עדכון: לדעתי יש יסוד סביר להניח שהתשובה לשאלה בכותרת היא כן. אולם לאחר כתיבת הרשימה ציין הרב גינזבורג בפני תלמידו ניר מנוסי שלא התכוון בדבריו לאוננות. כמו כן, בעקבות הרשימה הזאת מילות הטקסטים של הרב גינזבורג שונו בבלוגו. על כן אנא התייחסו לרשימה בביקורתיות הראויה, וראו דיון בשדה התגובות להלן.
מצוות "שמירת הברית" היא אחת המצוות היהודיות שהפער בין האידיאל שהן מציבות לצורה שבה הן מתממשות במעשה הוא הגדול ביותר. האיסור על האוננות מהווה דרישה מופרכת עבור רוב הגברים, ואם נוסיף לכך את הצבתו של האיסור הזה כשיא של הנאמנות הדתית של הגבר היהודי, נבין למה ייסורי המצפון בנוגע אליו הם רבים ונפוצים ביותר.
ואכן, כשמצד אחד על הוצאת זרע לבטלה, על פי הזוהר, לא תיתכן תשובה, והשולחן ערוך מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה, כשתלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש"; ואילו כשמצד שני די ברור שאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בעניין המסויים הזה, התוצאות הנפשיות הקשות מובנות מאליהן. (כתבתי על יחס ההלכה והקבלה לאוננות כאן, כאן, וכאן)
יש האומרים שחלק מהפופולריות של חסידות ברסלב בימינו נובעת מאותו "תיקון הכללי" שחידש ר' נחמן, תיקון שלמרות שלא היה בדיוק ככה על פי ר' נחמן עצמו, היום נחשב למסוגל לטיהור האדם מחטא האוננות. למעשה ר' נחמן הקדיש מאמץ עצום לפיתוח דרכים שונות לתיקון "פגם הברית" על גווניו, תיקון שעבורו היה קשור גם לחטא השבתאות (וראו מאמרו של יהודה ליבס בנושא – doc). אף העלייה לרגל השנתית לאומן בראש השנה מיועדת, בין השאר, לתיקון הזה הספציפי (וראו מאמרו של צבי מרק בנושא). רוצה לומר, יודע צדיק נפש בהמתו וידע ר' נחמן היטב את נפשם של חסידיו ושל יהודים בכלל – תיקון קל ומהיר לחטא הקל והמהיר הזה היה נצרך מאוד, והוא סיפק אותו.
והנה בעצם ימים אלו ניתן לראות שקם מתחרה לר' נחמן ולאותו תיקון, בדמותו של לא אחר מאשר הרב יצחק גינזבורג (כתבתי מעט עליו כאן). על פי רשומה בבלוג שלו (המקור באנגלית והתרגום בעברית) כדי לתקן את פגם הברית לא צריך למלמל עשרה פרקי תהילים, אלא אפשר להלחם בממשלה. גינזבורג דורש את הפסוק "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג), מתחיל בפרשנות הפשוטה (אל לו למלך להשקיע את מרצו בנשים), ומגיע משם, כרגיל, למשמעות ה"פנימית":
אך במישור רוחני עמוק עוד יותר ניתן לקרוא את החצי השני כמספק תיקון של החצי הראשון. הפסוק ניתן לקריאה באופן כזה: "אל תתן לנשים חילך" – ואם עשית זאת אז – "ודרכיך למחות מלכין": אם שגית בחייך והתפתית לאורח חיים של יחסי מין מופרזים, אל תאמר נואש – תקן זאת בכך שתתמסר למרידה במערכת השלטונית המושחתת, שאינה הולכת בדרכי התורה (והמאופיינת אף היא באנשים בעלי תאוות מין ותאוות שלטון שליליות…). אם תעשה זאת יהווה הדבר תיקון לניצול לרעה של דחף המין בחייך הקודמים, שכן כלל הוא בקבלה שתיקון מוכרח לנבוע מאותו דחף נפשי שיצר את הקלקול.
באנגלית זה מעט שונה, וסימנתי את ההבדלים המשמעותיים:
But on an even deeper spiritual plane (reading the second half of the verse as a rectification for the first half – in the original Hebrew the word “nor” and the words “that which” do not appear in the text, so the verse can read, “Give not your strength to women, and your ways to destroy kings,” alluding that “your ways to destroy kings” is what to do if you have given your strength, too much of your seed, to women), if you fell in your lifetime into too much sex (whether in the form of self-abuse or abuse to others), don’t despair – become totally involved in overthrowingthe contemporary, corrupt and anti-Torah political system. That’s the way to repair the damage you’ve done to yourself and others by misusing your sex drive. In Kabbalah we are taught that rectification must come from the very same psychological drive that brought about the damage.
So rectify sex with politics.
לאמור, דעו לכם נערי גבעות חביבים, שאם אוננתם יותר מדי, יש לזה תיקון קל וגם די מלהיב: הילחמו לכם בממשלת ישראל, ובזה יהיה תיקונכם! אל תתייאשו חלילה על ששפכתם זרע לבטלה (או אף אם הטרדתם מינית, או אנסתם), "תקנו את המין בפוליטיקה", על ידי overthrowing, סילוק בכוח, של הממשלה הקיימת – ובזאת כפרתכם!
