פרידה מגדול הדור

בסוף שנות השבעים עברה ספרד מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה, וזאת עם מות הרודן שלה מאז שנות השלושים, הג'נרליסימו פרנסיסקו פרנקו. בימיו האחרונים היה פרנקו חולה מאוד, כתוצאה משילוב מוצלח של כמה התקפי לב ופרקינסון. למעשה חייו נמשכו באותה תקופה רק הודות למכונות, ואילו הוא עצמו היה חסר הכרה – ניתן לומר שלכל דבר ועניין היה מת. אחרי שסוף סוף הוציא את נשמתו תהה מישל פוקו על מצבו של אותו אדם ששלט שליטה אבסולוטית בחייהם, ולא פעם במותם, של מיליונים, ושעבר פתאום להיות נשלט חסר-אונים וחסר-מודעות על ידי צוות רפואי שלכאורה כפוף לפקודותיו, אך למעשה פועל מתוקף ערכים הומניסטים אוניברסלים.

משום מה נזכרתי באנקדוטה הזו לאור מה שמתרחש בתקופה האחרונה עם הרב אליישיב. כבר שנים שאינו שולט, למעשה, בנתיניו, כלומר באלה שנשבעים לו אמונים, וחבורה של פונקציונרים סביבו מחליטה בשבילו ובשבילם מה דעתו. אולם המצב החמיר לאחרונה, כאשר אלישיב הפך תלוי בהשגי המדע והרפואה המודרנית כדי להמשיך ולחיות. כאן, כדי להמשיך ולשמש כמנהיג אבסולוטי הוא היה צריך להיכנס תחת פיקוחם ופיקודם של אנשים שמעולם לא היו נתיניו, ואשר פועלים בשדה ערכי ומחשבתי שונה לחלוטין. אלו הנשימו את מנהיגותו הגוססת עבור מאות האלפים שבשבילם הוא הסמכות העליונה.

כמובן, אין מה להשוות בין דיקטטור רצחני לבין גדול-דור מלומד. למרות שסביר להניח שאיסורו העקשני של הרב אליישיב לתרום איברים אחרי מוות-מוחי הביא לקיצור חייהם של חולים שונים, הוא בוודאי לא רודן אכזר. לכן אני כמובן משווה בין השניים רק בעניין המסויים של שליט-אוטוקרטי-שכבר-בעצם-לא-חי- אבל-כל-עוד-הוא-מונשם-הוא-לכאורה-השליט-למרות-שבעצם-ממילא-כבר-הרבה-זמן-הוא-לא-שולט-על- כלום.

ראוי לשים לב למצב האירוני שמופיע כאן לפנינו: אדם שמתנגד רשמית לאפשרות שרבבות האנשים ששומעים לו יצאו וירכשו השכלה ומקצוע, תלוי בחסדיהם של מי שיצאו ורכשו מקצוע, ולמעשה הם מהרופאים הטובים בעולם היום. לא זאת אף זאת: מבחינה עקרונית כל המבנה האמפירי-רציונלי שעל פיו פועל המדע המודרני מהווה עבור הרב אליישיב במקרה הטוב קשקושים של "חול", ובמקרה הפחות טוב "טומאה" ממש. והנה אותם קשקושים וטומאות הם שמאפשרים לרב הגדול להמשיך ולחיות, להמשיך להיות גדול הדור וגדול בתורה, ותוך כדי כך גם להמשיך ולאסור על תלמידיו לצאת וללמוד את אותן טומאות, שמחזיקות אותו חי.

בזמן כהונתו כגדול הדור המשיך הרב אליישיב ואף העצים את האידיאולוגיה החרדית הנפסדת של ניתוק מהעולם. אפשר, כאמור לעיל, לבחון את העמדה הזאת הן מהזוית של ההתנגדות לאפשרות לרכוש השכלה כללית, ואפשר גם להתבונן בה מהיחס שלו כלפי חילונים. כפי שכתב פרופ' בנימין בראון לא מזמן:

בניגוד לקן הדומיננטי בהלכה האורתודוקסית במאה העשרים, הרואה בחילונים של זמננו "תינוקות שנשבו", ולפיכך דן אותם כחוטאים מאונס, [הרב אלישיב] קבע כי החילונים בימינו הם בגדר "מומרים", שדינם כגויים, שיין שנגעו בו הופך ליין נסך [שאינו כשר]. בשל מעמדם זה עולה גם ספק אם מותר לצרפם למניין. (לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית, עמ' 76)

החילונים הם גויים, ועל כן ממילא אין להתקשר עמם. הקו המחשבתי ברור: כמה שיותר להפריד בין הטומאה שבחוץ לבין הטהרה שבפנים. ולא ניכנס כאן לסנקציות הכבדות שמופעלות נגד מי שנתפס מתרועע עם אותם "מומרים".

ומשום מה שוב עולה בדמיוני אנקדוטה על רודנויות עבר: כאשר בנתה מזרח גרמניה את חומת ברלין בשנות השישים היא טענה שהחומה אמורה לבלום את האימפריאליזם הקפיטליסטי ולמנוע את השחתת "רצון העם", שכולו, כמובן, שואף לבנות דמוקרטיה פרולטרית סוציאליסטית והרמונית. כידוע, למעשה החומה נבנתה כדי למנוע מאנשי מזרח גרמניה לברוח למערבה. האין בניית חומה שכל תכליתה למנוע מאנשיך שלך מגע או מעבר אל העולם החיצוני העדות הברורה ביותר לפשיטת הרגל הכללית של האידיאולוגיה שלך?

