חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.

כשכל העיתונים החרדים עסוקים בלכסות ולהסתיר את השאלות האמיתיות, "ויהי אור" מוקם בעז"ה בכדי להאיר את הפינות האפלות, להיות למליץ יושר בעד השאלות ולשאת ברמה את דגלה של השפיות. אנו פונים לכל מי שעדיין מהבהב בקרבו ניצוץ של מחשבה עצמית. כל גַּחֶלֶת דּוֹעֶכֶת אִם אֵין מְלַבִּים אוֹתָהּ. גם גחלת השפיות זקוקה בימים אלו למי שילבה אותה.

כך נפתח דף ה'אודות' בבלוג-עיתון החרדי החדש, ויהי אור (ותודה רבה לעידן אורגד שהפנה אותי אליו). והנה ההמשך, חסר הרחמים:

העיתונות החרדית כיום היא עיתונות קוסמטית, המנסה להסתיר את הריקבון שפשה בחברה החרדית, ע"י אין ספור שכבות איפור. עיתונות שכזו, בנוסח פראבדה הקומוניסטי, יכולה לשגשג רק בתנאי שאין לה מתחרים החושפים את העובדות אותן היא מסתירה.

אחרי עוד כמה פסקאות בהן מהלל הכותב את סקרנותו של הציבור החרדי, הוא כותב שאין לחשוש מחרמות וגינויים, שכן

ככל שכלי התקשורת פתוח יותר, למרות שהוא מוחרם יותר, כך ההצלחה שלו גדולה יותר. זה עובד כבומרנג, ככל שהעסקנים מחרימים יותר, כך כלי התקשורת מצליח יותר. בתחילת דרכם של החינמונים, העסקנים החרדים פתחו כנגדם את מערכת קרב החרמות בדגלים מתנפנפים, בקול ענות גבורה ובתרועה גדולה וסיימו אותה בקול ענות חלושה וביבבה חרישית. היום החינמונים נכנסים בדלת הראשית כמעט לכל בית חרדי. כנ"ל עם מלחמת החרמות האחרונה כנגד אתרי האינטרנט החרדיים, גם איתם הם פתחו את מערכת הקרב בחרמות ובחרבות וסופם שחזרו כלעומת שבאו, מובסים, מבוישים ופרוקים מנשקם. האתרים לא מגלים שום סימני קריסה. אדרבה, לא רק שהחרם לא הצליח להפוך את הקערה על פיה,  מאז החרם הם רק נוסקים. ככה זה כשמושכים את החבל יותר מדי, בסוף הוא נקרע.

העיתון החדש אמור גם למנוע, כך על פי הנביא המוכיח בשער הכותב את המניפסט הזה, קריסה כללית בחברה החרדית:

לאחרונה אני רואה יותר ויותר סימנים לכך שיש בציבור החרדי, מתחת לפני הקרקע, סערות אדירות, המלובות בתסיסה מתמדת זרמים תת קרקעיים  והם מאיימים לקעקע הרבה מהמוסכמות והעוולות החברתיות המקובלות בחברה החרדית מקדמת דנא. אני קורא לכל בעלי התשובה והחרדים השפויים לדבר ה': אנו חייבים לקום ולעשות מעשה כי בנפשנו הדבר.

והנה הצהרת הכוונות:

עיתון "ויהי אור" מוקם כדי להיות מליץ יושר בעד השאלות. אנו נשאל את השאלות הקשות בלא כחל ושרק וללא מורא, בלי משוא פנים ומבלי שיהלכו עלינו אימים. […] בעיתון "ויהי אור", נאיר בזרקור את כל השחור בעיתונות החרדית. את ההיתממות האינסופית, את כל השקרים והסילופים, את כל העובדות שכולם מעלימים, את כל השאלות שכולם מסתירים. כשנחשוף נקודתית את כל מה שהם מסתירים, הקוראים ילגלגו עליהם בגלוי. הם יהיו ללעג וקלס ולחוכא ואיטלולא בעיני כל חרדי שפוי. הם יהיו חייבים להשתנות, לא תהיה להם ברירה. זה יהיה תהליך ארוך. אבל בסופו של דבר הוא חייב לקרות. והוא יהיה תהליך מאוד מעניין ומרתק בפני עצמו ובעיני הקוראים.

על פי האתר הכל התחיל בפרשת עמנואל, שם העיתונים החרדיים כנראה לא הצליחו לגמרי לשכנע חלק לא קטן מקוראיהם שמדובר אכן באפלייה על רקע דתי, ולא עדתי. הדיסוננס בין הבדיות שמפרסמים העיתונים החרדים הרשמיים לבין המציאות היה גדול מדי, והאמון שנשבר כבר לא יתוקן. כפי שכותב אחד העורכים של העיתון במאמר שעלה אתמול:

להיות חרדי בדורנו, זה בעיקר להיות חרד. לעבור את החיים בעולם הזה בחרדה יום יומית. להיות חרד לא לסטות מתו התקן של החברה, לחרוד ממשטרת המחשבות,  לחרוד יותר מהשכנים מאשר מהשכינה. הם חרדים מכל דבר. הם חרדים לשאול שאלות, הם חרדים ללכת על פי צו מצפונם. […] וחוסר היכולת שלהם להבחין בין הרים לצל הרים, בין סכנות ממש להדים של סכנות, מביאים בסופו של דבר, את הספונים מאחורי חומות מבוצרות, לנוקשות מחשבתית, לחוסר בקרה ולניתוק מהמציאות. הם לא רואים מה באמת קורה מעבר לקצה חוטמם ולכן הם אינם חשים את התמורה והשינוי בעולם בחוץ. ולא שומעים את קול השעה שדורשת מאיתנו להרוס את החומות- היום אנשים יכולים להוציא את חוטמם מחוץ לגטו מבלי להוציא את נשמתם.

מדובר בקריאה למהפכה.

הכותבים מתכוונים [עדכון 19.7: מאז אתמול הדף הוסר מהרשת] להפיץ "עיתון כרומו של 64 עמודים שיימכר ב-10 ₪. בתחילה ירחון ואחרי שהוא יתבסס כלכלית הוא ישווק בתדירות שבועית." – אולם מתחילים באתר אינטרנט. הם מבהירים (שם) שהם מתכוונים לעשות זאת על ידי פרסום מאמרים "שאף עיתון [חרדי] לא מפרסם כמוהם", ושעל כן יזכו לתשומת הלב של העיתונות החילונית והחברה הכללית (אני מקווה שכרגע מדובר בחבלי לידה, מכיוון שהמאמרים שנמצאים כבר באתר אינם ראויים לתשומת לב – תיקון 16:00: לבד מסדרת המאמרים כשהחרדים יהיו לרוב). בינתיים הם זקוקים לעורכים, כותבים, מנויים ותרומות.

—

לא מזמן כתבתי על מאבק חרדי בין-עיתוני שבמסגרתו הוציאו ה"גדויילים" חרם על עיתון משפחה, כנראה כדי להציל את בטאונם המשמים, יתד נאמן. ניצלתי את האירוע הזה כדי לכתוב על המחשבות של ד"ר בנימין בראון אודות דמוקרטיזציה אפשרית בחברה החרדית. הדמוקרטיזציה הזו מתבטאת בין היתר בחוסר יראה הולך וגובר מצד החרדים כלפי אותם רבנים שאמורים להנהיג אותם ולפסוק על פי "דעת תורה" בכל דבר ועניין שבחייהם.

כאן יש אם כן דוגמה נוספת לחוסר המורא הזה, בשילוב רצון עז לחשוף אמיתות מוסתרות. קשה כמובן לדעת האם היוזמה הזו תוליד נפל או ולד בר-קיימא, אבל ברור שיש כאן עדות נוספת לערעור שליטתו של הממסד הרבני החרדי (ושימו לב שהאינטרנט מהווה תפקיד כה חשוב גם כאן, כמו במהפכות אחרות לאחרונה).

