1. שרי מקובר-בליקוב ראיינה את קרן ברג, אשתו של הרב ברג שעומד בראש מכון קבלת ההבלים "המרכז לקבלה", ל"סופשבוע" של מעריב, וקטע מהראיון התפרסם גם באתר העיתון (והנה עוד כתבה על פעילותה של הרבנית בארץ הקודש). את עיני תפסו כמה פרטים קטנים. ראשית, לשאלה: "למה פאה?" עונה הרבנית:

כל אדם שמתחתן הופך לכלי מלא. השיער שלו הוא אנטנה שמעבירה אנרגיה. כשאישה נשואה מקבלת את המחזור החודשי, הכוח של האנרגיה יורד ויש לה תסמונות כמו הורמונים שמשתוללים ועוברים דרך השיער ועלולים לייצר עומס. כדי לאזן את האנרגיה המתפרצת הזו, צריך לכסות את השיער בפאה או במטפחת.

WTF? זה אמור להיות הסבר, או פרודיה מגוחכת על ז'ארגון ניו-אייג'י חסר מודעות עצמית ברופי? השאלה המעניינת כאן לדעתי היא לא איך אנשים מאמינים לקשקושים האלה (כי אנשים שלא מעוניינים לחשוב היו ויהיו תמיד), אלא למה דווקא בצורה כזאת הסבירה הרבנית את מצוות כיסוי הראש לנשים נשואות. זה מעניין מפני שאם נבדוק נגלה שתיאוריות הסבריות לשאלות נסתרות עוקבות תמיד אחרי הפרדיגמה המדעית (או הפרוטו-מדעית) של התקופה.

כך למשל בימי קדם, כאשר המציאות נתפסה דרך שרידים של חשיבה אנימיסטית, כלומר האמונה שלכל חפץ יש נפש פרטית (או לפחות "יעוד"), התפתחו תיאוריות על ניצוצות אלוהיים שטמונים או כלואים בחומר ושאותם ניתן או צריך לשחרר. המניכאים, אותה דת גנוסטית פופולרית מהמאות הראשונות לספירה שייסד הנביא הפרסי מאני, גרסו כך, והיו מצווים לאכול ירקות ופירות כדי לשחרר מהם את אותם ניצוצות אלוהיים (לתשומת לבכם, הירק עם מירב הניצוצות לשחרור: מלפפון). אל האר"י הגיעה אותה "תיאוריה" יותר מאלף שנה אחר כך (למה תמיד הכל מגיע לכאן באיחור?), והיא הפכה לחלק חשוב בתורתו הקבלית (וזו עוד נקודה לחשבון הגדרתו של גרשם שלום את המיסטיקה היהודית הקדומה "גנוזיס יהודי"). גם הנפש כמובן נחשבה אז לניצוץ טהור הטמון בגוף הטמא, ומתוך תפיסה דואליסטית שכזאת אפשר להבין את זעקתו של פאולוס: "אוי לי מגוף המוות הזה!"

על השובל הארוך של המהפכה התעשייתית ועם התרבות מנועי הבערה-הפנימית הגיעו הסברים חדשים ותואמים גם על עצמנו. בעולם בו התרבו מכונות בכלל, ומכונות המונעות על ידי הזרקת דלק או לחץ איור, מים או קיטור בפרט, לפתע פתאום הוסברה הנפש על ידי פנייה להידראוליקה ומערכות-בוכנה. כך אצל פרויד הנפש שלנו היא מכונה גדולה המונעת על ידי לחצים שונים, מווסתת אותם על ידי שסתומים מגוונים, או מנתבת אותם לכיוונים כאלה (מעודנים, טובים) או אחרים (מודחקים, רעים). אחד הויכוחים בין ממשיכי פרויד היה האם הבעיה שלנו היא שהשסתומים שיש לנו אינם חזקים מספיק (אנה פרויד) או שאולי חזקים מדי, ועדיף לשחרר (וילהלם רייך).

והנה כיום, כאשר נחשפנו לכך שהעולם שלנו מלא בגלי אנרגיה (רדיו, רנטגן, רדיואקטיביות) ושמא הוא עצמו כל כולו אנרגיה (כפי שניתן לתפוס את מכאניקת הקוונטים, תורת המיתרים וכו'), לפתע גם אנחנו עצמנו איננו אלא גלים שובבים של אנרגיה. כמובן שמכאן שעלינו להסדיר את "הזרימה" שלנו עם זו של הקוסמוס, לא "לחסום" את האנרגיה שלנו או של הבית שלנו או של היקום, ולזהות, ולהתקרב, אל מקומות ומעשים שיש בהם "אנרגיות". ומכאן מגיעים שלל "אנטנות", "עומס" (כדברי הרבנית) וגם מחשבות חיוביות, הילות, תקשורים וחייזרים: הכל קשור לז'אנר האנרגטי השוטף אותנו בגליו.