פרידה מהארכיבישוף

ראש הכנסייה האנגליקנית הודיע השבוע על פרישתו, תשע שנים לפני שהיה חייב על פי הנוהל. לכאורה, לרב אליישיב נשמעים כמה מאות אלפי יהודים, לארכיבישוף רואן וויליאמס נשמעים מעל שבעים מיליון נוצרים. למעשה, הכנסייה האנגליקנית היא גוף הרבה פחות אחיד וממושמע מגייסותיו של אלישיב. ואכן, המשימה העיקרית שעמדה בפני הארכיבישוף בכהונתו היא למנוע פיצול רשמי בכנסייה, וזאת בין הליברלים יותר לשמרנים יותר. "רשמי" כתבתי, כי מעשית מדובר בגופים שונים, כאשר השמרנים, שיושבים בעיקר באפריקה, מאמינים שאלוהים חושב שהומוסקסואליות היא חטא ושנשים לא יכולות להיות כהנות דת, ואילו הפרוגרסיבים, שיושבים בעיקר בארה"ב ובאנגליה, היו שמחים לאפשר נישואים חד מיניים ולמנות הומואים ונשים לתפקידי כהונה.

(תגידו, לא נמאס שכל הזמן רבים על אותם נושאים? הומואים, נשים, הומואים, נשים, מין, מגדר, הומואים, נשים? גברים הטרוסקסואלים מתקוטטים על מה אסור למי שאינו הם. אולי נריב קצת על עושר מול עוני, סמים בעד או נגד, פציפיזם מול הגנה עצמית, ביקורת המקרא, למי יש גלימות יותר יפות, אקולוגיה וזיהום אויר, חשיבותה של החוויה המיסטית, צמחונות, איזו ברנדי הכי טובה?)

אכן היו לו כמה בעיות עם ענייני הומואים, תחילה כאשר הכנסייה-האחות האפיסקופלית בארה"ב מינתה את Gene Robinson, הומו מוצהר לבישוף (2003), ואחרי זה כשמינה בעצמו את חברו Jeffrey John לבישוף, גם הוא הומו, ונאלץ לסגת במהירות לנוכח זעקות השמרנים. הבעיה כאן היתה ההתמודדות עם האנגליקנים שבאפריקה, שכנסיותיהם גדלות, ולא קטנות כמו במערב (כחלק מגל הנצרות הגלובלית), שלא היו ממש בעניין.

וויליאמס הוא, על פי הגדרתו העצמית, "שמאלני שעיר" (hairy leftie), והליברלים שבכנסייה ציפו ממנו לגדולות, אבל התאכזבו מרצונו להתפשר שוב ושוב עם השמרנים (כידוע, פשרה עם שמרנים משמעותה בעצם קבלת עמדתם). מדי פעם הוא אכן פלט משהו שמאלני להפליא, שלא לומר סמולני (כמו בעניין השריעה, או חיסול בן לאדן), אבל למעשה כנראה היה פחות ליברל ממה שעשו ממנו, כפי שמדגישים כמה פרשנים (למשל כאן). עבורו הקהילה היתה חשובה לא פחות מהפרט וזכויותיו, ושמירה על הקהילה הייתה החובה העיקרית ששם לעצמו. כאמור, וויליאמס ניסה בכוח לשמור על הכנסייה מפיצול רשמי, וכן מקפיצתם של כוהנים שמרנים יותר אל הכנסייה הקתולית, אחרי שהאפיפיור הציע (תוך סיבוב הסכין בגבו של וויליאמס) לקלוט אותם בתנאים משופרים (אפשר להביא את האשה והילדים!). בזה הוא הצליח.

אינטליגנטי מאוד גם בעיני מבקריו, וויליאמס הגיע למעמד מקריירה אקדמית מצליחה, ואליה הוא עכשיו ישוב. לעיתים הדרך המורכבת שבה התנסח, כך קובעים במאמר המערכת בגרדיאן, הרחיקה ממנו את הקהל, אבל מצד שני "הרעיון שנוצרים אדוקים חייבים להיות טפשים, אטומים או בעלי דעות קדומות לא היה יכול להיתפס ברצינות על ידי כל מי שהקשיב לארכיבישוף." באופן אישי מאוד הרשים אותי מכתב שהוא כתב לילדה בת שש ששאלה אותו "מי המציא את אלוהים?" הנה השורות הראשונות מתשובתו (אחרי שהוא מבהיר שידבר בשם אלוהים):

לולו היקרה – אף אחד לא המציא אותי – אבל אנשים רבים גילו אותי והיו מופתעים למדי. הם גילו אותי כשהתבוננו סביב בעולם וחשבו שהוא ממש יפה וממש מסתורי ותהו לעצמם מאיפה הוא הגיע. הוא גילו אותי כשהם היו מאוד מאוד שקטים, לבדם, והרגישו מעין שלווה ואהבה שהם לא ציפו לה. ואז הם המציאו רעיונות עלי – חלקם בעלי טעם וחלקם לא ממש בעלי טעם. מפעם לפעם שלחתי אליהם סימנים – בעיקר בחייו של ישו – כדי שיתקרבו למה שמי שאני באמת.

יפיפה. מעניין איך היה עונה הרב אליישיב על אותה שאלה.