מה שמעניין ביותר בכל הסיפור הזה הוא שמדובר ביוזמה של בעלי תשובה. אלה, שלמזלם ילדותם לא כללה ניסיונות לסגירה כפוייה של תודעתם, אינם מסוגלים להיפרד מההרגל המגונה שבמסגרתו הם חושבים בצורה ביקורתית ומתעקשים שלא ישקרו להם.

בעבר כתבתי על קהילתו של הרב עודד ניצני, אותו פגשתי באומן לפני שנה. ניצני גיבש סביבו קהלה של חוזרים בתשובה שהגיעו למסקנה שהם לא יכולים, ולא רוצים, להשתלב בפשטות בחברה החרדית. הם גם מוציאים כתב-עת, אדרבה, המבטא את עמדתם. כתב העת, אגב, בדיוק יוצא לפגרה, כדי לשדד מערכות. על פי מכתב רשמי שהוציאו

השינוי יתבטא גם בלבוש החיצוני ובעיקר בתוכן: לא עוד התמקדות בעבר על טעויותיו אלא מבט המופנה קדימה ליצירה החדשה הזאת הקורמת עור וגידים לנגד עינינו. תנועת תשובה חיה ורלוונטית, תנועה אמיצה המישירה מבט אל האתגרים החברתיים העומדים הפניה ומייצרת פתרונות יצירתיים. תנועה שמפתחת דו-שיח עם העולם המשתנה שמסביבנו ולא נבהלת גם מהסוגיות המורכבות ביותר.

כלומר גם כאן מייחלים לעיתונות חרדית שמקיימת מגע הדוק, אפילו דו שיח(!), עם המציאות העובדתית וגם כאן יש שאיפה לתיקון חברתי שעיתונות כזאת יכולה לקדם.

—

החוזרים בתשובה מסמנים רענון רבתי לחברה הדתית, הן הסרוגה והן החרדית. הם מביאים איתם יצירתיות רבה, אומנותית ותורנית, ומסוגלים להטעין את המסורת בחיות ומעוף שאזלו ממנה. זה לא מקרה שרבנים בולטים בחשיבה יצירתית ומעמיקה (למשל הרבנים גינזבורג, פרומן, ברלנד) הם חוזרים בתשובה למיניהם.

והם גם מביאים איתם דרישה לאמת שנדמה לי שחרדים מבית מסוגלים בלעדיה. החוזרים בתשובה מרגישים שגילו את האור, שמצאו את האמת, אבל שלא כמו חרדים רבים מבית, תחת המונח אמת אצלם חבויות גם הדרישה לכנות, שקיפות, ובעיקר אותנטיות. סתירות פנימיות שחרדים מבית מפהקים מולן מעצבנות אותם. חוסר קונסיסטנטיות מפריע להם. ושימוש בהלכה או בסמכות רבנית כדי לדכא מחשבה או שאילת שאלות לא עובר אצלם בשקט. כפי ששמעתי לאחרונה מרב דתי-לאומי חשוב, ההלכה האורתודוקסית בכללה עדיין לא למדה להתמודד עם הדרישה המודרנית לאותנטיות. בחברה החרדית, מדובר בחוסר התמודדות עם אותה דרישה גם של הקהילה, על מבניה ומוסדותיה. אולי מסתמנת כאן התחלה של שינוי.

אם יבוא שינוי בחברה הישראלית שבמסגרתו יפלו החומות שבין האורתודוקסיה לשאר העם, הוא כנראה לא יבוא מהרבנים. נפשות שכל חייהן מוקדשים לביצור חומות ההלכה, לא יהיו מסוגלים לפרוץ בהן שער. המעבר מחברה מתבדלת (ואצל החרדים, מסתגרת) לחברה שנמצאת בדיאלוג חברתי אמיתי בכל אורחות החיים עם הקבוצות האחרות בישראל, וכבסיס לזה המעבר מראיית החילונים כטעות מצערת לראייתם (ולראיית ערכיהם ההומניסטים) כלגיטימיים לכתחילה, יבוא דרך כמה וכמה קבוצות-תפר.

ברשימה שעסקה בלגיטימציה של החילוניות היהודית לכתחילה דיברתי על "חילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי." ברשימה הזאת אני רוצה להציג בפניכם קבוצה אחת של כאלה, מהסוג האחרון המצויין לעיל.

מדובר בקבוצה של שומרי מצוות שמקימה את הישיבה השוויונית הראשונה. פירושו של דבר הוא לא ישיבה מהז'אנר הפלורליסטי (שאישית אני מחבב מאוד) בה הדלת פתוחה לכל וגם חומר הלימוד מגוון למדי, אלא ישיבה במודל ה"קלאסי", בה לומדים בעיקר גמרא. ההבדל המרכזי הוא שהישיבה תושתת על מסד ערכי ליברלי, ועל כן, למשל, תאפשר גם לנשים ללמוד תלמוד. כן, ממש יחד עם הגברים. כדבריהם, המטרה היא "למזג באופן מלא את החיים הדתיים עם הערכים המודרניים של שוויון ודמוקרטיה".

מדובר אם כן ביהודים אורתודוקסים שקצו מהניתוק של הרבנות מהמציאות הפשוטה, והחליטו לעשות מעשה. לא מתוך התרסה או מרד להכעיס, אלא מתוך אהבה אמיתית לגמרא (מכיר אותם, תאמינו לי), ומתוך רצון אמיתי לתרום לחברה.

וכן לתרום תרומה אמיתית לזהות היהודית. ואולי כדאי לציין כאן, שלימוד תלמוד הוא אחת הפעולות היהודיות ביותר, ולא רק במובן שהיא מזוהה בצורה מובהקת עם היהדות, אלא במובן שהיא במובהק מייצרת יהודים. יהודים נחנכים ליידישקייט על ידי לימוד תלמוד, והטעם התת-סיפי של המנטליות היהודית (או לפחות סוג אחד, דומיננטי, שלה) נארג בהם, 'עין' סרוגה בכל פלפול, תוך כדי העיסוק האינטנסיבי בטקסט. גם משום כך כל כך חשוב שלימוד כזה, גם ובעיקר בצורתו המחוייבת, יהיה פתוח לנשים, ויעשה בצורה ביקורתית, ומתוך השקפת עולם הומניסטית. בעצם המעשה הזה יש משמעות עמוקה.

להלן אביא רשימה קצרה על הישיבה מאת עמית גבריהו, ממקימי הישיבה. אחריה אביא שאלות ששאלתי ותשובות שקיבתי משושנה כהן, גם היא ממקימי הישיבה. לבסוף אביא את רשימת מקימי ומורי הישיבה. (ורק עוד דבר: יש כאן לדעתי סיפור רציני. אני מקווה שכבר עכשיו איזשהו כלי תקשורת ממוסד עמל כדי להביא אותו למי שלא השכיל להירשם כמנוי לבלוג הזה.)

ישיבה שוויונית. זה טוב למשהו? / עמית גבריהו

קבוצת חברים, בתוכם אני, מתכוונים להקים באלול הקרוב ישיבה. תוכנית הלימודים של הישיבה תהיה שגרתית למדי: בבוקר ובערב ילמדו תלמוד, ואחר הצהרים ילמדו תנ"ך, מחשבה וחסידות, וייתכן שתהיה סדנה לכתיבה יוצרת. פעם או פעמיים בשבוע התלמידים יתנדבו במוסדות ללא כוונת רווח בקהילה. יש הרבה ישיבות כאלה בעולם.