וזה עוד בלי לומר מילה על גיוסה של ההלכה הפשוטה כשצריך. ראו כאן:

שמונה שנים מאוחר יותר, כשהיא גרושה טרייה ואם לשתי בנות, שבה ופגשה את ברג באירוע חברתי. איש העסקים הפך לתלמיד הבקיא בתורת הקבלה. "מתוך דחף פתאומי הצעתי לו עסקה, שהוא ילמד אותי קבלה, ואני אחזור לעבוד אצלו בחינם", היא משחזרת. "והרב הסכים. באותו ערב יצאנו לארוחה כדי לדון בפרטים וכבר אז היה ברור לנו לחלוטין שנועדנו זה לזו". למענה עזב ברג אישה ושמונה ילדים. אבל לרעייתו השנייה אין בעיה עם העובדה המטרידה הזו. "נכון הוא רב ומנהיג רוחני", היא אומרת בשלווה. "אבל גם על פי ההלכה, גבר לא חייב להיות גרוש כשהוא יוצא עם מישהי אחרת. רק האישה".

איזה מזל שההלכה מפלה נשים לרעה. אל דאגה: גם לזה יש הסבר אנרגטי מלומד.

ורק עוד קצת על הרבנית: לפני כשבועיים ראיתי כתבה ב"חדשות 10" עליה. כאשר שאל הכתב את קרן ברג מה היא מייעצת למדונה תלמידתה שנראית לאחרונה קצת רע, אמרה זו מיד שמדונה צריכה לזכור שתמיד כשנסגרת דלת נפתח חלון. אז נכון: זה אותו המשפט בו השתמשה שרי אריסון כבר לפני כעשור כדי לתרץ את פיטורי 900 עובדי הבנק שלה. ונכון: זה משפט אידיוטי וקלישאה איומה. אבל דעו לכם שהקיץ הצלחתי סוף סוף לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בפסוק הזה – או שמא את משמעותו האנרגטית – כי אכן נכון שעם קצת קארמה טובה כשנסגרת דלת נפתח חלון, אבל אם אתה ממש מקובל אתה יודע גם שכשנסגר חלון נפתח מזגן.

2. פרופ' חביבה פדיה היא אדם מאוד מעניין. חוקרת מיסטיקה יהודית, נצר למשפחת מקובלים בעצמה, משוררת, מסאית, ועוד כל מני דברים (ראו התיאור שלה בבלוגה). לאחרונה, אם כן, גיליתי את הבלוג שלה ונרשמתי מיד לרשימת התפוצה.

3. מלחמות האורתודוקסים: נערי גבעות פנאטים תוקפים את זמביש, שר המתנחלים; חרדים מבטלים את הרצאתו של הרב יובל שרלו בכנס בבית חולים בבני-ברק; וסרוגי-כיפות משבשים את נאומו של הרב שרמן, מפוסלי הגיורים של הרב דרוקמן, ובתגובה ב"יתד נאמן" מתייחסים לדרוקמן ללא התואר "רב". אמנם ט' באב רק עבר, אבל לדעתי בכל שנאת החינם הזאת גם יש נקודה חיובית: עם משטמה פנימית שכזאת בין האורתודוקסים לבין עצמם הולך וקשה לשמור על האשלייה שיש הלכה אחת ויהדות אחת.

4. ובשולי המהלומות ההדדיות, ד"ר אמנון שפירא מתנגד שיכתירו את הרב מרדכי אליהו כרבה של הציונות הדתית, ובאותה הזדמנות מזכיר את הפארסה המבזה שבמבוכתה היינו שרויים כולנו, כאשר כבוד הרב חשב בטעות כי הוא ניחן ברוח נבואית וקבע לפני ההתנתקות ש"היה לא תהיה. פתאום יבוא הנביא. יהיו נסים גלויים. לא תהיה התנתקות". וזה מזכיר לי שגם לרב הקודם "של הציונות הדתית" היתה פליטה מוקדמת פסאודו-נבואית שכזו: כמה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר הגבול הושב לקודמו וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרב צבי יהודה קוק באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ושאין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר" (כתבתי על זה כאן). טוב, אז או שהאידאה מבוששת להתברר, או שצדקו חכמינו בדבריהם בנוגע לבידי מי בדיוק נמסרה נבואה לאחר שחרב בית המקדש.

5. זוכרים שדיווחתי על כנס "קבלה והתחדשות רוחנית בת-זממנו" שהתקיים באונ' בן-גוריון? ובכן, עכשיו תוכלו לוודא שלא כתבתי דברים שלא אמרו: כל הכנס ניתן לשמיעה כאן.

