בשבועות האחרונים מתנהל דו-שיח חשוב על גבי הרשת בין שני יהודים עמוקים ורציניים. הוא התחיל כאשר דניאל לנדס, ראש מכון פרדס בירושלים, כתב ביקורת על ספרו האחרון של ארתור גרין , Radical Judaism: Rethinking God and Tradition. גרין הוא מראשי ויוצרי תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ובעצם מההוגים הבולטים של היהדות בימינו. הספר שלו משלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow, שמשמו אפשר להבין את הכיוון אליו הוא הולך. הביקורת של לנדס בעיקרה עסקה במקום המצומצם שגרין מקדיש בספרו לדעת לנדס לשלושת עמודי התווך המסורתיים של היהדות, דהיינו העם, הארץ והתורה, וזאת לטובת החוויה המיסטית הניאו-חסידית שהוא מקדם.

גרין כתב לו תגובה, שהעיקר בה לטעמי היתה הטענה שאין לו כל אפשרות לשמור על המיתוסים הקדמונים ללא שינוי ויחד עם זה לשמור על יושר אינטלקטואלי. התייחסתי לתגובתו קצת כאן וכתבתי ש

גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

לנדס כאמור אינו משתכנע, וגרין כותב לו שוב. לנדס עונה בבלוגו, ועומד על כך שגרין מעוות את תורת ישראל בשם הרוחניות הפלואידית. וכעת גרין שוב מנסה להסביר את עמדתו, בפעם האחרונה כנראה. התגובה של גרין, זו האחרונה, פורסמה לפני כשבוע, והיא לדעתי המעניינת מכולן, עד כדי כך שמבחינתי כל הפולמוס הזה בא לעולם רק עבורה. אני רוצה להביא כמה ציטוטים ממנה כאן (כדאי לקרוא את כולה), ולנסות להבין מה בעצם טוען גרין, כאמור מאושיות יהדות ארה"ב ובכלל. לטעמי הוא טוען שתי טענות מעניינות מאוד, האחת בקשר למיסטיקה, והשנייה בקשר לרציונליות. תרגמתי את דבריו לעברית (זה מזכיר לי: פעם תרגמתי לעברית ספר של גרין).

ראשית בנוגע המימד המיסטי:

לקח לי שנים רבות להיות מסוגל לומר בקול רם שאני מיסטיקן. בין היהודים זה נשמע כאילו אתה מנסה לומר שאתה צדיק [חסידי], ואין דבר שרחוק ממני יותר מכך. אבל נכון שכהוגה וכאדם דתי, רק המסורת המיסטית הצילה בשבילי את היהדות. גרשם שלום מצטט את ר' פנחס מקוריץ שמודה לאלוהים שהוא ברא אותו רק אחרי שהתגלה ספר הזוהר, שכן "הזוהר שמר עלי כיהודי". זה נכון גם עבורי, לגבי הזוהר והתורות של הצדיקים החסידיים גם יחד.

הייתי רוצה מאוד להסביר לך את זה, אבל נדמה לי שזה עדין מאוד, וקשה. אנא ממך, זה לא מפני שאני מזלזל בכושר השכלי שלך, אלא מפני שגיליתי, מתוך ניסיון ארוך, שישנם אנשים רבים, ובכללם מבריקים למדי, שפשוט לא תופסים. זו בדיוק המשמעות של המאמר המשנאי 'חכם המבין מדעתו'. אדם חייב להתנסות בעניין באופן אישי כדי להבין את מעשה המרכבה, או כל תורה מיסטית אחרת. […]

אבל אנסה. זה קשור מאוד לגבולות הנזילים בין 'בפנים' ו'למעלה', או בין 'עצמי' ל'אחר'. המיסטיקן מבין באופן אינטואיטיבי שקיימת נקודה במסע פנימה שבה העצמי הפרטי, האגו אם תרצה, מונח בצד, מתאפס, בה מתעלים מעליו – או איך שלא תקרא לזה. […] אז נוכחות, שלפנים אי אפשר היה לרדת לעומקה (ועל כן היא טרנסצנדנטית), שוטפת אותנו, וקיימת לבדה.

גרין מנסה לומר ללנדס שהניתוח שלו את הגותו הוא שטחי, מפני שהוא אינו מבין את המימד המיסטי שבה, שמעניק לה עומק וגובה. לנדס חושב שבלי תורה, ארץ ועם אין יהדות, אבל עבור גרין היהדות תלויה בראש ובראשונה בידיעת האל, החיה והחוויתית. המיסטיקה היא זו שהצילה עבור גרין את היהדות, שהגיע (כך הוא גם מספר בתגובתו) ממשפחה חילונית. הדרך היחידה שגרין מצא אל החייאת המסורת אצלו היתה באמצעות החייאת האלוהות אצלו.

ונכון, אומר גרין, שברגע שאתה טועם את המציאות האלוהית גם אבחנות בין ישראל לעמים מטשטשות. הגבולות נראים פחות חדים, ההבדלים פחות גדולים.* אולי לכן טען גרין בספרו – אמירה שלנדס ביקר קשות – ש"יש לי יותר מהמשותף עם המאותגרים שבמסורות דתיות אחרות מאשר שיש לי עם הדתיים הנצחנים וצרי-המוחין כמו גם עם החילונים המטריאליסטים של קהילתי שלי". הנוכחות החיה של האלוהות היא המקשרת בינו ובין אותם זרים, ועוצמתה עולה על קשר הדם עם היהודים שסביבו, שנוכחות אלוהית כזאת היא מהם והלאה. לגרין, בקיצור, יש מקור סמכות אלטנטיבי למסורת: החוויה המיסטית.

הטענות של לנדס וגרין רציניות, ואני חושב שהן נוגעות בלבה של אחת הסוגיות הבוערות ברוחניות היהודית המתחדשת. מה מקומה של החוויה המיסטית? מה מעמדה אל מול האמונות והמנהגים, אל מול המצוות? מה ראוי שיהיה יחסינו עם מיסטיקנים ממסורות אחרות, עם דרכים רוחניות אחרות? והאם החוויה מאפשרת, ואולי גם מכשירה, קשר פרטי עם האל, כלומר קשר שאינו תלוי בהלכה או במבנים קהילתיים? אני חושב שאחד מקווי המחלוקת בין יהודים כיום נמצא בין התשובות לשאלות האלה.

בנוגע למימד הרציונלי טוען גרין:

בדרך כלל אני מנסה מאוד לא להיכנס לפולמוסים עם אורתודוקסים מודרניים (סלח לי על הביטוי) שהם חברים או קולגות שלי, מפני שיש לי סימפתיה רבה לניסיונות הקשים לשמור על שיווי משקל בעמדתכם, בעיקר נוכח המתקפה החריפה מצד הימין הדתי. אבל באמת שקשה לי להבין את היושרה שעומדת בבסיס הלך הרוח האורתודוקסי הלא-חרדי. משום מה אני חושב שהמחנה הזה בכל זאת רוצה להחזיק בעמדה "גיאוגרפית" של 'תורה מהשמיים'. זה בא יחד עם הבנה מילולית של ההתגלות למשה, אפילו תוך כדי ידיעה ברורה, על פי ההשכלה האוניברסיטאית שכולנו שותפים לה, שאי אפשר לבטל את ביקורת המקרא. אתה מאשים אותי ב"החלפת […] המוקד של סיפורי בראשית ושמות ב[…]אבולוציה." אבל לא אני עשיתי זאת. את זה עשתה הציביליזציה שלנו.

גרין לא מוכן להניח לאמת שעולה מתוך המחקר המדעי והאקדמי. העולם אינו בן 5771 שנה, לפחות לא מילולית. ואם מבינים את זה מטאפורית, מדוע שלא נבין גם את התגלות האל למשה בסיני בצורה מטאפורית? לנדס מבקש למתוח גבול להבנה המטאפורית של המקרא. גרין רואה בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. לנדס רואה בעמדה של גרין ויתור על כל מה שיהודי, על כל מה שייחודי ביהדות. גרין מרגיש שאין לו ברירה אלא להתקדם לאן שהשכלתו מביאה אותו.

כאן שוב מדובר בקונפליקט בין מקורות שונים של סמכות, הפעם המסורת מול הרציונליות. גרין לא מוכן לסמוך על הרציונליות בכל אתר בחייו (בחינוך, בבריאות, בטכנולוגיה) ולהתעלם ממנה כשהוא מגיע לדון בתורה. הוא לא מוכן להיות חצוי.

ולכן זו המיסטיקה שהצילה את יהדותו של גרין, שכן אי אפשר לערער על החוויה החיה של הנוכחות האלוהית.** בשביל גרין (כמו בשביל פיטר ברגר, שטוען אותו דבר לגבי הנצרות בספרו The Heretical Imperative) הדת כיום חייבת לעבור הפנמה כדי לשרוד, לפחות אם אנחנו מתעקשים להיות גם דתיים, גם משכילים, וגם ישרים אינטלקטואלית.

ועוד: עבור גרין ללנדס אין תשובה מספקת למספר גדל והולך של יהודים שלא יכולים לשכנע את עצמם באותם מיתוסים מסורתיים. עבור לנדס התשובה של גרין, גם אם היא חביבה על שומעיה, ממילא לא מספקת, כי היא לא מקרבת אותם מספיק ליהדותם – ואף להפך, מעניקה להם למעשה תחליף ליהדותם.

(אגב, תשובה אחרת למצב הזה שזוכה לפופולריות היא התשובה החרד"לית-בואכה-ברסלבית, שמבקשת "להשליך את השכל". כאן המאמין הופך את ההתגברות על ההגיון וממצאי המחקר לערך, ורואה בקפיצה האמונית מעליהם הישג יהודי מזהיר. זו עוד דרך להתמודד עם השבר של המודרנה.)

מילה, ומבט מהצד

בפולמוס הזה אני נמצא בצד של גרין. כמוהו גם אני מרגיש שהיושר האינטלקטואלי שלי לא מאפשר לי להתעלם מהממצאים של האסטרונומיה, מחקר המקרא, או כל שדה מחקרי אחר. אני חושב שהמיתוסים המכוננים של היהדות חשובים ומשמעותיים מאוד, אבל אני לא יכול לקבל אותם כאמת מבחינה מילולית. יתרה מכך, הדיבורים על עליונות יהודית לא רק שאינם נאמנים לעובדות, אלא גם מנוגדים בעיני למוסריות הפשוטה ביותר. וכמו אצל גרין, גם אצלי הנוכחות החיה של האלוהות היא עמוד תווך מרכזי של דתיותי.

