעשה שחותר תחת יסודות החברה, ועל כן הוא איסור חמור. המתח הקדמון שבין החוק לאהבה הוא שמעניק חיים לעלילה, שמתקדמת כנהר בין שתי הגדות הפוריות הללו: החוק הוא ברור וחד, קשוח ויבש – האהבה היא כמובן בלתי מוגדרת, בלתי נשלטת, ובוערת.

אבל כפי שראינו זה לעולם לא עד כדי כך פשוט: בנוסף לסיבוך הבסיסי – הייתי אומר אפילו הקמאי – הזה, תמיד יש עוד מכשול: איזה דוד רשע ומלשן שממרר את חייהם של הזוג הצעיר, איזו סבתא צפודה ועקשנית שלא מוכנה לשמוע על כל חריגה ממסורת אבותיה הקבורים מזמן, איזה סוחר חסר-מצפון וחמדן שירוויח משהו אם השניים לא יהיו ביחד. כלומר תמיד מלבד הסיבוך הראשוני ההוא (חוק מול אהבה) יש גם בד-גאי: מישהו שמנסה בכוח, באקטיביות ובאגרסיביות, להזיק ולמנוע את האיחוד הנכסף.

וזה חשוב. זה חשוב כי זה אומר (מבחינת הסאב-טקסט, מבחינת המסר שמעביר הסרט כאילו היה מיתוס מודרני, וכך אני מבקש כעת לראות אותו) שלא המסורת היא הרוע. לא החוקים הם מרושעים. יש רֶשַע אחר, פעיל. החוק אולי הוא מכשול, אבל הוא לא רע. הרוע בא מכיוון אחר: מניצולו של החוק לצרכים אנוכיים.

ומכיוון שכך זה אומר בעצם דבר חשוב מאוד: החוק אכן מנוגד לאהבה, אך הוא לא סותר אותה. אדרבא: המסורת היא מסגרת הכרחית שמתוכה עולה ובא החופש. החופש לא נמנע על ידה, אלא מעוקב, ודווקא משום כך הוא מועצם! כמו קפיץ, שמה שלוחץ אותו מהווה למעשה את מקור עוצמתו, כך האהבה מתבשלת ומבשילה דווקא בין גדרות הסיר התרבותי. כמו את הסרט, גם את האהבה עצמה של בני הזוג המתח הזה מפרה ומזין. למעשה, המסגרת המסורתית היא השלייה שמאפשרת לידה פורייה – סכנת ההפלה באה מגורם אחר, חיצוני. במילים אחרות, המסורת היא המסגרת שממנה, בתהליך דיאלקטי, עולה החופש. היא מפריעה, אין ספק, אבל הפרעה כזאת היא מן ההכרח: זה החיכוך שמביא את הניצוץ.

אמנות, קבלה, פילוסופיה

למה הדבר דומה? לאמנות. למשל זו של מיכלאנג'לו, שהמסורת הנוצרית היתה הכרח והגבלה בשבילו כאשר צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ולזה מיכלאנג'לו לא הסכים. אז נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. לא חשוב: כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. כאשר מדברים על דיכוי דתי של אומנות שוכחים פעמים רבות שדווקא תחת משטרים דתיים הגיע האומנות המערבית לשיאים מרהיבים.

החוקים, המסגרת, המסורת משמשים אם כן כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה (ראו על כך כאן, ובנספח): ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין. מצד שני, תמיד ישנה כמובן תשוקה למתוח את הידיים ולהפיל את הקירות, לפרוץ את החלון ולשבור את החוקים. וטוב שכך: זה מה שממשיך את הבריאה, את תהליך היצירה, מה שמרחיב אותה ומגדיל אותה ומשכלל אותה.

