תנועת החסידות, אולי התופעה הדתית המשמחת ביותר בהיסטוריה של היהדות, נולדה מתוך חייו של הבעל שם טוב, אולם גודלה וטופחה בינקותה על ידי המגיד ממזריטש (או מזריץ'). על ההבדלים במזג האנושי והרוחני של שתי דמויות ענק אלה כבר עמדו רבים. אם הבעל שם טוב נתפס כמעין שאמן רב כריזמה ועוצמה, רופא אליל ומקובל מעשי שמטייל ביערות כמו גם בערבות מרומים ויונק כוח מהטבע ומהשחקים; המגיד הוא טיפוס חלוש יותר, שקט ומופנם, היו מי שאמרו פאסיבי, שמתעלה לגבהים רוחניים דווקא על ידי התכנסות פנימית.

הניגוד המעניין בין השניים פרנס בעבר כמה מחקרים, אולם עתה לראשונה יוצאת מונוגרפיה מחקרית שלמה על המגיד, השער לאין (הוצאת ראובן מס), שמאירה מחדש את המתח הפורה בין שתי מנהיגי תנועת החסידות. המחקר נכתב על ידי נתנאל לדרברג, חוקר עצמאי שהוציא בעבר ספר מחקרי על הבעש"ט (סוד הדעת, ראובן מס). שאלתי אותו כמה שאלות לגבי העולה מבחינה קרובה של שני האישים המיוחדים הללו.

ספרך החדש עוסק במגיד ממזריץ'. מה יצאת לגלות?
הספר השער לאין עוסק בניסיון להבין את התמורה שחלה בחייו של רבי דוב בער מגיד מישרים (דרשן) בעיירה מזריץ' שבווהלין (יש המאייתים מעזריטש) במהלך הרבע האחרון של המאה הי"ח, וזאת בעקבות מפגשו עם הבעש"ט, תמורה שגרמה לו, למרות היותו לא צעיר כלל, לשנות את דרכיו ליצור דרך חדשה בעבודה רוחנית, ואף להעמיד תלמידים רבים שיצרו בפעילותם הענפה את החסידות כתנועה רוחנית-חברתית רחבת היקף והשפעה.

למען האמת כלל לא תכננתי לכתוב על תורת המגיד. למרות מרכזיותו בהיסטוריה של התנועה החסידית, מעט עסקו בהגותו ולמדו את ספריו מדף לדף במתכונת מסודרת. דרשותיו מרוכזות ומתומצתות ביותר, מעין תמהיל מרוכז של דרשות המבוססות על מגוון מקורות חז"ל ומקובלים. אלו דרשות הנחשבות כטקסטים הקשים ביותר לפענוח בספרות החסידית.

הגעתי לכתיבה עליו לאחר שסיימתי את ספרי הראשון על הבעש"ט סוד הדעת ב-2007, וחשבתי לעבור לדמויות נודעות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, רבי אלימלך מליזנסק ועוד. התחלתי באיסוף חומר וכתיבה והרגשתי במיוחד, לאחר תקופה ארוכה של עיסוק בתורת הבעש"ט, שמשהו חסר לי, הקשר ביניהם לבין הבעש"ט עמום ולא מצאתי זיקה לשונית ותוכנית. הפסקתי את כתיבתי.

באותם ימים פנה אלי אחד המורים החשובים שלי, רבי ישראל פרידמן בן שלום (מצאצאי אדמור"י רוזין והמגיד ממזריץ') וביקשני בתחילה ברמיזה ולאחר מכן במפורש לכתוב על המגיד. לא ידעתי למה לצפות במדויק, הכרתי באופן חלקי את ספרות המחקר על המגיד, התמונה עבורי הייתה עמומה למדי והתחלתי ללמוד את כתביו ובמקביל לאסוף את כל החומר הקיים המספר עליו בקצרה או בארוכה ולמיין אותו בכדי ליצור תמונה כלשהי של הדמות, במקביל ללמידת ההגות.

התוצאה עבורי הייתה הפתעה גדולה, לא סימנתי מטרה בתחילת העבודה אלא ניסיתי להיכנס לטקסט של המגיד ולעולמו ללא הנחות יסוד ראשוניות.

מה גילית שלא היה ידוע לפנים?
המגיד נתפס כדמות רוחנית של מיסטיקן עם נטייה סגפנית, אדם נכה ברגליו המרוכז בעולמו הרוחני, ספון בביתו ובלימודו וממעט להיפגש עם העולם הרחב. דיוקן שונה מדמותו של מורו הבעש"ט המסתובב בעיירות עוסק בריפוי חולים. בכתיבה המחקרית מודגש היבט זה, המשתלב עם מושג ה'אין' המובא בכתביו, מושג שתורגם כהתאיינות, אבדן האני וטשטוש הזהות.

בקריאתי את המגיד מצאתי היבטים שונים לחלוטין, אמנם הוא דמות רוחנית מרוכזת הספונה בעולמה, אלא שתכונות אלו היו קיימות עוד קודם שהוא פגש את הבעש"ט ואינן החידוש המשמעותי המתרחש בעולמו. דווקא נקודת המוצא הפסימית של המגיד ביחס לאדם וחומריותו, זווית ראיה הנראית שונה מהתייחסותו החיובית והאופטימית של רבו הבעש"ט לכל העולם הנברא, מביאה אותה להבנה פרדוקסלית על פיה באמת אין ערך במעשי האדם מצד מהותם. ערכם היחיד נובע מהשעשוע והנחת הנוצרים בעקבות יכולתנו כבני אדם לנסות לפעול בצורה רוחנית. ה'אין' בהבנתו של המגיד הוא ההבנה שאיננו מסוגלים באמת להגיע להשגה של ממש. הביטול העצמי הוא הויתור על היומרה (שקורטוב של אופטימיות טמון בה) שאנו יכולים להגיע לקרבת אלוקים מכוח עבודתנו.

מה אם כן ניתן לעשות? המגיד מדמה את מעשי האדם לפעוט המשמח את הוריו בהתנהגותו, ובכך הוא משפיע על מצב רוחם למרות שאין ביכולתו לסייע סיוע של ממש. הבנה זו היא הביטול העצמי, הבנה שאין אנו אלא מעוררי שעשוע בעולם העליון ולכן בעבודה זו כולנו יכולים להיות שותפים. הרעיון הטמון בכך הוא שדווקא בשל הפסימיות של רבי דוב בער ביחס למעשי האדם הוא מגיע לאופטימיות ושמחה גדולה, מכיוון שהוא משחרר את האדם מציפיות ויומרות ובכך הוא מאפשר לו להיות שותף בהתאמה ליכולתו. בחצי חיוך אציין שדווקא רצינותו של רבי דוב בער היא זו שמקנה להבנתו שחיי האדם אינם רציניים, ממד רציני.

תוכל לומר מספר מילים על שיטת המחקר שנקטת בה?
המחקר היה מבוסס על סקירה של ספרות רחבה ביותר, ספרות חסידית של כתבי המגיד שחלקם הודפסו וחלקם בכתבי יד (הנמצאים בספריה הלאומית) ושל כתבי תלמידיו. נעזרתי גם בהשוואה בין כתבים אלו לבין כתיבת תלמידי הבעש"ט הנוספים. בנוסף לכך ערכתי סקירה רחבה של ספרות החסידים הישנים בני המאה הי"ח, עולמם של מקובלים וסגפנים שפעלו במקביל לחסידות מיסודו של הבעש"ט, אשר רבי דוב בער בעצם השתייך לעולמם עד למהפך שהוא עובר.

מה עולה מתוך מחקרך לגבי תפיסת האלוהות של המגיד?
אחד הנושאים המרכזיים הנמצאים בהגותו של רבי דוב בער הוא רעיון הצמצום, ההבנה שאלוקים אינו יוצר את העולם במתכונת הירארכית של חומר נמוך ורוח גבוה, אלא הבריאה כולה על הגבוה והנמוך שבה נוצרת כאחד. הבנה זו משחררת את מערכת היחסים בין אדם לאלוקים ומאפשרת לאדם לגעת בעצמיות של חייו המזוהה עם אלוקים, גם במידה והוא עוסק בחומריות. הוא אינו נצרך בדומה לרמב"ם לעסוק במושכלות בכדי להיות קרוב לאינסוף, אלא בכל מצב ומקום בו הוא נמצא הוא יכול להיפגש עם המקום העצמי המזוהה עם אלוקים, מכיוון שברגע הבריאה כל הדרגות כולן נוצרו. אמירה זו מלמדת רבות על תפיסת אלוקים שיש בה יחסי קירבה רבה, דבר המתואר היטב גם בדימוי האדם לפעוט המשמח את אביו – ממילא נוצרת ביניהם אינטימיות גם במידה והפעוט עוסק בזוטות.

מהי דרך העבודה הרוחנית המועדפת על פי המגיד? מהי הפרקטיקה החביבה עליו כדי להתעלות מבחינה רוחנית?
קשה לי לענות. בתחושתי תודעת היראה אצל המגיד מאוד משמעותית (וזה בשונה מהשיח על החסידות הבובריאני המדגיש את האימננטיות והאהבה). ממילא העמידה הראשונה מול אלוקים היא פליאה מול אינסופיותו וחוסר עניין ורצון לשנות דבר, בגלל גדלות הבורא. נקודת המוצא שלו, ועל כך הרחבתי בפרק שלם בספר, היא שהיראה היא היא עבודת ה' הרצויה. ממילא הדבר השפיע על תודעתו הרוחנית, שאיננה ניסיון לאחדות בינו לאלוקים אלא הבנה שאין אנו דבר העומד בפני עצמו, אלא נוכחותו שלו מצויה בהכל ולא הנוכחות או האינטרס שלנו. אינני בטוח שניסחתי נכון.

ספרך הקודם עסק בדמותו של הבעל שם טוב. הבעש"ט ותלמידו הגדול היו טיפוסים שונים מאוד – איך הדבר משתקף בכתביהם? ולמה מכל תלמידיו של הבעש"ט, המגיד הוא זה שהתבלט ביותר, והעמיד את המספר הגדול ביותר של תלמידים?
המגיד אכן הוא הדמות המרכזית ביותר מבין תלמידי הבעש"ט מבחינת העמדת תלמידים. רוב המורים הגדולים של החסידות (אולי למעט רבי נחמן מברסלב בלבד) היו תלמידיו באופן ישיר או תלמידי תלמידיו. דמויות מרכזיות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי אלימלך מליזנסק, רבי זושא מאניפולי, רבי שמלקה מניקלשבורג, החוזה מלובלין ועוד ועוד הם תלמידיו.