אבל אני רוצה לצאת לרגע מהפולמוס הזה לצורך הערה קטנה: אם מתבוננים בכל הדיון הזה מבחוץ מגלים שהוא עצמו תוצר של התקופה המודרנית. כוונתי היא לגבי העיסוק הממוקד במיתוסים ובאמונות, שתלוי ממילא באפשרות שלנו להגדיר אותם ככאלה ולאחר מכן לבחור ביניהם – ולבחור גם לא להאמין בהם. כתופעות רחבות היקף אלו תוצאות ברורות של העידן המודרני. האם מעמד הר סיני היה כפשוטו? האם הוא לא היה בכלל? האפשרות לחשוב ולבחור בין שתי האפשרויות האלה היא אפשרות מודרנית, והיא שמציבה את האמונה (ומול האמונה את החשיבה הרציונלית) בחזית העשיה הדתית והפולמוס הדתי.*** אבל יכול מאוד להיות ששאלת האמונה קטנה יותר ממה שנדמה. יהודים (ושאינם) שומרים (או לא) על המסורת שלהם מהרבה מאוד סיבות, לאו דווקא מפני שהם מאמינים או דוחים דוגמה מסויימת.

—

* זה לא חייב להיות כך – ר' שניאור זלמן מלאדי היה מיסטיקן ענק, ולצערי הרב הוא הבדיל בהחלט בין ישראל לעמים.

** בסדר, אפשר. אבל זה הרבה יותר קשה, ודורש ערעור על חוויות אחרות, למשל כמו אהבה ומצפון, ומעטים רוצים לערער על אלו.

*** ראו על כך ספרו של ארנולד אייזן, Rethinking Modern Judaism: Ritual, Commandment, Community

או: איך שריתי עם צוות בוראי הגלקסיה, ויכלתי

ביום רביעי שעבר בבוקר הגעתי לבית משפט השלום בחדרה מלווה באשתי היקרה, ובעו"דיני היקר גם הוא. בשעה שמונה ורבע הדלתות עדיין היו סגורות, וחיכינו כולנו בחוץ. כולנו, כלומר אני וזוגתי, עו"דיני (המעולה) ישי שנידור, שי טובלי ובן-זוגו, שני עו"דינו של טובלי עמית זילברג וחיים איצקובסקי, וכן פמלייה שלמה שנלוותה לטובלי, הלא היא קהילת תלמידיו הנאמנים (לא אציין את שמותיהם כדי לחסוך מהם מבוכה). עברתי בעיני לאט על כל הנוכחים, אולם אף אחד מהם לא הישיר אלי את מבטו. חיכינו ביחד בדממה, אם כן, שהשערים יפתחו.

כשנכנסו, האולם הקטן התאכלס במהרה. טובלי ולסטר ישבו בפינה השמאלית, ונשרכים מאחוריהם ישבו התלמידים, ממלאים את כל הכיסאות מלבד אלה שלי ושל אשתי, בפינה הימנית. בהמשך יתברר איזו שגיאה טקטית חמורה מצדו של טובלי היתה להביא את עדר מלחכי פנכתו. כשכב' השופטת הדסה אסיף נכנסה עמדנו כראוי, והתיישבנו רק אחרי שהיא התיישבה. והיא, אחרי שהתיישבה, פנתה אל עורכי דינו של טובלי, ופשוט התחילה לנזוף בהם.

הפרוטוקול אינו עושה צדק למה שהתחולל שם. המחזה היה מרהיב. כב' השופטת הביעה, באופן בוטה וחריף, את תמיהתה על עצם הגשת הדרישה להוריד את מאמרי על טובלי עוד לפני המשפט. האם יש למנוע ממני לכתוב ברשת, כך שאלה, כאשר טובלי עצמו משתמש באותו הכלי ממש כדי להפיץ את רעיונותיו לכל עבר? האם אכן העללתי או הכפשתי כאשר כתבתי שטובלי מקיים יחסי מין הומוסקסואלים? האם אכן שיקרתי כאשר טענתי שטובלי הוא מנהיג כת? האם אכן פגעתי בפרטיותו של טובלי כאשר הוא עצמו פירט "לפרטי פרטים", "ביד רחבה", את הרפתקאותיו המיניות על גבי האינטרנט?

חצי דקה לתוך הדיון עורכי הדין של טובלי כבר התחילו לגמגם. אה בה ציגלה מה. שימו לב לקטע המוזהב הזה מהפרוטוקול, שמתאר את אחת מתגובותיהם:

לשאלת בית המשפט – אם הטענה שיש יחסים הומוסקסואלים – בין התובעים היא שקר כאשר התובעים עצמם ציינו במאמרי אינטרנט שפירסמו, אני אומר – אנחנו טוענים שזה שקר. אלה דברים שלא קורים כיום. אני אומר שלמרות שהאיש שלי פירסם בעניין הזה מאמרים שנכנסו לפרטי פרטים של יחסיו המיניים, זה שקר שכתבו את זה במסמכים שצורפו לתביעה.

תענוג גמגומי צרוף. והיו עוד רגעי קסם, שלא נכנסו לפרוטוקול משום מה. כך למשל, התעניינה השופטת איך דואג טובלי כל כך ל"פרטיותו", כאשר הוא עצמו מתערטל בפומבי, ולא רק זה, אלא גם חושף בפומבי, בפרסומים שונים, שמותיהם של קטינים שנמצאים בקבוצתו. האם אין כאן פגיעה חמורה בפרטיותם? התשובה כללה כמה גמגומים נוספים.

ולמה זה האולם מלא בתלמידיו של טובלי, אם התובעים מתעקשים שהוא "פירק את קבוצתו"? האם אכן הוא כבר אינו מנהיג של קהילה? כאשר טענו עורכי דינו של טובלי שמדובר ב"כיתה לימודית" שמורכבת מ"אנשים שמגיעים למפגשים ומאמינים באמונה כזו או אחרת", שאלה כב' השופטת האם יבואו כל הנוצרים לדיון בתביעה של אדם שכתב ביקורת על הנצרות, או כל היהודים לדיון של אדם שכתב ביקורת על היהדות – דהיינו, לי היה נדמה שכב' השופטת רמזה שברור לה שמדובר עדיין בקהילה סגורה, בעלת מבנה סמכותני-היררכי, תחת מנהיגותו של טובלי. אבל רק אל תגידו "כת".

אובג'קשן, יור הונר

אין שום ספק שזעמה של השופטת על הטובליז קשור בתגובה שהגיש בשמי עו"דיני ישי שנידור (הנה היא כאן בסקריבד). בתגובה הראנו בצורה נאה שאין שום ביסוס לבקשה להוריד את מאמרי כבר עכשיו, שכן טובלי אומר בעצמו, על עצמו, דברים דומים מאוד לדברי עליו. ציינו שהמבקשים הסתירו את העובדה שאני פניתי ודיברתי פעמיים(!) עם אשתו לשעבר של טובלי, וביקשתיה לומר לו שיטלפן אלי כדי לקבל ממנו תגובה, ושהוא סירב להגיב. כן הראנו את הכשלים הרבים שבבקשתם הכוללנית של התובעים, ולסיום עמדנו על כך שמחד אני בהחלט לא "נטפל" לטובלי, ומאידך יש בהחלט עניין ציבורי רב בדיווח אודות פועלו הטראנס-גלקטי של טובלי. למשל טענו ש

העיסוק של המשיב במבקש הוא זניח, בטל בששים ממש ביחס לנפח הפעילות שלו. המשיב רואה במבקש אנקדוטה, שרלטן העושה ברוחניות שימוש ציני, המנצל לרעה את הכאריזמה שלו, ובעל השפעה רעה על אלה הנסחפים אחריו. המשיב אינו רואה בו ובפועלו מושא לעיסוק רציני, והוא אכן כמעט ולא עוסק בו.
[…]
מובן מאליו, שיש עניין ציבורי בפועלו של אדם המבקש לסחוף אחריו את הציבור להשגת מטרות רוחניות שנויות במחלוקת בלשון המעטה, ואשר פועל בדרכים בעייתיות, בלשון המעטה דהמעטה. יש עניין ציבורי באדם שמרכז סביבו קהילה רוחנית של אנשים המצייתים לו, שסבור שיש באמתחתו מזור לכל תחלואי האנושות, ממחלת הסרטן ועד הדרך אל האושר.
[…]
למשיב אין כל עניין אישי במבקש. הוא פרסם את הדברים כחוקר בתחום, ומתוך תחושת אחריות.

אמת ויציב. בקיצור, כב' השופטת ראתה, השתכנעה, ולסיום שלחה את הטובליז החוצה "חמש דקות לשקול אם להמשיך עם הבקשה [להוריד את מאמרי כבר עכשיו] והאם להמשיך עם התביעה, או לומר 'סליחה, טעינו'". הזוג טובלי וזוג עורכי דינם יצאו החוצה להסתודד, וכשחזרו אמרו שהם מוותרים על הבקשה, אבל ממשיכים עם התביעה. לא הבינו את הרמז, מסתבר.

יצאנו החוצה עייפים אך מרוצים. עשירים ב-5000 שקל (הוצאות משפט), אבל אחרי שבועיים של הכנות מתישות לדיון, שגזלו ממני שעות עבודה ושינה. אין ספק, עברתי קורס מזורז בהלכות דיבה, ושמחתי לגלות עד כמה זהיר הייתי בכתיבתי. עברתי גם קורס מתקדם בהיסטוריה של טובלי, וכמות המידע שיש לי עליו עכשיו מפחידה אפילו אותי. בהקשר זה יש להודות גם שטובלי היווה יריב קל מהרגיל, בשל ריבוי השטויות שדאג לפרסם על עצמו מעל כל במה אפשרית.

ביום חמישי עלה האייטם הזה באתר מעריב, המראיין אותי ואת הטובליז על מה שקרה ברביעי – ראו שם קובלנותיהם כנגד מערכת המשפט הישראלית. במהלך הסופ"ש נודע לנו שטובלי משך את התביעה, כלומר הגיע למסקנה שכדאי לו לסגת כשיש לו עדיין לאן.

בקיצור, נגמר, וכוחות האור גברו.

הסיפור הגדול באמת

ועכשיו, לחשבון. קודם כל תודה גדולה גדולה. מאז יום רביעי, ה-23.3, כאשר פרסמתי את הרשימה הזאת, קיבלתי 238 תרומות, אשר ביחד מסתכמות ב 31,340 ש"ח. זהו ללא ספק סכום מדהים, ואני שוב מודה בכל פה, בהתרגשות ובהוקרה עמוקה, על האמון והאהבה שהענקתם לי. מלבד סיפור מיקי רוזנטל אני לא זוכר מקרה דומה של התגייסות של קוראים ותומכים למען חוקר חופשי ובלוגר, ואני מרגיש אסיר תודה שכך נהגתם במקרה שלי. אין לי ספק שמכל הבלגן הזה זה הדבר הגדול באמת שהתרחש כאן.

