לא מזמן השתתפתי בסופ"ש "דזוגצ'ן", שהיא מסורת רוחנית בתוך הבודהיזם הטיבטי. סביב שולחן האוכל בצהריים התפתחה שיחה, ואחת המשתתפות סיפרה על חוויה שהיתה לה כאשר הלכה זה מכבר לאחד מפסטיבלי השאנטי. שם, בין הדוכנים השונים, היא ראתה דוכן של "טנטרה", בו המנחה לימד את הקהל שישב מולו על הקרקע איך לזהות, ולהגיע אל, תשעת סוגי האורגזמה הנשית. היא סיפרה שכדי להבהיר את הדברים המנחה ביקש מתנדבות, אותן הוא הציב על הבמה והדגים (כאשר הם עדיין לבושים) את התנוחות השונות ההכרחיות על מנת להגיע אל אותם רקיעים שמימיים. עוד היא סיפרה שכל זה קרה כאשר מצד ימין ניצב דוכן של חסידי ר' נחמן, ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות, ומצד שמאל דוכן של חסידי תנועת "הרי קרישנה", ששרו את המנטרה שלהם בקולי קולות. ומה שעלה בדעתה אל מול המחזה הקקופוני הזה היה: "זה בדיוק כמו באינטרנט".

למה היא חשבה כך? זה די ברור אני מקווה: כי המשותף לפסטיבל הניו-אייג' הזה ולאינטרנט הוא ששניהם סינקרטים ואקלקטים, מציעים מבחר כמעט בלתי מוגבל, כלומר עושר תמתי בלתי נדלה ועושר פרשני כמעט אינסופי, שניהם שוברי-היררכיות ואנטי-מסורתיים, שניהם ללא סמכות ראשית ויד-מכוונת, ובשניהם המיקוד הוא באינדבידואל, ובחוויותיו של האינדיבידואל.

דת ברשת

"במאה העשרים ואחת חיי הדת הולכים ועוברים מכנסיות, מסגדים ומקדשים אל האינטרנט" – כך טוען Morten Hojsgaard, חוקר דני שכתב ספר על יחסי הדת והרשת (Religion and Cyberspace, הוצאת Routledge). הויסגרד מציין שבעוד שבתחילת שנות התשעים הדת ברשת היתה נחלתם הבלעדית של צעירים חובבי מחשבים, הרי שכיום היא כמעט בבואה של החברה כולה. מכיוון שבחברה הכללית העיסוק (החיובי והשלילי) בדת ורוחניות נמצא בצמיחה מתמדת, אין זה פלא שמספר עמודי הרשת שעוסקים בתמות הקשורות לכך צמח מ-14 מיליון ב- 1999 ל-200 מיליון ב- 2004–והיום הוא יותר מ- 600,000,000. "אלוהים" כיום שני רק ל"מין" ו"אהבה" בכמות האזכורים שלו ברשת, ולא בהפרש גדול.

הרשת, אם כן, מלאה בדת עד להתפקע. אבל לא מדובר רק במידע על דתות, ולא רק פורומים לדיון, החלפת רעיונות ומענה על שאלות, אלא גם, כפי שארצה להדגיש, באפשרויות חדשות לפולחן. על פי סקרים אחרונים[i] בכל יום פונים מיליוני אמריקאים אל האינטרנט על מנת לקבל שירותי דת שונים. למשל הכנסייה הפרסבטיריאנית של פיצ'טרי, באטלנטה ג'ורג'יה, שמשדרת כל יום א' את טקסיה לכ- 1600 צופים מקוונים.

מהצד השני של הגלובוס ניתן להביא את אתר Saranam.com שבו ניתן לרכוש טקסים הינדיים שיבוצעו בשבילך על ידי כהנים במקדשים שונים (שימו לב למיני הטקסים והמקדשים), ואם תשלם מספיק גם תוכל לראות את הטקס בשידור חי. גם בארץ אפשר להשתטח על קברי צדיקים בצורה וירטואלית. אתר תפילה ישירה מאפשר "לכל יהודי בעולם את מראות המקומות הקדושים ובמקביל את האפשרות להשמיע את תפילכם (בקולכם) בכותל המערבי, בקבר האר"י הקדוש, בקבר ר' מאיר בעל הנס, במערת המכפלה, בקבר הבבא סאלי ובמקומות קדושים רבים נוספים.".

באתר שנקרא בצורה מודעת מאוד informationageprayer.com מציעים לבני כל הדתות תפילות קבועות תמורת תשלום בהוראת קבע (20$ לחודש עבור תפילת שמע, למשל), ולפני הבחירות האחרונות הציעה מפלגת ש"ס באתרה קמע להורדה תחת הכותרת: "סגולה נפלאה לשמירה".

אלה דוגמאות זמינות מהמהפכה שמציעה הרשת בתחום בדת, אולם כמובן שכאן עדיין מדובר בדתות "הישנות" – כלומר יש כאן תופעות שהחידוש שלהן הוא בעיקר במימד הצורני, אבל לא במימד התוכני. אבל הפריחה ב"דתיות מקוונת" מגיעה כמובן בזמן שרבים, במיוחד צעירים, לא חושבים שכדי למצוא משמעות דתית לחייהם יש צורך להצטרף, או להישאר, בדת ממוסדת. בראיון לוושינגטון פוסט (אשר ממנו גם הציטוט הקודם שלו) מציין הויסגרד את מה שאני מקווה שברור לנו: שבכל הקשור לדת "מנגנונים ישנים של סמכות דתית משתנים", וש"יש דגש גדול יותר על אינדיבידואליזם".

ניו-אייג' באינטרנט – רקע

וכאן אנחנו בעצם מגיעים לענינינו: לא סתם דת, אלא ניו-אייג', ברשת. ואם יש משהו שמאפיין את הניו-אייג', אותה תופעה רבת פנים ומגוונת שגבולות ברורים אין לה וממהות יציבה היא ודאי עושה הכל כדי לחמוק, הוא העברת הסמכות הדתית מממסד חיצוני כלשהו אל האינדיבידואל.

פול הילאס ולינדה וודהד, בספרם "The Spiritual Revolution" שיצא לפני כשלוש שנים, מציעים תזה המנסה להסביר את השינוי האדיר הזה שמתחולל במערב, מכינונו של קשר עם האל כחלק ממערכת יחסים בין הפרט לממסד דתי כלשהו, ובמסגרת זו קבלה של חוקים שונים ואמונות, לבין כינונו של אותו קשר כפרויקט פרטי של האינדיבידואל, שבמסגרתו הוא לא רק יכול, אלא אפילו מצופה ממנו לבדוק אופציות, לחקור ולהשוות, וכמובן גם לחבר ולערבב כאוות נפשו.

הילאס ווודהד קושרים את התופעה הזאת, שהיא לבו הפועם של הניו-אייג', למה שצ'רלס טיילור ואחרים מכנים "הפנייה הסובייקטיבית הגדולה", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם (להרחבה על כך ראו כאן)

לורן דוסון, פרופ' למדע הדתות מאונ' ווטרלו באונטריו טוען שהאינטרנט עצמו מגביר את הרפלקסיביות של המשתמש בו, ושנראה שהרשת מולידה צורה חדשה של דתיות, או לכל הפחות מזרזת תהליכים שהתהוו בחברות מודרניות ופוסט-מודרניות[ii]. דוסון טוען שלדתות המסורתיות קשה יותר להתמודד עם הנטייה בימינו לרפלקסיביות וסובייקטיפיקציה. האינטרנט, שמדגיש נטיות אלה, שואב לתוכו את פליטי הדתות המסורתיות ומציע להם דתות ניו-אייג' המותאמות להלך הרוח הפוסט-מודרני[iii].

"הפנייה הסובייקטיבית" באה, כמובן, בשילוב עם תנאים חברתיים וכלכליים. ראשית, הניו-אייג', כמהלך תרבותי-דתי אקלקטי וסינקרטיסטי, תלוי במידע זמין. אין זה מקרה שהתופעות הראשונות שנוכל לכנות "ניו-אייג'" צצו בסוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה היו כבר נפוצים מספיק כתבים מיסטיים של הדתות והפילוסופיות המזרחיות, וכן שהמושג של "תיירות" תפס נפח והתאפשרו נדודים – ללא מטרת עסקים או כיבוש – של אינדיבידואלים אל קצוות העולם.

אחת הדוגמאות הראשונות לארגון ניו-אייג'י היתה כידוע האגודה התיאוסופית, שנוסדה ב- 1875 על ידי הגברת הלנה פטרובנה בלבאצקי והקולונל הנרי סטיל אולקוט. בלאבצקי ביקרה במקומות כמקסיקו, מצריים וטיבט לפני שהתיישבה בהודו ויסדה את האגודה עם ידידה האמריקאי. האפשרות שלה לטייל בעולם, להחשף לתופעות דתיות שונות וללקט מידע עיצבה את עולמה הרוחני (וראו את הקקופוניה שמקשטת את הסמל של העמותה בגרסתו המוקדמת).

גם מהמזרח הגיעו למערב: סְוָואמי ויוֵקְאָנָנְדָה, הגיע במצוות רבו, המיסטיקן ההודי הגדול ראמאקרישנה, לארה"ב מהודו כדי להשתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" בשיקגו ב- 1893. בראשית המאה העשרים הגיע ד.ט. סוזוקי לארה"ב והחל ללמד זן, וב- 1965 הגיע סוואמי בהאקטיודאנטה פרבהופדה לניו-יורק וייסד שם את תנועת "האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה", הידועה בשמה "הרה קרישנה".

קל להבין איך זרימתם של אנשים ומידע הלוך ושוב בין קצוות העולם משפיעה על יצירה תרבותית ודתית (זאת כמובן בשילוב עם הדרישה ההומניסטית לחקור את חיינו בעצמנו). אכן, על ידי דמויות אלה ואחרות התחיל הניו-אייג' לקבל צורה ונוכחות. מכאן גם ברור איך האינטרנט לא רק מאפשר, אלא גם מפתח ומזרז תרכובות ניו-אייג'יות חדשות.

ולא רק זמינות המידע היא המביאה להאצת קצב הניו-אייג'יזציה, אלא גם המבחר. האינטרנט מגיש מבחר עצום של מידע על דתות מסורתיות וחדשות, והכל בצורה זולה ונגישה מאוד. למעשה, המהפכה שמציע האינטרנט היא כל כך גדולה בתחום המידע, עד שעל פי Stephen O'Leary, חוקר דת ותקשורת מאונ' דרום קליפורניה, המעבר לתקשורת מקוונת "מהווה תנודה תרבותית הדומה בגודלה למהפכת [הדפוס של] גוטנברג"[iv].