אנקדוטה פילוסופית ידועה התרחשה כאשר נודע לראשונה להיגל על מחשבותיו של קאנט בנוגע לנישואין. קאנט חשב שחתונה היא חוזה: "איחוד שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". היגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של היגל האהבה היא לוז העניין, ולמעשה החוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהיגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת כלל לא צריך חוקים. יש בזה מן האמת, אבל לא את כל האמת. כי ייתכן מאוד שלולא החוקים לא היתה נולדת האהבה. לולא (אם נחזור לאותה דוגמא) הבדלי הקאסטות לא היו בכלל אותו זוג הודי מתאהב. דווקא הניגוד שביניהם הוליד משיכה הדדית. המסורת הקשוחה היא מה שמאפשר את האהבה הרכה, וזאת גם אם אותה אהבה, מרגע שנולדה, מייתרת, או לפחות מערערת, את אמהּ הורתה.

ואהבה, ברור שאהבה, היא אחת הבמות שעליהן בסופו של דבר נבחנים החיים. החיים תחת החוקים והמסורת, והחיים כפריצה מתוך החוקים והמסורת – עד להתגבשותם של חוקים חדשים ומסורות חדשות. החיים ככוח היולי וגלמי שזורם-מעוצב-זורם, וכך שוב ושוב, והלאה והלאה. התהליך הדיאלקטי הזה הוא בתנועה תמיד, והניסיון להקפיא מקטע ממנו ולהציגו כתמונה סופית או נוסחה גואלת גרוע יותר מטיפשות.

אוף עם המערב הזה

אחת הבעיות של המערב, אם יותר לי לרגע להתנסח בצורה כל כך כוללנית ונחרצת, היא השאיפה לפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות, למצוא את הנוסחה שתענה על כל השאלות. אידיאולוגיה מערבית מנסה קודם כל לספר את הסיפור כולו: מהבריאה, דרך הבלגן ועד לממלכת גן-עדן. לפעמים היא בעצם מתייחסת רק לסוף, ולו היא מחכה במתח. הרי זה, כך עושה רושם, כל מה שחשוב: מה קורה בסוף. במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!" כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

החל מאפלטון ומשה רבנו, דרך ממשיכיהם ויורשיהם (פלוטינוס ואוגוסטינוס מחד, הפרושים והמקובלים מאידך) ועד לזמננו אנו, עם היגל, מארקס, הכנסייה בזרמיה היותר אורתודוקסים, היהדות בזרמיה היותר אורתודוקסים, ישנה שאיפה, והיא מוצהרת בגלוי ובגאווה, לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים. עד המאה העשרים פילוסוף רציני נחשב למי שמנפיק תחת קולמוסו איזו "תיאוריה של הכל", שמסכמת בין כרכיה את החיים, היקום וכל השאר. היומרה הזאת נחשבת ראויה גם היום, למרות שיש מעטים יותר שמעיזים להבחן בה. אבל השאיפה, כאמור, עדיין קיימת, וקוסמת.

עדות אנקדוטיאלית לשאיפה הזאת אפשר להביא מתוך שאלה שכמעט תמיד נשאלת כשבני מערב נפגשים לראשונה עם תורתו של הבודהה. כמעט תמיד יהיה מי שישאל על העניים והמסכנים בהודו, וכאשר יוסבר לו שהבודהה לא היה מעולם רפורמטור סוציאליסטי, ושלא עניין אותו כלל להנהיג מהפכה פרולטרית בארצו, אלא להפך: שהוא פרש מעמדת המנהיג הפוליטי (הוא הרי היה בן מלך) והקים מסדר של נזירים, שבראשם הוא עצמו היה גם כמובן נזיר, ושהמסדר הזה התקיים, כנהוג בתקופה, על ידי קיבוץ נדבות, כלומר היה למעשה תלוי באוכלוסיה שעבדה לפרנסתו – הוא ישתומם ויתאכזב מאוד.