כמו אתמול ושלשום גם היום, גם עכשיו:
בלי רעידת אדמה שבלב:
בלי רהב רינה משיחית על כל כף
שאחריה – גבורות וניסים ומלכות:
פני אמת גלוים ולבבות עמוקים:
מצביא ונביא עם הזמן חבוקים:
אמונה ודעת הולכים תאומים
וכל הכופרים מי אפסיים גומעים – –

אורי צבי גרינברג, דממת מערה ואבל דורות

לפני כחודש וחצי, בערב ירושלמי קריר, עשיתי דרכי ברכבת הקלה לבית אצ"ג שברחוב יפו (זה בסדר, הם מכניסים גם שמאלנים). הגעתי כדי לשמוע את הרצאתו של ד"ר ברוך פלח, עליו מעולם לא שמעתי, תחת הכותרת ההיסטוריה הסודית של המשיחיות היהודית. הגעתי, שמעתי, ואורו עיני. פלח הרצה על נושא הדוקטורט שלו, והצליח להציג בפני הקהל תמונה קוהרנטית ומרתקת בדבר זרם ציוני-משיחי, פחות או יותר קונסיסטנטי מבחינה רעיונית, שנמשך מייסוד ברית הביריונים בסוף שנות העשרים ועד המחתרת היהודית בשנות השמונים, ואף מעבר לה. זוהי תנועה משיחית המבקשת לחדש את מלכות ישראל על פי תורת ישראל, ולא מסתפקת בהמתנה דרוכה למשיח, אלא יוזמת פעולות, מחתרתיות ואלימות כידוע, כדי להחיש את הגאולה.

פלח תיאר את ההתגלגלות הרעיונית של כדור האש המשיחי המסויים הזה מיסוד ברית הבריונים, דרך האצ"ל, דרך חלק מהלח"י, דרך כתב העת 'סולם' דרך כתבי שבתאי בן דב ועד המחתרת היהודית. בקיצור נמרץ, המהלך רץ במהלך הדורות בצורה כזאת: חברי ברית הביריונים (אורי צבי גרינברג בתפקיד הנביא, אב"א אחימאיר בתפקיד הפשיסט), אחרי מאורעות תרפ"ט, התחילו לארגן את חזון גאולת העם והארץ בעופרת ודם. תלמידיהם היו דוד רזיאל ויאיר, שהיו אז חברי ההגנה. אלה הקימו את 'חבורת הרעים' שהפכה ל'הגנה ב" שהפכה לאצ"ל, ושטרן (יחד עם אחרים) כתב אז אחרי הפילוג והקמת הלח"י את "עיקרי התחיה", שעל פי פלח היא הצהרת העצמאות והחוקה של התנועה המשיחית הזאת (עיקר י"ח עומד כידוע על הכרח ב"בניין הבית השלישי").

שטרן, שכנראה חווה התגלות דתית, נפגש לפני שהוא מחוסל על ידי הבריטים עם ישראל אלדד (שייב) ומעביר לו את הלפיד. שייב כותב פירוש ל"עיקרי התחייה", ובאייר תש"ט הוא מפרסם את 'סולם', כתב עת "למחשבת חרות ישראל", שהופך אחר כך לכתב עת "למחשבת מלכות ישראל", וממשיך להתפרסם עד תשכ"ד. בחבורתו נמצאים גם שבתאי בן דב, גאולה כהן, ופנחס הלר. על פי פלח אלדד הקים את כתב העת מפני שהתאכזב שיצחק שמיר מעוניין במדינה דמוקרטית ולא במלוכה (עוד קודם לכן התאכזב אחימאיר מרצונו של ז'בוטינסקי בדמוקרטיה).

מאוחר יותר חוזר שבתאי בן דב בתשובה, לוקח את רוח הנבואה של אצ"ג, מחבר את הרב קוק ואת ניטשה ומקדם אידיאולוגיה מהפכנית שאמורה לשרטט את הדרך להפוך את מדינת ישראל לממלכה תחת משיח בן דוד. ממנו לוקח את רעיוניתיו יהודה עציון, ומתוך הלגיטימציה לפעולה יחידאית, של העל-אדם/הנביא, שבכוחה לשנות את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה, ואחרי קבלת אישור ודחיפה מפי בן דב בעודו על ערש דווי, הוא מנסה בתחילת שנות השמונים לפוצץ את אל-אקצה.

כמובן שעוד לא שמענו את אקורד הסיום מפי זרם משיחי-לאומי תאופשיסטי זה, אבל ידעתי בו בערב שעוד לפני הפיצוץ הבא אני חייב להביא לידיעתכם, קוראים יקרים, את רעיונותיו המרתקים של פלח. יצרתי איתו קשר אחרי ההרצאה ושכנעתי אותו להעניק לי ראיון (ראשון, אגב). פלח עצמו הוא אקדמאי צעיר ולבבי, שמקרב את הגאולה בדרכו: הוא מנהל חנות לספרים יד-שנייה, הכוללת אוסף מפואר של ספרי מקור ומחקר ביהדות ומגוון של חומרים נדירים למדי (החנות נמצאת במושב חבצלת השרון, ניתן לבקר בתאום מראש: 054-4860413). בכל מקרה, הוא הסכים בטובו לראיון קצר, והנה הדברים לפניכם.

ציונות, משיחיות, פשיזם, קבלה, לאומיות, שירה, אמונה, טרור, בית המקדש, ספרות, קנאות