אבל המבחר עצמו הוא תוצאה לא רק של צורת המדיום, אלא של תהליך נוסף שעבר על הדתות בזמננו. כאמור, הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו ההנחה שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. זוהי הפנייה הסובייקטיבית הידועה כאמור. אולם אין להתעלם מהעובדה שההיגיון הזה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה,

והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו (ולא אכנס במסגרת זו לקשר ביניהם).
בספר שיצא לאור לפני כשלוש שנים, "Selling Spirituality", דנים Jeremy Carrette & Richard King, שני חוקי דתות בריטים, במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". קרט וקינג רואים דווקא בהשתלטות של הקפיטליזם את הגורם העיקרי להתרבות התופעות הניו-אייג'יות, כאשר הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא ידיעה מודעת של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן כמובן הדת[v]. על פי השניים אחד התחומים שעברו תהליך של הפרטה בצורה המוצלחת ביותר במאה העשרים הוא הדת.

במחצית השנייה של המאה העשרים, הם טוענים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים אותו הקומודיפיקציה של הדת, כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים – למשל של המדיטציה הבודהיסטית שעל פיהם משמשת בגרסתה הנבזית ביותר לא עוד כשאיפה לטרנספורמציה של המצב האנושי, אלא דווקא כדי לשמן את גלגלי המערכת, כלומר כדי לתחזק את הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית. (עוד על הספר ניתן לקרוא כאן)

לעניינינו חשובה בעיקר הנחתם בדבר אותו מצרוך של הדת. אני רוצה להציע שגם כאן לאינטרנט יש תפקיד חשוב: כפי שאנחנו מתרגלים לרכוש – לא רק מוצרים כגון נעלים או ספרים – אלא גם את אהבותינו, פורקננו המיני, הוננו התרבותי (בתחומים כגון מוזיקה וכתיבה) ואף את השכלתנו דרך האינטרנט, אין זה נראה לנו מוזר כלל ועיקר לקבל על עצמנו אמונות או פרקטיקות דתיות שמצאנו תוך כדי שיטוט ברשת. הדת, מרגע שעברה קומודיפיקציה ברוטלית בחסות הקפיטליזם, נמצאת זמינה לכל דורש במרחק לחיצת כפתור-עכבר.

לא זאת אף זאת: כפי שאנחנו רגילים למצוא באינטרנט מוצרים "כבקשתך" (החל מנעליים שנעצב ונצבע בעצמנו ועד בני-זוג שנגדיר מראש את תכונותיהם הגופניות והנפשיות), גם בתחום הדתי נעצב את אמונותינו כרצונונו.

כריס אנדרסון, עורך המגאזין המקוון Wired, תיאר זאת יפה כאשר טען כי הקנייה דרך הרשת מושפעת מאוד מאפקט "הזנב הארוך". "הזנב הארוך" הוא הכינוי אותו הדביק אנדרסון לשוליים הנמתחים של עקומת פעמון, המכנסים תחתיהם אנשים רבים שאינם "ממוצעים". אם בעבר אנשים אלה היו צריכים להתפשר ולצרוך את המוצרים הזמינים לפניהם, שמטבע הדברים הותאמו לטעם הסטנדרטי של הקהל הרחב (כלומר זה מה שאהב הרוב), הרי שמפני שברשת המגוון הוא אינסופי, בפעם הראשונה יכולים אותם חריגים לספק את תשוקותיהם יוצאות הדופן.

כפי שאפשרויות נוספות מאפשרות בחירות מגוונות יותר בתחום התרבותי, כך גם בזה הדתי, ולא מן הנמנע שעצם קיומן של אפשרויות זמינות מעודד התפרסות על קשת רחבה יותר של גוונים רוחניים. כאן, אם כן, הקומודיפיקציה של הדת תורמת באורך ישיר לא רק להתייחסות אליה כנתונה לבחירתו האינדיבידואלית של הפרט, אלא גם לעידוד הסינקרטיזם: עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות" שלו.

ניו-אייג' באינטרנט – דוגמאות

הרשת, כמובן, מלאה באתרים של דתות, כתות וארגונים דתיים או רוחניים מכל הגדלים והמינים. הגולש המגגל יכול להגיע למידע רב ללא בעיה, והוא כמעט מוזמן במפורש להשוות ולערבב. אם זה לא מספיק, הרי שאתרים (כמו זה של ה- BBC) מציעים דפים עם הסברים מלומדים על עשרות דתות (ראו ההסבר על היהדות), ואתרים אחרים, כמו Beliefnet האמריקאי, מציעים כתבות מתעדכנות על מגוון של נושאים דתיים (לא רק נוצריים). בליפנט עצמו חרט על דגלו שמטרתו "לעזור לך למלא את צרכיך הרוחניים – כפי שאתה מגדיר אותם", ואני בטוח שכך הוא אמנם עושה, לקהל שברובו אינו רואה את עצמו מוגבל למסורת דתית אחת.

בליפנט מודעים בדיוק לסיבת כוחם. הם הכריזו (בדף שכבר אינו קיים) ש"אנו נמצאים בתוככי פיצוץ של רוחניות", ושאותה רוחניות נתמכת על ידי הטכנולוגיה החדשה של האינטרנט: "האינטרנט […] עוזר לאנשים לחקור נושאים רוחניים במהירות, בנוחות ובפרטיות", "אנחנו מחתנים טכנולוגיה חדישה עם חוכמה עתיקת יומין".
כאן בארץ יש לנו את אתר "מעריב" המקוון,כלומר nrg, שבו, באופן ייחודי וייתכן שחסר תקדים בעולם כולו, קיים באתר של עיתון בעל תפוצה ארצית ערוץ שלם המוקדש ל"ניו-אייג'" (ואם תגיעו לשם, שימו לב איזה מקום מרכזי מקבל הערוץ בדף הבית). גילוי נאות: אני עצמי כותב בערוץ בארבע השנים האחרונות. (אני יכול לומר בכנות שהמניע שלי בכתיבה שם הוא בראש ובראשונה חשיפת ציבור רחב למידע שאני חושב שיקדם אותו, אם תסלחו לי על חוסר האקדמיות, מבחינה רוחנית.)

ערוץ הניו-אייג' של אנרג'י נחשב על ידי מערכת העיתון לאוצר, שכן כחלוץ הוא היה זמן רב ייחודי בנוף הישראלי. מאז שהוקם צצו ערוצי רוחניות רבים: בנענע10, בוואלה, באתר החדש של שידורי קשת Mako, והשמועות אומרות שגם וואי-נט מתעניין בנושא.

אם תגיעו לדף פתיחת החשבון הזה ביו-טיוב, אתר הסרטונים הגדול בעולם, תראו שפותח החשבון מתבקש להכניס עצמו לקטגוריות הבאות: רגיל, במאי, מוזיקאי, קומיקאי או גורו, ומובן שהקטגוריה הזאת נולדה פשוט מפני שהמוני מורים רוחניים ממלאים את האתר בסרטונים בהם הם מדריכים את הצופים בכל נושא על הספקטרום הספיריטואלי, החל מכיצד לראות הילות עד לאיך להגיע להארה.

בקשר לזה אני לא יכול שלא לציין את פועלו של עידו הרטוגזון, כותב נוסף באנרג'י ניו-אייג', שהעלה ליו-טיוב מספר קליפים של מה שהוא מכנה "נבואה אינטרנטית", בהם הוא קורא להמונים "להתעורר". להרטוגזון יש דעה נחרצת באשר לאפשרויות הרוחניות הגלומות במדיום החדש, והוא ודאי טורח כך משום שהוא בטוח שהצופים בקליפים שלו יושפעו מבחינה רוחנית.

דוגמא נוספת לכוח העצום של האינטרנט להביא להמונים תכנים ניו-אייג'יים קיבלנו לפני כשנה, כאשר אופרה וינפרי החלה בשידור (ראו כאן, כאן) A New Earth, סדרה של עשרה משדרים מקוונים בהם היא דיברה עם המורה הרוחני אקהרט טולה על "התעוררות לתכלית חיינו" ולמעשה על המגע עם המימד הבלתי אישי, המוחלט, שקיים לדעת שניהם בתוככי כל אחד מאיתנו. השידורים הועברו חיים וחינם לכל העולם, וצפו בכל אחד מהם בין חצי מליון למיליון איש! ספרו האחרון של טולה, שמכר לפני כן חצי מליון עותקים, החל להיות מודפס במיליון עותקים בכל חודש. בתוכניות ניתן היה לראות את טולה בשיחה עם צופה, קלי שהיא קתולית, ובה הוא מסביר לה שאת ישו האמיתי מגלים בפנים, בתוכנו, לא בכנסייה ולא דרך אמונות שונות.

ניו-אייג' באינטרנט – סיכום

לסיכום אחזור על עיקרי דברי: האינטרנט מלא בתוכן דתי ורוחני. נגישות לתוכן כזה היא כמעט הכרחית ליצירת תופעות ניו-אייג'יות. אבל לא רק התוכן משפיע, אלא גם הצורה, שכן כפי שהאינטרנט מאפשר להמונים להקליט שירים משל עצמם כפי שמעולם לא יכלו, כפי שהרשת מאפשרת לאנשים להעלות סרטונים ואפילו סרטים שביימו וצילמו בעצמם, כפי שכיום יכולים אנשים לכתוב ספרים ולפרסמם ללא מו"ל, להעשיר את חיי המין שלהם על ידי קנייה מקוונת של אביזרי מין אזוטריים, לפתוח חנות וירטואלית ולהתפרנס ממסחר מקוון, לגבש לעצמם קבוצת "חברים" וקהילה מדומיינת מעל דפים של "רשת חברתית" – כך הם גם יכולים למסד להם דת פרטית שתהיה שזורה ממקורות שמצאו על הרשת, ושם היא גם תוצג לכל מאמין פוטנציאלי.