6. וזוכרים שכתבתי על השידורים האינטרנטיים פורצי הדרך (הרוחנית) של אופרה וינפרי ואקהרט טולה, שעוררו עליה את זעמם של הנוצרים האדוקים? ובכן, שחר שילוח מאתר מעריב מביאה פולו-אפ מצויין על מלחמת הנוצרים ב"מכשפת הניו-אייג'", שכולל גם סרטון שהם מפיצים כנגדה (ונצפה יותר מ- 7.5 מיליון פעם), ומראה אותה אומרת (תחזיקו חזק, זה נורא:) שישו אינו הדרך היחידה לגאולה!

7. אובמה-מאניה: לאמה סוריה דאס ממליץ לאובמה להפוך לבודהיסט-טיבטי ב"קולבר ריפורט":

ויותר חשוב ומעניין: מקיין מפרסם תשדיר ובו אובמה מוצג כמשיח:

התשדיר הזה כנראה יותר מתוחכם ממה שהוא נראה. אובמה כאן לכאורה לובש דמות משיח, אבל לעיניים הנכונות הוא מוצג כאנטיכריסט. כזכור, כל מני אוונגליסטים מלחשים שאובמה בעצם הוא האנטיכריסט, שכן כמוהו הוא כריזמטי, סוחף את ההמונים ומבטיח שלום ואחדות (הממזר!). על פי קבוצת אליסון, עמותה שקשורה לקמפיין של הדמוקרטים, הסרטון הזה רצוף רמזים מתוחכמים שאובמה הוא האנטיכריסט, רמזים שיובנו רק למי שמצוי בשיח האוונגליסטי, ובעיקר לקוראי סדרת הספרים הסופר-פופולרית (70 מיליון עותקים) בחוגים אלה, Left Behind. ברשימת הבלוג הבאה, של אחד מעורכי האתר Beliefnet, תוכלו למצוא את ריכוז הטיעונים של העמותה, שמראים קשר ברור בין איך שאובמה מיוצג לאיך שהאנטיכריסט מיוצג בסדרת הספרים.

אז מה בעצם קורה כאן? התשדיר נגמר בשאלה:"Barack Obama may be The One, but is he ready to lead???" – שאלה שהיא פשוט דבילית או חסרת משמעות למי שלא מבין מה מתכוונים במילים "האחד", שהרי אם אובמה הוא אכן המשיח, ודאי שהוא מוכן להנהגה! אבל לצופים שקולטים את הרמזים העניין ברור, והשאלה היא רטורית לחלוטין: אובמה הוא האנטיכריסט, והוא ינהיג את העולם לאבדון. הבלוגר הזה מציין שרוב הציבור אמנם לא יבין את המסר, אבל התשדיר יפעל כמשרוקית כלבים עבור נוצרים אוונגליסטים רבים, שישמעו את זעקת האזהרה היטב, וימהרו להצביע מקיין (אף שהם לא אוהבים אותו), ולו רק כדי שהאנטיכריסט לא ישלוט.

8. אלן וואטס הוא אחד הפילוסופים/מורים-רוחניים שהשפיעו עלי הכי הרבה. קטע מספר שלו תורגם באתר מעריב. ואם כבר וואטס, אז כאן מתחילה סדרה של כמה סרטונים שבהם הוא מדבר יפה מאוד על המצב האנושי.

9. חולצות T יפות עם שלל מסרים בודהיסטים חיוביים לרכישה כאן. על פי האתר "סכום נכבד מהרווחים של כל חולצה שתירכשו ייתרם לתמיכה בהתהוותו של מרכז מדיטציה חדש בארץ"! הנה דוגמא:

1. מוסף הארץ ממשיך להיות שופר נאה לתרבות הניו-אייג', וכניו-אייג'יסט אני כמובן בעד. הפעם הוא שולח את עפרי שובל לראיין את אלי רייפמן, בעל חברת היי-טק שכמו שהיו אומרים פעם, dabbles in the Arts, כלומר למד לבדו קבלה (קרא יותר מ- 2000 טקסטים על פי עדותו), וכיום מרצה את תורתו מול אולמות מלאים. אז כידוע, הקבלה היום היא מה שהיוגה היתה בעבר, כלומר זו האופנה הרוחנית השלטת, ונראה שמספיק לרקום את המותג "קבלה" על שרבולי גלימתך כדי שתהפוך לגורו המונים. השאלה היא כמובן מה מסתתר מאחורי אותו מותג, ואצל רייפמן נראה שהתשובה יחסית פשוטה: מדובר בגוד אולד ויפאסנה. ראו את הלקט הבא של ציטוטים מתוך הכתבה, בהם רייפמן מתייחס לשיטתו:

א. רייפמן: "חייבים צמידים. זו מתנה אישית ממני אליכם. הצמיד מתזכר אתכם להתמקד בנשימות. זה מה שמביא אתכם להווה. ככה, לא ישלוט בכם הסיטרא אחרא".