[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]
לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,
בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]
ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.
שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]
שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).
ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]
אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]
לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.
על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.
בברכה,
ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.
[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.
[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.
[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.
[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."
שזפו עיניכם בגרף הבא, שפורסם ממש עכשיו על ידי פורום Pew, בו מוצגים אחוזי המתנגדים והתומכים באפשרות חוקית לנישואי הומואים ולסביות בארה"ב בעשור האחרון:
לא רע, נכון? למעשה, אלו תוצאות די מדהימות. בתוך עשור עלה ב-10% מספר התומכים בנישואין להומואים בארה"ב, ואחוזי המתנגדים ירדו ב-11%, עד שכעת חיה הצירים התקרבו לכדי נשיקה אינטימית. אם המגמה הזאת תימשך, בקרוב יהיו לעניין יותר תומכים ממתנגדים בארה"ב.
כל זאת למרות שאף פוליטיקאי מרכזי לא תומך בזה, כלומר למרות שלכאורה העמדה הזאת אינה כלל אפשרות לגיטימית, אינה כלל על השולחן. אבל הציבור בשלו. אז מי מוביל אותו? הייתי אומר ששילוב של רוח הזמן הקפיטליסטית-אקספרסיביסטית וההגיון הבריא. וכמובן, החלשותן של הדוגמות הדתיות כמקור סמכות. ראו את הגרף הזה, מאותו מקור, המציג אחוזי תמיכה באפשרות חוקית לנישואי הומואים ולסביות על פי התפלגות דתית:
ככל שאתה יותר מאמין בצורה יותר פונדמנטליסטית, אתה פחות בעד נישואי גייז. אבל גם הזרמים הנוצריים רואים לאט לאט את האור, ותומכים בעניין יותר ויותר (חוץ מהנפילה המשונה הזאת אצל האוונגליסטים הלבנים שם בסוף – אולי תוצאה של תנועת מסיבת התה?). סקר נוסף מהזמן האחרון מגלה שרק 33% מהאמריקאים אומרים שיש סיכוי נמוך יותר שיצביעו עבור מועמד הומו לנשיאות – זאת לעומת 46% שחשבו כך ב-2007. כך שמסתבר שהשנים האחרונות היו מוצלחות ביותר עבור הקהילה ההומוסקסואלית במערב.
וכאמור, ההשפעה המעניינת ביותר היא על הזרמים הדתיים המונותאיסטים, אשר מבחינה היסטורית ניתן להאשימם בחלק גדול מהדעה הקדומה השלילית כנגד הומוסקסואליות. הנה, רק לפני מעט יותר מחודש החליטה המועצה העליונה של הכנסייה הפרסבטריאנית באה"ב לאפשר הסמכת כהני דת שהם הומואים מוצהרים או לסביות מוצהרות. בכך מצטרפת הכנסייה, שלה כשני מיליון מאמינים, לכנסיות פרוטסטנטיות רבות אחרות שכבר אישרו את הענין בעבר. הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה ביותר, ה- United Methodist, עדיין מתחבטת בעניין. אבל בסוף זה יגיע. דעת הקהל בעניין הופכת אותו לבלתי נמנע עבור כל זרם מונותאיסטי מערבי שמוכן להוציא את פסוקי התורה מפשוטם.
גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית זה כבר קרה. אצל הרפורמים ב-1990 הוחלט שלהט"בים מוצהרים ומוצהרות יהיו יכולים להיות מוסמכים לרבנות. הקונסרבטיבים החליטו ב-1992 לא לאשר דבר כזה, אבל ב-2006 חזרו בהם והחליטו כן לאשרו. ההחלטה של הקונסרבטיבים, אגב, נשענה על הנימוקים הבאים (שנוסחו על ידי הרב ברדלי ארטסון, מצוטט מתוך ספרו המצויין של שמואל רוזנר שטעטל, בייגל, ביסבול):
סקס, בימים קדומים, היה פעולה ולא נטייה. משמעות הפעולה נקבעה על פי ההקשר שלה [ואוסיף: לא על פי הכוונה או הרגש שמאחוריה – ת.פ.]. במקרה של מין עם בני אותו מין, ההקשר תמיד היה כזה שבו היתה התיחסות לבן אדם כאל אובייקט […] או בהקשר של דיכוי.
וברדלי מביא את שני המקרים מהמקרא שבהם אנו מוצאים יחסים הומוסקסואלים: סדום ופילגש בגבעה. כלומר מדובר על תשוקה לאונס המוני – ממש לא על שני מבוגרים שאוהבים (או סתם נהנים) יחד. כיום, אם כן, כשמדובר בהומוסקסואליות, ההקשר שונה. ולא רק זה: כיום יש חשיבות לרגש ולכוונה, ולא רק למעשה. למעשה אפילו הייתי אומר שיש חשיבות הרבה יותר גדולה לרגש או לכוונה, וכבר כתבתי על זה לא מעט, גם בהקשר ההומוסקסואלי.
לכן הקרב שמנהלת הדת השמרנית יותר בעניין זה הוא קרב בלימה קשה ביותר. במקום שלא המעשה עצמו אלא הכוונה היא העיקר, ובמקום שנטייה מינית היא מרכיב של הזהות ולא פעולה מינית חריגה, קשה מאוד להמשיך לפסול הומוסקסואליות.
