קדושה

סאתיה סאי באבא – מותו של אל הודי מודרני

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

פרמה סאי באבא העתידי. לפחות חתיך לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]

פגאנים תהיו כי פגאן אני

עבודת המולך - molech (1884) by Charles Foster אמונות פגאניות הן חלק מהניו-אייג' כבר כמה עשורים, אבל מהוות בו בן חריג. למעשה, יש הגורסים שהניו-אייג' והאמונות החדשות באלים הישנים מהווים שתי תנועות תרבותיות נפרדות, שהרי הניו-אייג', כשמו, פניו אל העתיד ואל השחר הקוסמי העולה, ואילו הפגאנים פניהם אל העבר, והשחר עבורם הוא ישות שדורשת פולחן, ולא הכרזה על אוטופיה קרובה. כי בשונה מהניו-אייג'יסטים בתפיסת הפגאנים שום דבר טוב במיוחד לא עומד להתרחש בעתיד (יוצאי דופן: מאמיני 2012 בעלי נטיות בנות-מאיה), אנחנו לא מתקדמים לעבר "עידן חדש" וממילא הזמן הוא מחזורי.

אני חושב שקל לראות שהפגאניות החדשה היא שילוב של כמה דברים שונים: רצון לחזור אל הטבע; רצון לחזור את זמנים פשוטים יותר; נטיות פמיניסטיות וריחוק מהדגם הדתי של האל כפטריארך כעוס; מאיסה כללית בדתות המונותאיסטיות על ההיסטוריה שלהן וההווה שלהן; מאיסה כללית ברעיון הטרנסצנדנציה על הקריאה שלו לקידמה (מוסרית, טכנולוגית); ורצון כללי להנות מהגוף, ממין, מהחושים (מודגש במיוחד בקרב נוצרים לשעבר).

כל זה טוב ויפה – כלומר, יש לזה מקום נאה לדעתי בתוך המגוון הססגוני של הניו-אייג', ויש לקולות האלה זכות וצורך להישמע בתרבות האנושית. אולם מאמר שפורסם ב"הארץ" לפני כמה ימים על התופעה הותיר בפי טעם חמוץ של גדי בחלב אמו. הנה מספר ציטוטים:

אחרי הנצרות על כל גווניה, היהדות, האיסלאם, הבודהיזם והדת הסיקית, משטרת בריטניה מכירה כעת גם בזכותם של השוטרים הפגאנים המשרתים בשורותיה לחגוג את חגיהם. משרד הפנים הבריטי מסר כי שוטרים פגאנים יוכלו ליהנות מיום חופש בימי החג שלהם […]

שמונת החגים העיקריים של הפגאנים הם: סווין (31 באוקטובר), חג תחילת החורף; אימבולק, חג הכבשים המניקות (2 בפברואר); בלטיין, פולחן לאל השמש (30 באפריל ו-1 במאי); לאמאס, חגיגות הקציר (31 ביולי); יול, היפוך החורף (21 בדצמבר); אוסטרה, השוויון האביבי (21 במארס); ליתה, היפוך הקיץ (21 ביוני) ומאבון, השוויון הסתווי (21 בפסטמבר). […]

הפגאניות כוללת למעשה מספר רב של דתות קדומות מאזורים שונים בעולם, שחלקן זוכות לפרשנות מודרנית. שוטרים המבקשים לממש את אמונתם הפגאנית – בהם דרואידים, מכשפות ושמאנים – יוכלו לקחת את חופשתם הרשמית במועד שבו חלים חגיהם, וכל אחד מהחגים שלהם יזכה לאותו מעמד שלו זוכים חגי שלוש הדתות המונותיאיסטיות – כמו חג המולד, הרמדאן או פסח. השוטרים גם יוכלו מעתה להישבע בדתם בבית המשפט, וכשיישבעו לומר את האמת הם יוכלו להישבע ב"כל מה שקדוש בעיניהם".

אז יופי, אפשר לחגוג את חג הכבשים המניקות ואפשר לסגוד לשמש, שתי פעילויות ששכרן ודאי בצידן, אבל עוקצו של זנב השדון המשולש טמון לדעתי במשפט האחרון: האם אכן טוב שכל אחד ישבע ב"מה שקדוש בעיניו"?

