אם ברצונכם לעצבן חברי כת, אחד הדברים האפקטיביים ביותר הוא להחמיא באוזניהם למנהיגם. הדרך לעשות זאת היא לשבח, למשל, את מראהו של הגורו, את טעמו בבגדים, את כתיבתו, לומר שהוא כריזמטי, שנון, חתיך, חמוד וכו'. במצב כזה חבר הכת נמצא בחוסר אונים מסויים: הוא לא יכול ממש לכעוס עליכם, כי אתם הרי אומרים דברים טובים, ומצד שני הוא מרגיש שלא בנוח. הוא רוצה לשמוח בדבריכם, אך הוא אינו יכול. משהו מפריע לו, ולעיתים הוא עצמו אינו מצליח להסביר לעצמו בדיוק מה.

סרן קירקגור, אחד מהפילוסופים האהובים עלי ביותר, מצליח להסביר מה. בחיבור קצר הנקרא ההבדל בין גאון לשליח עומד קירקגור על הבעיתיות שבהילול דמויות דתיות. הוא מדגים זאת על פאולוס:

אנו שומעים מדי פעם כמרים מסויימים שבכל תמימותם הלמדנית מזנים את הנצרות מתווך כוונה טובה. הם מדברים בטון מרומם על אודות שנינותו ועומק מחשבותיו של השליח פאולוס, ועל אודות יופיין של המטפורות שבהן הוא משתמש – אסתטיקה טהורה. אם יש לראות בפאולוס גאון, זה גרוע מבחינתו. […] כך הוא מוכר ונערץ בשל תכונות בלתי חשובות, ובזכות משהו שהוא אינו מייצג מעצם מהותו, ומשום כך שוכחים מהו באמת. […] כגאון לא ניתן להשוות את פאולוס לאפלטון או לשייקספיר [… אבל] כשליח אין לו כל קרבה לאפלטון או לשייקספיר. […] גאון ושליח שונים זה מזה מבחינה איכותית. הם בעלי סגולות השייכות לתחום איכותי אחר: תחום האימננטיות ותחום הטרנסצנדנטיות. (ההדגשות שלי)

קירקגור מסביר שבעוד הגאון מקבל את כשרונו ומכוון את פעולותיו מתוך ואל העולם הזה, השליח מקבל את שליחותו ומכוון את פעולותיו מאת ואל האלוהים. מכאן נובעים כל ההבדלים שבעולם (ומעבר אליו): הגאון הוא גאון מלידה; השליח מתמנה לכך מידי האל בפתאומיות. לגאון יש כישרון; לשליח יש יעוד. הגאון עושה עבור העולם; השליח עושה עבור האל. הגאון נבדל איכותית מאחיו; השליח מהותית. הגאון משנה דברים בזמן; השליח משנה דברים בנצח. ולכן

הערכת הגאון היא על טהרת האסתטיקה, על פי תכניו ועל פי כוח המשיכה המיוחד שלו. שליח הוא מה שהוא משום שהוא מחזיק בסמכות אלוהית.

ומהי סמכות?

סמכות היא תכונה מיוחדת, שבאה ממקום אחר ומנכיחה את עצמה מבחינה איכותית בדיוק כאשר תוכן ההצהרה או המעשה הופכים לדבר חסר משמעות מבחינה אסתטית.

והסמכות הזאת, היא מה שעושה כל דיבור על "כשרונו" או "חוכמתו" של השליח לא רק למגוחך, אלא למטריד, ולבזוי. אומר קירקגור:

אינני מאזין לפאולוס בשל היותו שנון, בשל היותו מבריק במיוחד. אני מציית לפאולוס בשל סמכותו האלוהית. […] פאולוס אינו צריך להתגאות בשנינותו, משום שבכך ייראה טיפש. אין הוא צריך להיות מעורב בויכוח אסתטי או פילוסופי על התורה שלו, משום שבכך הוא יפגין קו מחשבה רופף. […] כאשר התחום הדתי-פרדוקסלי מתבטל או מתפרש באופן אסתטי, שליח הופך לגאון, ואז אמרו 'לילה טוב' לנצרות.