השונות בין הבעש"ט למגיד קשורה לכך שהבעש"ט חי בתמימות ושלמות את חייו כהוויתם, ללא צידוק והסבר וללא צורך, מחד, בהעלאת אירוע זניח לכדי מאורע רוחני, ומאידך הוא אינו מעצים אירוע רוחני מעבר להתרחשות חומרית (בכדי לא להתייהר וכו'). המגיד, העובר שינוי בעקבות המפגש איתו אינו יכול לחקות את הבעש"ט כפי שהוא, וגדלותו נבעה מכך שהוא הבין זאת, ועם זאת לא בודד את רבו לכדי תופעה ייחודית אבל משנית, אלא יצר תורה המאפשרת גם לו להיות בתוך הסיפור החסידי.

דומני שהבעש"ט שיקף משהו שלם, חירות פנימית מלאה ללא תסכול, פחד, יסורי מצפון, קינאה וכדומה. הרמונית חיים נדירה בעוצמתה שבשל ייחודה לא ניתן לחקות אותה אלא רק ליהנות מאורה. אדם שלם שלא היו אצלו פערים בין עיסוקו ברוחני לעיסוקו בחומרי, הוא תמיד היה במקום המדויק והמכוון שהוא היה צריך להיות.

תלמידיו שראו אותו, חוו משהו שלם, אבל יתרונו הגדול הזה היה גם חסרונו, בכך שהוא לא היה מסוגל למעשה ליצור דרך לאחרים. מבחינה זו דווקא דמות הפוכה כמו רבי דוב בער, המתחיל מפסימיות ונטייה למרה שחורה, הוא זה המסוגל לתרגם את הבעש"ט לכדי דרך חיים עבור ציבור רחב. בלעדי רבי דוב בער היה הבעש"ט נשאר כתופעת טבע ייחודית ומרשימה, אבל שלא ניתן לתרגם אותה לחיים שלנו בני האדם הנורמטיבים.

אחד הדברים המרגשים במחאה החברתית האחרונה הוא לידתה מחדש, כך לפחות עושה רושם, של הערבות ההדדית, או למצער של שיח שדורש ערבות הדדית. אני לא חושב שאפשר להקל ראש במאות אלפי ישראלים שצועקים יחד "העם דורש צדק חברתי", גם אם בהכירנו את טבע האדם ברור לנו שאותו "עם" בהחלט מורכב מהרבה פרטים שדורשים גם סיפוק לצרכיהם האישיים. לדעתי אנחנו עוד רחוקים מלראות את קצה טווח ההשפעה של הזעקה הזאת.

כפי שכתבתי מעט כאן, מהרגע שהמחאה הנוכחית תפסה תאוצה כלל ארצית תהיתי ביני לבין עצמי מה חושבים לעצמם אנשי בני ברוך, אותו ארגון המבקש להביא "קבלה לעם". הרי לב לבה של תורת הרב יהודה לייב אשלג (אותה עיצב הארגון לכדי תורה רוחנית פופולרית עטופה בנראטיב משיחי אפוקליפטי) היא הסולידריות החברתית שאמורה תורת הקבלה להביא לעולם. על פי תפיסת העולם האשלגית יבוא יום ובהתאם לחוקי הקבלה תאוחד האנושות כולה בגוף ונפש, "לב אחד כאיש אחד". והנה קומץ צעירים תל-אביבים מולידים מקרבם את הדרישה ההמונית הבוערת והמלהיבה ביותר לערבות הדדית מזה עשורים, בלי בני ברוך, וגרוע מזה – בלי חכמת הקבלה!

ובכן, כתגובה להתעוררות הציבורית הזאת הקימה בני ברוך את תנועת ערבות, שבמסגרתה יצאו חברי בני ברוך להפגנות עם שלטים שקוראים ל"ערבות הדדית", ונטולי כל סממן קבלי. כפי שהסביר הרב לייטמן בבלוגו:

תנועת "הערבות" נוסדה על ידי תנועת "קבלה לעם". מטרתה היא איחוד העם, בהתאם לצו השעה, שלפיו האנושות צריכה להפוך לגוף אחד שלם ואינטגרלי. כבר היום, נושא הערבות ההדדית שעליו הצהרנו, נדון בצורה אקטיבית באמצעי התקשורת ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל הרחב.

כלומר התהליך, שהתחיל בנטיעת אוהלים בשדרות רוטשילד, אמור להוביל לאחדות עולמית. הנה תמונת העולם הגאול, כפי שצייר אותה לייטמן שוב לפני כחודש (תיאור דומה מופיע כבר בספר הדור האחרון, שיצא בשנת 2006):

למה יוביל בסופו של דבר כל התהליך הגלובלי הזה? – לממשלה עולמית. יישארו הבדלים מקומיים, שיתבטאו באופי, בדת האוכלוסייה, אך הגבולות יימחקו סופית. כבר עכשיו הם חסרי משמעות. הממשלה הכללית תהיה ממשלת החכמים, והיא תהיה אחידה, ללא חלוקה לגדולים ולקטנים. כולם ייכללו בברית הכללית וידאגו לחיבור בלבד.

הרי יותר מזה לא צריך שום דבר: אם אנחנו מחוברים, אנחנו מתאימים לכוח העליון. חיבור פירושו שוויון והדדיות, ערבות. לכן, התזוזות הללו שקורות בכל העולם הן תחילתו של שלב חדש בהתפתחות, במציאות החדשה, במבנה החברתי החדש.

כאמור, כתבתי מעט על העניין כשגיליתי את הקשר בין תנועת ערבות לבני ברוך, וראו שם את הדיון הלוהט ורב היצרים בתגובות (מסתבר שבני ברוך מעוררים רגשות עזים בקרב חבריהם, ולא פחות מכך, בקרב אנשים שהיו פעם חבריהם ואינם עוד). ראוי לציין שבני ברוך היום היא התנועה הדתית החדשה הגדולה ביותר בישראל, ובין שורותיה נמנים כפי הנראה לא פחות מחמישים אלף איש, וזאת רק כאן בארץ. כך שללא קשר לדעות שלנו על טיבה, מדובר בתופעה משמעותית ומרשימה.

כדי להבין טוב יותר את כל סיפור הקשר בין תנועת בני ברוך לבין המחאה האחרונה פניתי אל המומחה הגדול ביותר לענייני בני ברוך, שי בן טל, שחוקר את התנועה מקרוב כבר כמה שנים (בן טל גם כתב מאמר על התנועה: "'בני ברוך' – סיפורה של קבוצה דתית חדשה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע). שאלתי אותו כמה שאלות:

תוכל ראשית לומר כמה מילים על בני ברוך, ועל מצבה כיום?
בני ברוך היא תנועת קבלה מודרנית המשתייכת לקבוצה של מגוון תנועות הרואות עצמן כממשיכי דרכו של הרב יהודה לייב אשלג, "בעל הסולם". בבני ברוך דוגלים בתיקון עצמי, לאומי, ואוניברסאלי, ופועלים להפצה מאסיבית של חוכמת הקבלה. לצורך כך מפעילה התנועה ערוץ טלוויזיה (ערוץ הקבלה 66), אתר אינטרנט המתורגם סימולטנית לשפות רבות, הוצאת ספרים, ורשת ארצית של מכללות בשם 'קבלה קמפוס'. מאז הקמתה שמה בני ברוך דגש רב על הפצה, לצד לימוד נרחב של כתבי הרב אשלג. אם בתחילת דרכה היו רוב חברי התנועה מקרב יוצאי חבר העמים, הרי שבחצי העשור האחרון זכתה התנועה להצטרפות מאסיבית של צברים. יחד עם זאת, לאחר קפיצת דרך וצמיחה מדהימה של התנועה ראו מנהיגיה שהצמיחה נעצרה ויש דריכה במקום בהיבטים רבים.

לפני כחצי שנה, בהנהגת הרב לייטמן, החל ניסיון לפנות אל "ה- 99 אחוז". מה שעומד מאחורי מושג זה היא תפיסתו של בעל הסולם, שרק אחוז אחד (לעת זו) מסוגל להבין ולהתחבר אל חוכמת הקבלה (לדוגמא אחת מני רבות ראה ראה מיכאל לייטמן הדור האחרון עמ' 91-94). אל ה-99 האחוז הנוספים יש לגשת באופן עקיף, כמה שפחות מאיים, ומבלי להזכיר את המילים "תיקון" "בורא" "קבלה" וכו' – כלומר יש לדבר במושגים תועלתנים פשוטים ויום-יומיים, מה יש בה בתורת הקבלה אשר יכול להביא תועלת לפרט. בשעה שבני ברוך נערכו, הכינו אנשים ואמצעים והתחילו בכוון הפצה זה – פרצה אל המרחב הציבורי מחאת האוהלים.

נראה שגל הסולידריות והתביעה לצדק חברתי ששותף את המדינה הוא בדיוק מה שבני ברוך תמיד קיוו לו, ומצד שני הוא התחיל לחלוטין בלעדיהם, בלי כל קשר לקבלה האשלגית, וגם לא נראה שאנשי האוהלים ששים מי יודע מה לשמוע על אורות וכלים. מה עבר בשבועות האחרונים על בני ברוך?
אכן מחאת האוהלים תפסה את הנהגת בני ברוך לא ערוכה. כך למשל, בשיעור בוקר של יום שישי ה 29/7, לאור שאלות של התלמידים ענה הרב לייטמן שאין לו מושג מה לעשות, והוא מצפה מהתלמידים לתת את התשובה. והשטח אכן נתן את התשובה – ההתארגנות הראשונית להגיע אל המאהלים ולקרוא ל"ערבות הדדית" באה מתוך התלמידים.

אולם לאחר מכן נוצר תהליך הדדי בו פעילי השטח ביקשו הנחיות והנהגת בני ברוך החלה לגבש ולהעביר מסרים ברורים יותר ולפעול כארגון בעל מטרה אמצעים וכוח מאורגן. כדוגמא אספר על מעורבות תנועת הערבות בעצרת הגדולה של מוצאי שבת ה 6/8. יומיים שלושה לפני כן החלו מאמצי גיוס קדחתניים. בכל בתי קבלה לעם ישבו טלפנים והתקשרו לחברים ולהאיץ בהם לבוא ולהצטרף לעצרת הגדולה המתוכננת המחרת במצאי שבת. ביום שישי סניף באר שבע הצטרף לקבלת שבת במאהל המחאה, ואף הביא מגשי אוכל לטובת היושבים במאהל. הם גם הכינו שירונים משירי התנועה (אם כי בסופו של דבר אלו נגנזו).