אז ברור שכרגע לא נדרשות עוד תרומות למען המערכה המשפטית (תרומות להבעת הערכה כללית יתקבלו בברכה). ובכל זאת, מה עושים עם כל הכסף הזה? 5000 השקלים שקיבלנו מטובלי, הוצאות המשפט, הולכים לעו"דיני, כפי שסוכם בינינו בתחילה. בנוסף, אני משלם לו 3000 שקלים, שכר טרחה (שווה כל גרוש, הבחור). בנוסף, הוצאות על מוניות להעברת מסמכים וכל מני מגיעות ל-860 ש"ח. נותרנו עם 27,480 שקלים חדשים בלבד.

ומה איתם? אז ככה: כל מי שרוצה את כספו בחזרה, יוכל לקבלו. נא לפנות אלי במייל tomerpersico בשירות הדוא"ל של gmail (ולא יאהו), לציין כתובת, ואשלח צ'ק. אקדים ואומר שלא אוכל להחזיר בדיוק את הסכום למי שתרם דרך פיי-פאל, מפני שפיי-פאל כבר גבו את העמלה שלהם, על סך כמה שקלים עד כמה עשרות שקלים, תלוי בסכום התרומה. כמו כן, זה יכול לקחת מעט זמן, אם רבים יבקשו.

מהכסף שישאר (ואחרי שאנכה ממנו מס כחוק), אתרום 20%, אותם אחלק בין המלכ"רים הבאים: התנועה להעצמת הרוח בחינוך (שאני גם מתנדב בשורותיה), האגודה לזכות הציבור לדעת (שעזרו לי בעת הצרה), חזון פתיה, ומרכז צדק לנשים. את שארית הכסף (שלא יהיה ספק: אני בהחלט שמח בו מאוד מאוד – זה סכום משמעותי עבורי) אקדיש להמשך פעילות הבלוג, כלומר כבטוחה כנגד ניסיונות התביעה הבאים, אם חלילה יבואו, וכן הוצאות שעד כה היו על חשבוני, כגון ספרות מקצועית, נסיעות וכניסות לכנסים, ציוד מחשוב, ציוד הקלטה וצילום, וכדומה. אני מקווה שכך הכסף ישרת לא רק אותי, אלא גם אתכם, נאמנה.

אפקט סטרייסנד

קוראים יקרים, ראו נא את הטבלה הבאה:

מדובר בגרף מתוך סטטיסטיקת הבלוג שלי, המראה את כמות הכניסות של קוראים שונים למאמר האחרון שלי על טובלי, ההוא שהתחיל את כל הבלגן. שימו לב שהכניסות הולכות וקטנות, עד שביום שלפני הקפיצה האחרונה נכנסו לקרוא את המאמר שני אנשים בלבד. יום אחרי כן פרסמתי את הרשימה "טובלי תובע אותי", ומיד צפו בה 776 איש. מאז הרשימה שבה להיות פופולרית ונקראת על ידי מאות אנשים בשבוע. דבר זה יכול ללמדנו עד כמה טיפשית יכולה להיות תביעת דיבה, שמחזירה לעניין הציבורי משהו שכבר בעצם הלך ונשתכח. בנוסף, שמתי לב שמישהו כבר דאג לעדכן את הערך של טובלי בויקיפדיה על המאורעות האחרונים, וזה בהחלט נראה לי עונש הולם ופואטי על הניסיון להשתקה.

סיכום, ומילה לשי

שיהיה ברור: עם כל שמחת הניצחון, אל לנו לשכוח ששי טובלי, על פי מיטב הבנתי והכרתי, הוא מנהיג כת, שפגע בעבר באנשים, ומסוכן לאחרים גם כיום. אני דיברתי אישית עם מספר אנשים שהוא פגע בהם בצורה קשה. זאת ועוד: הדיבורים מטעמו על פירוק הכת הם לדעתי שקרים, כפי שקוראי הבלוג הזה יודעים כבר זמן מה, וכפי שהנוכחות של תלמידיו בבית המשפט העידה. בידי כיום גם עדויות נוספות על כך, שלא היו לי לפנים. טובלי, בקיצור, אינו טיפוס חיובי. ראו הוזהרתם.

ואת המילה האחרונה אני רוצה להפנות לשי טובלי עצמו. שי, אולי לא תאמין, אבל אין לי שום דבר אישי נגדך. אני לא שונא אותך או כועס עליך. כל מה שכתבתי כתבתי כי אני חושב שיש צורך להזהיר את הציבור מפעילותך הציבורית, שגורמת לאנשים נזק וצער. פזר את קבוצתך, הפסק להמציא שיטות רוחניות, הודה שאינך הבודהה מאוריון, וחזור להיות כותב רגיש ומוכשר. אם תהפוך לאדם פרטי כמובן שלא אחלום לכתוב עליך. כל עוד אשמע שאתה ממשיך ללמד, ולקבץ סביבך תלמידים, אני משאיר לעצמי את הזכות לכתוב על כך, ולהביע את דעתי.

—

טובלי ותלמידיו התחילו לכתוב טוקבקים כאן בבלוג, ובכלל זה הכפשות. לא אהיה בבית חלקים מהיום, ולכן אאלץ לקבוע שהתגובות יהיו מותנות באישורי. אכניס כל תגובה שלא תציין שמות של אנשים בכת או של אנשים שהיו בכת, כפי שעשיתי עד כה. עם זאת, אנא מכם תלמידי טובלי, נסו לשמור על רמת דיון בוגרת.

עוד דבר: במהלך אסיפת העדויות על טובלי דיברתי עם רחל ליכטנשטיין, שהיום מרכזת את הפעולות של המרכז לנפגעי כתות. דיברנו גם על אותה כתבה שהתפרסמה ב"7 ימים" בה לכאורה התגלה שיש למרכז אג'נדה חרדית. ליכטנשטיין הבטיחה לי שזה לא המצב. כאמור, גם משיחה עם דוברת המרכז, שרונה בן משה (אותה אני מכיר גם באופן אישי), קיבלתי מסר זהה, ואני נוטה להאמין להן.

טוב, אז הוגשה נגדי תביעת דיבה. נעים זה לא, בזבוז זמן וכסף זה כן. טובלי ולסטר תובעים אותי על שהוצאתי לכאורה (אוי, המילה הזאת עכשיו נכתבת עלי!) את דיבתם רעה, בכך שפרסמתי מאמרים שונים על פועלו הרב-תחומי והבין-גלקטי של טובלי. לא רק המאמר האחרון, שהביא עדות קשה מתוך הקהילה של טובלי, מפריע להם – הם הולכים אל ההיסטוריה ומצטטים מאמרים החל מ-2006. נו טוב, טובלי עבר גלגולים רבים מאז. בשלב זה הם דורשים 220 אלף שקל.

אז מעבר לשאלה מדוע הבודהה מאוריון, המתקשר הבלעדי של צוות הבוראים של הגלקסיה, זקוק לשירותיה של מערכת המשפט של מדינת ישראל, ואחרי ששאלנו את עצמנו מה ערכו של מורה רוחני שאינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם יריב שאינו יותר מכותב בלוג, אני חושב שראוי להתייחס ברצינות לשאלת חופש הביטוי.

לדעתי התביעה של טובלי היא פגיעה מסוכנת בחופש הביטוי. אני לא מתכוון שבמידה ואפסיד במשפט היא תפגע בחופש הביטוי שלי, אלא שכבר עכשיו מדובר בניסיון להשתיק קול של ביקורת, רק מפני שהוא לא מוצא חן בעיני מושאה. זאת משלוש סיבות.

ראשית, מדובר בפגיעה ממשית באפשרות של פרסום מידע, ובמשנה תוקף פרסום מידע באינטרנט, על ידי אנשים כמוני. שהרי טובלי לא תובע כלי תקשורת כמו אתר מעריב, עיתון הארץ או ערוץ 2 שפרסמו בעבר כתבות מאוד לא מחמיאות עליו (למשל זאת, או זאת). הוא תובע בלוגר, שמפרסם רשימות בבלוג פרטי, ללא יועץ משפטי וללא גב כלכלי. כלומר טובלי לא תובע את מי שבאמת פרסם, בצורה מאסיבית, בהפצה המונית, מידע לא מחמיא עליו, אלא את מי שנוח לו לתבוע, את מי שנוח לו לאיים עליו.

בהמשך לכך, שנית, זאת פגיעה בחופש הביטוי מכיוון שטובלי מצפה שאכנס ללחץ, ומיד אפתח במשא ומתן ואסכים להוריד את הרשימות שלי בתמורה לביטול התביעה. טובלי יודע שאין לי כסף לשלם במקרה שאפסיד. הוא יודע שבקושי יש לי כסף לממן הגנה. אני הרי חי ממשכורת של מורה בתיכון ומלגת דוקטורנט באוניברסיטה. כלומר, נוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא לא מפחד ממני, ונוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא חושב שאני מפחד ממנו.

שלישית, טובלי דורש מבית המשפט שיורה לי להוריד את הרשימות עוד לפני פתיחת המשפט בענינינו (למביני עניין, הוא ביקש צו עשה זמני). כלומר הוא אפילו לא מוכן לחכות עד שבית המשפט יפסוק מי מאיתנו צודק, אלא מחפש להשתיק אותי כבר עכשיו. אני כמובן טוען שכתבתי עליו אמת, ואם אכן כך, הרי שמה שכתבתי חיוני מאוד לטובתו ולשלומו של הציבור. מדובר, אם כן, בפעולה אלימה, וזאת מאדם שמטיף לשלום ואהבה.

כמה מילים העבר וההווה של הבלוג

פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט חמש שנים. ברשימת סיכום, אחרי שנתיים של כתיבה, כתבתי:

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. […] אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול. […] המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ.

אני עדיין חושב כך ועושה כך. ועוד: לא סוד הוא שהעיתונות במשבר. גם על עניינים שהיא מבינה קשה לה לפעמים לכתוב. הזירה הציבורית נותרת בנושאים רבים ריקה, יתומה. בלוגרים טובים לא יכולים להיות תשובה מלאה לכך, אבל הם חלק מהתשובה, וחלק שיכול להיות משמעותי. מה שאני כותב, כולל מה שכתבתי על טובלי, מנסה לשפוך אור על תופעות נסתרות, מוסתרות או פשוט לא מובנות. אני חושב שזה חשוב, ואם לא הייתי חושב כך ודאי הייתי מנצל את זמני ויכולותי אחרת.

בהמשך לדברים אלה, התביעה של טובלי מעלה משהו שניתן לכנות "הדילמה של הבלוגר". מצד אחד הבלוגר פועל להעשרת השיח הציבורי בנושאים שיקרים ללבו. הוא לא עושה את זה בשביל כסף (גם אלה שמבקשים תרומות לא עושים את זה בשביל הכסף), ולרוב הוא משקיע בעניין הרבה יותר מכל טובה שצומחת לו ממנו. במובנים רבים מדובר בשירות pro bono לרווחת הכלל. בכל אופן כך אני מרגיש לגבי עצמי.