ב. אשה מהשורות הראשונות שואלת את רייפמן אם לאכול הרבה זה רע? אנחות וצקצוקי לשון נשמעים מסביב. זה הרי חומר למתחילים. איפה היא היתה כשרייפמן לימד מה זה רע? רייפמן משיב: "לא. לאכול זה לא רע. הרע הוא הכניעה ליצר. אני שמן מודע. אני בדיאטה קבלית של התנגדות וצמצום. אנחנו צריכים לזהות מתי היצר משתלט עלינו. הרעב תוקף ואנחנו יורדים על המקרר גיאוגרפית, עד שהסיטרא אחרא נרגע. תתבונני, אחותי. תתבונני באוכל ובתחושה של הרעב. קחי ביס, ותתבונני. עוד ביס.

ג. הקהל מרותק. השיעור קולח, מהנה. סטנד-אפ משובח עם ערך מוסף. עכשיו עוברים למדיטציה. רייפמן מסביר כיצד עושים זאת נכון ומבקש להתרכז בכפות הרגליים, ברכיים, ידיים, פנים.

ד. בהרצאות שלך, אתה מלמד כיצד לא לתת לאגו להשתלט לנו על החיים, אבל מעיד על עצמך שיש לך אגו בגודל פלנטה.

ה. רייפמן ישן שלוש שעות בלילה, אבל לא רק שהוא אינו עייף, הוא גם אף פעם לא חולה. הוא מייחס את זה למשמעת אימונים ולמדיטציה, שהוא עושה פעמיים ביום. "אני מגיע בחמש בבוקר למשרד, עושה מדיטציה לבד בחדר, ומי שרוצה, מצטרף. החדרים פה שקופים. כשאני יושב ועושה מדיטציה, אנשים רואים. לפעמים פשוט באים ומצטרפים. יושבים מולי על הכורסה, עוצמים עיניים, מתרכזים.

ו. פעם, הייתי במצב של שידור כל הזמן, בכיבוש, עצבים, אגרסיות. זה נכון גם במשא ומתן. כשהיה אדם צועק מולי, הייתי נכנס בו בחזרה בכל הכוח. היום, אני יודע שמי שצועק נמצא במצוקה. אני מקשיב יותר היום. זה חלק מהשינוי הקבלי. אם פעם לא הייתי מפטר אדם, כי הייתי מאוד רגשני ולא היה לי נעים, היום אני מבין את ההשלכות המקצועיות של זה".

ז. הוא נוסע לעבודה על אופנוע כבד, לפעמים מגוון בטויוטה היבריד. "אומרים שאם אתה נפגע מאופנוע, הפגיעה היא תמיד קשה, גם ב-15 קמ"ש, אלא שמה שהורג הוא לא המהירות – ושימי לב לקשר הקבלי – אלא חוסר המודעות. ברכב יש לך תחושה כוזבת של מיגון. אתה מרשה לעצמך לסמס, לחטט בתיק איפור, לשחק במוסיקה. אם אתה במודעות מלאה, שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות, אין מצב שאתה לא רואה את האחר. ברמת רוחניות גבוהה, הפירוד נעלם, אנחנו אחד, ואני חש בזה".

אז מה היה לנו כאן? ציטוט א' מדבר על מודעות להווה – טכניקה בודהיסטית בסיסית. ב-ב' אנחנו מצווים להרפות, שוב על ידי מודעות, מכל הצמדות או תשוקה – אלף-בית של בודהיזם. ג' מתאר התבוננות וסריקה של הגוף – ממש קורס ויפאסנה של גואנקה. ב-ד' אנחנו שומעים על האגו, שלא טוב שהוא גדול – אין צורך להכביר מילים. ב-ה' מסופר לנו על מדיטציה. אלא אם רייפמן מתבונן בצרופי אותיות, זה נשמע לי די בודהיסטי. ו' מספר לנו שהוא השתנה לטובה כאדם והפך ליותר רגיש. מעולם לא קראתי בטקסט קבלי שזאת מטרת הקבלה. לעומת זאת, בבודהיזם…  ב-ז' שוב מודגשת המודעות, " שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות". יפה, אבל בל נשכח מי אמר את זה קודם. ואולי כדאי גם לתת קרדיט: אני מוכן להתערב שרייפמן עשה לפחות קורס ויפאסנה אחד, ושל גואנקה.

אגב, כמובן שהטרמינולוגיה קבלית: "סטרא אחרא" וכו' – בכל זאת, צריך לחבר את הקהל למקורות, אבל המהות היא תורתו של הבודהה. למעשה הייתי שמח (באמת) אם מישהו יכול להראות לי טקסט קבלי אחד שמתאר את הדברים הללו. אולי יש טקסטים חסידיים שמתקרבים לזה, זה כן. בכל אופן, מדובר כנראה במגמה כללית בעולם קבלת-הפופ, שכן כבר לפני שנה כתבתי על הנטייה לבודהיזציה בקבלה – וכתבתי שאני ממש בעד. כי בסופו של דבר מה זה חשוב: תקראו לזה קבלה, ווּדוּ, וויקה, טקסים רוזנקרוצים, פולחן בעל פעור – העיקר שתעשו את זה. התורה של הבודהה עובדת, וטוב שמעיינותיו נפוצים החוצה. אם רייפמן מלמד אנשים, ובהצלחה, מודעות להווה, אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