ברמה העקרונית, ודאי שטוב. לאנשים שונים קדושים דברים שונים, ויהיה זה די מגוחך אם פגאני ישבע, נאמר, בספר התנ"ך, כמו שיהודי ודאי לא ירצה להעיד תחת שבועה בישו. ובכל זאת, בהנחה שאנחנו רוצים ששבועה בבית משפט תאמר משהו, כלומר שתהיה לה משמעות אמיתית, שתרעיד איזה נים נסתר בלבו של הנשבע, האם אכן רעיון טוב הוא לאפשר לכל תמהוני ניו-אייג'י להישבע ב"מה שקדוש בשבילו"? האם אכן המילה קדושה כלל תקפה במקרה של אותם פגאנים?

אני כמובן לא טוען שלא תיתכן קדושה בחפצים (כל אדם רגיש שהיה בכותל יכול לראות שכן) או בטבע (כל אדם רגיש שהיה בחורש ירוק או בחוף הים יכול לראות שכן), אבל האם קדושה שכזו, גם אם הספיקה להתנחל בלבבות אותם פגאנים כאמת ברורה ויציבה, אכן דומה לקדושה שנגזרת מסמכותו של האל המנותאיסטי?

לפני שאתם מכריזים שאני פנאט מונותאיסטי דכאני, נסו לחשוב: האם הטבע מצווה? האם הכוכבים מציגים בפנינו מערך אתי? האם הביקור בסטונהנג' הוא חוויה של עמידה אל מול סמכות (או של השתתפות באורגיה של אור)? מה שאני טוען הוא שאין האלילים הפגאנים דורשים מהאדם את שדורש האל המונותאיסטי – ואני חושב שגם הפגאנים עצמם יודו בכך: הרי גם משום כך הם מלכתחילה זנחו את האל המונותאיסטי והפכו לפגאנים!

כלומר מתרחשת כאן למעשה הפקעה של המובן הרווח של המילה "קדושה", והצבתה המחודשת במובן שונה. במקום אידיאל שתובע ממני משהו ("קדושים תהיו כי קדוש אני"), אנחנו פוגשים מהות מסויימת שמרגשת אותי. יוצא שבאותה מידה היה אפשר לבקש שאותם אנשים ישבעו ב"כל מה שמגניב אותם". יש אם כן משהו רדוד, משהו מימי, בשבועה הפגאנית בבית המשפט. אישית אני מעדיף שאותם פגאנים לא ישבעו באודין או בתור, בזאוס או בשמש, ופשוט יבטיחו שיאמרו אמת, פשוט יבטיחו לנהוג כבני אדם הגונים.

אלים חדשים לא משכיחים ישנים

ועוד דבר: האם כאשר נשבעים הפגאנים החדשים באודין, בתור, בזאוס או בשמש – האם שבועתם נושאת את אותה עוצמה רגשית שנושאת שבועה של מונותאיסט באלוהיו? לדעתי לא. אכן, לדעתי אפילו אם אותו מונותאיסט הוא חילוני, אפילו אם הוא אתאיסט, הרי שעצם השבועה באותו אל נשכח תניע אצלו משהו פנימי, ותגרום לו לדבוק ביתר שאת באמת. כמה אלפי שנים של אינדוקטרינציה לא נמחקים בכמה מאות של נאורות.

מנגד, מסופקתני אם כמה שנים בודדות של אמונה באודין או בתור הפכו את האלים המכובדים האלה לישויות משמעותיות בחייו של המאמין. אולי כן, אבל הוא צריך להיות באמת אדם יוצא דופן כדי להפנים מהר כל כך מערכת אמונות זרה כל כך.

שלא יהיה ספק, אני מאוד לא בעד השתלטותה של דת אחת על כל המרחב הציבורי, דבר שיהיה בכל כך הרבה מובנים אסון. אבל דווקא משום כך חשוב לעמוד על ההבדלים בין הדתות. ב"שבועת הפגאנים" יש משום התעלמות מוחלטת מההבדלים האלה בין הדתות, דבר שפרדוקסלית מרדד אותן לכדי דת אחת (משעממת).