מצד שני, באמת שאין לי שום רצון להפסיד כסף שיש לי, ובטח שלא 220,000 ש"ח שאין לי. הדבר ההגיוני ביותר עבורי, לכן, הוא להיכנס למשא ומתן עם טובלי ושות', ולסגור על התנצלות רפה בבלוג והסרת הרשימות. ברור לי שזה אפשרי, ואני בטוח שזה גם יקל מאוד על קרוביי. אלא שבמובן מסויים במעשה כזה אחריב במו ידי את כל מה שעשיתי בבלוג הזה מתחילתו, אחטא למטרתו ואשחית את רוחו.

הבחירה לא לעשות כן היא החלטה "ציבורית" על חשבונו של אינטרס אישי. כאמור לעיל, המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ, ואני לא רוצה לתת יד להשתקה, בעניין זה כבעניינים אחרים, של השיח הציבורי.

כמה מילים על העתיד של הבלוג

ועם כל זאת, ברור לכל בר דעת שיש כאן צומת מסויים בדברי ימי הבלוג שלי, אולי גם של אחרים. כאמור, כבלוגר אין לי את הגב הכלכלי שיש לעיתונאי, ולא את ההגנה המשפטית שמספק עיתון, על יועציו ועו"דיניו. אני לבד. זה הופך אותי להרבה יותר פגיע כמובן, ומן ההגיון שאזהר הרבה יותר. השאלה היא בעצם מה מידת הזהירות שעלי להפגין. על הדברים שכתבתי על טובלי אני בטוח שאוכל להגן בבית משפט. הם אמת והם מהווים עניין לציבור. ידעתי מה אני כותב ונזהרתי. לכן, גם אם אזהר בעתיד, ואזהר, אני רוצה להמשיך להיות מסוגל לפרסם דברים שכאלה, מתוך תחושה שטובת הציבור מחייבת לתת להם פרסום. כדי לעשות זאת אני צריך איזשהו גב.

כוונתי היא שייתכן שאצטרך להעסיק יועץ משפטי. או לחילופין, אהיה חייב לקבל איזשהו גיבוי כלכלי אם וכאשר יתבעו אותי – כבר בשלב זה ההגנה מול טובלי עולה לי אלפי שקלים. לחילופין, אני יכול פשוט להימנע, במודע או שלא במודע, מלכתוב על מני כתות ומורים רוחניים בעיתיים, ולהסתפק בניתוחים פוליטיים-תיאולוגיים והגות רוחנית. אלה האופציות שעומדות לפני.

קוראי היקרים, אני ממש לא רוצה לשים אתכם בעמדה שבה אתם לכאורה חייבים לי משהו. אתם לא חייבים לי כלום. אני שמח לכתוב ושמח שאתם שמחים לקרוא. אין לי גם שום כוונה לגבות דמי מנוי ולהפוך את הבלוג לעסק.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא לבקש תרומה, ממי שמרגיש שהוא רוצה ושטוב לו לתרום. התרומה יכולה להיות אות להוקרה והערכה כללית על כתיבתי, מזה קרוב לחמש שנים, של הבלוג הזה, והיא יכולה להיות עזרה למימון הוצאות המשפט מול טובלי, וכל מני הוצאות אחרות שנלוות לכך. כפתורי תרומה בסוף רשימה זו ובטור השמאלי של הבלוג.

באשר לעדים, עדות ועדויות: המשפט טרם נפתח, ואני לא יודע איך הוא יתנהל. אולם אשמח לקבל מייל מכל מי שחושב שיש לו מה לספר על טובלי ומעלליו. כל המעוניינים לתרום למאבק בצורה הזו, אנא שלחו אלי מייל, בכתובת tomerpersico שבשירות המייל של yahoo.com. אנא ציינו בכותרת המייל "עדות על טובלי", ובתוכו פרטו מה קרה ממש לכם עם טובלי, ו/או מה שמעתם מאחרים שקרה ממש להם. אין צורך לשתף שמועות מדרגה שלישית. ברשותכם כרגע לא אענה על המיילים האלה, ואשמור אותם לכשיהיה בהם צורך.

זה המצב כרגע. אני מרגיש שאני נכנס עכשיו לשדה לא מוכר, ואין לי מושג איך הפרשה הזאת תשפיע על כתיבתי. אני מקווה שהיא לא תשפיע. נצטרך לתת לדברים לחיות את חייהם, ונראה לאן הם יובילו אותנו. וכמובן, עדכונים יבואו על כל התפתחות.

עדכון 10:11: לינקים לכל מאמרי הקודמים על שי טובלי

 

קוראים יקרים, שלשום התקיים הכנס הישראלי השלישי לחקר רוחניות עכשווית באונ' חיפה.

כעת בידכם הבחירה:

1. לעבור לקרוא סיכום תמציתי ומשויף של מאורעות הכנס שכתבתי עבור אתר מעריב
2. להמשיך לקרוא את הרשימה הבאה, המסכמת סטנוגרמה-סטייל את הכנס
3. לקרוא קודם את הרשימה ממעריב ואחר כך להרחיב דעתכם ברשימה כאן
4. לקרוא קודם את חומר הגלם כאן ואחר כך לראות מה עשיתי איתו במעריב
5. לא לקרוא כלום (קשה לי להבין למה מישהו יבחר בזה, אבל, כמו שאומרים, זו (עדיין) דמוקרטיה)

הרשימה מביאה דברים מפי האנשים ששמעתי אותם, אבל אלא אם הדברים במרכאות כפולות, לא מדובר בציטוטים מדוייקים, אלא בציטוטים לא מדוייקים או בתקציר דבריהם. הערות בסוגריים מרובעות הן שלי.

כדאי לשים לב:

• למאפיינים שמשה אידל נותן ברוחניות הניו-אייג'
• לציטוט מהמכתב הנדיר מהרב קוק אל בנו בנוגע לכתבי ר' נחמן שמביאה סמדר שרלו
• להקבלה שעורכת ציפי קויפמן בין שיטת ימימה לתיאולוגיה פמיניסטית מודרנית
• לתובנות המעניינות שמביא יורם בילו על הפופולריות של חב"ד וברסלב בקרב עדות המזרח

הקדמה

הכנס הישראלי לחקר הרוחניות נפתח בשלישית, ועצם זה הופך אותו למסורת. אולי זו גם הסיבה שהגיעו הפעם פחות אנשים – לפחות כך נדמה לי – ניו-אייג'יסטים לא ממש מתרשמים ממסורות. פרופ' עופרה מייזלס, יו"ר הכנס (יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר): ההכרה האקדמית הולכת וגדלה בקשר לנושאים האלה. בחזוני פתיחת פקולטה ללימוד ומחקר של רוחניות בליבת העולם האקדמי. נשמח לקבל סיוע למטרה זו ממי שיושב כאן בגופו וברוחו, וגם מהקהל שאיננו כאן ברוחו ובגופו. מייזלס גם מבקשת לשקול לעצור ב-11 את כל הפעילות ולהתכוונן לגלעד שליט, אבל דרכו גם אל כל הישויות שנמצאות בסבל.

פרופ' משה אידל במליאת הפתיחה

אני אדבר על אנשים שמהמגע איתם הוארו לי תובנות על תופעות שאני לא בקשר איתן. בנסיבות הזמן הגעתי לקשר עם שני אישים שמקומם מרכזי בחקר הרוחניות. ראדשון: פרופ' יוריט קאזנס, שהיה ההוגה של שתי הסדרות החשובות ביותר על רוחניות מודרנית. האחת Western Spirituality ב-Paulist Press, והשנייה סדרה אחרת על ג'ווייש ספיריטואליטי, מוסלם ספיריטואליטי. הוא העביר את השרביט בסדרה השניה לעורך ברנרד מק'גין. שניהם ישועים לשעבר.

שניהם פרופסורים באוניברסיטה בעלי רקע ישועי, שעזבו את העולם הזה אבל נשארים איתו בקשר, והם כאמור עומדים מאחורי המפעלים הגדולים האלה. צומת מרכזי. למרות אי הנחת הקונספטואלית שלהם מהקבלה, היו לנו שנים של הוראה יחד בכל מני מקומות. אי הנחת שלהם לימדה אותי משהו על הקבלה ואולי על רוחניות. הראשון שהעלה את חוסר הנחת הזה באשר לקבלה היה לא אחר מאשר מרטין בובר (שבלי ספק תרם תרומה נכבדה גם לתופעת ה"רוחניות" המודרנית). הקבלה בעיניו היא מאגיה, היא סכמאטית. רק החסידות הצליחה "להתגבר" על זה, והיא תופעה מיסטית אמיתית.

כלומר חוסר הנחת הזה אינו רק עניין נוצרי. והוןא משותף לרבים. ממה הוא נובע? מסוג של רוחניות "בובריינית" ורוחניות עכשווית, שאני לא יודע עוד כמה זמן היא תימשך. השלטון של הטקסט בעולם המיסטי לא אופייני לתופעות שתיאר אותן בובר, אלא לתופעות מוקדמות יותר, שאפשר למצוא בראשית הנצרות ["האות ממיתה" וכו']. העולם היהודי קיבל את ההנחה שהאותיות הכתובות הן הדבר המרכזי, ואילו העולם הנוצרי קיבל את ההנחה שהרוח היא המרכז. כלומר השאלה היא איפה רואים את העיקר של המיסטיקה. גם בסופיות אפשר למצוא סוג כזה של פקפוק, בו הרוח היא מעל השורות, ולא בתוכן, [כמו ביהדות]. אז יש תהליך של דה-טקסטואליזציה. אפשר להגיע אל האל לא דרך לימוד, אלא דרך חיים פנימיים.

זה מזכיר לנו מיד את הבעש"ט, שהעביר את היהדות לסוג כזה של רוחניות. חיי הרוח שהוא תיאר הם חיים שעומדים יותר במימד של התפילה מאשר במימד של לימוד תורה. משום כך אולי לא כתב דבר (לבד משניים שלושה מכתבים קטנים). ההנחה שחיי הרוח יכולים להתנהל בעולם שאינו טקסטואלי, מתוך תרבות שהיתה עסוקה מאוד בטקסט, מאפיינת לא רק את החסידות, אלא גם את הרוחניות החדשה, שבה מבוססת הרוחניות על פניה פנימה. זה בא על חשבון הטקסט. [הקדשתי מאמר לאופי הנוצרי של הניו-אייג']

מימד נוסף שלמדתי אותו מאותן שיחות הוא שההסתכלות את התופעות המיסטיות צריכה להיות פחות היסטורית. דהיסטוריזציה. הגישה ההיסטורית שקיבלנו מהאקדמיה הגרמנית נעלמה. גם בעולם החסידי הצד ההסיוטרי היה הרבה פחות חשוב. הידע ההיסטורי אינו מקנה את המשמעות. המשמעות באה ממקום אחר. הדהיסטוריזציה היא תופעה חשובה מאוד ברוחניות החדשה. הטקסטים נשאבים מתוך הקונטקסט שלהם ונשתלים בהקשר שונה, בתוך קהילות של אנשים שאין להם מושג מה ההקשר המקורי.