ביום שבת ה- 6/8 התנהלו במרכז בפתח תקווה דיונים קדחתניים, ובעקבותיהם ניתנו הנחיות לגבי ההתנהגות המצופה, ולגבי הסיסמא אשר תלווה את המפגינים מטעם תנועת הערבות. הפור נפל על הסיסמא "לא ימין ולא שמאל, הערבות מעל הכול", סיסמא שמבטאת גישה א-פוליטית ואשר באה להציג את הצורך בערבות הדדית. ואכן עצרת זו הייתה מפגן כוח מרשים של אחדות והתלהבות של תנועת בני ברוך. בהמשך הוחלט על הורדת פרופיל ופעולה סולידית יותר עם אנשי מחאת האוהלים

אז כך בעצם הוקמה תנועת "ערבות"?
כן. יש שיטענו שבני ברוך זיהו אפיק טוב לגיוס חברים חדשים ואפיק נוסף דרכו הם יכולים להסתער על החברה הישראלית ולשכנע עוד אנשים להצטרף אליהם (בהקשר זה חשוב לציין כי בני ברוך מאמינים בעקרון "המסה הקריטית", עקרון לפיו כאשר מספיק אנשים יקיימו את דרך הקבלה ויתקנו את נשמתם, יבוא בעקבות כך התיקון האוניברסאלי).

יחד עם זאת, משיחות עם לא מעט חברים בבני ברוך אני מקבל את הרושם שבני ברוך באמת ובתמים מאמינים שיש כאב אמיתי וצורך ממשי בחברה הישראלית, שהם יכולים לתת להם מענה – כמובן, דרך חוכמת הקבלה. הם מרגישים כחיילים שנקראו לדגל, משום שלשיטתם ערבות היא תנאי הכרחי לפתרון האישי והלאומי.

בנוסף לכך, במישור האישי של המאמין קיימת התפיסה שדרך התחברות למצוקת האחר ולחיסרון של האחר, המאמין מקבל יותר "אור מחזיר למוטב" ובכך מרחיב את ה"כלי" שלו ומחיש את גאולתו האישית.

איך בני ברוך רואים את ההתפתחויות האחרונות במישור הגלובלי? האם זו ראשית צמיחת גאולתנו, כלומר האם לאירועים יש משמעות משיחית, או שמע מדובר רק בפרכוס אחרון של החברה החילונית הריקנית, שלא יוכלה ממילא להחזיק מעמד, משום שהיא לא מבוססת על חכמת הקבלה?
ראשית, אני סבור שאתה טועה בהבנת המושג "קבוצה משיחית". מבחינת בני ברוך משיח הוא יותר "מצב" או "דרגה נפשית" מאשר מציאות פיזית. לכן כל הדיבורים על קבוצה משיחית מסוכנת או לא [בן טל מתייחס כאן לרשימה קודמת שלי – ת.פ.] הם לא לעניין.

לגבי החלק השני של השאלה – יתכן שאתה צודק, שהרי ממילא על פי בני ברוך (כמו גם על פי קבוצות קבליות נוספות) אנו מצויים בפיתחה של הגאולה. ולטענת בני ברוך אם נרצה או לא המציאות תבהיר לנו שללא ערבות הדדית וללא קיום עקרונות הקבלה לא ניתן לקיים חברה שתתפקד בצורה ראויה. לכן ההתרחשויות האחרונות מחזקות את העמדה הבני ברוכית הגורסת שאם לא נאמץ את דרך הקבלה "בטוב" נאלץ לקבל אותה ביסורים ובחוסר שקט חברתי.

אך מבחינתי בתנועת הערבות יש מרכיב חדש שאני מזהה ואני רוצה לשים עליו את הדגש. תנועת הערבות היא תנועה דיאלוגית המקשיבה באמת אל מצוקות העם ומנסה לתת להם במה ומענה. זה חשוב, וזה שונה כי תנועת בני ברוך, תנועת האם אינה דיאלוגית כלל, זו תנועה שברורה לה דרך האמת והיא באה להנחיל אותה בצורה די ברורה ואחידה למי שמוכן לקבל או למי ש"התעוררה אצלו הנקודה שבלב". כמו כן מבחינת בני ברוך התיקון הוא לא במתן צדקה לעניים ולא במעורבות לשינוי סדר פוליטי, כי אם בהתמקדות בהפצה (ולכך מופנה גם המעשר).

לכן תנועה כמו תנועת הערבות שיורדת אל העם, מקיימת דיאלוג ומנסה לשנות מציאות חברתית היא כיוון מעניין, חדש, מפתיע, שמאוד מסקרן לראות לאן הוא יוביל. יחד עם זאת אציין שבני ברוך מורגלים בשינוי כיוון ופעולה בדרך שונה מעת לעת. אסיים באנקדוטה כדי לסבר את האוזן: בדיוק כאשר התקיים קונגרס של התנועה ב- 2009 היה פיגוע בדימונה בו מחבל ירה והרג כמה אזרחים. בקונגרס לא נאמר על כך מאום והדבר לא נזכר, והטעם לכךהוא שחוכמת הקבלה היא מעל מקום וזמן לכן אין היא מתייחסת לפוליטיקה רגעית. לעומת זאת בעקבות הפיגוע האחרון באילת בוטל המשדר של "השולחן העגול" המופיע באתר האינטרנט של תנועת הערבות. כלומר הקשב והיחס למציאות היום-יום עבר שינוי הבא לידי ביטוי בתנועת הערבות.

למרות שהאירוע התרבותי הגדול של הקיץ הזה הוא ללא ספק גל המחאות ברחבי הארץ, לשמחתנו הוא לא מונע אירועים תרבותיים נוספים, לא קטנים בפני עצמם. לפני כשבועיים יצא לאור ספרו של אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון (הוצאת אונ' בר אילן). שילה, מומחה להגות יהודית מודרנית והוגה דעות בפני עצמו (שמאמריו הוזכרו בבלוג זה כמה פעמים) הוציא לאור בעבר כתבי יד קבליים וערך את הספר פתחי הפרד"ס, שהוא ביאורו של הרב דוד הכהן ("הנזיר") על הספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל.

שילה מגיע מתוך האורתודוקסיה, אולם מאמריו פורצים את גבולותיה. אולי לא מפתיע לכן שהוא הקריב לא מעט עבור עמדותיו. במאמר שפורסם במקור ראשון ביוני 2009 הוא קרא להתמודדות כנה של הציבור האורתודוקסי עם ביקורת המקרא ולהבנה מורכבת יותר של עיקרון "תורה מהשמיים" (המאמר כולו כאן). פרסום המאמר גרם לפיטוריו (מבחינה פורמלית "הפסקת עבודה"), ביוזמת הרב נריה גוטל, ממכללת 'אורות', ומאוחר יותר, בעקבות לחצים על הרב שאר ישוב כהן, גם ממכון 'נזר דוד', שם עסק בעריכת כתבי הרב הנזיר. קשה שלא להעריך את אומץ לבו של שילה, כמו גם את קטנותם הרוחנית של מפטריו.

הספר החדש הוא מחקר מקיף על היסודות הקבליים בכתיבתו של עגנון. כפי שמתברר מתוכו, הקבלה היא ממקורות ההשראה החשובים של עגנון, שהקדיש לא מעט זמן ללימודה, ממקורות שונים ומגוונים. ביצירותיו הוא כמובן לש את השפה הקבלית לצרכיו הספרותיים, ושילה מראה, על ידי השוואות טקסטואליות, כיצד עברו המקורות הקבליים גלגולים שונים בחיבוריו.

עגנון כמקובל חובב

עגנון, כך מסתבר מהספר, התעניין בקבלה אצל חסידות ברסלב, בישיבת בית אל, ואצל הרב קוק, עליו הוא אומר ש"דבקתי בו והייתי לתלמידו" (עמ' 334), ושהוא "גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות" (שם). עגנון עמד בקשר גם עם הרב יהודה צבי ברנדוויין, תלמידו הגדול של הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם. לקראת סוף שנות החמישים הוא קיבל את פירושו של אשלג לזוהר, ומספר ש"הריני מחזיק טובה לפרשן ז"ל שנסתייעתי על ידו בכמה מקומות" (עמ' 26). הוא גם היה ידיד אישי של גרשם שלום. ידיעותיו בקבלה, טוען שילה, היו מקיפות.

ראו לדוגמא את שלל הרמזים הקבליים בהקדשה שכותב עגנון לגרשם שלום על הכרך של "סיפור פשוט" שלו (עמ' 23):

לא זיו ולא זוהר
ולא כל מאומה
אלא סיפור פשוט
של הירשל ובלומה

ניצוצין של פרצופים
מארץ הקיר"ה
ובדרוש זכר ונקבה
ובשער הנסירה

כל זה כתבתי
לך שלום יקירי
אכול את סיפורי
וזרוק את שירי

ש"י עגנון

איזה יופי. מצד שני, עגנון פיתח יחס אמביוולנטי לקבלה, וכתב, למשל, ש"המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצווה כפי שנאמרה בתורה" (מתוך המסה "חדשות גם ישנות", עמ' 28 בספר). גם בסיפור "כוונות" כותב עגנון על שני אחים, "אחד מקובל ואחד בן תורה", ששיחה ביניהם מביאה את המקובל להבין ולזעוק ש"מרוב כוונות שכחתי את השם". (עמ' 29)

עגנון, כידוע, היה שומר מצוות. אבל פחות ידוע אולי שגם יחסו אל המסורת עבר עליות ומורדות במהלך חייו. אחד הציטוטים המעניינים של עגנון בספר נוגע ל"חזרה בתשובה" של עגנון, שעושה רושם של תהליך קונברסיה קלאסי. הנה הדברים:

בימי נעורי הייתי דתי, […] אחרי כן נחמצתי ולא נזהרתי בקלות ולא בחמורות. [… כשהוא הגיע בפעם השניה לארץ ישראל הוא קפץ למצריים] הלכתי להתפלל בבית הכנסת שהרמב"ם התפלל בו ועברתי לפני התיבה. ואז חל בי השינוי, שכן התפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות. כאשר שבתי למלוני קידשתי על הכוס, ניגשתי לכיור ונטלתי את ידי, בירכתי על הנטילה ועל הפת וכן ברכה אחרונה, דברים שלא עשיתי שנים רבות. מאז אני דתי במלוא מובן המילה. אמרתי בלבי, אם אדם זוכה לעלות לארץ הקדושה עליו להיות שומר מצווה, ועליו להמשיך בדרך אבותיו. (עמ' 21)

ההדגשה במילה "השינוי" במקור, ונראה שעגנון אכן עבר טרנספורמציה פנימית חדה באותה שעה. לימים כאמור יורחב עניינו של עגנון במסורת גם לקבלה ולחסידות. ידוע גם שעגנון פיתח מעין "מיתוסים אישיים" בקשר למעמדו בעולם. כך למשל, סיפר שנולד בט' באב, התאריך בו המשיח אמור להיוולד. למרות שעובדתית זה לא נכון, שילה חושף בספרו שביום זה היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו. כך שמי שרוצה יכול היום בערב לחגוג לעגנון יומולדת.