שלא כמו הישיבות האלה, הישיבה שלנו גם תהיה דומה למוסדות רבים אחרים שקמו בשנים האחרונות. יהיו בה גברים ונשים, גם בצוות וגם בקרב התלמידים. אבל שלא כמותם, הישיבה שלנו תבנה מקום שבו לגברים ולנשים כאחד תהיה נגישות לקאנון הטקסטים הישיבתי הרחב, זה שמהווה עד היום את כרטיס הכניסה לשיחה על הלכה, מעשה וערכים.

הייחוד של ישיבת תלפיות – שתקום באלול הקרוב – יהיה הנסיון לנכס מחדש את השפה של הישיבה במסגרת שוויונית ופתוחה, בתוך עולם שהשפה שלו היא ליברלית. או להפך. הישיבה תהיה מוסד דתי. האוכל יהיה כשר ויהיו בו תפילות סדירות, שלוש פעמים ביום. התלמידים והמורים יהיו מחוייבים לחיים של תורה ומצוות וישתדלו שחייהם יהיו חיים של מעשה דתי עמוק. וחלק מהמעשה הדתי העמוק הזה הוא הפתיחות, הביקורת, הליברליות והשוויוניות. לא כערכים שבאים מבחוץ, אלא כהנחות יסוד עליהן מושתתת כל העשייה הדתית. הדבקות בדרכיו של מי שאמר והיה העולם, שהוא כידוע ביקורתי, ליברלי, שוויוני ושוחר שלום.

זו מהפכה אמיתית. כל מי שניסה לבנות מוסדות לימוד אלטרנטיביים למקורות ישראל עד עכשיו התרחק מכל פרקטיקה דתית הלכתית כמו מאש. המוסדות הם חילוניים או פלורליסטיים, מנסים להרחיב את האוהל על מנת שיכלול בתוכו כמה שיותר יהודים-אתנית, שהתורה היא ה'מורשת' שלהם. אנחנו טוענים, לעומת זאת, שהתורה היא המורשת של מי שרוצה אותה, כלומר של מי שמנסה שהיא תשחק תפקיד חשוב בחיים שלו. המחוייבות הדתית שכל אדם בוחר בה ומאמץ אותה כל יום מחדש היא תחליף לשייכות האתנית הכפויה על האדם והוא אינו בוחר בה. אנחנו לא נאמר לאנשים במה לבחור, כמובן, אבל כן נאמר שצריך לבחור. שאי אפשר לנופף בדגל של היהדות מבלי להבין שתורת ישראל היא בחירה שצריך לעשות יום יום, ולא סעיף בתעודת זהות.

בכך, הישיבה תנסה לאתגר את ההגמוניה של שוחרי-הטוב בישראל, שמשוכנעים שאין כמו התעלמות מן ההלכה בכדי להביא שלום בתוך היהודים שיושבים בישראל. ייתכן שלא צריך לטאטא את המחוייבות הדתית מתחת לשטיח כדי ליצור שוחרי-טוב – אולי הם יבואו דווקא מתוך עיון מחוייב וביקורתי בתלמוד? אולי הערכים הליברליים יודעים לצמוח במקום שנותן להם את היכולת לאתגר טקסטים דתיים ולאו דווקא במקום שמנסה לומר שאין בטקסטים הדתיים זולת ערכים ליברליים?

הישיבה גם תנסה לאתגר את ההגמוניה של הדתיים בישראל. היום, מותר להיות דתי שונה, אבל אסור להיות דתי שחושב שונה. מותר לחטוא, כמובן, אבל אסור לומר 'אני לא חוטא, אני צדיק'. הפחד הגדול של הרבנים (החשוכים יותר או פחות) הוא בניית אליטה משכילה ומלומדת שתהווה אלטרנטיבה מחוייבת ומאתגרת לרבנים. אנחנו רוצים לבנות את האליטה הזאת. אבל אנחנו מתחילים בקטן: אנחנו רוצים כעשרה תלמידים שיוכלו להקדיש לעניין חודש. נראה איך זה ילך, ונמשיך הלאה משם.

הישיבה תנסה להיות בלתי-תלויה בגורמים אינטרסנטיים שמנסים לקבוע את סדר-היום של העולם היהודי. היא תגבה שכר לימוד (סמלי), ובשלב זה, כל מי שפועל בה אינו מקבל שכר. היא תנסה לבנות אליטה רוחנית ואינטלקטואלית לחברה דתית חדשה שמאסה שגורמים ימניים מנכסים אותה ואת הכח האלקטורלי שלה, פעם אחר פעם.

זה מעשה פוליטי ראוי לטעמי, ואנחנו צריכים עזרה. וכל אחד יכול לעזור. שבו אצלנו בסדר-צהרים פעם אחת בשבוע. בואו להרצאות. תרמו כסף. תרמו ארוחת צהרים. העזרה שלכם עשויה לבנות את המנהיגות שתתן חיים חדשים לא רק לעם ישראל, אלא דווקא לתורת ישראל. היא זו שהכניסה אותנו לבוץ הזה – והיא גם היחידה לדעתנו שתוציא אותנו משם.

ראיון עם שושנה כהן

ראשית, באופן כללי: מהי הרוח שהביאה להקמתה של הישיבה הזאת? מה אתם מבקשים להשיג? איזו חלל אמורה הישיבה הזאת למלא?
בגדול אנחנו רוצים לשבור את ההגמוניה האורתודוקסית הגברית שקיימת במדינת ישראל. המונופול הזה הוא לא רק פוליטי, אלא בעצם נוגע ביכולת של יהודי להגדיר את עצמו כדתי גם אם הוא לא אורתודוקסי. לגבי החלל, פשוט מאוד שלא קיים כרגע בישראל מקום שבו גברים ונשים ילמדו יחד מקורות יהודיים קלאסיים ברמה גבוהה, בצורה מעמיקה ונאמנה למקור (זה מה שמבדיל אותנו למשל ממקום כמו ישיבת מעלה גלבוע או מת"ן מצד אחד, ואלול או עלמא מצד שני). בנוסף אין מקום כזה שמשלב באופן שיטתי לימוד ביקורתי, שבו ניתן לבחון איך הגישה הביקורתית לטקסטים המכוננים משפיעה על החיים הרוחניים והדתיים של הלומדים.

בניגוד ל"ישיבות פלורליסטיות" רבות שקמו בעשרים השנים האחרונות, הישיבה שלכם תכלול אנשים שבמוצהר מחוייבים להלכה. הייתי רוצה לשאול ראשית, למה? איזה ערך יש לדעתך למחוייבות הזאת בהקשר של לימוד תורה?
אני הייתי מגדירה את המחויביות שאנחנו דורשים כמחויבות לפרטיקה דתית יהודית, כלומר רצון לחיות חיים יהודיים שכוללים בתוכם הרבה אלמנטים של מצוות ממשיות. אני מבינה שהטקסט של עמית ודברי הם לא לגמרי אומרים אותו דבר, ואכן, יש בקרב המייסדים מחלוקת ביחס להלכה והגדרתה. יש כאלה שמעוניינים מאוד להשאר בתוך הגדר ההלכתי גם אם הוא לא אורתודוקסי במובהק, ולהשתמש בשפה ובמקורות האלו כדי ליצור קריאה חדשה ושינוי ממשי מפנים. במידה מסוימת זו עמדתם למשל של איתן טאקר, מישיבת הדר בניו יורק. מצד שני, אני לא בטוחה שרק מקורות הלכתיים הם אלו שיצילו אותנו. אני חולמת על יחס מורכב להלכה שיכלול גם רצון להבין ולשמוע אבל גם להצביע על המקומות שבהם ההלכה היא לא ראוייה ואף מדכאת.