קירקגור אף מצליח להדגים את העקרון שהוא הבחין בו על ידי דוגמא מחיי האנוש (על אף ההבדל התהומי ביניהם לבין האלוהות כמובן):

אנו מניחים, כמובן, שמלך הוא בעל סמכות. מדוע, אם כן, יימצא פגם בעובדה שהמלך הוא שנון, הוא אמן וצייר? אין ספק שהסיבה לכך היא שאנו מדגישים באופן מהותי את הסמכות המלכותית, ובהשוואה לכך התכונות היותר פשוטות, אלו שנוגעות להבדלים בין בני אדם, נתפסות כתכונות החולפות, משהו שאינו הכרחי, מקריות טורדנית. […] לבקש כי מלך יהיה גאון ולרצות לציית לו במקרה כזה, ייחשב לבגידה, משום שהשאלה מכילה ספק בקשר לציות לסמכות. (ההדגשות שלי)

כאמור: האסתטי, עד כמה שהוא משמח, הוא מקרי, ואינו קשור למהותו של האדם. העמידה מול האל – היא קשורה למהותו. קירקגור רואה אם כן סכנה רבה בעירבוב בין האסתטי לדתי. אכן, ערבוב כזה הוא לדידו התקפה על הדת מצד התרבות, התקפה על אלוהים מצדו של האדם:

ישו, אפוא, לימד מתוך סמכות. לשאול אם ישו מעמיק זה חילול הקודש וניסיון (מודע או לא מודע) להרוס אותו. בעצם השאלה טמון ספק באשר לסמכותו, וגם ניסיון יהיר וישיר להעריך ולדרג אותו כאילו הוא נחקר שדבריו עומדים למבחן, ולא מי שניתן בידיו כל הכוח בשמיים ובארץ.

כעת מובן, אני מקווה, מדוע חברי כת לא מסוגלים לסבול מחמאות שניתנות לגורו שלהם על ידי זרים: המחמאה כמובן גוזלת את סמכותו של הגורו. שהרי עבור חסידיו המורה הרוחני איננו רק "חכם" או "עמוק" – הוא קולו של הנצח. אותו גורו מהווה בשבילם את הגבורה, את הסמכות המוחלטת שכל הכרעותיה הינן אלמותיות ובלתי ניתנות לערעור כאש לבנה על אש שחורה. כאשר אני מחמיא לאל שלהם אני נתפס, בצדק, כמי שלא מבין את סגולתו האמיתית, או גרוע מכך, מבין אך מסרב להאמין בה.

וכמובן, ככל שמעמד הגורו נחשב נשגב יותר, המחמאות יכולות להתייחס גם הן לעניינים יותר נשגבים, ועדיין לעצבן. נסו לומר לחסיד חב"ד שהרבי מליובאוויטש הוא, נאמר, תלמיד חכם עצום. כך גם, למשל, בעודי חוקר את הכת של אדי דא התיידדתי עם אחת החברות בה. בחורה זו, חכמה ומקסימה אגב, היתה מגלה סימנים של חוסר סובלנות כאשר הייתי מתאר באוזניה, בכנות כמובן, כמה אני מתרשם מאבחנותיו הרוחניות של דא, וכמה אני חושב שהוא עמוק ומבריק.

זה עיצבן אותה מאוד מפני שבשבילה דא היה אלוהים בכבודו ובעצמו (כך הם מאמינים שם בכת). מכיוון שהיה אלוהים ממש, לא היתה ולו מחמאה אחת שהייתי יכול להעניק לו באוזניה שהיתה מוצאת אצלה קורת רוח. רק המילים "הוא אלוהים" היוצאות מפי היו יכולות לשמח אותה, שכן מילים אלה אינן מחמאה, אלא כניעה טוטלית לסמכותו של דא. 'אלוהים' אינו שם תואר, אלא סימן מוסכם כי תמו השאלות והדיונים. 'אלוהים' הוא תשובה, שאחריה החיים מתחילים להתנהל אל מול ולקראת במקום בשביל ולצורך.