לרגל הוצאת הספר קיימתי ראיון קצר עם שילה, והרי הוא לפניכם. שילה ישמח לתגובות, ונדמה לי שגם אפשר לקנות ממנו את הספר בזול – הכל דרך המייל elchshilo@gmail.com

שילה על עגנון על הקבלה

ראשית, איך הגעת לחקר הקבלה-אצל-עגנון?
לפני 10 שנים, לא הכרתי את יצירת עגנון, ולא ידעתי עד כמה הקבלה משחקת תפקיד בסיפוריו. עד אז, עסקתי בקבלה והגות יהודית מודרנית. את רוב ידיעותי בקבלה רכשתי בזמן לימודי בישיבת הר-עציון, בלימוד עצמי שאליו נוסף הלימוד בסגנונו האקדמי, אצל סגל המחלקה באוניברסיטה העברית (בעיקר אצל פרופ' משה אידל).

הגעתי למחלקה לספרות עם ישראל של אוניברסיטת בר-אילן דרך עיסוק בעבודה של כתיבת ערכים במסגרת האנציקלופדיה של הסיפור היהודי. ד"ר דבורה מצה פנתה אלי בהצעה לכתוב את הדוקטורט במחלקה, דבר שהפתיעה אותי. באותה העת התחילו המחזורים הראשונים של 'מלגות נשיא', ומכיוון שאם 'אין קמח אין תורה', הלכתי על כיוון זה למרות שהוא לא היה 'המגרש הביתי'.

כשנפגשתי עם פרופ' אבי ליפסקר, יושב ראש המחלקה, הוא הציע לי לכתוב על הקבלה ביצירת עגנון או אצ"ג. הלכתי לבדוק את שניהם. בעגנון היה יותר קל להבין את 'הנגלה' ויותר קשה למצוא את 'הנסתר', ואילו אצל אצ"ג היה יותר קל היה להבחין 'בנסתר' אבל קשה יותר להבין את 'הנגלה', ולכן הלכתי על עגנון. יצירת אצ"ג מחכה עדיין לגואלה…

בתקופתו של עגנון הקבלה היתה הרבה פחות ידועה והרבה פחות פופולרית מאשר בימינו. איך עגנון למד קבלה? איך הוא אסף את החומרים שבהם השתמש? האם הוא למד אצל מקובלים?
בנוגע לאיסוף החומרים. בזמן שהותו הראשונה בארץ (1908 – 1912), לא היו לו ספרים רבים, והוא היה אוסף מקורות לצורך יצירתו הספרותית. בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר מספר שהוא היה הולך אליו לשיעורים בגרמנית. לפני השיעור "הייתי מוצא אותו שרוע עירום על בטנו על הרצפה, ומסביבו כל מיני ספרים: מדרשים, שאלות-ותשובות, מסכתות של תלמוד, וקבצים של פתגמים ומאמרי חכמה, והוא שוכב ומלקט מתוכם ניבים ופניני לשון וכדומה ומעתיק אותם בחריצות רבה במחברת עבת-כרס" (עמ' 351 בספרי).

בתקופה מאוחרת יותר היתה לעגנון ספריה גדולה. (הראשונה נשרפה ובעקבות שריפה זו חזר ארצה). במקום להעתיק את המקורות שרצה להשתמש, הוא היא שם סימניות בתוך הספרים. לאחר פטירת עגנון, כשבאו לטפל בעיזבון הוציאו חלק מהסימניות שהיו בהם קטעי טיוטה של כתב ידו, ואולם רבים מהן עדיין נותרו. מי שמגיע לבית עגנון יכול לראות שכרכי הזוהר מכילים עשרות סימניות, יותר מכל ספר אחר.

בנוגע לדרך לימודו, עגנון היה אוטו-דידקט ולמד קבלה באופן עצמאי. בערך בגיל 20, לאחר עליית הראשונה לארץ ישראל, הוא מספר על כך שהוא היה משקיע בלימודים אלו, למורת רוחו של ברנר: "סבור היה ברנר שמרוב שאני משקיע עצמי בהלכות ארץ ישראל ובקבלה ובחסידות אני מחסר את נפשי ממה שאדם צריך לדעת. וכששמע שאני עושה אצל חסידי בית אל ואצל הברסלבים ביקש להציל אותי מהם" (עמ' 18). עגנון לא למד קבלה אצל מקובלים אבל היה משתתף בתפילות של ישיבת המקובלים 'בית אל' שבעיר העתיקה.

האם עגנון אהב חיבורים קבליים מסויימים יותר מאחרים? האם הוא אהב זרמים קבליים (או חסידיים) מסויימים יותר מאחרים?
עגנון התעניין בקבלה בהקשרים הארציים שלה, ולכן התעניין באופן מיוחד בספרות המוסר הקבלית, בספרים כגון ראשית חכמה, שני לוחות הברית וקב הישר וספר חמדת ימים, שבנוסף על היותו ספר מוסר קבלי, זיקתו לשבתאות הביאה את עגנון להתעניינות מיוחדת בו. תחומי עניין אלו הביאו אותו לעסוק רבות גם בספרי חסידות. הוא העריך את "מיסדי החסידות, שהביאו את המיסטיקה האמיתית לתוך החיים הריאליים" (עמ' 305). מקבלת האר"י – ספרי ר' חיים ויטל, הוא התעניין באופן פרטני בספר הגלגולים (והשאיר שם סימניות), אבל רוב ספריו העיוניים העוסקים בפרטי הפרטים של העולמות המטאפיסיים לא עניינו אותו, כפי שמשתמע מעדותו של ד' תמר: "עגנון שח לי באחת השיחות עמו, שתורת ר' משה קורדובירו מעניינת אותו, מכיוון שהוא יכול להבינה. אבל תורת האר"י אינה מעניינת אותו, מכיוון שאין הוא יכול להבינה, כשם שלא מעניינת אותו תורת איינשטיין, שאין הוא יכול להבינה" (עמ' 35-6).

בנוגע לחסידות, עגנון נמשך לחסידות ברסלב וסלד מחסידות חב"ד. הוא היה בקשר עם חסידי ברסלב ואף הציע לאהרן אפלפלד ללמוד "לא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם". לעומת זאת, בנוגע לחב"ד עגנון כתב לדב סדן: "הצטרכתי לבדוק ערימה שלימה של כתבי יד בחב"ד. ואני אין לי שום ידיעה בחב"ד וכל ימי אני נזהר שלא לעיין בספריהם אבל ההכרח לא יגונה. וכך ישבתי כמה שעות […] ובדקתי וביררתי ומצאתי חלק מה שנדפס".

סלידתו הביאה לכך שגם במסעו לאחר קבלת פרס נובל לארה"ב הוא סרב להיפגש עם הרבי מלובביץ שכל 'שועי עולם' הלכו אליו. הרב שטיינזלץ שלח אליו מכתב "על פי בקשה מיוחדת שנמסרה אמש בטלפון מאת האדמו"ר מליובאויטש". הוא נתבקש לברר "אם תיאות בעת שהותך בארצות הברית כאשר תבקר בעיר פילדלפיה, לומר דברים אחדים בעת חנוכת הבית לישיבת חב"ד באותה עיר". עגנון שלח מכתב לי' בראוור ובו הוא כותב לו: "ברוך השם שהי'[ה] בי כח לסרב" (עמ' 310). הרבי מלובביץ' נפגע מסירובו. יתכן שחלק מסלידתו נובעת מהאופי הלוחמני של חב"ד, כגון 'טנקי מצוות' במידה ושיח זה כבר היה באותה התקופה.

האם כשומר מצוות היתה הקבלה משמעותית לעגנון באופן שהוא יותר מהשראה ספרותית? האם לדעתך הוא חשב שיש בה אמת? האם הוא חשב שהיא יותר ממיתוסים נאים?
עגנון עצמו איננו איש מחשבת ישראל, אלא יוצר בדיוני היכול להכנס לעולמם של דמויות שונות. בדומה ליצירתו כך גם בחייו הדברים התערבבו זה בזה. בנוגע לתפילה, מצד אחד עגנון כותב לקורצוויל "הלא אנשים 'מודרניים' אנחנו. בקושי מקיימים אנו חובת התפילה שבסידור" (עמ' 84). מן הצד אחר, עגנון היה עושה מאמצים עילאיים בשביל להגיע מביתו בתלפיות אל תפילת המקובלים בישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה "הייתי בא לשם בערב יום כיפור חוזר לביתי אחר ערבית ובארבע בבקר יוצא שוב להתפלל שם" (עמ' 26).

ההנהגה הקבלית לעסוק בתורה לפנות בוקר, בשביל למתק את הדין של הלילה עם החסד של היום, לא היתה רק הנהגה שבה הוא תיאר מקובלים, כגון רפאל מ"אגדת הסופר" שהיה "מקשר מדת לילה במידת יום", אלא היתה הנהגה שלו עצמו, כפי שמספרת בתו: "כשהיה עוד חושך ישב ולמד דף גמרא, וכשהאיר מעט התחיל להתפלל" (עמ' 171). יחס דו-ערכי היה לעגנון גם בנוגע לכוונות המקובלים. מצד אחד הוא התעמק בהן ומן הצד השני הוא נרתע מעיסוק זה ושאף להגיע לפשטות: "המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצוה כפי שנאמרה בתורה" (עמ' 28).

