דבר מעניין קרה אתמול בדיון שהיה ביני ובין גדי טאוב בטוויטר, מעבר לכך שהוא היה ענייני באופן מפתיע ולא כלל את הטינופים והגזלייטינג שאני רגיל לזכות בהם ממנו.

דיברנו על מקורות סמכותו או חוסר-סמכותו של בג"צ לפסול חוקי יסוד, והתברר שעל פי טאוב לאזרחי ישראל אין בכלל זכות לחופש דת. או לכל הפחות הוא לא היה מוכן להודות שיש להם.

איך זה קורה? הנה הסיפור: מחנה "הרפורמה" אינו מוכן לתת לבג"צ כל סמכות שאינה כתובה במפורש בחוק. הדבר נובע משתי סיבות:

1. התפיסה שרק העם מחליט על חובותיו וזכויותיו (וממילא על סמכות בית המשפט), ומה שהעם החליט הוא רק מה שנציגיו הנבחרים חוקקו;
2. העמדה שבג"צ חרג מסמכותו בעבר (כשפסק לא על פי מה שכתוב במפורש בחוק), ולכן יש לקצץ את כנפיו בהווה.

לטענה השניה לא אתייחס כאן. הטענה הראשונה נסמכת בחלקה על התפיסה השמרנית (המיושנת) שזכויות אדם ואזרח מגיעות אך ורק מתהליך היסטורי ומהסכמים פנים-לאומיים. כלומר שזכויות אינם עניין אוניברסלי אלא פרטיקולרי, כל עם לעצמו מתוך תהליכיו ההיסטוריים.

אבל הטענה הראשונה גם מאומצת באופן מלאכותי כנשק נגד בית המשפט העליון הישראלי. שהרי האם טאוב באמת חושב שלישראלים אין זכות לחופש דת, רק מפני שנציגיהם לא חוקקו אותה? אני בספק. יש לזכור שזכות זאת נישאת לא רק בפי שמאלנים אנרכיסטים נפולת מוגלה, אלא גם בפי פעילי הר הבית שמבקשים בשמה להתפלל על ההר, גם בפי חרדים המבקשים מופעים נפרדים מגדרית, וגם בפי אנשים כשמחה רוטמן שמבקשים בשמה לאפשר לבעלי מלון לסרב לארח הומואים.

כלומר זאת זכות די חשובה לכולנו. אלא שטאוב לא יכול להודות בשהיא קיימת מפני שדבר כזה יחתור תחת העמדה שמה שלא חוקק לא קיים.

יש לדעת, גם זכויות לחופש ביטוי וחופש ההפגנה לא כתובות בחוק הישראלי, וגם שוויון מהותי בין כל האזרחים כידוע לא כתוב בו. אבל בכל אלה הסכים טאוב להכיר משום שהם, כהגדרתו, "זכויות פוליטיות המתחייבות משיטת המשטר הדמוקרטית" ולכן כלולים בה גם ללא חקיקה מפורשת. מה עם כל הזכויות הנוספות? לא ברור.

***

אז מאיפה יש לדעתי לאזרחי ישראל את הזכות חופש דת? הנה שלושה מקורות:

1. ראשית מקור *שאני לא רוצה להסתמך עליו*: זכויות האדם האוניברסליות והנצחיות שכל אדם כאדם זכאי להן, שמוזכרות גם ב'הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם' ומוכרות על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית. אלא נובעות מהיות האדם אדם. בין אם הוא נברא בצלם אלוהים, או בעל תבונה, או בעל כבוד סגולי, או בעל פוטנציאל הראוי למימוש, או בעל זהות עמוקה הראויה להגנה. כאמור, אני מעדיף לא להזדקק לתפיסה סמי-מטאפיזית כזאת, למרות שאני עצמי מחזיק בה.