למשל: ביקור של אידל בברזיל, שם קבוצה שהיתה לומדת את הרצאותיו של אידל, ומתעניינת באבולעפיה. אבל ללא ספרים. שאלתי אותם מה העניין, והם אמרו שרוצים להזמין אותי למרכז שלהם. המרכז מפואר, וזו קהילה של נוצרים, שחיים את תורתו של אבו' הלכה למעשה. הכל מלא שמות קודש ותרגול תרגיליו. חשבתי שאני חולם. אלה אנשים שלא יודעים עברית, לא מתעניינים ביהדות, ותלשו שיטה מתוך ההקשר החברתי-דתי שלה ונטעו אותה בריו דה ז'נרו, וחיים את הדברים האלה באינטנסיביות בלתי-נתפסת, כולל ללמד ילדים וללמד את משטרת ריו דה ז'נרו. זו תוצאה של יכולת לשלוף את השיטה תוך התעלמות מהרקע.

כלומר: דהיסטוריזציה. וכאן גם עם יבוא החומר ההודי. ואנשים מאמינים שהדבר הזה יכול להפריח חיים רוחניים עשירים. המודעות של האנשים היא א-היסטורית. כל זה נובע מאמונה שיש חיים פנימיים, שאין להם קשר לחוץ. אפשר להכניס לכאן גם את הפסיכואנליזה.

תהליך שלישי: הרכבה. אז יש לנו 1. דטקסטואליזציה 2. דהיסטוריזציה. 3. הרכבה: סינקרטיזם, סינטזה. דבר אופייני לתרבויות אוראליות. התרבות של העידן החדש היא תרבות אוראלית מפני שהיא לא נטועה בטקסט. אז יש סינקרטיזם. תמיד היה סינקרטיזם, אבל הוא היה נסתר. הוסתר. לעיתים נדירות מקובלים, שבהחלט לקחו מכל מני מקומות, אמרו מאיפה הם לקחו. היום לגלות מאיפה לקחת זה יופי. רב ממאה שערים סיפר ששלח אנשים להודו כדי ללמוד את הטכניקות ההודיות. הצד הסינקרטי היום הוא יותר גלוי ומאפשר סוג של משחקים עם תמות וטכניקות שלא היה קיים לפני זה.

תהליך נוסף: הסינקרטיזם אין לו סוף. כל דבר חדש שנראה בעל משמעות מוכנס למשחק. מצב של פלואידיות עצומה. בטכניקות המיסטיות בשלוש הדתות המונו' יש יציבות רבה. השינויים הם מאורעות יוצאי דופן, ולא הנורמה.

אז מה הבעיה? סוג כזה של ספרות מעלה בעיות גדולות בפני חוקרים. חוקרים האמונים על סוג המחקר בו היסטוריה, פילולוגיה – עומדים בפני שוקת שבורה. שיטות שהאמנו שהן טובות, והיו טובות במידה זו או אחרת לגבי סוגים של ספרות מסויימת (עם יציבות חברתית וכו'), נמצאים מול עולם שהוא, כמו ביפן, זז כל הזמן. יש קושי לטפל בסוג כזה של תופעה. חייבים לנסות למצוא שיטות אחרות. צריך לחשוב מחדש איך חוקרים את המיסטיקה היהודית כיום. ובמהירות, לפני שגם השיטות החדשות כבר לא רלוונטיות…

שאלה מהקהל: מה הקו המפריד בין חוקר מיסטיקה למיסטיקן. האם אפשר להיות חוקר בלי להיות מיסטיקן? אידל: אני לא מיסטיקן. השאלה הזאת מוכרת. אני אומר: לא ניסיתי אף אחת מהטכניקות שתיארתי. שלום ניסה. אני חושב שלא חייבים. מדוע אני לא מנסה. אין לי סוג ידע שאיננו טקסטואלי. אז התשובה היא שאני עצמי משתנה כל הזמן והחוויות שלי משתנות. ממילא אני אשליך חוויות שלי אישיות על התופעות הכלליות. טבע האדם משתנה. אני חלק מהשינוי הזה. כל ניסיון לשחזר חוויה מלפני 80 שנה כאשר הכל היום שונה יביא לידי אנכרוניזם גמור. אני חוקר על כן טקטסים, ולא חוויות.

הלכתי לבקר אנשים שלומדים "עץ החיים" בישיבה בירושלים. נכנסתי ולא ידעתי על מה הם מדברים. הם אמרו "קָלָי". מה זה קלי? לא הבנתי. הסתבר שהם התכוונו ל"קליפות", אבל לא רצו לומר את כל המילה, כי זה מסוכן, ולא היו יכולים לומר "קְלִי'", כי זה מזכיר "כלי", מילה שגורה בקבלה. בקיצור, הם חיים בתוך עולם דימיוני שמוכר להם מאוד. הם לומדים כל הזמן את אותו טקסט. מכירים אותו טוב ממני, ויש להם את ההיכרות ההביטואלית, כי הם חיים בתוך זה. לי יש עוד כמה עולמות שאני חי בהם, ואני מוכן לשלם את המחיר של הבנה פחותה של העניין הזה, תמורת הבנה טובה בעוד הרבה עניינים. פחות אינטנסיבי, יותר רחב…

אלי אשד שואל מהקהל: הרי אלה שבברזיל לומדים אותך, לא את אבולעפיה!

אידל: נכון. כל מה שהם יודעים על אבו' לקוח המתרגום לצרפתית של הספר שלי. זאת דוגמא של השפעה בלי שום ספק. יש דוגמאות אחרות. גם במאה שערים, היו באים אלי רבנים אלי הביתה לדבר בענייני קבלה. נתתי להם כתבי יד. היום יש כבר הוצאות בדפוס של אבו'. פעם היה אסור אפילו לבטא את שמו. הוא היה מוחרם.

מושב ניאו-חסידות

נפתח במדיטציה למען שלום גלעד שליט, ושלום האנשים ביפן, בהנחיית ד"ר נתן אופיר (ספונטנית), כאשר בקהל יודשבים פרופ' יעקב רז, ד"ר מיכה נאנקורי, ד"ר ראובן גרבר, פרופ' יורם בילו, פרופ' יורם קירש ועל הבמה יו"ר המושב פרופ' חביבה פדיה, ד"ר שלי גולדברג, ד"ר סמדר שרלו, ד"ר ציפי קויפמן.

ד"ר סמדר שרלו – האם קסם הסוד של הרב קוק יכול להתחרות בסוד הקסם של ר' נחמן?

במאמר על הרב קוק בשנת תש"ח חתם יעקב ארגוס שהוא מצפה שמתוך כתביו תצמח תנועה מיסטית מודרנית שתחייה את יהדות זמננו. אבל האירועים היטו את תורת הרב מהמימד הרוחני למימד הלאומי. בשנים האחרונות מתגבר כיוון חדש בחקר הרב קוק. בדקטורט שלי הצעתי קריאה חדשה ברב. אין ספק שההיסט המחקרי הוא ביטוי של היסט בתרבות, כפי שהכנס הזה מעיד.

אז מה קרה לתורתו של הר בקוק במשך השנים? ההשוואה לר' נחמן מתבקשת לאור ההקבלה בין העולמות ה"סודיים" שלהם. הרב הדרי: לכשיתפרסמו יומניו האישיים [של הרב קוק] דבריו של ר' נחמן על עצמו יחווירו לעומת מה שהרב קוק אומר על עצמו…. ואכן ניתן למצוא גם בכתביו הגלויים דברים שניתן להחשיב כמגלומניים. אז מדוע הצליחה תורתו של ר"ח לחולל מעגלים רחבים, ולרב קוק לא?

את תחילת השפעתו של הרב קוק ניתן לסנן החל משנות השבעים. כמו ב"תנועות דתיות חדשות" היתה שם תודעה של התחדשות דתית והסתופפות סביב מנהיג כריזמטי. ניתן למצוא מאפיינים כיתתיים בחוגי מרכז הרב של שנות השבעים. ראייה מאין זו באה לידי ביטוי ברומן של אמונה אלון, "שמחה גדולה בשמיים".

מה אירע למיסטיקה של הרב קוק אז? בשלב זה נראה שהאקסטטיות והמיסטיות תועלו לעניין הלאומי. הרב שג"ר "מיסטיקה חסרת רוח מיסטית: את הנוסחאות הם קיבלו מהראי"ה, אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".

ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב השלישי של קבלת תורתו. התפרקותו של האתוס הלאומי הביאה לזניחת הפן הלאומי גם בתורתו.

אבל האם אנחנו עומדים בפני התפרצות של הפן המיסטי של קוק לציבור הרחב? לא. למרות שניתן לחלץ פרקטיקות מדיטטיביות ולבנות גם סדנאות פסיכולוגיות. אבל הרב נחמן עדיף, וזאת מפני הפער האישיותי וההגותי בין השניים. מה העניין? סוד קסמו של הרב נחמן היטיב לנסח את הקיום השבור שאנחנו עומדים לפניו. השיגעון, הפרדוקס, האבסורד – הם שבונים את הגותו. העולם שרירותי ולא ברור. כמובן שכל זה היה גם התרסה כנגד עולם ההשכלה שבזמנו, וגם המוצא הד בהלך הרוח של ימינו – הלך הרוח הפוסט מודרני, שמוצא אצל ר"נ תשובה. כבר עמדו על זה חוקרים ואף רבנים (שג"ר, דרייפוס).

ומה אצל הרב קוק? אין משבר ותהומות? יש ויש. אולם לעולם הם עוברים סובלימציה, ביות ואילוף, ואי הסדר נכפף לסדר שמעליו. הם מתיישבים בתוך משמעות-על ושדה-כולל ואז פנינו אל השחר העולה. הכל בסוף עובר הרמוניזציה. [היגל, בכ"ז.] יש מבנה על של סדר. ואין טומאה אצל הרב קוק. החוויה של הרב קוק עליונה וטהורה. אי אפשר לגשר, כי התפיסה שלו הולמת את המאה ה-19. ר"נ מציע אנטי-מבנה, כלים שבורים.