(ועבור קוראי השמרנים יותר: אנא, אל תתלו את הנתונים הללו ב"שבר מוסרי כללי" במערב או "פריצת כל הגבולות" בגלל ה"פוסטמודרניזם" וכו' וכו', כי מבט שטחי בכל אתר חדשות יראה שפשעים, וחטאים, כמו פדופיליה, סחר בנשים, ניצול מיני במקומות עבודה ועוד מינים שונים בהחלט מטרידים את הציבור. כך שיש כאן הכשרה מאוד ברורה של מעשה מיני מסויים, תוך המשך, ואף הגברת השלילה, של אחרים.)
בלוז להומו הדתי
ואכן, נראה שגם בקרב רבנים אורתודוקסים בארץ מורגש שינוי (למעשה, אני חושב שקו פרשת המים היה פיצוץ פרשת מוטי אלון). לפני כמה חודשים התפרסמה בישראל היוםכתבת מגזין העוסקת בפגישה של אירגון כמוך עם הרבנים יעקב מדן, רפי פוירשטיין ומנחם בורשטיין, פגישה שהמתרחש בה יכול ללמד אותנו כמה דברים מעניינים על היתרונות והחסרונות של ההצמדות ללשון החוק (כתבתי עליה כבר כאן, ואביא קיצור להלן).
כך למשל, ניתן להבין מהכתבה שהרב מדן מאשר למעשה מגורים משותפים לזוג גברים:
שאלו אותי וניסו ללחוץ אותי בעניין הזה כמה פעמים. לא אענה, אין תשובה כוללת חד-משמעית, אין רשימת הלכות מסודרת. יש לנו הלכות ברורות בין איש לאשתו אבל אין לנו דבר מסודר בנושא גבר וגבר. אפשר לנצל את העניין הזה, יש גישה גמישה, אבל כל מקרה צריך להיבדק לגופו, צריך לבדוק מה רמת הסיכונים, מה הגיל ומה ההשפעות הפסיכולוגיות. לא כל מה שמתאים לאחד מתאים לאחר. צריך ללכת לרבנים שמבינים את המצוקה, יהיו סייגים ויש מקום להקל, ברמה מסוימת אולי אפשר לחיות חיים משותפים, לא אמרתי באיזו רמה. ההנחיה הכללית צריכה להיות הכרת המצוקה.
וגם הרב פוירשטיין מחזיק בעמדה דומה: "מה זה 'לחיות עם גבר?'", שואל הרב פוירשטיין, "זה גם משהו שדורש הרחבה. אני רואה פתרונות מסוימים, ודאי שלא כשעושים את המעשה האסור, אבל אולי אפשר למצוא טווח פעולה"
כלומר בהיסוס, בגמגום, מאשרים למעשה הרבנים זוגיות, חיי רגש, אולי אפילו חיי מין, רק ללא משכב זכר ממש. זה כנראה המקסימום שהאורתודוקסיה מסוגלת, והאמת היא שזה לא מעט מבחינתה. מה שמצחיק קצת הוא שבצורה אירונית יש כאן הצמדות למילוליות החוק, מעין פונדמנטליזם נקודתי, שנותן מרחב ליברלי לעשות כל מה שהתורה לא אמרה במפורש שהוא אסור (וברור שאף אחד לפני 3000 שנה לא חשב על חיי זוגיות של שני גברים – כלומר, אף אחד מחוץ ליוון).
הרבנים פוירשטיין ומדן, אם כן, נמצאים מבחינה רגשית ותודעתית במודרנה. הם לא רואים בזוגיות רגשית, רומנטית, בין גברים דבר רע, ומכיוון שהתורה לא אסרה על זה במפורש הם שמחים לאשר. מאידך מבחינת היחס שלהם להלכה הם רחוקים מהעולם המודרני. עבורם היא התגלות חד משמעית, מיתית. במקרה הזה הם שמחים לנצל מעין לקונה בחוק המקראי ולהיצמד ללשון החוק ולא לרוח החוק. במקרים אחרים, אני מנחש, הם לא יהססו לגייס את "רוח ההלכה" כדי לאסור את מה שלא מוצא חן בעיניהם (נאמר, מסיבות פרועות, או איפור כבד).
ההתמודדות של האורתודוקסיה עם ההומוסקסואליות, כמו גם עם הפמיניזם, היא אתגר גדול, משום שלכל בר דעת ברור היום שמדובר במציאות חיה, שלא הולכת להיעלם, מציאות שבסופו של דבר מעוררת ברבנים רבים, עם כל הפחד וההסתייגות, גם הזדהות. אפשר ללמוד הרבה על המצב התודעתי של הרב מתוך פסיקותיו בעניין. כך ניכר שבעוד שפוירשטיין ומדן מודרניים, הרב בצרי – שאמר לפני שבוע ש"זו לא מחלה. הם רוצים לעשות תועבה כי היצר הרע והשטן מכניסים להם בראש להיות מתועבים" – נמצא עמוק בימי הביניים.
