האמת היא זווית הראייה של האינטרסים הלאומיים של האומה – מוריס בארס (1862-1923)

את רונן שובל פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, לשיחה משותפת (גם עם ניר מנוסי), שפורסמה על ידי אבי גז ב'מקור ראשון'. למרות שכבר היה יו"ר 'אם תרצו' (שעדיין התעקשה אז שהיא "תנועת מרכז" אבל כבר עסקה בהכפשת גופי שמאל) הרושם שלי ממנו כאדם היה בסך הכל סביר. גם בפגישה במועד מאוחר יותר אצל חבר משותף גיליתי אדם חייכן, פתוח ובעל חוש הומור.

הפגישה השלישית שלנו כבר התרחשה בהקשר שונה לחלוטין: שובל ישב באגף התובעים בבית המשפט המחוזי של ירושלים, ואילו אני העדתי מטעם ההגנה במשפט "אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)". עורך הדין מטעמו, נדב העצני, עשה לדעתי הבלתי מקצועית עבודה גרועה; עורכי הדין של הנתבעים, מיכאל ספרד, שלומי זכריה וישי שנידור לא מסוגלים שלא להיות מצויינים, ולא מעט עזר גם כמובן שתנועת 'אם תרצו' אכן הפגינה מאפיינים פשיסטים, כך שכל התביעה מלכתחילה היתה טעות מרה מצידם. כעת שובל מסתמן ככוכב עולה בשמי 'הבית היהודי' (הוא קפץ בדיוק בזמן מהספינה הטובעת של 'ישראל ביתנו', אצלה היה מנכ"ל האגף הבינלאומי), וזו הזדמנות טובה להעמיק מעט בהגותו הפוליטית-דתית.

אומר מיד שאני מסתייג מדיונים הפוליטיים שאינם אלא החלפת גידופים – "פשיסט" נזרק מכאן ו"אנטי-ציוני" מהצד השני – שכן מטרתם לרוב אינה שכנוע או ליבון העניין, אלא בעיקר דה-לגיטימציה של הצד שכנגד. לכן אני מאוד מעוניין להימנע מלכנות את שובל בשמות, ואין לי כל כוונה "להוכיח" שהוא כזה או אחר. כוונתי ברשימה להלן היא רק לאפיין את תפיסת הדת והלאום שלו. ועוד: גם זאת אעשה לא רק בזכותו הוא, אלא מפני שלהבנתי תפיסתו מייצגת נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית בזמן הזה מחד, ומאידך גיסא מקבלת אצל שובל את הניסוח הברור והמודע ביותר לעצמו. הדפוסים המשותפים שאראה להלן בינו לבין הוגים מתחילת המאה העשרים לא מלמדים ששובל יעשה בעתיד את מה שהם עשו או לימדו לעשות, אבל בהחלט מצביעים לדעתי על חוסר האחריות שבתפיסה שלו (ושל אחרים), כמו גם על חוסר הרצינות שלה, על היותה ריקה מערך חיובי ממשי.

 

"האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני"

כשלעצמי, נחשפתי לראשונה להגותו של שובל כשקראתי את הרשימה של מוטי פוגל על ספרו "אם תרצו". ממנה הבנתי שכחוקר של הדת העכשווית לא תהיה לי שום אפשרות להתחמק מלקרוא בעצמי את "המניפסט לציונות מתחדשת" שכתב, שכן הטקסט מביא לידי ביטוי זרמים רעיוניים מובהקים שנמשכים מהרומנטיקה הגרמנית, זרמים שאפיקים אחרים שלהם מזינים תופעות בדת העכשווית, למשל, את תורתו הנאו-חסידית של הרב גינזבורג, ולהבדיל מהווים תשתית למגוון מופעי רוחניות ניו-אייג' בארץ בזמננו.

בספרו מקדם שובל תפיסה "ניאו-ציונית" פולקיסטית ואורגניסטית של העם היהודי ושל הקשר שלו לארץ ישראל. בהתייחסות לתפיסתו הוא מסביר כי

התפיסה הניאו-ציונית היא תפיסה אורגנית. את הכלל והפרט היא תופסת כאחדות מושלמת. הכלל והפרט הם החלקים המרכיבים את האומה. האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני, מכלול של אחדות אחת שאיננה מאבדת את הפרטים. […] לכל הפרטים שמהם מורכבת האומה יש מהות פנימית משותפת, בדיוק כמו לכל איבריו של גוף האדם. המהות המשותפת הזו היא ישות פנימית מטפיזית, נשמת האומה ואם תרצו כנסת ישראל או כלל ישראל. (אם תרצו: כוכב מישראל, עמ' 52)

הדברים מפורשים כל כך עד שכמעט שאין צורך להצביע על היניקה הישירה מכתביהם של הוגים כהרדר ופיכטה. הוגי הרומנטיקה הגרמנית הללו היו מאבות הלאומיות המודרנית, וגרסו שלכל עם ועם זהות ייחודית משלו, אותה הוא חייב להגשים, וזאת תוך הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, שלכאורה עלולות לטמא את טהרת התרבות המקורית שלו. היחיד, מבחינתם, מממש את זהותו המלאה רק כאשר הוא הופך לאיבר מהגוף הלאומי, כלומר מבטל את רצונו הפרטי מפני רצון האומה. שובל גם הוא חושב כך:

כל יחיד בכל דור הוא אדם ייחודי, ורייציה מיוחדת של האיכות המטפיזית שנקראת 'כלל ישראל'. […] היחיד מקבל טעם ומשמעות לחייו דווקא מתוך זיקתו לכלל. […] הזדהותו של היחיד עם 'כלל ישראל' ממלאת את חייו בתוכן, בפשר, במשמעות ובטעם. בעצם היא זו שמאפשרת לו חיים. ככל שהיחיד מפתח את התודעה הזאת ומפנים אותה, הוא נעשה יותר 'כללי' ויותר ישראלי, והופך לחלק אורגני של ההוויה העמוקה הזו של 'כלל ישראל'. (שם, 53)

שובל אינו שולל את יחודיותו של כל פרט, ואף כותב ש"מכיוון שהכלל מתגלה דווקא דרך הפרט, הופך כל פרט לבעל משמעות ייחודית." (שם), אולם ברור מדבריו שהביטוי המלא של חיי היחיד ייתכן רק כאשר הוא מזדהה לחלוטין עם הקולקטיב אליו הוא שייך.

תפיסות כאלה הביאו בעבר לדרישה מצד משטרים טוטליטרים ופאשיסטים להזדהות מוחלטת עמם, כמבטאים לדעתם את רצון העם או את רוח העם. יחידים מתוך אותם עמים שביקשו לחיות את חייהם מתוך זיקה אחרת (לעצמם, להומניזם האוניברסלי, למעמד הפועלים העולמי) מצאו את עצמם במחנות מעצר. גם גורלם של בני עמים אחרים שאיתרע מזלם להתגורר בין בני העם המתאמץ להפוך לטהור ואותנטי לא היה שפיר, כידוע.

אני כמובן לא מאשים את שובל בתכנון כל דבר אלים שכזה. עם זאת, חשוב להבין שצורת החשיבה הזאת מביאה כמעט באופן בלתי נמנע לראיית גורמים החולקים על האוחז בה כגורמים חתרניים, אם לא כבוגדים, מפני שברגע שהכרענו מה בדיוק כוללת התרבות האותנטית של האומה, כל אזרח המביע עמדה אחרת אינו יכול אלא להיות סוכן זר וגיס חמישי. לא מדובר עוד בפולמוס בין בני פלוגתא במרחב דמוקרטי, אלא למאבק בין צד אחד הנאמן ל"איכות המטאפיזית" של העם (ואף מבטא אותה), וצד אחד היוצא כנגדה (וממילא אינו חלק ממנה, או חלק אמיתי מהעם). אם העם כולו הוא ישות אורגנית, ברור כי יש לנטרל מהר ככל האפשר כל תא סורר או קבוצת תאים עצמאיים שלכאורה אינם משתפים פעולה עם האורגניזם כולו.

ועוד נקודה חשובה: על פי שובל הקשר האורגני של 'כלל ישראל' אינו מוגבל ליחסי בין-אישיים. מסתבר שלעם יש גם חיבור בשרני למדי לארצו:

ארץ-ישראל אינה קניין חיצוני לאומה, אלא היא חלק מהותי מהוויתה. […] הארץ איננה אובייקט – כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו ולהעבירו לזרים. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה בהתאם. (שם, 58-59)

הארץ היא ישות חיה, יש לה נשמה והיא חשה, ולכן ממילא לא רק אסור אלא פשוט אי אפשר לחלק אותה – למשל על פי הדין הבינלאומי כדי לכונן בה שתי מדינות לשני עמים (וכאן אולי המקום לציין שרק לעם היהודי יש קשר אורגני לארץ, ולא לשום עם אחר שבמקרה חי עליה). שוב, המסר מכאן ברור, וגם הוא נמשך מהוגי הרומנטיקה. אשאיר לכם להחליט אם הוא מתאים כמוטו ל"תנועת מרכז" או לא. (ואגב, ייתכן שהקשר האורגני בין העם לארצו חל רק על אדמה, ולא על גז שנמצא בתוך האדמה, אשר בו ניתן ואף רצוי לסחור ולהעבירו לזרים.)

"האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם"

כל הציטוטים הללו היו מול עיני כשבאתי לאותה פגישה משולשת, ובאחת ההפסקות בשיח שאלתי את שובל האם הוא מודע לקשר העמוק שלהם לרומנטיקה הגרמנית. זה הקטע של השיחה בינינו (שהוקלטה כולה הן על ידי אבי גז והן על ידי) ששימש לאחר מכן בדיון בבית המשפט:

פרסיקו: "אגב, יש הרבה רומנטיקה גרמנית בספר שלך. כן? המון".
שובל: "זה שאתה קורא שם הרבה את הרדר ופיכטה, זה לא…"
פרסיקו: "או-אה! פיכטה חופשי!"
שובל: "בסדר. לא חידוש כזה גדול".
פרסיקו: "אז אתה שם לב לזה?"
שובל: "אני מכיר, בתיזה שלי התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובז'ורז' סורל"
פרסיקו: "אז לקרוא לזה מוסר יהודי, זה…"
שובל: "לא, לא מסכים איתך. זה יותר מורכב"
(תמלול השיחה)

שובל מודה בכל פה שהוא מושפע מההוגים הנמנים לעיל, וכשאני מעיר לו שאם כך קשה לומר שמדובר בחזרה למקורות היהודיים ולמוסר יהודי דווקא הוא טוען ש"זה יותר מורכב" (ועל המתיימרים לדבר בשם המוסר היהודי ומושפעים עמוקות מהרומנטיקה גרמנית כבר כתבתי כאן). השיחה נמשכה לה, וכאשר לחצתי על שובל להסביר למה הוא משתמש בדימויים אורגניים ומטאפיזיים לגבי העם והארץ הוא זרק לעומתי: "קוראים לזה מטאפורה, בסדר?" אחר כך הסביר מעבר לכך שמדובר

[ב]מיתוס מכונן […] זה המיתוס שלה [= של היצירה הלאומית או של האומה הישראלית – ת.פ.], ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו […] (שם)

החדשות הטובות, אם כן, הן ששובל לא באמת מאמין שלארץ יש נשמה והיא חשה ונושמת. החדשות הרעות הן שהוא מעוניין שחסידיו יאמינו בזה. למה? כדי ש"עם ישראל יקבל השראה ממשהו".

שימו לב לשם שחוזר בשני הציטוטים: ז'ורז' סורל. אותו סורל (Sorel, 1847-1922) היה צרפתי, פקיד הנדסה, פובליציסט, הוגה דעות ובאופן כללי אדם חריף ומקורי שהשפיע לא מעט על תקופתו. הוא עצמו הושפע מפיכטה, מרוסו ומניטשה, אולם גם מברגסון ומאמיל דורקהיים. הוא החזיק בעמדות אנטי-קפיטליסטיות, אנטי-ליברליות, אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אינטלקטואליות ואנטישמיות. הוא היה מורו של מוסליני – ואחר כך מעריצו, והעריץ גם את לנין. הוא תמך בסינדיקליזם, דגל במאבק אלים כדרך לעיצוב האדם והחברה, גרס שרק אלימות תוכל להציל את "האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם", תלה תקוות ב"טבעיות" של מעמד הפועלים, דרש נאמנות מוחלטת של היחיד לעמו, העדיף תמיד את ספארטה על אתונה, וצוטט כשואל "כלום אפשר להעלות על הדעת דבר איום יותר משלטון של פרופסורים?"

זרמי מחשבתו של סורל, אם כן, לא בדיוק מצטרפים לכדי נהר אחיד, אולם הכיוון שלהם ברור. ישעיהו ברלין מסכם שעל פי סורל עלינו לגדל זן חדש של בני אדם, כאלה שרגשותיהם לא קולקלו על ידי אינטלקטואלים ותיאוריות. ברלין כותב שעל פי סורל

הבסיס האמיתי לכל התאגדות הוא המשפחה, השבט, הפוליס, שבהן שיתוף הפעולה הוא אינסטינקטיבי וספונטאני ואינו תלוי בכללים או בחוזים או בהסדרים בדויים. (ישעיהו ברלין, נגד הזרם, תר. אהרן אמיר, עמ' 405)

אולם אם לא תיאוריות או הסדרים חברתיים, מה יניע את השבט שלנו ויאפשר לו ליצור בני אדם לתפארת? ובכן, על פי סורל המיתוס, הוא שיפיח חיים באומה המתחדשת. המיתוס, והכוונה כאן היא למיתוס דתי או לאומי בדבר מוצא משותף ואחדות אורגנית של האומה, הוא שילכד את העם ויניע אותו לפעולה (אלימה).

בעיני סורל, תפקידם של מיתוסים אינו ליצב אלא לכוון תעצומות-מרץ ולשמש השראה לפעולה. הם עושים זאת על ידי שהם מגלמים חזון דינמי של תנועת החיים, השופעים כוח דווקא מפני שאינם רציונליים, ולפיכך אינם כפופים לביקורת והפרכה של חכמי אוניברסיטאות. מיתוס מורכב מתמונות ש"צבעיהן חמים" [ציטוט מסורל – ת.פ.], והוא משפיע על בני-האדם לא כתבונה, גם לא כחינוך הרצון ולא כפקודה של ממונה, אלא כתסיסה שבנפש היוצרת התלהבות ומעוררת לפעולה – ואם יהיה צורך בדבר, להתפרצות. (שם, עמ' 422)

"נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת"

דומני שכעת ניתן להבין את כוונתו של שובל כאשר אמר לי שדבריו בספרו הנוגעים לאחדות האורגנית של עם ישראל וחייה הרגשיים של ארץ ישראל הם מטאפורות, וש"זה המיתוס שלה, ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו". המיתוס, שאינו אמיתי, מיוצר למען העם. שובל הולך בדרכו של סורל (לפחות בעניין הזה), ומבקש להשתמש במיתוס כאמצעי פוליטי להניע את ההמונים.