צרכן הרוחניות, והוא אכן בראש ובראשונה צרכן, עורך את מסע הקניות שלו באינטרנט, וכתוצאה מהפנייה הסובייקטיבית ומהקומודיפיקציה של הדת יכול למצוא, ומוצא, את כל מבוקשו ברשת. כאמור, עצם העובדה שיש מגוון כל כך גדול של מוצרים רוחניים מזמינה ומעודדת התגוונות מצד הצרכן בבחירותיו, בדרך שבה הוא ממלא את "עגלת הקניות". עגלות הקניות הללו, שמאפשרות גם החלפת מוצרים בינן לבין עצמן, יוצרות את הסופרמרקט הרוחני, המבוזר והא-היררכי, שהוא הניו-אייג'.

—

[i] ראו Lorne L. Dawson, "The mediation of religious experience in cyberspace", in Religion and Cyberspace, Routledge, 2005, p.16
[ii] הערה 2, עמ' 16-17
[iii] שם, עמ' 32
[iv] בספר, עמ' 39
[v] כפי שכותבים David Piff & Margit Warburg (עמ' 87 בספר מהערה 2), הקומודיפיקציה של הדת לא באה רק כתוצאה מהשתלטות ההגיון הקפיטליסטי, אלא גם מכך שבחברה חופשית הדת פשוט לא יכולה לכפות עצמה על הציבור, ולכן אין לה ברירה אלא "למכור" את רעיונותיה, שיכולים לזכות לצרכנים, או לא.

אנדרו כהן הוא אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. הוא רואה את עצמו כהתגלמות חוד החנית של מהפכת "ההארה האבולוציונית", וכאדם המביא לידי מימוש את הפוטנציאל האנושי המקסימאלי נכון להיום. הוא עורך מגזין רב תפוצה על ענייני רוח (EnlightenNext) ותלמידיו פזורים במרכזים רבים ברחבי העולם (כולל אחד ביפו). רבים ממאמריו פורסמו באתר זה [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב].

יחד עם זאת, במהלך 20 השנים שהוא מלמד עלו כנגדו תלונות לא מעטות, מצד תלמידים לשעבר ואף מצד אמו, על יחס משפיל ונצלני שהוא מפגין כלפי תלמידיו. עד כה נהג כהן לבטל "שמועות" אלו בכך שהיה טוען שהן מונעות על ידי זדון או תסכול, מופצות על ידי תלמידים לשעבר שפשוט לא היו מסוגלים לעמוד בדרישותיו. יחד עם זאת, מעולם לא יצאה הכחשה רשמית לדברים בהם הוא מואשם: כהן תמיד הודה שהוא מורה קשוח, ולמעשה התהדר בפרובוקציות שעורר. כעת נפל דבר.

על פי תצהיר רשמי מטעמו שהתפרסם לאחרונה כהן מכחיש שאי פעם ביצע מעשים שעליהם מעידים רבים מתלמידיו לשעבר. מריבוי העדויות הסותרות את הקביעה הזו ניתן לחשוד שכהן ושליחיו משקרים. אבל אולי כדאי להתחיל את הסיפור הזה בהתחלה.

לוי נגד כהן

קוראים ותיקים של אתר זה [הכוונה היא לערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב] ודאי זוכרים שלל מאמרים משל כהן, ואולי שאלו את עצמם מדוע מעולם לא התפרסם ראיון עמו, אף שהגיע כמה פעמים לארץ. למעשה יונתן לוי, שהיה כתב ועורך באתר, ביקש כמה פעמים לראיין את כהן. אנשיו של כהן הסכימו, אבל בתנאי שכהן לא יישאל שאלות על אותן האשמות כנגדו, בעיקר אלו שהתפרסמו בבלוג What Enlightenment??! בו כותבים שלל תלמידים לשעבר של כהן. הם הסבירו שכהן עדיין לא התייחס להאשמות אלו בפומבי, ועל כן לא ראוי שיישאל עליהן. על פי עדותו של לוי הם הבטיחו שאחרי שכהן יתייחס לדברים, לוי יוכל לשאול אותו מה שירצה.

באוקטובר 2006 כהן אכן התייחס אל ההאשמות כלפיו ברשימה ארוכה בבלוגו תחת הכותרת "הצהרת יושרה". לצד תשבוחות ומחמאות שכהן מחלק לעצמו הוא בעיקר טוען שהיוצאים נגדו פשוט נשברו תחת הלחץ בו הוא העמיד אותם. שמח וטוב לב ביקש לוי שוב לראיין את כהן. הפעם נענה בשלילה חד משמעית. משום שלא ראה ברירה אחרת, החליט לוי לכתוב מאמר על ממצאיו ללא ראיון. יחד עם זאת הוא שלח אל כהן את רשימת ההאשמות כנגדו שעליהן הוא מתכוון לכתוב, וביקש את תגובתו. הוא הוסיף וכתב שאם יתברר שכל ההאשמות שקריות, הוא לא יכתוב את המאמר.

כתשובה קיבל לוי הכחשה גורפת של באי כוחו של כהן להאשמות, וכן מכתב מאיים מעורך דינו של כהן, המזהיר אותו לבל יכתוב משהו. לוי אכן לא כתב. אבל הסיפור הזה כולו התפרסם כעת באותו בלוג ממנו חשש כהן בתחילה. ומה שעולה מהסיפור הזה הוא ודאות מוחלטת שצד אחד לפחות הוא שקרן מוחלט: או שלל תלמידיו לשעבר של כהן המעידים על מעשיו, או כהן וארגונו המכחישים אותם.

עבודת כהנים

אביא דוגמאות מעטות להאשמות המוכחשות.

באי כוחו של כהן מכחישים, למשל, שאי פעם הופעל מצידו לחץ על תלמידים לתרום כסף לארגונו. אולם סטס מברידס טוען שאחרי שרצה לתרום 3000$ כדי לכפר על טעות שעשה הובהר לו שזה לא יספיק ושעליו לתרום יותר. לבסוף תרם 20,000$. סוזן ברידל, שהיתה מעורכי המגזין של כהן, מעידה כי שברה את חיסכון הפנסיה שלה ונתנה את כל 60,000$ שהיו בו "תחת לחץ כבד", זאת כדי שיסולח לה, אחרי שברחה מהקהילה של אנדרו והתחרטה.

מימי כץ, שהיתה העוזרת האישית של כהן, מוסרת כי היתה עדה לעוד מקרים רבים של הפעלת לחץ על מנת לסחות כסף מתלמידים, ששיאם הפעלת "לחץ עצום" (כדבריה) על אחת ג'יין אוניל כדי שתתן לאנדרו שני מליון דולר עבור קניית האחוזה בה הוא מרכז את פעילותו היום (Foxhollow). גם ג'יין אוניל עצמה טוענת שהופעל עליה לחץ כבד לתרום את הסכום.

בהקשר לכך גם מכחישים באי כוחו של כהן שאי פעם הוציאו צו שאוסר על אחד מתלמידיו לשעבר לפרסם את תלונותיו. אבל תלמיד לשעבר בשם ביל יינר פרסם חוזה חתום שמציג הסכם שתיקה שכזה. בהסכם יינר מסכים לא לפתוח את הפה במשך חמש שנים בתמורה לכך שיקבל את הכסף שתרם לכהן (80,000$) בחזרה. חמש השנים עברו.

באי כוחו של כהן מכחישים שאי פעם ציווה על תלמיד לקיים יחסי מין עם זונות. יונתן לוי נפגש עם תלמיד שהעיד בפניו כי קיבל פקודה מפורשת מכהן ללכת לזונות בלונדון ולקיים יחסים עמן שלוש פעמים בכל יום במשך יותר משבועיים. הבעיה כאן בשביל כהן היא שגם תלמיד נוכחי שלו, קרייג המילטון, מודה שהדבר קרה.

באי כוחו של כהן מכחישים שציווה על תלמידיו לקיים תרגולת רוחנית של השתחוויות חוזרות ונשנות כלפי תמונה שלו. תלמידים שונים מעידים שכך בדיוק היה, ושכל הקהילה היתה משתחווה כל בוקר, לפעמים 1000 פעם בבוקר, אל מול תמונתו של כהן.

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן שלט על חייהם המיניים והזוגיים של תלמידיו. תלמידיו לשעבר מעידים כי חיבר והפריד זוגות על פי רצונו. 

באי כוחו של כהן מכחישים שכהן ביקש מתלמידיו לבצע וידויים רשמיים על חטאיהם. תלמידיו לשעבר מעידים אחרת, ולאחת מהם שמורים "וידויים" כתובים שלה. 

באי כוחו של כהן מכחישים שהוא תבע מתלמידיו להיכנע לחלוטין למרותו. תלמידיו לשעבר טוענים שזו היתה תביעה מפורשת.

טוב, מספיק. עדויות נוספות שנמצאות בהצהרות התלמידים כפי שנשלחו אל יונתן לוי ניתן לקרוא כאן. 

לא קרייזי?

חשוב לציין כי כל ההאשמות הללו בהחלט לא מציגות את כהן כגורו המרושע ביותר של הניו-אייג' (או המקורי ביותר). מדובר בלא יותר מהתנהגות כיתתית סטנדרטית בהחלט. בסך הכל גם לא מדובר בשום דבר שלא יכול להיות מתורץ במסגרת תרגולת רוחנית אינטנסיבית.

בדיוק בגלל זה תגובתו של כהן מעניינת, משום שבדרך כלל כאשר מורים רוחניים מואשמים בהתנהגות כזאת הם משתמשים באותו תירוץ מופלא בדבר היותם פועלים על פי עקרונות ה-"Crazy Wisdom", שבהקשר זה מתפרשים כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. אבל כהן, בניגוד גם למדיניות שלו בעבר, בחר פתאום להכחיש הכל, ולכן בעצם חשף את עצמו כחשוד בשקר גס.

מדוע עשה זאת? לא נותר אלא לשער שכהן ואנשיו ניסו להניא את לוי מלכתוב, על ידי איום בתביעה מחד, ועל ידי הכחשה גורפת מאידך (שכן לוי כזכור אמר שאם דבר אינו נכון הוא לא יכתוב). בתמימות מסויימת הם הניחו שאם יתעקשו שכלום לא קרה עדויות התלמידים לשעבר פשוט ייעלמו. כעת לא רק התלונות אלא גם הכחשתם המפוקפקת קיבלה פומבי, ומעניין יהיה לראות כיצד כל זה ישפיע על מפעל מהפכת ההארה האבולוציונית.

בתגובה לבקשתי להתייחס אל הפרסום מסרו באי כוחו של כהן ש"לכל אחד יש זכות לפרסם את דעתו באינטרנט […] מסיבות שונות רמת האמת והדיוק משתנים מאוד מאתר לאתר."