באותה צורה גם אותם בתי מדרש חילוניים-למחצה שקמו בשנים האחרונות, עד כמה שאני באמת מחבבם, הם עיוות אסתטי של הרעיון הדתי. כאשר נלמד סיפור תלמודי או מהלך הלכתי מפני שהוא "יפה", "מעניין", "חכם" או "עמוק", הרי שצריך להיות ברור שאין כל קשר, או לחילופין קשר הופכי יש, בין לימוד שכזה לבין לימוד תלמוד בישיבה מן המניין. שהרי בישיבה הטקסט הוא קודם כל מקור סמכות, הוא דבר האל, וכל יופי או תחכום שיש בסוגייה מסויימת הוא לחלוטין פריפריילי וחסר חשיבות, שלא לומר פשוט עודף ומפריע. התלמוד הוא עצום עבור תלמיד ישיבה ליטאי בגלל שהוא יודע דרכו את רצון האל, ולא משום שהוא יצירה תרבותית מהשורה הראשונה.

אגב את אותה הזנייה (היה קורא לכך קירקגור) של התלמוד ניתן כמובן לראות גם בין האורתודוקסים, לפחות אצל אלה המנסים למצוא, ולהוכיח בכל דרך, את חוכמתם העצומה של חז"ל, בדרך של "תראו איך חז"ל ידעו כבר לפני אלפיים שנה על X" וכל דבר שטות שכזה. עבורם לכאורה חז"ל לא חשובים מספיק כמתרגמים של רצון האל לשפת המצוות, ודרוש להם שגם יבינו במדע, או יהיו איצטגנינים.

רגש דתי אמיתי, לפחות על פי קירקגור, נדיר למדי בימינו. אז איך ולמה הגענו לאיפה שהגענו? מסביר קירקגור:

סמכות היא משהו מוחלט מבחינה איכותית. […] אך הדבר שבלבל לחלוטין את הנוצרים במהותם הוא שמתוך ספק התחלנו לפקפק בקיומו של אלוהים, ומתוך מרדנות בכל סמכות שכחנו מהי סמכות ומהי הדיאלקטיקה שלה. מלך קיים פיזית, באופן שכל אחד יכול להיווכח בכך, ואולי בשעת הצורך הוא מסוגל להוכיח פיזית שהוא קיים. אולם אלוהים אינו קיים בדרך זו. הספק הביא להצבתו של אלוהים באותו מקום של חסרי הסמכות, באותה הדרגה של הגאונים, המשוררים והוגי הדעות, אשר דבריהם נמדדים רק מהבחינה האסתטית ומן הבחינה הפילוסופית.

כלומר גם המיטב מהאנשים הרואים עצמם דתיים מפקפקים כל כך בסמכותו של האל, עד שהם נדרשים להצדיק את אמונתם על ידי גאונות הטקסט שהוא לכאורה כתב! ומזמנו של קירקגור לזמננו המצב כמובן רק התדרדר במובן זה. מאידך גיסא, ואם יותר לי לחלוק על קירקגור הגאון בנקודה קטנה, לדעתי יש גם יתרון דתי בריסוק הסמכות האלוהית: כמי שלא מאמין באל שהוא מלך המצווה חוקים ממשכנו העליון, דווקא הפניה אל האסתטי יכולה לרמוז לנו על אימננטיות של האל ועל פעולתה של ההשראה האלוהית מתוקף כך. אבל הרמז הזה על פי רוב לא נקלט, וממילא זה נושא לפוסט אחר.