2. הזכות לחופש דת מוזכרת בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מדינת ישראל מתחייבת בהכרזה לשמור עליה. אזרחי ישראל סומכים על ההבטחה הזאת ומסכימים במובלע להיות אזרחי המדינה על סמך ההבטחה הזאת. ההבטחה לשמירה על חופש דת ומצפון היא חלק מהאמנה היסודית שקיימת בין אזרחי ישראל על בסיס הכרזת העצמאות.

3. גם לו לא היתה קיימת הכרזת העצמאות, הזכות לחופש דת כלולה באופן מובנה בעצם היומרה של מדינת ישראל להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל זכאים לחופש דת מעצם היותם אזרחי ישראל, דהיינו מעצם הסכמתם המובלעת להיות אזרחים במדינה. זו האמנה הבסיסית שחתומה באופן מובלע בין אזרחי ישראל למדינה, כל עוד היא מתיימרת להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל פועלים בהתאם להיגיון הליברלי שמחזיק ששלטון לגיטימי הוא רק שלטון השומר על זכויות אזרחיו.

האזרחות במדינת ישראל, כמו בכל מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה (ליברלית), כוללת אפוא בתוכה באופן מובנה רשימת זכויות בסיסיות. על היקף הזכויות ועל הדרך לאכוף אותן ייתכנו ויכוחים. הזכות לחופש דת לא כוללת כל דבר בעולם (השחתת אברי מין של נשים בשם הדת לא תאושר). אבל זה שיש לאזרחים זכות לחופש דת אמור להיות מובן מאליו.

ולהדגיש: זכות אינה פשוט משהו ש"מותר לעשות". זכות מאפשרת לי לדרוש מבית המשפט לכפות על המדינה לכבד מנהגים שונים שלי שהם מחוץ למסגרת החוק הרגיל, או לאסור על המדינה לרמוס מנהגים שלי שהיא מבקשת לרמוס (ראו תגובה שלי בתמונה).

הבעיה היא שתומכי החקיקה האנטי-דמוקרטית מבססים את כל התזה שלהם על התפיסה שמה שלא מחוקק אינו קיים, וממילא אינו בסמכותו של בית המשפט. אם נציגי אזרחי ישראל לא חוקקו זכות לחופש דת, היא לא קיימת ובית המשפט לא יכול לפעול בשמה.

אז בפעם הבאה שאתם בדיון עם תומכי ה"רפורמה" תשאלו אותם: האם לאזרחי ישראל יש זכות לחופש דת? אם כן, מאיפה היא מגיעה?

(ואשמח כמובן אם טאוב יתקן אותי ויאמר שהוא דווקא כן חושב שיש לישראלים זכות לחופש דת, וגם יסביר מאיפה היא הגיעה. אעדכן בתגובות אם כן.)

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בכל הנוגע להתדרדרות לאוטוקרטיה, כמה יסודות מבדילים בין המצב בישראל לבין מדינות כהונגריה, פולין או הודו. אחד מהם הוא ההתגייסות הכוללת, הנחושה והיצירתית של החברה והמגזר העסקי בישראל, שמעמידים תנועת מחאה יוצאת דופן בנחישותה, שקשה למצוא לה מקבילה בזמננו. השני הוא המצב הביטחוני המיוחד של ישראל, ותלותה המוחלטת בצבאה.

בפברואר השנה ערכה ממשלת ויקטור אורבן סבב גדול של פיטורים בצבא הונגריה. מאות קצינים נשלחו הביתה, בצעד שתואר על ידי הממשלה כרצון לרענן את השורות, אולם נחשד כניסיון לדלל את מספר הקצינים בעלי תפישה אוהדת כלפי נאט"ו, או פשוט כמאמץ של אורבן למלא את הצבא בנאמניו.

תרגיל כזה לא ייתכן בישראל. צה"ל מנהיג גיוס חובה, וקציניו אינם אנשי קריירה אלא משרתי ציבור הבאים מכלל שדרות החברה. מעבר לכך צה"ל, ואיתו מדינת ישראל, לא יכולים להרשות לעצמם לאבד מאות קצינים מסיבות בסיסיות של כשירות מבצעית. הצבא פשוט לא יוכל להגן על המדינה.