וסקופ: מכתב שלא נדפס בריש גלי. מעשה שהיה כך היה: אי אפשר היה להשיג בנוה צדק את "שיחות הר"ן", אז הרב קוק ביקש מבנו, צבי יהודה, לקנות לו את הספר. כשהגיע אליהם, הברסלבים שיכנעו את הרצי"ה ללמוד איתם, והרב קוק כתב לו (תרס"ז):

הנני לך מלא תודה על ספר שיחות הר"ן ששלחת לי. כבר עברתי עליו ב"ה. התכונה הפנימית של זה האיש הגדול צריכה לימוד הרבה, אבל צריך לזה גם לב בריא ונפש בריאה, והנהגה הגיינית במובן הפסיכי ובמובן הפיזיולוגי, לחיבור הגון ומיושר עם שאר עיונים שהם בעד ונגד השקפות כאלה, ואז יאירו הדברים כראוי.

מי שהשבר נוגע בו, יושב אצל ר"נ.

ד"ר ציפי קויפמן – 'שיטת ימימה' כחסידות נשית עכשווית בעלת קווים פמיניסטיים

שיטת ימימה, "חשיבה הכרתית". היא משערת: עשרות אלפים תלמידים. מציעה לראות בתופעה חסידות נשית עכשווית.

אביטל נולדה בקזבלנקה למשפחה של דיינים ידועים. עברה לבאר שבע, ומשם לתל-אביב לאחר פטירת בעלה. התחילה לטפל באופן דמוי-הילינג, עד ש"קיבלה הוראה מלמעלה להתחיל ללמד". נפטרה בשנת 99. במקביל ללימוד המשיכה בריפוי. עד מותה הקצתה יומיים בשבוע לריפוי.

משנתה נסובה סיבב איך להיכנס למצב של קשב רגוע כדי לרכוש איזון רגשי. בעיקר נשים מלמדות נשים, המורה מכתיבה טקסט שעוסק בדרכי עבודה. כותבים, אח"כ מדברים על הטקסט ועל מה שעושים עם הטקסט. הכל דורש תרגול ותיעוד כתוב.

ימימה מדברת על מצב של "עומס" ולעומתו מצב של מודעות נקייה שמסוגלת לבחון את הדברים בצורה טובה. עומס הוא סחיבת העבר או העתיד אל תוך ההווה. לכן אי אפשר "לדייק" בהווה. "הדיוק משמח" אומרת ימימה. תגובה באופן נקייה בזמן הווה היא המטרה. זו עבודת מידות שכוללת שמחה מרוממת בזמן הדיוק. יש כאן גם חוויה רוחנית. מי שמצליח לחיות חיים "מדוייקים" מעיד על פתיחות למימד אחר של הממשות. בהיותם על מקומם הם פוגשים "במקום". בהקשבה לעצמם ולזולת הם פוגשים במה שמעבר לעצמם וזולתם.

למה ימימה היא חסידות נשית? הסמכות היא צדיקה. כך היא נתפסת. זו מיסטיקה שמכוננת קהילה. מצד אחד יש כאן גם הפנמה דתית. המודל המיסטי-מאגי גם פועל כאן. הצדיק עולה למעלה ועקב כך זוכה ליכולת להשפיע במישור הקהילתי והקוסמי. ימימה הציע למי שדבקו בה מה שהציע הצדיק החסידי: סעד רוחני ונפשי. הידגע שזרם אליה "מלמעלה", אבל הלימוד שלה נוגע לעולם, ודרכו הלומדות שלה מגיעות ליחס נכון אל העולם.

ופמיניזם? אז קודם כל ההנהגה הרוחנית היא נשית. זו לא "אשתו של". יש כאן גם העצמה נשית, בתכנים הנלמדים, המובילים לביסוס גרעין פנימי עוצמתי. יש כאן הדגשה על הקשבה לעצמי וניתוק ממזיקים זרים. ההפך מהחינוך לפאסיביות ותלות בגבר.

יש לה גם הקבלות עם תיאולוגיות פמיניסיטיות. למשל דפנה המפסון הקתולית. היא בנתה תיאולוגיה חלופית אחרי שהתייאשה מהכנסייה. בסיכום ספרה עוסקת המפסון בפרקטיקה – האם יש אופנים רוחניים שתואמים את התכנים שהיא מתארת? היא לא רוצה רק תיאולוגיה. היא בוחרת שלוש פרקטיקות: attention, ordering ועוד משהו.

המושג של תשומת הלב מפותח הכי הרבה אצלה. זו עמדה אתית עבורה: ראיית האחר והעצמי. דאגה ואי-היבלעות בנסיבות. המפסון מדגישה כי זה שילוב של מודעות עם ניתוק. על פיה זו פרקטיקה דתית, שמשנה את האדם שמתרגל אותה. זו אתיקה שהיא הקשרית. שימת לב זו כרוכה גם בנתינת מקום לעצמנו. הנוכחות גם פתוחה למה שמעבר לעצמי.

לסיכום, לצד היחודיות שבהנהגה רוחנית נשית, אפשר לראות שהרבה מושגים של ימימה תואמים מושגים משמעותיים, ובכללם ניסוח של פרקטיקות דתיות, בכתבי תיאולוגיות פמיניסטיות: מיקוד בפרט, יציאה אל הזולת, דרכו אל האלוהות. אצל ימימה, ברם, זה אינו תחליף לנומוס הדתי הנורמטיבי – מצוות. אז צריך לסייג את הקשר לפמיניזם. מבחינת ימימה עצמה כמובן גם לא מדובר בפמיניזם. המסרים הישירים ביחס לנשי הם מהותניים ונגזרים מהסימבוליזם הקבלי. ואעפ"כ, לא מקרי הוא שתנועה רוחנית המובלת על ידי אשה מובילה להעצמה ואתיקה של איכפתיות, ולדעת בכל כך הרבה אנשים.

מושב אחר: פרופ' ג'יימס לואיס – How religions really begin

מספר על "התכנסויות גלידה" של כנסייה מסויימת, שעם בוא החורף נכנסו אל תוך הכנסייה, פשוט כדי שיהיה אפשר להמשיך להתכנס. בגלל שאחרים לא הסכימו שיכנסו עם גלידה, הם התפצלו מהם והקימו כנסייה משלהם. והפכו ל-

The icecream in the sanctuary Baptists
The no-icecream in the sanctuary Baptists

כלומר, חלוקות בכנסייה, שהן אחת הסיבות העיקריות ליצירת דתות חדשות, יכולות להתחיל מעניין שטותי (למרות שודאי היו שם ספציפית משקעים אחרים וכו').

מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אנשים הפסיקו לדבר על מקורות הדת. התקווה לפענח את זה ודרך זה את טבע הדת, נמוגו. זה היה מרד נגד המורשת של איליאדה, שחשב שחוויה דתית היא מקור הדת. איליאדה נזנח. רק רנה ז'ראר המשיך להתעסק בזה. אבל היום יש גישה שמחפשת את מקורות הדת במוח, המקור הנוירולוגי של הדת.

אבל לואיס רוצה להבין את מקורן של דתות ספציפיות, לא של "הדת". סטארק וביימבריץ' הציעו שלושה מקורות:

1. היזם: מישהו שהיה חבר בדת אחרת, עזב ויצר מוצר חדש, דת חדשה.
2. הפסיכופתולוג: למישהו היה חוויה דתית, של התגלות, או פשוט קריסה נפשית.
3. החבורתי: אוסף של אנשים התאספו והתגבש משהו.

דתות חדשות קונות לגיטימציה דרך שלושה דרכים:

1. מדע, רציונליות – (קבלת לייטמן, קבלת ברג, סינטולוגיה)
2. התגלות, כריזמה – היתה לי התגלות, הארה.
3. מסורת – מצאתי ספר עתיק, אני הממשיך האמיתי של…

מליאת סיום – הגבולות המשתנים של דתיות ורוחניות בישראל

ד"ר מריאנה רוח-מדבר מספרת על חברה ניו-אייג'ית שלה, שמתפללת, עורכת טקסים, אבל "חילונית".

אז מה הגבולות בין דתי, רוחני, חילוני? במדינות המערב מתחוללת "מהפכה רוחנית". קו הגבול בין דתי ורוחני השתנה ומשתנה. אנחנו בשיאו של תהליך, שלא ברור אם מכאן הוא ידעך, או ימשיך ויעלה.

פרופ' יורם בילו

חקר את פולחני הקדושים בשנות השמונים. הפרשנות שנתן אז מדגישה מאוד את החשיבות של יוצאי דרום-אפריקה בעיצוב הגיאוגרפיה הקדושה במדינת ישראל. גילה מרוקניזציה של ההילולה. לבוש, אוכל, מוזיקה, אוהלים – הכל מרוקאי. התופעה הזאת מייצגת את הנוזליות של השדה, בעיקר מפני שהיא איננה נכונה היום. הדור ההוא הולך ונעלם. מצד שני, התופעה עצמה, למשל במירון, לא משתנה. היא גדלה, ומאפייניה משתנים. הקהל הוא אחר.

הטריגר לחקירת ברסלב הוא ביקור שלי ושל צבי מרק בנתיבות, בהילולה של הבאבא סאלי. מה שהפתיע אותנו הוא שבשוק מוצרי הקודש היו הרבה יותר דוכנים של חב"ד וברסלב מאדשר של קדושים מרוקאים. כלומר הצדיקים החסידיים מחליפים את הצדיקים המזרחיים. [גם על זה האשכנזים משתלטים.] הפופולאריות של חב"ד וברסלב היא אנומליה, שהרי מדובר בחסידויות ללא צדיק. הפך מהחסידות כפי שהתגבשה. השאלה ששאלתי היא האם זה מקרה ששתי החסידויות הפופולאריות ביותר חסרות אדמו"ר מכהן? האם זה עוזר(!) להצלחה שלהם? אני ומרק חושבים שכן.

אין להם אדמו"ר בגלל האוריינטציה המשיחית שלהם. שני הצדיקים קיבלו מעמד משיחי, ולכן מודל ההורשה לא עבד. בצורה מעניינת לשניהם גם לא היו בנים זכרים כשמתו. אז טענה שלנו היא שבאופן פרדוקסלי היעדר הצדיק מאפשר בתקופה שבה השרביט עוברת מהצדיקים לחסידים, ללא היררכיה ממצעת וממדרת, קשר אישי עם האל, המציאות הזאת מאפשרת להפוך את הצדיק לנראה מצד אחד (באמצעים טכנולוגיים, ועל ידי איגרות קודש) (ברסלב נוסדה לפני המצלמה, וזה מייצר אפיסטמולוגיה פולחנית אחרת – אבל יש את אומן) ויש כאן פריצת גבולות מכל מני סוגים. המשיחיות תמיד פורצת גבולות.