בדוקטורט שלך הראית שקיימת מסורת לאומית-משיחית שתחילתה בברית הבריונים של אב"א אחימאיר, וסופה במחתרת היהודית שיצאה מגוש אמונים. לפני שניגע בעניין עצמו, תוכל לומר כמה מילים על עצמך, ואיך הגעת לחקור דווקא את הנושא הזה?
אני בן 37 כיום, ומגיל צעיר מאוד אהבתי לקרוא ספרים, בעיקר ספרי הסטוריה צבאית. בגיל 14 נכנסתי לקניון השרון בנתניה וקניתי את ספרו של ישראל אלדד 'דגש חזק' בעקבות שידור התכנית 'חיים שכאלה' עליו. הספר, שהוא אוסף מסות בנושאי ציונות ויהדות, הקסים אותי בשלוב היחודי של כתיבה ספרותית- דרשנית סימבולית מיוחדת, עומק הסטורי ועומק חשיבתי. מאז קראתי דברים נוספים של אלדד ודרכו הגעתי לאורי- צבי גרינברג. את אלדד הזמנתי גם להרצות 'בפנימיה הצבאית' שבה למדתי. לאחר סיום הפנימיה למדתי לתואר ראשון במחשבת ישראל ולימודי ארץ ישראל, ובמשך שנתיים סיימתי B.A , לאחר התואר התגייסתי לצבא, ולאחר הצבא המשכתי ללימודי תואר שני בספרות עברית במסלול משולב עם דוקטורט. המנחה שלי, ד"ר תמר וולף-מונזון, זיהתה את משיכתי לנושאים בינתחומיים, וקבענו שאכתוב על כתב העת "סולם למחשבת מלכות ישראל', כלומר שאערוך מחקר שמשלב יהדות, ציונות, ספרות ופוליטיקה. היקף הנושאים הללו השביע חלק מסקרנותי שאין לה סוף. כותר הדוקטורט הוא: "כתב העת 'סלם למחשבת מלכות ישראל' בין פוליטיקה לפואטיקה".

מה אם כן העלית בחכתך? תוכל לסקור את ממצאיך?
במהלך המחקר נדהמתי לגלות 'שדה בור' שלא נחרש על ידי אף חוקר לפני. לדעתי זיהיתי את התנועה המשיחית החשובה והגדולה ביותר מאז 'מרד בר כוכבא', וזאת בכל הפרמטרים האפשריים: הן מבחינת היקף הפעולות ועוצמתן הבינלאומית, הן מבחינת היקף הספרות וההגות והן מבחינת השילוב בין מנהיגות רוחנית למנהיגות מבצעית. בנוסף לכך לתנועה זו קשרים עמוקים למיסטיקה היהודית ולקבלה, מה שאי אפשר להגיד על מרד בר-כוכבא, למרות דמותו המיסטית של רבי עקיבא.

תנועה זו מתחילה ב'ברית הבריונים' בהנהגת אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע השיל ייבין, ממשיכה באצ"ל ומגיעה לשיאה בלח"י וב'עיקרי התחייה' של יאיר (אברהם שטרן), שהם 'מגילת העצמאות' של המשיחיות הציונית. לאחר הפילוג בלח"י מקים ישראל אלדד את 'חוג סולם' ומוציא כתב עת שמונה 12 כרכים, 147 חוברות, מאייר תש"ט ועד תשרי תשכ"ד, וזאת ללא תמיכה כלכלית או פוליטית ותוך נידוי והחרמה. זהו כתב העת 'הסולם'.

מתוך 'סולם' יוצאת מחתרת של יוצאי לח"י, היא מחתרת 'מלכות ישראל' או 'מחתרת צריפין'. בסולם פעל גם הוגה- משיחי יחודי שקיבל עליו לחלוטין את דרך החיים האורתודוכסית ושמר תרי"ג מצוות, שמו היה שבתאי בן דב, שכתב מאמרים בסלם, פרסם בחייו ספר אחד ואשר ספר נוסף שלו פורסם סמוך לפטירתו. בן דב נחשב לנביא של הזרם הרדיקלי ב'גוש אמונים' בהנהגת מרדכי קרפל ויהודה עציון, והוא זה שנתן ליהודה עציון את החיזוק הסופי לנסות לפוצץ את כיפת הסלע, פעולה שהיא כמובן בעלת מימד אפוקליפטי-משיחי מוחלט – ניתן לומר שזוהי הפעולה האפוקליפטית בה"א הידיעה. אפשר לסקור פעולות משיחיות נוספות בעלות משקל רב שיצאו מהזרם הזה: חיסול הלורד מוין בקהיר ב-1944, חיסול ברנדוט בירושלים ב-1948, הכוונה של לח"י לפגוע בשר החוץ בווין שסוכלה על ידי אורי צבי גרינברג ועוד.

צריך לשים לב לעובדה חשובה: כל התנועות הללו מוכרות למחקר הציוני אבל לא זיהו את המימד המשיחי בהן, ואת העובדה שמדובר בתנועה משיחית יהודית אחת רציפה מ'ברית הבריונים' למחתרת היהודית. אני מגדיר תנועה משיחית יהודית כתנועה שמנהיגיה מאמינים בתורת ישראל ובאלוהי ישראל ורוצים לפעול בהיסטוריה כדי לקרב את גאולת ישראל. בכל המובנים הללו זוהי תנועה משיחית אחת. מבחינת הרצף ההיסטורי, הרי אורי צבי גרינברג, אחד משלושת מנהיגי 'ברית הבריונים', נחשב למורה הרוחני והנביא של אצ"ל, של לח"י ושל חוג סולם וגם של שבתאי בן דב ויהודה עציון. יהושע השיל ייבין פעל בכל המסגרות הללו עד יום מותו. ישראל אלדד היה תלמידם של אצ"ג ויאיר ומורהו של שבתאי בן דב שהיה חבר לח"י וחבר חוג סולם. יהודה עציון הוא תלמידם של אצ"ג-יאיר-אלדד וכמובן שבתאי בן דב הוא נביאו הגדול, והרי לך רצף ביוגרפי, רעיוני והיסטורי.