ודוק: לא רק מבחינת אמונותיו הקבליות-דמונולוגיות נשאר בצרי בעולם מיתי, אלא מבחינת תפיסת העולם האנתרופולוגית שלו. בעוד הרב בצרי תופס בני אדם כמונעים על ידי תשוקות שמעוררים בהם כוחות דמוניים החיצוניים להם, הרבנים פוירשטיין ומדן תופסים אותם כמונעים על ידי תשוקות הנובעות מטבעם, מגופם. ובעוד בצרי מייחס משמעות דמונית למעשה פיזי בין שני אנשים, ללא התחשבות בכוונתם, פויירשטיין ומדן מייחסים חשיבות עליונה לכוונה, ונדמה שרק פסוק מפורש בתורה מונע מהם ללכת עם לבם ולהכשיר מין הומוסקסואלי לחלוטין.
כמובן, הדרך ארוכה היא ורבה. ראו כאן רשימה חשובה של בת עמי נוימאיר-פוטשניק, לסבית דתיה וחברת הוועדה המנהלת של בת קול, שכותבת על המאבק להכרה ולסובלנות בסיסית, שלפעמים קשה לקבל גם מהרבנים הליברלים יותר (לא מעט, היא כותבת, בגלל הפחד שאוחז בם מתגובות הציבור שלהם והרבנים השמרנים יותר).
כל אותה התנגשות ציביליזציות וזה
קו הגבול המבדיל בין תודעה מודרנית לפרה-מודרנית, לפחות מבחינות אחדות, עובר בצורה לא מפתיעה גם בין תרבות המערב כולה לתרבות המוסלמית. כפי שכתבתי כאן,
קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות.
כתבתי "דווקא" כניגוד לרצון בדמוקרטיה, שכן רווח בארצות מוסלמיות. כלומר היכן שהמערב המודרני-ליברלי-אקספרסיביסטי-קונסיומריסטי עדיין לא חדר, בין אם זו מצריים או הראש של הרב בצרי, הומופוביה ושובניזם עדיין מולכים בגאון. היכן שההיגיון המערבי ביסס את עצמו קשה יותר ויותר להצדיק אפלייה כלפי הומואים. בישראל המערבית הפער בין מה שהאדם הממוצע ירגיש בקשר ללהט"בים לבין מה שההלכה תקבע ילך ויגדל, זאת ככל שהומואים ילכו ויתקבלו בחברה, כפי שקורה במערב בעשרות השניים האחרונות באופן עקבי. ובקרב הדור הצעיר בכלל:
מכון עתים, שמגיש "יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי" מתוך אוריינטציה אורתודוקסית ליברלית, פרסם השבוע דו"ח (pdf) על מצב הגיור בישראל נכון לשנת 2010. המצב לא משהו. על פי הדו"ח בשנה האחרונה גוירו 2061 איש שאינם יוצאי אתיופיה. ההבחנה הזאת חשובה, מפני שיוצאי אתיופיה מגויירים במכונים מיוחדים וללא ברירה אמיתית. לכן הנתונים האלה מתייחסים למי שבחרו מרצונם להתגייר, כלומר בעיקר עולים מברה"מ לשעבר שאינם יהודים. והבוחרים לעשות זאת מקרבם מעטים, ומתמעטים והולכים. הנה הנתונים:
אם במדינת ישראל, שבה כמעט ששה מיליון יהודים, זה מספר המתגיירים בשנה, ברור שמשהו כאן קשה כספחת. ולא רק זה, אלא שמספר המתגיירים יורד בעקביות כל שנה. איך זה יכול להיות? הדו"ח מסביר שלאחר ועדת נאמן מ-1997, הונהגה במדינה תחרות חופשית בה מכוני גיור שונים הציעו את שירותיהם, והמתגיירים היו יכולים לבחור מי ומה. כמובן שדבר זה אילץ את המכונים להסביר פניהם לגר, או במילים פשוטות, להיות נחמדים. אבל
אז המדינה גרמה לסגירת מכוני גיור, דבר שגרם להיצע לא רק פחות מבחינה כמותית, אלא יש לשער גם פחות מבחינה איכותית. ואכן, הדו"ח לא שוכח למה הרבה אנשים פשוט לא רוצים להתקרב למוסדות הדת של המדינה:
כמובן. ואפשר להוסיף גם את תדמיתה הירודה של הרבנות באופן כללי.
בעבר כתבתי למה משבר הגיור מסכן בראש ובראשונה את האורתודוקסיה בארץ: במצב כיום, בו חיים בארץ מאות אלפי אזרחים שאינם יהודים (בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 323,000, שהגיעו כאמור עם העלייה מברה"מ לשעבר), ילכו ויתרבו "נישואי התערובת". ה"התבוללות", שכרגע אנחנו מתבוננים עליה מרחוק, כעניינם של יהודי ארה"ב, תפרה ותרבה בארץ. על פי הרב יהודה גלעד (במאמר שכותרתו "סוף דרכה של הרבנות"):
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.
אבל כנראה גם להיות מאירי פנים וידידותיים לא יספיק, כי הגיור האורתודוקסי תמיד יהיה עניין מייגע, ולא רבים ישושו להכנס תחת כנפיו. באותה רשימה אני מביא את הצעתו של אלחנן שילה בנושא:
שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".