 

[עלה באתר מעריב. כל הציטוטים של קירקגור מתוך הספר "העת הזאת", שמקבץ שלושה חיבורים של קירקגור בתרגום מרים איתן, בהוצאת כרמל. אני בטוח שאני חב חלק לא מבוטל מאהבתי העזה אל קירקגור לתרגומים היפיפיים של מרים איתן. דבר אחר: בנאום ההכתרה שלו טרח אובמה לציין אתמול שארה"ב מורכבת מ"נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ובלתי-מאמינים" – והזכרת אלו האחרונים הוא נקודת ציון חשובה, המרמזת לא רק על עידן חדש ביחס אל הדת בארה"ב, אלא הן על דתיותו של אובמה והן על הליברליזם שלו, ששניהם כפי הנראה במצב טוב מאוד. וראו את רשימתו האחרונה של יואב קרני על אובמה כאייקון דתי.]

האמת הידועה על כך שבכל מאבק שני הצדדים הולכים והופכים דומים זה לזה מקבלת בימים אלה אישוש חדש, ולא רק בחוסר ההבחנה ההולך וגובר של צה"ל בין חמאס לאזרחים חפים מפשע. ביום ראשון השבוע פירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף כתבה ב"הארץ" בה הם מדווחים בין השאר על פעילות הרבנות הראשית בקרב החיילים שנלחמים בעזה. על פי השניים

[הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי] כבר הספיק לשהות בשטח, עמוק עם הכוחות […] דיווח תמים בגיליון האחרון של המגזין הצבאי "במחנה" מספר על כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם. אולי אין להתפלא שזה הנוהג, בצבא שקרוב לשליש מלוחמיו ביחידות החוד הם חובשי כיפה. הרבנות נכנסת כאן לוואקום נרחב שהותירו המפקדים וחיל החינוך.

אבל חיילים מהשטח מספרים גם על תופעות אחרות: מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים (כך מדווחת התנועה ליהדות מתקדמת), אספקת  טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד. האם מישהו מפקח על המסרים של הרבנים? זה מתחיל להריח כמו "מלחמת מצווה". אמנם איש עוד לא התיז כאן מים קדושים על הלוחמים או חילק להם מפתחות לגן-עדן, אבל לשם כך תהיה תמיד המלחמה הבאה.

אחרי פוליטיקאים ואנשי עסקים שמלחכים את פנכתם של רבנים שונים (אני לא מתכוון לעובדיה יוסף, אלא ל"רנטגן" ודומיו), ואחרי חברות שמעסיקות יועצי פנג-שואי וקואצ'רים רוחניים, אולי היה צפוי שתהיה איזושהי זליגה של הרוחניות הניו-אייג'ית עובדת האלילים הזאת גם לצבא, אבל בעוד שכאשר מדובר באזרחים הרי העניין נוגע לאנשים מבוגרים שמחליטים לנהוג על פי רצונם ומיטב שיפוטם (נאמר), אין כל דרך להצדיק הטפה דתית לחיילים שנמצאים במצב שאולי אין כמוהו נתון להשפעה: הם צעירים, הם חייבים למלא פקודות, והם עומדים בפני סכנת חיים.

הפרופגנדה הדתית הזו, שמערבבת פונדמנטליזם עם ניו-אייג' ומציעה אמונה תמימה במקורות תוך ניצולם חסר המחויבות למען התועלת האישית, היא בזיון לצה"ל ועוד ראייה לנמיכות הקומה של חילונים כאשר הם ניצבים, בבורותם ורגשות הנחיתות שלהם, מול רבנים שבטוחים שהם ורק הם יודעים את האמת.

אבל התעטפות ב"שחפ"צים רוחניים" היא כלום לעומת הכתבה הבאה של אנשיל פפר שפורסמה היום ב"הארץ":

 

כאן אם כן מדובר כבר בהצדקת הרג חפים מפשע על ידי טיעונים דתיים פונדמנטליסטים: ציטוט פסוקים, המוצאים מהקשרם, כדי להכשיר את שרץ ההרג חסר האבחנה. האייטולות לא היו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".

כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.

עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:

אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.

כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.

ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.

ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.

כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.

אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.

מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.

למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.

 

[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]

 

1. לפני יומיים עלה ברחבי בריטניה, על גבי אוטובוסים, מה שהוא כנראה הקמפיין האתאיסטי המרענן ביותר מאז כתבי ניטשה. על כבישי הממלכה שועטים כעת אוטובוסים שעליהם מודבקת ההצהרה הנלבבת הבאה: "סביר להניח שאין אלוהים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים" ("There's probably no God, now stop worrying and enjoy your life"). הנה מאמר של "הארץ" על כך.

הקמפיין הוא יוזמה של אריין שריין, עיתונאית וכותבת מלונדון, שקיבלה את הרעיון אחרי שראתה פרסומת דומה שניסתה לשכנע את העוברים ושבים להאמין דווקא בישו (היא עקבה אחרי כתובת האינטרנט בתחתית אותה מודעה וגילתה שאותה כנסייה גם מבטיחה לה שהיא תישרף לנצח בגיהנום על חוסר אמונתה). היא חברה לריצ'ארד דוקינס, מדען מוכר ואנטי-תאיסט מוצהר (כתבתי עליו ועל חבריו כאן), וביחד הם גייסו 135,000£ מתרומות עבור הפרסומות האפיקורסיות.

בוידאו שתוכלו לראות בסרטון בכתבה בגרדיאן (משם לקחו את זה "הארץ") דוקינס מוחה על ההתקפות כנגדו מצידם של אנשי דת. לשאלה של עיתונאית מהגרדיאן על הנטייה של דתיים להיעלב כל פעם שמפקפקים בקול בקיומו של אלוהיהם הוא עונה שהם עושים זאת משום שזה הנשק היחיד שיש להם בארסנל – הרי טיעונים רציונליים בדרך כלל יוק. אני חייב לומר שהוא צודק בדבר אחד: לא יכול להיות שאנשי דת יעלבו כשיאמרו שהם מאמינים בשטויות, ומצד שני יצהירו שמי שלא מאמין כמוהם יירש גיהנום נצחי.

ואפרופו עצבים, בברצלונה, שם גם עלה הקמפיין ("Probablemente Dios no existe. Deja de preocuparte y goza de la vida"), הכנסייה הקתולית כבר הראתה סימנים של זעם קדוש. מישהו שם טען ש"זוהי התקפה על הדתות כולן" (טוב, לא על הבודהיזם, נכון?), והארכיבישוף של העיר הוציא הצהרה ש"הדת אינה מקור לדאגות, והיא גם לא מכשול להנאה מהחיים". ועל כך יש לומר: אם אתה נוצרי והדת שלך אינה מקור של דאגות ולא מכשול להנאה, אתה כנראה לא עושה את זה כמו שצריך.

2. ואפרופו אפרופו עצבים דתיים וזעם קדוש, החמאס בעזה התחיל להוציא להורג בשיטתיות אנשי פתח החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וכמו כן עבריינים "רגילים", הכל בשם האל, אני בטוח. על פי עמירה הס, בין 40 ל- 80 כבר נרצחו על ידי החמאסניקים. כפי שכתבתי, אין ספק שאלו אנשי מוסר ונאורות, שגם יודעים היטב איך לקדם את האינטרסים של העם שלהם.

3. הכתבה הזאת היא כמעט מלפני שנה, ובכל זאת, כי מסתבר שיש יוונים שרוצים להחיות את דתם העתיקה! אכן, פגאנים מודרניים, או יותר נכון פגאנים ניו-אייג'יסטים, מגיעים למקדשים העתיקים שעל האולימפוס ועורכים טקסים למען זאוס, אפולו אפרודיטה וכל החברייה העליזה ההיא. הכנסייה כבר מעוצבנת כמובן.

4. מאמר חביב, אבל ללא גילויים מרעישים, על הקשרים בין הנצרות לבודהיזם לפני 1000 שנה. 