2. היא אומרת שפשוט למדה להתשמש באינטואיציה, אבל מעריציה משוכנעים שהיא psychic. כך או כך, חברות גדולות בארה"ב מוכנות לשלם לה 10,000$ לחודש עבור יעוץ בכיווני השקעה ולימוד הצוות שלהם כיצד לפתח את האינטואיציה שלו. היא גם מוכנה לייעץ באופן פרטי (למשל לג'ניפר אניסטון ולדמי מור – אם כי חשבתי שהאחרונה בקטע הקבלי – או שגם זה נחשב קבלה?). לורה דיי היא כדור הבדולח של המאה העשרים ואחת. כתבה של ניוזוויק.

3. קת'רין וויקר, עיתונאים לשעבר מה"דאלס מורנינג ניוז", מדברת בפודקאסט הזה על הגודל הקטן הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב של הקהילה האוונגליסטית בארה"ב, ועל הפיצולים הרבים שבתוכה. היא כתבה על זה ספר: The Fall of the Evangelical Nation (ותודה לאחי, אורן).

4. הרבה לפני אליאור חן: זוכרים את הרב מרדכי גפני, עד לפני שלוש שנים כוכב עולה בשמי ההתעוררות הרוחנית היהודית הניו-אייג'ית בארץ? אז ודאי זכור לכם שהוא ברח לארה"ב אחרי שנודע לו שקבוצת תלמידות לו הגישו נגדו תלונה במשטרה על ניצול מיני (הנה כל הסיפור באנרג'י). טוב, אז עכשיו יש לו אתר חדש, בו הוא טוען שעבר תהליך של "ריפוי", ושבכל מקרה כל יחסי המין היו בהסכמה מלאה וללא שקרים מצידו. אני לא ממש מאמין לו, ואני מבסס את חוסר האמונה שלי על היכרות עם אנשים שהיו שם.

5. ראיון קצר עם רוברט ת'וּרמן, חוקר בודהיזם ואבא של אוּמה.

6. אם אני יותר ויותר מסכים בזמן האחרון עם יוסי גורביץ בהתקפותיו על הדת, זה יכול להיות א) בגלל שאני נעשה יותר ויותר דפוק ב) האורתודוקסיה היהודית נעשית יותר ויותר דפוקה ג) גורביץ נעשה יותר ויותר שפוי. נראה לי שכל התשובות נכונות. הנה פוסט טוב שלו אחרי הבזיון המיזוגני של טקס גשר המיתרים בירושלים.

7. מאמר של נחי אלון שפורסם ב"ארץ אחרת" עלה בוואי-נט, על הנכונות שלנו להיכנע לדמויות סמכותיות, יענו מני גורו. בתחילה הוא מביא ציטוטים מספר שנכתב על ידי תלמיד לשעבר של אנדרו כהן, שמתאר את הדינמיקה הפנימית בקבוצה שלו באותה תקופה.

8. הרצאת וידאו של האנתרופולוג ווייד דיויס על אמונות ודתות שונות מרחבי העולם. קצת תזזיתית ומתלהבת מדי, אבל מעניינת.

9. אתמול פורסם ב"ניו-יורק טיימס" על לוח אבן עתיק שמתברר שנושא עליו כתובת מהמאה הראשונה לפני הספירה, שיכולה לזעזע את עולם המחקר על הנצרות (ואולי גם כמה נוצרים). על הלוח מתוארת שיחה בין המלאך גבריאל למשיח, בה מורה המלאך לאדם שהוא ימות, ויקום לתחייה אחרי שלושה ימים. כלומר: הרעיון הזה כנראה היה רעיון יהודי עוד לפני שהנוצרים הראשונים (שממילא היו יהודים כמובן) אימצו אותו. כלומר זו לא תיאולוגיה נוצרית מקורית, ומסתבר שגם בקרב היהודים היו שחשבו שמשיח אינו רק מלך פוליטי מבית דוד.

המאמר מצטט את דניאל בויארין, חוקר תלמוד מבריק מארה"ב, שמחזק את טענתו שכדי להבין את הנצרות צריך להבין את היהדות, וגם את ישראל קנוהל, מחוקרי המקרא הגדולים בעולם, שהגילוי מתאים למה שטען בספר משנת 2000, והוא שהיה רעיון של משיח שסובל ומת וקם לתחיה ביהדות לפני חייו של ישו. קנוהל טוען שהמשיח שמוזכר בלוח הוא כנראה אחד שמעון, שעל פי יוספון נרצח על ידי מפקד צבא רומי. מה שאותי מאוד מעניין הוא מה שקנוהל אומר בסוף, והוא שאם כל זה נכון, אין בעיה להניח שישו הלך בצורה מודעת, ורצונית, אל עינוייו ומותו (וכך תמיד הרגשתי) – שכן הוא הכיר את סיפור המשיח שמת, וחשב שכך הוא יגשים את הגורל שחייב להיות מנת חלקו.