גם בענייני גימטריאות, הוא היה חי את הדברים אבל ידע גם לצאת מהם. לא רק בסיפורת שלו הוא קושר את שמו יוסף (שמו השני – שמואל יוסף עגנון) עם קנאה – 156, (לוקח מקבלת האר"י וקשור לקנאת האחים את ביוסף), אלא גם בחייו. לפטרונו שלמה זלמן שוקן הוא כותב שמקנאים בו בגלל ששמו יוסף, ולא"מ הברמן הוא אומר לאחר קבלת פרס ביאליק בפעם השניה: "שמי יוסף, ויוס"ף בגימטריא קנא"ה, ולוואי ולא יקנאו בי חבריי הסופרים". ועוד מסופר: "פעם אחת ביקש ש"י עגנון לידע מקום דירתו של אדם מסוים. אמרו לו שהוא דר במקום שדר תחילה פרופ' ישעיה תשבי. השיב להם מיד, הרי הגימטריא של שמי שמואל יוסף עגנון (712), היא בדיוק תשבי (712)" (עמ' 65). יתכן ו'תשבי' קשור ל'שבתי' והסיפור מרמז על יחסיו יחסי קרבה וריחוק שהיו לו עם תנועה זו.

החיים בתוך עולם של גימטריאות והיכולת לצאת מהם ולדעת שמדובר בסך הכל בסוג של משחק, ניתן ללמוד מדברי עגנון לד' תמר: "ואגלה לו בלחישה, פעמים הרבה דן אנכי על אנשים שונים לפי הגימטריא של שמותיהם. אבל אני אומר, שומר נפשו ירחק מזה" (עמ' 64).

אולי בהמשך לכך, מתוך ההתעסקות האינטנסיבית הזאת בעגנון ובקבלה – איך היית מאפיין את הדתיות של עגנון? איזה סוג של יהודי דתי הוא היה?
הן בתקופת החילון שלו (1908 – 1924) והן כששמר מצוות, אורח חייו לא נבע מלהט אידיאולוגי דתי או חילוני/אנטי הלכתי, כפי שהיה לאישים שעמם היה בקשר, כדוגמת ברנר וגרשום שלום מצד אחד והרב קוק מצד שני. כשהוא בא לנמק למה החליט לשמור מצוות הוא מספר על "תפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות" שהביאה לשינוי, ועל כך שמי שזוכה לעלות "לארץ הקדושה" (שינה את אורח חייו לאחר שעלה בפעם השניה לארץ) "עליו להמשיך בדרך אבותיו".

זאת גם הסיבה שהוא ניסה להתחמק מויכוחים אידיאולוגיים. כשחזר ארצה, הוא בא לבקר את גרשום שלום האנטי-הלכתי וניסה להסתיר את השינוי שעבר עליו: "נטלתי את ידי לסעודה אבל לא ברכתי ברכת המזון […] אם מחמת עצלות ואם מחמת […] הווייתי החדשה, היינו שלא יראה אותי מדקדק במצוות ויתווכח עמי ואני, חושש אני להתווכח על דברים כגון אלו" (עמ' 21).

זאת גם הסיבה שהוא היה בורח מכל מה שיש בו עניין כוחני וסלד מאלו שרצו לרתום אותו למאבקים. במכתבו לדב סדן הוא כותב שהאנשים הגרועים ביותר הם אלה "שדורשים ממני לצאת למלחמת השם. מהי מלחמה זו, איני יודע. מובטחני שאף הם אינם יודעים". הוא בא בביקורת על חוגים חרדיים ש"עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה" ולוקחים מונופול על התורה, כפי שמסופר ב"אורח נטה ללון": "אמרתי לו מה מחנה שלכם? אמר פנחס אריה ההולכים בדרך התורה. אמרתי לו, ראויים אתם שיתקנאו בכם, שנטלתם לעצמכם את התורה, כאילו אתם והתורה חד הם". (עמ' 327).

אתה מכנה את עגנון בספרך "אחת ממכונני הניאו-חסידות של המאה העשרים" (עמ' 305). תוכל להסביר איך ומה?
במאה העשרים היו דמויות שחיו בתוך העולם המודרני; מחוץ לעולם החסידי המסורתי, אבל עסקו והוקסמו ממנו. דמויות כגון בובר עגנון ופנחס שדה שייכים להגדרה זו אם כי לעגנון היה גם צד מתנגדי שבו הוא כותב גם סאטירה אנטי-חסידית. הם אספו בעיקר סיפורים חסידיים ושילבו אותם ביצירתם בתוך אנתולוגיות שלקטו בנושאים שונים. (עגנון על הבעש"ט, שדה על ר' נחמן מברסלב, בובר בספרו 'האור הגנוז'). מצד אחד הם המשך של החסידות ומצד שני הם כבר נמצאים בעולם אחר, ולכן הם שייכים ל'ניאו-חסידות'. גם בימינו, חוגים בציונות הדתית העוסקים בחסידות הם תופעה ניאו-חסידית של המאה העשרים ואחת.

לעגנון היה מיתוס אישי משיחי שהוא בנה לעצמו. תוכל לפרט מה העניין ולומר עד כמה לדעתך הוא היה רציני בזה?
המיתוס המפורסם ביותר הוא מיתוס לידתו בט' באב, יום לידתו של המשיח. מצד אחד, הוא לא ניסה להחליף את הביוגרפיה הריאלית ולהשמיד את התעודות המעידות שהוא נולד בי"ח באב תרמ"ז (1887), למרות שאלו נתונים הסותרים הן את יום לידתו והן את שנת לידתו, שנת תרמ"ח, השנה המשיחית שבה טען נולד (עמ' 59). מן הצד האחר, לא מדובר רק במשחק משעשע, אלא בתאריך שבו היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו, כפי שספרה לי בתו אמונה, שהיה לה לא נח עם הגילויים של המחקר. המיתוסים נכנסו אל תוך חייו.

גם בנוגע למיתוס גילוח הזקן שנחשף בספרי, זה לא היה רק עניין של משחק, למרות שבכל המיתוסים יש גם צחוק וציניות. לעגנון היו יסורי מצפון על כך שלא מימש את צפיות משפחתו להיות רב. במקום היעוד המשפחתי הוא הפך להיות סופר מגולח. הוא הפיג מתיחות זאת על ידי יצירת המיתוס שבו מסופר שעוד בספרו של אדם הראשון ייעודו היה להיות סופר (עמ' 83). הכניסה לעולם הדמיוני של המיתוסים היה תרפויטי למרות שהוא היה מודע שמדובר במיתוס בדיוני.

איזה שימוש במקור או מוטיב קבלי, או איזה סיפור עגנוני אישי, הרשים אותך ביותר בזיווג שבין עגנון לקבלה?
בקבלת האר"י (בספר הגלגולים) כתוב שבשביל להגיע לקיום תרי"ג מצוות, על הישראלים להתגלגל בלויים וכהנים. גלגולים אלו נעשים רק כשבית המקדש קיים, ולכן הם היו בעבר ויהיו בעתיד לאחר שיבנה המקדש. עגנון לעומת זאת בספר "קורות בתינו" לוקח את קבלת האר"י ובמכוון או שלא במכוון הופך אותה. רק לאחר החורבן ישנו בלבול ויש גלגולים משבט לשבט ואילו בזמן שבית המקדש קיים כל נשמה מתגלגלת בשבטה.

בשביל להבין מה עגנון רוצה מאתנו, ולמה הוא הופך את דברי האר"י, צריך לחזור אל מיתוס ט' באב, ומוטיב כשלון המשיחיות. עגנון כותב שהוא לא נקרא בשמו של המשיח, בשם מנחם, מכיוון שהמשיח הוא משבט יהודה ואילו הוא היה משבט לוי. במקום אחר הוא מספר אחד החזנים מישיבת המקובלים 'בית אל' "הכיר בפניו של כל אדם מאיזה שבט הוא בא והכיר בי שמשבטו של לוי אני בא. […] גילה לי סוד נשמתי ועוד דברים רבים ונכבדים שכמוסים עמדי" (עמ' 73). יתכן שמה שטמון בדברי עגנון באופן כמוס הוא האפשרות של גלגול משבט לשבט. באופן גלוי הוא טוען שהוא לא יכל להיות משיח בגלל היותו משבט לוי, בעוד שבאופן כמוס הוא העלה את האופציה שדבר זה אפשרי, כלומר ישנה אפשרות שנשמת המשיח בכל זאת תתגלגל בו ושטמון בו ניצוץ משיחי.

אוהד אזרחי הוא מהמנהיגים הבולטים ביותר בהתעוררות הרוחנית היהודית בישראל כיום. […] החזון שלו לתחייה היהודית הפך למודל עבור קהילות והוגים אחרים […] לאזרחי ידע מעמיק בטקסטים הקנונים והמיסטיים של היהדות. דבר זה ממקם אותו בעמדה ייחודית בהשוואה לחסידיו: הוא סוכן תרבות שמתווך בין הטקסטים היהודיים וקוראיו ותלמידיו הניו-אייג'יסטים. *

על אוהד אזרחי שמעתי כשחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, לפני כארבע-עשרה שנה. חיפשתי מקורות ומקומות לרוחניות בישראל, ושמעתי על "המקום" במצוקי דרגות, קהילה רוחנית שבמסגרתה הפעיל אזרחי את ה"ישיבה-אשראם", מעין מדרשה ללימודי רוחניות יהודיים. לכאורה מקום אידיאלי עבור מחפש רוחני טרי שכמוני, אלא שאז (למעשה, עד פסח תש"ע) נמנעתי מתוך עקרון מיציאה מתחומי הקו הירוק (שלא לצורך פעילות אנטי-כיבושית), ולכן לא הייתי יכול להגיע לשם.

מאז עברו שנים רבות. אזרחי, כמוני, עבר גלגולים שונים. בשלוש השנים האחרונות אני מכיר אותו יותר מקרוב, בפעיליות שונות וגם מתוך ידידות אישית, ולמדתי להעריך אותו מאוד. לבד מהיותו אדם טוב, ולבד מכך שהוא מקדיש את חייו לחיפוש ולימוד רוחני, אזרחי הוא תלמיד חכם גדול בתורת הסוד היהודית, ומקובל. בשנים האחרונות מתארגנת סביבו קבוצה לא מגובשת אבל כן מכוונת, וכעת הוא והם מקימים יחד מעין בית ספר גבוה לרוחניות יהודית תחת השם נביעה. במוסד החדש ישתדלו אזרחי ועמיתיו לקדם חזון יהודי מעניין ביותר (ג"נ: יש סיכוי שגם אני אלמד שם).