עדות נוספת לתפיסתו זו של שובל אפשר היה למצוא במאמר מעניין שהעלה שובל לדף הפייסבוק שלו בסוף דצמבר (ושספק אם מישהו ממעריציו קרא עד הסוף). תחת הכותרת "אפשרות של חירות מדומיינת" פורש שובל את השדה האידיאולוגי הנוכחי כפי שהוא מבין אותו. הוא מתחקה אחד מקורותיהם הרעיוניים של הימין והשמאל, מגיע עד למהפכה הצרפתית, ואחר כך מצרף שתי מסורות נוספות: "זרם פילוסופי שמקורו ביוון", ו"זרם פילוסופי שצמח בגרמניה". זה האחרון הוא זה שדיברנו עליו כאן, אותה רומנטיקה לאומית שמחזיקה, על פי שובל,

שהערכים הם פועל יוצא של רוח העם, ולכן יש להם משמעות רק לבני אותו העם. מכאן […] על האדם להעמיק בתרבותו, ולהתרחק מהקוסמופוליטיות הפוליטית. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)

זוהי מבחינתו "התפיסה הימנית", וניכר שהוא משייך עצמו אליה. במאמרו שובל מבקש לעדכן את הזרמים האלה, ולהעביר אותם אל העידן הפוסטמודרני, לכאורה עידננו. על פי שובל כיום ניצבות זו מול זו התפיסה הפוסט-מודרנית השמאלית מול התפיסה הפוסט-מודרנית הימנית. לדידו

פוסט מודרניזם ימני, המכיר ברלטיביזם תרבותי, חייב לדאוג לתרבות יותר מאשר לאמת, משום שהוא נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת. (שם)

על פי שובל הפוסט-מודרניסט הימני מבין שמכיוון ש"ערכים אינם רציונליים",

הרי שיש לאכוף אותם ולהתגבר על ערכים מנוגדים להם. יצירת ערכים והאמונה בהם, הן פעולות של רצון, הדורשות מאבק. (שם)

כלומר הפוסט-מודרניסט הימני מבין שהערכים שלו אינם מעוגנים בשום מקור מוחלט (הטבע, האל), ודווקא משום כך הוא מבין שהוא חייב להאבק על הנכחתם שוב ושוב. הפוסט-מודרניסט הימני נמצא במאבק מתמיד בסוכני תרבות אחרים, שמבחינתו מלעיטים את העם בערכים קלוקלים. ובעוד שהפוסט-מודרניסט השמאלני מדבר על אוניברסליות ורציונליות, משתמש הפוסט-מודרניסט הימני במיתוסים הלאומיים כדי לשנע את ההמונים.

הימין הפוסט מודרני גורס כי בני אדם זקוקים למיתוסים על מנת לחיות. (שם)

כותב שובל, ומוסיף:

בעוד הימין הפוסט מודרני מחפש מיתוסים שיניעו את הקולקטיב, השמאל הפוסט-מודרני עוסק ביצירת תרבות של תלישות נטולת שורשים ומסר. […] בעוד השמאל הישראלי לומד היסטוריה ותרבות, הימין נזקק להם, לא בכדי לספר על העבר, אלא על מנת להשיב את העבר לתחיה.(שם)

ניתן לומר ש"הימין הפוסטמודרני" הולך בדרכו של סורל. הוא יוצר מיתוס (דתי, אתני, לאומי), ומשתמש במיתוס כדי להשפיע על האומה. מטרתו היא לעורר רגש המביא לפעולה, ואף למאבק. מולו ניצבת על פי שובל האליטה של השמאל הפוסטמודרני, שלדידו כושלת ערכית מתחילתה ועד סופה ("גם לא מאמינה במציאות אובייקטיבית, גם מבקשת לכפות ערכים קוסמופוליטיים, וגם לא מקבלת את רעיון הרצון הכללי של רוסו" – שם).

"ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר"

נפנה עתה אל קרל מנהיים, מאבות הסוציולוגיה והסוציולוגיה של הידע, משום שנדמה לי שהוא היטיב לתאר כבר ב-1929 בספרו אידיאולוגיה ואוטופיה (שאמור אף לצאת בעברית בהוצאת שלם) את תפיסתו של שובל, וזאת כשכתב על ז'ורז' סורל ויסודות הפאשיזם:

האדם העליון, המנהיג, יודע שכל הרעיונות הפוליטיים וההיסטוריים הם מיתוסים. הוא עצמו משוחרר מהם לחלוטין, אבל הוא מעריך אותם – וזה הצד השני של גישתו – משום שהם "נגזרות" (מונח של פרטו) אשר מעוררות רגשות נלהבים ומניעות "משקעים" רדומים באדם, והם הכוחות היחידים שמובילים למעש פוליטי. זהו תרגום למעשה של מה שניסחו סורל ופרטו בתיאוריות שלהם על המיתוס[.] (Ideology and Utopia, Routledge, 1954, עמ' 122-123, תרגום שלי מהתרגום לאנגלית).