אולי נוכל להרחיב על כך: לאיזו הלכה על התלמידים להיות מחוייבים? האם תעצרו בגבולות האורתודוקסיה, או זרמים ואינדיבידואלים שונים יכנסו, ורק המגדירים עצמם מראש כחילונים לא יתקבלו?
אני חושבת שלאור דברי הקודמים ברור שלא מדובר על הגדר האורתודוקסית, ואף לא ה"הלכתי שוויני" שמתפתח עכשיו בארה"ב. אלא מי שמרגיש שהוא רוצה ללמוד באופן איטנסיבי, ושהלימוד הזה ישפיע עליו באופן רוחני-דתי מוזמן להצטרף. אנחנו לא נבדוק בציציות, וגם לא נשאל אם התלמיד משתמש בכלי שני בשבת. אנחנו רוצים ליצור מקום שבו אנשים, בעיקר צעירים, יוכלו להגיע, ללמוד, לשאול, להתפלל מבלי להצטרך לפצל את עצמם, כלומר להגיע באופן עצמאי, בלי הצורך להנמיך או להחביא חלקים מזהותם האישית או יהודית.

אם הבנתי נכון, אתם טוענים שדווקא לימוד המקורות יחד עם מחוייבות הלכתית הוא המפתח להצמחת יהודים שיכולים לאתגר את ההגמוניה של הרבנים. האם תוכלי להרחיב למה ואיך?
פעם מורה שלי לתלמוד (ואולי גם שלך) אמר: "גמרא זה טקסט למבוגרים". זאת אומרת, ללמוד ברמה מספיק גבוהה כדי להיות חלק משמעותי מהדיון הדתי-הלכתי דורש הרבה עבודה וזמן. הרי "היהדות" וההגדרות של "דתי" ו"חילוני" בארץ לא משקפים כלל את החוויות והרצונות והאמונות של הרבה מאוד אנשים. אם אני מזהה נכון, עיקר הנסיון "לשבור את ההגמוניה" יהיה בשני מישורים: האחד, ליצור אלטרנטיבות לרבנות בתחומים של נישואין וכיוצא בזה, ממש על ידי יצירת טקסים שונים, מערכות שונות. הדבר הזה הוא לטעמי מבורך, אם כי החיסרון הוא שבהיותה של הדרך הזו "אלטרנטיבה" היא עלולה לחזק את הדומיננטי כמיינסטרים, כנכון יותר, כליגיטימי. הממסד יכול להשאר במקום אם כל הזמן פעלים ליד ולא מולו. מצד שני נסיונות אחרים בעצם צמחו מתוך האורתודוקסיה, הטוענים שההלכה עצמה היא לא הבעיה, אלא הדרך שבה הרבנות מפרשת ואוכפת אותה היא בעייתית, ושאם רק נראה להם, נשכנע אותם הכל יהיה בסדר. כפי שאמרתי קודם אני לא בטוחה שההלכה בלבד תביא את הישועה, אבל אני כן חושבת שיש הרבה מקורות להשראה לערכים בתוך המקורות שלנו. כמובן, למצוא אותם באופן עמוק דורש הרבה עבודה בהקשבה.

אתם מצהירים על מחוייבות להלכה, ומצד שני על אתגור הרבנות. האם יש לכם רב, פוסק הלכה, שעליו אתם סומכים את האתגור הזה? האם ההלכה שאתם מחוייבים לה תלויה רק בפרשנות האישית שלכם למקורות?
אין לנו רב, והמשפט האחרון שלך מתאר את הגישה שלנו. אנחנו רוצים לאפשר גישה עצמאית לטקסטים ולעודד את התלמידים להיות "מבוגרים" בחיים היהודיים שלהם, כלומר לקבל החלטות עצמאיות ואולי קשות ולקחת על עצמם אחריות. אתה גם תשים לב שלא רק שאין רב, גם הנפשות הפעלות כאן הם בכוונה לא דמויות "כריזמטיות" במובהק. נדמה לי שהרבה מקומות שפועלים ללא רב עדיין תלויים באיזה אישיות יוצאת דופן שתראה להם את הדרך ותגיד להם מה לעשות ולמה. אנחנו רוצים לאפשר למחשבה וגישה עצמאית, ורואים את עצמינו כמתווכים בין התלמיד לטקסט.

לימוד תורה הוא, כדבריכם, "כרטיס הכניסה לשיחה על הלכה, מעשה וערכים". האם תלמידות החכמים שתעמיד הישיבה אמורות להסתפק בשיחה על הלכה, או להמשיך את הרוח השיוויונית ולעמול גם על פסיקה של הלכה?
כפי שאמרתי יהיו בינינו שיפסקו הלכה, ויהיו בינינו שלא יראו את הצורך במשהו מעבר להחלטה עצמית או אפילו הלכתית.

הישיבה חורטת על דגלה את סט הערכים הליברלים, וזאת אולי כתגובה למה שנראה בשנים האחרונות כהפקעה של עולם התורה לטובת קידום השקפות עולם גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. ודאי תסכימי איתי שבמקורות יש תימוכין לכיוון האחרון. האם את לא מרגישה שיש בניסיון לנטות שמאלה משום חוסר נאמנות לשפה ההלכתית והמסורתית היהודית?
לא. אני מוכנה לחפש את המקומות שבהם נמצאים קולות מודחקים בתוך הטקסטים ולהשמיע אותם, להראות את ההתנגדות והקונפליקט בתוך השיח הרבני ההלכתי. המסורת היהודית היא לא חד-קולית. היא רב-קולית ומלאה ביחסי-כוחות ומחלוקות. משום מה רוב הדוברים הדתיים בארץ רוצים שנחשוב שיש צינור אחד שדרכו התורה מגיעה לעם ישראל ישר מהאל. לדעתי התפיסה הזאת היא פשוט מוטעית.

אני מכיר אותך משנתיים של לימוד משותף במכון הרטמן. נדמה לי שגם כמה מהמורים האחרים קשורים למקום. מה הקשר (האידיאולוגי, האנושי, הכלכלי) של הישיבה למכון הרטמן?
יש בהחלט קשר אידיאולוגי למכון. רובינו תלמידי המכון ולומדים בצורה שחלקינו אולי נגדיר כ"הרטמניסיטי" זאת אומרת לימוד אקדמי ביקורתי, בשילוב חיפוש ערכי. יש שתי דרכים שבהם אנחנו מבדילים את עצמינו מהמכון (יותר מהמקום של להרחיב מאשר להתנגד): ראשית, מסיבות אסטרטגיות, כדי לאפשר לימוד פלורליסטי אמיתי, פרופ' הרב דוד הרטמן החליט שלא תהיה תפילה במקום וישאלו שאלות "ערכיות-לאומיות" יותר מאשר שאלות "דתיות-אישיות". אנחנו דווקא כן רוצים להתעסק בפרקטיקה וגם בשאלות של השפעה אישית. כך למשל, פרופ' ישראל קנוהל מגיע אלינו להרצאה על תיאולוגיה מקראית, ואנחנו מקווים שהישיבה תהיה הזדמנות לחשוב יחד על איך התפישה הזאת משפיע על החיים הדתיים שלו ושלנו. בנוסף, נדמה לי שבהרטמן הרחיבו את הקנון ועל ידי זה צמצמו את העיסוק בתלמוד כטקסט קשה ורב-גווני, ובחרו להתעסק בסוגיות נבחרות. זאת לא הייתה הכוונה הראשונית אבל זה מה שקרה. אנחנו רוצים לשים דגש על לימוד שיטתי של התלמוד.