גיל קופטש

קודם אצא מהארון: אני יהודי. אני אוהב יהודים. אוהב כל מני סוגים שונים של יהדויות. גיליתי את זה לראשונה לפני 15 שנה. הייתי במשבר נפשי – בחורות גורמות לכאלה. והגיתי בכל מני טקסטים. למשל שיר השירים, וראיתי שזה טקסט מצויין. ברמה האסתטית הוא מדהים. התחלתי לבכות. יותר מאוחר התחלתי ללמוד ולקרוא. היה לי חוויה מיסטית בסיני (יש שם חומר טוב), וחזרתי משם עם תובנה שאת הכישורים היצירתיים שלי אני אקדיש לדבר הזה. חזרתי לישראל ויזמתי איזו פינה בטלוויזיה שנקראה "פרשת השבוע". החרדים כמובן מאוד כעסו. הוציאו עלי דין רודף, והלכתי עם שומר ראש כמה שבועות. כל זה קיבע בציבור את דמותי: חוזר בתשובה בשביל החילונים, כופר בעיקר בשביל החרדים.

הכיפה מרגיעה אותי. את השחצנות שלי. זה גם טוב נגד קור בחורף ושמש בקיץ. אבל זה מתייג אותך. אז אני ברסלבי וגם חב"דניק וגם ליטאי. אין "היהדות". יש הרבה תפיסות. אני לא רוצה שיתייגו אותי. רוצה את החופש לזרום. זו האלוהות בסופו של דבר. קיבעון זה עגל הזהב. מסכה. הזרם שלי ביהדות הוא קופטשי. הבלבול הוא חלק מהאידיאולוגיה. אני מעדיף לא לנסוע בשבת. אבל לנסוע להורים אוכל את האיסור לנסוע.

מילים אחרונות

מריאנה: מחקר של אדם קלין-אורן ושלי התפרסם ובו טענו שהולכת ונוצרת בציבור קבוצה גדולה של "חילוניות רליגיוזית". אז יש כמה סתירות מובנות בחיי החילונים הישראלים, שהניו-אייג' הביא אותם לקיצוניות. הם יכולים להתפלל וכו', ולחשוב שהם חילוניים. אז האם מה שאנחנו רואים זה מצב בו האופציות שהיו בשדה איבדו את האטרקטיביות שלהן, ולכן ממציאים חדושות?

קופטש: דת כמו שאני מבין אותה היא חיבור פרטי ביני לבין הקב"ה. אפילו הדיבר הראדשון הוא "אנכי".

בילו: אין ספק שהדיכוטומיה החריפה דתי-חילוני מתגוונת. יאיר שלג מתאר את זה יפה בספרו האחרון.

שחר הפגאנית מדברת מהקהל: צריך לפתוח האפשרות שהאמונה היא עניין פרטי וכל אחד צריך לבחור לעצמו. אני אישה דתיה אבל לא יהודיה!

עפרה מייזלס במילות סיכום: היה לנו כנס קצת אחר, עם יותר דיונים ושיחות ארוכות. גם הגיגים וגם תפיסות עולם. רוצה לברך את כולם שהשכינה תמשיך ללכת איתנו ולעזור לנו לפתוח את הלב והדעת שלנו.

לא עברו חודשיים מאז יצא אוסף המאמרים Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections והאתר (המצויין) Jewish Ideas Daily הגיש סקירה אודותיו, מאת אריה טפר, שלא בדיוק החמיאה, ושהצליחה לעורר אי-נחת בקרב ציבור הרוחניקים. אבל אולי נעשה סדר.

הספר החדש הוא אוסף של מאמרים רוחניים, בז'אנר ה-Jewish Renewal, המלוקטים מקרב חוקרי יהדות ורבנים, שעוסקים ברוחניות יהודית על פניה השונים. המאמרים מחולקים לששה שערים, שעוסקים ב"מציאת האל במציאות כולה", "צמיחה רוחנית, טרנספורמציה פנימית", רוחניות בגוף", "חמלה ואהבת הזולת", "תפילה, תשובה, רפואה", "תורה, הלכה, מצוות" – ובאופן כללי מביאים מגוון של קולות בקשר לנושאים אלה.

הביקורת, תחת הכותרת הישירה מאוד Spirituality Lite, מציעה שמדובר באוסף צבעוני של דגלים, שהרוח שמבדרת אותם יוצרת אולי אפקט אסתטי, אבל לא הרבה מעבר לכך. הנה ציטוט:

The language of tradition and the sensibility of New-Age "spirituality" sit cheek by jowl throughout the book. Its authors are refreshingly unashamed to speak of the centrality of God to Jewish life, although they tend to describe the divinity in such carefully chosen, non-personal terms as "an always-flowing force of light and energy" and the like. While similar terminology is to be found in mystical and philosophical Jewish texts, the real difficulty arises when you consider how an "always-flowing force of light and energy" can issue commandments—mitzvot. To this question, the Jewish tradition offers a variety of sophisticated answers, but in Jewish Mysticism and the Spiritual Life you get the following: "The mitzvot are intended to be the vehicle through which a life of meaning, purpose, and holiness is realized." As the passive voice and piously vague vocabulary indicate, the challenge is simply evaded.

כלומר מילא שמתארים את האל כ"כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – אפשר למצוא תיאורים דומים גם בטקסטים קבליים – אלא שבספר אין התמודדות רצינית, כותב טפר, עם השאלה כיצד מתוך שפע מואר שכזה מגיעים חוקים ומצוות.

נדמה לי שטפר נוגע כאן בנקודה חשובה, אבל עושה זאת בצורה שטחית. כוונתי היא ששאלה מקומן של המצוות במסגרת של רוחניות אימננטית היא בהחלט שאלה עמוקה (התייחסתי לזה לא מזמן). הצייטגייסט של תפיסת האלוהות כפאנתאיסטית מחד ופנימית לאדם מאידך שובר את המסורת הארוכה של המודל הניאופלטוני של הקבלה, ובוודאי זר למפעלים תיאורגיים שלכאורה המצוות אחראיות להם. המצוות אינן עוד התאים מהם מורכב האורגניזם הקוסמי, אינן גם משמשות ככלים לקליטת שפעו של האל בעולם הרחוק ממנו, ויכולות מקסימום לשמש כמכשירים בחדר הכושר הרוחני של הפרט. האתגר להציג הצדקה חמורה לקיומן הוא על כן גדול, ודווקא משום כך הדרישה שספר שמציע מאמרים על מגוון של נושאים יתן לסוגיה הזו תשובה החלטית מוּנעת, נדמה לי, יותר מביקורת מגמתית מאשר מעניין אמיתי – זה פשוט מה שחשוב או מרכזי ליהדותו של טפר, ולכן על כך יוצא קצפו.

הביקורת של טפר שייכת לז'אנר נפוץ בימינו, של האשמת יוזמות רוחניות יהודיות-ניואייג'יות בנרפות הלכתית. היא מזכירה, למשל, ביקורת שכתב דניאל לנדס לא מזמן על ספרו האחרון של ארתור גרין, Radical Judaism: Rethinking God and Tradition, ספר שאמור להשלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow. לנדס מבקר קשות את הכיוון הכללי שמציע גרין, בו בשם רוחניות פנתאיסטית מעורערות קטגוריות יהודיות יסודיות כתורה, עם ישראל וארץ ישראל. גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

הולכים נגד הרוח

שתי ביקורות אלה גם יחד מצטרפות לאותו תחביב מוכר בזמננו, והוא לדבר סרה בניו-אייג'. באמת אולי קל יותר מזה רק לדבר סרה ברבנים פונדמנטליסטים, ומכיוון שכרגיל אני מטפל בעניין השני, אני רוצה להתייחס בקצרה לראשון. אבל רצוני לא לקבור ולא להלל את הניו-אייג', אלא ראשית לשאול עד כמה זה בכלל צריך להפתיע אותנו שרוב הניו-אייג' איננו רציני. כלומר, נכון שרוב הניו-אייג'יסטים מבקשים "רוחניות" שהיא יותר בילוי או תחביב מאשר אחיזה אמיתית בשאלות קיומיות, ונכון שרוב הניו-אייג' משמש כשסתום-לחץ לחיי השעבוד שלנו במסגרת מגרסת השוק ההיפר-קפיטליסטי ולא כאלטרנטיבה לה – אבל האם מבנים או זרמים דתיים אחרים אינם ברובם כאלה?

מה שאני מנסה לומר הוא שאל לנו לבקש מהניו-אייג' מה שלא נבקש מהיהדות או הנצרות. וכי רוב המאמינים התאיסטים מגלים את אותה "רצינות" דתית שאנחנו דורשים מהניו-אייג'יסטים? ודאי שלא. רוב המאמינים באופן כללי, כמו רוב האנשים באופן כללי, עסוקים בעיקר בלחיות את חייהם, הרחק הרחק משאלות של מחוייבות לאמת וטרנספורמציה נפשית או חברתית.

ובכל זאת, בגלל כמה סיבות מפתה כל כך ללעוג לניו-אייג': א) כי הוא חדש, ואין לו מסורת שנותנת לו אפילו בדל מכובדות; ב) כי הוא בכל זאת מתמחה בחוסר מחויבות ופילרטוט דתי ורוחני; ג) כי הוא מתיימר להיות יותר, להיות התשובה המעודכנת לדת הממסודת; ד) בהמשך לכך, כי ממנו אנחנו באמת מצפים ליותר, כלומר מצפים, מרוחניות להיות משהו אלטרנטיבי, או לפחות משהו גבוה יותר, משהו שמערער על הסדר הקיים או לפחות מציג דרך לשדרג אותו, משהו שמזמין אותנו אל אמת גדולה, ומכריח אותנו להשתנות בשבילה.

ובכל זאת, גם אחרי כל זה, לא הוגן ללעוג לניו-אייג' ככלל, כמו שלא הוגן ללעוג לנצרות (או לבודהיזם, יהדות, פוליתאיזם וכו') ככלל. יש בו בהחלט כמה שיפורים והברקות ביחס לדתות שלהן יש את אותה מסורת ארוכה שמעניקה להם בדל מכובדות (ולבד מזה, אף אחד עוד לא יצא לג'יהאד או מסע צלב בגלל תקשור או שחזור גלגולים, וזה גם משהו).

שם תרפינה כנפי כל המצות

אבל נחזור לענינינו: הספר. האם הספר הנידון מציג רוחניות רדודה? לא קראתי את כולו, אבל ממה שקראתי נדמה לי שהתשובה היא גם. לא כל המאמרים בו מבריקים, כפי שאפשר לצפות מספר מאמרים. אבל בהשוואה למה שפעמים רבות מתקבל בימינו כחיבורים רבניים, אין ספק שמדובר בכתיבה שמגלה יצירתיות, מקוריות ותחכום.