אין אצל שובל שום חידוש מרעיש אפוא, ואין גם הצדקה ממשית לשימוש בתואר "פוסטמודרני" (שכנראה מודבק היום לכל משנה או רעיון שמאמץ מבט ספקני). עוד בשנות העשרים לימדו סורל (ופרטו) את מה ששובל מורה היום (וראו גם הציטוט הפותח של מוריס בארס, עוד הוגה שהיה ממקורות ההשראה של הפשיזם). כידוע לנו היו גם כאלה שהקשיבו לכל אלה קשב רב. שבוע לפני שהפך לראש ממשלת איטליה אמר מוסוליני את הדברים הבאים:

יצרנו מיתוס. המיתוס הוא דת, הוא התלהבות אצילית. הוא לא חייב להיות אמיתי. הוא אמיתי מתוקף כך שהוא דחף, תקווה, אמונה, שהוא אומץ. המיתוס שלנו הוא העם, הוא הגדולה שבעם! ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר. (בניטו מוסוליני, נאפולי, 24.10.1922 תרגום שלי מהתרגום לאנגלית כפי שמופיע בספר Mussolini's Italy מאת Herman Finer)

הדמיון, נדמה לי, מובהק.

כמובן, גם שובל יודע את זה. הוא מסיים את מאמרו בפסקה הבאה, שמדגישה את ההרואיות של העמדה הימנית פוסטמודרנית לדעתו, ומנגד את סכנותיה:

זהו ההקשר הנכון להבין את המעשה הנועז של הפוסט-מודרניות הימנית-יהודית. זהו לא רק מאבק הרואי למען בריאת ערכים ובריאת האל יש מאין, במובן העמוק ביותר הפוסט-מודרניסטים הימניים מבקשים להמשיך דווקא מתוך הנחות יסוד ועקרונות ההגות הפוסט-מודרנית את המאבק הקלאסי באלילות עצמה. אולם הסכנה הגלומה בבריאת ערכים יש מאין, גם אם הם מבקשים להאבק באלילות עצמה, היא סכנה עצומה שכן בריאת הערכים, באשר הם, עלולה להיות פתח למדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)

המיתוס והאל נבראים אפוא יש מאין, ומשמשים כאמור ככלי בידי המנהיג הימני במאבק מול אלילות השמאל. מדובר בסוג של אגדות שרק רצוננו המשותף מקיים ("פעולות של רצון", כלשונו של שובל), ושהן בתורן חוזרות ומעוררות את רצוננו לפעולה. שם התנועה "אם תרצו" והמשפט הידוע "אם תרצו אין זו אגדה" מקבלים פתאום משמעות חדשה ואירונית למדי.

ושימו לב כאמור ששובל מודע לארעיות ולסיכון שבמהלך הזה: הוא אולי בורא את האלוהים והמיתוס יש מאין, אולם משאלו נבראו הם בעלי כוח עצום, שעלול לצאת משליטה. בהיותו תלמיד של סורל לא בשנות העשרים של המאה העשרים אלא בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת נקודת ההשקפה שלו לא יכולה שלא להביא בחשבון את מה שעלה בגורלם של תלמידים אחרים של סורל, ובכלל של אנשים ועמים אחרים, שהחיו מיתוסים ועוררו בעזרתם את ההמונים. "מי ישורנו" קטן על האסונות העצומים שהם הביאו.

"כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה"

המאמר האחרון של שובל מרתק ומפליא בכנותו. שובל מגלה לנו, אם הקריאה שלי נכונה, שהוא משתמש במיתוס במודע, שהוא לא מאמין בעיגונו באיזושהי מציאות אמפירית או מטאפיזית, ושעבורו אלוהי ישראל וההיסטוריה של עם ישראל הם לא יותר ממשאבים זמנים אך קונטינגנטיים שיש לדלות מתוכם כוח ורגש על מנת לחזק את הלאומיות הישראלית המודרנית ולהלחם כנגד רוחות האליטות השמאלניות והאינטלקטואליות.

כפי ששובל חוזר ומדגיש, הוא גדל ברמת השרון, במשפחה ליברלית ופתוחה. ייתכן שעברו עיצב אותו עוד יותר ממה שהוא מוכן להודות, לא רק פוליטית אלא גם דתית. משפחתו של שובל היתה חלק מהקהילת "דרכי נועם" של התנועה הרפורמית שם, וכנער שובל ערך בבית הכנסת שלה את בר המצווה שלו. אביו של שובל, אדוארדו שובל, היה אחד מעמודי התווך של הקהילה. ב-2004 פרש ממנה והקים קהילה מתחרה בשם "חכמת הלב".