עדות לתלותה הקיומית של המדינה בקציניה ובלוחמיה קיבלנו ככל שהתקרבה חקיקת המהפכה המשפטית. בשבועות שקדמו לפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, קבוצות שונות של חיילים הבהירו לממשלה שהם לא יתייצבו לשירות תחת שלטון לא דמוקרטי. בעקבות דבריהם קבע שר הביטחון, ש"ישנה סכנה מיידית לביטחון המדינה".

האם ניתן להצדיק את פעולת אנשי הצבא? אי־ציות אזרחי, בהגדרתו המקובלת, הוא מעשה מצפוני לא אלים, שמנוגד לחוק ונעשה בפומבי, במטרה לגרום לשינוי במדיניות מסוימת של הממשל. כאשר רוזה פארקס ישבה ב–1955 על ספסל האוטובוס שאסור היה לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה אי־ציות אזרחי. כך גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב–1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, בניגוד לחוק הבריטי.

איום החיילים לסרב לשרת, ודאי אם הם משרתים בהתנדבות, אינו בדיוק אי־ציות אזרחי, משום שספק אם יש בו משום עבירה על החוק. מנגד, מסיבות אחרות הוא חמור יותר מאי־ציות אזרחי. בשל התנאים שקיימים בישראל ולא קיימים בהונגריה, הוא היה בבחינת התנגדות אזרחית הנוגעת לעצם האפשרות של המדינה להבטיח ביטחון לאזרחיה. בדיוק משום כך הסירוב גם היה כל כך אפקטיבי.

עם זאת, ניתן למצוא הצדקה לסירוב של אנשי המילואים. הצעד שלהם כמובן לא נבע מכך שהם "לא קיבלו את תוצאות הבחירות", כפי שטוענים בימין. הם נקטו אותו מתוך התפישה הבסיסית ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האדם והאזרח. ולחילופין, שלטון המבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

ממשלה בדמוקרטיה ליברלית שואבת את סמכותה משני מקורות. האחד הוא בחירות הוגנות וחופשיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. השני הוא המחויבות של השלטון לשמור על זכויות היסוד של האזרחים. ממשלה שזוכה ברוב קולות אולם מחליטה לשלול מנשים (או מיהודים או משחורים וכו') את זכות הבחירה אינה ממשלה לגיטימית.

זכויות אדם אינן ג'וקר שמבטל כל שיקול אחר, אולם כל שלטון המתיימר להיות ליברלי מחויב לשמור עליהן. הכרזת העצמאות של ארצות הברית, הדמוקרטיה הליברלית הראשונה, מונה כידוע את הזכויות המובנות מאליהן לחיים, לחירות ולחתירה לאושר, וקובעת מיד במשפט הבא, כי "על מנת לשמור על הזכויות הללו, ממשלות מוקמות על ידי בני אדם". ההגנה על הזכויות על ידי השלטון היא לב העניין. מבחינת אבות האומה האמריקאית זאת היתה הסיבה העיקרית לרצונם להיפרד מהכתר האנגלי ולהקים רפובליקה.

הסדר הליברלי תופש כמובנת מאליה את שאיפתו של הפרט להיות סובייקט הנהנה מביטחון אישי ומאוטונומיה. ככזה הוא משתף פעולה עם פרטים אחרים כדי ליצור ממשל מרכזי, רק מתוך ההנחה שביטחונו והאוטונומיה שלו — שבאה לידי ביטוי ברשימת זכויות מסוימת — יישמרו. מנגד, "אם צורת ממשל כלשהי נעשית הרסנית ביחס למטרות אלה", כפי שכתוב בהמשך הצהרת העצמאות של ארצות הברית, "זוהי זכותם של בני האדם לשנות או לבטל אותה".