[פורסם בגרסה "רכה" באתר מעריב]

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט', כג-כד; ויקרא י', א-ב)

הרב רפי פוירשטיין פרסם בשבוע שעבר טור פרשנות נאה וכתוב היטב לפרשת השבוע, שמהווה למעשה כתב אישום כנגד הנהייה החסידית-בואכה-ניו-אייג'ית אחרי התלהבות רליגיוזית. תחת הכותרת "זהירות. אקסטזה דתית" מסביר פויירשטיין שחטאם של נדב ואביהו, שאש אלוהית יצאה ושרפה אותם למוות כאשר ניסו להקריב לה' "אש זרה אשר לא צוה אותם", היה שהם ניסו לעורר רגש ולהט בטקס שנראה להם קר ומכאני. כותב הרב פויירשטיין:

נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב.

אהרן ומשה עושים בדיוק את מה שציווה עליהם האל. לדעתם של נדב ואביהו, אם כן, זוהי מידה בינונית, לא גבוהה מספיק, של עבודת אלוהים. הם רוצים יותר. הם רוצים התלהבות. אלא שעל פי הרב פוירשטיין

התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו, מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'?

הדברים של הרב פוירשטיין הזכירו לי דברים ששמעתי מפי פרופ' משה הלברטל כשלמדתי במכון הרטמן בירושלים. הלברטל דיבר על "אידיאל-טיפוסים" שונים של הלך-רוח דתי. אלו צורות שונות של דרכים לעבוד את האל, והן משתקפות היטב בדבריו של פוירשטיין. אנצל אם כו את דבריו של פוירשטיין כדי לשרטט כמה מאותם אידיאל-טיפוסים שרוחשים כיום במחוזותינו: החסיד, התלמיד-חכם, והרוחניק. אנסה להראות שדבריו של פויירשטיין יכולים להיות מכוונים רק אל החסיד (מתוך עמדה מתנגדית כמובן), בעוד שאל הרוחניק אין לו בעצם מה לומר. מצד שני, ראוי לדעתי שהרוחניק דווקא יקשיב לו, כי דבריו חשובים – אם כי בעיקר כשהם מובנים מתוך השקפה רוחניקית.

ראשית אביא את דברי הלברטל כפי ששמעתי אותם, ושימו לב שמדובר ברישומים תמציתיים תוך כדי דיבורו וכמובן לא בציטוטים מדוייקים. נפתח בריטואל:

בכל גישה אל הקודש יש אופציה של דחייה: את קרבנו של קין האל דחה. הדחייה כאן אם כן היא לא שלא קיבלת, אלא שלא נתנו לך לתת. קורבן הוא מנחה. לא מתנה, שהיא נתינה מגבוה לנמוך, אלא נתינה מנמוך לגבוה, נתינה שיכולה להיות מסורבת.

ההלכה היא מערכת כללים שמאפשרים גישה אל הקודש. כי מה הוא ריטואל? ריטואל הוא הניסיון ליצר פרוטוקול, מערכת כללים, שתגשר בין הנתינה לקבלה. הריטואל מגן על מגיש המנחה. הריטואל מאפשר גישה מסודרת, מכוסה, שכן הנותן נמצא בתוך מסגרת החוק. כך לא שמים אליו עצמו לב (שלא כמו איוב למשל, שאלוהים הבחין בו, שם אליו לב, והשאר ידוע. תשומת לב אלוהית היא לא תמיד טובה). הריטואל אם כן מעמעם את האינדיבידואציה של הנותן, וכך מגן עליו.

אהרן ומשה נמצאים לחלוטין במסגרת הריטואל. לכן הם מוגנים. הם עושים מה שאלוהים מצווה-מרשה, ולא חורגים ממנו אף ברמיזה. הם כפופים לחוק, והחוק מכסה ומסוכך עליהם. לנדב ואביהו אין סבלנות לטכנוקרטים שכמוהם. הם רוצים לעשות משהו שהוא לפנים משורת הדין. משהו "מיוחד". הם רוצים להתרגש. הם טיפוסים חסידיים:

החסידות היא הניסיון לגשת אל הקודש מחוץ לפרוטוקול. ואיך החסיד מעז להסתכן כך? כי יש לו איזשהו ביטוח מדחייה. מה הביטוח? אינטימיות. החסידות מאופיינת על ידי בדיקה של גבולות הפרוטוקול בשם האינטימיות. יוצא מזה שהחסיד דווקא מרוויח מזה שהוא בזרקור. למה? כי הוא נראה טוב באור. ולמה הוא נראה טוב? לא משום שהוא יפה במיוחד, אלא משום שהוא קרוב משפחה. החסיד זוכה לאהבה אישית מהאל. הוא כמו הבן שלו, ולבן סולחים תמיד. ועוד: כאשר הריטואל תלוי תמיד בזמן, החסיד הוא מחוץ לגבולות הזמן. הוא יכול לקפוץ גם בלי להודיע. כי הוא מהמשפחה.

החסיד יכול לחרוג מהכלל בדיוק משום שהוא יוצא מהכלל: הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד בעיני אביו שבשמיים. כבר במשנה אנו מוצאים הדים לגישה זו, למשל בסיפור חוני המעגל. חוני יכול להוריד גשם על ידי בקשה שלו מהאל. למה? הוא מציין זאת בפנייתו אל האלוהים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". חוני הוא כאילו קרוב משפחה של האל. ושמעון בן שטח, שכנראה היה נשיא הסנהדרין, כועס על חוני ואומר: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוב אוֹמֵר, יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (מסכת תענית, ג', ח'). החסיד מגיע לקשר אינטימי עם האל.

רובנו אוהבים חסידים כי רובנו מקדשים אינטימיות (הלברטל: בעולם המודרני אינטימיות היא סוג של הישג). אנחנו רוצים לגעת באלוהים, להיות ממש איתו, או להיות הוא. וזאת משום שאנחנו מקדשים את הפרט, את האינדבידואל, ואת חייו הפנימיים. אנחנו מחפשים אותנטיות, הגשמה עצמית, מימוש עצמי, חופש, חוויה. ממילא מערכת ריטואלית שמוחקת את היחיד (אף שכאילו כדי להגן עליו) לא נראית לנו סבירה.

מול האידיאל-הטיפוס של החסיד ניצב התלמיד-חכם:

ומהו תלמיד חכם? הוא הוירטואוז של הפרוטוקול. הוא זה שנושא על עצמו, ובצורה הטובה ביותר, את הפרוטוקול. והוא בחשש תמידי מקיטש דתי: הכל רק מצוות יבשות. מדוייקות. כי רגש, קיטש, זה לא מקצועי. יש לו גאווה של פרופשונל. זו הרוח המתנגדית לדורותיה.

התלמיד-חכם יכול לצטט דפי תלמוד בעל פה ולהביא תקדימי פסיקה לכל שאלה הלכתית שנעלה לפניו. הוא מכיר ככף ידו את ספר החוקים. במונחים מוזיקליים הוא יודע את התווים של היצירה בעל-פה, והוא נגן אמן. לעומתו לחסיד יש יכולת אילתור; החסיד מנגן ג'ז. התלמיד-חכם לא מבין מה יפה בג'ז. הוא מחפש דיוק, לא יצירתיות. (החילוני, אגב, פשוט לא מוזיקלי).

שימו לב ששני האידיאל-טיפוסים הללו שונים בגישתם אל "הפרוטוקול". וזאת אומרת ששני האידיאל-טיפוסים הללו תלויים בפרוטוקול. לעומתם הרוחניק לא תלוי בהלכה, כי הוא לרוב לא מתייחס אליה (או מתייחס אליה כפריט פולקלוריסטי בלתי מחייב). הרוחניק הפוסט-מודרני אינו זה ואינו זה. הוא לא מנסה למתוח את גבולות הפרוטוקול, מפני שהפרוטוקול מזמן נמחק בשבילו.

בניו-אייג' חסרים חוקים, כלומר אין כל התייחסות לריטואל. זאת מפני שאין שום פחד מהאל. פשוט: המימד השלילי באלוהות בוטל. ה' לא מעניש, לא קנא ונקם, ולכן ממילא לא מחוקק חוקים ומצווה מצוות. כפי שטוען הלברטל, אם הריטואל מראש נועד להגן על הפרט מפני הקודש, הרי שמרגע שבטל האיום שבקודש, בטל הריטואל. או אולי הגבולות קשיחים נועדו מראש לסדר לנו את העולם והסנקציות הן רק תמרורי הדרכים.

יחד עם ביטול הפן המקנא ומעניש שבאל בטל כמובן גם הצביון האישי שבו (ואולי הסדר הפוך: ראשית מתבטל כל המודוס האישי, וזה כבר כולל את ביטול הפן השלילי). האל של הניו-אייג' אינו (על פי רוב) אלוהים בעל פנים ורצונות, אלא "מימד", "אחד", "זה", או מקסימום "אלוהות". מדובר האל אמורפי ומוחלט, ולעיתים אף בזרמים נטורליסטים של "אנרגיה".

הרוחניקים, אם כו, מרגישים בבית בעולם, לא מנוכרים להוויה. הניו-אייג' בכלל היא תנועה של אופטימיות: העולם במהותו טוב והולך ונהיה טוב עוד יותר. (אם כי ישנה כאן בעיה קלה, והיא שפעמים רבות רוחניקים לא קרובים להוויה ולא נמצאים בבית. נוצר מצב הפוך מזה של שומרי-המצוות, מצב שבו טוענים לקרבה, אפילו לבעלות על ההוויה או להיותנו בעלי הבית, ולמעשה זרים לה או לו לחלוטין, בעוד שהאחרונים מצהירים על מרחק מוחלט מהאל, ולמעשה לעיתים קרובים אליו בהחלט.)

הרוחניק שונה אם כן מהחסיד בכך שלא מעמדו המיוחד, קרבת המשפחה שלו לכאורה לאל, הם שמאפשרים לו לצאת אל מחוץ לפרוטוקול, אלא ביטולו של הפרוטוקול בכלל (ובל נשכח שעבור הרוחניק כולם קרובים באותה מידה לאלוהות!).

לכן דבריו של הרב פוירשטיין על הסכנה שבקרבה אל הקודש כלל אינם מובנים לרוחניק. קרבה לקודש פירושה עבורו עונג טהור (ולעיתים נדמה שעבורו הקודש עצמו פירושו עונג טהור). פוירשטיין הוא מעין מתנגד שמוכיח את עמיתיו החסידים, אבל שפתו המסורתית בלתי מובנת לרוחניקים. כאשר הוא מדבר, למשל, על "אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול" מביט בו הרוחניק בעיניים גדולות, משל היה מנסה לשכנע אותו שלא ייתכן שמטוסי ברזל השוקלים מאות טונות יעופו באוויר.