גם דוד בן גוריון דיבר על הצורך במשיחיות ועל "מלכות ישראל השלישית". מה ההבדל בינו ובין אחימאיר או אלדד?
ההבדל הגדול והמכריע הוא שדוד בן גוריון השתמש בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית כדי לבטא את הממלכתיות הציונית, שאין בה אמונה באלוהי ישראל ובתורת ישראל. הציונות מעצם טבעה מנהלת דיאלוג חי עם המסורת: עצם השיבה לארץ, לשפה העברית וחידוש הריבונות היהודית יש בהם כשלעצמם הד משיחי משום שהם מנהלים מגע חי עם העבר היהודי, אולם קו השבר עובר בהשכלה, בחילוניות ובלאומיות המודרנית שהתנועה הציונית היא חלק מהן. ההבדל הגדול הוא שאין בהם מקום לאמונה באלוהי ישראל ובתורת ישראל כפי שידועים לנו מן המסורת היהודית במשך 3500 שנה. התנ"ך של בן גוריון הוא תנ"ך בלי התגלות ובלי אלוהים. כמו כן, בן גוריון התעלם מהספרות היהודית הגדולה הבתר-תנכ"ית. ואילו אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר, יהושע השיל ייבין, אלדד, שבתאי בן דב ויהודה עציון האמינו בתורת ישראל ובאלוהי ישראל, למרות שרק השניים האחרונים שמרו תורה ומצוות באופן מלא. ההבדל הנוסף הוא בכל מה שנוגע להר-הבית ובית המקדש. גאולת הר-הבית והקמת המקדש עומדים בלבה של ההגות והמעש המשיחיים של הזרם שחקרתי, כפי שהם עומדים בלבה של המשיחיות היהודית לדורותיה, ואילו את דוד בן גוריון, משה דיין ודומיהם הר-הבית ובית המקדש כלל לא מעניינים, משום שהיחס שלהם למסורת היהודית הוא יחס תרבותי-פולקלוריסטי ולא יחס אמוני-משיחי.

ז'בוטנסקי ואחימאיר היוו מקור השראה איש לאחיו, אבל הראשון לא קיבל את הנחותיו הדתיות של האחרון. יש לך השערה מה גרם לאחימאיר (ואלדד אחריו וכו') לבטא את עצמו בצורה כזאת?
אצ"ג, אלדד, יאיר ושב"ד קיבלו על עצמם להמשיך את דרכם של הקנאים, לוחמי בר- כוכבא, רבי שמעון בר יוחאי, שלמה מולכו, יוסף דילה ריינה, שבתאי צבי (כל האישים המשמעותיים הללו מוזכרים בכתבי החוג הזה) מתוך אמונה דתית-משיחית ומתוך מבנה נפשי דומה. אצל חלקם זה נובע מחינוך של בית אבא, אבל לא אצל כולם, יאיר למשל לא קיבל חינוך דתי והוא זה שכתב את 'עיקרי התחייה'. ז'בוטינסקי היה ליברל ודמוקרט, משכיל חילוני, בעל ידע עצום בתרבות העמים וידע נמוך מאוד בתרבות היהודית, כמו כן באופיו הוא היה רחוק מקנאות ומטוטליות נפשית, הגותית ושלטונית כפי שמחייב הרעיון המשיחי.

האם ניתן לומר, אם כן, שעל המנעד בין הרוח המשכילית לרוח הרומנטית-לאומנית, אחימאיר ואלדד הם ממשיכיה, תוך גיור ושינויים שונים כמובן, של הרומנטיקה הגרמנית, כאשר בן גוריון וחבריו הם בצורה יותר מודגשת צאצאיה של הנאורות האירופאית?
לא, אני לא מקבל זאת, במבט ראשון קל להיתפס לכך, אבל אין לכך אסמכתאות בכתובים ואינני בוחן כליות ולב (בטח לא של מי שהלכו לעולמם). אולי אצל אחימאיר אתה יכול לראות השפעות כאלו, אבל לא אצל ייבין, אצ"ג, יאיר או אלדד. שמו של ניטשה מוזכר לא מעט בהקשר לכך, אולם ניטשה חשוב כאן בעיקר מבחינת השפעתו על הפסיכולוגיה של הרצון והאישיות הלוחמת על ערכיה. בכלל, שימוש בניטשה כדי לבסס את מלכות ישראל זה בבחינת תרתי דסתרי. אפשר לומר שאצ"ג, אלדד וגם שב"ד, האמינו במלכות ישראל למרות אהבתם את ניטשה ולא ההפך.

האם לדעתך האסכולה המשיחית הזאת הסתיימה עם עצירתם של חברי המחתרת היהודית? אם לא, מי לדעתך ממשיך את האסכולה הזו בימינו?
יהודה עציון, מרדכי קרפל וחבריהם מפיצים את תורתו של שבתאי בן דב ומנסים לבנות סביבה חוג רעיוני-חינוכי ולהפיץ את תורתם. עציון פרסם את כתבי שב"ד וקרא להם 'סולם למלכות ישראל היעודה' כהמשך אורגני של כתב העת סולם. מה יהיה על הגותם? מה השפעתם כיום? כהיסטוריון וכחוקר ספרות איני עוסק בשאלות אלו.

האם אתה רואה חשיבות למחקר שלך מבחינת חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית?
למחקר יש חשיבות גדולה בנושא זה. לתנועה שזיהיתי יש קשרים מסועפים למיסטיקה היהודית, לקבלה, לספר הזוהר ולדמויות מופת בהיסטוריה הקבלית. חוקרי הקבלה הזניחו את התנועה המשיחית-קבלית החשובה ביותר במאה ה-20 אפילו מבחינתם הם. והרי לך מספר דוגמאות לקשרים כאלו: אורי צבי גרינברג הוא צאצא של שלושה אישים מרכזיים בהיסטוריה של החסידות: רבי אורי מסטרליסק "השרף", רבי ישראל מרוז'ין ורבי מאיר מפרמישלן. עד היום לא נחקרו השפעות ההגות והפולקלור החסידי על כתביו. ברשותו היו ארבע מהדורות שונות של ספר הזוהר שבהן רשם הערות רבות, אולם אף חוקר זוהר או קבלה לא עסק בזה, ורק פרופ' ליפסקר ופרופ' אלבק גידרון פרסמו על כך מאמר חלוצי וחשוב. השפעת הזוהר על אצ"ג ועל אלדד היא עצומה, אולם אין לנו אפילו מאמר אחד על "מקומו של הזוהר בשירת אצ"ג", למרות שמבחינה לשונית וסמבולית אני זיהיתי מאות הקבלות ביניהן וסימנתי אותן בכתבי אצ"ג שברשותי, ואילו גדול חוקרי הזוהר בימינו, פרופ' יהודה ליבס, בחר להקדיש מאמר גדול על הזוהר ושירת רטוש ששם ההשפעות הן דלילות מאוד, ובד"כ נלקחו מכלי שני.