הספר (שמוקדש, אגב, לארתור גרין הנ"ל) נערך על ידי לורנס פיין, איתן פישבין ואור רוז, ומופיעים בו מאמרים (שקשורים ומפרשים כל אחד מהם מקור טקסטואלי קצר שמובא מלפניהם) מאת, בין השאר, שאול מגיד, לורנס קושנר, דניאל מאט, מלילה הלנר-אשד, חביבה פדיה וזלמן שכטר-שלומי. המאמר של חביבה פדיה, למשל, עוסק בפרשנות יפה של תורת החלל הפנוי של ר' נחמן כסמל לחוסר האונים שבפגיעות ובאבידות שנפערות בחיינו.

כאן הייתי רוצה להתייחס למאמר של רון מרגולין (גילוי נאות: מנחה הדיסרטציה שלי), שאהבתי במיוחד. מרגולין מתייחס בו לטקסט של ר' מנחם מנדל מויטבסק, שאביו היה מתלמידי הבעש"ט והוא עצמו מתלמידי המגיד ממזריטש ומעמיתי רש"ז מלאדי, בו הלה מדבר על המצוות. הנה הוא (מספרו פרי הארץ, פרשת תולדות):

והנה ארו"ל [=אמרו רבנינו ז"ל] עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' מלמד שקיים אאע"ה [=אברהם אבינו עליו השלום] אפילו ערובי תבשילים, אשר לכאורה תמי' [=תמוה] מנא [=מניין] ידע? ואם נאמר שהשיג מעשה המצות והמשפטים שהשכל מחייב, אעפ"כ יקשה האיך השיג החוקים שאין להם טעם ואין שום שכל מחייב כמו פרה אדומה ושארי חוקים.

אבל לפי דברנו יובן כארז"ל [=כאשר ארז"ל] שאמר למשה "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" [בראשית רבה, י"ט, ד] שכל החוקים יש להם טעם ושורש למעלה בסדר הבריאה, כי הבריאה היתה ע"פ התורה, רק כי לאו כל מוחא סביל דא [=לא כל שכל מסוגל לתפוס את זה], לכן לאחרים חוקה.

אבל לא דברה תורה בגדולים כמשה ואאע"ה, שאין לך דבר בפניהם להיות חוקה, אבל כל החוקים הם אצלם מצות, לידיעתם ולהשגתם טעמם ושרשם. אבל דבר זה א"א [=אי אפשר] להיות שיתהפכו החוקים והמצות לפניו אם לא בהתבטל המצות מפניו ואינם נוהגים אצלו עד"מ [=על דרך משל] כל הל"ת [=הלא תעשה] לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. שאין האזהרות אלו ראוים לפניו מחמת שבירת האותו עם כל המדות גשמיות שאינו משתמש עמם לצרכו כלל בלתי לה' לבדו, וכל עשיית צרכיו הם מאוסים אצלו כלכלוך הטיט וצואה שאינם צריכים להזהיר לשום אדם שירחק מהם כי בלא"ה [=בלאו הכי] יעשה מפני המיאוס.

ועד"ז [=על דבר זה] אמר דוד המע"ה [=המלך עליו השלום] "ולבי חלל בקרבי" [תהלים, קט, כב]. הנה לאדם כזה שאין המצות נוהגים אצלו מגלים לו טעמי החוקים ונעשים לו החוקים למצות. וזה ארז"ל ש"יתבטלו המצות לימות המשיח" [נידה, נא] כי "מלאה הארץ דעה את ה'" [ישעיהו יא, ט] ויהיה להם תורה אחרת – מן החוקים יהיו מצות. כשהולך מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס [=אין סוף]. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר [=היצר הרע], להיותו עומד למעלה וקודם התחלת הבריאה והיצה"ר מנין.

הקטע הזה לא פשוט, ומרגולין כמובן מסביר אותו בדבריו. הוא פותח בקושי שיש לכולנו (מערביים מודרניים שכמונו) להבין מה טוב כל כך בציות עיוור לפקודה. האם אכן עבורנו, כמו עבור ר' חנינא, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין, לא), כלומר עדיף לעשות טוב בגלל שציוו אותנו מאשר מתוך יוזמה אישית? ודאי שלא. וממילא, לא להזיק לאיש אנחנו חייבים על פי הגיון ועל פי חוק, ואיפה יש כאן מקום למצוות?

מרגולין משער בצורה חריפה שזו אחת הסיבות לאהבתם של יהודים שומרי מצוות בימינו למצוות שאין להן מקבילות בחוקי המדינה, ולראייה בהן את מהות היהדות (כלומר אתה יכול להיות יהודי טוב וגנב, אבל לא יהודי טוב שנוסע בשבת, למרות ששני איסורים אלה הן לא פחות מאשר דיברות). אל אלה הייתי מוסיף את המקדשים את כל מה שאנטי-רציונלי בהלכה, ומרגישים שדווקא בו הם מקיימים את רצון ה'.

אבל דבריו של מנחם מנדל מויטבסק מורים לנו אחרת. הוא יוצא מהאמונה המדרשית על פיה כבר אברהם אבינו קיים את כל המצוות כולן. גם אם נאמר שהוא השיג על פי ההגיון את המצוות שהשכל מחייב, טוען רמ"מ, איך נסביר את זה שהוא קיים גם את החוקים, להם אין הסבר הגיוני, עוד לפני שנגלו בסיני?

כפתרון לכך מביא רמ"מ את המדרש בו ה' אמר למשה שלו הוא מגלה את כל החוקים, ולאחרים הם ישארו לא מובנים, ומבין ממנו שיש בסופו של דבר סיבה שיכולה להיות מובנת לכל חוק וחוק. אלא שכדי להבין כל חוק וחוק נדרש מהאדם להיות ברמה רוחנית גבוהה מספיק – כמו משה רבנו כמובן. אותה רמה רוחנית מתאפיינת בהתעלות מעבר לתשוקות לחטאים, כמו דוד המלך, ש'לבו חלל בקרבו', כלומר שהוא מעבר לכל תאוותיו, ועל כן גם מעבר לכל המצוות ("אין המצות נוהגים אצלו"). אדם כזה יידע את כל סיבות של החוקים והמצוות.

על האדם, אם כן, לתפס מעלה מעלה, "מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר". כשיתבטל יצר הרע שלו באחדות האלוהית העליונה, ממילא גם תרפינה ממנו כל המצוות – כלומר כנפי המצוות שאיתן עף מעלה והגיע לשם. כמו רפסודה שאיתה חצה את הנהר והוא אינו זקוק לה בצדו השני, אותו צדיק מאוחד עם מקור המצוות, וממילא נמצא מעליהן.

מרגולין ממשיך ומסביר בצורה יפה את המשך דבריו של מ"מ מויטבסק (אחרי מה שצוטט לעיל), על הבריאה שהולידה מצוות עשה ולא תעשה, איך כל זה קשור לאגו האנושי, ואיך זה קשור ל"ואהבת את רעך כמוך" של הלל הזקן, ואיך זה מסביר לנו שכאשר חז"ל קובעים שאברהם קיים את כל המצוות כולן הם מתכוונים לכך (ע"פ רמ"מ מויטבסק) שהוא הוציא את כל ימיו לא בשמירה קפדנית על כל תג ותו ושל הלכה, אלא בדבקות עצומה לקב"ה, שממילא הובילה אותו בדרך הנכונה.

המצוות, על כן (כותב מרגולין), אינן דומות לגיגית הפוכה הנכפית על בני ישראל. כך הן נתפסות רק כאשר אנחנו לא מבינים אותן, רק כאשר הן זרות לנו, חיצוניות לנו. אולם כאשר מובנן ברור לנו אנחנו מבינים שהן מדרגות בדרך אל הדבקות בה'. ובודאי שכאשר הגענו לדבקות זו למעשה הפנמנו את המצוות לחלוטין – אין לנו צורך לכוף עצמנו לקיימן בפועל, וממילא התאוות אינן שולטות בנו ודורשות שנכפה על עצמנו חוקים.

מנחם מנדל מויטבסק מסרטט לפנינו סולם תלת-שלבי של הפנמה הלכתית (ומרגולין עוסק רבות בהפנמה במחקריו): בשלב בתחתון המצוות מחייבות אותנו ואנחנו לא מבינים את חלקן; בשלב האמצעי, אחרי עליה בסולם הרוחני, אנחנו מבינים את המצוות והחוקים, כלומר אלו עברו אצלנו הפנמה, אנחנו תופסים בשכל כמה הן חשובות, והן אינן זרות לנו, אינן נכפות עלינו מבחוץ; בשלב השלישי אין גם צורך להבין, מפני שקיום המצוות נעשה טבעי לחלוטין, ושמא החיים הראויים נעשים טבעיים, עם או בלי מצוות.

על פי המדרג שמציג כאן רמ"מ מויטבסק ברור שכל גאווה של שומר מצוות על כך שהוא "מבטל דעתו" או הולך "למעלה מטעם ודעת" רק מראה עד כמה רחוק הוא מאלוהיו, שהרי על פי רמ"מ לו הוא היה דבק קצת יותר בקונו היו ברורות לו ממילא טעמי המצוות. עשיית מצווה למרות חוסר הבנתה איננה גבורה, אלא בעיה, עדות למצבנו השפל, סימן לשליטת תאוותינו בנו, וזירוז עבורנו להתעלות עוד ועוד מעלה.

חוזרים אל המלך

נחזור לשאלה בה פתחנו, כלומר למתח שבין הרוחניות להלכה. כפי שאנחנו רואים, הוא הופיע כבר בתנועת החסידות: רמ"מ מויטבסק מציג כאן סוטריולוגיה מיסטית שמזכירה תפיסת עולם הינדית-בודהיסטית, בה החוק הוא אמצעי להתעלות רוחנית ולא (רק) מסגרת מוסרית-חברתית-לאומית, ובה המגע הישיר עם האלוהות מבטל את התלות בו. בשונה מהקבלה התיאוסופית בה המצוות הן האמצעי לגאולה כללית, כאן מדובר בהן כאמצעי לגאולה פרטית, ועל כן על אפשרות של אדם מסויים להעפיל מעליהן עוד בחייו.

ניתן לשער שמכיוון שההגיון התיאולוגי שמציג כאן הצדיק מויטבסק הפך להלך הרוח הנפוץ בקרב המחפשים הרוחניים של ימינו אנחנו כבר לא עדים לדרשות בסגנון זה מפי רבנים – ולהפך, שומעים רבות על קידוש חוסר ההבנה והאמונה התמימה. היציאה נגד השכל (והמוסר הטבעי) היא ביטוי מעשי של תפיסת "הר כגיגית", כלומר הכלי שבאמצעותו חוזרים למטאפיזיקה דתית שבראשה עומד מלך הנותן פקודות, ולא "כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – כל זאת למען ביצור מחודש של סמכותה של ההלכה.