ברשימת התפוצה שלו כתב אזרחי כי

פעם היו בישראל בתי ספר לנביאים. התנ"ך מספר כי סביב שמואל הנביא וסביב אלישע הנביא התקבצו חבורות של "בני הנביאים" שלמדו בדיוק את זה: לדעת לפתוח את הנפש לקול הלחישה העדין של רוח הקודש, שהוא "קול דממה דקה" (כפי שאמר יהוה לאליהו). לדעת להקשיב לקול הדממה הדקה הזו, ולדעת להבחין בין לחישה קדושה זו ובין לחישתם ההרסנית של הפחדים והשטויות שלנו, הדמיונות, האשליות והשקרים העצמיים. כבר שנים רבות אני מייחל לחזרתו של בית הספר הזה, מרחב הלימוד של בני הנביאים ובנות הנביאות, שלומדים יחד את הקשב העמוק אל רוח הויה, דרך טכניקות מדיטטיביות ומוזיקאליות שונות, דרך המפגש המחודש עם רוח האלהים בטבע. לומדים את העצות של חכמי הדורות הקודמים, ולוקחים אותם בפרופורציה של שיקול השכל הישר.

ובמסמך אחר הוא מסביר את העניין בשפה יותר פשוטה:

בית הספר מציע תהליכים שכרוכים בלימוד עמוק של תורת הרוח העברית (קבלה, חסידות, תורת הנבואה וכדומה) תוך מפגש עם תורות אחרות (בודהיזם, סופיזם, שמאניזם ועוד). מפגש עמוק עם הטבע ועם הרוח הגדולה המנשבת דרכו, כולל שיטות שונות של עבודה מדיטטיבית ושמאנית. טקסים וריטואלים המשלבים תהליכים אומנותיים, ותהליכי יצירה שהם עצמם טקס טרנספורמטיבי המעורר השראה. וכן, עבודה מעמיקה בתחומי האהבה, המיניות ומערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים. והכל, כאמור, קשור בהכל.

מזה זמן רב מטיף אזרחי על הצורך למצוא נתיבים לתיקון שלושה מימדים שונים ביהדות: המפגש עם האישה, עם הגוי ועם הטבע (ובכלל זה הגוף). על פי אזרחי במהלך הגלות הארוכה התעוותה היהדות לכדי ניכור משלושת תחומים אלה, וכעת הגיע הזמן לתקן מצב זה. מתוך עמדה זו הוא מעוניין לקדם "תיקון עולם" חברתי ואקולוגי, תוך "לקיחת אחריות כוללת, על כל החיים על פני אדמות, ושאיפה לשלום שלם".

החזון של אזרחי, אם לדבר לרגע מחקרית, משלב געגועים ל"תור זהב" שלכאורה היה נחלתה של היהדות בעבר הרחוק עם שאיפה לחדש ימינו כקדם (קדם ממש). אולם זאת (בהתאם להיגיון של הרוחניות העכשווית) לא על ידי חזרה להקרבת קורבנות במקדש מרכזי בתיווך קאסטת כוהנים, אלא דווקא על ידי חקירת מעמקי נפשנו והתגייסות למסע רוחני טרנספורמטיבי לפרט ולכלל, תוך שילוב תובנות וטכניקות ממסורות רוחניות אחרות, וכל זאת תוך דגש שמאני, ניאו-פגאני. (ועל כל זאת גם כתבה רחל ורצברגר, מחוקרות התחום בארץ, במאמרה המצוטט לעיל).

כדי לברר על מה ולמה שאלתי את אזרחי על מה ולמה:

בצעירותך חזרת בתשובה, הפכת לחסיד בעלז, למדת כתלמוד בכולל, אחר כך כיוונת כוונות וייחדת ייחודים בישיבת המקובלים "שער השמיים" בירושלים, מאוחר יותר היית תלמידו של הרב שג"ר, ולבסוף, לפני שפרקת עול מצוות, היית מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג. ראשית אשאל, אם יותר לי, מה גרם לך, אחרי כל העושר שודאי קיבלת במסע המרתק הזה, לנטוש את הדרך ההלכתית-אורתודוקסית ולפתוח בדרך יהודית-עצמאית? מה היה חסר? מה לא התאים?
ראשית הרשה לי לתקן אותך: מעולם לא "פרקתי עול מצוות". פרקתי את עולו של הממסד הרבני ואת עולו של ה"שולחן ערוך" כמי שבסמכותו להגדיר את המצוות. הרבי מקוצק צחק פעם על מישהו שיש לו "יראת השולחן ערוך" במקום יראת שמים. אני הגעתי לצומת בחיים שבצד אחד היה חץ שמצביע לכיוון העולם הדתי, ולצד השני היה צד שמצביע לכיוון הקב"ה. והלכתי בשני. בחרתי בקרבת אלהים על פני להיות "בסדר" מבחינת העולם הדתי. בחרתי ללכת אחרי אותו קול פנימי שהביא אותי מתחילה אל היהדות. כי אותו קול עשה לי סיור מכובד בפנים ואמר לי – עכשיו צריך להמשיך הלאה. לא עזבתי. המשכתי הלאה, למחוזות שהיהדות עדיין לא הגיעה אליהם, ועם הזמן יש להניח שתגיע, בדרך זו או אחרת.

קצת פחות בצעירותך היית ממקימי וראשי קהילת "המקום", שהיתה ניסיון ליצור קהילה רוחנית במצוקי דרגות. האם היית מגדיר את הניסיון ההוא ככישלון? מה תביא מהניסיון שצברת שם לפרויקט החדש?
לא כל מה שמגיע לסופו הוא "כישלון". אני מונע כבר הרבה שנים על ידי הצורך ליצור סוג של מרכז לימודי רוחני יהודי אחר. זה הביא אותי להקים בשנת אלפיים את ה"ישיבה-אשראם" במצוקי דרגות, וכשעשיתי זאת אמרתי "זו טיוטא". אחד מרבותי אמר לי פעם: אנחנו כל החיים כותבים טיוטות. וקבלתי. אני אדם יוצר: כותב טיוטות, מנסה, מתנסה, מוחק וכותב מחדש. מנגן את אותה המנגינה שוב ושוב רק בסגנון חדש.

וחוצמזה המון דברים טובים הושגו בקהילת המקום. פרוייקטים נהדרים שרבים בציבור לא יודעים שהתחילו אצלנו. פרוייקטים שנהגו בבית המדרש שלנו או סביב שולחן השבת, והיום הם חלק מהנוף הרוחני בארץ. כמו למשל ליווי רוחני לחולים סופניים, שאת צעדיו הראשונים בארץ, כשזה עוד נחשב למשהו בלתי מובן לחלוטין – עשה דרכנו, ויש הרבה מה לספר על זה. או כמו פרוייקט המפגש היהודי-ערבי ביום העצמאות-יום הנכבה. מפגש שמנסה לראות יחד את שני הפנים של המטבע ולהביא לכך שאנשים, ערבים ויהודים, יראו את אלו שיש להם נארטיב שונה משלהם ויקשיבו לו רוב קשב. או בכלל הנושא של מעגלי הקשבה, שהגיע מאוהאי בקליפורניה ארצה דרך קהילת המקום. ועוד ועוד. כך שהרבה דברים ב"המקום" הצליחו מאד, וקיימים עד היום.

יחד עם זה – אם אתה שואל מה הולך להיות אחרת עכשיו אז התשובה היא פשוטה: אנחנו לא מקימים קהילה, אלא מכללה. בית ספר גבוה. וחוצמזה אני לא עושה את זה לבד אלא בשיתוף גמור עם עמיתי שמואל שאול, שהוא מורה חכם ועמוק, ומיוחד במינו, העומד יחד אתי בראש היוזמה של הקמת "נביעה", ועם עוד צוות מכובד של מורים שילמדו אספקטים שונים שכולם קשורים לעבריות בתפיסה שלנו, מפסיכולוגיה ועד אקולוגיה, משמאניזם ועד מדיטציה. מורים כמו השופט בדימוס שלמה שוהם, או הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי, כמו השחקן והליצן הרפואי ירון סנצ'ו גושן, או ד"ר מריאנה רוח מדבר, ועוד. יש צוות מרשים של מורים ומורות שכל אחד קליבר בתחומו.

אני חושב שלא קשה להבחין שמתחוללת בשנים האחרונות תחייה והתרעננות של התרבות היהודית בארץ, ואפילו הייתי אומר, של הרוחניות היהודית בארץ. האם נביעה היא חלק מזה? במה היא דומה ובמה היא שונה?
בודאי שנביעה היא חלק מההתעוררות הרוחנית בארץ, ומהעניין שיש לחלק נכבד מהמתעוררים רוחנית להכיר טוב יותר את המקורות היהודיים. אבל היא יחודית בכמה אספקטים מאד משמעותיים מכל מה שקיים בשטח. א. היא לא נמצאת תחת איזו תפיסה יהודית. לא יהדות דתית ולא יהדות תרבותית. אנחנו לא מנסים "לקרב לבבות לדת" וגם לא מעוניינים להעשיר את התרבות היהודית. זה ממש לא מעניין אותי. אדבר בשם עצמי: אני מורה רוחני. אותי מענינת ההתפתחות הרוחנית של עצמי ושל תלמידי. אני משתמש בכלים שבאים מהמסורת העברית, שכוללת את דרכם של הנביאים והמקובלים, החכמים, החסידים והכופרים, כדי לעזור להתפתחות הזו.

אני סבור שיש במכמני המסתורין העברי כלים טובים להתפתחות האדם באשר הוא, אבל במקומות אחרים לומדים את החומר היהודי ולא נוגעים בכלים הללו, או כי יש להם אינטרס דתי אפולוגטי, ולנו אין, או כי יש להם אינטרס אקדמי מנותק, ואנחנו שלא חייבים להגיש דין וחשבון לממסד האקדמי, חופשיים להיות גם אקדמיים במידה טובה וגם למרות זאת כן "מחוברים". יש מקומות שמפחדים מה"ניו-אייג'" ומרוחניות ומסתפקים לכן בתרבות יהודית, וזה ממש לא מוקד העניין שלנו.