חוקרי הקבלה הקדישו מאות מאמרים לחקר התנועה השבתאית ואילו הנציג הגדול שלה בספרות העברית החדשה, אורי צבי גרינברג, לא מוזכר במאמרים אלו אפילו פעם אחת (וגם לא פנחס שדה שאת שיריו הראשונים פרסם בסולם). אצ"ג אהב את שבתאי צבי אהבת נפש ממש, הוא ראה בו אח תאום ליסורי הגלות ואח תאום לשאיפת הגאולה, שבתאי צבי מופיע בכתביו עשרות פעמים. אצ"ג וישראל אלדד עברו חוויות מיסטיות חשובות מאוד שקשורות להר-הבית, מחוז החפץ של כל המיסטיקנים היהודים לדורותיהם, לזוהר ולרשב"י.

חוויתו של אצ"ג תועדה במסה לירית נפלאה: "מעמד הבורא בבריאת העולם בהר הבית בירושלים', כהקדמה להדפסה חוזרת של השירים 'מחוז חפץ' ו'לנוכח הפלא' בגליון ערה"ש של כתב העת 'מחניים' לשנת תשכ"ד, והודפסה שוב בכל כתביו, מהדורת מוסד ביאליק, כרך ב'. חוויתו של אלדד גנוזה עימי והיא בבחינת 'סוד' שאפרסמו לעתיד. חוויות מיסטיות בהגות היהודית בד"כ לא תועדו ולכן יש פה מקור חשוב להכרת החוויה המיסטית, אבל לא תמצא כלום מזה אצל חוקרי הקבלה.

דמותו הקבלית- משיחית של שלמה מולכו זכתה למחקרים של רבקה ש"ץ, משה אידל ואחרים, אולם הם לא הכירו את ההשפעה העצומה שהייתה לדמות זאת על אצ"ג, כולל חוויה מיסטית שקשורה למרד בבריטים! מורתי ד"ר מונזון הקדישה לכך מאמר חשוב, אבל אצל חוקרי קבלה לא תמצא התיחסות לכך. מולכו גם השפיע עמוקות על יהושע השיל ייבין. ספר הזוהר ומשנת הזוהר של תשבי היו אחד הספרים הכי מצוטטים בכתב העת 'סלם למחשבת מלכות ישראל', אבל אצל חוקרי התקבלותו של הזוהר בציבור ובחברה היהודית כמו בועז הוס ואחרים לא תמצא לכך זכר.

בספרו המקסים של יעקב אורלנד 'סמטת החבשים', שהוא לעניות דעתי הספר היפה ביותר שנכתב על ירושלים, מפגיש אותנו אורלנד עם שלל דמויות בהגות, במדיניות, בציבוריות ובפולקלור הירושלמי, הפרק האחרון נקרא 'נשמת העיר' והוא מוקדש לאצ"ג. יש בו מפגש חי ומסעיר בין כל המרכיבים שתארתי בדוקטורט: ספרות עברית, ציונות משיחית וקבלה. במונולוגים מרתקים (אצ"ג לא היה איש של דיאלוג, יכולת רק להקשיב לו) מסביר אצ"ג למשולם טוכנר, ישראל זרחי ויעקב אורלנד את מקומו של ספר הזוהר באמונת ישראל ואת חשיבותם של הסימבוליקה והמיתוס להכרת הבורא.

וחשוב מכל אלו: אחד מחברי לח"י, שהיה גם חבר חוג סולם, מלומד רב-תחומי מרתק בשם עמרם קהתי, פרסם מספר מאמרים מרתקים ב'סולם' על הקבלה והשאיר אחריו כתב יד המכיל אלפי דפים על תורת האצילות והספירות אולם לא רק שכתב היד מעולם לא נחקר או אוזכר, אלא גם שמו של קהתי לא ידוע. במהלך המחקר זיהיתי תרגום לא ידוע של הזוהר לעברית שקשור לאחד מראשי לח"י יעקב אורנשטיין, לשווא תחפש לכך התיחסות במחקר הזוהר בימינו. שבתאי בן דב כתב ביקורת מקיפה ומעניינת על הנחות היסוד שעומדים בבסיס מחקרי המשיחיות של גרשום שלום: ביקורת דומה אך לא זהה לביקורתם של קורצוויל וליבוביץ, אינני מכיר מחקר אחד מחוץ לדוקטורט שלי שהקדיש אפילו משפט אחד לנושא זה. פשוט כואב הלב על ההזנחה המחקרית החמורה שיכלה להפרות הן את חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית והן את חקר הספרות העברית.

במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

—

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.

מתיסיהו, שאני לא מכיר שיר אחד שלו, הוא כנראה כוכב גדול, וכנראה היה סוג של חרדי. כנראה עכשיו הוא קצת פחות, מפני שהוא גילח את זקנו המפורסם. זה כשלעצמו לא ממש מעניין, אלמלא היה הכוכב גם מסביר את עצמו בבלוג שלו (תרגום מאנגלית):

היום בבוקר העלתי תמונה שלי בטוויטר.