10. "ל.ס.ד. היה אחד משני או שלושת הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיי", אומר סטיב ג'ובס, בסוף מאמר לזכרו של אלברט הופמן. המאמר הופיע כבר לפני חודשיים, אבל הוא מעניין, בעיקר בהדגשו את הפוטנציאל הרוחני שראה הופמן בסם שפיתח: הוא חשב שניתן בעזרתו לשוב ולתפוס את "הזוהר והיופי שבטבע, שמדבר הישר אל הלב". הכותב, אדוארד רותסטין, שהסם לא זר לו, מבחין יפה שבכל זאת יש הבדל בין חוויה שכזו לבין ראיית התלות ההדדית שבין כל הדברים שהמדיטציה הבודהיסטית אמורה להביא אותנו אליה.

11. John F. Haught, חוקר ותיאולוג נוצרי, כותב בצורה נאה על האתאיסטים החדשים (דוקינס, דנט, הריס, היצ'ינס). לבד מכמה טיעונים חלשים (כולל זה הידוע שגם רציונליות היא אמונה, ושיש צורך באמונה כדי לקבל את המתודה המדעית. קשקוש.) הוא מצליח לעניין כאשר משווה אותם ל"אתאיסטים קלאסיים" כמו ניטשה, קאמי וסארטר. בניגוד אל החדשים, שחושבים שאם רק נפסיק להאמין באלוהים הכל יהיה פשוט סבביבבי, הדגישו ה"קלאסיים" שללא אלוהים כעוגן מוסרי וקיומי חיי אנוש יהפכו לקשים מנשוא. "אתאיזם", הוא מצטט את סארטר, "הינו עניין אכזרי וארוך-טווח". שלושתם חשבו שמרבית בני האדם יהיו חלשים מדי כדי לקבל את מות האלוהים כעובדה. הנה ציטוט מפיו:

לבד מחוסר הסובלנות שלו לחוסר-סובלנות והמנה הנכבדת של דרוויניזם שעליה מבוססים רוב הכרזותיו, האתאיזם ה'רך' [כלומר החדש – ת.פ.] כמעט שאינו נבדל מהומניזם חילוני ישן שהאתאיסטים ה'קשים' ביקרו משום חלביותו. האתאיסטים ה'רכים' מניחים שניתן, בעזרת הדרוויניזם, להרפות מאלוהים כמו מסנטה-קלאוס, בלי שנצטרך להיות עדים להתמוטטות החברה המערבית כולה – ובכלל זה כל השקפותינו על מה הוא רציונלי ומה הוא מוסרי.

12. ובהמשך למתקפה מהצד הנוצרי, הספר של האפיפיור על (כלומר נגד) תורת האבולוציה יצא באנגלית. בספר בנדיקטוס XIV טוען שהמדע צר מדי כדי להסביר את העולם, והוא מנסה לבסס את טיעונו בצורה פילוסופית ותיאולוגית, ולא על בסיס אמונה פשוטה או מציאת חורים בתיאוריה הדרוויניסטית.

לפני מספר ימים פורסם שהכנסייה האנגליקנית (כלומר זו שראשה הוא רוואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי, אנגליה, ומונה 77 מיליון איש) עוברת מעין-פיצול: מאות כמרים החליטו להקים תת-כנסייה שתשמור על ערכים שמרניים ותנתק קשר עם החלק היותר ליברלי. למעשה תהיה להם מועצת ארכיבישופים משלהם, גם עקרונות תיאולוגים משלהם, כל זאת משום שהם רואים חובה להילחם ב"בשורה שקרית שמערערת את סמכות האל", שכן הם קובעים בפירוש ש"הידרדרות רוחנית המתרחשת ברוב המדינות המפותחות כלכלית בעולם".

על מה עלתה צעקתם של האנגליקנים השמרנים השמיימה? על כך שהכנסייה האפיסקופלית, שהיא החלק האמריקאי של הכנסייה האנגליקנית, מינתה לכמורה ב-2003 את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר. רוואן וויליאמס, למרות שהוא כנראה לא מת על זה, לא עשה סימנים שזה סוף העולם, וכעת באה תגובת השמרנים. אה כן: הם גם מעוצבנים מזה שהאפיסקופלים האמריקאים חושבים שישו הוא דרך אלוהים. כלומר שהם לא מתעקשים שהוא "הדרך היחידה, האמת והחיים". רוב השמרנים, חשוב לדעת, באים מאוגנדה, ניגריה, קניה, רואנדה, טנזניה וארגנטינה.