5. חברי אביב טטרסקי העלה רשימה ובה פרטים על אירועים שנערכים בצד הקרבות, ומתוך כוונה לרמוז על אלטרנטיבה להם. אחד מהם הוא "ההליכה", כלומר הליכה שקטה שבה צועדים יחד, ללא דיבור או שלטים ובצורה מדיטטיבית, יהודים וערבים, ובכך מסמנים אפשרות של קיום אחר, לא מתוך קונפליקט. אביב ואנוכי היינו חלק מצוות שייסד את המסורת הזאת בישראל לפני שש שנים, עת יצאנו מיפו וצעדנו עד לירושלים עם מאות אנשים בפסח, אפריל 2002, בתוך גל הפיגועים הנורא שהתחולל אז ותחילת "חומת מגן" (אביב כתב על זה כאן). אני חושב שזה חשוב. 

6. לסיום, קראו את הרשימה החשובה מאוד הזאת של דרור בורשטיין. על מהות האנושיות. ועל האמת הברורה, שאם אנחנו פתוחים יותר לאושר, אנחנו גם פתוחים יותר לכאב, וסגירת עצמנו כלפי האחרון מביאה בהכרח לסגירתנו כלפי הראשון, ולמעשה לסיום החיים שלנו בעודנו חיים. דברים חשובים כל כך, ובעיקר בעת מלחמה.

"החסידות היא עדיין המשאב החשוב ביותר להתחדשות רוחנית בתחום היהדות" – חביבה פדיה, הנספח למאמר הראשון בספר

בראשית המאה העשרים רבים פיקפקו שקיימת מיסטיקה יהודית. היהדות נחשבה לדת של חוקים ומעשים, ומה להם, על פי ההגיון הנוצרי, ולרוחניות? יהודים רבים היו שותפים להרגשה זו, וגם אלה שהכירו את הקבלה ניסו להצניע אותה: לאורך ואחרי המאה ה-19 האתאיסטית, זה לא היה נאה להציג צד מיתי ומטאפיזי של היהדות. התנועות הרפורמיות למיניהן שפרחו באירופה, וגם רבנים אורתודוקסים רבים (למשל הרש"ר הירש) הדגישו את הצד האתי של היהדות, וראו בה קודקס מתקדם של חוקי מוסר.

בחלקו של גרשם שלום נפל מה שמעטים זוכים בו, או מסוגלים לו: הוא למעשה כונן במו ידיו תחום מחקר שלם. שלום היה הראשון שחקר בצורה מדעית את המיסטיקה היהודית, ובכך גם הראשון שנתן לה פומבי. כאשר התחיל במחקריו, בסוף שנות העשרה של המאה העשרים, היתה הקבלה תורת סוד באמת, ושלום היה צריך ללמוד בכוחות עצמו את שפתה ולפענח את רזיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר הבהיר, ואחרי שעלה ארצה ייסד, בשנות השלושים, באוניברסיטה העברית את הקתדרה למחקר הקבלה. מחקריו מקיפים את תולדות המיסטיקה היהודית, מספרות המרכבה ועד השבתאות, והוא קנה את מקומו כאחד מענקי הרוח של התרבות היהודית במאה העשרים.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו את מאמריו של שלום על תנועת החסידות. הספר, "השלב האחרון", נערך על ידי דוד אסף ואסתר ליבס, ונראה שהם עשו עבודה חשובה ומרשימה: העורכים לא רק קיבצו את מאמריו השונים של שלום על החסידות, אלא גם הוסיפו נספח לכל מאמר, בו הם מרחיבים על ההקשר ההיסטוריוגרפי של כתיבת המאמר, מעדכנים על מצב המחקר היום בהשוואה לדברי שלום, ואף מגישים לקורא ביבליוגרפיה מפורטת.