אין יותר כוכב רגיי חסידי.

סליחה חברים, כל מה שתקבלו זה אותי… ללא תחפושת. כשהתחלתי להיות דתי לפני עשר שנים זה היה תהליך מאוד אורגני וטבעי. זאת היתה הבחירה שלי. המסע שלי לגלות את השורשים שלי ולחקור את הרוחניות היהודית – לא דרך ספרים אלא דרך החיים האמיתיים. בשלב מסויים חשתי צורך להיות נאמן לשלב גבוה יותר של דתיות… לנוע הרחק מהאינטואיציה שלי ולקבל על עצמי אמת מוחלטת. הרגשתי שכדי להיות אדם טוב הייתי זקוק לחוקים – חוקים רבים – או שאיכשהו אתפרק. אני לוקח מחדש בעלות על עצמי. בוטח בטוּב שלי ובמשימה האלוהית שלי.

היכונו לשנה מופלאה מלאה במוזיקה של לידה מחדש. ולאלו המודאגים פני החשופות, אל דאגה… לא ראיתם את שיער הפנים שלי בפעם האחרונה.

– מתיסיהו

הדגשתי חלק מדבריו של מתיסיהו כדי לנסות להצביע על העמדה שלו: מתיסיהו מעיד שבנקודה מסויימת במסעו הרוחני הוא חש "צורך להיות נאמן לשלב גבוה יותר של דתיות". ומהו אותו שלב גבוה יותר? "לנוע הרחק מהאינטואיציה שלי ולקבל על עצמי אמת מוחלטת". כלומר אמת מוחלטת לדעתו היא מנוגדת לאינטואיציה, כנראה בגלל שאמת מוחלטת לא יכולה להיות סובייקטיבית, אלא אובייקטיבית, אמת נצחית ואוניברסלית שכזו. על כן זאת אמת הטרונומית, שבאה מבחוץ ונכפית עלינו.

לאחר דברים אלה נותן מתיסיהו גם סיבה פסיכולוגית למעבר מאינטואיציה לחוק הטרונומי: הוא הרגיש "שכדי להיות אדם טוב הייתי זקוק לחוקים – חוקים רבים – או שאיכשהו אתפרק." ואז מגיעה השורה החשובה ביותר לדעתי: "אני לוקח מחדש בעלות על עצמי. בוטח בטוּב שלי ובמשימה האלוהית שלי."

שימו לב: לבטוח בעצמנו, בטוּב הטבעי שלנו, לחזור לאינטואיציה, פירושו עבור מתיסיהו לחזור לעצמנו. ואכן, מתיסיהו מתכוון לכך שהוא נפרד מציות עיוור לחוק המגיע מבחוץ. הוא מתחיל שוב להקשיב למה שבא מבפנים. זו אולי כבר לא אמת מוחלטת, אובייקטיבית, אבל זו האמת שלו. לכן הוא "חוזר לעצמו".

מעניין אם הביטחון באמת הפנימית הוא עבור מתיסיהו שלב נמוך יותר של דתיות, או שמא אחרי שהתנסה בציות לחוק הוא דווקא מרגיש שעלה שלב. בכל מקרה ברור שמדובר במסע שלוקח את מתיסיהו הרחק מהאתוס היהודי-רבני הקלאסי, שלא בטח באינטואיציה או ב"טוּב" פנימי (ממילא, בפנים אפשר למצוא גם את היצר הרע) והקפיד על ציות קפדני לחוק האלוהי; מסע שמקרב אותו על הסקאלה לתפיסות מזרחיות-עתיקות כמו גם מערביות-מודרניות, שבהן אנחנו אמורים לגלות בתוך עצמנו את מקור הטוב והראוי (ולפעמים מתברר שאפילו אלוהים נמצא שם בפנים), או לחילופין, לקבל את הטבע שלנו, להשלים עם מי שאנחנו (במקרה שאין כלל אלוהים). (וראו למשל דיון מרתק על הנושא הזה בהקשר להומוסקסואליות ולהלכה אצל רון נוילד.)

התפיסה המערבית המודרנית התפתחה בתהליך ארוך מתוך הנצרות, שמתחילתה דרשה קשר אישי – לא לאומי – עם האלוהות. אפרופו נצרות, כדאי לשים לב שמתיסיהו אכן קובע מיד שצפויה ממנו מוזיקה "שנולדה מחדש", תוך שהוא משתמש באנגלית במושג rebirth, שלקוח הישר מהתיאולוגיה הנוצרית-אוונגליסטית: אצל האוונגליסטים כדי להפוך לנוצרי כשר עליך לעבור תהליך של לידה מחדש, קונברסיה, בה אתה מגלה את ישו ומקבל אותו כגואל האישי שלך.

האם מתיסיהו חזר בשאלה? קל להבין שכן, ואכן אתר "הארץ" קבע כך. אולם זה כנראה לא מה שקורה. שעות אחרי שפרסם את ההודעה ההיא הבהיר מתיסיהו בטוויטרו: "לכל מי שמבולבל, הלכתי היום למקווה ולבית הכנסת בדיוק כמו אתמול." כלומר, עדיין יהודי, עדיין שומר מצוות. ברם, אם הלך מתיסיהו למקווה ולבית הכנסת מפני שהוא הרגיש בפנים שזה מה שנכון לעשות, ולא מפני שהוא קיבל על עצמו שזה מה שהוא חייב לעשות, הוא עשה כן כלל וכלל לא "כמו אתמול". כאמור, מדובר בעמדה דתית שונה לחלוטין.