אבל לא כדאי להתעלם לגמרי מדבריו של פוירשטיין. יש לדעתי ערך לפרוטוקול (ולא רק כמשהו שניתן למרוד בו). החלוקה ל"חוקים" מול "זרימה" היא חלוקה שגויה בעיני. היא שגויה מצד פוירשטיין בנסותו להדגיש את החוקים, אבל לא פחות מצד רוחניקים המנסים כל הזמן רק לזרום. כי החוקים הם לא יותר ממערבולות בתוך הזרם. סורגי תא הכלא של החוק עשויים מאותה האמת שממנה מתהווה הרוח העוברת דרכם. ואם זו הבחנה ברמה העקרונית, הרי שגם ברמה המעשית, הפרגמטית ביותר, גבולות מאפשרים זרימה חלקה ומהירה יותר. כמו גדות לנהר.

עם ביטולו של הצד הרוגז של האל בוטל גם הצורך בפרוטוקול שיאפשר גישה בטוחה אליו, אבל מה שברמה המיתית הוא כעס וקנאת האל הוא ברמה המיסטית מכשולים ובורות בדרך הרוחנית. ההשקפה האופטימית-אוטופית של הניו-אייג' פעמים רבות לא מכירה בצורך שבהגנה של החוק על ההולך בדרך הרוחנית (אפילו אם מדובר פשוט במשמעת הדרושה לשבת ולמדוט כל יום ולא בדיני טומאה וטהרה למשל).

יש מה ללמוד מהמסורות הדתיות הגדולות של העולם, ויש אפילו ערך בעצם קיומה של מסורת, כלומר בדרך סלולה שנוסתה ונבדקה, ושמהווה עוגן של התייחסות ומשמעות. יש ערך בחוקים, ואת המחשבה שפריצת גדרות היא שתביא לנו חופש אפשר להשאיר בשנות השישים. כל זה לא אומר שלא צריך לברור בקפידה מה ניקח ומה לא ניקח מהמסורות הדתיות השונות. כל זה רק אומר שיש במסורת ובחוק ערך.

[ראשית: נותרו מקומות בסופ"ש ארוך של "ויפאסנה יהודית": תלמוד תורה ותענית דיבור – פרטים כאן]

בטור שלי השבוע באתר מעריב: ראיון עם אוהד אזרחי לרגל הקמתה של קהילה חדשה ביבנאל, מה מעצבן לאחרונה הינדים מסורתיים, ושובו להוראה של המורה הרוחני המבוקש בישראל]

כנס הניו-אייג' נפתח (שלשום) בדיוק כפי שהייתם מצפים: על הבמה ישבו יו"רים למיניהם, כאשר לצד שולחן הנואמים סודר מעין הומאז' קיטשי לנושא: מפלי בדים לבנים, עליהם כדורי זכוכית ואבנים צבעוניות, ובמרכז פסל-מפכה-וממחזר-מים של זוג חבוק שלצידו כדור בדולח כחול זוהר. הפאנל הפותח כלל את פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אונ' חיפה, ד"ר רון מרגולין, ראש התוכנית לדתות זמננו באונ' תל-אביב, ופרופ' עפרה מייזלס (שראיינתי לקראת הכנס ושהיתה יו"ר הועדה האקדמית של הכנס יחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר), שפתחה ונשאה דברי הקדמה ותודות, וסיימה בברכה: "שהאלוהים יצליחו את דרככם עם חלומותיכם האקדמיים והאחרים". רוחניות עכשווית או לא?

מליאת פתיחה

אסקור את הכנס בתמציתיות: מושב הפתיחה אירח את פרופ' אילן גור-זאב, פילוסוף בכלל ושל החינוך בפרט, שהגותו יונקת מאסכולת פרנקפורט, תוך הדגשת האלמנטים של הדתיות שבה (וראו ספרו המרתק "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם"). גור-זאב, שלמדתי אצלו כמה קורסים באונ' חיפה ואף התיידדנו, מרצה בז'רגון פוסטמודרניסטי עשיר, שכפי שתראו היה זר ומוזר לרבים בקהל. אבל אני נהנתי.

נהניתי בעיקר בגלל שגור-זאב מצליח להצביע על יסודות המשבר הדתי בימינו, שהוא לאו דווקא החלשות הדתות הממוסדות, אלא העלמות, או חוסר האפשרות, לחריגה דתית אמיתית בתוך המערך החברתי-כלכלי הקיים (נגעתי בזה גם בהרצאתי בכנס).

גור-זאב פתח בשאלה "מהם תנאי אפשרותה של קדושה ברגע ההיסטורי הנוכחי?" (אני לא יכול להתחייב שהציטוטים, כאן ולהלן, הם 100% מדוייקים, שכן כתבתי במהירות תוך כדי ההרצאות) זו השאלה הגדולה, טען גור-זאב, "אל מול אפשרותו ההולכת וקרבה של הקץ שיחזיר את העולם אל השלמות שלפני הבריאה" – כלומר אל מול שואה אטומית או אקולוגית. הבעיה היא שלא רק שאיום גדול מרחף מעל ראשי כולנו, אלא "התשוקה להישאב אל תוך מכונת העונג הפוסטמודרנית ולוותר על השאיפה לחריגה".

כאן פתח גור-זאב באפיון "ההיסטוריה של הרוחניות" על פי עקרונות יסוד. הוא קבע שבהיסטוריה הזו יש "חשיבות מיוחדת למעתקים, מאימננציה לטרנסאנדנציה וחזרה לאימננציה, בה אין עוד מקום לקדושה ולרוחניות".

ומהי קדושה על פי גור-זאב? קדושה היא זימונו של האחר-לחלוטין (מונח שטבע רודולף אוטו, המתייחס לאלוהות); "זהו התנאי לטרנסאנדנציה, להוויה אחרת מכפי שאנחנו מעוצבים" – כאן ניתן לראות שעל פי גור-זאב, ובהתאם להגות הפוסטמודרניסטית, האדם אינו אלא סך הכוחות החברתיים שעיצבו אותו. יחד עם זאת גור-זאב אינו פוסטמודרניסט מוחלט בכך שהוא נותן אפשרות לחריגה מאלו אל, או על ידי, או עם, אותו אחר-לחלוטין. "קדושה," אם כן, "היא שער לדתיות, דתיות כבית גלותי, ששונה מאוד מדתיות במסגרת של דת ממוסדת, שהיא כמעט מחסום בלתי-עביר בָתנועה אל דתיות" – כמובן, כי הדת הממוסדת על פי גור-זאב היא רק עוד מופע של חרושת הכוחות התרבותיים המעצבים אותנו.

אז מהי ההיסטוריה של הרוחניות על פי גור-זאב?

• שלב א': המעבר מהאין, מהמרק הקדמון, לרוחניות האנימיסטית. הכל רוחני, הכל אלוהי, ו"בני האדם הם חלק מרוחניות שאינה טרנסאנדנטית".
• שלב ב': רוחניות תיאו-צנטרית. זו רוחניות טרנסאנדנטית כפי שאנחנו מכירים מהדתות המונותאיסטיות, בה "האל הוא לא-אני". הרוחניות כאן "היא סולם בדרך אל האחר-לחלוטין, אל גן העדן האבוד, אל השיבה הביתה. כל אלה כוללים מחיקה של העולם הזה" – כלומר שלילת העולם כמנוגד לאל.
• שלב ג': רוחניות הומו-צנטרית: "המעתק מהעולם התיאוצנטרי בו קיום האל קודם לכל, למציאות הומוצנטרית, שבמרכזה האנושיות. […] עבודת הקודש כאן היא הריגתו של האל כל רגע מחדש. […] זה הפרוייקט של המודרנה וההומניזם. […] האלהתה של האנושות." בשלב הזה, טוען גור-זאב, הניסיון לחריגה מתבצע במסגרת הפרוייקט ההומניסטי, כלומר על ידי ניסיונות להקים חברה טובה יותר, לנהוג במוסריות, לחנך את עצמנו ואת זולתנו על פי עקרונות הומניסטיים, להשכיל ולהפוך עצמנו לבני-תרבות – וכמובן על ידי המלחמה בדתות הממוסדות.
• שלב ד': סוף הרוחניות: במעבר מהמודרנה לפוסט-מודרנה. "רוחניות בעולם שבו גלה לא רק האלוהים, אלא גם הורג-האלוהים. […] אין עוד טרנסאנדנציה אפילו בהקשר הפוליטיי האנושי של האלהת האנושות. […] אין קדושה בכלל. […] הרוחניות במצב זה היא בילוי, או הכשרה כלכלית. היא מסגרת לחיזוק המובן מאליו ושכללו. היא מרחב של תנועה ומראית עין של אחרות בתוך עולם שאין בו מקום לזימון לחריגה מהסתמיות של הקוֹנְטִיוּאוּם." – כלומר הכל כולל הכל הוא חלק מהמכניזם של השעתוק התרבותי. אין באמת הזמנה, שלא לומר אפשרות, לחריגה.

גור-זאב מצביע על כך שלנוכח המצב הזה נפגוש בעיקר פונדמנטליזם בתור רוחניות, שהוא "תגובת נגד למציאות שבה פונקציונליות (החיים כמטרת החיים) משכיחה את הקדושה. הפונדמנטליזם מציע את שיבתה של הקדושה ואת שיבתו של הזימון הביתה, לישועת הנפש".

הוא עצמו מציע ש"דווקא אל מול אפשרות של קץ, ודווקא אל מול גלות האל והאדם, הקדושה יכולה לשוב ולתפוס את המקום הראוי לה בחיינו: ההכרעה לחיות חיים כיחידים, אבל עם אחריות משותפת. חיים דיאספוריים, חיים כגוֹלים שיש להם אחריות, בהם יש מקום לשוטפות. […] היכולת לומר 'אני', לקחת אחריות ולהושיט יד. […] חקר הרוחניות העכשווית יכול להיות חלק מעבודת הקודש הזאת שכולנו משתתפים בה."