"אז מה," תעלה מיד השאלה של אותו בן-מערב, "מה יקרה אם כולם יהפכו לבודהיסטים? הרי לא יהיה ממי לקבץ נדבות! יותר גרוע: האנושות תחדל, שכן לא יולידו יותר ילדים!". והנה: הוכח שהבודהיזם בָּטֵל. למרות שלרוב ברור לשואל שזה לעולם לא יקרה, כלומר שמעולם לא חשבו או עשו כל בני האדם אותו דבר (למעשה, מבחינה עקרונית אני חושב שדבר כזה לא ייתכן: אלוהים פשוט לא בנוי ככה; המגוון והתנועה והשינוי הם חלק ממידותיו וממהותו), העובדה שהוא שואל את זה מצביעה על אותה שאיפה מערבית עתיקת יומין לסיים את הסיפור כולו: כלומר אם האידיאולוגיה הבודהיסטית לא נותנת מענה מוחלט, גמור וסופי לאנושות, היא לא רצינית ואפשר לפסול אותה על הסף.

נחזור לבוליווד

אם יש לקח שאפשר ללמוד לדעתי מהמסר שנצור בין הסצנות של הסרטים ההינדים הוא שדווקא אידיאולוגיה מוחלטת, שמתיימרת לתת תשובה אחת סופית, חייבת להיכשל. העולם פשוט עשיר ומלא סתירות מכדי להיכלל בנוסחה אחת. כי כל אידיאולוגיה היא חוק וסדר, והאהבה – היא הרי חייבת לפרוץ מתוך החוק והסדר כדי להתקיים, אפילו שהם אלה שנתנו לה את קיומה בראשית. אותו סיפור עלילה קלאסי למעשה רומז על כך: הסדרים חברתיים, מעמדות, חוקים, מסורות, קאסטות ואמונות כולם נאים מאוד, אבל זה רק עניין של זמן עד שתבוא האהבה ותשטוף דרכם, עד שהאהבה תבער ותתממש דווקא בין גבולותיהם, תחרוג מתוך הגדרותיהם. האהבה, החיים, אינם ניתנים לכליאה בין גדרות. כלומר אינם כופפים עצמם לתוך הגדרות.

ולא שהחוק והסדר לא נחוצים. הלא כמו החיים שלנו, האהבה גם היא אינה נצחית, לפחות בהופעותיה על פני האדמה. בל נשכח שבסופו של דבר האוהבים הצעירים בסרט רוצים לא סתם לברוח, אלא להתחתן! הם מכניסים את אהבתם, שחרגה מתוך החוק, חזרה אל בין כתליו (וסביר להניח שבנם או בתם ירצו יום אחד שוב לפרוץ מתוכם). לכן המשחק הדיאלקטי הוא תמיד אהבה-חוק-אהבה-חוק-אהבה, משחק שהיהדות והנצרות עשו בו מומחיות, כל אחת מהן טוענת לבעלות על חצי אחד ממנו, אף אחת מהן לא מצליחה כמובן להתקיים רק מאותו חצי "שלה".

כי על פי החוק בלבד יכולים לחיות רק מחשבים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים. ורק על פי האהבה חיים רק מלאכים, אבל גם אלו אינם ממש חיים. אנחנו שבאמצע זקוקים לשני הקצוות הללו כדי לחיות, ודמות הרשע שבסרט הבוליוודי היא אותו חלק בנו שמנסה לתפוס בעלות על צד אחד ולכפות אותו על השלם – וכך אכן נראית על פי רוב האידיאולוגיה בת המערב. אצלנו נלחמים על כאלה דברים. בהודו עושים מזה סרט.

נספח

מדרש בראשית רבה, י"ב, ט"ו מפרש את בראשית פרק ב', ד': "…ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים". השאלה היא למה מצויינים שני שמות של האל בפסוק. ומפורש: משל למה הדבר דומה? "למלך שהיו לו כוסות דקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים. צונין – הן מקריסין [מתכווצים]. מה עשה המלך? ערב חמים בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת רחמים הוי חיטוייה סגין [= הרי חטאיו רבים], במידת הדין – אין העולם מתקיים. אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים והלווי יעמוד" (בר"ר יב, טו – תרגום המילים של יהודה ליבס). ואכן שם ה' מציין את מידת הרחמים ושם אלהים (שנזכר לבדו בבראשית פרק א) את מידת הדין.