זאת כנראה הדרך היחידה שבה האורתודוקסיה, אם היא תהיה אמיצה מספיק לקבוע שכך, יכולה להינצל ממצב טרגי מבחינתה של "התבוללות" כאן בארץ. אבל כמובן שלא יהיה לה אומץ, וכמובן שהיא תישאר תקועה עמוק בדפוסי הקפיאה-על-השמרים, לא-משנה-המציאות-משנה-ההלכה, החביבים כל כך עליה. לכן מה שצריך הוא לא לחכות לנס בדמות "רב גדול" שיהיה לו "כתפיים" לעשות כן, אלא ראשית להכשיר כבר עכשיו, על ידי המדינה, את הגיורים הרפורמים והקונסרבטיבים, דבר שייתן אפשרות קלה יותר לחפצים בגיור.
ושנית, ובעיקר, צריך להפסיק לפחד מאנשים שבכלל לא יתגיירו. אלה יהיו יהודים, כמו ששילה אומר, מהבחינה הלאומית, עם או בלי הסכמה רשמית כלשהי של המדינה. תנהל הרבנות את רשימותיה, עבור כלל הציבור (כפי שמסתבר לנו כבר עכשיו מתגובת הציבור בכל פעם שקוברים איזה חייל שכזה מחוץ לגדר בית הקברות) אותם עולים לשעבר יהיו יהודים בדיוק כמו כולם. תוך שני דורות איש לא יוכל להבחין בהבדל, מפני שבאמת לא יהיה כל הבדל. וממילא, אז יוכלו הרבנים להתאים גם את ההלכה למציאות. הרי פעם קבע החוק המקראי ש"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ז), עד שהחכמים "הבינו" פתאום שמדובר במואבי גבר, ולא מואביה אשה, ולכן אפילו דוד המלך כשר לצאת מחלציה של רות המואביה. ועד שזה יקרה, יש להתעלם מהרבנות הראשית.
f
(עוד על הגיור, מצד "חוק הגיור" שהוצע לא מזמן, כתבתי כאן, וכאן.)
לפני שבועיים (כ"ד אייר, לרגל ל"ג בעומר), ובשישי האחרון, התפרסמו במוסף "שבת" של מקור ראשון מאמרים בנוגע לשאלה הידועה בדבר זמן חיבורו של הזוהר, שאלה שנשאלה כבר במאה ה-13 (כלומר, כשהזוהר "נחשף"), וממשיכה ללוות את המסורת ואת המחקר עד ימינו. המאמרים שהביא המוסף משקפים בצורה נאה את מנעד ההתייחסויות האפשריות לנושא, וכבונוס ניתן לקורא ציטוט מסויים שהופיע באחרון שבהם, שמהווה מעין סקופ קטן ומעניין.
המאמרים אם כן מנסים להתמודד עם השאלה, והראשון שבהם, של הרב ישעיהו שטיינברגר, קובע בפתיחתו ש"[גרשם] שלום ועמיתיו נכשלו בקליטת התרבות הפנימית והרוח האמיתית של המסורה התורנית", אכן כישלון נורא, אם כי ספק אם הצלחה במשימה מתעתעת זו היתה כוונתם אי פעם. שטיינברגר ממשיך בקו זה ומציב זו מול זו את המסורת ואת החקירה המדעית: "לעומת השפה הספקנית האקדמית, שפת בית המדרש היא אחרת", ועוד אמירות כיוצא בזאת. האמת היא שהמאמר הזה די מבולבל ולא לגמרי קוהרנטי, אבל מתוך הבלגן מנסה לסכם הכותב וטוען כי
לסיכום, מבלי להיכנס לראיות מפורטות שבהן עסקו כבר גדולי עולם, מתגלה בפולמוס על קדמות ספר הזוהר ויכוח בין שתי שפות, בין מקבילים שלא נפגשים.
כלומר, אם לצאת מהמאמר הספציפי הזה ולאפיין את הז'אנר, מדובר כאן בעצם במנוסה לאחד ממפלטיו האחרונים של המאמין (והניו-אייג'יסט) בעת הזו, והוא האשמת המדע בחוסר הבנה דווקא מפני שהוא מדע, דהיינו להכריז שחוקרים לא מבינים דווקא מפני שהם משתמשים בשכל. הטיעון הזה נשען על התפיסה שחשיבה היא דבר שזר במהותו לדת או לרוחניות, ושאלו מתמסרות רק ללב/לנשמה/לאינטואיציה/לאמונה הטוטלית.
לפעמים אפשר דווקא לקחת את הטיעון הזה לכיוון חכם לדעתי, כי אני כן חושב שהשכל מוגבל בתפיסת המציאות שלו (השכל יודע להבדיל, והמציאות היא גשטאלט שלם), אבל בעניינים פרוזאים בהחלט כמו זמן כתיבתו של חיבור כלשהו, השכל יכול טוב מאוד לדעת. הטוענים לחוסר יכולת של המדע לשפוט בעניינים אלה מכשירים למעשה כל סוג של שרלטנות, החל מרפואה אלטרנטיבית שלא מרפאת ועד קביעתן של תנועות מוסלמיות למיניהן שמעולם לא היה מקדש יהודי על הר הבית. הרי איך אפשר לומר לכאלה שהם טועים? מה תעלו מולם, עובדות?
המאמר השני, של אחד ישראל ל., הוא התקפה חריפה וחיננית לדעתי על הקבלה הזוהרית כולה (ולכן המחבר בוחר להישאר אנונימי). הכותב בעצם מבכה את
המעמד הבכיר שקיבלה תורת הקבלה בהגות היהודית במאות השנים האחרונות, ובראשה כמובן – הזוהר, אותו ספר קבלה אפוף שגב ומסתורין שיוחס לרשב"י בדורו של ר' משה די לאון.