שובל כמובן לא מתיימר להיות שומר מצוות (בספרו הוא קובע כי "כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה" – עמ' 69), אמונתו דאיסטית, ונראה שעבורו המיתוס הדתי-אתני מחליף את ההלכה מחד, את התרבות היהודית-ישראלית הרב-גונית מאידך, וכמובן את האזרחות הישראלית כמהות הזהות היהודית-ישראלית. גישתו אל המיתוס הדתי-אתני היא אינסטרומנטלית בהחלט, כמכשיר לעורר ולכוון את ההמונים כאמור. כולנו מושפעים מגורמים רבים ושונים, אולם בעקבות כל הנ"ל קשה שלא להעריך שתפיסת עולמו של שובל נשענת בעיקרה על בסיס ליברלי ויהודי-רפורמי, שנרמס תחת מבנה הגותי פולקיסטי-מקיאווליסטי אותו קומם מכתבי הוגים שונים מהרומנטיקה הגרמנית, וכן ובעיקר מתורתו של ז'ורז' סורל.

כתבתי בתחילת הרשימה הזאת ששובל מייצג נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית, אלא שהוא מהיחידים שלא רק שמודע לעצמו, אלא שגם מנסח את הגותו בבהירות ושחושף אותה ברבים. מזה כמה שנים אני מתייחס במאמרים פה ושם למה שלדעתי הוא גל של אתנוצנטריזם שעובר על החברה בישראל בזמן הזה (1, 2, 3, 4, 5). כמובן, אני לא ממציא כאן שום דבר, וחוקרים גדולים ממני כבר התייחסו לתמורות הללו בחברה הישראלית (רק בשבוע שעבר נכחתי בכנס על הדתה בחברה הישראלית בו דיברו פרופ' אורי רם וגב' רז סקר ברזילי על העניין הזה בדיוק מזווית של מדעי המדינה).

בגדול, מדובר בהחלשתה של התפיסה האזרחית-רפובליקאית (שתמיד היתה בערבון מוגבל עבור ההגמוניה הציונית אולם שהיו לה בהחלט קולות ומקדמים, ודאי משמאל אבל בהחלט גם בימין) והתחזקות התפיסה של לאומיות אתנית, בה לקבוצה אתנית אחת יש עדיפות בגוף הפוליטי. החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים והתשעים, תהליכים חברתיים וכלכליים שונים ערערו את המטא-נראטיב הציוני. סדיקת הציונות כסיפר-על כולל כל אפשרה לכל מני קולות שהושתקו בעבר לעלות על פני השטח, ומצד שני הכניס רבים מאזרחי ישראל למשבר זהות. בל נשכח שהציונות, בין השאר, הציעה גם מודל אלטרנטיבי של זהות יהודית (חילונית, סוציאליסטית, גברית וכו'). עם התפוררותה נוצר צורך עבור חילונים רבים לנסח לעצמם מחדש איך הם בדיוק "יהודים". אני חושב שזאת אחת מסיבות העומק לעניין המחודש בתכני מסורת (תלמוד, קבלה, חסידות) החל מסוף שנות השמונים (אני מדבר על זה קצת כאן, וכותב על זה במאמר שאמור לצאת בגליון 'אקדמות' הבא).

בד בבד, זו גם אחת הסיבות ליצירתו של מטא-נראטיב לאומי חדש, שמבוסס לא על לאומיות אזרחית אלא על עָמִיוּת יהודית. אותו מטא-נראטיב אתנו-לאומי משתמש בתכנים מסורתיים שונים כדי ליצור אחדות לאומית כלפי פנים והתנגדות נחושה כלפי איומים, אמיתיים או מדומיינים, מחוץ. מההבטחה האלוהית לאברהם ועד הצפייה לבניין בית המקדש, יסודות מהמסורת הופכים לאבני הבניין של הזהות הלאומית(-דתית) המתעצבת (וזאת ללא חיזוק אמיתי של מעמדה של ההלכה). אנחנו יכולים לחזות בשימוש מופגן ביסודות מסורתיים ומיתיים אצל ח"כים חילונים כדתיים, החל ממירי רגב ועד נפתלי בנט. שובל הוא משתתף פעיל במאמץ הזה, אלא שאצלו ברור ומפורש השימוש התועלתני גרידא באותם יסודות.

וכמובן, יש גם לזכור את הצד השני של חיזוק הלאומיות על בסיס יסודות מסורתיים ומיתוסים דתיים. היניקה ממקורות עתיקים ומיתיים הופכת בעיני חסידיה את האזרחות בדמוקרטיה הישראלית למוסכמה משפטית טכנית, רדודה וזמנית אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי. הנסיגה מהחברה האזרחית אל "עם ישראל" נתפסת כמעבר מהפורמלי אל המהותי ומהזמני אל הנצחי. גם את ההתקפה על בית המשפט והאקדמיה אפשר להבין על רקע הרצון לעבור לזהות "טבעית" ו"אותנטית" יותר מאשר זו הנתפסת על ידי הפלפולים המשפטיים והאינטלקטואלים של בג"צ והאוניברסיטאות. וזכרו את האנטי-אינטלקטואליזם של סורל.

"להחליף את האליטות הקיימות באחרות"

בסופו של דבר, כאן גם מתגלה הכשלון המובנה בחשיבתו של שובל. שובל, הרי, גם הוא אינטלקטואל, והוא מודה בפירוש שהמיתוסים שהוא משתמש בהם אינם שום דבר "טבעי", אלא מלאכותיים לא פחות מהאידאות שהוא תוקף בשמאל. בכך הוא עצמו הופך למנהיג המרוחק מהרגש העממי האותנטי (קראו שוב את הציטוט לעיל מאת מנהיים).