צוות מקימי ומורי הישיבה

שושנה כהן מלמדת מדרש תלמוד ומגדר בישיבה הקונסרבטיבית ומכון הרטמן. כמו כן היתה בצוות ההקמה של ישיבת הדר בניו-יורק.
ד"ר ג'ייסון רוגוף מלמד תלמוד במכון רוטברג באוניברסיטה העברית עמית פוסט דוקטורט לאתיקה יהודית.
ד"ר טלי ברנר פעילה בולטת של התנועה הפמיניסטית הדתית הירושלמית שהחזיקה בעמדות בכירות בקולך שירה חדשה ומרכז לייפר ללימודי מגדר באוניברסיטה העברית.
עליזה זלצברג מלמדת תלמוד וכתיבה יוצרת בירושלים, מלמדת שיעורים ומובילה סמינרים בפרדס חברותא מתן ודרישה בניו-יורק.
שמואל הר מורה בכיר לתלמוד, חלוץ בפיתוח מתודות פורצות דרך ללימוד תלמוד במכון הרטמן, קולות, ובית המדרש מסתברא בהיברו יוניון קולג'.
אסף זיידרמן מלמד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א שם הוא גם כותב דוקטורט על טיבה של הפעולה הדתית בכתביהם של הוגי דעות יהודים במאה העשרים.
ידידה קורן עמיתת מחקר במכון פיידיאה ללימודי יהדות, מלמדת תלמוד בדרישה ניו-יורק. ידידה העצימה ושימשה השראה לנשים, מבוגרות וצעירות כאחת דרך סדנאות לימוד לקריאה בתורה בישראל, שוודיה וארה"ב.
עמית גבריהו עמית מחקר במכון פיידיאה ללימודי יהדות ומלמד תלמוד בדרישה ומכון הדר בניו-יורק.

:)))))))

—

ההרשמה בעיצומה, www.yeshivattalpiot.org , yeshivattalpiot@gmail.com 052-4711030

בשיא תהילתה של מלכות המאיה, בין המאות השלישית לשמינית, בימים שהם לא היו עסוקים בלקיחת שבויים לצורך קורבנות אדם או במשחקי כדור הגומי הראשונים בעולם, היה מלך האומה ההיא, ששימש גם ככהן גדול, נוהג לעלות על הזיגוראט האדיר שבמרכז העיר, ולפצוע את עצמו קלות. הפציעה העצמית הזו לא היתה רק סוג של קורבן, אלא גם פעולה ששיבשה עבור אותו אדם את תפיסת המציאות השגורה, ולמעשה הכניסה אותו למצב תודעתי מיוחד, בו דפוסי המחשבה והתפיסה הרגילים היו נדחקים הצידה לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. במילים אחרות, המלך היה מגיר את דמו, ועל ידי כך היה נכנס לטראנס. במסגרת אותו טראנס הוא היה זוכה למסרים מהאלים. המאיה קראו לזה "זימון נחשי החזיונות".

הדוגמא הזאת היא רק אחת מני רבות לתופעה דתית נפוצה מאוד, והיא הטראנס, שממנו או בתוכו מתבצע המפגש עם העולמות ה'אחרים', יהיו אלה אשר יהיו. למעשה, זו דוגמא לא כל כך טובה, ככל שהיא הופכת את הטראנס למשהו מוזר ודרמטי. למעשה, כפי שדואג פרופ' יהונתן גארב מהאוניברסיטה העברית להבהיר בספרו החדש, טראנס הוא "מצב טבעי שניתן לקבל אליו גישה בקלות, למשל תוך כדי שיחה רגילה, ללא כל צורך להשתמש בכל טכניקה היפנוטית טקסית." (עמ' 10)

ועל הספר החדש של גארב אני בעצם רוצה לכתוב. הספר, שיצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, נושא כותרת טעונה למדי: Shamanic Trance in Modern Kabbalah – ממש כל טוב הארץ: גם טראנס, גם שמאני, גם קבלה וגם מודרנית. בעצם גארב פותח בספר הזה במהלך נועז למדי, שבו הוא מנסה להפוך את הטראנס, כמצב תודעתי בעל מאפיינים מסויימים, לכלי הסברי שאיתו ניתן לחקור את הקבלה והחסידות. "זו הפעם הראשונה שהיפנוזה [כתחום] מגוייסת בחקר המיסטיקה היהודית" כותב בספרו גארב. במילים אחרות, לאחר שגארב מגדיר מהו טראנס (כמה פעמים ובמילים מעט שונות) הוא מראה כיצד אפשר להבין שמצבים מיסטיים מסויימים של מקובלים וצדיקים חסידיים הינם למעשה טראנס, וכיצד ההבנה הזאת עוזרת לנו לפרש נכונה את כוונותיהם, ולא, למשל, לפתור את דבריהם כדרשנות היפותטית גרידא.

הטראנס כמצב תודעתי פורה

נתחיל אם כן בטראנס. גארב מתייחס בספרו לטראנס מהסוג שדיבר עליו Milton Ericson, פסיכיאטר מפורסם מאוד שהיה מטפל באנשים על ידי הכנסתם לטראנס. אריקסון גרס שטראנס הוא למעשה מצב תודעתי נפוץ מאוד, שמתרחש פעמים רבות כשאנחנו שקועים בריכוז, מופתעים או סתם מבולבלים. כמובן שיש דרגות רבות לטראנס, החל מרדוד ועד לעמוק ביותר. המיוחד בטראנס הוא שהוא מהווה כאמור יציאה מהמצב התודעתי הרגיל. גארב:

טראנס יכול להיות מתואר כדקונסטרוקציה של התפיסה הרגילה בנוסף להביטוס של הדפוסים האינטראקציונלים היומיומיים והארגון הנהוג של הזמן, כל זה בכדי להעצים את הסובייקט כדי שיוכל לחוות את העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר. (עמ' 22)

את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'. במקרים אחרים ניתן, אחרי פירוק תפיסת העולם היומיומית, לקבל מסרים, מילוליים או ציוריים (בנושא זה המחקר של גארב נעזר לא מעט בזה של פרופ' חביבה פדיה). בספרו מביא גארב מביא דוגמאות לפרקטיקות שיכולות להביא לטראנס, למשל מספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל, מתרגול "נפילת אפיים" בתפילה הקבלית והחסידית, ומטכניקת ה"השקטה" של ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה – זאת בנוסף לכמה מקובלים הרבה פחות מוכרים, שכתביהם כלל לא עלו לדפוס.

אז איך נכנסים לטראנס? מה שמעניין כאן הוא שהדבר יכול להתרחש באופן פרדוקסלי הן כאשר מתרחש משהו שהוא יוצא דופן, והן כאשר אנחנו חוזרים במדוייק על רוטינה מוכרת. אריקסון פיתח טכניקה פשוטה שבה שינוי בדרך שבה אנחנו מגישים את ידינו ללחיצת יד מעורר טראנס באדם שמולנו. כאן יש הסבר ודוגמא לעניין, וכאן וכאן עוד דוגמאות עם טכניקה מעט שונה. לכן מה שהכניס את מלכי המאיה הנ"ל לטראנס לא היה הכאב או הדם עצמם, אלא יותר העובדה שהופעתם היתה יציאה חדה מהשגרה הפסיכופיזית שלהם.

אכן, על פי גארב

טראנס כמצב טבעי נמצא במובלע ב"הכרה הלא-מודעת" […] אנחנו לא עוסקים במצב סטטי, אלא נזיל, שיכול להתפתח באופנים שונים. הוא מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים (עמ' 10-11).