סתם

—

פורסם היום באתר אבי-חי

מבקשי פניך: שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין, חיים סבתו, ידיעות ספרים, 296 עמודים

העובדה שלא רק הארי פוטר הופך לרב מכר עוד לפני שהוא מגיע לחנויות, אלא גם ספר הגות יהודית שכולל בסופו של חשבון ראיון ארוך עם רב מלומד, היא סיבה טובה לשמחה רבה. הנה, מסתבר שלא איכות בלבד אלא גם רצינות אינה מילה גסה. מהו בכל זאת סוד הקסם של 'מבקשי פניך', שהפך להצלחה מסחרית מרשימה כל כך? אולי ההזדמנות לגמוע מתורתו של רב בכיר באופן דיאלוגי ונגיש, אולי החיבור בין הרב ליכטנשטיין לרב סבתו, שגם הוא מחובב מאוד על קהלים רחבים (סבתו חיבר מספר ספרי פרוזה מצליחים), ואין להכחיש גם את השפעתו של מסע יחצנות אגרסיבי למדי.

אולם אלו עניינים משניים, מכיוון שהספר אכן ראוי להקרא על ידי רבים, בהיותו מציג תמונה שונה, רחבה הרבה יותר, של דמות הרב ממה שבדרך כלל עלינו לסבול מהמשתקף במדיה. זאת לא רק באשמת התקשורת, שפעמים רבות באמת אינה יכולה להרחיב מעבר למידע המצומצם שבו העניין, אלא בהחלט גם באשמת הרבנים, שרבים מהם אנשים בלתי משכילים בעליל וצרי אופקים בצורה מבהילה. הרב ליכטנשטיין הוא ההפך הגמור מאלה: אינטלקטואל אמיתי, איש תרבות וספר, ואף יותר חשוב: איש מוסר.

הספר מזמין את הקורא להכיר את אסכולת "הגוש", כלומר אותו זרם בכיפות הסרוגות שיוצא ממעגלי ישיבת הר עציון, שהרב ליכטנשטיין היה רבה (יחד עם הרב עמיטל ז"ל). מול התפיסה ההלכתית היותר "רומנטית" של חסידי הרב קוק, כזו המקדשת את העם, את נהמות לבו, ואת תנועתו בהיסטוריה, מציג הרב ליכטנשטיין תפיסה "רציונלית" יותר, במובן שההלכה עבורו היא מערכת סגורה ומושלמת של קביעות אקסיומטיות והמסקנות הנגזרות מהן (בכך הוא תלמיד מובהק של רבו, הרב י.ד. סולובייצ'יק). המערכת הזו מספיקה לעצמה ואין לה בעצם צורך במגע עם המציאות כדי להתעדכן. מצד אחד זה מאפשר לה ניתוק מתהליכים היסטוריים (כגון הקמת מדינת ישראל – הדיון בציונות תופס עשרה עמודים בספר בלבד), ועל כן מעניקה לה יציבות המונעת היסחפות במדרון הלאומני; מצד שני הגישה הזו יוצרת הלכה שהיא פעמים רבות מנותקת מההגיון ומהנסיון הפשוט – הלכה אוטיסטית.

הרב ליכטנשטיין מודע לבעיה הזו, ומצהיר בפירוש ש"מי שמתעקש לשמור את המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה, הוא כאילו מסלף" (עמ' 57). מצד שני, הוא מבהיר מיד ש"דברים יכולים להשתנות, אבל נימה של שינוי מחייבת זהירות רבה, תוך כדי שמירה על גדולתם של גדולי האומה, ותוך כדי שאיבה ויניקה מתוך המקורות שהם השורשים של הווייתנו הרוחנית." (עמ' 61). כשהדברים באים לידי מבחן, מסתבר שהשמירה על גדולתם של גדולי האומה מחייבת, למשל, גם שמירה על מקומן המצומצם של נשים. הרב ליכטנשטיין מביע הסתייגות מנשים ש"בעצם חושבות על העוצמה והמעמד שלהן" – כלומר, פמיניסטיות. מתוך הספר מתבהר שהרב מוכן להתחשב במציאות כדי להכניס שינויים במנהגים למיניהם, אולם מעוניין כמה שפחות לגעת בהלכה.

גם התמודדות רצינית עם ביקורת המקרא אין כאן, ובכוונת מכוון – הרב ליכטנשטיין, שלו דוקטורט בספרות אנגלית מהארוורד, אינו מסתכן בהפניית כלי החקירה הספרותיים אל המקרא. אף על שאלת ההתקדמות המוסרית של האנושות, שאם תיענה בחיוב תחייב הערכה מחודשת של עקרונות הלכתיים שונים, אין הרב מוכן לענות: "תורת ההתקדמות של העולם ושל החברה […] זהו נושא שאיני מרגיש חובה לנקוט עמדה לגביו." (עמ' 67) חובה ודאי אין, אבל גם אומץ מיוחד לא מפגין כאן הרב.

כמובן, אין להאשים שמרן בשמרנותו, אולם אם הקורא ציפה לתעוזה ומעוף הלכתיים, הוא לא ימצא אותם בספר הזה. מה שהוא ימצא הוא דיון מקיף ומעניין על מגוון רחב של נושאים שברומו של עולם. בהחלט לא מדובר ב"ספר ההגות היהודי החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק" (ולא רק בגלל שהרב סולובייצ'יק כלל אינו ספר), אבל כמבוא לחשיבתו של הרב ליכטנשטיין ואסכולת "הגוש" הספר בהחלט מספק.

סתם

—

פורסם במוסף "ז'ורנל" של מעריב ב-5/12/11. הרחבה על היבטים בספר כתבתי בעבר, שם כתבתי גם על ספרו החדש של הרב דוד הרטמן (וגם השאלתי משם כמה משפטים לרשימונת הזאת). ואפרופו הרטמן, ראיון מעניין איתו התפרסם בסופ"ש האחרון בידיעות.