הוא ממשיך בנסיונות להפריך את הזיהוי של הזוהר לרשב"י על ידי ניתוח הארמית הקלוקלת של הזוהר, שקשה להאמין שדובר ארמית כתבה, ומסכם במה שבאמת מציק לו, ומציק לו במידה רבה של צדק לדעתי:
יחוסו של הזוהר לרשב"י הוא ההצלחה הגדולה ביותר בכל הזמנים. ניתן לשער ברמה גבוהה מאוד של סבירות שלולא כתפי הענק של התנא רבי שמעון – היה היחס לקבלה בכלל ולזוהר בפרט שונה בתכלית השינוי. אנו היינו מניחים תפילין בחול המועד, מתייחסים לכל העניין של הוצאת זרע לבטלה בפרופורציות המתאימות, ועוד עשרות שינויים גדולים וקטנים שה'זוהר' שינה בהלכה לא היו מתקבלים. האר"י עם כל נפלאותיו היה תופס את המקום הראוי לו, וכל מאות הקברים שהוא מיקם על אדמת ישראל לא היו מושכים אליהם את רבבות הצליינים.
דהיינו לולא היו מחברי הזוהר משתמשים בשמו הגדול של רשב"י, לא היתה הקבלה הופכת בעיני רבים ליהדות "האמיתית" ולא היו מתעוררות התוצאות המצערות שנובעות מכך, שאת חלקן מתאר הכותב.
יהודה ליבס זוהר כזוהר הרקיע
אבל כפי שכותביהודה ליבס, שיודע דבר או שניים על הזוהר, במאמר הבא (זה כבר התפרסם בשישי האחרון, ב' סיון), הטיעון הזה חלש:
לדעתו של ל' הייחוס השקרי של הזוהר לרשב"י הוא האחראי להצלחת הספר והקבלה בכלל, ולא תכונתו העצמית של הספר. אין צורך להכביר מילים להפרכת טיעון זה, כאילו די בהצמדת שם גדול לדבר קטן כדי לגרום לו להשתלט על עם ודתו, ולגרום למהפכה רוחנית. די אם אזכיר את גורלו של החיבור 'מכילתא דרשב"י', שגם הוא יוחס לר' שמעון בר יוחאי בתקופה מאוחרת (כפי שהראתה ליאורה אליאס בר-לבב ז"ל בעבודת הדוקטור שלה), אלא שייחוס זה לא עזר לאותו חיבור, ולא נשתמרו ממנו אלא קטעים שנטמנו בגניזה, או במילים אחרות: נזרקו לאשפה.
ליבס ממשיך ומסביר את ייחודה של היצירה הזוהרית, ומסיים בשתי פסקאות מענגות שאביא בשלמותן:
הזוהר ורשב"י אחד הם בל"ג בעומר. אך אין פירוש הדבר שרשב"י כתב את ספר הזוהר. הנחה זו תעמוד בסתירה אף לדברי הזוהר עצמו, המתאר בגוף שלישי את רשב"י ואת חבורתו ואף את יום מיתתו, ובחלקים אחרים של הספרות הזוהרית מתואר הוא כמי שיורד מן השמים לשוחח עם רעיא מהימנא, הוא משה רבנו בגלגול מאוחר. לא רשב"י כתב את הזוהר אלא היפוכו של דבר: הזוהר הוא שכתב את רשב"י. דמותו של התנא, שהשתלשלה מן הספרות העתיקה, קיבלה חיים חדשים בספר הזוהר, והיא מעיקרי תורתו. אמנם מבחינה מסוימת אפשר בכל זאת לייחס לרשב"י את כתיבת הזוהר, שנכתב מתוך הזדהות רבה של הכותבים עם גיבור זה, ובלי מה שנראה כהתעברותו בקרבם לא יכלה להיווצר יצירה אדירה זו.
גם עם חתימת הספרות הזוהרית לא פסק רשב"י לכתוב ולהיכתב: גם בדורות הבאים כתבו גדולי המקובלים, כגון הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, מכוחו של רשב"י, לעתים אף בלשון הזוהר ולעתים מתוך תודעה שאין הם אלא גלגול חדש של נשמת התנא. ובעצם גם לא יכול להיות אחרת, שהרי לפי דברי הזוהר אין לגלות סתרי תורה אלא בדורו של רשב"י. אומנם ספק הוא אם גם דורנו הוכשר לגלגול רשב"י, אך אין לזלזל באותם שעומדים במקצת על סודו, מגרשם שלום ועד היום הזה.
הזוהר הוא שכתב את רשב"י מפני שהוא נתן חיים חדשים ומלאים כל כך לדמותו של התנא, ואילו הכותבים אולי "התעברו" מנשמתו של רשב"י כאשר עסקו במלאכה, ועל כן, בין השאר, היו יכולים להוציא תחת ידם יצירה מופלאה שכזו. ונכון שלא רק הם אלא רבים וטובים מאוחר יותר הרגישו שהם גלגול חדש של רשב"י (או, כמו רש"ש והרב אשלג, של האר"י, שהוא עצמו גלגול חדש של רשב"י כאמור).