הטראנס הוא חריגה מהמצב התודעתי השגרתי, וככזה מאפשר פתיחה אל רבדי חיים שלא גלויים לנו כרגיל. במשפט האחרון, החשוב, מתכוון גארב לכך שטראנס יכול להתעורר באדם לא כתוצאה מפעולה מסויימת אחת שמישהו מבצע כלפיו או שהוא עושה לעצמו, ולא מתוך כוונה ברורה להכנס לטראנס, אלא מתוך היותו נתון במערך כללי של מקום, זמן ופעולה שמעוררים אצלו את התגובה הזו, כלומר את הכניסה לטראנס. בכך מכוון גארב למציאות בה מקובלים וצדיקים חסידיים היו נכנסים לטראנס בזמנים או תוך מעשים קבועים כגון שגרת ערב שבת, תפילה, תפילין, טבילה במקווה, ולאו דווקא רק בטקסים מדיטטיבים המכוונים לכך, כגון תיקון חצות או ייחוד ייחודים.

הצבעה על האפשרות האחרונה הזאת היא לדעתי אחת התרומות החשובות של הספר, שכן היא מזמינה הבנה מעמיקה יותר של האופי הייחודי של המיסטיקה היהודית, שמטבע הדברים נמצאת בקשר הדוק עם המנהג והחוק היהודי. גארב מציע כאן שהמיסטיקה כלל לא חייבת להתנגש עם החוק (כפי שנוטים לחשוב אם מגיעים עם הנחות מוצא של חקר הנצרות), אלא אף להפך – להעזר בו. (על היחס בין המיסטיקה לחוק בהקשר הכללי והיהודי כתבתי לא מזמן כאן.) הטראנס במקרה זה יכול להיות מושג לא על ידי שבירת הרוטינה, אלא דווקא על ידי קיומה בדבקות ודקדקנות (לי זה מזכיר משום מה את הרש"ר הירש, שעמד על כך שיש צורך לקיים את כל המצוות כדי להבין "מבפנים" את היהדות). גארב כותב שבמחקרים עתידיים הוא יכתוב עוד על כך, כך שיש למה לצפות.

ומה עם שאמאניזם?

גארב נותן הגדרה מאוד רחבה של שאמאניזם: "מונח הכולל צורות מגוונות של העצמה טרנספורמטיבית" (עמ' 22). העצמה, כלומר הטענה של האדם (גופו, אישיותו, תודעתו) בעוצמה חדשה, וטרנספורמטיבית – ברור. הקישור בין השאמאניזם לחסידות מתאפשר בעיקר הודות למחקריו הענפים של משה אידל, בהם הוא הדגיש את האופי המאגי של פעילות הצדיקים החסידיים, לאמור לא רק חוויות מיסטיות הם ביקשו (כפי שחשב, למשל, מרטין בובר), אלא כמעט במאה אחוז מהמקרים פעולותיהם בעולמות העליונים היו (גם) למען הורדת שפע – כלומר כוח מאגי – לעולמות התחתונים, עבור חסידיהם. במובן הזה ממלא הצדיק החסידי בחצרו תפקיד דומה מאוד לזה של השאמאן (האינדיאני, הטיבטי, הנורדי, ההודי וכו' וכו') בשבטו.

השאמאן עצמו נכנס למצבי טראנס כחלק מהמסע המיסטי שלו, וגארב מכיל קטגוריה זו גם על הצדיק החסידי. כך למשל הוא קובע כי "חוויות דיסאסוציאטיביות של איבוד תחושת העצמי בתפילה, אולי התרגולת החסידית הנפוצה ביותר, שייכים כפי הנראה לאותו מקבץ של תופעות [של טראנס פאסיבי או עמוק]." (עמ' 106). כאן שוב נראה כיצד הטראנס משמש ככלי להסברת העדויות של החסידים. יחד עם זאת, אני חייב לסייג את קביעתו של גארב כאן ולומר שלדעתי דווקא חוויות של איבוד תחושת העצמי מגיעות פעמים רבות לא כתוצאה מטראנס, אלא מתובנה (insight) שבאה בעצמה כתוצאה של חקירה עירנית, ממוקדת או פתוחה, של עולם התופעות.

הספר בהקשר רחב

מעבר לכל זה, הספר של גארב נכנס לתוך ויכוח שניטש כבר שנים בשדה המחקר של המיסטיקה, בין אלו הרואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים (להלן, הפרניאליסטים), לבין אלה ששוללים כל שורש שכזה, ותופסים את התופעה המיסטית כתלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת (להלן, הקונטקסטואליסטים).

בעוד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים היתה נתונה לשליטתם הבלעדית של הראשונים (החל מהטרנסצנדנטליסטים בארה"ב, דרך וויליאם ג'יימס, רודולף אוטו, אלדוס האקסלי ועוד רבים), מאז סוף שנות השבעים חל מהפך, והקונטקסטואליסטים טפסו את הבכורה. הדבר התרחש בעיקר הודות ליהודי רציני ושמו סטיבן כץ, שבאסופת מאמרים (Mysticism and Philosophical Analysis) שערך ב-1978 קבע כי "אין כלל חוויות טהורות (כלומר, בלתי-מתווכות)" – וההדגשות כולן במקור!

כלומר, פרופ' כץ טען שאין שום חוויה שלכאורה חווה המיסטיקן, ושאותה הוא לכאורה מפרש, בשלב שני, בהתאם לתרבותו וזמנו. הוא היה מתנגד מאוד למה שכתבתי קודם, כאילו "את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'" – טפו! "מה פתאום!", היה זועק כץ, "אין שום 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר'! רצף המילים האלה הוא כבר פרשנות, הוא כבר תלוי תרבות וזמן!!! החוויה המיסטית כולה, מתחילתה ועד סופה, נקבעת על ידי התרבות והזמן בהם פועל המיסטיקן! בחיי, תומר, לפעמים אתה כותב כאלה שטויות." וכו'.

העמדה של כץ הפכה פחות אוו יותר לבון-טון בחקר המיסטיקה, לא מעט, לדעתי, מפני שהיא הגיעה בדיוק בזמן כדי לרכב על הגל הססגוני של ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית. אם כל העולם הוא טקסט, אולי גם חוויות מיסטיות הן לא יותר מטקסט? אולי יש לערוך דקונסטרוקציה לדיווחים על חוויות מיסטיות, ולמצוא את התנאים שהובילו את המיסטיקן לספר את הנראטיב המיסטי שלו בדרך הזו או ההיא?

אבל יש לכץ גם טענה רצינית מאוד באמתחתו: [הפסקה הבאה תוקנה – 13.7] הוא טוען שמי שמניח שיש בסיס משותף לחוויות מיסטיות בעצם מחפש הן משהו שיאחד בין בני האדם כולם, והן משהו שיענה לנו, החיים בעולם שעבר דמיסטיפיקציה, על הצורך באמת רוחנית, במשהו שלכאורה נמצא מעל ומעבר לשכל. אותם חוקרים, אם כן, הם יותר מחפשים-רוחניים שמקווים שיש אי שם מציאות מוחלטת שהמיסטיקן אכן נפגש איתה, ובכך שוללים מחקר רציני. במחוזותינו פרופ' בועז הוס מאונ' בן גוריון, מפתח ומעצים את הכיוון שהצביע עליו כץ. הוס מבקש לשלול לגמרי את המונח "מיסטיקה", משום שהוא לדעתו לא מסמן שום תחום קוהרנטי. עוד טוען הוס שחוקרים שמשתמשים במושג הזה, כלומר מניחים שיש מציאות מהותית משותפת לתופעות מיסטיות שונות, מניחים למעשה הנחה תיאולוגית, ובצורה מגוחכת מחזירים לשיח המדעי את האלוהים שנידויו ממנו הוא שאיפשר את המהפכה המדעית!