ואולי דווקא יש מה ללמוד מדתות העבר

האימפריה הרומית היתה ידועה בסובלנותה כלפי מי שלא עיצבן אותה ובאכזריותה הברוטלית כלפי מי שכן. גם כלפי דתות אחרות היו הרומאים על פי רוב טולרנטים, ואף את היהודים סבלו 90% מהזמן (תודו שזה מרשים). לעומת זאת אל הנוצרים הם התאכזרו כבר מתחילתה של אותה כת משיחית קטנה.

הסיבות לכך רבות. הרומאים, למשל, לא אהבו להט מיותר בעבודת האל. הם סלדו מפנאטיות דתית, דבר שאפיין הן את היהודים והן את הנוצרים דאז. למעשה, ההבדל בין דתיות כשרה (religio) לדתיות סוררת (superstitio) היה לדעת הרומאים שהראשונה היא מדודה ברגשותיה ובמעשיה, ואילו השנייה מלאה בהתלהבות ו/או אדיקות מוגזמת.

למה אם כן בכל זאת היו הרומאים לרוב סובלניים כלפי היהודים ואילו את הנוצרים נתנו לאריות הגלדיאטורום? ובכן, הרומאים כיבדו מסורות עתיקות, והסתייגו מדתות חדשות. העולם ההלניסטי ידע לכבד זקנה. למעשה ניתן לומר שהתרבות הרומית השורשית היתה שמרנית למדי. ואמונות חדשות, לא רק שהיו מפוקפקות, אלא עבור הרומאים נחשבו גם לחוצפה כלפי שמיא (וכמובן, לסכנה פוליטית).

הנה למשל כמה מילים שההיסטוריונים המכובדים שכתבו את הספר Religions of Rome* מכנים אותם "הצהרה קלאסית של החשיבות במדיניות דתית מרכזית" ברומא, אותם ניתן לקרוא אצל ההיסטוריון Cassius Dio (המאה ה-3 לספירה):

לא רק שעליך לעבוד את האלוהי בכל מקום ובכל דרך על פי מסורת האבות ולהכריח את כל השאר לעשות כן, אלא עליך גם לדחות ולהעניש את אלה שעורכים חידוש זר בפולחן, ולא רק למען האלים (שכן כל אחד המתעב אותם לא יכבד אף אחד אחר), אלא גם בגלל שאנשים כאלה שיציגו אלים חדשים ישכנעו רבים לשנות את דרכיהם, ויובילו לקונספירציות, מרידות וסכסוכים, שהם לא מתאימים לממלכה.

הבעיה באלים החדשים היא לא שהם מזוייפים (כלומר לא קיימים), אלא שהם מערערים על הלכידות החברתית. ובכן, האם יש ספק שכאשר כל אחד נשבע בבית המשפט במה שבא לו הלכידות החברתית אינה מה שהיתה פעם? אז כמובן, לא נכריח אנשים להאמין במשהו או להאמין בכלל, אבל האם לא ראוי שהמדינה המודרנית גם תשים איזשהו סייג לפני הכנסתן של אמונות חדשות למסגרת החוקית (נתינת ימי חופשה לחגיהן וכו')? האם לא ראוי לדרוש, כמו הרומאים, איזושהי תקופה של הבשלה, שלא לומר פשוט – פז"מ? האם כל שטות שמן דהו משועמם ממציא לעצמו במקלחת אמורה לקבל תשובה מצד המחוקק וסובלנות אוטומטית מצד הציבור? בחיית. במקרה זה כדאי ללמוד משהו מהרומאים. ואם כבר, אפשר גם להכיר בכך שהם צדקו בדחייתם את הפנאטיות כדת מזויפת.

צלמית בעל נספח: מה רע בבעל-פעור?

את אלוהים אתה לא בוחר – הוא בוחר אותך. אבל ברגע שיש יותר מאל אחד יש כבר תחרות, כוחות שוק. אז איך בוחרים אלילים? למה את זה כן ואת ההיא לא? בעבר זה היה פשוט: היה אליל לכל מקום, אליל לכל תפקיד. אבל מה היום? איך פגאני הגון אמור להחליט?