וכאן העניין המעניין לדעתי, שכן אני זוכר שכבר בימי התואר הראשון שלי, אי שם לפני למעלה מעשור, למדתי אצל פרופ' מרדכי פכטר באוניברסיטת חיפה, והוא הציג לפני (בחיוך וכדרך אגב, לא כחלק מחומר הלימוד כמובן) את הפתרון הפשוט הזה למחלוקת הזוהר, דהיינו את האמונה שאמנם הזוהר נכתב מאוחר הרבה יותר מהמאה השנייה לספירה ולא על ידי רשב"י, אבל ממילא כותביו כתבוהו בהשראת רשב"י, שאם רוצים ניתן לתפוס אותה כחודרנית יותר או פחות.
קשה לי להבין למה פתרון פשוט זה לא הפך למקובל על חלקים גדולים בציבור הדתי, ובמקומו יש התעקשות פתטית על כך שרשב"י כתב את הזוהר בידיו ממש, בניגוד לראיות ולשכל הישר. כמובן, יכול להיות שזה בדיוק העניין, הרצון לדבוק באמונה דווקא משום שהיא חסרת כל הגיון, ועל הדחף המעניין הזה כבר כתבתי רבות (וגם במוסף "שבת" הנ"ל עצמו).
'התיקונים וכן רעיא מהימנא יחסום לרשב"י, משום שהדברים נתגלו להם, נכתבו ברוח הקודש'
אבל הדחף הזה הוא תופעה חדשה, ודווקא בעבר גם עבור הקנאים לתורה ההגיון לא נחשב לאויבה של היהדות. וכאן אני מגיע לתגובה האחרונה בנושא, והיא מאת אלחנן שילה, שגם אותו אצטט בהרחבה. שילה טוען ש
במקום ללכת לאפולוגטיקה דחוקה, יש לשנות את כיוון החשיבה. לפי הרב קוק ערכה של התורה שבעל פה לא נובע מהיותה מפי הגבורה, אלא דווקא בגלל ש"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופייה של האומה" (פתיחה לאורות התורה). בנוגע לשאלת קדמות הזוהר ניתן אפוא ללכת בשתי דרכים. אפשרות אחת שאותה מסר הרב קוק לנזיר היא ש"התיקונים, וכן רעיא מהימנא. ייחסום לרשב"י" בגלל שהם נכתבו "בגילוי נשמות צדיקים", בדומה למגיד שהיה לרמח"ל (פתחי הפרדס, תשס"ט, עמ' 70 הערה 79). ברקע דברי הרב קוק עומדת תפיסת התעלות העולם, המאפשרת לראות בתורות המקובלים החדשות גילוי עליון יותר מהתפיסות הדתיות הישנות יותר. בימינו, עמדה דומה לזו מיוצגת על ידי ד"ר אברהם אלקיים, הסובר שלר' משה דה-לאון היה 'תקשור' עם רשב"י. אני באופן אישי מסופק בדבר, אולם זו עמדה חשובה מכיוון שהיא יכולה לאפשר לציבור מאמיני הזוהר להמשיך באמונתם, ולהפוך את שאלת זמן חיבור הזוהר לחסר משמעות מבחינת אמונתם.
האפשרות השנייה היא לראות את ערכו של הזוהר מתוך תכניו הרעיוניים והאסתטיים, כדברי עגנון: "אם יש לספר הזוהר ערך, אז לא חשוב אם הוא נכתב בתקופת התנאים או אלף שנים אחר כך" (מתוך נוסח ההקלטה, השונה מהנוסח המודפס, של הראיון שערך דן מרון עם גרשם שלום. מובא בספרי שבדפוס, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, תשע"א, עמ' 275). גישה זו היא אופציית ביניים רכה המבקשת להתחבר לזוהר ולקבל השראה מתכניו, והיא נמצאת בין עמדתו של הרב שטיינברג המייחסת לו קדושה ואמת מוחלטת ובין גישתו החד צדדית והעוינת של ישראל ל'.
כמה דברים כאן. ראשית מזל טוב לקראת צאת ספרו של שילה על עגנון והקבלה, שבוודאי יעורר עניין רב. שנית, לגבי הערך האסתטי של הזוהר כערכו העיקרי, אני חושב שלמרות שאולי נראה שזאת עמדה שמתאימה יותר לחוקרי ספרות, יש בה אמת, אולי בגלל שאני חושב שיש ביופי אחד משישים של הקדושה. אבל מה בנוגע לעמדה הראשונה שמציע שילה, שהיא הלא גם העמדה שמציע ליבס ושבזכרוני הציע פכטר? מסתבר מדבריו של שילה שעמדה דומה היתה מקובלת גם על הראי"ה קוק עצמו!