בספר החדש של גארב מוצג הטראנס כחוויה אוניברסלית, גם אם היא באה בגוונים רבים ובצורות שונות. בכך גארב מקרקע את הטראנס בגוף ובצורה שבה המוח שלנו פועל, וממילא הוא עושה רבות למען עיגון החוויה המיסטית חזרה בחיים, כלומר למען הבנתה כיותר מטקסט. גארב עצמו כותב על עמדתו:

העמדה שלי, שהיא פנומנולוגית בעיקרה אולם מתחשבת בהקשר ההסטורי, נמצאת איפשהו באמצע [בין העמדה המקסימליסטית, הרואה את הטראנס כפוטנציאל אנושי אוניברסלי, לבין העמדה המינימליסטית, הרואה את תיאורי החוויות האלה כדמיונות בלבד או כביטויים פוליטיים של מאבקים סביב הון סימבולי], אולם רחוקה יותר מהקוטב המינימליסטי. אני מחשיב עדויות על טרנספורמציה אינטנסיבית כמשקפות באופן מדוייק הן את החוויה הסובייקטיבית הפרטית והן את ההווי של תנועות וקבוצות מיסטיות, תוך כדי שאני נמנע מכל קביעה מטאפיזית או אונטולוגית, לחיוב או לשלילה. האחרונות הן לרוב עמדות חילוניות אידיאולוגיות המתחפשות בלבוש הבלוי של הפוזטיביזם. (עמ' 17)

כלומר גארב רואה בטראנס על גווניו וצורותיו מציאות אנושית כללית, שכמובן נתונה לפרשנויות תרבותיות שונות ומגוונות. הוא כמובן לא מסיק מזה שקיימת מציאות מוחלטת או עליונה שהטראנס מאפשר לתקשר עימה או לינוק ממנה כוח, אבל הוא טוען ששלילת האפשרות הזאת היא עצמה עמדה אידיאולוגית, חילונית, שמתחפשת לפוזטיביזם. הוא דוחה, אם כן, את העמדה החד-משמעית של כץ, ופותח את הפתח למחקר השוואתי של הטראנס, השמאניזם, והמיסטיקה.

כשלעצמי, אני בהחלט לא מקבל את העמדה של כץ, למרות שיש בה משהו אסתטי והירואי יותר מהעמדה הפרניאליסטית. אני לא מקבל אותה הן מפני שלדעתי היא לא ניתנת להגנה על רקע המחקרים החדשים הקושרים את דרך פעולת התודעה והמוח (שני תחומים לא לגמרי חופפים – לפחות עדיין) לחוויה המיסטית, והן משום שלדעתי גם מחקר טקסטואלי פשוט יחסית יכול להצביע על מאפיינים מספיק דומים בקרב מיסטיקנים שונים, מתרבויות שונות, בזמנים שונים. גם במובן הזה אני מצטרף אל גארב ברצון להחזיר את הדיון במיסטיקה אל הגוף.

ככככ

—

כאן ניתן למצוא קטעים נבחרים מהספר.

אילו רצה הרב דב ליאור, הוא היה מגיע לחקירה במשטרה בכוחות עצמו. אין הלכה שמצווה לא להיחקר. המנעותו מהגעה לחקירה אינה משום שהאמין שזה מה שאביו שבשמיים ציווה עליו, אלא משום שזה מה שהוא עצמו רצה. השאלה, אם כן, היא למה הוא רצה זאת. התשובה הפשוטה היא שהוא עצמו רצה זאת בשביל לבצר בעיני רוחו ובעיני תלמידיו את עצמאותה של ההלכה, את היותה נפרדת ומנותקת מכל מערכת חוקים אנושית. לאמור, המדינה על חוקיה החילוניים לא תוכל לשפוט אותי על דברי הלכה, שכן זו עומדת מעל ומעבר לכל חוק ארצי.

העמדה הזאת, שהוא ותלמידיו מציגים בעצמם, אינה כשלעצמה מובנת מאליה. אין שום סיבה פנים-הלכתית לחשוב שההלכה מנותקת מכל חוק ארצי, שהיא לא נמצאת בשיג ושיח מתמיד עם חוקי המדינה, מנהגי המקום, כללי האופנה כמו גם חוקי הפיזיקה. נהפוך הוא, רוב פוסקי ההלכה לדורותיהם ראו בהתאמה בין ההלכה ל"דרך הארץ" מציאות חיה במקרה הטוב, ואידיאל שיש לשאוף אליו במקרה הפחות טוב. לכן השאלה שצריך לשאול היא למה חשוב לרב ליאור לנתק בין שני אלה, בין ההלכה ובין הנורמה המקומית, בין אם נקרא לה דינא דמלכותא, החוק הדמוקרטי או כללי ההגינות והנימוס הבסיסיים. למה חשוב לו להעמיד את עצמו כנגד המדינה והחברה בישראל.

כמובן שלעניין סיבות רבות, חלקן פוליטיות (בעקבות הפינוי מעזה), חלקן פסיכולוגיות (בעקבות הפינוי מעזה) וחלקן חברתיות (בעקבות הפינוי מעזה), אולם כאן ארצה להצביע על סיבה אחת לעניין, והיא הרצון של הרב ליאור לבצר את ההלכה כ"מסורת". על פי ההסבר הזה, סירובו להיחקר עוזר לתיפעולו של פרוייקט המתמשך הלז.

האורתודוקסיה היהודית היא מסורת שהתפתחה במאתיים השנים האחרונות. אני כמובן לא טוען שיהודים לא קיימו מצוות לפני כן, אלא שהמסגרת החברתית שבה נשמרת ההלכה היא כיום שונה משהיתה לפני כמה מאות שנים. זה כמובן ברור לכל, שהרי אין החרדיות או הציונות הדתית דומות לחיים בשטעטל. ממילא גם ההלכה שונה, מכל מני בחינות, שעל אחת מהן אעמוד מיד.

האורתודוקסיה, כפי שהיה מכנה זאת אריק הובסבאום, היא "מסורת מומצאת". מסורת, בניגוד למנהג, רוטינה, נורמה או קונבנציה, היא סדרה מודעת של טקסים, כלומר פעולות שיש לעשות מתוך כוונה ברורה ורפלקסיבית. בספרו על העניין (The Invention of Tradition) מסביר הובסבאום שהמצאת מסורות היא "תהליך של פורמליזציה וריטואליזציה, המתאפיין בהצבעה על העבר, ולו רק על ידי כפיית חזרת פעולות על עצמן" (עמ' 4). מסורת מומצאת מדגישה את עברה על ידי שיעתוקה המתמשך בהווה.

הרב ליאור, כמו אורתודוקסים רבים, זקוק להלכה כישות מטאפיזית. נפרדת, עליונה, שלמה, מושלמת. ההלכה על פיו היא מימד נוסף במציאות, היפוסטאזה אלוהית. היא חייבת להיות כזו, משום שכמציאות חיה, נושמת, טבעית ומתפתחת היא חדלה מלהתקיים. אנחנו כיום לא מקיימים מצוות כדבר מובן מאליו, לא כמנהג אבות אורגני שמעובר בעלפה ולא כברירת מחדל חברתית-קהילתית. אם בכלל, אנחנו מקיימים מצוות כבחירה. כאמור, זהו עניין מודע. כל זאת משום שבמעבר מהשטעטל לאמנסיפציה ההלכה נעלמה כמציאות טבעית עבור רוב היהודים. ואם היא נעלמה ככזו, לא היתה שום ברירה אלא להפוך אותה במודע למציאות נפרדת (ואם כבר נפרדת, אז אלוהית). המודרנה היא בדיוק המשבר שמוליד מעין מסורת מומצאת שכזו.