מה שניכר כאן הוא קרע ברור בין אנשי דת שחיים במדינות מפותחות, לבין אלה שחיים במדינות מתפתחות. האחרונים נוטים לשמרנות ופונדמנטליזם. הראשונים לחדשנות, פלורליזם, ליברליזם – כן כן, ממש לשמאלנות, רחמנא ליצלן. ומה שיפה הוא שהקרע הזה מתאים בול לתוצאות סקר הדתות העצום שתוצאותיו פורסמו לפני כשבועיים בארה"ב. כי מה שמראה הסקר הזה, שהקיף 35,000 (!!!) איש, הוא שהאמריקאים, עד כמה שהם מאמינים (והם ברוך השם מאמינים), הם מאוד פלורליסטים באמונתם. שימו לב לטבלה הבאה:

מבין כל הנשאלים, 70% חושבים ש"דתות רבות יכולות להוביל לחיי נצח", ו- 68% מאמינים ש"יש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את תורתה של הדת שלי"! כלומר מדובר באנשים מאמינים, שמוכנים להכיר בכך שגם אם אמונתם היא אמת, יש עוד אמונות שגם הן אמת, ולא רק דרך הדת שלהם מגיעים לגן-עדן (מה שזה לא אומר)! והם גם מכירים בכך שיש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את כתבי הקודש שלהם! וצריך להבין שעבור נוצרים מדובר בלא פחות מאשר ניתוץ וריצוץ של אחת הדוגמות הבסיסיות ביותר: שרק דרך ישו מגיעים לאלוהים.

מעניין גם לראות מי מוביל במדד הפלורליזם: בשאלה על דתות רבות המובילות אל הנצח נמצאים במקום הראשון ההינדים, יברך אותם שיווה וישמרם; במקום השני הבודהיסטים, מי ייתן וישוחררו מכל סבל במהרה; בשלישי הפרוטסטנטים "הרגילים" (כלומר לא האוונגליסטים וכו'), ובמקום הרביעי היהודים האמריקאים. בשאלה על פירוש כתבי הקודש מובילים הבודהיסטים, שברור להם שהפרשנות היא תמיד בעיני המתבונן, ובמקום השני, לפני ההינדים והפרוטסטנטים, היהודים! מסורת של פרשנות ופולמוס או לא? אפשר להיות גאים.

ומי בתחתית הטבלה? הקנאים ביותר, הפונדמנטליסטים החשוכים ביותר, אלא שחושבים שרק אצלם האמת ושיש רק דרך אמיתית אחת לפרש את כתבי הקודש הם הפלג הנוצרי-אפוקליפטי "עדי י-ה-ו-ה", וקצת אחריהם המורמונים. כלומר הפלגים הקקיוניים, ההזויים, הסגורים ובעלי האמונות המופרכות (שלא לומר מטופשות) ביותר. רק אצלם (ובטח גם אצל הסיינטולוגים, כתות קבלת-הפופ וכו') רוב הנשאלים חושבים שהדתות שלהם בלבד, ופרשנות אחת בלבד, מובילות אל האמת. לתשומת לבם של היהודים מבינינו שחושבים, כמוהם, שכל האמת אצלם.

במאמר שפורסם בגליון האחרון של "תכלת", כותב פיטר ברגר, סוציולוג מפורסם, שהמודרנה, בניגוד לציפיות, לא הובילה לחילון. היא הובילה לריבוי. כלומר לכך שדתות חייבות להתמודד עם דתות אחרות שנמצאות ממש לידן, ולא רק מעבר לגבול אצל "עובדי האלילים" או "הברברים". לא: השכנים שלי הם מוסלמים, או יהודים, או הינדים, או חילונים, ואני יודע מהיכרות איתם שהם דווקא אנשים נחמדים מאוד. אני לא יכול לעשות להם דמוניזציה, ואני לא יכול להאמין שהם מקוללים לנצח ושלבטח יירשו גיהנום. אני חייב להאמין (אם אני מאמין באל טוב ורחום), שיהיה להם טוב אחרי מותם, בדיוק כמו לי. כך שאם אני מודע לעצמי בצורה מינימלית מה שיוצא מזה הוא פלורליזם, ומותו של השובניזם הדתי.

ולחדשות בהרחבה:

10% מהיהודים חושבים שהתנ"ך הוא דבר האל, נכון מילולית כולו (היינו, כולל הנחש המדבר בגן-עדן, מגדל בבל, אשת לוט ההופכת לנציב מלח ושמש בגבעון דום). 27% מאמינים שהתנ"ך הוא דבר האל, אבל שהאל הטוב לא התכוון שנבין כל פסוק בצורה מילולית. 53% חושבים שהתנ"ך בכלל נכתב על ידי בני אדם. והנה נקודה חלשה בסקר: אני עצמי חושב שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם, אבל גם שהוא דבר האל. מה, מישהו צריך לכתוב את דבר האל, לא? כלומר השאלות כאן מפספסות דקויות תיאולוגיות, וכנראה שאי אפשר להימנע מכך בסקר בגודל כזה (או בכל גודל).