ובכן, מסתבר שכמו בתחומים רבים אחרים, פגאנים מקומיים אוהבים תוצרת חוץ. דווקא אל פנתיאונים קלטיים ונורדים מכוונים הפגאנים הישראלים את יראת השמיים שלהם, ובעל ואשרה, כמוש ודגון, מורדוך וענת נותרים בדד. למה? מה רע בהם? אי הצדק זועק לשמיים, ואין עונה. כתבה מלפני זמן מה ובה גם ראיון עם רינת קורבט, חוקרת של העניין. (עדכון 16.6: הנה עוד ראיון עם קורבט, והפעם גם עם שני פגאנים מקומיים, וכאן אפשר למצוא ראיון עם קורבט באודיו – המראיינת היא ד"ר מריאנה רוח מדבר, חוקרת ניו-אייג' ישראלית.)

* Mary Beard, John North, Simon Price, Cambridge University Press, 1998

ארונצ'לסוורר הוא האלוהים

המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

המקדש בצילום מההר. עוד תמונות באתר המקדש.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ארונצ'לסווארר (משמאל) ובת זוגתו. שימו לב שבעוד הוא אבסטרקטי (אין לו דמות אדם), היא אנושית. ברקע ארונצ'לה, ההר הקדוש.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.

ביקור האפיפיור – סיכום אישי

את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.

כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).

הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.

בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.

העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.

זה השער לאפיפיור, נוצרים מיוחסים יבואו בו (צילום שלי מהאירוע)

האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.

ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.

אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.

אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.

קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.

המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.

ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.

הרב לאו מנצל פאוזה ביד-ושם כדי להסביר לאפיפיור כמה ישויות אלוהיות ישנן

אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.

מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.

אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני  ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.

עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב

נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש

ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.

הקרדינל יוזף רצינגר ופרופ' יורגן הברמס

לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.

בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).

רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?

Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.

נספח ב': שונות

1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי

2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.

3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:

The Daily Show With Jon Stewart M – Th 11p / 10c
Roadus Triptum
thedailyshow.com
Daily Show
Full Episodes
Economic Crisis Political Humor

4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":

נרקומנים של חוויות רוחניות

אחרי סקירה רחבה (אבל שטחית) של מקורות הקודש באזור, אני יכול לקבוע שבאשרם של רמאנה, בסמאדהי, יש יופי יופי של אנרגיות. צלולות, נעימות, נקיות, מגביהות-הכרה ומעוררות השראה. במקדש דקשינמורטי הקטן והעתיק שליד האשרם (בכביש שמאלה, אחרי 20 מטר) – בום לראש. ממש כאפות. כמו לעשן חומר שממסטל אותך לגמרי. לפעמים אני יוצא משם מתנדנד. במקדש המרכזי, הענק, של טירו' לא רע בכלל, אני מעדיף את ההיכל של האלה ודווקא פחות את של האל, אם כי נתנו לי לשבת שם רק איזה חמש דקות, אז אין לדעת לבטח. יש בעיר קבר של קדוש מוסלמי, הָאג'י: לא רע בכלל. הוא גם ממלא משאלות. הרבה מתלהבים משיוושקטי אמה, הודית קטנה ומתוקה שיושבת מול הקהל המודט ו"משדרת", אבל אני לא ממש מתחבר. וכמובן ההר הקדוש, ארונצ'לה, כל הזמן מקרין קודש רב.

טוב. כמובן שהפסקה שלעיל מעט מגוכחת. אבל מעבר לכך שעובדתית, לגבי, היא נכונה, היא באה להדגיש את מה שהרבה מחפשים רוחניים עושים כאן: צדים שאקטי. כלומר מתחברים למקורות אנרגיה ויונקים. ויונקים. אני מבין שלעיניים שיושבות מול המחשב במשרד בתל-אביב זה נראה מופרך, אם לא פשוט טיפשי. כאמור, לדעתי זה קיים, אבל גם אם לא, הבינו שזאת האווירה כאן בטירו': הכוח הזה, גם אם הוא כולו דמיון ואוטו-סוגסטיה, הוא אחד המטבעות העיקריים שבאמצעותם נערך המסחר של התרבות הרוחנית בהודו. כבר אלפי שנים.