יצחק בנימיני נגד האל והרבנות

לאחרונה פרסם יצחק בנימיני, אחד העורכים של הוצאת רסלינג והוגה בפני עצמו, ספר תחת הכותרת צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית. בספר בנימיני מפרש את הפרקים הראשונים של ספר בראשית בצורה מקורית ומעניינת, תוך פניה למקורות ושדות שיח שונים. אני לא רוצה כאן להתייחס לפרשנותו, אלא להערות האוטוביוגרפיות המחוייכות-אירוניות שהוא מפזר לאורך הספר, הערות שבעצם מתלכדות לכדי מעין 'תיאוריה של הדת', ושדרכן נוכל גם לפגוש דתיות שונה לחלוטין מזו של הרב ליאור ודומיו.

שכן בנימיני בא ממסורת שאינה עדיין "מסורת":

לא מעט מיהודי תרבות האיסלם (החיים בישראל תחת סד המילה "מזרחיים") […] חיים את האלוהים לא כצו חיצוני, לא כדת, אלא כמסורת אבות, כדרך חיים: שומר אבי וכך דודיי וסבי ז"ל ואמי, ואולי גם אני, שומרים על שבת, לא מדליקים אש, נוסעים בשבת, חובשים כיפה בבית הכנסת ובשעת הקידוש בערב שבת, אבל בשאר הזמן מורידים את הכיפה ולא מרגישים בשום פנים ואופן פחות יהודים מזה שהוגדר כ-הדתי. (עמ' 105)

לדעת בנימיני כמוהו גם היה אברהם, לפני מתן תורה. התורה לדידו היא הכפייה החיצונית על הספונטאניות של הקשר הטבעי עם האל:

ומה נאמר בקשר לכך שאברהם חי את עידן הקדם-משה? שמשה והר סיני הם שלב חדש הנוטל את המסורת והופכה לצו חיצוני-רבני של אליטה המטילה על הסובייקט אינספור חוקים וחוקי משנה כפייתיים שאין לו מילוט מהם. […] על כן עבודת האל בבראשית של אברהם, החולף על פני הארץ ובונה מזבחות ל-ה', הנה טבעית, אישית, משפחתית […] ואולי זו דת עממית בהיותה לא תחת סד הטלאולוגיה הקולקטיבית.

הסובייקט הפרסי, הסוחר, היודע להתמקח, שומר מסורת ואינו מכפיף את עצמו בהכרח לאידיאולוגיות מלבד ממד ההצלחה המשפחתית, מלבד הארגון של תא המשפחה, תוך קיום הלכות דת, הטקסים של שבת, חגים, כשרות, ולא בקיצוניות ולא בכיור בשרי מול כיור חלבי, אלא באי-אכילה פשוטה של בשר עם חלב, של סוכה לפעמים כן ולפעמים לא, תוך חיוך, תוך אירוניה, תוך הגחכה של מי מבני המשפחה המציב את עצמו בעמדה רבנית: "מולה!", כך כפי שאמי נוהגת לומר לאבי שלעתים מחליט להיות קצת יותר צמוד למנהג, או סבתי שושנה אחדות ז"ל, אֵם אמי, שנהגה ללכת יום-יום ושבת-שבת לבית הכנסת השכונתי להתפלל, אך גם הזדעזעה למשמע נכדתה על כך שהיא מתכוונת לחיות כדתייה אדוקה. זר לא יבין זאת.

אבל ייתכן שלא רק בני משפחתי נהגו כך במשך הדורות, אלא מרבית יהודי העולם בקהילות שונות, אשר לא הקפידו על קוצו של חוק ויוד אלא הזרימו את החוק לתוך חייהם, פעלו בתוך האידיאולוגיה הרבנית, ולא הקימו מוסדות רפורמיים אדיאולוגיים, אלא בו-זמנית תמיד חתרו תחת הצו המוחלט הרבני. (עמ' 107-109)

בנימיני מתאר כאן את הדת כמנהג, כמסורת חיה (להבדיל ממסורת מומצאת). הדת כחלק אורגני מהחיים שזורמת איתם ודרכם. לכאורה כך נראו הדברים לפני המודרנה, וגם אחריה בארצות ערב, אליהן היא הגיעה באיחור ובצורה איטית יותר. כשהרב אמסלם צוחק על אלי ישי על שהפך לליטאי, לזה הוא מתכוון, כלומר לאימוץ התפיסה האשכנזית, הליטאית-טכנוקרטית-טרנסצנדנטית-קשוחה של ההלכה.

בנימיני ממשיך ומפתח את העניין. הוא טוען שאותו תהליך התרחש לגבי האמונה, בה במקום אמונה דיאלוגית שדרשה מהאל טובות הנאה (פרנסה, פריון וכו'), הומצאה על ידי שליחי הדת אמונה "טהורה" ו"תמימה", שאינה תלויה בדבר, והוכרז שזו דווקא היא האמונה האמיתית, העמוקה יותר, בעוד שאין היא אלא המצאה של תיאולוגים, שהולבשה על האמונה הטבעית והאותנטית יותר.

אלוהים והרבנים נמצאים על פי בנימיני בצד אחד, הצד שמקדם דתיות סינטטית וכפוייה. מולם ניצבים המאמינים הפשוטים על משפחותיהם, שנגררים בעל כורכם למסגרת מלאכותית (זאת, אפשר להוסיף, אחרי שנשדדו מהאמונה התמימה על ידי כוחות החילון). מכאן עובר בנימיני להתפלמסות עם תפיסת המזרחיות של מאיר בוזגלו, ולבסוף כאמור מגבש מעין תיאוריה ראשונית של התופעה הדתית. קראו שם.

דב ליאור נגד הזרימה לעבר המסורתיות

חזרה לרב דב ליאור ולמה שמטריד את הרב דב ליאור. הרב ליאור מבין שכדי להדגיש את מעמדה המורם של ההלכה צריך להדגיש עד כמה היא לא ארצית. עד כמה היא משהו אחר. הבעיה היא שלא מספיק לעשות את זה פעם אחת ולתמיד. זה עניין שדורש תחזוקה מתמדת. אם נמשיך את הקו הפרשני של בנימיני, המסורת המומצאת נמצאת כל הזמן בסכנה להיטמע בחיים, לגלוש לעבר מנהג חי וגמיש, כמעט לא מודע. או פשוט להיעלם.

כדי להשאיר אותה אלוהית, מנותקת, מעוררת יראה ומנפיקת ציות, יש צורך לחזור ולתקף אותה, להצביע עליה כאלוהית באופן רפטטיבי, ממש כמו החזרה על כל אחד מהטקסים שנכללים בתוך המסורת. לכן יש ניסיון חוזר להבהיר תוך כדי מאבק ש"ה' הוא האלוהים", דהיינו שהחוק הלכתי הוא מעל לכל, שהוא אלוהי. לכן יוצאים למאבק אחרי מאבק. לכן קוראים לזה "קידוש ה'".

אותו דבר מתרחש באינספור הפגנות חרדים. אותו דבר כאשר חיילי הסדר קמים ועוזבים מופע שבו שרה אישה. ההפגנה, מתוך מאמץ, ב"אתכפייא", מול כולם, היא שמבססת את ההלכה כמערכת נורמטיבית שנמצאת מעל ומעבר לעולם ולכל אשר בו. אחרת הסכנה היא שנתרגל, שנעשה מצוות מתוך הרגל, שנאבד את היראה, שנהפוך למסורתיים. אולי גם לחילונים.

אם נמשיך את הדיון שבו פתחנו ברשימה על רעיונותיהם של הרב יואל בן נון ויואב שורק, הרי שכאן בדיוק צריך להתחולל חלק מהשינוי מבחינת האורתודוקסיה: היא צריכה לוותר על תפיסת ההלכה כמערכת שלמה, אידיאלית, מנותקת. ויתור כזה יאפשר להלכה להתאחד עם החיים. השאלה היא האם ויתור כזה הוא אפשרי מבחינתה.