לנו יש עניין להביא את הגישה העברית אל הרוח האוניברסאלית. לעזור לאנשים להתפתח, מבחינת התודעה והתפיסה והחיים, ולקחת אחריות טובה יותר על שלום כדור הארץ. זה לא רק לשחות בביצה היהודית המקומית. אנחנו חלק מאנושות שנמצאת במשבר, ומכדור ארץ שנמצא במשבר, וכולם צריכים להתעורר ולהשתנות כדי שנחיה טוב יותר כיחידים וכחברה וכאנושות. אנחנו בנביעה לוקחים את חלקנו ברשת הרבה יותר גדולה של התעוררות גלובלית. אנחנו עושים את שלנו פה, ולוקחים אחריות על המורשת העברית.

על פי הכתוב באתר נביעה, זו מקדמת דרך רוחנית "בהשראת מקורות הרוח העברית והיהודית". ראשית אשאל – למה בכלל להתעסק במקורות הרוח העברית והיהודית? אם מה שחשוב הוא הרוחניות, למה לא להתעסק במקורות הרוח הסנסקריטית וההינדואיסטית (יש שם יופי של דברים, תאמין לי)?
תאמין לי שאני יודע… דרכי המזרח הן חלק אינטגראלי ממני, והיו עוד לפני שהכרתי את היהדות. אני אפילו נושא הסמכות מסוימות הן במסדר זן והן בעבודה שמאנית אינדיאנית על ידי מורים גדולים מהעולם שאני קשור אליהם במשך שנים רבות. שמואל שאול שותפי בילה גם הוא שנים במנזרים במזרח בעבודה עמוקה על התודעה שלו, וכך רבים מאנשי "נביעה". המפגש החי בין העבריות והמרחב הרוחני הכללי יהיה בנביעה מפגש חי, מרתק, ובלתי מתנצל. אין לנו צורך להיות "עם נבחר" או צורך להגיד ש"הכל כבר נמצא ביהדות" ועוד מיני אמירות כאלו.

אבל יש לנו צורך עמוק באותנטיות, ועבור רבים מאתנו סנסקריט, הינדואיזם, בודהיזם ושאר "שפות" נהדרות של עולם הרוח אינן ולא יהיו נמל הבית. הם מקומות נפלאים לבקר בהם, אפילו לעשות בהם בית-שני. אבל אני מרגיש שבגלגול הזה נשמתי בחרה לרדת כחלק מהעם העברי היושב בישראל, או בכנען 2000, עם התרבות הזו והתסביכים האלו, ועד שלא אקח על זה אחריות ואלמד כיצד להאיר אור רוחני עם זה ודרך זה לא אעשה את תפקיד נשמתי כראוי.

חוצמזה, כפי שאמרתי קודם – יש במסורת הזו כמה פנינים נהדרות שחבל לזנוח. זה שהן לפעמים מטונפות לא אומר שאי אפשר לנקות אותן מהבלים דתיים נמוכים, או מהבלים מסחריים שקשרו בימינו ל"קבלה", ולעשות בהן שימוש אותנטי וטוב. יש כלים רוחניים מיוחדים במסורת העברית שאנחנו אוהבים לחלוק עם העולם.

בהמשך לכך, האם נביעה, על אף ההתמקדות שלה ביהדות, תהיה פתוחה להשראה ממקורות רוח אחרים? האם היא תהיה מוכנה להודות שיש גם מה ללמוד מהם בתחומי הרוח?
ברור לחלוטין וזה גם כתוב באתר שלנו. נביעה לומדת יחד עם התרבויות האחרות של הרוח. יש מה ללמוד מהאינדיאנים ומהסופים, מהבודהיסטים ומחסידי שיווה ושאקטי. וגם – מתרבויות קדומות שנעלמו, כמו תרבות מצריים וכנען. העבריים תמיד חשבו כך, אני מתכוון לעם העברי הקונקרטי, שתמיד עמד בהפריה תרבותית עם תרבויות רוח אחרות, כולל איש חכם כמו שלמה המלך. ותמיד, לאורך כל הדורות, היו במקביל גם מנהיגים דתיים פונדמנטליסטים, שחשבו שזה נורא ואיום וצווחו כנגד הקשר הפתוח עם האומות. הצרה היא שכיום מכירים יותר את קולם של השמרנים, שנכתב והתקדש במסורת, בעוד את החיים בפועל של העבריים והיהודים, שתמיד, מימי המקרא ועד ימינו, ניהלו בפועל שיח פורה עם סביבתם הכללית, הציבור מכיר פחות.

כשמדברים על "השראה", מן הסתם לא מדברים על ציות עיוור. למעשה, אתה מדגיש כבר שנים שיש לדעתך כמה תחומים ספציפים שבהם סטתה היהדות מדרך המלך, ושעלינו להחזירה אליה, כלומר לתקן את היהדות. מה לדעתך נותן לאנשי נביעה את היכולת להבחין באותם קלקולים, ועוד יותר מכך – מה נותן להם את היכולת לתקנם?
שום דבר לא מבטיח ש"אנשי נביעה יוכלו להבחין בקלקולים ולתקנם". אנחנו בני אדם ובני אדם עושים טעויות. לכן כל מה שנעשה זה תמיד רק סוג של "כתיבת טיוטות". זה מאד אנושי וגם מאד יפה בעיני. אבל אם לחזור לשאלתך אז כן – כבר שנים מספר שאני מלמד מעל כל במה אפשרית שהיהדות חלתה לעניות דעתי בשלוש מחלות אקוטיות: נתק מהרוח שבטבע, נתק מהאלמנט הנשי ונתק מהאומות. על פי חכמת הקבלה ניתן להראות בקלות שכל אלו הם סימפטומים של מחלה שורשית אחת בעולם הרוח, ובלימודי ההיסטוריה ההתפתחותית של התיאולוגיה היהודית ניתן לשים את האצבע על איפה זה התחיל.

נביעה קמה מתוך רצון ברור לקשר מחדש את דרכי הרוח העברית אל האנרגיה הנשית בכל גדלותה ועוצמתה, אל האומות ואל ממד הרוח שבטבע. פחד, חרדות ותופעות פוסט-טראומטיות אחרות של הקולקטיב היהודי גרמו להעמקת הנתקים הללו בתפיסה הרוחנית היהודית (כולל בקבלה). אבל אנחנו לא באים מפחד, אלא מאמונה עמוקה בקדושה הטבעית שקיימת בכל. ומכירים גם את היופי והכלים העמוקים והמיוחדים שיש למסורת העברית של הרוח להציע, ולהבריא מתוך המקום הזה.

העבודה הרוחנית שלך, ואני מתאר לעצמי שהעניין יבוא לידי ביטוי גם בנביעה, מדגישה מאוד את התחום המיני. ראשית – למה?
אחד התחומים הכי פחות מטופלים בעולם הרוח הוא התחום של הארוס, תחום האנרגיה הויטאלית של האהבה והתשוקה שכל כך חשובה לכולנו. זה מפליא שבכל שנות החינוך והלימוד של האדם כיום מעט כל כך מידע רציני ותשומת לב מעמיקה ניתנים לתחום הזה, שעושה אנשים שמחים או אומללים. בנביעה אנחנו מקדישים מסלול יחודי שמתמקד בהעמקה בתחומי האהבה והמיניות המקודשת, מסלול שייועד למי שרוצה גם לשפר את חייו שלו ולעשות אותם מאושרים יותר, וגם לדעת לסייע לאחרים שמתחבטים בתחומי מערכות היחסים, האהבה והמיניות. אני מאד שמח על כך.

אולי עוד כמה מילים על מין. נדמה לי שקל לראות שאחד ממישורי החיים שיצאו בימינו מאיזון בריא הוא התחום המיני, כאשר מצד אחד בחברה החילונית-ליברלית-צרכנית המיניות נחגגת בראש חוצות, ויחד עם זאת היא מנותקת לחלוטין מכל מימד של עומק או רוח; ואילו מצד שני פעמים רבות הניסיונות להכניס לתחום הזה עומק ורוח מובילים (וכאן אתייחס ליהדות בזמננו) לדקדוקי "צניעות" אובססיבים וילדותיים דוגמת הרב אבינר, לחוקי-חנק אנטי-אנושיים דוגמת חסידות גור, או להזיות קבליות החורגות מכל פרופורציה כגון החרדות מאוננות. מה אתה מציע ששונה בגישה ובמהות (את הפרקטיקה נשאיר לפעם אחרת)?
אנחנו מציעים מסלול שלא מפחד לגעת בתחום הזה, לפתוח אותו, ללמוד אותו, לערער מוסכמות, ולהציב גבולות חדשים המשרתים את התפתחות האדם ואושרו, כיחיד, כמשפחה (מהי "משפחה"?) וכחברה. לאחר לימוד במסלול הזה לא תשאר אבן שלא הפכת והתבוננת מה יש מתחתיה, ואני מבטיח לך שחייך רק ישתנו לטובה מזה. כל כך הרבה "שדים" ופחדים מתחבאים מתחת לשרוולי הצניעות כביכול של העולם הדתי החרד, וגם מתחת לשלטי הפרסומת הפרוצים של החברה שכביכול מיניות זה לחם חוקה, אבל בעצם יש בה בורות עצומה ביחס למיניות עמוקה ואין בה רוח. באף אחד מהם אין לא הבנה מעמיקה ולא חגיגה אמיתית של רוח האדם הגבוהה הקשורה למניות האדם. והאדם הוא יצור מיני ללא הרף, מינקות ועד שיבה!

אנחנו משלבים ידע טנטרי מן המזרח עם תורות קבליות שעסקו ב"סודי עריות" ובתורת הזיווג הקדוש, עם מידע פסיכולוגי ומדעי מתחום הטיפול המיני, ועם גישה אומנותית החוקרת את עצמנו דרך יצירה. השילוב הזה מאפשר סוף סוף יצירה של מסלול עם עומק, עם רוח, עם פתיחות ועם עוצמה שיכשיר מטפלים מיניים ברמה אחרת בכלל ממה שקיים עד כה. זו תפילתי כמובן.