שילה מביא ציטוט מפי הרב הנזיר שמודה שכך. ביקשתי משילה את הציטוט המלא, שפורסם עד כה רק בספר פתחי הפרדס שערך שילה (עמ' 70 הערה 79), ובו מובאים דברים מתוך כתבי יד שכתב הנזיר:
ובפתיחה למנגינות התיקונים (שמתוך כת"י), כותב הרב הנזיר בהקשר לשאלת קדמות ספר תיקוני זוהר ורעיא מהימנא: "התיקונים, וכן רע"מ [= רעיא מהימנא…] יחסום לרשב"י, ולסבין, משום שהדברים נתגלו להם […] נכתבו ברוה"ק […] בגילוי נשמות צדיקים […] וכן יש להצדיק קודש דברי רמ"ח [= ר' משה חיים] לוצטו בריש "קל"ח פתחי חכמה", שמצאם בספר עתיק ישן נושן, כלומר הכללים באו לו בגילוי עליון בלשונם, והוא היה לו מגיד, כידוע, היינו גילוי מחשבות מלוליות, נשמעות, כמפי מגיד, ואח"כ כשפסק מבוע הגילוי, עשה פירוש לו, שבמובן ידוע, הוא פירוש לדברי עצמו, אלא שבראשונה היה בגילוי, ואח"כ בהסברה והבחנה שכלית, מסודרה, כבפירושו על אדרא רבא, 'אדיר במרום', שמרגישים שם עליות וירידות כאלה […] יסוד הדברים קבלתי מפי מרן שליט"א".
כלומר הרב קוק אמר לרב הנזיר שחלקים מהזוהר מיוחסים אמנם לרשב"י, אולם למעשה הדברים נכתבו מאוחר יותר "ברוח הקודש" ו"בגילויי נשמות צדיקים" (וכך גם בנוגע לחיבורו של רמ"ח לוצטו, שהוכתב לו על ידי "מגיד"). נכון שהראי"ה לא מדבר על כל הזוהר, אולם הוא מציג כאן גישה שהזוהר הוא חיבור רב רבדי ורב שלבי (וראו סרטון היו-טיוב דלעיל עם רונית מרוז, מהמומחות הגדולות לעניין), וששלביו המאוחרים יותר נכתבו לא על ידי רשב"י, אלא בהשראתו. הצעד המתבקש הבא, אם כן, הוא לומר שהזוהר כולו נכתב ברוח הקודש, רוח קדשו של רשב"י – מה הבעיה?
תקשור תנא על ידי מלמול משנה
ותסריט שכזה אמנם מתאים לטכניקה שהיתה נהוגה בצפת של המאה ה-16, ובה שינון משניות של תנא מסויים היה מזמן את נשמתו להתעבר במשנן. ר' חיים ויטאל מתאר טכניקה זו בשער הרביעי, שעד לא מזמן היה שמור רק בכתבי יד, של ספרו שערי קדושה. הנה הדברים:
התבודד בבית יחידי כנ"ל, והתעטף בטלית, ותשב ותעצים עיניך, ותתפשט מן החומר כאילו יצאה נפשך מן גופך והוא עולה לרקיע. ואחר ההתפשטות תקרא משנה אחת איזה שתרצה פעמים רבות תכופות זו לזו, במהירות גדול ככל אשר תוכל בשפה ברורה היטב בלי דלוג תיבה אחת. ותכון להדביק נפשך בנפש התנא הנזכר במשנה ההיא. וזה על ידי שתכון: שפיך הוא כלי המוציא אותיות לשון המשנה ההיא, והקול שאתה מוציא מתוך כלי הפה, הוא ניצוצי נפשך הפנימית שיוצאין וקוראין המשנה ההיא, ונעשית מרכבה לשיתלבש בתוכה נפש התנא בעל המשנה ההיא, ותתלבש נפשו תוך נפשך. וכאשר תהיה נלאה בקוראך לשון המשנה, אם תהיה ראוי לכך, אפשר שישרה בפיך נפש התנא ההוא, ויתלבש שם בעודך קורא המשנה. ואז בעודך קורא המשנה ידבר הוא בפיך, ויתן לך שלום. וכל אשר תחשוב אז במחשבתך לשאול ממנו הוא ישיב לך, וידבר עם פיך, ואזנך שומע דבריו. ואין אתה מדבר מעצמך אלא הוא המדבר. וזהו סוד רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני [שמואל ב, כג, ב]
כלומר אחרי הכנות שונות יש לבחור תנא מסויים ולמלמל בצורה רפטטיבית משנה בה הוא מוזכר, לכון "להדביק" את נפשנו בנפש התנא, וכל זה אמור לגרום לקולנו להפוך "למרכבה" שבתוכה ירכב נפש התנא ההוא, דבר שיאפשר לדבר איתו ולקבל ממנו תשובות לשאלות. ודאי הדבר מאפשר גם לכתוב במצוותו דף זוהרי או שניים.
ואם רוצים לזמן את רשב"י, אפשר לנסות למלמל את אמרתו הידועה, "נשים דעתן קלה". היא לא בדיוק משנה, אבל עוצמתה רבה. בדוק ומנוסה.
יאללה, בואו נקשר את זה לשבועות
התורה לא ניתנה בפעם אחת. בשבועות לא חוגגים רק את מעמד הר סיני, אלא את מתן תורה ההולך ומתמשך. "תיקון ליל שבועות" עצמו הוא חידוש של ספר הזוהר, והנה כיום מודעות בעיתונים מכריזות על קיומו לסוגיו בכל עיר גדולה. הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, רש"ש והרב אשלג, כולם קיבלו ניצוצות מנשמתו של רשב"י, כולם המשיכו ויצרו את תורתו. עתה הגיע תורנו להתעבר בנשמתו ולהמשיך וחדש בתורתו, להמשיך ללמודה וללמדה.
לולאת האל 