צד אחד של המבנה הדיכוטומי הזה בינו ובין ההמון ה"טבעי" יכול ללמד על האופי הציני שבפעילות הפוליטית שלו (ושל אחרים). צד שני שלו מלמד על העדר כל כוונה לנסות באמת לפתור את בעיותיה של החברה בישראל. מרצו של שובל, כמו של מנהיגים אחרים בימין התועלתני-לאומני, מוקדש לזריעת פחד: מהפלסטינים, מהטרור, משואה, מ"השמאל". המפעל ה"ניאו-ציוני" כולו אינו יותר מניגון מחזורי על המיתוסים הלאומיים ועל הבינאריות של "אנחנו" מול" הם" על מנת ליצור תחושה זמינה אך מאוד זמנית של אחדות. חזון אמיתי אין כאן.

מנהיים מאבחן היטב בספרו את מניעי אותם מנהיגים שמנסים "להפעיל" את "העם" באמצעים רטוריים שכאלה:

ניתן לראות שקבוצות הפועלות על פי הדיכוטומיה בין המנהיג להמונים הן אליטות בעליה, אשר בהווה עדיין מנותקות באופן חברתי, אפשר לומר, ועדיין לא יצרו לעצמן מעמד חברתי. כוונתן העיקרית אינה להפוך, לתקן או לשמר את המבנה החברתי – דאגתם המרכזית היא להחליף את האליטות הקיימות באחרות. (עמ' 127)

מילותיו של מנהיים נשמעות מוכרות לעייפה: "להחליף את האליטות" – כמה פעמים שמענו את הסיסמאות האלה משובל (ואחרים)? אלא שכאן הניתוח של מנהיים הופך משמעותי במיוחד, שכן הוא מבדיל בין אידיאולוגיה כזאת, שעניינה רטוריקה וכוח, לבין אידיאולוגיה המבקשת לתקן את החברה. זו ששובל מקדם, שמציבה את המנהיג כמי שמניע את ההמונים בכוחם של מיתוסים שהוא עצמו יודע שאינם יותר מכלים יעילים להפעלת כוח יוצרת באופן בלתי נמנע פער איכותי בין המנהיג לאזרחים, וכוונתה העיקרית היא שימור השליטה של הראשון באחרונים. האליטות יוחלפו באליטות, והעם ימשיך להאנק תחת אותן משקולות ולסבול מאותן בעיות.

אבל נכון, ההמונים יוכלו להתנחם בכך שהם יהודים, שארץ ישראל שלהם ורק שלהם, ושהיא חשה, נושמת ומגיבה.

:

—

תגובתו של רונן שובל:

אני מעריך את תומר פרסיקו, ומתרשם מהפרשנות שהוא נתן למאמרי. הבעיה היחידה עם פירוש זה, היא שהוא שגוי לגמרי. אם מטרתה של פרשנות היא לשחזר את כוונת המחבר, ובכן אני המחבר, ואני יכול לומר שהוא טעה. יותר משמאמרו של פרסיקו מעיד עליי, הוא מעיד עליו, ועל השמאל הישראלי החדש שהוא מדובריו הבולטים. מה שנדמה בתחילה כמשונה, מניפולטיבי ומקומם התברר במהלך הכתיבה כמקור לתובנה פוקחת עיניים. התחלתי בחיבור כתב הגנה אל מול האשמה שגויה שהוטחה בי, וסיימתי בניסוח תובנה לגבי הסיבות המובילות את השמאל הישראלי לדחות את החזון הציוני. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן.

שר הכלכלה, שהוא גם שר הדתות, אמר בשבוע שעבר ש"המדינה הופכת יום-יום יותר יהודית, וזו ברכה אדירה", הוא הוסיף וקבע שתפקידה של מפלגתו, הבית היהודי, היא לדאוג שהמדינה אכן תהיה יהודית יותר, וזאת כדי שלא תהיה מדינה "רגילה" כמו נורווגיה ושוודיה. ללא ספק, ישראלים רבים שותפים לתשוקתו של בנט, אולם השימוש בתבנית "יהודית" כאן עלול להטעות, שכן תחת הכותרת הרב-שימושית הזאת ניתן לכלול דברים רבים ואף סותרים. עלינו לשאול אפוא למה בנט עצמו מתכוון כשהוא יוצא להפוך את ישראל ליהודית יותר.

יהוד הגליל או הנגב פירושו ניקודם בעשרות ישובים בהם גרים יהודים, אולם יהוד המדינה אינו עניין נדל"ני אלא אידיאולוגי. ממעשיו של בנט נראה שפירושו עבורו הוא כפיית היהדות האורתודוקסית על כלל האוכלוסייה היהודית. לקראת ציון שנה לכהונתו כשר הדתות אפשר להתחיל לסכם את פועלו: הקמת מנהלת הזהות היהודית, שתפקידה להרביץ אורתודוקסיה בבתי ספר ובמרכזי נוער; ביצור המונופול של הרבנות הראשית על ידי חקיקת חוק המשית עונש מאסר על המתחתנים מחוץ לה והקמת משטרת כשרות שתמנע יוזמות כשרות פרטיות, שלא דרך הרבנות. אפשר גם לבחון לאילו יוזמות התנגדו בנט ומפלגתו בשצף קצף – למשל חוק ברית הזוגיות או החוק להשוואת זכויות להורים להט"בים.