גאולה ללא משיח

כשניגשים לראשונה לניתוח נושא מסויים, צריך ראשית כל לקבוע את מהותו וגבולותיו, החלוצים שבין החוקרים והאינטלקטואלים הם אלה שמבתרים את הסוגייה ומבדילים בין חלקיה. קביעותיהם פועלות כסכין קצבים מבריק שבחתכיו מפריד בין החלקים בעלי הטעם השונה, ואף מגדיר את צורתם. הם גם יקבעו מה כשר ואיזה חלק טרף, או פשוט תפל. מכיוון ששלום, כאמור, היה מי שבמו ידיו פירק את המיסטיקה היהודית לחלקיה, המאמרים שלו מעניינים במיוחד. כאן אנחנו נוגעים במחקר הקבלה והחסידות ברבדיו הגולמיים ביותר: שלום מותח את גבולות הגזרה, ונותן סימנים לתוכנה. מתוך סימנים אלה, וכנגדם, ימשיך המחקר עד ימינו, ואחריהם. מאמריו משמשים מקור איתן למושגי יסוד בתחום, כמו גם להנחות המוצא שלו. דווקא משום כך רבים מבין המאמרים המכונסים בספר (יחד עם הנספחים שאחריהם) יכולים לשמש גם מבוא מצויין לקורא המתעניין בעקרונות הבסיסים של החסידות, ושל מחקר החסידות. 

במאמר הראשון בספר, למשל, כותב שלום על האפשרויות שעמדו בפני המקובלים אחרי משבר משיחיות השקר ההמוני של השבתאות. הבחירה היתה לדידו בין שלוש דרכים: הראשונה, ניסיון לנהוג כאילו כלום לא קרה, ולהמשיך לעסוק בקבלה הלוריאנית ולנסות "להעלות ניצוצות" עד לתיקון עולם, תוך פעפוע של אלמנטים קבליים אל הציבור הרחב דרך ההלכה והמנהג. השניה היתה התכנסות פנימה וויתור על כל מימד פומבי בקבלה, כלומר לחזור ולהפוך אותה לתורה באמת אזוטרית (שלום כותב שרש"ש הוא "נציג קלסי של מגמה זו"). הדרך השלישית היא דרכה של החסידות, שעל פי שלום ביקשה להיות תנועה עממית רחבה, אבל נטלה מהקבלה את העוקץ המשיחי.

על התמתנות המימד המשיחי בחסידות כתב שלום רבות, וזה היה לאחד מתרומותיו החשובות למחקר בנושא, כמו גם לאחת הקביעות שהיה צריך להגן עליהן חזור והגן מפני התקפות עמיתיו למחקר. שלום גרס שהחסידות, הגם שלא ויתרה על הצפייה למשיח כמובן, דחקה את זו לפינה ושמה את מרכז הכובד הדתי שלה על חווית הדבקות. בספר מובא, לראשונה בעברית, מאמרו של שלום על "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", ובו הוא כותב כך:

החסידות, בלי לשנות את החזות החיצונית של התורה הלוריאנית ומונחיה, הכניסה שינויים סמויים אך יעילים שביטלו את המשמעות המשיחית של העקרון המרכזי – תורת התיקון [… ניתן לראות זאת] ראשית, בחשיבות העליונה והמובלטת שמיוחסת למושג הדבקות, דהיינו ההתקשרות המתמדת עם אלוהים. דבקות היא באופן ברור ערך עיוני נטול השלכות משיחיות […] חווית הדבקות מָחֲקָה את הגלות מבפנים, לפחות עבור האדם שהשיג אותה […] מכוחה של חוויה מיסטית אינטימית, שכדי לחוותה אינו נדרש להגשמת גאולה משיחית, שבמהותה היא מעשה ציבורי שיתממש על ידי האומה כולה." (עמ' 288-289)

בנספח למאמר הזה מציגה אסתר ליבס את הטיעונים השונים בעד ונגד קביעותיו של שלום, כמו גם את הפיתוח וההבהרה שמביא לדבריו משה אידל: "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית, יש גם […] נטרול או פירוש פסיכולוגי של תפיסת הספירות". בקיצור, כפי שהראה רון מרגולין בספרו "מקדש אדם", בחסידות עברה הקבלה הפנמה, והמשיח, כמו גם הספירות, הפכו מישויות מטאפיזיות לכוחות נפשיים וחוויות פסיכולוגיות.