קחו למשל את טוּלי באבא. יש לו אשרם משלו רחוק מכאן, אבל הוא היה בעיר איזה שבוע, ורבים, מקומיים וזרים, נהרו לקבל "דארשן", כלומר הזדמנות-ראייה שלו. אף אני הצטרפתי ביום מן הימים אל העולים לרגל. אי אפשר היה לצלם אז נסו לדמיין: יושב הודי מזוקן על כס מלכות אדיר. אדם מרשים, מטופח, חום-כהה, שיערו משוח לאחור, כרס אדירה משתפלת מלפנים, לבוש אזור-חלציים בלבד – לבן כשלג. צצה ממאחורי ראשו ראסטה אחת, ענקית, כעשרה סנטימטר רוחבה וכשמונים אורכה. הוא אוסף אותה ומניח אותה אחר כבוד בחיקו. פניו פני רב: זקן לבן עבות ומטופח, אף נשרי, מצח גבוה וגבות עצומות שמזנקות קדימה מעל עיניו השקטות והחמות. יושב ומריץ קטעים בטמילית עם הקהל.

אז כן, אם אתם שואלים אותי, יש לו 'אנרגיות'. יש לו נוכחות. הוא עושה לך משהו בראש כשאתה יושב ובוהה בו. אבל לי הספיקה פגישה אחת. אחרי זה נזכרתי שבכלל ראיתי אותו לפני כעשר שנים, כשעוד היו לו רק שלושה חסידים מערביים ועוד היה מותר לצלם. היום יש לו אשרם והמוני מעריצים. עשר שנים, ותראו לאן הוא הגיע ולאן אני.

אם כן יש לומר בגלוי ובברור: הרבה מהסצנה הרוחנית, דווקא היותר רצינית, עוסקת ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. חוויות רוחניות, דתיות, מיסטיות, מגניבות. והרבה מורים רוחניים הם לא יותר מאשר מקורות אנרגיה זמינים. אדי דא למשל, הגם שהוא אדם מבריק ועמוק מבחינה רוחנית, חייב את מרבית מעריציו, בעיקר אחרי כל השטויות שהוא אמר והעוולות שהוא עשה, לשאקטי הבלתי תאומן שהוא מקרין. לדעתי, להבדיל כמה הבדלות, גם לשי טובלי יש נוכחות אנרגטית נאה, והיא מטעה רבים וטובים לחשוב שהוא גם יודע משהו עמוק. אבל כפי שאמור להיות כבר מובן, אין כל קורלציה הכרחית בין כוח שכזה לבין חוכמה, ידע רוחני או מוסריות.

כריזמה של פעם

אז מה "זה" בכלל? אני קראתי לזה קדושה, ולדעתי צריך להכיר בזה שיש אנשים, או מקומות (או זמנים או מעשים) שיש להם יכולת לעורר אצלנו רגישות מסויימת לעצמנו, להווה. לתחושת החיים עצמם, או הקיום עצמו. זה יכול להתבטא בכל מני אופנים של הרגשות גופניות או הכרתיות. אני, כאמור, קראתי לזה קדושה. אבל כשמדובר באדם שניחן בכוח הזה זו בעצם משמעות המילה "כריזמה" כפי שמקס ובר הגדיר אותה במקור, כלומר לא יכולת רטורית אלא תכונה שמקנה לאדם בידול וייחוד על סמך תפיסה שהוא בעל כוחות על-טבעיים או אלוהיים. זהו, על פי ובר, מקור הסמכות השלישי, לבד מכזו הבאה ממסורת, וכזו שהיא תולדה של החלטה רציונלית (ואולי זה סמלי שבחברה המודרנית היכולת לחבר מילים מהר החליפה כמקור סמכות, כ"כריזמה", את הנוכחות הזאת, את העוצמה, את הכוח הפנימי).