למעשה לראשונה נתפתחת כאן מגמה רצינית למתענינים בתחום האהבה והמיניות שלא באה ממקום רפואי, קליני, אלא ממקום של העמקה במיניות כקשורה לרוח האדם ואושרו. אחד הדברים היחודיים לתפיסה העברית של הרוח זה שהמין לא נחשב בה מעולם לחטא (אפילו ביהדות הדתית, שלא כמו בנצרות), ולהיפך – הזיווג נתפס בתורות המסתורין כאירוע מקודש, סודי ומכונן. יחד עם זה – העובדה שהקדשנו לכך מסלול מיוחד אומרת גם שמי שלא מעוניין להתעמק כרגע בתחום האהבה והמיניות זה אכן לא יהיה מרכיב מרכזי בתכנית הלימודים שלו.

היחס המסוייג (נקרא לזה כך) של היהדות המסורתית מהמימד הנשי ומהטבע הוא לדעתך עוול ואיוולת. אם נעזוב לרגע את המישורים החברתיים והמוסריים של העניין, מה לדעתך מחמיצה היהדות כדרך רוחנית כשהיא לא מקבלת במלואם את הנשיות ואת הטבע?
הו! כבר כתב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין שברגע שהיהדות בחרה (מתוך פחד) להנתק מהרוח שבטבע היא אבדה אחוז גדול מההשראה שלה, ובפועל – את הנבואה. לא לחינם קראנו לאקדמ>יה שלנו נביעה גם בעין וגם באלף. אנחנו מבקשים לעזור לכל אחד להתחבר לנביעת נשמתו, ולנבוע. המפגש עם האלהי אפשרי ואף הכרחי. כבר כתב הרב קוק שחסרון הנבואה בישראל איננו סתם חסרון אלא סוג של מום. הנפש שלנו בריאה רק כשהמעיין יכול לנבוע – וזו משמעותה של נבואה.

קראנו לאקדמ>יה שלנו נביאה גם באלף, כי הממד הנשי של הנבואה ושל הרוח גם הוא חסר לנו כמו אבר שחסר לגוף. אם תהרהר בזה רגע תראה שכל ארון הספרים היהודי לא מכיל ולו ספר אחד שכתבה אישה! חצי מהעם הושתק לאורך אלפי שנים. היש עוולה גדולה מזו? ואני לא בא מתוך מקום פמיניסטי פשטני אלא באמת מבכה על זה שכאדם אין לי יכולת ללמוד חכמה נשית מהסבתות של הסבתות שלי, כי הן לא הונצחו בכתב והמסורת שלהן לא הועברה אלינו.

התרבות הנשית היתה תמיד יותר אוראלית, ועברה בעל פה. היא היתה קשורה פעמים רבות גם לתחומים שנראו מסוכנים להגמוניה הרבנית הגברית של היהדות. לכן שמעון בן שטח, מחשובי חכמי הפרושים בימי בית שני, תלה ורצח באשקלון 70 נשים שהוא החשיב כ"מכשפות". היום ה"מכשפות" הללו היו מעבירות סדנאות נפלאות בתרבות הניו-אייג' הישראלי. אני שב ומלמד כבר שנים שהיהדות לא דכאה נשים אלא את הנשיות של הנשים. היהדות קבלה נשים שדיכאו את נשיותן והסכימו להצטרף כחברות בתרבות הפטריארכאלית הרבנית. אבל העידן שלנו מבקש כבר אופק חדש ובריא יותר.

מה החזון שלך? בחלומותיך הורודים הפרועים ביותר, מה אתה רואה נובע מנביעה?
תודה על השאלה. איזה כיף לענות עליה. דבר ראשון אני רואה את נביעה מסייעת לרוח הגדולה ליצור כאן תרבות רוחנית אחרת. תרבות רוחנית עתיקה-חדשה. אני רואה גברים ונשים חכמים וחכמות בכל מיני סוגים של חכמה, ובעיקר בחכמת הלב, שיוצאים ממספר שנות לימוד בנביעה עם הכרה מעמיקה של מקורות הרוח של אבותיהם ואמותיהם, ומסוגלים ליצור דיאלוג מעניין ופורה בין הנביעה הספונטאנית והרעננה של נפשם בהווה החי, ובין המקורות העבריים. אני רואה מקובלים ומקובלות מסוג חדש, שמתחילים ליצור קבלה חדשה, מתוך כבוד לעבר ומתוך כבוד גדול לעתיד כדור הארץ, פיתוח קבלה תומכת שלום בין כל האומות ובין כל הברואים על פני כדור הארץ.

אני רואה את התחום של השמאניזם העברי שב בגדול אל זירת עולם הרוח העולמי. נשים וגברים שמכירים באופן אינטימי נקודות של עוצמה בארץ כנען, שיודעים לערוך טקסים בעלי משמעות, לפעמים להביא ריפוי לאדם ולפעמים ליצור עבורו חניכה לדרך חדשה. אני רואה גברים ונשים שחיים באינטגרציה של הגוף והנשמה, שיודעים לעשות אהבה כשער אל הרוח, שיודעים לאכול מתוך מודעות אקולוגית רחבה וגם "להעלות ניצוצות", כמו שקוראים לזה בחסידות. אני רואה מנהיגים קהילתיים שעוברים את מסלול מתקני עולם בנביעה ומתוך החכמה העברית מתחילים ליצור פרוייקטים שונים של תיקון עולם, צדק חברתי, שלום, פיתוח של כלכלה חומלת ועוד ועוד.

בכלל – ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס זה ישפיע על המאזן שקיים בארץ בין דת וחופש, כי הרי אנחנו מציעים דתיות יותר עמוקה במובן הרליגיוזי ממה שמציעים לרוב בעולם הדתי וחופש יותר עמוק ממה שמורגלים לו בעולם החילוני. ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס – תהיה לזה השלכה במעגלים רחבים מאד, בארץ ובעולם הרחב. אתה יודע, העם שלנו צריך כבר לתת משהו חדש ומרענן לעולם. לתרום את חלקנו להארת המציאות. עם כל הענווה – זהו החלק שאני הייתי רוצה לשחק במהפכה החיובית שהאנושות חייבת לעבור בקרוב.

מה עכשיו? האם כבר נפתחה ההרשמה? ואם כן, למי? למי אתה קורא?
ההרשמה לשנת הלימודים הראשונה נפתחת ממש עכשיו. יש לנו מיקום נהדר באזור המרכז, יפה, מכובד ונח מאד לגישה. מערכת השעות שגיבשנו מציעה לימוד עשיר עם צוות משובח של מורים ומורות. ניתן להתרשם מכל זה באתר שלנו www.neviah.co.il

למי אני קורא? לכל מי שמרגיש קרוא להתקרב לנביעת נשמתו בדרך זו. לצעירים ולמבוגרים, לבעלי ידע נרחב או לטירונים גמורים, לאומנים מסוגים שונים שמחפשים השראה עברית מקורית, לאנשי רוח ולמחפשים רוחניים שהגיעו כבר לבשלות מספקת, כזו שמאפשרת להם כבר לגלות מחדש את שפת הרוח העתיקה של אבותיהם ואמותיהם, ולהביא מתוכה מתנה נפלאה לעצמם ולעולם כולו.

לא ממש

—

* Wertczberger, Rachel, "Memory, Land, and Identity: Visions of the Past and the Land in the Jewish Spiritual Renewal in Israel", Journal of Contemporary Religion, Vol. 26, No. 2, May 2011, 269–289

במוסף "שבת" של מקור ראשון התפרסמה בשישי האחרון שיחה בין ניר מנוסי, רונן שובל ואנוכי, הכל בהנהגת אבי גז. מנוסי, בעל הבלוג הרהורי תשובה, הוא כיום מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג (ראו למשל דיונים בתגובות ביני לבינו ברשימה שפרסמתי לא מזמן על נקודה בתורת רבו), ומהכרותי המצומצמת איתו אדם מוכשר וטוב מאוד בפני עצמו. שובל הוא כמובן יו"ר תנועת אם תרצו, ואותו ואני כלל לא מכיר אישית.

בדיון בינינו עולות שאלות של הלכה מול חילוניות ביהדות, דת יהודית ולאום ישראלי, והיחס לדתות ותרבויות אחרות. שיחות שכאלה, על הזמן המצומצם שמוקדש להן מחד והנושאים הגדולים מאידך, לא יכולות להגיע לעומק או למורכבות משמעותיים, ובכל זאת אני חושב שעמדנו על כמה נקודות חשובות. אחד המפתחות להבנת הדברים שם לדעתי הוא לזכור שמבחינה הלכתית אני ורונן נמצאים בצד אחד וניר בשני, מבחינה דתית אני וניר דומים ורונן שונה, ומבחינה לאומית (או אתנוצנטרית) רונן וניר שותפים לעמדה אחת ואילו אני לאחרת. הנה שוב הקישור לשיחה באתר מוסף "שבת".

—

שלושה דברים נוספים, בתקופה של מעברים וטרנספורמציות:

• בעקבות הרשימה האחרונה שלי, בעניין הניסיון להקים עיתון חרדי הגון, הוזמן העורך, יוסי איתן, לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. כמו כן בתגובות שם התפתח רב-שיח מעניין מאוד, ואני ממליץ למי שזה מעניין אותו לחזור ולקרוא אותו.
• עברנו, אני ואשתי, לירושלים. זה מרגש, זה מעורר, ואני בטוח שזה גם יתרום לכתיבתי בבלוג (מה לעשות, בקריית אתא בכל זאת הסצנה הדתית מגוונת פחות). בכלל, אני מרגיש שזאת זכות גדולה לגור בירושלים. עיר הקודש, כן?
• אני לא יכול שלא להזכיר את מחאת הדיור, שעם כל חוסר הקשר שלה (לפחות בינתיים) לענייני דת (אפילו דת ומדינה) או רוחניות, ובלי קשר גם למידת הצלחתה להביא שינוי בנושאים שהיא כן עוסקת בהם, היא כבר מעידה על התנפצות הבועה שבעת-הרצון שרובנו נמצאים בה רוב חיינו, על תחילה של שאילת שאלות לגבי "הסדר הטוב", על חוסר שקט שבמקרה הזה הוא לדעתי מבורך. (ובמקרה אני בדיוק כותב רשימה כללית, לרגל מלוא חמש שנים לבלוג, על העמדה שלי בקשר ליחסי הפרט-החברה-התרבות וזה אפילו מתקשר בצורה נאה. אני מקווה לפרסמה בהמשך השבוע.)