אתאיסטים יראי שמיים

עוד תוצאות מעניינות – שימו לב לאמונה הכללית באלוהים:

92% (!) מהאמריקאים מאמינים באלוהים. 60% באל פרסונלי (שבורא, מצווה, כועס וגואל), 25% ב"כוח", יענו "אנרגיה" מיטיבה כלשהי. בראש המאמינים צועדים המורמונים, עם מאת אחוזי אמונה (!), צמודים אליהם האוונגליסטים עם 99%, ושתי קבוצות אלה גם מאמינות הכי הרבה באותו אל פרסונלי. זה לא מפתיע: זאת לרוב (מדגיש: לרוב) אמונה בסיסית יותר הנשענת יותר על דוֹגמה שמקבלים ופחות על תחושה שחווים. דוֹגמה יכולה להיות משותפת יותר בקלות מאשר חוויה.

ישנם עוד כמה דברים מעניינים בטבלה הזו: זה שהבודהיסטים וההינדים מאמינים ב"כוח" מופשט יותר מבאל פרסונלי זה לא מפתיע, אבל היהודים האמריקאים, ש- 83% מהם מאמינים באלוהים, מאמינים הרבה יותר, כפליים, באותו "כוח" מאשר באל שמופיע להם במקרא, באותו "אבינו מלכנו" שאליו הם אמורים להתפלל כל יום! זהו ממצא מאוד מעניין לדעתי, שיכול לשקף, מחד, מגמות של חילון ו/או רציונליזם, ומאידך דווקא מגמות של ספיריטואליזציה, יענו רוחְניות, בקרב היהודים בארה"ב.

ושימו לב לאתאיסטים: 21 אחוזים מהם מאמינים באלוהים! הלו? טוב, אז ברור ש-21 אחוזים מהם גם לא מבינים את משמעות המילה "אתאיזם", אבל כנראה שזה מצביע על כך, כפי שכתב יפה סטיבן וולדמן עורך האתר Beliefnet, ש"אתאיזם הפך להיות הצהרה תרבותית יותר מאשר עמדה תיאולוגית". חלק מה'אתאיסטים' בעצם אומרים: אנחנו לא רוצים להיות חלק מהדתות הממוסדות – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים באלוהים.

וכמה פריטי טרוויה

63% מהנשים אומרות שהדת חשובה להן מאוד. רק 49% מהגברים אומרים כך. זה הבדל לא קטן, וזאת תופעה ידועה עוד משחר ההיסטוריה: נשים תמיד יותר בעניין. כמעט בכל זמן, כמעט בכל דת.

74% מהאמריקאים מאמינים בקיומו של גן-עדן. רק 59% מאמינים בקיומו של גיהנום. רחמנים בני רחמנים (או שמע הבינו שאל טוב לא מסתדר עם מימד של רוע מוחלט.)

ולעניין בו פתחנו: 50% מהאמריקאים חושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. 40% חושבים שלא. זה הממוצע. הבודהיסטים הכי סובלניים כלפי הקהילה (82%), ומי מיד אחריהם? היהודים, עם 79% שחושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. מי הכי פחות סובלני? המוסלמים, המורמונים, עדי י-ה-ו-ה והאוונגליסטים. מעל 60% מהם חושבים שאסור לקבל הומוסקסואליות בחברה. איזו חברייה עליזה (לתשומת לב כל מני יהודים שגם חושבים כך). על כך (ועוד) כאן.

לסיום, הנה טבלת החלוקה הדתית בארה"ב:

רק 1.7 אחוז יהודים. כמו המורמונים. וכמה רעש הם עושים.

ומתוך כלל היהודים:

כ- 40% רפורמים, קצת פחות מ- 30% קונסרבטיבים, וכ- 16% אורתודוקסים (הערכתי נכון?). עוד כל מני חיתוכים של יהודים ועמדותיהם בדף הזה (הבעיה היא שזה נפתח בלי אפשרות לגלול למטה, אז צריך להעתיק את הכתובת, ולפתוח את זה בדפדפן כאילו זה אתר). והנה סיכום קצר של התוצאות באתר הסקר. וזהו – בסך הכל לדעתי ממצאים די מעודדים, גוד בלס אמריקה.

[מסתבר שמתארגן קורס "ויפאסנה יהודית"! על פי רשימת מארגנים נראה שהוא נוטה קצת יותר לצד היהודי מאשר לזה הבודהיסטי, אבל אין ספק שהיוזמה ברוכה, ובמקום. בעניין הלייטמנים, העניינים מעט מסתבכים, פרטים בקרוב (בינתיים נאמר שעורכי הדין שלהם מדברים עם עו"ד שלי), אבל מאמרים, אולי, רק עוד כשבועיים.]

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".

אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)

למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.

2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.

3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.

4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור. 

5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.

6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.

7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.

8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.

9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.

10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.

11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.

12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".