פעולות אלה נמצאות במתח מובנה עם הדינמיקה החברתית בישראל בימים אלה. אם ישראל באמת נעשית "יותר יהודית", הרי שיהדותה המתגברת שונה מזו ששר הדתות מנסה לכפות עליה. כל מי שיבקר במכינות הקדם צבאיות החילוניות, בבתי המדרש הפלורליסטים, בפסטיבלי הניו-אייג', בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות השוקקות, במניינים האלטרנטיבים היוצאים מתוך האורתודוקסיה, במאבק הדתי-פמיניסטי המתעצם והולך יגלה תהליך שונה לחלוטין: במקום האחדה, גיוון. במקום שמרנות, פריצת גבולות. במקום דריכה במקום, התפתחות. במקום שכפול העבר, יצירתיות.

הנה נתונים שלא נחשפו מעולם: מתוך מאות חופות שנערכו בשנתיים האחרונות מטעם ארגון 'הויה', כארבעים אחוזים בלבד (39.8%) היו של זוגות שלא יכולים להתחתן ברבנות (פסולי חיתון ואזרחים שהרבנות אינה מחשיבה כיהודים), ואילו 55.8% היו חופות של זוגות שלא מוכנים להתחתן ברבנות מבחינה אידיאולוגית. כלומר למרות המצוקה של מאות אלפי אזרחים(!) שאינם יכולים להתחתן במדינתם, מירב הפונים לשירותים אלטרנטיבים הם כאלה שיכולים, אבל לא מעוניינים, וזאת מכיוון שהם נדחים עקרונית או רגשית על ידי הכפייה הדתית שמפעילה הרבנות.

דבר דומה מתחולל בתחום הכשרות: מתרבות והולכות המסעדות שאינן מעוניינות לקחת חלק במערך הכשרות של הרבנות הראשית ומבקשות להכשיר בעצמן את מטבחיהן. בירושלים פועל הרב אהרן ליבוביץ' (מסיעת 'ירושלמים' במועצת העיר) על מנת לכונן "כשרות קהילתית", שתסתמך על ידיעת הלכות כשרות על ידי המסעדנים והכשרת עצמאית מתוך מחוייבות לקהילה. לכאורה, יהודים שמעונינים ללמוד הלכה ולקיים מצוות הכשרת המטבח אמורים לשמח את מפלגתו של בנט, אולם בפועל במקום לעודד פרויקטים כגון אלה הרבנות הראשית נלחמת בהם.

נראה שדווקא כששר הדתות מנסה לחזק את הרוח היהודית במדינה היא מסתדרת יפה מאוד בלעדיו, ואילו הוא בפעולותיו דואג לדכא אותה. אפשר לומר שבאופן אירוני אם יש משהו שמונע מהמדינה להיות יהודית יותר זו דווקא הרבנות הראשית, שבשחיתותה ודורסנותה מרחיקה חילונים רבים מקשר כלשהו עם מורשתם. חיזוק הרבנות הראשית, והתנגדות מתמשכת לפתיחת המרחב הציבורי לסוגים מגוונים של יהדות (למשל, על ידי אפשרות חוקית להתחתן שלא דרך הרבנות) מעמידה מכשול בפני הרנסנס היהודי שאנו עדים לו.

האם בנט אינו יודע זאת? אני חושד שהוא יודע, אלא שלא שגשוג תרבותי או דתי מעניין אותו. נדמה ש"יהדות" עבור נפתלי בנט אינה בעיקרה עניין דתי, אלא לאומי. כאן הדת משועבדת לצרכיה של המדינה, וממילא עושר תרבותי או יצירה דתית הם דברים בטלים. מנהלת הזהות היהודית וחיזוק הרבנות הראשית מאפשרים מחד סטנדרטיזציה והשטחה תוכנית, ומאידך גיסא העצמה של רגש לאומי, אתנוצנטריזם וצדקנות. יהדות אחידה הכפוייה על האזרחים אינה אלא עוד ניסיון לחשל פטריוטיזם, והחשש הוא שהיהודים שבנט מעוניין בהם אינם כאלה שמודעים למורכבותה של תרבותם, אלא דווקא אלה שבחוסר מודעותם מבטיחים ציות נלהב וגאווה ריקה.

כדאי לזכור זאת להבא: כשבנט מדבר על מדינה "יותר יהודית" הוא מדבר לא על פריחה תרבותית ודתית, אלא על חברה יותר אחידה, יותר שטחית ויותר לאומנית. הוא רואה בכך "ברכה אדירה".

:

—

פורסם היום כמאמר דעה ב'הארץ'

1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007

בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו […] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים […] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. […] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. […] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

—

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.