אנשי הצבא שנקטו אי־ציות אזרחי הביעו באופן אינטואיטיבי ומדויק את דרישתם למחויבות מצד הממשלה לברית הבלתי כתובה שבינה ובין אזרחיה — ועל אחת כמה וכמה בינה ובין האנשים שהיא מבקשת מהם לסכן את חייהם עבורה. הברית הזאת כוללת, בין השאר, תפישת השלטון כמופקד על הגנת זכויות היסוד של האזרחים, ומתנגדת לכל צורה של ממשל שהרסנית כלפיהן.

כשראש הממשלה הטיח באלופי המטכ"ל, "אתם צבא שעולה למדינה 70 מיליארד שקל בשנה ויצאתם לשביתה נגד הממשלה, זה לא ייתכן", הוא הסגיר תפישה מעוותת לחלוטין של מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין אנשי הצבא שלה.

כאמור, בשונה מאנשי הצבא בהונגריה (או ברוב מדינות העולם), צה"ל אינו אפיק לקריירה, אלא צבא שמפעיל גיוס חובה וגדוש בפעילות מבצעית מסכנת חיים. חייליו, באופן המילולי ביותר, שופכים דם. אי לכך מערכת היחסים בין צה"ל לבין המשרתים בו אינה תועלתנית או מסחרית, אלא נובעת מסולידריות חברתית וממחויבות ערכית. עבור חלק גדול מאנשי הצבא, אותה מחויבות ערכית חייבת לכלול נאמנות לעקרונות הליברליזם.

ביוני 1647, אחרי שצבא אנגליה הדיח את המלך צ'ארלס הראשון שביקש למשול באופן אבסולוטי וללא התחשבות בנציגי העם בפרלמנט, ביקשו אנשי הצבא להבטיח שהסדרי השלטון המתגבשים לא יאפשרו הישנות של הטעויות של המלך. "איננו צבא שכירי חרב", נמסר בשמם במנשר רשמי, "שנשכר לשרת את כוחה השרירותי של מדינה, אלא נקראנו וגובשנו על ידי הצהרות הפרלמנט כדי להגן על זכויותיו וחירויותיו הצודקות של העם ושלנו".

צה"ל אינו צבא של שכירי חרב, ואין לצפות מחייליו לציות עיוור. צה"ל וגובש על מנת להגן על הזכויות והחירויות הצודקות של אזרחי מדינת ישראל. המחויבות של אנשיו לזכויות אדם ואזרח אינה בעיה, אלא נכס יקר מפז.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.

בתחילת אוגוסט אנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי. מסלון בתינו נוכל לעקוב בעניין מתוח אחר המאבק לכבוד ולפרנסה של כמה משפחות חרדיות וחרד"ליות, מרוץ למיליון הידוע גם בכינויו הבחירות לרבנות הראשית.

פרק הסיום הפעם מושקע במיוחד: בפינה האשכנזית מבקש את הכתר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם שפירא, שהיה בעצמו ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי האשכנזי. כדי שהוא יעלה לגמר צריך לשנות את החוק כך שלא תהיה מגבלת גיל לרב הראשי – החוק מאפשר התמודדות עד גיל 70, וכבוד הרב שליט"א בן 72. עובדים על זה.

בפינה המזרחית יתמודדו הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, שהיה כמובן בעצמו הרב הראשי הספרדי, ואחיו של הרב יצחק יוסף, שמכהן כיום כרב הראשי הספרדי. מולו עולה למגרש יהודה דרעי, אחיו של של אריה דרעי. כאן מציעים לנו אפוא דרבי פנים-ש"סי מרתק.

מה עשו אזרחי ישראל שזכו בכל הטוב הזה? דבר מלבד הזנחת הנושא והתעלמות ארוכת שנים, במהלכן הרבנות הראשית הפכה למפעל ג'ובים נפוטיסטי מסואב. גם הרב הראשי האשכנזי הנוכחי, דוד לאו, הוא בנו של הלשעבר ישראל מאיר לאו, אם כי אולי זה עדיף על בחירתו בכוונה של כלי ריק דוגמת הרב יונה מצגר, שבכהונתו עסק בנטילת שוחד.