איזה יופי של הרצאה. תשמעו, אני אוהב את גור-זאב, ואני אוהב את מה שהוא אומר. אולי זה בגלל שזהו החלב האקדמי שינקתי בהיותי עולל סטודנטיאלי, אבל לדעתי זה מעבר לכך. לדעתי גור-זאב שם את האצבע באמת על עקרונות יסוד חשובים שכדאי להיות ערים להם, ומצליח לנתח את המצב בצורה סכמאטית אבל די מדוייקת. אני לא מסכים עם מסקנתו, כאילו כל הרוחניות האפשרית בימינו היא להיות אינדבידואלים עם אחריות (ואני לא מבין גם איך הוא מבצע את הקפיצה אחורה אל ההומניזם בעצם, על איזו קרקע הוא עומד בעולם שבו מזמן נסחף הכל לים של האיִן), אבל לבד מזה הניתוח שלו נאה ומאיר עיניים. כשפתחו את המושב לשאלות מהקהל הראשונה שדיברה היתה גברת שהתלוננה ש"קשה לה להתחבר" אל דבריו של גור-זאב, ושלדעתה במיוחד בכנס כזה צריך "לשנות את השפה" ולא לדבר כל כך אקדמית. נו, האם יש התחלה ראוייה מזו לכנס לחקר הניו-אייג'?

ההרצאות

לא אסכם כאן את כל ההרצאות ששמעתי – כולן אמורות בסופו של דבר לעלות לאתר הכנס (וכשזה יקרה אתן לינק כמובן). אתמקד רק בכמה נקודות חשובות ומיעניינות במיוחד ששמעתי במושב על הקבלה המודרנית:

שי בן-טל, עשה סדר בתסבוכת הבין-כיתתית (לייטמן מול ברג וכו'), נתן עקרונות מרכזיים לקבלת לייטמן (הרצון להגיע ל"שיווי צורה" עם הבורא, כלומר להיות 'נותן' ולא רק 'מקבל'; הקבוצה כמכשיר הכרחי להתקדמות לעבר מטרה זו; הלימוד כ'אור מקיף' שפועל גם אם לא מבינים אותו; תפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה הכללית וגם הפרטית – העולם הולך אל הגאולה הבטוחה ובינתיים יש 'רשימות' לכל אחד שהוא חייב לעבור אותן; מצוות כעניין פנימי ולא מעשי; והאינטרנט ככלי שהוא מהות, העוזר להחשת הגאולה). בן טל גם התייחס למספר הרב של יוצאי חבר-העמים בין חסידיו של לייטמן – 85%! – וגם סיפר שההסתמכות של לייטמן על המקורות האשלגיים היא מצומצמת, כאשר למעשה הפרשנות להם של לייטמן תופסת את רוב רובו של הלימוד.

יונתן מאיר דיבר על ההקשר הפוליטי של החזון האסכטולוגי של בני-ברוך (ימין קיצוני, חזון טוטליטרי של רודנות המקובלים), וגילה שעל פי לייטמן בקרוב הנצרות תיעלם. כמה קרוב?  ימות המשיח יגיעו תוך עשרות שנים על פיו, אבל מאיר גם סיפר שחלק מחסידי לייטמן תולים בשנת 2012 תקוות משיחיות. כמו כן, הוא ציטט מקום בו לייטמן למעשה מבטל את סמכותו של הרב אשלג בשם דעתו. זה משמעותי, כי כפי הנראה סמכותו של לייטמן בכת אבסולוטית, ואי אפשר אפילו לערער עליו בעזרת ציטוטים מפי אשלג.

בועז הוס דיבר על הפולמוסים כנגד התנועות הללו, בעיקר מטעם האורתודוקסיה (עובדיה יוסף, הרב כדורי, הרב שטיינזלץ) והאקדמיה (כמעט כל חוקרי הקבלה המרכזיים כיום), ועל טענות ל"חוסר האותנטיות" שלה. לדעתו האיבה לתנועות האלה נובעת לא רק מהעיוות והפופוליזם שהם עורכים לקבלה המסורתית, אלא גם כי מצד שני הם לא מתנהגים כבני אדם מודרניים רציונליים – כלומר כי הם חברים בכת. לדעת הוס, בכל מקרה, הקבלה שלהם אינה פחות אותנטית מקבלת האר"י ביחס לקבלת הזוהר – כלומר מדובר בהתפתחות ושינוי, אבל זו דרכה של הקבלה להתפתח ולהשתנות. אני חושב שהוא צודק.

מליאת הערב

התחילה בשירה ונגינה של בריג'יט קשטן, מיסטיקנית ופסיכולוגית וחסידת הרוזן מסן-ז'רמן. שרה יפה. בעוד היא שרה, שני הפרופסורים הנכבדים משה אידל ויעקב רז המתינו לתורם, שהגיע אחרי הקרנת סצנות נבחרות מתוך "המטריקס" ו"הסוד" שכללו דיבורים על כך שהמחשבה בוראת מציאות. ואכן זה היה נושא המליאה.

פרופ' אידל (שאני חושב שלבד ממומחיותו העולמית בקבלה הוא אינטלקטואל מהשורה הראשונה) נתן סקירה סטייל ההיסטוריה של הרעיונות, שהרי היא בתמציתיות: הוא סיפר שהתרבות המערבית שיחקה מקדמת דנה במושגים 'מחשבה', 'בריאה' ו'מציאות' בצורות שונות. בעוד ביוון הקלאסית דיברו הרבה על המציאות (שלא נבראה לדידם), כמשהו שניתן להכיר עם המחשבה. לעומתם התרבות היהודית כלל לא עסקה במציאות או במחשבה, אלא רק בבריאה ובשפה. האל המקראי לא חושב, הוא מדבר, ובאופן כללי היהדות ראתה במחשבה סוג של דיבור. עכשיו, ברבות הימים הפרדיגמה המקראית עברה שינוי ומאל הבורא על פי הדיבור נוצר הרעיון שגם צלמו של האל, האדם, יכול לבורא בעזרת השפה. הרעיון הזה פחות או יותר השתלט על התרבות המערבית ולמעשה זהו מהלך שמתחיל בספר יצירה ונגמר בדרידה: מהשפה כבוראת מציאות ועד לשפה כמציאות היחידה. כיום יש מעבר בין ההכרה המדעית ששלטה באירופה במאות האחרונות, בה המציאות נתונה אובייקטיבית למחקרנו, לרעיון שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו על ידי השפה. הניו-אייג' הוא ביטוי מודגש של הרעיון הזה.

פרופ' רז בעיקר הביע התנגדות נחרצת לרעיון שהמחשבה בוראת מציאות, ונימק את התנגדותו בכך שרעיון זה לא לוקח בחשבון את עקרון התהוות-הגומלין, כלומר האמיתה הבודהיסטית על כך שכל דבר ודבר נמצא בתלות מוחלטת וביחסי גומלין עם כל דבר ודבר. 'בריאת המציאות על ידי המחשבה' למעשה מתעלמת מכך שהאדם החושב הוא חלק אינטגרלי מאותה מציאות. היא מדמיינת אותו כאילו הוא מחוץ למציאות. כלומר היא שוגה בזה שהיא נותנת לאדם יכולת מקסימלית להשפיע על המציאות, ולמציאות יכולת מינימלית להשפיע על האדם. זה כמובן לא כך. (כלומר, אוסיף, מדובר בסך הכל בניפוח של רעיון האני לכדי מימדים אלוהיים וטרנסאנדנטיים – הפיכת האגו לאותו אלוהים מונותאיסטי שנמצא מחוץ לעולם ובורא אותו מרחוק – ובעצם נפילה לאותה מלכודת ישנה ונפוצה בה האגו נתפס כישות נבדלת מהעולם, והענקתם של כוחות אומניפוטנטים לאותו אגו נפרד, לאותה אשלייה.)

סיכום

בקיצור היה טוב ומעניין. אני בטוח שהפסדתי הרצאות מעניינות רבות, אבל זה כמובן היה בלתי נמנע במערך של מושבים מקבילים. בעיקר אני רוצה לציין את האווירה הטובה והנעימה בה הכל נוהל. אף הרצאתי שלי עברה בטוב, ויש סיכוי שהיא תתפרסם בקרוב, ואז אעלה אותה לכאן כמובן. עוד אציין שרבים הזכירו בפני את הבלוג הזה כמקור מידע ורפרנס (בהרצאה אחת הוא אף צוטט), וכפי הנראה שמו יצא למרחוק.

[– עדכון ניר בן-ארצי – הכת כרגע מחולקת לשניים: שוקרון וקטורזה עם העמותה והכסף, בן-ארצי עם החסידים והקדושה. מכיוון שהחסידים מסרבים לעזוב את משיחם הסובל והמעונה (עמדה מסורתית וותיקה), ומכיוון שהקדושה, כלומר ההנהגה הכריזמטית כלשונו של מקס ובר, בכל זאת אצלו, הרי זה רק עניין של זמן עד שתוקם עמותה חדשה והכסף יתחיל שוב לזרום אליו כנהר היוצא מעדן. אחרי השבר הראשוני ניכרת חזרה מאומצת להומאוסטאזיס, גם זאת כמיטב המסורת של ההתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי. יחד עם זאת המתח עדיין רב מאוד, הכת ספגה זעזוע רציני, וכפי הנראה היו חברים שמתוך השבר התפקחו ונטשו.]

1. מאמר מצויין וחשוב של איתי רום בגלובס על עסקים ורוחניות מתקשר למה שכתבתי לפי שבוע במעריב. הדיון נסוב סביב ערכם של ערכים רוחנייים סביב שולחן מועצת המנהלים, ועל הבעיתיות שבכפייתם מלמעלה למטה על המועסקים. הנה כמה קטעים טובים:

"כשאתה מגיע לראש הפירמידה", אומר אלי לזר, מנכ"ל חברת HRF לשירותי משאבי אנוש ופיננסים, ולשעבר מנהל משאבי אנוש בקודאק ובטאואר, "אתה יכול לדבר על התחברות לאני האמיתי שלך, על הגשמה אישית. אותו מנהל בכיר השיג המון בחיים, יש לו המון כסף, והוא חש איזה חסך והיום זה באופנה לדבר על תהליכים רוחניים. השאלה היא האם זה מועיל לארגון? אני לא בטוח. לעובד הפשוט, מנגד, אין הלוקסוס לדבר על זה, כי בסולם הצרכים הוא עוד נאבק על חיי היום-יום שלו, על זה שלא יפטרו אותו. במיוחד בענף ההייטק, לפני דיבורים על הגשמה אישית וערכים, העובד הולך היום הביתה כשהוא מודאג אם מחר תהיה לו עבודה".