בכל אופן העניין קיים (לפחות לתפיסתי) ויוצא שמחפשים רוחניים רבים מכלים את כל זמנם בקיפוץ ממקור קדושה שכזה למשנהו, או אם הם מוצאים כזה רציני הם דבקים בו, לעיתים תוך תשלום מחיר כבד (אם מקור הכוח הזה הוא אדם בעל תכונות שליליות, למשל). אכן, כפי שובר טען, גם ללא מסורת וודאי בלי טיפה של רציונליות, אנשים נוטים להתמסר באופן מוחלט לאותם מורים רוחניים שמסוגלים לשחק להם בצ'אקרות.

רוחניות כמקצוע, וכבטלנות סמוייה

כאן בטירו' כמובן, השאקטי זורמת כמים, ואחריה אצים רצים מחפשים רוחניים רבים. גם אני. אבל מיותר לציין שאותה תחושה, איך שלא תופיע אצלנו (היא לרוב טובה ונעימה, אבל לא תמיד: לעיתים אנחנו נהיים חולים מזה), אסור בשום פנים שתהפוך למטרה של החיים הרוחניים. כי אם המסע הרוחני שלך נועד רק כדי שתרגיש נעים, אז לבד מזה שמסע רוחני זה לא, אלא הדוניזם רגיל בכסות יומרנית, גם הנעימות שתמצא, מכיוון שתאחז באגרסיביות, תצטפד ותתקשה תוך זמן מועט, וכמו בכל שיכרון ההאנג-אובר יגיע אם לא תמשיך ותשתה, אם לא תהרוס את עצמך בשבילו.

הרבה מערביים שאני רואה כאן הם כאלה: הם בעצם שודדי שאקטי, גנבי קדושה. זה למעשה המקצוע שלהם, והם מקדישים לו את כל חייהם: הם משכירים את דירתם בברלין או בשיקגו ומהכסף חיים כאן כמו מהארג'ה, דוהרים על האופנוע הענק שקנו מעיר לעיר, מאשרם לאשרם, ממורה למורה, יושבים מול זו או זה ומחממים את עצמות נשמותיהן היבשות. ואז אתה יכול לשמוע שיחות כמו ששמעתי לפני כמה ימים: "פפג'י? כן, הייתי אצלו לפני שהוא מת. וואו איזה אנרגיה היתה לו." "ואושו? אוהו!!!" "אוי, פעם אחת הייתי אצל ניסרגדטה…." וכו' וכו'.

כאמור, גם אני כאן גם בשביל זה, ולדעתי אותה נוכחות של מורה או מקום קדוש יכולה בהחלט לעזור במסע הרוחני. שהייה במקום קדוש, או אפילו יותר טוב, בחברת אדם שיודע להשתמש בכושר שלו "להתקדש" כדי לעורר אחרים יכולה לפעמים להיות מכריעה מבחינת החיפוש הרוחני של רבים. הבעיה מתחילה כשכל אלו הופכים למטרה שלו. כי אותה תחושה של אהבה, או מודעות-מוגברת (Heightened Awareness), או כל חוויה מגניבה אחרת הן לא ההבנה שאנחנו מחפשים. הם אולי רומזים עליה, או אולי מהווים הצצה אליה – וגם זה במקרה הטוב – אבל הם בטוח לא היא עצמה. צריך לחזור ולהדגיש: לחוויות מיסטיות אין שום חשיבות בפני עצמן, אלא רק אם אנחנו מצליחים ללמוד דרכן משהו. החוויה עצמה היא כמו כל חוויה אחרת: עוד דבר שקורה. והיא מסוכנת יותר מכיוון שהיא יכולה לפתח בנו גאווה.

ולא רק גאווה: לרוב ההתענגות על החוויות האלו הופכת למנהג מתמשך שלמעשה אין הבדל בינו לבין כל סוג אחר של התמכרות. או אולי הסוג הזה אפילו גרוע יותר, מפני שלהתמכרות הזאת נלווית תחושה של יוקרה, של יוהרה, של "אני רוחני ואני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם" ושל זלזול בכל מי ש"לא מבין". אז המחפש הרוחני הופך לנרקומן של חוויות מיסטיות, והחיפוש שלו מתדרדר למעין דקדנס רוחני וולגרי.

[את הביטוי "נרקומנים של חוויות" טבע המגיב "זיבאב" (נדמה לי) באנרג'י בהתייחסו לתלמידים של שי טובלי]