הגוף הבוחר של הרבנות הוא לב הבעיה. גוף זה מורכב ממאה וחמישים איש, 80 מתוכם רבנים, ו-70 מתוכם נציגי ציבור. האחרונים כוללים ראשי מועצות דתיות, מינויים של שר הדתות, ראשי ערים גדולות וסך כולל של חמישה חברי כנסת שלמים.

הרבנים הבוחרים הם כמובן אך ורק גברים אורתודוקסים. ראשי המועצות הדתיות – כנ"ל. המינויים של שר הדתות? ימשיך כבודו. יש, בקיצור, רוב מוחלט ומוצק לאוכלוסייה שמהווה מיעוט קטן – לא יותר מ-12% – מאזרחי המדינה היהודים.

המצב הזה מוביל לריקבון כללי של מוסד הרבנות. זאת לא עמדה חילונית או שמאלנית, אלא קונצנזוס מוחלט גם בקרב הימין והציונות הדתית. חגי סגל, עורך העיתון מקור ראשון, קבע ש"הרבנות הראשית היא מוסד חולה מאוד"; הרב יובל שרלו דיבר בעבר על "רבנות רשעה", ובצלאל סמוטריץ' עצמו כתב שהרבנות הראשית היא "תעשייה של ג'ובים, התעשרות, ומינויי מקורבים, פוליטיזציה שגורמת לסיאוב ולחילול השם".

לו היתה הרבנות הראשית גוף סמלי בלבד – ניחא. אלא שהרבנים הראשיים משפיעים על חיי כולנו במגוון דרכים, מעריכת החופות היחידות בהן חוקי להתחתן במדינת ישראל, דרך שליטה על בתי הדין שדרכם, בין השאר, מתגרשים, ועד עיצוב מחירי המוצרים בסופר על ידי קביעת כללי הכשרות, הכוללים גם תקנות יבוא. וזה עוד לפני שהממשלה הנוכחית תרחיב, כפי שהיא מעוניינת, את סמכויות בתי הדין הרבניים.

במצב כזה, כינונו של גוף בוחר שבו קיים רוב אוטומטי לגברים אורתודוקסים הוא חרפה אנטי-דמוקרטית אשר פוגעת בכולנו, בראש ובראשונה בנשים, בחילונים, וביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. הזועקים למען גיוון הגוף הבוחר של השופטים בישראל ודאי יבינו שאותו הגיון חייב לחול גם על הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים והדיינים, ואף על הרבנים הראשיים עצמם.

במצב הנוכחי יש רק שתי אפשרויות בהן הרבנות הראשית ממשיכה להתקיים. האחת היא שסמכויותיה יופשטו ממנה, ושני הרבנים הראשיים יהפכו לדמויות ייצוגיות בלבד, ללא כל השפעה ישירה על חיי אזרחי ישראל. במקרה כזה גילויי העריות הפוליטיים של משפחות לאו, שפירא, יוסף ודרעי יהיו לפחות מבדרים. נוכל להתקבץ אל מול המסך לקראת ההכרעה בשאלה הגדולה: בן של איזה רב ראשי קודם יהיה הרב הראשי הבא?

האפשרות השניה היא שיתוקן החוק כך שאת הרבנים הראשיים יבחר הציבור כולו, אם בבחירות ישירות (אפשר לאחד את הבחירות הללו לבחירות לראשות העיר, ובאותה הזדמנות גם לבחור רבני ערים), ואם דרך נציגיו בכנסת.

במקרה האחרון אפשר להעתיק את אחד המודלים שעל השולחן עכשיו בהקשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון: ועדה המורכבת מחברי קואליציה, חברי אופוזיציה ונציגי הרבנות, כאשר לאף צד אין זכות וטו, וההכרעה מושגת תוך דיונים והגעה לפשרה באשר לזהותם של הרבנים.

או הרבות.

:

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