והם בתוך האור יושבים

יחד עם זאת, ההתמקדות באינדבידואל היתה גם מה שמשותף לשבתאות ולחסידות: חביבה פדיה כותבת בנספח למאמר הראשון בספר ש"שתיהן ביטאו מערכת צרכים חדשה של היחיד ושל ההמון, שעיקרה היה התלכדות חברתית סביב דמות. תופעה זו היתה חלק בלתי נפרד מהליכי עליית הסובייקט במיסטיקה היהודית בכלל [… שכללו את] המרת ה'טקסט' כגורם הבלעדי המלכד אדם וקהילה אל ה'אדם' כמי שמסוגל ללכד טקסט וקהילה" (26-27). הן את ההפנמה והן את ההתלכדות סביב האדם ניתן לראות במובהק בימינו בחצרות חסידיות כגון ברסלב וחב"ד.

אך מהי אם כן אותה "דבקות" יקרה מפז ששלום קבע כמשאת נפשם של החסידים? שלום מגדיר אותה כמצב בר הגשמה בחייו של הפרט המתאפיין ב"אושר עילאי", והוא מביא ציטוטים מרגשים שלטענתו מוכיחים שמדובר ב"הלך נפש מיסטי". למשל זה, מאת ר' אליעזר אזכרי, מקובל שחי כמאתיים שנה לפני ראשוני החסידים: "תשע שעות שהיו בטלים מלימודים למלאכת ההתבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים". מובן זה של דבקות, מראה שלום, הגיע עד לתלמידו של המגיד ממזריטש, ר' אהרן הכהן מאפטה, שכותב (בספר "אור הגנוז לצדיקים"): "ענין הדבקות הוא כעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח […] ועל ידי זה נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה" (241).

במאמר על הדבקות עומד שלום על כך שבחסידות, כמו בכלל המיסטיקה היהודית, אין המיסטיקן מגיע למה שמכונה unio mystica, כלומר איחוד מלא בינו ובין האלוהות. בנספח למאמר זה בספר מפריך משה אידל טענה זו (כפי שכבר עשה בספריו). אידל גם הוא מביא מובאה העוסקת בדבקות מאותו ר' אהרן הכהן מאפטה, שהפעם משתמש במילים חריפות הרבה יותר וקובע כי הדביקות היא "כאלו כולו גנוז באור אלוהות שנמשל כמים לים מכסים, וכמשל הטפה שנפלה לים הגדול […] וכאלו כולו גנוז באור אלוהות […] פירושו אור האלוהית מוקשר על נפשו ונעשה הקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד" (263-264).

אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו?

שם הספר, "השלב האחרון", הוא כשם שנתן שלום לאחד ממאמריו על החסידות (המאמר פותח את הספר). בכך התכוון לומר שהחסידות לדעתו היתה הפריחה המשמעותית האחרונה של המיסטיקה היהודית. יחד עם זאת, מעניין לראות שבמאמר אחר שלו, "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו" (1964, בתוך "דברים בגו"), הוא מנבא את עליית רוחניות הניו-אייג'. שם הוא כותב על מיסטיקה ש"אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת", שעניינה ב"רוח האדם, או תודעת האדם", ושבחזונה זו עתידה להשתנות ולהתפתח, עד כי יופיע בה "הניסיון המיסטי של המיסטיקאים". שלום מציין שמיסטיקה כזו אכן קיימת, אם כי בזמנו ב"צורה כיתתית" בלבד, אבל שזה עצמו כבר "רמז לאפשרות של גיבוש מיסטיקה בצורות בלתי-מסורתיות". כיום ניתן לומר שכך אכן קרה.

 

[עלה באתר מעריב]