אל מול התומכים הנלהבים של התופעה, שרואים בניהול בסגנון הישן נוקשות שחלף זמנה, מתייצבים מתנגדיה הטוענים לסתירה מובנית בין רוחניות לבין עולם העסקים, שמתמצה, אחרי הכול, ברדיפה אחר החומר. יו"ר טבע, אלי הורביץ, מתח לפני מספר חודשים ביקורת על הטרנד: "הערבוב בין רוחניות ועסקים הוא פשוט לא נכון לדעתי", אמר, "בעשייה שלנו יש המון אחריות כלפי משקיעים. זה לא פשוט לנהל חברה כמו טבע, עם שווי שוק של כמעט 40 מיליארד דולר, כשחלק מזה שייך לפנסיונרים ששמו את הכסף שהם חסכו כל החיים עלינו. אפשר לנהל חברה כמו טבע על פי הרגש ולא על פי ההיגיון? פשוט לא".

הורביץ מייצג את הגישה השלטת בקרב דור המנהלים הוותיק. הדמות ההפוכה לו הוא אלי רייפמן, הבעלים הצעיר של חברת ההייטק הכושלת אמבלייז שהפך בתקופה האחרונה למרצה מבוקש לקבלה. "אם מחר בבוקר אבקש ממר אלי הורביץ", הגיב לאחרונה לדבריו של יו"ר טבע, "…לשבת בשקט עשר דקות ולהפסיק לחשוב, הוא יגלה שלא רק שהוא לא מצליח…אלא שיש לו מנגנון מובנה בתוכו שחושב במקומו והוא לא שולט עליו…אם אתה לא שולט במחשבות שלך, כנראה שאתה לא שולט בהחלטות שלך. זה אלף-בית ברוחניות בעסקים".

[ד"ר אורה סתר, שמשמשת כמרכזת האקדמית של תכנית "עסקים, ניהול ורוחניות" במכון להב באוניברסיטת תל-אביב:] "יש הליכה על גבול דק מאוד. ראיתי מקומות שהעלו בי סימני שאלה, כולל ארגונים שכולם לכאורה נורא מאושרים בהם וכולם נורא מחוברים לייעוד ולחזון ולערכים של החברה. יש כמה חברות הייטק שבהן נעשה שימוש במושגים האלה כדי להשתיק חילוקי דעות ולחזק אינטרסים של קבוצות מסויימות לעומת אחרות. הסכנה הגדולה היא במקום שהוא לא באמת רוחני אלא משתמש ברטוריקה רוחנית. יש לא מעט חברות שעובדות מאד חזק על התרבות הפנימית שלהן, קצת כמו כת. אין בהן לגיטימציה להשמיע התנגדות, קולות אחרים. בעיניי זה מפחיד כשכולם מדברים באותו קול. זה אומר שאין לגיטימציה לאינטרסים שונים, אלא רק לאינטרס אחד ששולט".

נוחי דנקנר, למשל, אולי עבר חוויות רוחניות נפלאות אבל לקופאיות היוניברס קלאב, רשת המרכולים השייכת לשופרסל שבשליטתו, איפשרו לשבת במשמרת רק לאחר שפתחו במאבק תקשורתי סוער; שרי אריסון היתה בעיצומו של מסע רוחני כשהחליטה לפטר 900 עובדים מבנק הפועלים בעת שהבנק הציג רווחים נאים; יגאל שרמייסטר הוא אולי תלמיד זן אולם הפרת זכויותיהם הבסיסיות של המאבטחים בקבוצת "השמירה" שבבעלותו הפכה בשנים האחרונות לשם דבר, עד שמשרד המשפטים שקל לשלול את רשיונה.

[ד"ר סתר:] "חלק גדול מאנשי העסקים הבכירים שקוראים לעצמם רוחניים, מייצרים קושי אמיתי", אומרת סתר, "חלקם עוברים תהליך עם עצמם, ואין להם מושג איך ליישם אותו בחיים שלהם. הם לא קולטים שבפועל הם עושים משהו שמנוגד לגמרי לרוחניות שהם מדברים עליה. כשלבן-דב היתה הבעיה עם בעלי האג"חים והוא פתח את הישיבה בהצהרה שהוא אוהב אותם זו אמירה יפה, ואני בטוחה שהיא באה מתוך התמודדות פנימית אמיתית, אבל וואלה, לא בטוח שאתה יכול לשלם להם, יש לך בעיה רצינית. מנכ"ל של חברה גדולה נתן לי הרצאה ארוכה ומדהימה על חמלה, ומיד אחר-כך הוא תיאר לי תגובה שלו למצב מסוים שהיתה נטולת חמלה לחלוטין. הוא לא רואה מה שהוא עושה, אנשים לפעמים עיוורים למעשים של עצמם. עבודה רוחנית אמיתית היא תהליך קשה, ורוב האנשים לא בראש שלהם לעשות את העבודה הזו".

המאמר, שבאמת ראוי לשבח, גם כותב מעט על קידומה של הסיינטולוגיה בידי חנן זוגלובק, לשעבר בכיר בחברה של המשפחה.

2. ואפרופו סיינטולוגיה, חברתי הטובה מעין שטרנפלד ואנוכי הסתובבנו לנו במתחם פסטיבל הסרטים בחיפה, ובין שאר הדוכנים נתקלנו גם בדוכן של הסיינטולוגיה, שאנשיה ניסו לעשות לה נפשות, כלומר תטאנים. מכיוון שמעולם לא נבדקתי על ידי ה- E-meter המפורסם שהמציא ל. רון האברד (ושהוא למעשה לא יותר מאשר גירסה פרימיטיבית של מכונת אמת), קפצתי על ההזדמנות לבדוק כמה רוחות רעות של חייזרים עדיין דבוקות לי לתטאן, שהוא הלא נשמתי שלי על פי התיאולוגיה הסיינטולוגית. התברר שאף לא אחת. המחט במכשיר סירבה לעלות, כלומר סימנה שמבחינתה אני כובש אפס מרבצי לחץ. המודד הסיינטולוגי הנחמד הסביר שכנראה זה בגלל שאני עייף (באמת הייתי עייף – נראה לי שתפסתי איזה וירוס), ולכן המכשיר לא מוצא אצלי עצבנות. שאלתי אותו אם אולי בכל זאת יכול להיות שאני פשוט נקי מרוחות חייזרים, והוא אמר שהסיינטולוגיה בכלל לא עוסקת בזה, ושזו סתם פרופגנדה אמריקנסקי אימפריליסקי קפיטליסקי. משום מה החלטתי לכבד את רצונו להישאר בבורותו (אולי סתם לא היה לי כוח לעימות), ולא סיפרתי לו שבמו ידי תירגמתי לעברית את הטקסט שבו האברד, בכתב ידו, מתאר את כל עניין החייזרים.

3. מאמר בוואי-נט המציג ספר חדש של סטיוארט קאופמן, "להמציא מחדש את הקדושה", המנסה לשלב את אלוהים חזרה בתמונת העולם המדעית. מסתבר שהיצירתיות בטבע היא מספיק אלוהים בשביל קאופמן:

תהליך ההתהוות היצירתי הזה, טוען קאופמן, "מדהים כל כך, מהמם, מעורר יראת כבוד, הכרת תודה וכבוד, עד כי בשביל רבים מאתנו זה מספיק אלוהים, אלוהים טבעי לגמרי, הוא למעשה היצירתיות עצמה של היקום".

נו טוב, עדיף מאיזה מלך רגזן.

4. כתבה מאוד יפה של שרית פוקס על רינה שני.

5. עוד מאמר בסדרת המאמרים האינסופית על הקשר בין רוחניות לנוירולוגיה, הפעם במגזין Science & Spirit.

6. יאיר שלג כתב ב"הארץ" מאמר מעניין על הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין חלקים באורתודוקסיה הסרוגה ("האגף הליברלי" כלשונו) לבין הזרם הקונסרבטיבי ביהדות. כלומר, שכל מני חברה מהקבוצה הראשונה חוצים את הקווים לעבר האחרונה, בעיקר בעקבות סוגיות של יחס לנשים ומני דוֹגמות שקשה לקבל רציונלית. המאמר מעניין מאוד, וביותר מעניינות שתי פסקאות שמובאות בסופו, המנסות לנחש לאן פני הדברים מובילים. הנה הן:

מה צופן העתיד לתהליך הזה? לאו [הרב ד"ר בני לאו – ת.פ.] מעריך ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף. העימותים האחרונים סביב השמיטה  והגיור, והכוונה להקים בתי דין חלופיים לאלה של הרבנות הראשית שנשלטת בידי החרדים, מבשרים על הכיוון הזה. מצד שני, אני מעריך שעדיין יישמר בידול בין הזרם ה'אורתודוקסי מודרני' לקונסרווטיווים, מכיוון שאכן יש הבדלים משמעותיים ביניהם".

גולינקין [פרופ' דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר ויו"ר ועד ההלכה של התנועה המסורתית בישראל – ת.פ.] מתאר תסריט שונה, שבו גם הקונסרווטיווים עצמם, במיוחד בארצות הברית, עומדים לפני פיצול, במיוחד על רקע ההחלטה שם להכיר בנישואים וברבנים הומוסקסואלים. להערכתו, יש סיכוי שהקונסרווטיווים השמרנים והאורתודוקסים הליברלים יתחילו לשתף פעולה ויקימו קהילות משותפות. להערכתו, ייתכן שבעיית הרגישות ל"תווית הקונסרווטיווית" תיפתר בכך שאותן קהילות לא ירגישו כלל צורך להגדיר את עצמן מעבר להיותן "שומרי מצוות": "המגמה של הסתייגות מהזדהות ברורה עם אחד הזרמים ממילא הולכת ומתפשטת עכשיו בארצות הברית, ובהחלט ייתכן שהתהליך יקרה גם כאן".

7. איתמר שאלתיאל כתב רשימה קצרה ויפיפיה על היחס בין הספרות לחיים, שקשורה לנושאי הבלוג הזה, תאמינו לי.

8. באותו בלוג גם אני כתבתי משהו קצר על הקמפיינים הנוכחיים, של מועצת יש"ע ושל מאיר פרוש, שמזלזלים מאוד באינטליגנציה של הציבור.

9. מחקר שמתפרסם בכתב העת הנחשב Science מוצא שאמונה מגבירה אלטרואיזם.

10. ה"רב" מיכאל לייטמן מודה בבלוג שלו שהוא כתב עבודת דוקטור שהוא לא האמין בה כדי לקבל את התואר, ושהוא מנצל את תואר הדוקטור שלו כדי שדברים שהוא כותב, שלא נחשבים מדעיים, יתקבלו על דעת הבריות. ציטוט נבחר:

גם אני כתבתי עבודת מחקר בנושא "קבלה כשיטת השגה לא ראציונאלית", למרות שבשבילי הקבלה היא המדע הכי רציונאלי שיש. לאחר מכן כבר יכולתי להופיע ברמה אחרת, כדוקטור לפילוסופיה יכולתי להרצות בפורומים, ולהציג רעיונות. כבעל תואר (PhD) אני משנה משהו בתודעה של אנשים.

11. שי טובלי ממשיך במסע הליצני שלו במחוזות הגיחוך הכרוני עם מאמר פרי עטו על כך שהוא עצמו לא רוחני ורוחניות בכלל זה שטויות.

12. על פי ממשל בוש אין צורך למנוע סיוע ממשלתי ממקומות עבודה שמפלים אנשים על פי דתם. הנה. זה אותו אחד שיצא "להפיץ חופש בעולם".

13. אובמה הוא כל כך קוּל שאני חושד שלמרות שהוא לא מודה בזה, הממזר תירגל מדיטציה במשך שנים. ראו אותו מחייך אל מול האשמותיו של מקיין על היותו קרוב לאחד הטרוריסטים האמריקאים שפעלו נגד "המערכת" בשנות השישים:

הבנאדם הוא גוש קרח. כותב על כך דייויד ברוקס, בעל טור בניו-יורק טיימס:

לא היה רגע בו, לפחות בפומבי, נראה שאוחזת אותו סערה פנימית. זה לא כוח הרצון של שליטה עצמית שהוא מציג, אלא לא-מודע מאורגן. על ידי תהליך עמוק, מלמטה למעלה, הוא פיתח אסטרטגיות של שוויון-נפש, ועתה הוא נהיה מכונת הומאוסטזיס. כאשר בוב שייפר שאל אותו שאלות קשות בעימות ביום רביעי [בשבוע שעבר – ת.פ.] הוא צעד אחורה ותיאר את המצב הרחב יותר. כאשר ג'ון מקיין הלם בו בדבר ביקורת – אפילו בנוגע לעובּרים שמשאירים אותם למות על שולחן – הוא חייך בשעשוע על המשחק הפוליטי שהם משחקים. בכל רגע מאתגר האינסטינקט שלו היה להוציא את עצמו מהמשווה ולאמץ נקודת מבט של צופה.

מרשים ביותר. מנהיג העולם החופשי כאדם משוחרר?

14. הסרט החדש של הקומיקאי ביל מאהר, Religulous, ששמו מורכב מצירוף המילים "דתי" ו"מגוחך", יצא, והוא עושה צחוק מהאמונה. הנה האתר ובו קטעים נבחרים לצפייה. האתר גם מפנה את גולשיו לאתר Disbeliefnet שהוא כמובן התוצר הפרודי של Beliefnet, אתר הדתות הפופולרי ביותר בעולם, ושמציג עוד מגוון ירידות, לא מאוד מתוחכמות, על דתות העולם. כמו הכרטיס שמשמאל.

15. למי שעוד לא ראה, וידאו מ- 2004 ובו טקס ובו שרה פיילין עוברת טיהור ובו מוגשת לה הגנה נגד כישוף, ואלוהים מתבקש לפלס לה דרך בפוליטיקה. הנה הדיווח של וואי-נט. במאמר באתר politico מבהירים שהטקס שנערך ל(או על )פיילין הוא עניין שגרתי בכל כנסייה פנטקוסטלית. כפי שכתבתי כאן, פיילין הצהירה שהפסיקה להיות פנטקוסטלית, ועברה לאוונגליזם מצוי, ב- 2002, כאשר רצתה להיבחר למושלת אלסקה. נראה, אם כן, שהיא לא לגמרי סגורה על הזרם הדתי בו היא נמצאת (נו טוב, בימינו מי כן?). לא זאת אף זאת: מרי גלייזר, מנהיגה רוחנית שמאמינה שעל הדתות להילחם אחת בשנייה מבחינה רוחנית אומרת שפיילין נמצאת ב"קבוצת התפילה" שלה. ממש יופי. איריס יער אדלבאום מוסיפה עוד פרטים מעניינים על דתה האקצנטרית משהו של פיילין. בקיצור, אישה מופלאה, הפיילין הזאת.

אז הנה מט דיימון, שאינו טיפש מסתבר, נכנס בפיילין ואומר מילים צלולות וברורות על הפחד הגדול שבאפשרות שפיילין תהיה נשיאה. הוא מסיים במשפט: "אני רוצה לדעת אם היא באמת חושבת שדינוזאורים היו כאן לפני 4000 שנה. זה חשוב. אני רוצה לדעת את זה. אני באמת רוצה. כי היא הולכת לקבל את הצפנים הגרעיניים." נכון. זה עד כדי כך פשוט. ומפחיד.

16. מאמר על ריבוי האוטוביוגרפיות הרוחניות ששוטף את ארה"ב, גם, ובעיקר, מכיוון אנשים שאין להם ממש מה לומר חוץ מזה שהם גילו שיש משמעות לחיים, או שהמשמעות מבוטאת טוב יותר לא בדת שהם נולדו אליה, אלא בדת אחרת. המאמר עוסק ספציפית בספר החביב שבתמונה.

17. האם שמעתם על קבוצת Zeitgeist? אני רק לאחרונה, כשצפיתי בסרט הזה, שהוא המשך של הסרט הקודם שהם הכינו, שמפורט בחלקיו להלן. הסרטים שלהם עשויים היטב, ומנסים, בקצרה, לשטוח תיאוריות קונספירטיביות על איך העולם מתנהל ומה מסתירים מאיתנו, הציבור הרחב. עכשיו, באופן אישי אני חושב שתיאוריות קונספירציה הן חלק ממגוון ההפרשות המוגלתיות של המוח האנושי, אבל מה שמייחד (נדמה לי) את החברה האלה, הוא שהפתרון שהם מציגים כולל שינוי תודעתי של הפרט, כלומר תהליך רוחני שהפרט אמור לעבור, ואשר בסופו הוא תופס את עצמו נכוחה.

הסרט האחרון (שיצא השנה, הלינק האחרון) שלהם מתחיל בהסבר על הכלכלה המודרנית ומסיים בנסיון לטעון שטכנולוגיה ולא פוליטיקה היא התשובה לבעיות העולם. יש לו כמה נקודות חשובות ומעניינות. כשהוא מדבר על הדרכים בהן ארה"ב מנצלת את עוצמתה הכלכלית והצבאית כדי לשלוט באומות אחרות הוא מרתק. הוא כמובן לא מעט דמגוגי, ואני חושב שיש עובדות שהוא לא מדייק בהן, אבל לרוב הוא אומר דברים שלפחות עושים רושם כנכונים. לבד מלשים יהבם מעט יותר מדי על טכנולוגיה, הם אכן מדגישים את הכרחיותו של תהליך רוחני עבור טרנספורמציה עולמית אמיתית.

הסרט הקודם שלהם, שיצא ב- 2007, מחולק בלינקים הבאים לשלושה חלקים, שאף מתורגמים לעברית (אם כי המילים בתרגום מופיעות משמאל לימין). החלק הראשון של הסרט הוא מסע התקפי כנגד הדתות המונותאיסטיות, בראשן הנצרות. הנצרות עבורו היא לא יותר מאשר מיתוס פגאני-גנוסטי המלמד על עידן הגדי, בו אנו נמצאים, ועל עידן הדלי שאמור להתחיל ב- 2150. המונותאיזם על פי יוצרי הסרט הוא "ההונאה של העידן הנוכחי", והכנסייה פשוט ניצלה מיתוס פגאני תמים לצורך תאוות השלטון וההרג שלה. התזה שלהם מעניינת, אך הבסיס העובדתי שלה הוא דל, והיא רצופה הגזמות ואי-דיוקים.

החלק השני של הסרט עוסק ב"מיתוס של 9/11", כלומר בשזירת תיאוריית קונספירציה על פיה ההתקפות נגד מגדלי התאומים והפנטגון היו תרגיל של הניאו-שמרנים כדי ליצור אוייב חדש לעם האמריקאי ("הטרור"), שכנגדו יתגבשו, שבגללו יסכימו לחיות תחת מעקב ושעבורו יוציאו הון. כאמור, אין לי הרבה סבלנות לשטויות הללו, אבל הטיעונים שהעדויות שמביאים החברה האלה מעניינים, ובניגוד לתחום הקודם של הדתות, כאן אין לי מספיק ידע כדי להכריע האם הם מדייקים (אגב, מסתבר שגם ערוץ הטלוויזיה הממשלתי הרוסי מקדם תזות כאלה).

החלק השלישי מדבר על כלכלה: הקמתו של הבנק המרכזי האמריקאי, כיצד כסף פירושו תמיד חוב, כיצד מס ההכנסה האמריקאי הוא לא חוקתי ואין למעשה חוק שמחייב אותו, וכיצד בעלי ההון דוחפים את אמריקה שוב ושוב למלחמה. אחר כך עוסקים בחינוך וכיצד ממשלת ארה"ב מנסה לטמטם את הציבור, ואיך בסופו של דבר ישתילו בכולנו ג'וקים שיאפשרו לנו לקנות דברים אבל גם, כמובן, יעקבו אחרינו ויתנו לעוקבים שליטה עלינו. עשר הדקות האחרונות של הסרט מדברות על האפשרות שלנו להיחלץ מכל זה, והיא עוברת בתפיסה העצמית שלנו (ולכן בעצם אני כותב על הסרט הזה). קולותיהם של ריצ'רד אלפרט וצ'ארלס סייגן נשמעים, וקוראים לתפיסת עצמנו והיקום כישות אורגנית אחת.

18. ולסיום, סטיבן קולבר (ואיזה מטיף מצחיק) עלמעמד האל אם מקיין יפסיד בבחירות:

נו טוב, הרי משה אומר דברים דומים (לאלו של המטיף הזה) לה' כדי שלא יכה את בני ישראל, ואני גם זוכר שלפני הפינוי מעזה מישהו טען שזה לא יקרה כי אלוהים לא יעז להשפיל ככה את הרב אליהו, שהתנבא שזה לא יקרה.